גילי חסקיןקיץ וחורף – אתה יצרתם
צילום: גילי חסקין
כתב: עזי פז[1]
מאמר זה, מופיע בגרסא מקוצרת בספרו של עוזי פז: "בשבילי ארץ התנ"ך". הספר עוסק בנופיה של ארץ ישראל, על החי והצומח שבה, בימים ההם ובזמן הזה. בימים ההם – כמפורט בתנ"ך ובמקורות נוספים מארון הספרים היהודי, ובזמן הזה – כפי שעוזי פז למד להכירם משוטטות בשבילי הארץ, בין פסגות החרמון למרחבי הנגב, וממחקריו וממעקביו אחר החי והצומח ברחבי הארץ במשך כ- 50 שנה. בספר 32 פרקים וכל אחד מהם מתעמק בתופעה, בצמח או בבעל חיים כגון הזית והערמון, היעל והשפן, הנשר והצבי. מה משמעותו של נס השלו? מיהו השושן המקראי? מהו "המדבר" במקרא ומהו "יער"? הספר הופיע בפורמט אלבומי מהודר ובו עשרות תמונות צבע שצולמו על ידי המחבר.
ראה גם: חגיגות האביב
קיץ וחורף, אביב וסתיו, ארבעת עונותיה של השנה, הם מושגים שגורים ומעוגנים בשפת היום-יום וכך גם בספרות, בציור ובמוסיקה. אין עוררין על כך כי באזורים הממוזגים של כדור הארץ, כבארצות אירופה ואמריקה הצפונית, אכן נחלקת השנה לארבע עונות ברורות[2]. אך כמה עונות בשנה הארצישראלית? בכמה עונות הבחינו אבותינו בימי המקרא, המשנה והתלמוד?
נושא זה שנוי במחלוקת מאז ומקדם ועד עתה. ביטוי פיוטי לכך נתן המשורר זך:
הַקַּיִץ תַּם.
מִי הָיָה מְשַׁעֵר שֶהָעוֹנוֹת חוֹלְפוֹת
וְשֶׁהַדָּבָר הַזֶּה, אָבִיב,
בֶּאֱמֶת חוֹזֵר אַחֲרֵי הַחוֹרֶף
וְשֶׁהַסְּתָיו עַכְשָו בַּפֶתַח.
הַלא מְתַעְתּעוֹת בָּנוּ
עוֹנוֹת הַשָּנָה עִם לִקְחָן הַחוֹזֵר כְּשֶׁפָּנֵינוּ
נְשוּאוֹת הָיוּ רַק לְשִנּוּי, הִתְחַדְּשוֹת.
מִן הֶהָרִים יָבוֹא, אָמַר הַוִּינָאִי עִם הַמִשְׁקֶפֶת.
לא, כִּי מִן הָעֵמֶק, פָּסַק מְיַבֵּשׁ הַבּצוֹת.
גְבִירוֹתַי וְרַבּוֹתַי, לא כְּדַאִי
לָרִיב בְּשֶׁל אָבִיב – אוֹ סְתָו. (נתן זך, אנטי מחיקון. הוצאת הקיבוץ המאוחד)
המקרא חוזר על הצימוד בין קיץ וחורף פעמים אחדות: "[…] קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם"[3] או בספר בראשית: "[…] וְקַיִץ וָחוֹרֶף"[4]; בהקבלה, כמו להדגיש את אופיין של העונות בהן מדובר, נאמר שם גם – "זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם"[5]. גם בתלמוד נמצא: "ביום שהקיץ נושק את החורף"[6] – במישרין, ללא סתיו ביניהם.
חורף נזכר 7 פעמים במקרא, ואילו קיץ, במובן של עונת שנה, 10 פעמים[7]. לעיתים ניתן לפרש את המושג "קציר" בהקבלה לקיץ וכשם נרדף לו: "תָּכִין בַּקַּיץ לַחְמָה, אָגְרָה בַּקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"[8].
יש הגורסים על כן כי בארץ ישראל שתי עונות בלבד – חורף וקיץ, חורף וחורב, או ימות הגשמים וימות החמה. זכות ראשונים לערעור על כך כי בארץ ישראל אין ארבע עונות בשנה שמורה למשה סתווי. הוא גורס: "רק שתי תקופות יש לנו כאן: קיץ וחורף או ימות החמה וימות הגשמים"[9]. ביילי מצטרף לדעה זו: "השנה הארצישראלית נחלקת לשתי עונות עיקריות – הקיץ היבש… ועונת הגשמים…"[10]. עזריה אלון מכתיר את אחד מפרקי ספרו "ישראל-טבע ונוף" בכותרת "רק שתי עונות בשנה" ומדגיש: "… האביב כלול בתוך החורף"[11].
צילום: גילי חסקין
ומה עם הסתיו? והאביב?
הגורסים כי רק שתי עונות בשנה, טוענים כי הסתיו והאביב נושאים את שמם לשווא, ושוללים את קיומן כעונות השנה.
המושג "סתיו" נזכר פעם אחת בלבד במקרא: "כִּי הִנֵּה הַסְתָו עָבָר הַגֶּשֶם חָלַף הָלַךְ לוֹ"[12]. הפירוש המקובל גורס להקבלהבין שני חלקי הפסוק: "הַסְתָו" הוא שמם של ימי הסגריר, ומקביל לגשם – דהיינו לחורף. המונח הערבי "שיתא"[13], שצלצולו מזכיר, במידת מה, "סתיו" מסייע לגישה זו, שכן הוא משמש במשמעות של חורף וגשם גם יחד. אולם ניתן לראות בפסוק זה גם רצף של עונות השנה – קודם "הַסְתָיו עָבָר", אחר כך "הַגֶּשֶם [במשמעות של חורף] חָלַף הָלַךְ לוֹ". חלף עבר – לא פסק, לא נטל הפוגה, אלא תם. רק לאחר מכן מגיע ה"אביב" – אשר בו "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְמַע בְּאַרְצֵנוּ"[14].
השימוש במושג "אביב" לעונת השנה קשה אף יותר. המונח נועד לתיאור שלב בהבשלת התבואה: "[…] כִּי הַשְּעֹרָה אָבִיב […]"[15]. זו גם משמעותו בפסוק: "[…] אָבִיב קָלוּי בָּאֵש […]"[16] ומכאן "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶש הָאָבִיב"[17] – החודש בו התבואה נמצאת בשלב "אביב". חמש פעמים חוזר ונשנה במקרא המושג "חודש האביב"; תמיד "חודש" – לא עונה ולא עת.
צילום: גילי חסקין
המושג "עונה" אינו נזכר במקרא במשמעות של פרק זמן בשנה[18]. התחליף המקראי לעונת השנה הוא "עת" כגון "אֲבָל הָעָם רָב, וְהָעֵת גְּשָמִים […]"[19]. אפשרי כי "עֵת הַזָּמִיר", החָלָה בשעה ש"קוֹל הַתּוֹר נִשְמַע בְּאַרְצֵנוּ"[20], הוא השם שיוחד לעונת האביב במקרא. יתר על כן – "קציר" אינה רק פעולה חקלאית אלא גם הגדרת עונה[21]. אפשרי כי גם בפסוק "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ"[22] לא מדובר בשמות נרדפים לאותה עונה אלא בשתי עונות: "קציר" הוא קציר חיטים ושעורים ו"קיץ" הוא איסוף התאנים, עונות הבאות זו אחר זו. חיזוק לכך כי קציר וקיץ אינם שמות נרדפים אלא שתי עונות הבאות זו אחר זו נמצא ביהושע: "[…] וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל-כּל גְּדוֹתָיו כּל יְמֵי קָצִיר"[23], דהיינו בימי סוף האביב; לקראת הקיץ מפלס המים בנהר יורד [24].
אפשר אפוא כי העונה, שנהוג כיום לכנותה אביב, נקראה במקרא הן "ימי קציר" או "עת קציר" כבפסוק "וּבָאָה עֵת הַקָּצִיר לָהּ"[25], והן "עת הזמיר"
צילום: גילי חסקין
הגורסים כי השנה בארץ ישראל נחלקת לארבע עונות ניצבים בפני קושי נוסף. אופיין של עונות השנה הארצישראלית שונה מזה שבאירופה. שָם הסתיו הוא עת סגריר ושלכת ומסמל עצבות וזקנה. ביאליק בשירו "ביום קיץ, יום חוֹם" כתב בהשראת הנוף האוקראיני:
"אַךְ בְּבוֹא תּוֹר הַסְּתָו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב;
עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב,
דֶלֶף טוֹרֵד עַל גַּג, עָשׁ בְּקֶרַב לֵבָב –
בִּי, עָזְבֵנִי לְנַפְשִי, אָח חַנּוּן !"
ואילו בארץ המצב שונה לחלוטין – היורה מעורר לתחייה את הנוף הרדום והצחיח של שלהי הקיץ. התרדמה בארץ היא תרדמת יובש ולא של כפור.
לא בכדי כותב יוסי גמזו בשירו "סְתָו נוֹרָא לא סְתָוִי":
בְּכל הַשִׁירִים אוֹמְרִים שְׁהַסְתָו
הוּא זְמַן שֶל קַדְרוּת בַּשָמַיִם,
אַך מִי שְׁרָאָה פּה, אֵיך שֶׁמֶש זָהָב
צוֹהֶלֶת
בִּתְכֶלֶת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל עָב –
מוּטָב שֶׁיִבְדוק פַּעֲמַיִם.
בְּכל הַשִירִים אוֹמְרִים שְׁהַסְתָו
הוּא זְמַן שֶׁל שַׁלֶכֶת, קָרַחַת…
אַך מִי שֶׁרָאָה עֵץ תַּפּוחַ זָהָב
פּוֹרֵח
בְּרֵיחַ
מָתוֹק וְנִלְהָב
כְּאִילוּ שֶׁכּל הַעוֹלָם מְאוֹהָב,
מְבִין שֶׁזֶה לא כּל כָּךְ כָּכָה…
בְּכל הַשִׁירִים אוֹמְרִים שְׁהַסְתָו
הוּא זְמַן שֶׁקָשֶה בּוֹ לִשְׂמוֹחַ…
אַךְ מִי שֶׁרָאָה, אֵיך פַלָח בִּשְׂדוֹתָיו
נוֹגֵע
יָגֵע
בְּנֶבֶט שׁוֹבָב,
(בְּנֶבֶט קָטַנְצִ'יק שֶׁצָץ רַק עַכְשָו)
מַרְגִיש שֶׁזֶה סְתָם בִּלְבּוּל מוֹח
כִּי מַה שֶׁבָּטוּחַ הוּא זֶה, חֲבִּיבִּי:
אֶצְלֵנוּ
הַסְתָו הוּא
נוֹרָא לא סְתָוִי!
וּמִי שֶׁעוֹד לא מַאֲמִין
וְתוֹהֶה – מוּטָב שֶׁיֵצֶא לַשָׂדוֹת וְיִרְאֶה…
ומי שיצא לשדות אכן יראה – לא רק את נביטת הזרעים שהיו רדומים במשך כל הקיץ. גם פרחי בר שפורחים רק אז[26], את עצי החורש המצטבעים בצבעי שלכת ומוסיפים לחגיגת הצבע גם את פירותיהם[27]. הוא יוכל גם לראות המוני עופות הנודדים מאירופה לאפריקה ואת ראשוני העופות החורפים. נמלים יוצאות למסע כלולות וסלמנדרות ושבלולים מתעוררים מעלפון הקיץ. זוהי "עת דודים" לצביים וליעלים.
גם החורף הארצישראלי שונה מהחורף האירופי. שם זהו זמן של כפור ותרדמה כללית המסמל על כן כליה ומוות. בארץ, לפעמים "יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם"[28], אך הקור החורפי אינו מקפיא את מעגלי החיים. להפך – זוהי תקופת הצמיחה והלבלוב של העשבייה החד שנתית. הנוף החום-צהוב של אתמול מוריק עתה מאופק לאופק. נופי קיץ עוטי אבק נחשפים ומחייכים ממרחקים. השדות ממירים את גלימתם הקמולה והדהויה באדרת ירק רעננה. על רקע זה נוכל להבין מדוע איוב, המתגעגע לימיו הטובים, אומר: "כַּאֲשֶר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי"[29]. כך נוכל גם להבין את דבריהם של יל"ג: "אני בימי חרפי, עת על מצח לא חוּרב טל ילדות[30]", של בורלא: "בימי חרפי – ואני כבן שלושים[31]" או של ביאליק: "ושב לימי עלומי וזֶכֶר ימי חרפי[32]".
צילום: גילי חסקין
נהוג לומר כי הפרחים פורחים באביב; חכם סיני אומר: "פריחת הפרחים – היא האביב" או בלשון המקרא "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ". מקור השם באכדית – נִצָּנֻ (זמן הניצנים) והוא התגלגל ללוח שלנו כניסן, החודש בו חל הפסח, הוא חג האביב[33]. ואכן – צריך אדם להיות עיוור, חרש ותתרן כדי להתעלם מחגיגת הצבע, הצליל והריח המתרחשת אז: מרבדים ססגוניים בהר ובגיא, המלטות של בעלי החיים רבים ובהם הצביים, היעלים והשפנים. לאלה מתווספים שירת הציפורים ונדידת עופות. תופעות אלה אינן מתרחשות בדצמבר ובינואר (דהיינו בחורף) ואף לא ביוני, ביולי או באוגוסט (דהיינו בקיץ).
מתי מתחיל האביב? והאם יש תאריך קבוע ל"מסיבת הסיום"? האביב, כמוהו כעונות השנה האחרות, אינו מעוגן במסמרות בלוח השנה. בטבע אין על פי רוב גבול חד וברור בין תופעות ועונות. עונה אחת גולשת בהדרגה לתוך רעותה וחיל המאסף של זו מתערבב עם חיל החלוץ של זו, בבחינת "עוד זה מדבר וזה בא". יתר על כן – תחילתה של כל אחת מהעונות, משכה וסיומה עשויים להשתנות, ואמנם משתנים, משנה לשנה.
אורך היום הוא מרכיב חשוב במיון עונות השנה, אך איננו, בשום פנים, גורם בלעדי בארץ. ימי השוויון בין היום ללילה[34] כמו גם היום הארוך ביותר או הקצר ביותר[35] אינם מהווים מועדי התחלה וסיום למעגלי החיים של צמחים ובעלי החיים. מקצבי החיים בטבע מותנים גם בתמורות שבין חום לקור, יובש לגשם – ובאלה חלים שינויים משנה לרעותה. חמסין באפריל יקצר את האביב ואילו גשם במאי יאריך אותו. האביב עשוי כך להקדים בבואו או להתמהמה בצאתו.
תחילתו של האביב, לגבי דידי, עם ראשיתם של גלי הפריחה השוטפים את חמוקיה של הארץ במעין מרוץ שליחים. לרוב זה קורה בשבט. זהו עדיין חודש גשום, אך ניכרים בו כבר סימני הקיץ המתקרב, כפי שאומרים עליו הפתגמים הערביים: "הוא זועם וזועף אבל ריח קיץ בו" וגם "בו נופלת הגחלת הראשונה של הקיץ". חיל החלוץ של פריחת האביב הן הכלניות הססגוניות [אף כי רבים רואים בפריחת השקד את הסמן שלו] וסופו עם החמסינים המייבשים את המאסף של החרציות, הפרגים ו"ורד הקוצרים", היא החוטמית הזיפנית. העופות החורפים שבו כבר ברובם לאירופה ואילו העופות הקיציים חוזרים ארצה. זוהי עונת הקינון של מרבית העופות ותקופת ההמלטות של מרבית היונקים.
סביר אפוא כי השימוש במונחים סתיו, ובעיקר אביב, חורג כיום מהוראתם הראשונית. אולם גם אם המקרא לא ייחד שם מפורש לעונות אלה, וגם אם אנו משתמשים בשמות שאולים, שאינם תואמים את הגדרתם הראשונית, אין בכך מכדי לשלול את עצם קיומן של עונות אלה.
בתרבות האירופית מסמל הקיץ בשלות ובגרות. בארץ הוא מסמל יובש ומוות; גלימת הירק של הצמחייה החד-שנתית יבשה וקמלה; גווני חום-צהוב שולטים בנוף והוא עוטה אבק ואובך: "[…] נֶהְפַּך לְשַׁדִי (רעננותי) בְּחַרְבונֵי קַיִץ […]"[36]. מכאן התפתח פולחן תמוז – האל המסופוטמי, אֵל הפריחה והתעוררות הטבע. הוא מתעורר בימי האביב, גווע לקראת הקיץ, ושב לחיים בשנה הבאה: "[…] הַנָּשִׁים יֹשְבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז"[37]. על רקע זה כתב שלמה אבן גבירול: "מת אב ומת אלול ומת חוּמָם, גם נאסף תשרי ומת עמם".
הקיץ הוא עת מְלוֹך הקוצים ומועד הבשלתם של זרעי הצמחים החד שנתיים; ועל כן "הַנְּמָלִים (הניזונות מזרעים) עַם לֹא-עָז וַיָכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם"[38]. זוהי גם תקופת הבשלת הפירות "כְּאָסְפֵּי-קַיִץ, כְּעֹלְלֹֹת בָּצִיר"[39] ועל כן סל מלא פירות נקרא "כְּלוּב קָיִץ"[40].
עם בוא הקיץ העופות מסיימים את קינונם. שירתם פוסקת. נוצותיהם מתחלפות ומעטה חדש צומח כדי להגן על גופם מצינת החורף שבדרך. רבים מהם – כחוחיות, תפוחיות, גבתונים ובזים אדומים, שחיו בנחלות נפרדות בעת הקינון, מתלהקים עת ומשוטטים בלהקות גדולות.
אז כמה עונות יש אפוא בשנה הארצישראלית? חילוקי הדעות בנדון החלו כבר בימי קדם. בבראשית נאמר: "[…] זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף […]" [41] – דהינו שתי עונות בשלושה צמדי שמות נרדפים. בלוח גזר, שזמנו מתוארך לימי שלמה המלך, צוינו שמונה עונות חקלאיות. התלמוד מחלק את השנה פעם לשש תקופות: "חצי תשרי מרחשוון וחצי כסליו – זרע; חצי כסליו, טבת וחצי שבט – חורף; חצי שבט, אדר וחצי ניסן – קור; חצי ניסן, אייר וחצי סיוון – קציר; חצי סיוון, תמוז וחצי אב – קיץ; חצי אב, אלול וחצי תשרי – חום"[42], ופעם לארבע עונות: תקופת ניסן ותקופת תמוז, תקופת תשרי ותקופת טבת"[43], שהן המקבילות לתקופות הנקראות כיום בשפתינו סתיו, חורף, אביב וקיץ. רבן שמעון בן גמליאל[44] אף נתן בהן סימנים: "[…] תקופת ניסן, שהיא מְריצָה את פֵּרוֹתֶיהָ, (מלשון ריצה, משמע גדלים במהירות) […] תקופת תמוז, שהיא מְתַבֶּלֶת את פֵּרותיה, (דהיינו מבשילה וממתיקה את הפירות) […] תקופת תשרי, שהארץ עֲשוּיָה בּוּלִין בּוּלִין של אדמה (גושים גושים; הקרקע עדיין סדוקה מחרבוני קיץ) […] תקופת טבת, שהיא מוֹרֶקֶת את פֵּרותיה"[45] (יש גורסים: מרקבת, מריבוי הגשמים או הקור). כך גם עוצבו ארבעת הפינות של גלגלי המזלות ברצפות הפסיפס בבתי הכנסת שבבית אלפא, בחמת טבריה ובציפורי. לכאורה יש באלה משום תשובה ברורה כמה עונות היו בשנתם של חז"ל. מנגד יש הגורסים כי בדעות אלה וכפי שהם מתבטאים בקישוטים בבתי הכנסת ניכרת כבר השפעתה של תרבות יוון. אולם גם הבדואים בסיני, הפלאחים הערבים בשומרון כמו גם הדרוזים בגליל מחלקים את השנה לארבע עונות, וחזקה עליהם כי לא הושפעו מתרבותה של אירופה[46].
גם איש אקלים מובהק, כמו שמואל יפה גורס כי: "מנקודת מבט אקלימית מסתבר, כי החלוקה לארבע עונות עדיפה על הצעות לחלק את השנה לשתי עונות בלבד"[47].
צילום: יואל שתרוג
אחד מהקשיים לאימוץ הגישה הגורסת כי בשנה הארצישראלית ארבע עונות נובע מהנטייה לראותם כארבע כרבעים – חלקים שווים באורכם ובערכם. ולא היא. אפשרי שעונה אחת תמשך פרק זמן מסוים ורעותה פרק זמן ארוך או קצר ממנה.
לדעתנו בארץ ישראל ארבע עונות: שתים ארוכות – הקיץ והחורף, ושתים קצרות יותר – הסתיו והאביב. לכל אחת מעונות אלה תופעות נוף וטבע האופיינית רק להן כנביטה, שלכת, נדידת עופות, תרדמת זוחלים, אורחי חורף, לבלוב, קינון, המלטות, בשלות וקמילה.
ספרות:
אלון, ע., 1969. ישראל – טבע ונוף. בית ההוצאה הירושלמי. י-ם.
אלדאלליף עזב, 1990. "מה בין שנת הקיווית לשנת הזרזיר" טבע וארץ ל"ב (ג'): 29-27.
בילי, ד., 1961. הגיאוגרפיה של המקרא. מסדה. ר"ג.
גליל, י., 1970. חילופי עונות השנה והפריחה בארץ ישראל. אצל פז, ע., פרחי בר מנגב עד חרמון. מסדה. ר"ג.
גרינפלד, ח. י., 1982. תמוז. אנציקלופדיה מקראית ח': 592-588. מוסד ביאליק. י-ם.
דרמן, ע., 1986. שתי עונות ועוד עונה. טבע וארץ כ"ח (6): 20-19.
טלמון, ש., 1967. לוח גזר ומחזור העונות בכנען הקדומה. בית מקרא י"ב: 3-17.
יערי, א., 1976. מסעות ארץ ישראל. מסדה. ר"ג.
יפה, ש., 1977. כמה עונות יש בשנה. טבע וארץ כ'(1): 10-8.
כהן, א., 1958. עונות השנה. עם עובד. ת"א.
לולב, ש., 1971. עונות שנה בארץ ישראל – כמה? סלעית [למבוגרים] (1): 10.
לולב, ש., 1973. עונות השנה. כנרות 61-62 (3-4): 83-84.
ליכט, י. ש., וליונשטם, ש. א., 1976. קיץ וחרף. אנציקלופדיה מקראית ז': 175-174.
משל, ז., 1972. ארבע עונות שנה בארץ ישראל. סלעית [למבוגרים] (3): 138-137.
סתוי, מ., 1961. גלויות וסתומות בלשון. הוצאת מלילות.
פז, ע., 1991. בזכות האביב ולמען הסתיו. טבע וארץ ל"ג (3): 35-32.
פליקס, י. 1990. החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד. הוצאת ראובן מס. י-ם.
פליקס, י., 1992. טבע וארץ במקרא: עונות השנה העברית (עמ': 285-283). הוצאת מס. י-ם.
רוזן, מ., 2003. מה בין ניסן לתשרי. טבע הדברים 96: 26-27.
רומן, י., 1990. נקודת ציון. ארץ היעל ג' (4).
[1] ד"ר עוזי פז הוא ביולוג המתמחה בעופות, אך עוסק בהיבטים שונים של ידיעת הארץ. הוא נמנה על ראשוני שומרי הטבע בארץ: הקים את המדור לשמירה על הטבע והיה המנהל הראשון של "רשות שמורות הטבע". ספרים נוספים מפרי עטו: "ארץ הצבי והיעל", כרך העופות באנציקלופדית החי והצומח, "על עשב השדה וחיית הארץ", "בארץ אהבתי" ו"לעבדה ולשמרה". בשנים האחרונות מפיץ באינטרנט מצגות על השתנות החי וצומח של הארץ בעונות השנה השונות.
[2] באירופה יורדים משקעים במשך השנה כולה; השנה מתחלקת שם ל- 4 עונות בהתאם למצב כדור הארץ כלפי השמש.
[3] תהילים ע"ד 17.
[4] בראשית ח' 22.
[5] שם, שם, שם.
[6] ירושלמי, יבמות ט"ו ה"ב.
[7] המושג "קיץ" נזכר עשר פעמים נוספות, אך במשמעות של פרי שהבשיל, ומתייחס בעיקר לתאנים, וכך : "[…] וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם, וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן" (שמואל ב ט"ז 1).
[9] סתוי (1961) עמ' 17.
[10] ביילי (1961) עמ' 50.
[11] אלון (1969) עמ' 47.
[12] שיר השירים ב' 11.
[13] מקובל לראות בה מילה שאוּלה מן הארמית "שִתְוָא".
[14] שם, שם 12.
[15] שמות ט' 31.
[16] ויקרא ב' 14.
[17] שמות י"ג 4.
[18] עונה במקרא הוא זמן למילוי חובת אישות.
[19] עזרא י' 13.
[20] שיר השירים ב' 12.
[21] אמנם בתלמוד נאמר: "[…] והלא כל השנה כולה קציר […]. יצא קציר שעורים ונכנס קציר חטים, יצא קציר ונכנס בציר, יצא בציר ונכנס מסיק. נמצאת כל השנה כולה קציר" (ירושלמי, יבמות ט"ו ה"ב).
[22] ירמיה ח' 20.
[23] יהושע ג' 15.
[24] בשעה שבחורף ובאביב ספיקת הנהר [עד לשנת 1932, עת הושלם המפעל בנהריים ששינה את משטר הזרימה הטבעי] הגיעה עד 1,200 מ"ק/שניה ואף יותר, בקיץ ספיקתו נעה בין 10-30 מ"ק/שניה.
[25] ירמיהו נ"א 33.
[26] על פרחי הסתיו נמנות שתי קבוצות אקולוגיות. הראשונה – "מבשרי הסתיו" הפורחת עוד לפני היורה, וללא תלות בו, ובהם חצב, בני חצב, חלמונית, חבצלת קטנת פרחים, סתוונית ירושלים, אחילוף ועוד. פריחתם של אלה מותנית בירידת הטמפרטורות. על הקבוצה השניה – "בני היורה", והם פורחים ימים אחדים לאחר רדת היורה – נמנים סתוונית היורה, כדן, כרכום חורפי, חיננית הבתה ואחרים.
[28] ישעיהו נ"ה 10.
[29] איוב כ"ט 4.
[30] בשירו "ברכת ישרים".
[31] בספר כיסופים.
[32] מאפיינים נוספים של החורף: עצים שונים, כמו אלה ארצישראלית, אלון תולע, כלי החורש, לבנה רפואי ואחרים, נכנסים אז לתרדמת שלכת. מינים רבים של זוחלים נכנסים לתרדמה, ונעלמים מן הנוף עד לאביב. מינים שונים של עופות כגון תור, סיס, בז אדום, כחל ושרקרק, שהיו כאן כל הקיץ נודדים לאפריקה. מאידך גיסא מתבלטים ברחבי הארץ להקותיהם של העופות החורפים כנחליאלים, שחפים, עגורים, זרזירים וברווזי בר.
[33] ר' רוזן 2003 עמ' 26-27.
[34] 21 למארס ו- 23 לספטמבר
[35] 22 לדצמבר ו- 22 ליוני
[36] תהילים ל"ב 4.
[37] יחזקאל ח' 14.
[38] משלי ל' 25.
[39] מיכה ז' 1.
[40] עמוס ח' 2
[41] בראשית ח' 22.
[42] בבלי בבא מציעא ק"ו ע"ב.
[43] ר' בבלי עירובין נ"ו ע"א.
[44] בן הדור הראשון של התנאים. נשיא הסנהדרין בתקופת חורבן בית המקדש. דבריו על צמחים מצטיינים בדיוקם.
[45] בראשית רבה פי"ג י"ב.
[46] עונות השנה אצל הפלאחים הערבים, כמו גם אצל הרועים, הן: ח'ריף – הוא הסתיו ובו עת החריש. יורד בו הגשם הראשון – היורה – הוָסִים.
שיתא – שהוא החורף ובו עת הזריעה. עשרת הימים האחרונים של חודש דצמבר וכל חודש ינואר נקראים בפי הבדואים בשם "אִלְמֻרְבַּעַנִיָה" ואילו בפי הפלאחים בשם עראבה, שפירושם הארבעים, ואלה הם ימי שיא החורף – רוחות סופה וקור עז, ימים בהם לא שותלים ולא זורעים.
רַבִּיעַ – הוא האביב והמרעה שופע, עד כי המונח למרעה הוא רביע.
וְסֵיף – הוא קיץ, עת זריעת האבטיחים.
[47] ר' יפה 1977.
שלום,
מאמר יפה וספרותי באיכות מדהימה משובבת לב וגורמת להרגשת התעלות.
חבל שלא קראת וציטטת משני מאמרים שפורסמו בכתב העת "השדה" בשנות השמונים. בהם יש עדויות שחכמי המשנה חילקו השנה לשש עונות.
בנוסףיש לנו עדות מ "לוח גזר", כנקראה לוח לימוד של תלמיד ביה"ס במאה ה 10 לפנה"ס לחלוקה של עונות השנה לחלוקה חקלאית של שמונה עונות. אחד הדברים המענינים לשונית היא השימוש בכיתבה "קץ" לקיץ החוזרת גם בתנ"ך אצל עמוס וגם בכתובות שנמצאו בחפיורות שומרות "זת" עבור זיץ ו"קץ" עבור קיץ.
תודה, אודה לך אם תשלח מראה מדום מדוייק של המאמרים שהתפרסמו ב"השדה", לטובתי ולטובת הגולשים