עולם החי של קנדה – יונקים

 

 

 

צילום: גילי חסקין

 

כתב: גילי חסקין.

 

טיול בקנדה, כמו טיול באלסקה, כולל בדרך כלל מפגש עם בעלי חיים. המטייל נתקל בדרך כלל באיילים, דובים, ביזונים או דובים. בעלי חיים אחרים, נדירים יותר.

ראו באתר זה: טיול במערב קנדה; טיול במזרח קנדה, טיול בארצות הברית, טיול ביוסמיטי, טיול חורף בקנדה,

 

מכלול בעלי החיים של צפון אמריקה שייך לתת החבל האירו-סיבירי של הממלכה הפלאו-ארקטית. בקנדה נכללים שלושה חלקים של שלוש מהמערכות האקולוגיות- נופיות של תת חבל זה: הטונדרה הארקטית וההררית, היער הבוראלי המחטני (טייגה) והיער המעורב. בניגוד למצב בצמחים, אין תחומים מובהקים לגבי תפוצת בעלי החיים. ניתן להבחין בשני קיבוצים אקולוגיים של בעלי החיים|: הטונדרה והיער. בתחום היער חל מעבר הדרגתי מקיבוץ בו שולט היסוד המרכז אירופי הנשיר (בדרום) לקיבוץ בו שולט היסוד הבוראלי של היער המחטני.

 

 

 

בפררייה (ערבת עשב) של צפון אמריקה חיים (וגם חיו בעבר) מעט מינים יחסית לאלו של הסוונות של אפריקה, וודאי שיחסית לדרום אמריקה. התיאוריה המקובלת: חוסר יציבות אקלימית ושיאו תקופות הקרח. "חוק המינימום": חבית מתמלאת עד לחור הנמוך בתחתיתה. בעבר היו באמריקה מינים רבים שנכחדו: גמליים, חתוליים, סוסיים, סוגי ביזון אחרים ופילים (ממותה). אך תקופת קרח משמישה כמעט את כולם וההתפתחות מתחילה מחדש.

סיבה נוספת היא הצייד. באפריקה קיים אדם מזה 5 מיליוני  שנה. בעלי החיים התפתחו במקביל לכושר ההרג של האדם. לאמריקה, לעומת זאת, האדם הגיע בשלב מאוחר מאד ובעלי החיים לא היו מסוגלים להתמודד עמו, משום כך, השפעתו על אוכלוסיית חיות הבר היתה משמעותית מאד. בפררייה הצפון אמריקאית ניתקל אך ורק בשני מינים של פרסתנים: ביזון ואנטילוקאפרה.

בקובץ זה לא עסקנו בכול היונקים החיים בקנדה, אלא בחרנו רשימה של יונקים נפוצים. לרשימת היונקים החיים בקנדה. ראו גם: חיות הבר של צפון אמריקה.

 

 

 

 

האדם נוטה לייחס לחיות תכונות אנושיות. כשם שהאריה הינו התגלמות האומץ, נחשב הזאב לפחדן ובוגדני. ברוב ארצות העולם הם ניצודו ללא רחם. כאשר באו המתיישבים הלבנים הראשונים לאמריקה הצפונית, עדיין שוטטו בתוך היער להקות גדולות של זאבים. החל צייד המוני בחלקים המיושבים. בקנדה, נשארו זאבים רבים בחלקים הבלתי מיושבים. מתברר כי השמדת הזאבים גורמת לאיילי הצפון ללקות במחלות מסוימות, שקודם היו נמנעות כשהפרטים החולים נטרפו.

בניגוד לתדמית, זהו יונק בעל התנהגות חברתית משוכללת, בתחושת שיתוף הפעולה ובחוש האחריות. כך למשל מאמצות נקבות הלהקה את כל הגורים היתומים.

הזאב נבדל מן הכלב במראהו החיצוני: רגליו ארוכות יותר, כפות רגליו גדולות יותר (בעיקר הקדמיות), בטנו נראית כהמשך ישר של החזה לעומת בטנו של הכלב שהיא קטנה יותר. חזהו של הזאב צר יותר, שכן רגליו הקדמיות מוטות יותר לפנים מרגליו הקדמיות של הכלב. הדובר מאפשר לזאב לפסוע פסיעות ארוכות יותר, לרוץ ריצה גמישה וקפיצית ולנשום נשימה יותר חופשית. זנבו של הזאב שמוט ואפו בהיר. ישנם בטבע  23 תת מימי זאבים השונים במראה, בצבע ובמשקל.

הזאבים הצפוניים הגדולים צדים בחברותה, בעיקר בחורף, תוך שיתוף פעולה ביניהם והצבת מארבים לטרף גדול, כגון האייל הקורא, שמשקלו יכול להגיע ל-800 ק”ג. בקיץ הם ניזונים מפרטים קטנים יותר. באזורים בהם השמיד האדם את חלק מחיות הבר, טורפים הזאבים גם חיות בית, מכאן היחס השלילי לזאב, כפי שהוא משתקף באגדות. הזאבים מסוגלים לבלוע נתחי בשר גדולים שהם מקיאים אחר כך אל חלל הפה, לועסים, בולעים, מקיאים וחוזר חלילה. זאבי צפון אמריקה אוכלים בממוצע  2.5  ק”ג בשר ל יום, אך זאב גדול יכול לאכול עד 17 ק”ג בארוחה אחת. אם כי זאבים לא צדים בכל  יום. ארוחה של 10 ק”ג נעכלת ב- 10 שעות. זאבים חיים בעדרים המונים עד  24 פרטים, אם כי רוב החבורות מונות רק  4-8 פרטים. הלהקה חיה בתחום מחייה רחב ידיים ששטחו נע בדרך כלל בין 80 ל-500 קמ”ר, אך יכול להגיע גם ל-1000  קמ”ר. הזאבים באלסקה נעים למרחק של  70 ק"מ בממוצע ל יום, בחיפוש אחרי מזון, במהירות ממוצעת של 8 קמ"ש. הזכרים אינם תוקפים נקבות או גורים בלהקה. הסולם החברתי נשמר על ידי ביצוע "קרבות טקסיים" בהם ממלא אחד את תפקיד הזאב הדומיננטי והאחר את הזאב הנחות. תפקיד הקרבות הוא לבסס את ההיררכיה בלהקה. במקרים נדירים מסתיים הקרב בהריגה. תחום המחייה מסומן על ידי הטלת שתן, הטלת צואה על עצמים בולטים ועל ידי קריאות רמות. היללה המשמשת גם כאמצעי תקשורת, נמשכת כחצי דקה ונשמעת בתחום של כ- 100 קמ”ר. זאבים נוהגים להתאסף ללהקה באמצעות היללות. הדחף לענות ליללה גדול מאד. זאב ששומע יללה חייב לענות. לזאבים כושר מפותח לתקשורת הדדית. הדובר נעשה באמצעות צלילי קול, תנוחות גוף, הבעות פנים, תנועות זנב ואוזניים. מבחינה זאת ומבחינת הארגון החברתי הם נחשבים למאד מפותחים. יש המשווים את ארגונם החברתי של הזאבים לזה של האדם הקדמון.

רבייה: בלהקה יש נקבה דומיננטית אחת השולטת בשאר הנקבות וזכר דומיננטי השולט בזכרים. בעונת הייחום מתייחמת כרגיל רק הנקבה הדומיננטית. אם נקבה אחרת נכנסת לייחום היא מותקפת על ידי הדומיננטית ואם היא מתעברת גוריה נטרפים. ההיריון נמשך 63 יום. בשגר עד ששה גורים. ההמלטה מתבצעת במחילה אותה כורים שני ההורים. הגורים פותחים את עיניהם בגיל 10-12 יום. בהגיעם לגיל חודש ימים ההורים מתחילים להזינם במזון המובא בפה או מוקא מהקיבה. % 60 מהגורים מתים תוך חצי  שנה. הגורים בארץ מלווים את ההורים כ שנה. בארצות הצפוניות עד ארבע  שנים. מגיעים לבגרות מינית בגיל  2-3  שנים.

זאב ואדם: האדם ביית את הכלב מהזאב. זאבים טורפים חיות בית רק במקומות שהאדם דלדל את מזונם הטבעי ("מנהגו של עולם – זאבים הורגים עזים", בבא בתרא ט"ו ע"ב). הזאבים היחידים התוקפים בני אדם הם כאילו שגדלו בשבי, ראו אותם כבני מינם ונאבקו עמם על תפקיד השולט בחברה.

 

 

טורף מן הסוג כלב. גודלו כשל זאב. אורך גופו: 1.10 מטר. זנבו: 30 ס”מ. צבעו אפור-צהבהב.

 

זאבי ערבות סגילים מאוד וחיים במגוון נישות שונות. התנהגותם יכולה להיות מושפעת מאוד מהמקום בו הם גרים, אך בדרך כלל הם חיים וצדים לבד או בזוגות מונוגמיים. (בפארק הלאומי ילוסטון לפני החזרת הזאב המצוי, הם החלו למלא את הנישה האקולוגית של הזאב, וצדו בקבוצות כדי להרוג טרף גדול).

זאבי ערבות מתרבים בסביבות חודש פברואר ו-4-6 גורים נולדים בסוף אפריל או בתחילת מאי. הגורים נולדים עיוורים ולאחר כ-10 ימים הם פוקחים את עיניהם. שני ההורים (ולפעמים צעירים שלא התפזרו מהשנה הקודמת) מסייעים להאכיל את הגורים. תקופת ההנקה היא כ5-7 שבועות. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה.

תפוצתם: החל מאלסקה, לאורך כל אמריקה הצפונית, עד קוסטה ריקה.

 

 

שועל:

 בעל חיים קטן בממדיו. בן הסוג כלב. מבנה גוף עדין, ראש מחודד, זנב המגיע עד לאדמה. בלוטת ריח בצדו הגבי של הזנב. לנקבה 6-8 פטמות. נפוצים בממלכה ההולו-ארקטית. הובאו לדרום אמריקה ולאוסטרליה על ידי האדם. השועל הוא אוכל כל (אומניבור). ניזון ממכרסמים, ארנבות, ארנבונים, ציפורים, זוחלים, חרקים,, ואפילו נבלות. % 82 ממזונו – בעלי החיים, % 18 צמחוני. השועל המצוי פעיל בלילה. הוא חי במחילות שחפר או שנחפרו בידי בעלי החיים אחרים כגון דרבנים (בארץ) או גיריות (אירופה). השועלים הם טריטוריאליים. גודל הטריטוריה תלוי בכמות המזון ובזמינותו. המחקרים שנעשו באירופה מלמדים על טריטוריות בשטח שבין 0.5  קמ”ר ל- 10 קמ”ר. השועל מסמן את תחום מחייתו בעזרת צואה המוטלת במקומות בולטים ונושאת את ריחן של בלוטות פי הטבעת, בלוטות ריח נוספות נמצאות בין כפות הרגליים. (הבלוטות שבשורשי הזנב משמשות להפרשת פרומונים בעונת הייחום). טריטוריה מסומנת גם על ידי הטלת שתן בעל ריח חריף במיוחד. השועלים חיים בד"כ בזוגות, או במשפחות המונות עד ששה פרטים בוגרים. הזכר מגרש מתחום מחייתו את בניו הבוגרים ומשאיר את בנותיו הבוגרות, כך נוצרת מערכת פוליגמית עם היררכיה בין הנקבות. הזכרים מגורשים ללא אלימות, בדרך כלל לאזורים פחות צפופים, שם גם נלכדים. הייחום בסוף פברואר. עונת השועלה 24-36 שעות. בתקופה זו השועלים יוצאים ממחבואם, אפילו באור מלא. קודם לאקט המיני מעיין מחול שבמהלכו מקפצות שתי החיות זו סביב זו, לעתים בליווי יללות. כמו אצל רוב משפחת הכלביים, האקט נמשך מס' דקות ומסתיים כשהזכר מחובר או קשור לנקבה. ההיריון  51-56 יום, המלטות בסוף אפריל. שני בני הזוג חופרים את המחילה. הנקבה מרפדת אותה על ידי צמר מבטנה. מספר הגורים 2-5 ק"ג. משקלם פחות ממאה גרם. פרוותם רכה ומעובה כי ריפוד המחילה עלוב למדי. בגיל שבועיים פותחים עיניים. יונקים עד גיל 6-12 שבועות. מתחילים לאכול מזון מוצק החל מגיל חודש. בגיל חמישה חודשים הם עצמאיים; בגיל חצי  שנה הם עוזבים את המחילה; עשרה חודשים בגרות מינית. שני המינים שותפים להאכלה. אם השועלה מתה ממשיך השועל לטפל בעצמו בגורים. לא משמיעים יללות.

 

 

החתוליים הם המשפחה המשוכללת ביותר בסדרת טורפים. משקל הגדולים במשפחה מגיע ל- 275 ק”ג ומשקל הקטנים ל- 1.5 ק”ג. הזכרים גדולים מן הנקבות וראשם מעובה יותר. אצל כולם הגוף מאורך וגמיש מאד. השערות רכות. הצבעים, בדרך כלל מגוונים. הראש מעובה בשל שריר הצדע המפותח. הפנים קצרים בגלל צמצום מספר הטוחנות. הזנב בינוני עד ארוך. הרגליים גבוהות. חמש אצבעות ברגליים הקדמיות וארבע אצבעות ברגליים האחוריות. הטפרים חדים ומאונקלים ובדרך כלל מכווצים לתוך כיסי עור מיוחדים בכף הרגל וכך נשמרת חדותם. הם נשלפים מכיסים אלו ומשתרבבים לתפיסת טרף או טיפוס. השניים מועטות ביחס לטורפים אחרים. הם הרוב שוכני סבך וצדים את הטרף על ידי מארב וזינוק. גופם הגמיש מאפשר להם להיצמד לקרקע ולהסתתר אחרי עצמים קטנים. רוב החתולים אינם מסוגלים לריצה ממושכת. הברדלס הוא היחידי הצד את טרפו ברדיפה.

הזואולוגים מחלקים את החתוליים לשתי קבוצות: חתולים קטנים וחתוליים גדולים. החתולים הגדולים שואגים והחתולים הקטנים מייללים. אצל הקטנים הטפרים מתקפלים, אצל הגדולים הטפרים פרושים. החתולים הקטנים הינם בעלי מוח גדול יחסית לחתולים גדולים. חתולים הגדולים, (אריות, נמרים, טיגריסים), נחשב לטורף מושלם מנקודת הראות האבולוציונית). הוא ניחן במהירות, ועצמה, תנועה מתואמת ושימוש יעיל בכלי נשק טבעיים). הופיעו בטבע בשלב מאוחר יחסית והצליחו בשל הגירוי שסופק על ידי תהליכים דומים של אבולוציה בקרב הטרף שלהם והן בשל יריבויות בינם לבין עצמם. מוצא החתולים מהיערות (כנראה מצפון אמריקה). הצבע המנומר הוא דגם הסוואה. במהלך האבולוציה "בחרו" החתוליים בדגם של כתמים כהים על רקע בהיר בעוד שהאיילים "בחרו" בדגם הפוך לכאורה, כתמים בהירים על רקע כהה. זה אותו עקרון. גורי הפומה נולדים כשהם מנומרים והנימור עובר בגיל מאוחר יותר. כנ"ל אצל האריות – אצל הגורים ואפילו נקבות צעירות ניכרים סימני חברבורות באזור הבטן. לפי כלל הקל[1], הדבר מלמד על שבשלב קודם באבולוציה, הם היו מנומרים.

 

 

שמו הלטיני הוא  Felis concolor שמשמעו "חתול בצבע אחיד". טורף מסוג חתול. הגדול מסוגו. אורך הגוף  1.5 מטר. אורך הזנב 70 ס”מ. מגיע לגודל מכסימלי של  120 ק”ג ונחשב לגדול בקבוצת "החתולים הקטנים". בשל צבעו – צבע החול – מכונה "אריה אמריקאי". צבע גחונו לבן קרם; גב אוזניו, פס מעל פיו וקצה זנבו שחורים. לצעירים כתמים שחורים.

נפוץ לאורך ההרים מקנדה עד פטגוניה. שוכן בהרים מיוערים, בסבך ובקרבת ביצות. מטפס על עצים. טרפו: עופות, מכרסמים ובעלי פרסות, בעיקר צבאים ואיילים בצפון אמריקה וגואנקו בדרומה. הפומה אורב לטרפו, מזנק עליו וממיתו. הוא נוהג להחביא את מה שנותר ולשוב וחוזר לאכלו. הפומה חי בבדידות; הזכר נותר עם הנקבה זמן קצר לאחר ההמלטה. ההיריון  90-93 יום. אחת לשנתיים נולדים  2-4  גורים. מגיע לבגרות מינית בגיל  2-3. אורך החיים  16-20  שנה.

 

 

 

שוּ‏נר (שם מדעי: Lynx) הוא סוג במשפחת החתוליים. מקור המילה הוא שׁוּנְרָא בארמית, ותרגומה הוא "החתול" (בארמית, א בסוף המילה היא ה- הידיעה). בערבית: שִׂנַוְּר (سِنَّوْر).

לשונר זנב קצר ובדרך כלל יש לו ציצית שיער על קצה אוזניו. לשונר כפות רגליים מרופדות להליכה בשלג ושפם בפניו. צבע גופו משתנה מחום בהיר לאפור ולפעמים ניכרים עליו כתמים חומים כהים, במיוחד על הרגליים. הוא עשוי לשקול בין כ-5 ק"ג עד לכ-30 ק"ג.

 בני סוג זה, בנוסף לברדלס, הם היחידים מבני משפחתם הנוהגים לצוד את טרפם בריצה ולא בעזרת ציד מהמארב. הם ניזונים מציפורים ויונקים ולעתים מעזים וכבשים. הם חיים בדרך כלל לבד, אף שעשויות להיות קבוצות שיטיילו ויצודו יחד. ההזדווגות נעשית בסוף החורף. בסוף ההיריון נולדים בין 2 ל-4 גורים והאם שומרת על הגורים שלה וקנאית לביטחונם.

השונר חי ביערות גבוהים עם מעטפת צפופה של שיחים ועשבים. אף על פי שהשונרים צדים רק על הקרקע, הם מסוגלים לטפס על עצים ולשחות. הם מצויים בעיקר בצפון אמריקה ובהימלאיה, אך גם באזורים הצפוניים של סקנדינביה חיים שונרים. מאז שנות התשעים נעשו מאמצים רבים ליישב מחדש את השונר הצפוני בגרמניה. השונר מצוי גם ביער בייאלובייזה (צפון מזרח פולין), דרום ספרד ומזרח פורטוגל. במדינות רבות ציד שונרים אינו חוקי.

 

 

 

בעבר היו הדובים תושבים מוכרים בהרים וביערות של אירופה, אסיה, המזה"ת, ואמריקה הצפונית. כיום הם מוגבלים לאזורים הרריים או מיוערים, הרחוקים ממקום יישוב. בתקופה הפליאוליתית שימש הדוב כדמות פולחנית בטקסי כישוף. אנשי האינו באי הוקאידו שבצפון יפאן נהגו להעלותו לעולה.

יחס האדם לדב אמביוולנטי: צדים אותם מחד אך מתייחסים אליהם כקרובים לאדם בשל יכולתם לעמוד. ובשל עקבותיו המזכירות עקבות אדם. במשך דורות נהגו לאלף את הדוב לרקוד (פח לוהט). דב הוא בעלי החיים היחידי, למעט הקוף, המסוגל ללמוד לרכב על אופניים. קיימת פרסוניפיקציה של הדובים. כינויים בשפות אירופה: "פץ" בגרמנית, "מישקה" ברוסית. בכל העולם ילדים משחקים ב"דובי". "דב" הוא שם פרטי בעברית ובערבית. בתנ"ך הוא סמל לכוח. בפינלנד עבדו לדובים כאלים.

הדוביים הם טורפים בעלי מבנה גוף מסורבל ("ומסורבלין בשר כדב", קידושין ע"ב ע"א). הדובים הם המינים הגדולים בסדרת טורפי יבשה.

במשפחה זו נמצאים הגדולים שבטורפים כמו הדוב החום מאלסקה המגיע למשקל של 780  ק”ג, דב קודיאק השוקל  850 ק”ג, או יונקים קטנים כמו הדוב המלאי המגיע למשקל של 50 ק”ג. הזכרים גדולים מעט מן הנקבות.

 

ראש גדול ורחב, חרטום מתמשך לפנים, עיניים קטנות, אפרכסות אוזניים קצרות, זקופות מעוגלות וקטנות יחסית, זנב קצר מאד. הרגליים ארוכות ומאסיביות, והקדמיות ארוכות מהאחוריות. ברגליים האחוריות הם דורכים על הכפות ובקדמיות הם הולכי חצי כף רגל. הדוב משתמש בטפריו לנשיאת מזון אל הפה, כפי שאנו עושים באצבעות. הטפרים גמישים להפליא ומסייעים לו להסיר אבנים המסתירות תולעים, למשוך דבש, ללכוד דגים ועוד. לשפתיים כושר תנועה רב. החותכות והניבים גדולים, שלש המלתעות הגדולות נושרות או נעדרות אצל רבים. לעומת זאת, הטוחנות רחבות ושטוחות, לפי מזונם שהוא ברובו או בלעדי צמחי.

 

 

הדובים מסוגלים להסתגל למקומות חיות שונים ולנצל את מלוא משאבי המזון של סביבה קיימת. בעבר חיו גם באלפים, כיום נמצאים באירופה רק ברכסי הפירנאים והקרפטים. הדוב אינו יכול להסתגל למקומות יבשים מאד ואין לו קיום בהיעדר גישה למי שתייה. אור מסנוור מכביד על עיניו, לכן מעדיף להסתתר ביערות.

הדובים הם אומניבורים (אוכלי כל). המין היחידי שניזון מטרף בלבד הוא הדוב הלבן.

במקורו היה מבנה שניו כשל טורף טיפוסי, במהלך האבולוציה הותאם גם למאכל צמחוני.  הדוב יכול לרוץ, לשחות, לטפס על עצים. חיים בבדידות והם חיות שקטות אלא אם כן מפחידים אותם. באזורים קרים וממוזגים נכנסים הדובים לתרדמת חורף (היברנציה, טורפור)[2]. לפני התרדמה אוגרים שומן רב, ממנו הם ניזונים בעת החורף העלול להימשך בסקנדינביה שבעה חודשים. בעת תרדמת החורף הדופק יורד והטמפרטורה יורדת בכ-˚6 מעלות.

היברנציה: תרדמת חורף מצב פיזיולוגי של חוסר פעילות בחורף המתבטא בחוסר תנועה וכן בירידה בטמפרטורה הגוף ובפעילות פיזיולוגית אחרת (נשימה, פעילות לב).

המקלט נמצא בדרך כלל במערה הפונה דרומה, או בשטח של שיחים צפופים במעבה היער. בתחילת התקופה יוצא הדוב כדי להטיל שתן וגללים, כמות ההולכת ופוחתת עם הזמן. לעתים, ב יום שמש, יצא הדוב החוצה.

ניזונים בעיקר מצומח עסיסי: פטריות, דבש, פרי יער, פקעות, בצלים ועוד. הם גדולים וזקוקים למזון רב, לכן, בניגוד לטורפים רבים אחרים, הם חיים בבדידות. אורך חיים כ- 40 שנה.

 

הזדווגות ביוני-יולי. בניגוד לחיות אחרות, מפגין הדוב בעת ההזדווגות מידה גדולה של זהירות. קשה לצפות בתהליך זה. מניחים שבדב הוא מונוגאמי, אלא אם יהיה עודף נקבות על זכרים. בימים הקודמים להזדווגות הוא הולך אחרי הנקבה, מלקק את החרטום ונושך בעדינות את העורף, הצוואר והגב של בת זוגו., כשמדי פעם הוא מעניק לה סטירות קלות עם כפותיו.

ההיריון נמשך  7-8 חודשים בגלל קינון מתאחר של ביציות ברחם.

קינון מתאחר: במהלך הרגיל של התפתחות העובר מופרית הביצית על ידי הזרע ושוקעת לדופן הרחם המתפתחת, לצורך הגנתה והזנתה. הביצית מתפתחת על ידי חלוקות רצופות של תאייה עד להמלטה. במהלך הרבייה של יונקים אחדים (סמוריים למשל) מופרית הביצית ומתחלקת חלוקות אחדות, אך אינה ממשיכה להתפתח משלב זה באופן רצוף ואיננה ממשיכה להתפתח  משלב זה באופן רצוף ואיננה שוקעת בדופן הרחם, אלא לאחר שהות של חודשים אחדים בחלל הרחם.

ההיריון הפעיל נמשך  3חודשים בלבד. (כמו דב מלאי). ההמלטה מתרחשת בחורף. מספר הגורים בהמלטה הוא  1-2; אם כי לפעמים מגיע ל- 4. הדובה החומה מביאה לעולם  1-3 גורים, פעם ב 3-4 שנים. נקבת הגריזלי ממליטה את גורה הראשון בגיל שבע ולאחר מכן ממליטה  2-3 גורים, פעם ב- 3-4 שנים.

הגורים קטנים מאד ביחס לבוגרים אורכם  22 ס”מ ומשקלם  400-500 גרם.

מכיוון שהוא קטן, ההמלטה מהירה והאם בולעת את השלייה. הגודל הקטן – תשובה לנוהגי החורף של המין. הגור איננו יונק הרבה מדי בשביל האם המוחלשת. כשלושה וחצי חודשים ניזונים הגורים מחלב, עד שהם מתחילים להיות ניזונים גם משורשים וכד'. גורים יתומים לעתים מאומצים על ידי אם אחרת. בבוא הסתיו הם מלווים את האם במסעות הצייד שלה ומסייעים לה בשנת החורף. במלואת להם 15 חודשים הם יוצאים שנית ממקלט החורף והאם יכולה להרפות מעט את השמירה. לקראת שלהי הקיץ השני לחייהם הם מוכנים לעצמאות ואז האם מתייחמת שוב. ברם, אפילו לאחר הזדווגותה, כשהיא מעוברת, ממשיכה האם לשמור על קשר עם הגורים ובשנת החורף הם נמצאים במאורה סמוכה לשלה. בגיל שלש וחצי  שנים הם בוגרים. הזכר איננו משתתף בגידול הגורים כלל.

 

 

 

צילם: גילי חסקין

 

סנאי:

 משפחת הסנאיים הסתגלו ברובם לטיפוס על עצים, ואחדים מהם אף לגלישה באוויר. מצטיינים בגמישות מדהימה. נחפזים במורד של גזעי עצים כשראשם מופנה כלפי מטה ומקפצים מענף לענף על פני מרחק של 4.5 מטר. נצפה פעם סנאי שקפץ למרחק של 18 מטר. חלק גדול מהם חי במאורות בקרקע. משקלו של הקטן 10 גרם בלבד ושל הגדול 2.5 ק”ג. הפרווה במינים הצפוניים צפופה ועשירה. במינים הטרופיים היא מגוונת בצבעים שונים. במינים המטפסים הזנב ארוך ושעיר מאד, ומשמש כהגה בעת הקפיצה. אפרכסות האוזניים מפותחות ולעתים נושאות ציצת שיער. בין המינים החיים על פני הקרקע ומתחתיה. הזנב קטן ודל יחסית ואפרכסות האוזניים קטנות. השניים החותכות העליונות דומות למפסלת חדה. החותכות התחתונות מחודדות והן ניתנות לפישוק לצדדים, באמצעות שריר מיוחד הנמתח בין שני החלקים של הלסת התחתונה, לצורך שבירת אגוזים. הסנאים רגישים לשינויי טמפרטורה. כאשר זו  מגיעה ל- 25˚ הם חדלים מפעולותיהם. הסנאים פעילים ביום; הם מיטיבים לטפס ולקפוץ. הגולשים שביניהם פעילים בלילה. סנאי האדמה הם יצורים חברותיים וכורים מאורות מושבתיות. סנאי העצים אינם חברותי. מקננים במקומות גבוהים, בדרך בעצים חלולים. במהלך טקס הכלולות מתייצב הזכר לצד הנקבה ואחר כך חג סביבה במעגל, מאזן את עצמו בזנבו וזוקף את השערות מעל גבו. כשהגיעה לשיא עונתה היא רודפת אחריו בצרחות הדומות לאלו של הגורים הקוראים לאמם. הסנאים הצפוניים מזדווגים באביב. ההיריון אורך  32-40 יום. הנקבה מגרשת את הזכר לקראת ההמלטה. הגורים נולדים קרחים ועיוורים. פוקחים עיניים לאחר  32 יום. כחלוף ששה שבועות מסוגלים לעזוב את הקן. הסנאים החיים באזורים צפוניים עוברים תרדמת חורף המינים המטפסים הצפוניים אוגרים לקראת החורף אגוזים ובלוטים, בעצים חלולים או בקנים סגורים שהם בנויים על גבי ענפים. הם מתעוררים אחת לכמה ימים וצורכים את המזון שאגרו. אוכלוסיית הסנאים עוברת תנודות גדולות במחזורים של  5-6 שנים. בברה"מ נראו סנאים היוצאים למסע של למעלה מ- 300 ק"מ, שבמהלכו עברו דרך כפרים וחצו מכשולי מים. במשפחה 50 סוגים ו- 400 מינים. בסוג  55 מינים. סנאי קרקע זהוב ניזון אמנם מזרעים, עלים ופירות, אך אוהב מאד גם שאריות, מעשה ידי אדם. פעם סברו שהאכלתם במזון מעשה ידי אדם, שהוא מן הסתם מתוק או מלוח מדי, עלול לגרום למוות בתקופת ההיברנציה.

החוקרים ג'ילברט וקרבס במחקרם ב-1981 הוכיחו את ההיפך. מאידך, פרעושים על גוף הסנאים מעבירים מחלה שעלולה להסתיים במוות.

 

 

מין מהסוג ארנבת ממשפחת הארנביים ומסדרת הארנבאים.

סידרת הארנבאים שויכה בעבר למכרסמים אך הופרדה מהם בשל מספר סיבות: לארנבאים שני זוגות של שיניים חותכות. יש להם 5 אצבעות ברגל הקדמית ו-4 באחורית; ההיפך מאשר במכרסמים. כל הארנבאים ניזונים מצמחים, בעיקר מעשבים. המעי העיוור גדול ומפותח ובו מתרחש פירוק התאית שבמזון בעזרת חיידקים וחד תאיים. הגללים היוצאים מן המעי העיוור הם ארוכים, רכים ועטופים במעטפת ריר, בניגוד לגללים הכדוריים שלא עברו דרכו. את גלליהן הרכים חוזרות הארנבות ואוכלות, כך מתאפשר ניצול טוב יותר של המזון. בני המשפחה מתחלקים לשוכני מחילות ושוכני קרקע. שוכני הקרקע הם בעלי כושר ריצה וקפיצה מעולה. משך ההיריון  28-47 יום. בשגר  1-8 וולדות ולעתים יותר. בארנבאים ידועה ספיגה חוזרת של עוברים ברחם בתנאים קשים. במשפחה 8 סוגים ו-52 מינים.

לארנבת השלג רגליים ואוזניים קצרות מהמקובל בישראל – כלל אלן[3].

משקלן כ- 4  ק”ג, גדול משל הארנבות בארץ – כלל ברגמן[4].

הזנב בולט בריצה ומשמש לתקשורת. בעת הלעיסה היא מניעה את לסתותיה לצדדים. לעתים היא נוהגת כך גם כשאין מזון בפיה. לכן נחשבה בטעות כמעלת גירה. חושי השמיעה והריח מפותחים. העיניים גדולות ובולטות כשמיקומן בצידי הראש מאפשר צפייה כמעט לכל כיוון. הראייה איננה חדה. הארנבת מתקשה להבחין באויבים כשאינם נעים. הארנבת היא יצור סוליטרי. אם כי בעת הרבייה נראית בזוגות. הארנבת בעלת כושר ריצה מפותח. מגיעה למהירות של  70 קמ"ש, למשך זן קצר. נמלטת מאויביה בריצות מהירות, לעתים תוך קפיצה לצדדים. בשעת מאבק בין הפרטים מכות הארנבות זו את זו ושורטות ברגליהן הקדמיות. במצב רוח תוקפני גם נושכות. משך ההיריון 42 יום מספר הוולדות בשגר 1-4. הגורים נולדים פקוחי עיניים ומכוסי פרווה.

 

צילם: גילי חסקין

 

לסדרת הפרסתניים שלוש שתי משפחות חשובות: סוסיים, אייליים ופריים:

מקור הסוסיים בדרום אמריקה. בעל חיים בגודל של כלב, שעבר דרך מיצרי ברינג לאסיה ושם התפתח לצורתו דהיום. לפריים קרניים קבועות. קרניים לזכר ולנקבה. צאצא גדי או עגל, בלתי מנוקד.

לאייליים קרניים קבועות, על פי ורב, לזכר בלבד. צאצא: עופר מנוקד.

איילים: אייל אציל (Elk), אייל פרדי, אייל קורא (Moose).

פריים: כבש הרים, צפיר, ביזון

 

משפחת האיליים, שייכת לסדרת מכפילי פרסה. משפחה של שסועי פרסה ומעלי גירה. אופיינית לה קרניים גרמיות הנושרות מדי  שנה. סימני היכר נוספים הם:

 1. ניבים גדולים בלסת העליונה.

 2. בלוטות לפני העיניים, בין הטלפיים ועל כף רגל אחת. הן מפרישות מיץ ריחני – אמצעי קשר בין האיילים לבין עצמם. משקלו של זכר בוגר נע בין  9 ל- 800  ק”ג לפי המין. הקטן ביותר הוא הפודו  (Pudo) הדרום אמריקאי והגדול ביותר הוא אייל הקורא  . (Alces)

צבע הפרווה בדרך כלל חום. הצעירים מנוקדים לעתים בלבן. לכל רגל ארבע פרסות אשר השלישית והרביעית גדולות ונושאות את משקל הגוף. לראשונה ולשנייה יש פרסות קטנות. הזנב קצר. האיילים בולטים בקיץ בקרניהם הארוכות [אם כי לשני מינים: אייל המושק (Moschus), אייל המים הסיני Hydropotes)), הקרניים נעדרות]. קרניים צומחות אצל הזכרים בלבד, למעט אייל הצפון  (Rangifer) , שם צומחות קרניים לשני המינים. למינים הפרימיטיביים שבמשפחה יש קרניים קטנות, ישרות ולא מסועפות.

 

 

צילום: גילי חסקין

 

קרניים:

האיילים הזכרים משירים את קרניהם כל  שנה. תהליך פשוט שלא ברורים התהליכים ויתרונותיהם. הקרניים שהם אמצעי האבחנה החשוב בין המינים, בעצם אינן קרניים. אין הן מורכבות מחומר קרני אלא הן תוספות גרמיות על עצמות המצח של הגולגולת. הן עצם מוצקה ללא חלל ומח. באזור הממוזג גדלות הקרניים כבליטות של רקמת חיבור, אשר לה רשת מסועפת של כלי דם. הקרניים מתחילות להתפתח כשהן מעוגלות ורק מאוחר יותר הן מסתיימות בחוד. בתקופה זו הבליטות הן רכות ומכוסות עור דק ועדין. האייל מקפיד שלא תתחככנה בעצמים בולטים. גידולן מותנה באספקת סידן וזרחן. חומר חיוני נוסף הוא הטסטוסטרון – הורמון המין הזכרי המופרש מהאשכים לכלי הדם. בסוף הקיץ מגיעות הקרניים לאורכן המרבי. אספקת הדם מצטמצמת ותהליך ההתגרמות מסתיים. העור הדק מתייבש והאיילים מחככים את הקרניים בענפים כדי להסיר מהן את העור הבלה. לאחר הסרת העור משמשות הקרניים כסימן מין משני והן מופעלות במאבקים בין הזכרים. הקרניים נושרות בין ינואר לאפריל (עם סיום עונת הרבייה. הן למעשה נדחקות על ידי הקרניים החדשות שמתחתיהן. הקרניים הראשונות צומחות בגיל  שנה-שנתיים. הן ישרות ולא מסועפות. הן נעשות גדולות מ שנה ל שנה עד שהן מקבלות את הצורה המתאימה האופיינית למין. הקרניים סימן מין משני – עקרון ההכבדה. צורת הקרניים מבטיחה מינימום פגיעה ביריב שהוא גם חבר בלהקה. כנראה כי אייל הקורא האירי – האייל הפרימיטיבי הענק של ביצות הכבול- עבר מן העולם רק בשל הממדים העצומים של קרניו (אורך 2.7 מטר ומשקל  75 ק”ג). צורת הקרניים וגודלן מושפעות גם מתנאי המזון.

כאשר האיילים מקבלים מזון עשיר בחלבונים, ויטמינים ומינרלים, גידול הקרניים חזק. בדרום מזרח  אסיה ובצפון אפריקה, נחשבות הקרניים בעת צמיחתן כשהן מכוסות בעור, כיעילות להגברת כוח הגברא. בשלב זה הן אכן מכילות טסטוסטרון – הורמון המין הזכרי.

היתרון האבולוציוני בקרניים גדולות הינו לא רק עקרון ההכבדה, אלא איתות לבעלי החיים אחר שלא כדאי לו להילחם בבעלי החיים בעלי קרניים גדולות וכך מונעים בזבוז אנרגיה.

הנקבות קטנות מן הזכרים ובעלות מבנה גוף עדין יותר. צוואריהן דקים יותר וכיסוי הפרווה סביב הצוואר דליל יותר. האיילים הם בעיקר בעלי החיים של אזורים לחים. חיים בביוטופים שונים: יערות, טונדרה ארקטית ואזורי שיחים וביצות. לקיבת האייל ארבעה מדורים. האיילים אוכלים עשב, קליפות עצים, עלים וחומר צמחי אחר. רוב המינים חיים בקבוצות. רק אייל הכרמל ואייל קורא הם יחידאים. האיילים מיטיבים לשחות. כמה מינים נודדים בקביעות בעונות מסוימות. נדידותיו של אייל הצפון מרשימות ביותר, בעיקר בצפון קנדה. מין זה הינו מבוית למחצה בסקנדינביה ובסיביר. שם מטפלים הלאפים או הנינצים (סמודיים) באיילי הצפון כבחיות מרעה לכל דבר, אך האיילים קובעים את המועד, הקצב ומסלול הנדידה שלהם.

 

 

רבייה: הזכרים נלחמים ביניהם כדי לכבוש נקבות. יש והקרניים נשברות בעת המאבק. יש והן מסתבכות עד שהאיילים מתים ברעב ובצמא. מלחמות נמנעות כאשר זכר מעריך את כוח יריבו. [במינים אחדים (כדוגמת אייל אדמוני) מכריזים בעלי החיים בשאגות על תחום המחייה]. העופרים נולדים בראשית הקיץ. משך ההיריון כ-160 יום. מספר הוולדות בשגר 1-2. השמדת הטורפים הביאה במישרים לשגשוגן של חיות רבות. במקרים רבים האוכלוסיות המתפוצצות הגיעו למצב הרסני. משמעות מיוחדת היתה לחיות צייד פופולאריות, שגורמים רבים היו מעוניינים להרבותן. המבוקשים ביותר היו בני משפחת האיילים ובעיקר האייל האציל.

אייל הצפון: סוג ממשפחת האייליים הכולל 11 מינים המצויים באזורי הטונדרה הצפוניים של אירופה, אסיה ואמריקה. בניגוד לייתר הסוגים, כאן גם לנקבה קרניים, אך הן פחות מסועפות מקרני הזכר. הקרניים קובעים את המעמד בעדר.

אייל הצפון מצטיין בפרסות אחוריות רחבות ובפרוותו העבה, שמתחת לצוואר יש לה רעמה עבה. איילים אלו חיים בעדרים גדולים, נודדים בעדרים גדולים על פני מרחקים גדולים.

 

תזונה:

העונה 'חשופת הקרקע' בלפלנד או בקנדה,  The bare ground season) ( קצרה ואורכת כ- 160 יום. במהלכה איילי הצפון אוכלים בעיקר עשבים שונים, עלים ושיחים. בסוף הקיץ ובסתיו עוברים האיילים לאכילת פטריות – מקור חלבוני חשוב במסגרת ההכנות לקראת החורף הארוך, בו מציאת אוכל עלולה להיות משימה קשה. במהלך החורף ניזונים האיילים בעיקר מ Cladonia-, המכונה "טחב איילי הצפון". אילו חזזיות, הגדלות לאט מאד, חסרות שורשים אך אוספות נוטריינטים מן האוויר, הגשם והשלג, וקולטות אותם ביעילות של ספוג. החזזיות ידועות כביו-אינדיקטור טוב למדד זיהום האוויר. הן מסוגלות לספוג מזהמים שונים בכמויות גדולות בהתאם לרמת הזיהום.

המין הצפון אירופאי – אסייתי: אורכו 2 מטר וגובהו  1.11 מטר. משקלו  150 ק”ג. מצוי בסקנדינביה, צפון-מערב סיביר ושפיצברגן. השבטים המונגוליים שבצפון, הלאפים והסאמוידים היו הראשונים שהפכו אותו לחיית ביית והוא חיית הבית החשובה ביותר של שבטי הטונדרה (מעין גמל של מדבריות השלג). משמש כחיית משא, מסע ורכיבה. דמו, בשרו וחלבו הם מזונם של מגדליו בעוד שעורו, פרוותו, קרניו, עצמותיו וגידיו משמשים להלבשה ולכלים. היקף העדרים נתון לתנודות מתמידות מחמת מגיפות שפורצות בהם ומחמת הקשיים שבמציאת מחייה. כדי לנצל את שטחי הטונדרה, העבירו האמריקאים איילי צפון לאלסקה והדריכו את האסקימוסיים כיצד לגדל אותם ולהשתמש בהם. בתקופת הקרח הגיע גבול התפשטותו של האייל הצפוני עד לים התיכון ואט אט נעלם. אריסטו, תיאופרטוס ויוליוס קיסר מתארים אותו לחוף הים הבלטי.

 

אורך הראש והגוף: 182-215 ס”מ. אורך הזנב: 15 ס”מ. משקל: עד 315 ק”ג. מזון: טחבים, חזזיות, צמחי מים, עשב, עלים.

זהו למעשה אייל צפון אמריקאי. רבים הרואים אותם כבני מין אחד, שההבדלים הקטנים ביניהם נובעים בתפוצה הגיאוגרפית. אייל הצפון (שם מדעי: Rangifer tarandus) הוא אייל החי באזורים הארקטיים ובטונדרה. באנגלית קיימת אבחנה לשונית בין אייל הצפון בצפון אמריקה, אשר קרוי קאריבו (caribou, מילה שמקורה הוא בשפת המיקמק) לבין זה שבצפון אסיה ואירופה המכונה ריינדיר (Reindeer), אך מדובר באותו בעל חיים. אייל הצפון יוצא דופן בין מיני האיילים, שכן הוא המין היחיד אשר עבר ביות, וגם המין היחיד שבו גם לנקבות קרניים.מה גם שהקאריבו, בניגוד לאייל הצפון, איננו חייה מבויתת למחצה.

הקאריבו הינו בעל פרסות רחבות מאד, המסייעות להליכה בביצות. צדה התחתון של כל פרסה קעור במקצת והאצבעות מצוידות בשערות ארוכות. דבר המונע החלקה. קצות הפרסות החדים מסייעם לשבור את הקרח ולהגיע אל הטחבים והחזזיות שמתחת.

הקאריבו חי בעדרים המונים בין חמישה למאה פרטים. בעונות הם עורכים מסעות ממושכים מן הטונדרה אל הטייגה ובחזרה. בחודש מארס הם מתקבצים בשולי הטייגה. באפריל או במאי הם נוטשים את מחסה העצים ויוצאים אל השטח הפתוח של הטונדרה המכוסה בעשב ירוק. הנקבות בוחרות אתרי רבייה, אליהם מגיעים הזכרים בחודש יוני, אחרי שהנקבות המליטו. השלגים הראשונים יורדים בראשית ספטמבר. אז חוזרים הקאריבו ומתקבצים בהמוניהם לצורך המסע דרומה. שלא כנדידת האביב, המסתיימת תמיד באותו מקום, אין למסע הסתיו יעד קבוע.

בספטמבר ואוקטובר מגיעה עונת הייחום. הזכר איננו מקבץ הרמון.

משך ההיריון 230-245 יום. העופרים נולדים בשלהי מאי או תחילת יוני. משקלם  4.5 ק”ג. כעבור כמה שעות כבר נעים במהירות אחרי הבוגרים.

 

 

אורך גופו:  1.65-2.65 מטר. זנב-  10-22 ס”מ. גובהו  1.40 מטר. צבעו חום אדמדם. אורך קרניו עד  ,1.20ולהן  24סעיפים. לצווארו עטרת שערות לבנות.

הזכר מחונן בחזה רב כוח; צוואר מוצק ורגליים ארוכות ודקות. האיילה קטנה יותר וחיננית יותר. פרוות הקיץ היא חומה-אדמדמה הזנב לבן ותחום בשחור. הגון החורפי הוא חום-אפרפר. לעתים קרובות הוא כהה מאד. בפרט על הצוואר. רק הזכר נושא קרניים, הנושרות מדי  שנה במארס ומשלימות את גידולן המחודש ביולי. לצעירים פרווה חומה-אדמדמה. הגב מנומר בלבן.

תחום התפוצה:

נרחב ובהתאם לכך גרסאות רבות של גודל ומשקל. האייל האציל הברברי שוקל 100 ק”ג בעוד שקרובו הטונדרה הצפונית שוקל  370 ק”ג. האייל האציל ומקורביו חיים בחבלי היער הנשיר של אירואסיה ואמריקה הצפונית. האייל האדמוני חי בתקופות קדומות בארץ ישראל.

מזונו: הוא שוכן יערות ורועה לילה בשדות.

אוכל עשבים, זרעים, פטריות וכד'. תפוצתו באירופה, עד פרס וצפון סיביר באסיה ובאמריקה, מקליפורניה ועד קנדה. הם סובלים מאד מטפילים המחלישים אותם.

חוקר האיילים החשוב היה סר פראנק פראזר-דראלינג, שכתב ספר "תולדות הטבע ברמות ובהרים". איילים אצילים חיים בעדרים נפרדים: נקבות ועופריהן וזכרים מעל גיל שלוש לחוד. הארגון המלוכד הוא של הנקבות. לזכרים יש ארגון רופף.

ההבדל בהתנהגות ניכר בעיקר כשנשקפת סכנה: הנקבה המנהיגה תגיב לסכנה בנביחות אזהרה. האיילה המנהיגה מובילה את הטור הנסוג והשנייה לה בהיררכיה סוגרת מאחור. אצל הזכרים הנסיגה לא סדירה.

רבייה: הסתיו הוא עונת הייחום. הזכרים מתקרבים לעדרי האיילות. כל סימני הסולידריות הזכרית נעלמת בעת המאבק על הטריטוריה.

בתחילה האיילים הזקנים מסמנים טריטוריות ומקבצים להם הרמון, אך כעבור שבוע הם מגורשים על ידי צעירים יותר. הם לא ממשיכים להיאבק, אלא פורשים לנוח. ההיריון אורך 8 חודשים,  1-2 עופרים. הנקבות הצעירות ממליטות אחת לשנתיים והבוגרות כל  שנה. העופרים נולדים בראשית הקיץ. האם מניקה את העופר המנוקד ומסתלקת בדרכים עקלקלות, כדי לא להסגירו. בימים גורליים אלו, בהם העופר אינו מסוגל ללכת אחרי אמו, נטרפים כ-% 50 על ידי שונרים, עיטי סלעים, חתולי בר, ובעיקר שועלים.  לאחר שהם מתחזקים הם נוהגים להשתעשע עם עופרים אחרים. בבוא הסתיו נהפכת הפרווה המנומרת לחומה. אז מתחילות לבצבץ קרני הזכרים. בגיל שש הוא כבר בוגר.

הטורפים נהגו בעבר לערוך סלקציה, כשהם בררו את הפרטים החלשים. הצייד נוהג בדיוק להיפך.

 

הגדול ממשפחת האיילים. אורך הראש והגוף –  2.40-3.10 מטר. אורך הזנב – 5-10  ס”מ. גובה בכתפיים –  1.40-1.90 מטר. משקל – 400-800 ק”ג. משך ההיריון – 2.40-2.70 מטר. מספר העופרים  1-2. נקבת אייל הקורא ממליטה את העופר באיונים קטנים בנהר. שם הם מוגנית יחסית מטורפים, בעיקר מדובים. נצפו נקבות של אייל קורא מטביעות דובים השוחים לכיוון גוריהן. מקום החיות של אייל הקורא הוא בד"כ בביצות הכבול. הוא משוקע במים עד לחזה כשכמעט כל ראשו משוקע במים, עוקר מתוך המים צמחים שלמים על שורשיהם. תכונתו הייחודית של אייל זה מכל האיילים היא גבו המשופע מכתפיו אל האחוריים. גובה אייל הקורא האירופאי  ;1.80. גובה אייל הקורא האמריקאי הוא  2.10 מטר ומשקלו מגיע ל- 900 ק”ג. האייל הקורא חזק ומהיר מן הסוס למרות שהוא נראה מסורבל ממנו. השלטונות הרוסיים מנעו ניסיונות לביית אותו, אולי כי חששו שאסירים נמלטים מבתי הכלא בסיביר ישתמשו בו כאמצעי תובלה. תפוצתו של אייל הקורא כ יום מוגבלת לטייגה של אירואסיה ואמריקה הצפונית. תחום תפוצתו היה בעבר נרחב הרבה יותר והוא נדחק לאזורים אלו בגלל צייד פרוע. אייל הקורא הוא בעלי החיים יחידאי. הזכר עושה את הקיץ בבדידות והנקבה חיה עם עופריה. הם שורצים במים הן כדי למצוא מזון והן כדי להיפטר מחרקים טורדניים. הנקבה מגרשת נקבות אחרות מהטריטוריה שלה. העופרים לעומת זאת הם חברותיים ועשויים להתלוות ליצורים אחרים. בספטמבר האייל מתייחם. הוא שואג וכאשר הנקבה מגיבה הוא פוסע אליה. קרבות בין זכרים נמנעים כאשר אחד אומד את כוח השני אך לפעמים קרבות מסתיימים בתשישות גמורה והם נטרפים על ידי זאבים. זכר החפץ בנקבה צריך להבריח זכרים אחרים אך גם לגלות יחס לעופר הנמצא עמה. אן הזכר יינסה לגרש עגל, תפנה אליו הנקבה את גבה. עגל בשנתו השנייה חייב להתרחק מהזכרים כי יש לו כבר קרניים והם עלולים לראות בו יריב בכוח. בחורף הם עוזבים את הביצות ונכנסים ליערות, מתקיימים מקליפות עצים וגורמים נזק רב. כל פרט מכלה בחורף ארבעה טון של חומר צמחי.

 

 

סוג יחיד במשפחת בוניים. גדול המכרסמים באירופה. באמריקות הוא שני בגודלו רק לקפיבארה. גוף מכונס. אורך גופו 80 ס”מ (מגיע ל- 105 ס”מ). משקלו 20 ק”ג (דורבן =  15 ק”ג; קפיבארה =  50 ק”ג). זנבו גדול; 35 ס”מ, חסר פרווה ומשמש כמשוט. עיניים קטנות. כפות רגליים האחוריות גדולות ומסייעות בשחייה כסנפירים. פרווה צפופה ומבריקה; הצבע חום-אדמדם. פרווה כפולת שכבות. ה"מעיל התחתון" של הפרווה, מבודד במים.

הטפרים של אצבעות  2-3 סדוקים, לשם סירוק הפרווה. לבונה בלוטות אנאליות לשם סימון.

הבונה שוכן על גדול נחלים. מזונו קליפות עצים וענפיהם הרכים. הבונה מותאם בצורה אידיאלית לסביבתו המימית: אצבעות רגליו האחוריות מחוברות על ידי קרום שחייה. זנב המשוטח (מכוסה קשקשים) , משמש כהגה יעיל. הוא מסוגל לשחות מתחת פני המים, משום שהאוזניים ופתחי האף נחתמים על ידי שרירים סוגרים, בכל פעם שהם משוקעים תחת פני המים. הם מצליחים לשמור את הפה סגור, על ידי משיכת צדי השפתיים פנימה, מבלי לפגום בפעילויות הכרסום של החותכות הבולטות. הם מסוגלים להישאר בצלילה 20 דקות בעומק המים  ולעבור מרחק של  300 מטר.

ההתקדמות על פני היבשה נעשית בתנועות מגושמות. הזנב משמש לתמיכה כשהוא מכרסם בעצים, או כשהוא משתמש בכפותיו הקדמיות הגמישות, כדי לגרור בול עץ או לשאת את צאצאיו. שניו חדות מאד. הוא מסוגל לכרות עץ בקוטר 25 ס”מ בדקות ספורות.

הוא נוהג לעתים לכרסם חלק מגזע עץ העומד בירידה ולדוחפו. לעתים נמחצים תחת העצים. הוא זקוק ל- 4 דונם של עצי צפצפה בשנה. הבונה פעיל בעיקר בלילה, אך גם בשעות הבקר המוקדמות או בערב. אוכלים בעיקר קליפות עצים, אך גם עלים וזרעים של צמחי מים. האכילה נעשית במים; מטעמי בטיחות.

הקווים המרשימים ביותר בהתנהגותו של הבונה הם רמה גבוהה של ארגון חברתי ומיומנות טכנולוגית. האינדיאנים בצפון אמריקה העריצו אותם וכינו אותם ""עם הבונים" או "האחים הבונים הקטנים". זהו בעל החיים היחידי השולט בטבע.

הם מכרסמים וגודעים עצים בקוטר של עשרות ס”מ ומשיטים אותם במים. מן העצים בונים סוכות למגורים וסכרים לשמור על גובה המים וליצור בנהר לאגונה של מים שקטים. כל זאת, כדי לשמור על מד יום נח לתנועה בדרך לשדות האוכל שלו. על כן נשארת הכניסה למחילותיהם תמיד מתחת לפני המים.

הסכר מורכב בבסיסו מענפים מחוזקים על ידי בוץ ואבנים. מאחר וקיומה של הקהילה עשוי להיות תלוי ביציבותו של מבנה זה, הוא נשמר תחת השגחה מתמדת. הבונים נוהגים לחפור תעלות ארוכות כדי להשיט את הקורות ליעדן. התעלות רדודות, בעומק של כ-10 ס”מ, ברוחב של 1.2 או  1.5 מטר. התעלות מוליכות קורות מקבוצת עצים כלשהי ועד לשפת הנהר. אורכן משתנה ועשוי להגיע לעשרות מטרים. לאחר שהושלמה בניית הסכר, פונים הבונים לבניית הסוכות. הן דמויות כיפה ועשויות מענפים, המחוזקים על ידי בוץ ואבנים.

ההזדווגות בחודשי ינואר-פברואר. טקס ההזדווגות מתחיל מחוץ למים. ההזדווגות במים. פנים אל פנים (אחרי סיבוב). ההיריון אורך 3-4 חודשים (ארוך ביחס למכרסמים). ממליט  2-5 גורים, פעם ב שנה. הצעירים, בעלי אף לבן, נשארים במשפחה שנתיים. הנקבה היא הדומיננטית במשפחה.

באירופה נותרו שרידים מועטים שאינם בונים סכרים ואינם חיים במושבות, אלא במשפחות בודדות החופרות להן מאורות.

הבונה הקנדי ניכר בפנים רחבים. הוא חי במושבות ובונה סכרים.

 

יונק מסדרת מכפילי פרסה, משפחת הפריים. נחלקים לכמה מינים, בהתאם למקום החיות: כבש קנדי מצוי, כבש קנדי סלעי וכבש קנדי שלגי. גובהו בכתפיים  75-105 ס”מ; משקל עד 135 ק”ג. מזון: צמחים; צבע הפרווה: משתנה לפי מקום החיות – לבן באלסקה, חולי במדבריות של דרום-מערב ארה"ב; חום באזורי הביניים. אורך הקרניים עולה עד 85 ס”מ. המבנה המיוחד של הפרסות מעניק להם יכולות מיוחדת בניתור ובקפיצה. כאשר מלוא משקל הגוף נוחת על הקרקע, נפרדים שני הטלפיים זה מזה במקצת, כך שכף הרגל דבקה בעוז אל הבליטות והסדקים של פני השטח הסלעיים. יתר על כן, הסוליות של הפרסות רכות ודמויות כרית. כיוון שכך אי החיה מתקשה לשמור על שיווי משקל על פני קרקע מחוספסת או חלקה. למעט תת מין החי בחבלים המדבריים, הנציגים האחרים של המין הינם שוכני הרים. אלו הם כבשים כבדי משקל העוטים פרווה חומה. קרניים גדולות ומעוגלות לאחור. ההתגוששות בין הזכרים מתחילה בריצה מהירה וסובבות לאחרו, ריצה, הזדקפות על רגליים אחוריות, התקרבות גדולה יותר וכך, בהדרגה, עד להתנגשות. קרבות בין זכרים מתרחשים כל ה שנה (חוץ מאשר בשיא החורף). הם מיועדים להכריע שאלות של מעמד וקדימויות בתוך הלהקה. הם מתגברים בעת הייחום, אך הכבשים אינם נוהגים לקבץ להם הרמונות.

המבנה החברתי של העדר משתנה בעת הייחום. זכרים מבוגרים מצטרפים לעדרים של נקבות וצעירים. החיזור קצר. כאשר הנקבות מיוחמות, הזכר ייענה. כשלא הגיעו לשלב המתאים הן נמלטות.

משך ההריון: כ- 180 יום. מספר הטלאים:  1-2 פרטים תואמים במשקלם נוטים להתחבר לקבוצות קטנות ולא ייתנו לזכרים צעירים יותר להצטרף.

כמה מקהילות הכבש הקנדי נאלצות להתמודד עם תנאים יוצאי דופן. בתחילת החורף, הכבש איננו מתקשה להסיר כמה ס”מ של שלג ולהגיע אל העשב. אך כאשר השלג עולה לגובה של מעל 15 ס”מ, הם נאלצים לחפור בכוח בשלג. כשהם נתקלים במכשול יוצא דופן, הזכר המנהיג מזנק בכוח אל ערימת השלג וחופר בה תעלה, בה ימשיך לחפור עד שיחליפו הזכר שיבוא אחריו.

לכבשים הקנדים יש אויבים מועטים בלבד: זאבים, קויוטים, פומות, ועיטים ממיתים לעיתים פרטים חולים או צעירים. מאז בוא האדם הלבן פחת מספר הכבשים בשל מחלות, צייד חסר אבחנה ותחרות עם עדרים מבויתים.

 

 

(Oreamnos Americus)

יונק מסדרת מכפילי פרסה, משפחת הפריים.

פירוש השם הלטיני הוא "טלה הרים אמריקאי". מכונה גם "צפיר הקורדיליירים".

אורך הראש והגוף:  175-150 ס”מ. גובה בכתפיים:  105-90 ס”מ; משקל: 135-90  ק”ג.

בעל קרניים שחורות, קצרות יחסית ומתעקלות קלות לאחור. גם לנקבות. בעל פרווה לבנה, או בצבע קרם, מדובללת ומשתרעת עד לברכיים. השיער הגס יוצר זקן מתחת לסנטר. דומה מאד למינים האירופאים (צפיר האלפים). על גופו של צפיר ההרים שערות לבנות וחלולות, באורך 20 ס”מ, המכסות שכבת צמר סמיך הצמוד לעור. הבידוד הכפול מאפשר להם לשרוד בטמפרטורה של  40 מתחת לאפס וברוח של עד 150 קמ"ש. לרגליהם שתי פרסות גמישות המאפשרות אחיזה נוחה במצוקים. תפוצתו משתרעת מאלסקה בצפון ועד לאיידהו בדרום.

מתגורר ברום גבוה עוד יותר מאשר הכבש הקנדי; צמחוני. כאשר שכבת השלג לא עבה הם חושפים את החזזיות כאשר מפלס השלג עולה, הם מחפשים מקלט בתוך מערות, בחגורת היער המחטני.

הזכרים חיים בגפם, בעוד הנקבות והצאצאים חיים בעדרים. בזמן הייחום הם נעשים טריטוריאליים ומגרשים זכרים אחרים מנחלתם המוגדרת.

הם זקוקים למלח ולכן עשויים לרדת בחורף אפילו עד האוקיינוס השקט. לעתים קרובות מעדיפים ללקק את המלח המפוזר בכבישים, שנועד למנוע קפיאה. יכולתו ללכת על פני תהום מצילה אותו פעמים רבות מן הזאב והדוב, אך לא מן העיט הזהוב  (Golden Eagle), שמנסה להפילו מן התהום ולחטוף את גדייו הצעירים.

 

ביזון (Bison bison) נחשב להדור שבבקר ולכן קיבל את השם היווני של שור הבר. הוא סוג במשפחת הפריים, בתת משפחת הבקר Bovinae)). הינו מפריס פרסה. בעל גולגולת גדולה מאד, קרניים מעוגלות למחצה, דבשת על מחציתו הקדמית של הגב, שנוצרת מתוך התארכות הזיזים העליונים של חוליית הצוואר האחרונה ושל חוליות החזה. על החלק הקדמי של הגוף שיער מאורך. הסוג כולל שני מיני: ביזון אירופאי וביזון אמריקאי. הביזון האמריקאי, המכונה בטעות "בופאלו" (Buffalo) הוא בעל דבשת גבוהה יותר וקרניים קצרות יותר משל הביזון האירופאי. אורכו 3.5 מ', גובהו 1.9 מ', אורך זנבו 50 ס"מ  ומשקלו עד טון אחד.

הביזון האמריקאי הוא היונק הגדול ביותר באמריקה הצפונית ואחד ממיני הפריים הגדולים ביותר בעולם. לביזון האמריקאי שני תת-מין: ביזון העץ (Bison bison athabascae) וביזון הערבה (Bison bison bison) הקטן יותר; ביזון העץ, המין הגדול יותר, הוא המין השלישי בגודלו בעולם במשפחת הפריים, ורק הגאור ותאו המים גדולים ממנו ושניהם נפוצים בעיקר באזור הודו. ההבדל הפיזיולוגי העיקרי בין שני תת-המין הוא גובה ה"דבשת" בגב. הביזונים נפוצים כיום בעיקר במישורים הגדולים של קנדה וארצות הברית, שם הם רועים בעדרי ענק.

 

 

לביזון פרווה עבה מאוד המגנה עליו מפני הקור בצפון-אמריקה; הפרווה עבה וצמרית במיוחד באזור הראש והעורף. בחורף הופכת פרוות הביזון לכהה ועבותה יותר ואילו בעונות השנה החמות יותר, פרוותו בהירה יותר ועבותה פחות. פרט בוגר יכול להגיע לגובה 2 מטרים, לאורך 3 מטרים ולמשקל הנע בין 450 קילוגרם לטון אחד. לשני תת-המין של הביזון קרניים קצרות יחסית ומעוקלות, שבהן הם משתמשים ללחימה בתוך העדר וכן להגנה מפני אויבים. עונת הרבייה של הביזונים היא בחודשים אוגוסט וספטמבר; עגל יחיד שפרוותו חומה בהירה נולד באביב הבא, והוא יונק מאמו עד לגיל שנה.

לביזון אויבים טבעיים מעטים מלבד האדם; בעלי חיים מעטים מאוד מעזים לתקוף פרטים בוגרים, בשל עוצמתם, גודלם והעובדה שהם חיים בעדרים גדולים. דובי גריזלי וזאבים מנסים לעתים קרובות לתקוף פרטים צעירים או חולים. לביזון שיטת הגנה ייחודית: כשקבוצת זאבים או טורפים אחרים מנסה לתקוף את העגלים, הקבוצה יוצרת מסביבם מעגל סגור כשקרני כולם מופנות כלפי האויב, אז קשה מאוד לתקוף את הצעירים.

הנקבות קטנות מהזכרים וממליטות עגל אחד מדי שנה (במין האירופאי הנקבות ממליטות עגל אחד פעם בשנתיים – שלש). מגיע לבגרות מינית בגיל 6 וחי עד גיל 30. הביזון האמריקאי הוא תושב הפרריות ולפנים היה נפוץ מאד באמריקה הצפונית. אוכלוסיית הביזונים של ארה"ב בראשית המאה ה-18 מנתה, לפי אומדנים שונים, למעלה מ-15 מיליון ראשי בקר. עדרים של רבבות ביזונים היו נודדים בפרריות, כדי לחפש מזון. מסלול הנדידה עבר צפונה באביב ודרומה בסתיו. הילידים היו אוכלים מבשרם ותקינים מלבודים ויריעות מעורם. במהלך המאה ה-18 החלו המתיישבים הלבנים בצייד המוני ומאורגן . לאחר שנבנו מסילות הברזל במהלך המאה ה-19 החלה השמדה המונית. אלפי ביזונים הומתו מתוך תאוות צייד. פעמים רבות חתכו הלבנים את לשונותיהם בלבד. שיא ההשמדה היה בשנים 1870-1890. כיום קיימים בשמורות כמה אלפים. בתנאי אקלים קשים נוהגים להכליא את בקר הבית עם ההיזון ובני הכלאיים מחזיקים טוב יותר.