עידן התגליות הפורטוגלי

 הדרך לגילוי אמריקה

כתב: גילי חסקין.

תודה לגדעון ביגר ולאיתן בורשטיין, על הערותיהם והארותיהם.

קובץ זה יכול להועיל לכל מי שיוצא לטיול בדרום אמריקה, באמריקה התיכונה (מרכז אמריקה), האיים האזוריים וגם לטיול להודו.

הקובץ חולק, מסיבות טכניות, למספר מאמרים. בהמשכו יבוא קובץ העוסק במסעותיו של אנריקה "הספן".

ראה באתר זה גם: טיול לאיים האזוריים

ראה באתר זה גם: טיול לדרום הודו

                        הרצאה על פורטוגל     

גילוי אמריקה הוא הפרק המסעיר ביותר בתולדות הגילויים האירופאים, שהחלו בראשית המאה ה-15, באיים הסמוכים לאירופה והסתיימו במסעות הספרדים לגילוי מרחבי האוקיינוס השקט, במאה ה-18. גילוי אמריקה השפיע בצורה משמעותית על דמותה של אמריקה כמובן, אך במדה רבה גם על אלו  של אירופה ואפריקה.

המונח "גילוי אמריקה" מעורר התנגדות, בקרב היסטוריונים ילידי אמריקה, משום שהוא מונח אירופוצנטרי מובהק. הרי האמרינידים ("אינדיאנים") גילו את אמריקה 14000 שנה לפני קולומבוס. החלק הדרומי של אמריקה הצפונית, אמריקה התיכונה ואמריקה הדרומית נתגלו ונכבשו על ידי העמים האיבריים. ברזיל על ידי הפורטוגלים ויתר השטח, סך 12 מיליון קמ"ר, נכבש על ידי הספרדים.

צעדים ראשונים

על פניו, מגלי העולם החדש – מהכיוון האירופאי – היו הוויקינגים שקבוצה שלהם הגיעה כבר במאה ה-11 לניופאונדלנד (Newfoundland) שבצפון אמריקה (זמן רב לפני קולומבוס) , שנקראה בפיהם "וינלנד" (Vinland), והקימו בה מושבות לאורך החוף. על פי העדויות שנותרו ועל פי ממצאים בשטח נראה שהם נהדפו עקב פשיטות של שבטי אינדיאנים מקומיים. אולם מכיוון שהם שהו בה דור אחד ואולי קצת יותר ובעיקר מכיוון שאפיזודה זו לא השפיעה כלל, לא על אירופה ולא על אמריקה, אין מונים את מסעם כאחד הגילויים.

ראו באתר זה: הויקינגים.

יש לציין כי לדעת הפילולוג היהודי אמריקאי הרצל כורש גורדון  (Cyrus H. Gordon), אותה הוא מביע בספרו Before Columbus, היו אלו הפניקים, שרגלם דרכה לראשונה באמריקה. לדבריו, חציית הים התיכון, מלבנון של ימינו ועד לגיברלטר, קשה ומסובכת פי כמה מחציית האוקיינוס האטלנטי. אם כי הפולקלור האירי ובמדת מה האיסלנדי, מספר על נזיר בשם ברנדן (Saint Brendan), שהיה נווט  ונוסע והותיר אחריו יומן מסע מהמאה ה-6, שנקרא”Voyage of Saint Brendan”. הוא  נודע במיוחד מסעו ל"אי המבורך" ("Isle of the Blessed"), שנקרא גם Saint Brendan's Island, הנמצא ממערב לאיים הקנריים. יש הרואים בו רואים בו סימנים שהגיע ליבשת אמריקה.

חשוב יותר – האמונה שאדם לבן הגיע מן הים שבמזרח ואחר כך נעלם – אמונה ששותפים לה גם עמי אמריקה התיכונה (מיתוס קצלקואטל) והאינקה בפרו (מיתוס וירקוצ'ה), מרמזת על כך שייתכן והיה מפגש קדום בין תושבי אמריקה הקדומה לבין אירופאים.לדעת תור היירדל, ניתן היה להגיע ממצרים לאמריקה, כפי שהדגים בספינתו "רע".

ראו באתר זה: האינקה – ילדי השמש,  תור היירדאל. מקסיקו – ערש התרבות באמריקה התיכונה

החוקר גאווין מנזיס, בספרו הפנטזיוני, "1421: השנה בה סין גילתה את העולם", טוען כי אניות סיור סיניות יצאו למסעות תגלית סיניות לתור בעולם, בראשותו של האדמירל ז'נג חה (Zheng He ;1371–1433)), במצוות הקיסר יונג לה (Yongle), לפני תקופת מגלי הארצות האירופיים. לפי טענותיו של מנזיס, האניות הגיעו לכף התקווה הטובה לפני ברתולומיאו דיאס, לאמריקה לפני כריסטופר קולומבוס, למצר מגלן לפני פרדיננד מגלן, ולאוסטרליה לפני ג'יימס קוק, והשלימו את הקפת כדור הארץ כמאה שנה לפני שעשו זאת האירופים. בדרכם, למדו הימאים הסיניים לחשב קווי רוחב עשרות שנים לפני האירופים, וכן לחשב קווי אורך מאות שנים לפניהם.

יש לציין כי דעותיו אינן מקובלות במחקר האקדמי[1]. אם כי יתכן מאד שבזמנים פרה קולומביאניים, נסחפה אנייה סינית בגלים והגיעה לחופי אמריקה. מכול מקום, פעולות אלו לא גרמו לשום תגובה חוזרת. אין משמעות לעצם ההגעה, ללא היזון חוזר. לא די להגיע לשם. חשוב שתהיה היכולת לחזור, לשוב אל נמל היציאה ולהשפיע על הנשארים בבית, באמצעות הסחורות והידע שהביאו המפליגים למרחקים.

משום כך, את תאריך גילוייה של אמריקה מונים החל ממסעו המופלא של כריסטובל קולון, (המוכר בעולם ככריסטופר קולומבוס) ב-1492 [2].  חשוב לציין, שגילוי אמריקה, הגם ששינה את פני העולם לבלי היכר, היה רק חוליה חשובה בשרשרת של מסעות וגילויים. ספרד יכולה להשתבח, ובצדק, שמסע התגליות יצא מארצה, אבל מסע זה לא החל יש מאין. עשרות שנים קודם לכן, החלו בפורטוגל השכנה, במבצע יסודי ושיטתי, שהקים תשתית לגילוי דרכי הים שיובילו להודו, ארץ התבלינים , הבשמים ואבני החן. תשומת לבו של העולם הופנתה באותם עשורים דרמטיים אל המדינה הקטנה שבירכתי אירופה, לחופי האוקיינוס האטלנטי ובירתה ליז'בואה (Lisboa), המוכרת במערב כ"ליסבון")[3].

המסעות הפורטוגליים

יש לציין שהחלוצה בפריצת הדרך היא פורטוגל, מדינה קטנטנה בשולי אירופה של אז, שהצליחה להגיע להישגים מדהימים ולפתוח את העידן שלעתים מכונה "עידן ווסקו דה גמה". אמנם, ב-1291 יצאו האחים  ויואלדי (Vandino and Ugolino Vivaldi) מגנואה, להקיף את אפריקה בדרך הים, אך נעלמו[4]. אך מכיוון שכך, יש לייחס את הבכורה לפורטוגלים. פחות ממיליון בני אדם חיו בפורטוגל של האמה ה-15. היתה זו ממלכה נידחת ולא עשירה, בקצה של אירופה. אולם, למרות נתוני פתיחה אלו, הפכה פורטוגל תוך פרק זמן קצר מאד, למעצמה אדירה, בעלת הצי הטוב ביותר, שתרומתה להיסטוריה האנושית ניכרת עד היום.

כיום ישנם 178 מיליון דוברי פורטוגלית בעולם, רובם מרוכזים בברזיל, והשפה הפורטוגלית היא השפה השישית הכי מדוברת בעולם ומשמשת כמזכרת חיה אחרונה מהמעצמה הקולוניאלית של פעם, מעצמה שהצליחה להגיע למקומות רבים בעולם החדש לפני מדינות גדולות וחזקות יותר.

תקופה זו נחשבת בעיני הפורטוגלים לתקופה המפוארת ביותר בהיסטוריה של ארצם והיא מעוררת תחושות נוסטלגיות עד היום. אנדרטת התגליות ((Padrão dos Descobrimentos, שבליסבון בירת פורטוגל, היא אנדרטה עצומת ממדים המתארת באבן חצובה את דמויות האנשים שפתחו תקופה חדשה בפורטוגל: נסיכים, יורדי ים, מדענים, גאוגרפים וקרטוגרפים, סופרים ומשוררים, שהביאוה ממקום שולי, לאימפריה החובקת שלוש יבשות.

אחד המקורות החשובים, אם לא החשובים ביותר ליידע על תקופת התגליות, הוא מגלה הארצות וההיסטוריון ז’ואאו דה בארוּש (Joao de Barros 1570-1496), המונצח באנדרטה. בארוש, המכונה "ליביוס הפורטוגלי" ונודע במיוחד בחיבורו "עשורים באסיה" (Décadas da Ásia) – היסטוריה של הפורטוגלים בהודו, מזרח אסיה ודרום-מזרח אפריקה.

הפורטוגלים, היו משוחררים יחסית מדעות קדומות וקרבתם לאפריקה, עשתה אותם לפחות פרובינציאליים. אבותיהם היו קלטים ואיברים. הם נישאו לבני אפריקה ואסיה בארץ קטנה זו התערבבו נוצרים, יהודים ומוסלמים. הכיבוש הערבי הותיר את חותמו על פני מוסדות שונים. המשאבים הפיננסים, המנטליים, האסתטיים, המדעים והספרותיים העשירו זה את זה ויצרו רקע מגוון ומרשים כדי לצאת אל הים הפתוח וסיפקו את האנרגיות הרבות הדרושות כדי לנווט בו ולשוב הביתה. לפורטוגל תנאים גיאוגרפיים שכנראה תרמו לכך שתצא למסעות: הפנים אל האוקיינוס האטלנטי, הדרך הכמעט חסומה לים התיכון, הקרבה לאפריקה. נתונים אלו והנסיבות ההיסטוריות הייחודיים של פורטוגל, יצרו תקדים לכך שהתגליות וההתיישבות מעבר לים, יהיו מפעל ממלכתי המתנהל בפיקוחה ובחסותה של המדינה. וליוזמה פרטית של ספנים או סוחרים[5].

פורטוגל היא אבן מפתח בסוגיה היסטורית שנקראת "עליית המערב" (The Rise of the West). בשלהי ימי הבינים, היתה אירופה המערבית פינה נידחת, מפותחת פחות מתרבויות אחרות, מהבחינה הטכנולוגית, האינטלקטואלית, ידיעת קרוא וכתוב ועצמה כלכלית, מתרבויות המזרח הרחוק ומאלה של העולם המוסלמי.  והנה מאמצע המאה ה-15 מתחילה אירופה להשתלט על העולם. זוהי תחילתה של התקופה שלימים תיקרא "העידן הקולוניאלי". אירופה המערבית השיגה הגמוניה כלכלית, ימית, טכנולוגית ותרבותית והשתלטה בהדרגה על העולם. התפנית הזאת התחילה במסעות הפורטוגליים.

את עידן הגילויים מונים החל מתקופתו של המלך ז'ואאו ה-I, שהוביל את פורטוגל לעצמאות ולמעמד שווה לזה של שכנתה קסטיליה (ולאחר מכן ספרד). ממנו והלאה, הבינו מלכי פורטוגל, כי יש למסחר ולמחקר בים חשיבות רבה, ובמהלך השנים עשו צעדים משמעותיים כגון תמריצים, הקלות במיסוי, מימון בבניית ספינות וצעדים נוספים אשר תמכו ועודדו את הפורטוגלים לפתח תחום זה. ההיסטוריוגרפיה הפורטוגלית מציגה את המסעות הגדולים כמונעים קודם כל על ידי סקרנות, בניגוד לשכניהם הספרדים, שהיו תאבי כיבושים. לא מדויק בלשון המעטה. וודאי שלא נכון לגבי ואסקו דה גאמה.

ליז'בואה (ליסבון). צילום: גילי חסקין; ספטמבר 2013

עצמאות פורטוגל

עידן הגילויים קשור ללא ספק לעצמאותה של פורטוגל , מול הממלכות האחרוןת שמאוחר יותר התאחדו לספרד. הממלכה הפורטוגלית הבטיחה את עצמאותה מקסטיליה, תוך כדי מאבק עמה בחזית המזרחית ועם המורים המוסלמים בחזית הדרומית. פורטוגל הייתה עצמאית מ 1128 ומלוכה מ 1139. עצמאותה הלאומית של פורטוגל באמצע המאה ה-12, הושגה בזכות מסע צלב ארוך ומפרך כנגד המוסלמים, שבו שוחרר החלק המערבי של חצי  אי האיברי. הרקונקיסטה הפורטוגלית הושלמה בשנת 1249, כאשר אפונסו השלישי כבש את פארו שבאלגָרבֶש, בקצה הדרומי של פורטוגל וגירש סופית את המוסלמים מארץ זו. בכך התקבעו גבולות פורטוגל בחצי האי האיברי, שהשתנו אך במידה זעומה עד ימינו. המאמצים המפרכים שהשקיעו הפורטוגלים לשחרר את אדמתם שנכבשה על ידי הערבים, עוררו וטיפחו את כמיהתם,  לתהילה צבאית ולסיפוח חבלי ארץ נוספים לעולם הנוצרי. בנוסף, שאבו הפורטוגלים עידוד מהמורשת הצלבנית ומזו של מסדרי אבירים אחרים באירופה, להם  במלחמתם במורים.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 14, נוכח סכנת סיפוח לקסטיליה, פרץ בפורטוגל מרד לאומי . המלך הקודם, פרננדו ה-I, שלא היו לו יורשים זכרים, חיתן את בתו היחידה ביאטריס (Beatrice), עם חואן ה-I מלך קסטיליה. האצולה הפורטוגלית לא קיבלה את הסכם הנישואין, אשר משמעותו הייתה העברת השלטון בפועל לשושלת החדשה, ולמעשה השתלטות של מלכי קסטיליה על פורטוגל, וגם מעמד הסוחרים העשירים של ליסבון התנגד לו. עם מותו של פרננדו, ב-1385, תבע חתנו הקסטילייני את המלוכה, אולם אצילי פורטוגל התנגדו. הם התכנסו בקוימברה  (Coimbra) ונוכח סכנת פלישה מקסטיליה, הציעו את כתר המלכות  לז'ואאו (João) הראשון, אחיו הבלתי חוקי (במקומות רבים מכונה "הממזר") של המלך האחרון וראש מסדר אוויש (Avis). הוא עלה לכס ב-1385 והקורטז של קוימברה (Coimbra) משח אותו למלך. הוא התגייס מיד למשימה ולשם כך כרת ברית עם אנגליה שכונתה "ברית עולם".

שבעה ימים מאוחר יותר, ב-14 באוגוסט תקף חואן מקסטיליה את ז'ואאו. אחד מגדולי מצביאיה של פורטוגל, נונו אלוורש (Dom Nuno Álvares Pereira) , עמד בראש צבא עממי וב-14 באוגוסט 1385, בקרב אלז'וברוטה (Batalha de Aljubarrota), הביס את הקסטיליינים, שנהנו מתמיכה צרפתית (ובני ברית ארגונים ואיטלקים). רק אז הובטחו בטחונה ועצמאותה של פורטוגל. הקרב שהסתיים בניצחון מכריע של הפורטוגלים, שם קץ לשאיפות ההשתלטות והכיבוש הקסטליאנים, והבטיח את עצמאותה של פורטוגל. את הניצחון בקרב הנחשב לקרב העצמאות של פורטוגל חגג המלך ז'ואאו בהקמת המנזר "סנטה מריה של הניצחון בקרב", בו קבורים הוא, אשתו, וכמה מצאצאיו (היום אתר מורשת עולמית), ובהקמת עיר בשם "הקרב" (Batalha) .

המלחמה בקסטיליה נישאה על גבי גל של לאומיות עולה, תוך הסתייעות באנגליה. בשנת 1386 חתמו שתי הממלכות על הסכם הגנה ושיתוף פעולה הדדי, "הסכם וינדזור". הסכם זה קיים בתוקף עד ימינו אלה, ונחשב להסכם הבין מדינתי העתיק ביותר שעדיין מתקיים.

כדי להדק את בריתו עם אנגליה, נשא ז'ואאו לאשה, את פיליפה מלנקסטר (Philippa of Lancaster), האדוקה וקשת העורף (גם אם המשיך להחזיק בפילגשו אינש פרש ). אביה, ג'ון דוכס לנקסטר, בנו של המלך אדוארד הרביעי, היה מעורב בפוליטיקה האנגלית, והיה האיש העשיר ביותר באנגליה בזמנו. נישואי בתו למלך ז’ואאו הראשון מפורטוגל היו פרי של ברית שנכרתה בינו לבין המלך. הברית האנגלו-פורטוגלית (1386) נחשבת לברית העתיקה ביותר שעדיין תקפה בימינו. פיליפה  ילדה למלך ששה בנים. הרביעי שבהם היה אנריקה הספן (ראה להלן). זו כנראה הסיבה שההיסטוריוגרפיה הפורטוגלית מייחסת לה חשיבות גדולה מאד. היא נחשבת בפורטוגל לאמו של ה– Ínclita  Geração – "הדור המהולל". באנדרטת המגלים (Padrão dos Descobrimentos) שברובע בלאם  (Belem) שבליסבון, היא בולטת, כשהיא כורעת על ברכיה, גלימתה מכסה את רגליה, ידיה שלובות זו בזו וכתר לראשה – אישה יחידה בין דמויות הגברים שהשפיעו על ההיסטוריה של פורטוגל[6]. פיליפה הייתה אהובה מאוד בארצה, מעורבת בפוליטיקה ובהרמת קרנה של פורטוגל בין העמים[7].

ניצחון בית אוויש פתח עידן חדש בתולדות פורטוגל. העילית התורשתית והפאודלית הישנה ירדה מגדולתה או גלתה, והעילית החדשה היתה מורכבת מבעלי הון, בוני אניות וסוחרים. בימי בית אוויש הגיעה פורטוגל לשיא גדולתה, בין הייתר כתוצאה מריכוז ענייניה בימאות, בתגליות גיאוגרפיות וברכישת עמדות באיי הים ובחופי הארצות שיתגלו.

בעוד שברוב ארצות אירופה היתה המאה ה-15 תקופה של סכסוכים. כך למשל, מלחמת מאה השנים[8] ובעקבותיה מלחמות השושנים[9]. העות'מניים כבשו את קונסטנטינופול ב-1453 ואפילו השכנה קסטיליה, היתה קרועה בסכסוכים אזרחיים ובהשלמת הרקונקיסטה (כיבוש מחדש). פורטוגל, לעומת זאת, היתה ממלכה מאוחדת במאה זו ולא סבלה כמעט מהפרעות פנימיות. מעבר לתולדות התפתחותה הפוליטית של פורטוגל, גם לגיאוגרפיה שלה היה תפקיד בתפקיד שנועד לפורטוגלים בקורות העולם. לא היה לפורטוגל מוצא לים התיכון, שכונה בשעתו גם "הים שבאמצע היבשה", אבל היא התברכה בנמלים טובים באוקיינוס האטלנטי. פני פורטוגל היו מופנות מערבה, לעבר האוקיינוס האטלנטי ודרומה, לעבר אפריקה.

ייחודה של פורטוגל בחקר הארצות שמעבר לאוקיינוסים טמון בכך שהיתה זו הרפתקה לאומית משותפת ולא נחלתו של גאון אחד. תחושת הייעוד של בני פורטוגל באה לידי ביטוי ביצירה האפית "הלוזיטאנים" (Os Lusiadas), שחיבר המשורר הלאומי קמואנש (Camoëns). האפוס, המקביל בעצמתו ומזכיר במידת מה את "אניאדה", של וירגיליוס, עוסק בבניו של לוסוס, בנו של בכחוס והמתיישב הראשון בפורטוגל. שלא כגיבורים אפיים רבי מעללים כמו אודיסיאוס היווני, אניאס הרומאי או זיגפריד הגרמני, שפעלו בעיקר כאינדיבידואליים כותב שם קאמונש, "על גיבורים שעזבו את פורטוגל מולדתם מאחוריהם ופתחו את הדרך לציילון, והלאה משם, על פני ימים שלא שט בהם אדם לפניהם".

פורטוגל היתה המדינה הראשונה שהשכילה לנצל ולשלב את הידע והכלים של בני אומות אחרות: קרטוגרפיה, אמצעי ניווט ואסטרונומיה, שפיתחו בעיקר מוסלמים ויהודים, ניסיון ימי וקולוניאלי של ערי המדינה האיטלקיות (בעיקר גנואה), ספנות ובניית אניות של הערבים מצד אחד ועמי צפון אירופה מצד שני. בזכות כל אלה הצליחו הפורטוגלים לפרוש רשת מסחרית-קולוניאלית שהשתרעה במאה ה-16 מברזיל במערב ועד קצה סין במזרחץ רשת זו הקנתה לפורטוגלים מעמד, עושר, עצמה ימית ומוניטין ללא מתחרים, למשך תקופה ארוכה. רק כאשר יתחילו מדינות אירופאיות אחרות ובאשן אנגליה והולנד, שהיו גדולות וחזקות ממנה, להצטרף למרוץ על השגת דרכי הסחר הימיות ועל הקמת אימפריה מעבר לים (תוך חיקוי השיטות הפורטוגליות), תאבד פורטוגל בהדרגה את מעמדה ואת העליונות שרכשה במאה ה-15.

מסעות הפורטוגלים מסביב לאפריקה היו מבוססים על רעיונות ספקולטיביים מסוכנים, שמועות ורמזים. היה צורך לעבור דרך ארצות לא ידועות ולהשתמש בהן כבסיסי אספקה של מזון ומים בדרך. הספנים עברו בדרכם מקומות שעל פי הגיאוגרפיה הידועה להם, מרחפת עליהם סכנת מוות. לתגליות הפורטוגליות נדרשה אפוא, תכנית לאומית שיטתית והדרגתית לפילוס דרכים בעולם לא נודע. הישגם של הפורטוגלים היה תוצר של מטרה ברורה, שלשמה נדרשת תמיכה לאומית נרחבת.

כיבוש סאוטה

בשנת 1411 חתמו פורטוגל וקסטיליה על הסכם "אייטון-סגוביה" ועל פיו הכירה ממלכת קסטיליה בעצמאותה של ממלכת פורטוגל. לאחר ההישג המדיני הזה, החליט המלך ז'ואאו הראשון ב- 1415 , על מסע צבאי ימי לצפון אפריקה; מעין המשך של הרקונקיסטה ( Reconquista ) – הכיבוש מחדש – אל צדו השני של הים התיכון וצעד חשוב לבניית עוצמתה הכלכלית של הארץ. היעד המרכזי למסע הייתה העיר סאוטה (Ceuta), היום מובלעת ספרדית בצפון אפריקה הממוקמת בקצה הצפוני של המגרב במרוקו לחוף הים התיכון ומצר גיברלטר. הייתה זו עיר מושבם של המוסלמים, ערבי וברברים, שכונו "מורים" (Moors) ,שישבו במרוקו ופשטו על חופיה של פורטוגל, בזזו רכוש וחטפו אנשים כדי למכרם לעבדות.

בניו של המלך ז'ואאו, בעידודו של שר האוצר, שכנעו את המלך להפגין אומץ לב נוצרי ואגב כך לכפר על הדם הנוצרי שנשפך בקרבות קודמים, על ידי "רחיצת ידיו בדם הכופרים".

סיבה נוספת למסע הצלב לעיר הזו הייתה העובדה כי סאוטה הייתה מרכז מסחר אפריקאי גדול[10]. העיר שמשמה כמרכז לסחורות שהגיעו מהמזרח והיו בה 24000 חנויות. כל כולה שווקים עתירי תבלינים בדים, אורז מלח ועוד סחורות שהאירופאים השתוקקו להם.

לאחר שבנה צי בעיר פורטו והתכונן במשך שנתיים, יצא אנריקה, שהיה אז בן 21, למסע צלב כנגד הכופרים, בברכתה של אמו. איגרת מאת האפיפיור הבטיחה את כל ההטבות הרוחניות למשתתפים שייהרגו במשימה הקדושה. צי המלחמה הפורטוגלי הסתער על מבצרי סאוטה ב-24 באוגוסט, 1415. ההצלחה הייתה חסרת תקדים. הפורטוגלים, שהיו חמושים היטב, והסתייעו בקלעים אנגלים, הכריעו את המוסלמים, שנאלצו להסתפק בהשלכת אבנים. בתוך יום אחד הצליחו הלוחמים לכבוש את העיר כשהם סופגים אך מעט אבדות. הביזה שהתרחשה בעקבות הקרב, נתנה לפורטוגלים הזדמנות להתרשם מהעושר החבוי באפריקה. השלל שנלקח בסאוטה הובא לשם בשיירות מסהרה שבדרום ומהודו שבמזרח. הפורטוגלים מצאו שם אוצרות אקזוטיים של תבלינים יקרים, מרבדים יקרים, זהב ואבנים טובות.

כיבוש סאוטה. באדיבות Wikipedia

המפגש עם סאוטה ואחר כך עם טנג'יר (Tanger), חשף עושר רב שדרבן אותם להמשיך במפעל התגליות בים הפתוח והבלתי מוכר, מתוך תקווה לגלות עוד ארצות, עמן אפשר לנהל קשרי מסחר.

כיבוש זה נתן בידי פורטוגל את הפיקוח על מיצרי גיברלטר והעוברים בהם. 1415 הינו תאריך שאיננו נופל בחשיבותו הסמלית מ-1492. לראשונה מאז מסעי הצלב, כובשת מדינה אירופאית, אזור הנמצא מחוץ לגבולות אירופה. כיבוש סאוטה מציין את מעבר תנועת מסעי הצלב משלב ימי הביניים הישן והמסורתי שלה לשלב מתקדם יותר – ממלחמה כנגד האסלם במזרח התיכון ובדרום אירופה, למערכה צבאית כוללת כנגד מדינות מוסלמיות באפריקה, אשר תביא לניצחון האמונה הנוצרית והסחר הימי כאחד, ברחבי העולם שהכירו. לכיבוש גם היתה משמעות ביטחונית, היינו, סיום של התקפות שודדי ים מכיוון זה.

הנחיתה בחופי צפון אפריקה הפיחה בפורטוגלים רוח של התלהבות. כך יוכלו לרכוש זהב בזול ועבדים שחורים במחיר נמוך. מציאת דרך חלופית למזרח שלא תעבור באדמות הנתונות בשליטה מוסלמית, תאפשר לפורטוגלים גישה נוחה למקורות העשירים של המסחר בתבלינים. כך יוכלו לעקוף את מסלול הסחר היבשתי הארוך מהמזרח לאירופה, שבו הייתה לוונציאנים שליטה. המוסלמים חסמו את הגישה הנוצרית למזרח דרך הים התיכון, עובדה שאפשרה להם את מכירת הטובין והסחורות האקזוטיות מהמזרח לאירופים, בתיווך סוחרי ונציה, במחירים מופקעים.

העילה ההתחלתית הייתה הפצת הנצרות, ובהמשך בלטו יותר הרצון להפיק תועלת מהפירות הנלווים לתגליות עצמן (קשרי מסחר וכדומה) ורוח התנדבות הרפתקנית של הפורטוגלים. באירופה של ימי הבינים נוצר צורך במוצרי יוקרה שימצא בידיהם המונופוליסטיות של סוחרי התבלינים שפעלו באזור זה. מאז מסעי הצלב, גדל באירופה היקוש למוצרי מותרות מצד המלכים, האצילים, הכמורה ואנשי העסקים העשירים. משי מסין, תבלינים מהודו ואיי מאלוקס, מוצרי מתכת מדמשק, שטיחים בפרס, תה מסין, אבני חן ועוד. סוחרים אירופאים שלחו צמר, פרוות, יין, אריגי כותנה ושמן זית, למזרח הרחוק. נתיבי המסחר היו ארוכים ומשובשים:

הגורמים למסעות

מה גרם לפורטוגלים ולספרדים אחריהם לצאת למסעות חובקי העולם?

בסיסו של עידן התגליות היה בטכנולוגיות ורעיונות חדשניים שנולדו בתקופת הרנסנאס, כמו חידושים חדשים בתחומי הקרטוגרפיה, הניווט, הנשק ובבניית ספינות. ההתפתחות החשובה ביותר הייתה ההמצאה של ספינות הקאראק[11] והקרוולה[12] בפורטוגל, שהיו הספינות הראשונות באירופה שיכלו לעזוב את הים התיכון השקט ולשוט בבטחה באוקיינוס האטלנטי.

לשאלה זו יש תשובה מן המוכן: היסטוריון החצר בפורטוגל אסורארה  (Gomes Eannes  De Azurara 1410-1474 )  מנה בפרוטרוט את הסיבות:

• חסימת דרכי הסחר הקודמות:

כתוצאה מהתפתחות המסחר ועליית השפע הכלכלי שבאו אחרי מסעי הצלב בהתגברה הדרישה לסחורות המזרח הרחוק.

הסחורות הגיעו לאירופה בכמה נתיבים:

• בדרך הים מסין, יפאן, ומאלוקו (כיום באינדונזיה) למלאקה (ליד סינגפור בימינו) ומשם בדרך הים להודו. משם בדרך הים למפרץ הפרסי, ובמעלה שאט אל עראב לבצרה . משם, בדרך היבשה לבגדד ומבגדד לנמלי הים התיכון, או דרך פרס, לים השחור.
• דרך האוקיינוס ההודי וים סוף לנמלי מצרים. משם בדרך היבשה לאלכסנדריה.
• ב"דרך המשי", מסין דרך נאות המדבר של מסדרון גאנסו, מצפון או מדרום לשקע טורפן, לקשגר, לטשקנט, סמרקנד, בוכרה, לים הכספי וממנו, דרך עמק המטקוארי שבאזרבייג'אן, לגאורגיה של ימינו ומשם בשר הים השחור לקונסטנטינופול.

ראו באתר זה : דרך המשי` ; דרך המשי הסינית

נתיב אחר המשיך מהים הכספי, דרך הוולגה, לנובוגרד שברוסיה.

ראו באתר זה: קזאן שבדרך הברזל.

עליית המונגולים באסיה והעות'מניים אחריהם, המלחמות בינם לבין עמי אירופה, שיבשו את דרכי הסחר הללו אל המזרח. המאה ה- 15 היא תקופת עליית העות'מניים שייסדו ממלכה תורכית שתלך ותגדל לממדים של אימפריה המאיימת על אירופה. תחושה שתחריף עם נפילת קונסטנטינופול ב-1453. דרך המשי למעשה שותקה והמחירים בנתיבים האחרים האמירו מאד.

המלכים והשליטים המוסלמים בצפון אפריקה הוסיפו אף הם לתחושה של כיתור מוסלמי ונוצר צורך לפרוץ אותו.

• שבירת המונופול האיטלקי

סוחרים איטלקיים קנו את סחורות המזרח הרחוק בקונסטנטינופול ובאלכסנדריה ומכרו אותם באירופה. בידי הציים של וונציה וגנואה, היה מונופול על הסחר בים התיכון. משום כך, היה לאיל ידם, לקבוע מחירים גבוהים ככל שיעלה על דעתם. כתוצאה מכך התקשו הסוחרים באירופה המערבית, לרכוש סחורות כאילו במחירים מתקבלים על הדעת.

• הבהלה לזהב

אירופה קנתה את מוצרי המותרות שלה מן המזרח הרחוק ושלמה עבורם במטבע קשה, דהיינו, בכסף ובזהב. הזהב שימש כאמצעי החליפין העיקרי גם באירופה, בתקופה היא. עד למאה ה-13 הצליחה אירופה לספק את הביקוש שלה למטבעות. אך במאה ה-14 התחולל משבר חמור. אירופה סבלה ממחסור בזהב, שנבע מגידול מתמיד של כלכלת שוק החליפין, אשר לזהב היה שמור בה מעמד של מטבע כסף יסודי. לירידה הקיצונית בכמות הזהב באירופה גרמו , מצד אחד, הצרכים המתרבים והולכים של כלכלת החליפין האירופאית המתאוששת לאחר מגפת "המוות השחור". ומצד שני הגירעון המתמיד במאזן המסחרי שלה עם המזרח הרחוק. מאגרי הזהב והכסף שלה הלכו והתדלדלו, והצורך למצוא דרך למקורות הזהב שבאפריקה הלך והחריף.

• סקרנות אינטלקטואלית:

הסקרנות לדעת מה נמצא מעבר לאיים האזוריים, לאיים הקנריים ולכף בז’אדור, הבולט מהקצה המערבי של אפריקה, בו לא היו אבל שמעו הגיע לאוזניהם. הידע האירופי היה מבוסס על זה של העולם ההלניסטי. במשך למעלה מ- 1000 שנה לא הצטבר כמעט ידע נוסף.  היה ידוע מעט מאד על אפריקה ואסיה ונוצרה סקרנות. אמנם לא כזו המאפיינת את הרנסנאס האיטלקי, אך סקרנות אנושית התקיימה תמיד ולמושלים בעידן התגליות לאנריקה היו את הכלים והרצון לנסות לספק אותה.

• הצטברות יידע נוסף:

למניע הזה אפשר להוסיף את התגברות הידע הגיאוגרפי בשלהי ימי הבינים באירופה, בו נטלו חלק נכבד יהודים רבים, בעיקר בני האי מיורקה. יהודים אלו היו חוליה חשובה בהעברת הידע של המוסלמים לעולם הנוצרי, בעיקר בתחומים חשובים כמו קרטוגרפיה, אסטרונומיה וניווט.  הידיעות שהביאו עמם הנוסעים מהודו וסין עוררו את ההתעניינות בגיאוגרפיה של ארצות אלו. הדבר הביא לשינון הספרים והמפות של היוונים הקדמונים. היתה זו תקופה של תחיית התרבות הקלאסית, שהחזירה לאירופה את המושג בדבר כדוריותו של כדור הארץ (דבר הידוע כבר לאריסטו ומנוסח היטב אצל הגיאוגרף והאסטרונום פטולימאוס), ועם זאת את האמונה בדבר אפשרויות להגיע למזרח הרחוק בנסיעה מערבה. אמונתו של קולומבוס בכך שניתן לעשות זאת, מבוססת על תיאוריה מפורטת שפיתח הגיאוגרף הפלורנטיני טוסקנלי (Paolo dal Pozzo Toscanelli 1397 – 1482). אם כי היו בה כמה טעויות קולוסאליות. למרבה האירוניה, הפורטוגלים גילו מחדש את הגיאוגרפיה היוונית הקדומה, דרך יריביהם הערבים , דבר שאפשר להם להבין את צורתן של אפריקה ואסיה

• חידושים טכנולוגיים:

בתקופה זו מסתמן שיפור ניכר בציוד הימי והצבאי  של האירופאים כמו המצפן שהובא מסין ואפשר להם להתרחק מהחופים ואבק השריפה שנתן להם יתרון על פני עמים שלא היו מצויידים בנשק חם. כמו כן פותח האצטרולב המדויק מנחושת, שהותקן על ידי אברהם בן שמואל זכות, איש סלמנקה, שגם תיקן את לוחות השמים לצורכי הספנות. כמו כן, פותחו ספינות המתאימות לחציית האוקיינוסים. למרות שהספרדים והפורטוגלים לחמו במורים על השליטה בחצי האי, הם גם הרוויחו מהמגע עימם: הספינות המתקדמות החדשות השתמשו בידע ערבי של בניית ספינות.

• בידוד מדיני

הפורטוגלים, עם  השוכן בחבל ארץ בקצה הדרום מערבי של אירופה, היו לחלוצי חקר הימים באירופה בימי הביניים. שילוב של חוף ארוך, נמלים טבעיים מצוינים ונהרות הנשפכים מערבה לאוקיינוס, שימש עבורם כ"מרחב-אימונים", וחישל זן הרפתקני של יורדי ים. שכנותיה היבשתיות הגדולות של פורטוגל, קסטיליה ואראגון, שגילו עוינות רבה כלפי פורטוגל, חצצו בינה לבין אירופה, ומנעו קיום נתיבי סחר יבשתיים בין פורטוגל לשאר היבשת. על כן נאלצו הסוחרים הפורטוגלים לשלח את סחורותיהם, בדרך הים, לשווקים באנגליה, בפלנדריה, באיטליה או בערי ההנזה, ובכך פיתחו את היכולות הימיות שלהם.[13].

התוכנית החשובה ביותר של אנריקה הייתה חקר החוף המערבי של אפריקה. במשך מאות שנים דרכי המסחר היחידות שחיברו בין אירופה למערב אפריקה עברו דרך מדבר סהרה. דרכים אלו דרכם העבירו בעיקר עבדים וזהב נשלטו על ידי המדינות המוסלמיות של צפון אפריקה, שהיו אויבותיהן של ספרד ופורטוגל. הפורטוגלים קיוו כי ניתן יהיה לעקוף את הערבים על ידי מסחר ישיר עם מערב אפריקה דרך הים.

• שליחות מיסיונרית:

השאיפה לנצר פגאניים שהיתה חלק מהאתוס הצלבני של אירופה . כמו כן רווחו באירופה אמונות ואגדות על קיומן של ממלכות נוצריות גדולות וחזקות מעבר לעולם המוסלמי – מדינות שבעזרתן יהיה ניתן לגבור על המוסלמים. המפורסמת שבאגדות היתה זו על האח יוחנן (בפורטוגלית פרשטה ז’ואאו Preste João)[14], פרסטר ג'והן, הנוצרי הטוב שרוצה להתאחד עם אחיו באירופה. אגדה הקשורה בעקיפין עם האגדות היהודיות על עשרת השבטים.. לימים יחפשו המלחים הספרדיים את ממלכתו באסיה[15]. זורארה, רושם דברי הימים של הנסיך אנריקה, רשם מפיו, שאחת המטרות החשובות של הגילויים היתה: "לדעת עם היו בחלקי עולם אלה, נסיכים נוצרים כלשהם, שהחסד ואהבת האל טבועים בהם עד כדי כך שיעזרו לו נגד אויבי האמונה".

תחילה חיפשו את ממלכתו באסיה. כאשר החלו שמועות על מסעי המונגולים, היו באירופה שהשתעשעו ברעיון שמודבר במלך דוד, בנו של האח יוחנן. עם הזמן, יחפשו את ממלכת האח יוחנן, באתיופיה הנוצרית.

ראו באתר זה: תולדות אתיופיה בימי הבינים.

• אנרגיה לוחמנית:

הצטברות האנרגיה הלוחמנית וההרפתקנית בחצי האי האיברי לאחר הרקונקיסטה (Reconquista). בצד השאיפה לחוסן לאומי גברה הנטייה לעלילות ולהרפתקאות נועזות. הממלכה הפורטוגלית השיגה את עצמאותה מקסטיליה, תוך כדי מאבק עמה בחזית המזרחית ועם המורים המוסלמים בחזית הדרומית. מאמצים קשים לכבוש בחזרה אדמות מהמוסלמים עוררו וטיפחו את כמיהת הפורטוגלים, הקיימת משכבר, לתהילה צבאית ולסיפוח חבלי ארץ נוספים לעולם הנוצרי. בנוסף, שאבו הפורטוגלים עידוד מהמורשת הצלבנית ומזו של מסדרי אבירים אחרים באירופה, שסייעו לפורטוגלים במלחמתם במורים. פורטוגל נותרה עם אתוס צלבני – תרבות של מלחמה בכופרים – שהוסיף להתקיים גם כשלא היו עוד כופרים על אדמתה , להילחם בהם. היה קיים בה מעמד של אבירים, החייב להצדיק את קיומו במלחמות אך לא היה לאנשיו עוד במי להילחם. בזיכרון הקולקטיבי הנוצרי נותר הכישלון המר של מסעי הצלב. לימים, ייתפשו המסעות לעולם החדש, כסובלימציה של שחרור ירושלים.

לקראת סוף המאה ה-14, הצליחה פורטוגל במלחמתה נגד קסטיליה, והחלה להתמקד בפיתוח יכולותיה הימיות. המדינות האחרות בחצי האי האיברי, שטרם התאחדו תחת השם "ספרד", היו עדיין עסוקות בתקופה זו, במלחמתן במורים.

גורמים אלו יחד, שחלקם שותפים גם למוטיבציה וליכולות של הספרדים וחלקם חלקו גם עמים נוספים, שהצטרפו למרוץ, חברו יחד למסעות הגילויים, שנועדו להגיע אל הודו והגיעו עד אמריקה.

להמשך קריאה: אנריקה הספן וגילוי העולם החדש.

הערות

[1] בשנת 2006 הוחל במסגרת האתר Junk History לבחון את טענותיו, ואת התייחסותו לביקורת. כותבי האתר הגיעו למסקנה בלתי תלויה שפרסומי מנזיס, אשר נכתבו בעזרת כותבי צללים, פורסמו עבור הכסף, מתוך ידיעה ברורה שאינם נכונים.

[2] . העיתוי חשוב מאד: 1492 היא שנת סיום הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים. השמחה שעורר הכיבוש, וההתלהבות הדתית שבאה בעקבותיו, הניעו את פרדיננד ואיזבל, להיעתר ללחץ הממושך שהפגינה האינקוויזיציה ולחתום על צו לגירוש היהודים. אותה התרוממות רוח גרמה להם להיעתר להפצרות תומכיו של קולומבוס בחצר הספרדית

[3]  מאיר בן דוב, "אנריקה הספן; הנסיך שפתח דלתות", בתוך: משה גלעד (עורך), נוסעים גדולים, 28 מסעות בעקבות מגלי עולם, ספרית מסע אחר, תל אביב, 2005, עמ' 47-57

[4] "Vivaldo, Ugolino and Sorleone de". Encyclopædia Britannica. 28 (11th ed.). Cambridge University Press. p. 152.

[5] מירי אליאב פלדון, חמש מאות שנה לגילוי אמריקה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, תל אביב, 1992, עמ' 9-16.

[6]  תמירה צדקיהו-חסון, "אנדרטת התגליות – סיפור גדולתה של פורטוגל", טבע הדברים, גיליון מס' 243.

http://www.tevahadvarim.co.il/2016/08/%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%98%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%92/ו

[7]  מבחינתו של המלך ז'ואאו, השידוך היה רק הסדר מדיני. הייתה לו פילגש שהייתה דמות משמעותית בחייו, ונולדו להם שלושה ילדים, מהם שרדו שניים. בעת שהמלך היה בחזית, שלחה פיליפה, קבוצה של אנשי דת ואבירים להעביר את הפילגש למנזר, כשהם נוהגים בה בכבוד, ושם היא קיבלה את התואר "אם המנזר", וכן ניתנה לה קצבה כספית גדולה. את שני ילדיה של הפילגש, ילדיו הלא חוקיים של בעלה, היא אימצה וגידלה כילדיה. פיליפה מתה במגפה בגיל 53.

[8] . מלחמת מאה השנים הייתה סכסוך בין אנגליה לצרפת שתחילתו בשנת 1337 וסיומו בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים,. הסכסוך לא התנהל בצורת לוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם בסדרת מערכות נפרדות, של לוחמה בעצימות נמוכה ושל הפסקות אש לסירוגין. המלחמה התרחשה כולה על אדמת צרפת, ולעתים נראה היה שמדובר במלחמת אזרחים צרפתית, כשאנגליה פועלת כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית. כאשר החלה המלחמה היו לכתר האנגלי תביעות ויחסים פיאודליים בצרפת. אלה היו הבסיס למתחים מתמידים הן בין מלך צרפת למלך אנגליה, והן בין מלך צרפת לאציליו הבכירים. אנגליה איבדה במהלך המלחמה את כל נחלותיה בצרפת, פרט לקאלה, אשר אף היא תאבד 100 שנה אחר כך. כל עוד נמשכה המלחמה ביבשת, הצליחו מלכי אנגליה להסיט את תשומת הלב מן הסכסוכים הפנימיים הממאירים בין הברונים הכפופים להם באנגליה והטוענים השונים למלוכה לבין עצמם, אל המלחמה כנגד צרפת, בשטחה. כשהסתיימה מלחמה זו, ציפתה לאנגליה עוד הקזת הדם של מלחמות השושנים בדרך לעיצוב.

[9] . מלחמות השושנים (Wars of the Roses, לייתר דיוק "מלחמות הוורדים") היו  מאבק השושלות בממלכת אנגליה בין השנים 1455 ל-1485, שהתנהל בין בית לנקסטר, שסמלו היה הוורד האדומה, לבין בית יורק, שסמלו היה הוורד הלבנה. כתוצאה מהמלחמה הושמדו רוב בתי האצולה הגדולים באנגליה, לשלטון עלה בית טיודור הריכוזי והחזק, והסתיימו מאות שנות סכסוכים בין המלך לבין האצילים באנגליה. את המלחמה היטיב לתאר ויליאם שייקספיר, במיוחד במחזות "הנרי השישי" ו"ריצ'רד השלישי. הממשל ממשל הריכוזי והיעיל תחת בית טיודור הביא את אנגליה  לפסגת הישגיה מן המאה ה-16

[10] Peres,Damiao. A HISTORY OF THE PORTUGUESE DISCOVERIES. p 23

[11] קאראק או נאו (בפורטוגזית Carraca או nau,  היה דגם ספינה חוצת-אוקיינוסים בעלת שלושה או ארבעה תרנים. הספינה פותחה במאה ה-15 על ידי ספנים פורטוגליים ושימשה במשך המאות ה-15 וה-16 את ציי פורטוגל, ספרד, צרפת, אנגליה והולנד בעידן התגליות. ספינת הדגל של כריסטופר קולומבוס, ה"סנטה מריה" הייתה קאראק וכך גם ה"ויקטוריה" עמה הקיף פרדיננד מגלן את כדור הארץ וה"סאאו גבריאל" בעלת ששת המפרשים עמה שט ואסקו דה גאמה להודו. בצי המלכותי הבריטי והסקוטי שימשו קאראקים כספינות מלחמה בתקופת הנרי השמיני, ספינת הדגל שלו ה"מרי רוז" הייתה קאראק. דגם הקאראק הוחלף לקראת סוף המאה ה-16 בגליאון היציבה יותר (ה. וו. ון-לון, ספינות וספנים, עם עובד, 1971, עמוד 71 ).

[12]  קרוולה (פורטוגזית: "caravela") היא ספינה אשר הייתה מסוגלת לשוט במהלך סערה ולמרחקים גדולים. בעקבות חסימת דרכי היבשה אל המזרח הרחוק ושליטת המוסלמים בים התיכון, הפורטוגזים והספרדים הזדקקו לאוניות שיהיו מסוגלות לשוט ברוחות הסערה המנשבות באוקיינוסים וכן לעבור מרחקים גדולים, בציפייה להגיע אל המזרח הרחוק בדרך ימית שבאותה העת עדיין לא הייתה ידועה. אונייה כזו הייתה חייבת להיות חזקה ובעלת יכולת תמרון. כדי לענות על צורך זה, פיתחו הפורטוגזים את הקרוולה אשר שימשה אותם ואת הספרדים החל מהמאה ה-15 במסעות גילוי הארצות שערכו. הקרוולה הייתה ספינה קלה, מהירה ובעלת כושר תמרון, שנבנתה מעצי אלון ואורן. מעצי האורן גם הפיקו שרף לאיטום החבלים, התרנים, המפרשים וסדקים בגוף האונייה. הקרוולה יכלה לסייר בסמוך לחופים וגם להפליג בקלות בלב ים בשעת סערה, כיוון שיכלה לתמרן ולהפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלו התאפשרו בזכות מפרש משולש שבוני הקרוולה הוסיפו למפרשים המרובעים הרגילים. את הרעיון הזה אימצו מן המוסלמים, שכבר נהגו להשתמש במפרש כזה

[13] בורסטין, דניאל. המגלים- הגילויים החשובים על העולם והאדם מאז ימי קדם ועד ימינו. עמ' 132

[14],   Prester John . באנגלית, ו- Priesterkönig Johannes – "המלך-הכומר יוחנן" בגרמנית

[15] הוא כמובן דמות בדיונית עליה נפוצו אגדות וסיפורים באירופה של ימי הביניים וראשית העת החדשה – בין המאה ה-12 למאה ה-17. על פי הסיפורים, הכומר-המלך יוחנן הוא מלך נוצרי השולט על ממלכה נוצרית אבודה, בין ארצות האסלאם והפגאניות ב"אוריינט" (מזרח). קיימים דיווחים שונים על החיים בממלכתו של הכומר יוחנן, אשר מהווים חלק מספרות הפנטזיה בימי הביניים. על פי סיפורים אלה, הכומר יוחנן הוא צאצאו של אחד משלושת האמגושים, מלך חכם ונדיב, אשר ממלכתו מלאה בעושר וביצורים מופלאים. בין היתר, חי בממלכתו השליח תומאס הקדוש. בממלכה הקסומה נמצאים גם מעיין הנעורים, שערי אלכסנדר ואפילו גן עדן עלי אדמות. בין חפציו, לכומר יוחנן מראה, שדרכה הוא יכול לחזות במתרחש בכל אחד מחלקי ממלכתו. ייתכן שמקור האגדה באימפריה האתיופית, שאכן הייתה ממלכה נוצרית בלב עולם מוסלמי או פגאני. דמות היסטורית אחרת שזוהה בימי הביניים עם הכומר יוחנן, היה טוגרול חאן או ואנג חאן, מנהיג החריידים במרחב המונגולי, שהוא ונתיניו אימצו את הנצרות הנסטוריאנית כשהיא מהולה במנהגים שמניסטיים. יתכן שמדובר בהשפעת המיתוס היהודי של עשרת השבטים.