עופות בולטים באמריקה הדרומית

כתב: גילי חסקין

 

 

צילום: גילי חסקין.

הערה: בקובץ זה הבאנו מספר עופות שכיחים, בהם נתקל המטייל בטיולו בייבשת. חומר זה איננו מושלם כמובן. נבחרו כמה מיני עופות באקראי ואיננו כולל את עופות המים, שיזכו לסיכום נפרד.

יש לקרוא תחילה את הקובץ: "מאפייני עולם החי של דרום אמריקה" .  היסעוראים, אלבטרוסים

ראה גם: יונקי אמריקה הדרומית.

 

 מגלן ארגמני

 

צילום: גילי חסקין

משפחת הקונדוריים, המכונה גם "נשרי העולם הישן", הם משפחת עופות קטנה מסדרת דורסי יום, הכוללת חמישה סוגים ו-19 מינים ונפוצה רק באמריקה. אוכלי נבלות. אלו נמצאים בפסגתה של הפירמידה האקולוגית, משום שהם אוכלים לא רק את נבלותיהם של הצרכנים הראשונים, אלא גם את אלו של הטורפים וטורפי העל – פועלי ניקיון.

בגודלם ובצורתם דומים הקונדוריים לנשרים, אך שונים מהם וממשפחת הבזיים, בהיעדר מחיצה בין הנחיריים ובהיעדר סירינקס (Syrinx –קולן = מכשיר הקול הנמצא בגרון התחתי ובלעדיו אין השמעת קולות). הם אילמים. להוציא את הנשרון המלכותי שצבעו לבן, הרי הגוונים השליטים הם חום כהה ושחור. הראשים והצווארים הם חשופים, על פי רוב אדומים וצהובים, להוציא האורובו השחור, שחלקיו החשופים הם אפורים. הקונדוריים נחנו במקור רב כוח, מעוקל בקצהו ומצויד בשפות חדות לחיתוך. מנקודת ראות אקולוגית גרידא ניתן לומר כי הנשרים האמריקאיים הם יותר גמישים ממקביליהם באפריקה ובאירואסיה. זאת משום שהם נראים לעתים תכופות באזורי יער וחורש, שטחים שהאחרונים מצויים בהם לעתים רחוקות. הקונדוריים כקבוצה הם גם פחות בררניים בכל הנוגע לקינון. הקן יכול להיות בנקבה במצוק. או בין כמה אבנים.

צילום: גילי חסקין

 

זוהי סוג ממשפחת הקונדוריים, צבעו הכללי שחור וחלק מאברות הכנף בצבע לבן. זהו עוף שמהרבה בחינות מזכיר את הנשר. זוהי תופעה מובהקת של קונוורגנציה [ = התפתחות מתכנסת. בעלי חיים ממוצא גנטי שונה, מפתחים מורפולוגיה דומה, בגלל תנאים אקולוגים דומים]. הקונדור ניזון מפגרים וכתוצאה מכך אורח חייו דומה לזה של הנשר (הקונדור הורג לעתים בעלי-חיים במצב של גסיסה או גורים בני יומם). יש לציין כי "נשרי העולם החדש" הם משפחה נפרדת הנבדלת מ"נשרי העולם הישן" הן בנוצות והן במבנה הגולגולת, ובעיקר בהימצאותו של חוש ריח, תכונה נדירה לגבי עופות [פרופ' יום טוב הניח בפני נשרים בשר בקופסת קרטון מחוררת והם היו אדישים אליה, לעומת זאת נגשו בהתלהבות לבשר שהונח בתוך קופסת זכוכית].

הדורס הגדול בעולם. אורכו כ- 1.20 מ' ומוטת הכנפיים 3.20 מ' (לעומת 2.90 אצל נשר). משקלו של הזכר כ- 12 ק"ג (נקבה: 9-11 ק"ג), די סמוך לגבול העליון של כושר התעופה. הוא מעופף איטי, המקפיד על חסכון באנרגיה ועושה שימוש מלא בזרמי אוויר חמים, כדי להמריא לגבהים רמים. כשהוא מגיע לרום המבוקש, הוא מרחף בניחותא, במעגלים רחבים, מבלי לחבוט בכנפיו ואיננו מושפע כלל ממשבים של רוחות עזות המנשבות מפסגות ההרים. במצב כזה הצוואר מתוח ושלוח לפנים והראש נע מצד לצד, כך שהוא יכול להשקיף על חבל הארץ שמתחתיו. לעומת זאת קשה לו להמריא והוא מאיץ ברוצה כמו מטוס. רגליו חלשות יחסית. כמו נשר, מכיוון שלוקח זמן עד שהוא מצליח להתרומם, הדבר נוצל על ידי כפריים שלמדו ללכוד אותו. בכמה מכפרי האנדים היה קיים נוהג של תפיסת קונדור (המסמל את האינדיאני) לצורך מלחמה טקסית נגד פר (המסמל את הספרדים).

קונדור האנדים נפוץ לאורך כל הקורדיליירה, מוונצואלה ועד לארץ האש. אך הוא זקוק לצוקים. הגבול העליון של תפוצתו הוא 6000-6300 מ' מעל פני הים. קונדורים נצפו על חוף הים של צ'ילה, כשבאותו היום, בשעות אחה"צ, נסקו לגובה של למעלה מ- 5000 מ'. הקונדור נודד לעתים למרחק של 400 ק"מ ממקום החיות שלו. הוא עשוי להתגלות כשהוא בודד, בזוגות, או בלהקות המונות עד 50-60 פרטים.

עונת הרבייה היא בין ראשית יולי לשלהי אוגוסט. העופות "מבשרים" על בואה במעוף כלולות מסובך. הזכר מהלך בראש מורם סביב הנקבה, כשכנפיו פרושות והוא מנפח את צווארו ומשפשף אותו כנגד החזה ומציג לראווה את כסות הנוצות שעל חזהו. בעונת הרבייה הוא איננו נוטש את מדרונות ההרים, למעט פטגוניה הצ'ילנית, שם הוא מוצא מקלט בנקיקים הסלעיים של החוף המשונן. נקבת הקונדור מטילה ביצה אחת בספטמבר או אוקטובר, בדרך כלל לא בקן אלא על גבי דרגש סלע. משך הדגירה 54-58 יום. זוגות של קונדורים החיים בטבע מטילים אחת לשנתיים, אך המרווח בין הדגירות יכול להיות אפילו יותר גדול אם העופות מופרעים בזמן הדגירה. קונדורים המוחזקים בשבי נוהגים להתרבות אחת לשנה.

 

אורובו   Turkey Vulture) באנגלית;  Coragyaps  atratusבלטינית).

עוף דורס ממשפחת קונדוריים. אורך גופו  60 ס"מ. כולו שחור; גם ראשו וצווארו שחורים. דומה לרָחָם (גם קצת לעורב) בגדלו ובצורתו. שוכן הרים ושדות. מעדיף יישובי אדם, בדומה לרחם. מטיל שתי ביצים בין סלעים, מבלי לבנות קן כמעט. נפוץ בין פטגוניה לארה"ב.

המוכר מכולם. תחום תפוצתו הוא הנרחב ביותר: ממדינת וושינגטון ועד לפטגוניה.

המין מתחלק לשלושה תת מינים: אמריקה הצפונית, אמריקה הטרופית, אמריקה הדרומית. בכולם הראש שחור, וכמותו כל חלקי הגוף החשופים. אין דו פרצופיות בין המינים. ניזונים בעיקר מפסולת. אוכלים גם ביצים, זחלים קטנים, גוזלים בני יומם של קורמורנים, סוּלוֹת ואנפות.

הם נוהגים להתקבץ בסביבת בתי מטבחיים ובתי חרושת למזון. מכיוון שרגליהם מלוכלכות בצואה הם מזהמים את מי השתייה בבורות. במעופם מפגינים שוויון נפש לסביבה. הם עופות חברתיים. ישנים בלהקות של אלפים. אינם בררניים במיוחד בקשר למקום החיות שלהם. הם נכונים להסתגל למישורים פתוחים, מדבריות, חורשים ויערות טרופיים. הקן בנקרה טבעית, למרגלות עצים. לעתים על מבני ציבור. קודם להזדווגות מחזר הזכר אחרי בת זוגו באמצעות מין מחול. הוא פורש את נוצותיו במתכונת של גלגל ולפעמים גם מציע לה מזון שהוא פולט מקיבתו. כל נקבה

מטילה שתי ביצים בצבעים לא אחידים. שני ההורים משתפים פעולה בדגירה ובגידול צאצאים. הדגירה נמשכת 32-40 יום. באזור המשווני הם מטילים בחודשים שבין פברואר ליוני. בארגנטינה ובצ'ילה באוקטובר או נובמבר. הגוזלים קולניים ותוקפניים החל מגיל של  10 ימים. יוצאים בצפצופים ובניקורים כנגד כל פולש. לקראת גיל חמישה חודשים הם מנסים להעמיד פני מתים בשעת סכנה. אך כאשר מנסים לגעת בהם הם מתנפלים בצרחות. ההורים מזינים את הגוזלים במזון מעוכל שהם פולטים מקיבותיהם. המזון מורכב בעיקר מנוזלים, אך כשהצעירים גדלים, הם אוכלים יותר ויותר חומרים מוצקים. הגוזלים המבקשים לגרות את תהליך הפליטה של ההורים, מנקרים בחצי המקור התחתון של ההורים. מספר הארוחות המעוכלות שההורים מאכילים את צאצאיהם יורד כשהם גדלים. בתחילה 18 האכלות ליום ובסדר יורד עד שתיים.

 

דורסי יום. תשעה מינים המתחלקים לארבעה סוגים (קאראקארה, מילרואגו, פוליבורוס, צ'אבטרוס). כולם מצוידים בטפרים ובמקורים חלשים למדי.

קאקארה מצוי – פוליברוס – הוא עוף באורך 60 ס"מ, ניזון מנבלות ורימות של חרקים, מספר הביצים בתטולה אחת: 2-3. צדי הראש, הצוואר והגרון חומים בהירים, גב שחרחר עם כתמים לבנים קלושים, זנב לבנבן עם סרטים שחורים. הסוג פוליברוס הוא בעל תחום התפוצה הרחב ביותר. הוא משתרע מן החלקים הדרומיים של ארה"ב לאורך כל הדרך דרומה – עד לשממה של פטגוניה. חי בשטחים נמוכים, אך גם בגובה של 3,000 מ'. ניזון בעיקר בחרקים ומצמחי מים צפים. מפעם לפעם מצטרף ללהקות של נשרים, אך ורק כדי לאכול את התולעים. במשך עונת הרבייה, מחדשים העופות את קניהם מן השנים הקודמות. בניית הקנים מתרחשת בינואר. הנקבה מטילה שתיים או שלש ביצים לבנות, ושני ההורים דוגרים עליהן במשך 28 יום. גם לאחר בקיעת הגוזלים, עדיין ממשיכים הזכר והנקבה לשתף פעולה בטפול בצאצאים. לעתים הפוליבוריס  ניזון גם מנבלות. בנוגע לקינון – זה עוף חמסן הפושט על קני עופות אחרים.

ברווז האנדים (Margagetta Armata)

עוף יחיד ומיוחד. תושב של נהרות ונחלים הרריים. במקומות שונים על הקורדיליירה, מצויים שישה תת מינים של ברווז האנדים, כשלכל אחד מהם תחום פעילות משלו. הוא נבדל מברווזים אחרים בכמה וכמה היבטים. הגוף הוא ארוך ושלוח מן הרגיל, דבר המפחית את ההתנגדות לזרמים חזקים. הכנף נושאת עוקץ קטן שתפקידו אינו ידוע. הזנב הארוך והדק משמש כנקודה נוספת של תמיכה. זו שמסייעת לברווז בעת שהוא מטפס מן המים על הגדה.

ברווז האנדים הוא עוף זהיר עד לקיצוניות. קשה להגיע אל מקום החיות שלו. לכן ידוע עליו מעט מאד. הוא מעופף לעתים רחוקות בלבד, רק כדי לנוע לאורך הנהר שבתוכו הוא חי. לעולם אינו מרחיק לשוטט מגדות הבית שלו. בנוסף על תפקידן בזמן המעוף, שמור לאברות הכנף, גם תפקיד חיוני בסיוע לברווז העושה את דרכו במעלה מפלים ואשדות. חוץ ממצבים אלה, הוא שותה כשכל גופו משוקע, כך שרק הראש נראה מעל המים. הוא נע בקלילות נגד הזרם. זו גומחה אקולוגית הנמצאת מחוץ להישג ידם של הברווזים האחרים. אפילו הברווזונים מסוגלים לשחות בעקבות אמותיהם בתוך שעות ספורות לאחר היבקעם. המזון מורכב מצמחי מים ומחיות מים מכל הסוגים.

בעולם חיים כ- 330 מיני תוכים (76 סוגים).  140 מהם ביבשת הדרום אמריקאית. תפוצת בני הסדרה משתרעת באזורים טרופיים וסובטרופיים; על פני כל הייבשות (למעט אירופה), בעיקר בחצי הכדור הדרומי. המין הדרומי ביותר של התוכיים הוא תוכי אזמגדי, היורד דרומה עד לטיירה דל פואגו. בישראל שני מינים:  פליט תרבות – דררה וכן קוניור שחור ראש.

משפחת התוכיים הם משפחה יחידה בסדרת התוכאים. אלו הם עופות שהתפתחותם מעידה על הסתגלות לחיים ביער: תנועה בסבך ותזונה של פירות וזרעים. הסדרה מאד אחידה מבחינה אנטומית: צוואר קצר, גוף מוצק וכנפיים עגולות. הניצוי ססגוני מאד וכמעט אין הבדל בין זכר לנקבה. הניצוי דליל ונוקשה ומתחת לנוצות המתאר יש נוצות פלומה רבות. צבע נוצות הפלומה שונה מזכר לנקבה. לתוכאים גם פלומת פודרה, המתפוררת לאבקה ומסייעת לשמור על נוצות המתאר מרטיבות ומבליה. תפקיד שאצל עופות אחרים ממלא השומן המופרש מבלוטה מיוחדת.

לתוכאים מקור קצר, מאונקל ועבה, שהלסת העליונה שלו גדולה במידה ניכרת מהתחתונה, והיא ממופרקת לגולגולת, דבר המאפשר לה מרחב תנועה גדול. המקור מסייע לתוכאים לפצח זרעים ופירות קשים, שהם מזונם העיקרי. המקור משמש גם כמכשיר עזר לתנועה – להיתלות על ענפים. למרבית התוכאים יש לשון עבה ושרירית וגמישה ביותר, המסייעת בקילוף פירות ובפיצוח זרעים. הזפק מפותח. לתוכאים רגל קצרה ובה ארבע אצבעות:  שתיים מכוונות קדימה ושתיים אחורנית. מבנה זה מאפשר לתוכי לעמוד אנכית על גזע עץ וכן להיאחז היטב בכנפיו. סידור זה מאפשר לו גם ללפות את המזון ולהגישו לפיו. תכונה בלעדית לתוכיים ולדורסי הלילה. התוכאים הם מונוגמיים והקשרים בין בני הזוג נמשכים בדרך כלל כל ימי חייהם. הם מקננים בחורים, מטילים 3-5 ביצים לבנות, הנקבה דוגרת לבדה והזכר מאכיל אותה. הגוזלים מתבקעים עירומים, כעבור 16-28 יום, ובני הזוג מאכילים אותם במזון מוקא. מכיוון שהתוכים אוכלים פירות בוסר ובהם הרבה טנין ומרכיבים רעליים, גילו ב- 1984 כי הם אוכלים חרסית, המנטרלת את המרירות והרעל. כאשר התוכים נמצאים בצמרות הם שקטים; בתחנות ההאכלה הם רועשים. זו התגודדות נגד דורסים, המכירים את תחנות ההאכלה. התוכי נזכר במקרא "שנהבים וקפים ותוכיים" (מלכים א' י',   22). מוצא השם מסנסקריט ומשערים שהכוונה לטווס הודי.

אמזונה הוא סוג עופות ממשפחת התוכיים. מידתם 30-40 ס"מ. הצבע ירוק, בתוספת כתמים בודדים, אדומים או כחולים. הגוף מכונס, הצוואר קצר ומעוגל. שוכני יערות מובהקים, מוסווים בשל צבעם, אך מתבלטים בצרחותיהם. חיים בלהקות, מקננים פעם בשנה.

הגדולה במשפחת התוכיים. האורך עד מטר אחד. הזנב מגיע למחצית האורך הזה. הסוג ארה כולל מינים המצטיינים בצבעים עזים ביותר: אדום, כחול, ירוק וכד'. הזנב ארוך ויתדי. בסוג  7מינים קטנים ו- 9מינים גדולים. סימן מיוחד לסוג הוא הלחי העירומה. על הפנים מספר פסים, המהווים סימן היכר, וכמוהם כטביעת אצבעות אנדוודואלית. המקור גדול וחזק והודות לו הם ניזונים מפירות קשים. הם על פי רוב קולניים מאד, אך בעת התנפלות על מטעים הם שקטים. שוכנים ביערות טרופיים וסובטרופיים. תפוצתם ממכסיקו ועד פראגווי. מטילים שתי ביצים בשנה. בד"כ שורד אפרוח אחד.

הארה נמצאת בסכנת הכחדה משלש סיבות:

א. ניצודים למאכל, למרות בשרם הקשה.

ב. מחירם היקר. מבוקשים אצל אספנים זוג של ארה יקינטוני (בצבע כחול) עולה כ-$30,000.

ג. התוכים דוגרים בחלל עץ. חופרים נקיקים בעצים עבי גזע. זהו יער ההולך ונכרת. עצי היער המשני הם צרי קוטר, שאינם מתאימים לקינון. לפני כמה שנים יזם ארכיטקט מלימה תכנית להצלתם על ידי בניית קנים מלאכותיים. תחילה בנה קנים מעץ; אך אלו חוסלו על ידי טרמיטים. ניסה ממתכת, אך הטמפ' עלתה פלאים. ב-1992 עלה על פתרון של קנים מ P.V.C.- בצבע עץ והפתרון תפס מייד. כמו כן, יצא צוות ואיסוף הגוזל היותר חלש מבין השניים המתבקעים, (שגורלו נגזר למות) והצילו רבים נוספים.

מקאו (Ara macao)

ארה ארגמנית, הנקרא מקאו בברזיל, הוא המפורסם ביותר. אורכו עד  75 ס"מ, כולל הזנב, שהוא יותר משליש ( 32 ס"מ). צבעה ארגמני. הכנפיים צהובות בבסיס וכחולות בקצה. נפוץ ממכסיקו עד בוליביה.

השם אינדיאני. זוהי משפחת עופות מסדרת נקראים. בעלי צבעים בולטים ומתאפיינים במקורם הענק שהוא ספוגי וקל. מזכירים בצורתם את הטוקוסים באפריקה. זהו דמיון קונוורגנטי. לא ברור לגמרי תפקידו של המקור. אולי הוא שריד לתקופה בה אכלו פירות שנעלמו. המקור משמש כמנוף ארוך טווח, אך לא ברור אם זו הסיבה הראשונית. המקור הארוך פולט חום ולכן הוא ישן כשמקורו תחוב בנוצותיו. הלשון ארוכה מאד והיא מפוצלת בשוליה. שוכני עצים בלבד. אוכלי כל. בפעילותם היתרה ובדרך הזנתם דומים לעורבים. במשפחה  6 סוגים בהם 33 מינים. התפוצה: ממכסיקו ועד ארגנטינה. המינים השונים דומים. המקור משמש כאמצעי אבחנה בין המינים; חשוב כדי להבדיל ביניהם על מנת שלא ייוולדו יצורי כלאיים "פרדים". מקננים בנקרות עצים.  2-4 ביצים. שני ההורים דוגרים. הם ממלאים בדרום אמריקה את תפקידם של בני משפחת  קלאו, באזורים הטרופיים של "העולם הישן".

הקוליברים נעים במהירות מפרח צבעוני אחד למשנהו ויונקים צוף. כמו החרקים, גם הם משמשים מאביקים למינים רבים של צמחים, וכנפיהם מרפרפות במהירות עצומה ומשמיעות מעין זמזום. מכאן שמם האנגלי. אך לא מדובר כאן בדבורים או בצרעות, אלא במשפחת עופות, שמרבית המינים הכלולים בו נמנים עם העופות הקטנים בעולם.

הם בני סדרת סיסאים.

סיסאים = סדרה של ציפורים קטנות. שוכני אוויר מובהקים, המעופפים המהירים והגמישים ביותר בעולם העוף. בסדרה שלוש משפחות:

א. סיסיים: עם  18 סוגים ו- 48 מינים.

ב. סיסים מצוייצים, או סיסי עצים, המוגבלת לדרום-מזרח אסיה, ובה סוג אחד ובו 4  מינים.

ג. קוליבריים  (Trochilidae), המוגבלים לאמריקה ובעיקר לאמריקה הדרומית.

חרף השוני שבין המשפחות במראה, בצבע, ובהתנהגות, רב המאחד ביניהם. הכנפיים מפותחות והרגליים מנוונות (מקור שמה של הסדרה במילה היוונית  Apusשמשמעו "חסר רגל". הכנפיים ארוכות וצרות מאוד. הזרוע והאמה קצרות מאוד. בזאת הם נבדלים מיתר העופות). הרגליים כאמור קטנות וחלשות ביותר. את מזונם הם משיגים ביעף או תוך כדי רפרוף באוויר. בני הסדרה דומים גם ברבייה: מטילים שתי ביצים ארוכות וצרות, בצבע לבן. הגוזלים בוקעים עירומים ועיוורים, ושוהים בקן זמן ממושך. מכיוון שאינם מסוגלים ללכת, עם נטישת הקן עליהם להיות בכושר תעופה מלא.

הקוליבריים   (Humming bird) הם המשפחה הגדולה בסדרת סיסאים. רובם זעירים, ולעתים בעלי זנב ארוך מאוד, עשוי נוצות קישוט. מזונם: צוף פרחים וחרקים זעירים.

במשפחה זו 123 סוגים, הכוללים 330 מינים. תפוצתם בעיקר באמריקה הדרומית. המין הדרומי ביותר הוא קוליברי צ'ילה כמה מינים התפשטו לאמריקה הצפונית, ואחד מהם הגיע עד אלסקה. זהו העוף הקטן ביותר עליי אדמות. המקור ארוך, לעתים כאורך הגוף. דק, כפוף או ישר. הלשון ארוכה מאוד, דו צינורית, כלשון הצופית, ועשויה להשתרבב החוצה. החריצים לאורך הלשון משמשים לשאיבת צוף. לכל הקוליבריים ברק פיסיקאלי (כמו אצל הצופית). הצבעים נוצצים וזוהרים בשמש ומחזירים ברק מתכתי – לא ברור הקשר לאכילת פרחים. הברק מאפיין ציפורים נוספות ביער הגשם, כמו למשל הקצאל. קשור אולי לחיים בסבך הצפוף.

המזון: הקן דמוי ספל, עדין ומעובד היטב. הקוליברי הזעיר (Calypte helenea) החי בקובה. אורכו מקצה מקורו ועד קצה זנבו 5.5 ס"מ (מתוך זה אורך המקור הוא 1 ס"מ), ומשקלו 2 גרם בלבד – פחות מדף נייר פוליוA4  (שמשקלו 3 גרם). קינו הוא סלסלה פתוחה, הבנויה טחבים וקורי עכביש, ומרופדת בנוצות פוך. קוטר הקן, הקטן בעולם, הוא 2 ס"מ בלבד, והנקבה מטילה שתי ביצים זערערות, שאורכן 7 מ"מ בלבד.

כ- 330 המינים האחרים הנמנים על משפחת הקוליבריים, הם אמנם גדולים יותר, אך רובם נמנים עדיין על העופות הקטנים ביותר בעולם. הקוליברי הענק, הגדול בבני המשפחה, דומה בממדיו לדרור קטן, שאורכו כ- 21 ס"מ ומשקלו כ- 20 גרם בלבד. לכולם חריצים לאורך הלשון – לשאיבת צוף ולכולם דו פרצופיות מינית = סימן שהזכר אינו משתתף בגידול הצאצאים. מעופם של הקוליברים שונה ממעוף שאר העופות, והוא מזכיר את מעופם של הרפרפים, בני סדרת הפרפראים.

הקוליברי  (Humming birds) יונק את המזון כשהוא מרפרף. עשוי להגיע ל-80 חבטות כנף בשנייה. (בהשוואה ל-17 חבטות בשנייה אצל דרור הבית). הם מסוגלים לרפרף ארבע שעות ברציפות במקרה הצורך. בפרק זמן זה הם מכים בכנפיהם יותר ממיליון פעמים ללא הפסקה. בזמן הרפרוף הזה קיימת נקודה אחת קבועה בחלל והיא קצה המקור. הכנפיים המרפרפות במהירות עצומה משמיעות קול המהום, המזכיר את הזמזום של משק כנפי הדבורים הכבדות. הזמזום הוא מרבי בתקופת החיזור והוא מגיע ל-200 רפרופים בשנייה! קול ההמהום של הכנפיים, הקנה לקוליבריים את השם האנגלי  ,(Humming birds) שפירושו "העופות המהמהמים" (או המזמזמים). הם מוצצים ושואבים מן הפרח, בעודם מרפרפים אחורנית. זה העוף היחידי בעולם שמסוגל לעוף גם אחורה (לכל הציפורים שרירי התעופה מחוברים לקרין, אצל הקוליברי יש גם שרירי גב). הקוליברי אינו מסוגל לנוע ברגליו. כדי לעבור הצידה הוא חייב לעוף  משך זמן ההמראה כ- 7 מאיות השנייה, עולה ויורד בקו ישר. אינו דוחף את הענף כפי שעושים ציפורי השיר, אלא מושך אותו כלפי מעלה. הוא ניחן בשרירי תעופה חזקים, שמשקלם כ-30% ממשקל גופו. הוא מוציא כמות אדירה של אנרגיה. תפוקת האנרגיה שלהם, ביחס למשקל גופם, היא הגבוהה ביותר בקרב בעלי חיים שטמפרטורת גופם קבועה ("דם חם"). הדופק מגיע לכדי 24 פעימות בשנייה, 1200 בדקה (אצל אדם 110 בממוצע). הריאות נושמות 250 פעם בדקה. כדי שיוכל להתקיים, מעביר ליטר וחצי חמצן ביום!  לשם כך אוכל סוכר וחרקים כדי מחצית ממשקל גופו, מדי יום. הסוכר מספק אנרגיה זמנית ומעט חומרי תשמורת). הוא אוכל 60-50  ארוחות ביום.  לקוליבריים ישנה קונוורגנציה מובהקת עם הצופית. באה לידי ביטוי בצורת המקור, הלשון, הצבע והרפרוף, וגם בגודלו הקטן. דמיון פיזיולוגי של  בני משפחות שונות, שפתחו פיזיולוגיה דומה, על רקע של תפריט דומה. המגמה האבולוציונית שהביאה אותם להיזון כחרקים מרחפים הציבה דרישות מדהימות כלפי גוף הציפור שלהם. הדבר גם עשה אותם תוקפניים מאד, משום שעליהם להגן על מקור המזון שלהם בקנאות מפני מתחרים. חיי הקוליברי תלויים באספקה יומית שופעת של צוף, ואם ברצונם לשרוד, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות נדיב ולהתחלק בה. הקוליברי, כמו גם מקבילו  הצופית, חייב להגן על טריטוריה ובה מאות פרחים (במקרה של צופית זהובת כנף, 1,600 פרחים), כדי להתקיים ברווחה. הגודל הממשי של הטריטוריה איננו חשוב, כל זמן שהיא מכילה מספר רב של מקורות מזון. במקום בו הפרחים יותר צפופים, הטריטוריה מצטמצמת.  הקוליברי הוא עוף קטן מאוד, הווה אומר בעל שטח פנים גדול יחסית לגודלו, דבר הגורם לאיבוד אנרגיה. בעיה זו רגישה מאד באזורים הממוזגים או באזורים הגבוהים של לכן עושה מעשה חריג- בלילה, במקום לישון, הוא מוריד את טמפ' גופו מ-°39 ל-°14 מעלות. מצב הנקרא כהיון. או חיוּת מושהית. (דומה לטורפור).  הקוליברים נכנסים למצב של מעין עילפון חושים, המפחית את צריכת האנרגיה שלהם עד כדי החלק העשרים של הצריכה בזמן שינה רגילה. בדרך זו הם יכולים לעבור את הלילה מבלי להשתוקק עד מוות (פשוטו  כמשמעו) למנת סוכר. העוף היחידי בעולם שעושה זאת. במאה הקודמת היתה באירופה אופנה של נוצות. ייצאו נוצות קוליברי לתכשיטים. ידוע על סוחר מבוגטה, שייצא 400,000  קוליברי לאנגליה בשנה אחת.

השם:(Phoenicopterus)  מילולית: 'בעל כנף אדומה'.

טכסונומיה: בן משפחת הפלמינגויים, מסדרת פלמינגואים. בסדרה חמישה מינים, כנראה בני סוג אחד.המין המוכר בארץ הוא: Phoenicopterus ruber.