כתב: גילי חסקין; 31-12-24
ראו באתר זה: ניו זילנד – המלצות לקריאה
מקורם של חלק מבעלי החיים של ניו זילנד הוא באזורים הסמוכים – אוסטרליה ודרום-מזרח אסיה: הם הגיעו לניו זילנד בשחייה או בתעופה, ושם, בסביבה הייחודית הכמעט-נעדרת טורפים, שינה תהליך האבולוציה במשך מיליוני שנים את מבנה גופם ואת התנהגותם כך שיתאימו יותר לסביבתם החדשה.
בעלי חיים מסוימים מוכיחים קשר קודם ליבשות אחרות.
- 1. הטואטרה (Tuatara), זוחל השייך לסדרה בעלת תפוצה קוסמופוליטית בתקופת המזוזואיקון.
- 2. הליופלמה (Liopelma) – צפרדע קטנה ופרימיטיבית שיש לה קרובים באמריקה הדרומית.
- 3. גלקסיאס (Galaxias) – דג החי במים מתוקים, המצוי גם באוסטרליה, באמריקה הדרומית. זהו למעשה דג טרוטה, הנקרא קוקופו (Kokopu) בפי המאורים. דג ענק, בן למשפחת הגלקסידים (Galaxids), בסדרת הסלמונאים.
מאידך גרם בידודה הגיאוגרפי של ניו זילנד להתפתחות בעל חיים אנדמיים, החיים רק בה.
70% מהעופות היבשתיים ומעופות המים; כל העטלפים (שני מינים כיום); כל הדו-חיים; כל הזוחלים; ו-90% מדגי המים המתוקים.
לפאונה (חברת בעלי החיים) של ניו זילנד היסטוריה ייחודית, בין היתר מאחר שטרם הגעת האדם לאזור, ככל הנראה לפני פחות מ-1300 שנים, כמעט ולא היו באיים יונקים, מלבד עטלפים שיכלו לעופף מאזור לאזור. עד שנת 2006 חשבו שיונקים, מלבד עטלפים ויונקים ימיים, לא הגיעו לניו זילנד לפני שבני האדם הגיעו. גילוי עצם הירך ולסת התחתונה של יונק לא מעופף באוטגו (Otago), מתוארך לראשית המיוקן – לפני 18.7-15.9 מיליון שנה, שינתה את תפיסת ההיסטוריה האבולוציונית של ניו זילנד, שכן היא מרמזת שיונקים היו חלק של החי של ניו זילנד מאז התפרקות גונדוואנה. המאובן נקרא Saint Bathans mammal. לא ידוע מתי, או מדוע, יונקים יבשתיים נכחדו בניו זילנד, אך לא היו כאלה בניו זילנד במשך כמה מיליוני שנים לפני הגעתם של בני האדם.
התפתחות עולם החי
התפרקותה של יבשת העל גונדוואנה (Gondwana) הותירה את היבשות והמיקרו-יבשות שנוצרו עם זיקה ביולוגית משותפת. זילנדיה (Zealandia) – הקרום היבשתי שממנו התפתחו מאוחר יותר ניו זילנד וקלדוניה החדשה – החלה להתרחק מגונדוואנה האנטרקטית לפני 85 מיליון שנה, ההיפרדות הושלמה לפני 66 מיליון שנה, מאז הוא נע צפונה, משתנה הן בתבליט והן באקלים[1]. לפני כ-23 מיליון שנה ניו זילנד הייתה ברובה מתחת למים. הערכה אחת מציעה שרק 18% משטח הפנים הנוכחי נותרו מעל המים. אולם עדויות גיאולוגיות אינן שוללות את האפשרות שהוא היה שקוע כולו, או לפחות הוגבל לאיים קטנים[2].
כיום נותרו כ-93% מיבשת זילנד מתחת לים. מספר אלמנטים של הביוטה[3] של גונדוואנה קיימים בניו זילנד כיום: בעיקר צמחים, כגון הפודוקרפס (Podocarps ) והאשור הדרומי (southern beeches), אך גם חרקים ייחודיים,, הצפרדעים יוצאות הדופן של ניו זילנד והטואטרה, כמו גם כמה מהעופות של ניו זילנד. סביר להניח שגם כמה יונקים פרימיטיביים היו חלק מהמטען המקורי
שני המקורות למגוון הביולוגי של ניו זילנד: בעקבות ההפרדה מגונדוואנה, הגיעו אורגניזמים שונים בדרך האוויר או בים. רוב המהגרים הללו הגיעו מאוסטרליה, וסיפקו את רוב העופות והעטלפים של ניו זילנד[4] וכן כמה מיני צמחים (נישאים ברוח או בתוך מעיים של ציפורים). חלק מהמהגרים הללו הגיעו לפני זמן רב, כך שזיקתם לאבותיהם האוסטרליים אינה ודאית; למשל, הזיקה של העטלפים הקצרים-זנב יוצאי הדופן (Mystacinidae) לא הייתה ידועה עד שנמצאו מאובנים מהמיוקן באוסטרליה. מקורם של תוכי ציאנורמפוס (Cyanoramphus) הוא בקלדוניה החדשה והצליחו להגיע לאיים רבים באזור. הקשר בין שתי קבוצות האיים כולל גם זיקה בין משפחות של שממיות וחומטים.
עטלפים
בניו זילנד היו שלושה מיני עטלפים ממשפחת המיסטציניים (שם מדעי: Mystacinidae), מתוכם אחד – מיסטצינה גדולה (Mystacina robusta) -הוכחד.
כיום מצויים בניו זילנד רק שני מינים אנדמיים של עטלפים (במאורית: (Pecapeca, שהם גם העטלפים הקטנים בעולם: העטלף קצר הזנב (Mystacinus): מין המהוה משפחה לעצמו, מצוי רק בניו זילנד. כושר תעופתו חלש והוא היחיד מבין עטלפי החרקים המלקט את החרקים במשכנם ואינו תופסם באוויר. העטלף ארוך הזנב דומה מאד לעטלפי הפירות החיים באוסטרליה ובאיי האוקיינוס השקט .
עטלפים אלה מיוחדים במינם. הם נוהגים ללכת במשוטח על הקרקע יותר מלעוף וכך הם מחפשים מזון המורכב מצוף, פגרים ופרוקי-רגליים, אחריהם הם רודפים בין העלים. יש להם טפרים גדולים ברגליים והם לעיתים מסתתרים במאורות ליד חוף הים. בנוסף הם נוטים לשוטט ולצוד הן בשעות היום והן בלילה. הם היו היונקים היבשתיים היחידים בניו זילנד, אך משהביא האדם חיות נוספות כמו חתולים, הללו החלו לקטול אותם במהירות, אף על פי שהם יכולים לעוף.
יונקים אחרים הם כאלה שיכלו להגיע אליהם בשחייה ולשהות על החופים (לדוגמה אריות ים) או כאלה שחיו במים הקרובים לאיים (לדוגמה ליווייתנים). ניו זילנד היא גם ביתו של דולפין וילסון (שם מדעי: Lagenorhynchus cruciger).
הוא מין קטן של דולפין מהסוג דולפין בקבוקי. נפוץ בעיקר בקוטב הדרומי ואנטארקטיקה, אך נצפה על ידי האדם לעיתים נדירות. השם "העברי" נגזר ככל הנראה מאחד הסינונימים (שמות נרדפים) האחרונים: Lagenorhynchus wilsoni.
צבעו של דולפין וילסון הוא שחור ולבן; לכן הוא כונה בקרב ציידי לווייתנים בשם "פרת הים". בכל צד בגופו קיים כתם לבן מלפנים, לאורך המקור והעין ועד הסנפיר, וכתם נוסף קיים בפלג גופו האחורי. כתמים אלו מחוברים באמצעות פס לבן דק, כך שנוצרת מעין צורת שעון חול (באנגלית: Hourglass), שבגללה ניתן לדולפין זה כינויו באנגלית – Hourglass dolphin. משמעות השם המדעי הלטיני של הדולפין, cruciger, היא "נושא הצלב" (cross-carrier); כינוי זה מתייחס לצורתם של החלקים השחורים בגוף הדולפין, שבמבט מלמעלה דומים לצורת צלב מלטה או צלב פאטה.
אורכו של דולפין וילסון נע בין 1.6 ל-1.8 מטרים, ומשקלו בין 90 ל-120 ק"ג. הזכרים קטנים מעט מהנקבות בגודלם, אם כי קשה להסיק זאת בהתבסס על מיעוט הפרטים שנמצאו ונבדקו על ידי בני אדם לאורך השנים.
דולפין וילסון סווג לראשונה ב-1824 על ידי Qouy ו-Galmard, על סמך איור שבוצע בדרום האוקיינוס השקט ב-1820. זהו הליוויתנאי היחיד שסווג על סמך עדות ראייה בלבד, ותיאורו התקבל באופן רחב בקהילה המדעית. עד 1960, למרות שנים רבות של ציד לווייתנים, זוהה ונבדק מין זה רק שלוש פעמים. עד 2010 נבדקו באופן מלא רק שישה פרטים ממין זה, ו-14 פרטים נבדקו באופן חלקי. מידע נוסף אודות המין נאסף באמצעות ארבע עמדות או סירות, שהוצבו בקוטב הדרומי בחיפוש אחר הדולפין, באזורים אליהם ספינה לא יכולה להגיע.
דולפיני וילסון נוטים לנוע בלהקות של 5–10 פרטים. באחד המחקרים דווח על קבוצה אחת של כ-60 פרטים שנעה יחדיו. הם חולקים באזורי האכילה עם יונקים ימיים אחרים, דוגמת גלובי שחור ולווייתן מינקי. הם מסתובבים לעיתים קרובות בחברת לווייתנים מצויים; ציידי לווייתנים מצויים אף נהגו להיעזר בנוכחותם של דולפיני וילסון כסימן להימצאות לווייתנים אלו בסביבה הקרובה.
בדיקות שנערכו לתכולת קיבתם של דולפיני וילסון, העלו כי הם ניזונים מדיונונים ומדגים קטנים.
ראו באתר זה: ליוויתנים.
לאורך החופים של ניו זילנד, יש מושבות גדולות של אריות ים.
ראו באתר זה: טורפי הים
עופות
את התפקיד האקולוגי שמילאו היונקים ברוב חלקי כדור הארץ, מילאו בניו זילנד העופות, (ובמידה מעט פחותה יותר גם החרקים). בניו זילנד חיים 250 מיני עופות. מהם כ-150 מינים דוגרים. קפטן ג'יימס קוק הגיע בשנות ה-70 של המאה ה- 18 והוא ציין ששירת הציפורים מחרישת אוזניים.
ראו באתר זה: מחקרו של קפטיין קוק בניו זילנד.
יש בניו זילנד מבחר גדול של עופות מים, החל משחפים, דרך סולות (Ganets) ועד לאבטרוסים.
אך מכייון שאלו, מטבע היותם עופות מעופפים, הם אינם ייחודיים לניו זילנד, נתמקד כאן בכמה עופות מקומיים.
רבים מהם חסרי כושר תעופה. אין הרבה בעלי כנף אנדמיים בניו זילנד. אך כיוון שהם התפתחו בשקט יחסי, חשופים למעט מאד טורפים, נתגלו כאן כמה מינים מרשימים .כמו הקאקאפו, (Strigops habroptilus; "תוכילֵיל") הקיוי (Apteryx), והוֶוקָה (Weka) שוכנת הקרקע.
מערכת אקולוגית ייחודית זו הביאה להתפתחות מספר רב – ולא רגיל יחסית לשאר העולם – של עופות חסרי קארין (Ratitae) – כדוגמת הקיווי, הדינורניטיים, (שם מדעי: Dinornithiformes) המכונים גם "עופות המואה (Moa); הקאקאפו, והטאקאהה (Porphyrio hochstetteri). כולם עופות ריצה, שכנפיהן מנוונות וכושר התעופה אבד להם. עצם החזה שטוחה וחסרת קארין . עצם הקארין (Keel bone או Carina) היא בליטה גדולה בצורת עצם הבולטת מעצם החזה .דומה לחרטום של ספינה בצורתה. משמשת כנקודת עיגון לשרירי התעופה החזקים. גודלה משתנה בהתאם ליכולת התעופה של העוף. עצם השכמה[5] ועצם העורב[6], התאחדו בשלד אזור הגפים, לאחת. עצמות הבריח הצטמצמו או התנוונו. אין בגופם אזורים חסרי נוצות כמו במעופפים. אלא נוצות המכסות את כול גופם ומגינות עליו מפגיעות שונות, מקור, מחום ומרטיבות. לנוצותיהם אין דגלים רציפים שחשיבותם מרובה בשביל התעופה, אלא הן פלומיות, תחוחות ותלולות זו על גבי זו. זוהי תת מחלקה במחלקת העופות, ובה שתי סדרות: יענאים וקיואים[7]. בין העופות חסרי יכולת התעופה, אפשר למנות גם כמה מיני פינגווינים שהם בעלי קארין.
ראו באתר זה: פינגווינים
כך קרה בעוד כמה איים מבודדים. עופות חסרי יכולת תעופה סבלו מהכחדות מהירות או מפגיעה חדה בגודל האוכלוסייה עם הגעת האדם לאזור מחייתם. כך למשל, הדודו האפור נכחד כליל תוך פחות ממאה שנים אחר הגעת האדם לאי מאוריציוס;
האלקה הגדולה (שם מדעי: Alca impennis או Pinguinus impennis), אף היא נכחדה במאה ה-19, כשבאמצע המאה ה-17 חיו מיליוני פרטים במושבות ענקיות. גם קורמורן גלאפגוס, חסר יכולת התעופה ,כמעט ונכחד בשנת 1983, ושרד רק הודות למאמצי שימור נרחבים.
בשל ה"מחסור" בטורפים, בעלי חיים רבים בילו את רוב זמנם על הקרקע, אפילו העטלפים.
הבאנו מספר דוגמאות, לעולם החי העשיר של ניו זילנד
הווקה
(שם מדעי: Gallirallus australis, באנגלית ; משפת המאורים: Weka) הוא מין של עוף חסר יכולת תעופה ממשפחת הרליתיים[8]. הוא אנדמי לניו זילנד, ויש לו חמישה תת-מינים. רוב גופה של הווקה חום, ומפוספס בשחור ואפור, בעוד בהירות הניצוי שונה אצל תת-מינים שונים. זהו מין גדול יחסית של רלית; אורכו של הזכר כ-50–60 ס"מ ומשקלו כ-532–1605 גרם, בעוד הנקבה קטנה יותר: אורכה כ-46–50 ס"מ ומשקלה כ-350–1050 גרם. רגליים חזקות המותאמות להליכה, מוטת כנפיה של הווקה היא כ-50 עד 60 ס"מ. רגליה של הווקה חסונות, וכנפיה מנוונות. יש לה מקור ארוך, קיבה גדולה וזפק שבדרך כלל מלא בחצץ.
הווקה חיה במגוון נרחב של בתי גידול : יערות, כרי דשא אלפיניים, דיונות חול, חופים סלעיים ואזורים עירוניים-למחצה .חיה גם בצפון, אך בעיקר באי הדרומי. טריטוריאלי מאוד. חי בזוגות קבועים. פעיל ביום ובלילה.
אין לווקה עונת רבייה קבועה, אבל בשנים שבהן האוכל זמין בכמויות גדולות, הנקבה עשויה לגדל עד כ-4 גוזלים לאורך כל השנה. הקינים מוקמים על הקרקע, ובנויים מדשא, שממנו הווקה יוצרת צורת קערה. הקן מכוסה בצמחייה עבה. הנקבה מטילה 3 ביצים בממוצע; צבען ורדרד או קרם, והן מנומרות בכתמים חומים או סגלגלים. הזכר והנקבה משתפים פעולה בדגירה על הביצים. הגוזלים בוקעים לאחר כחודש, והם מואכלים על ידי הבוגרים במשך כ-6 עד 10 שבועות. זהו עוף סקרן ונועז במגע עם בני אדם. נמצא בסיכון בשל טורפים פולשים. מוגן על פי חוק. עוף זה הוא בעל משמעות בתרבות המאורית. מקור למזון מסורתי בעבר. מופיע בסיפורי עם מסורתיים.
הווקה היא אוכלת-כול: בעלי חיים (בעיקר חסרי חוליות) מהווים כ-30% מתזונתה, בעוד חומרים צמחיים משלימים אותה. בין השאר, היא ניזונה מתולעי אדמה, זחלים, חיפושיות, חגבאים, נמלים, חשופיות, חלזונות, ביצי חרקים, שווה-רגלאים, עכבישים, חולדות, עכברים, ביצי עופות קטנים, עלים, דשא, פירות יער. היא אינה מתקשה לבלוע זרעים, אפילו גדולים, דוגמת זרעיהם של עצי הינאו (Hinau) [9] ומירו (Miro) [10]בניו זילנד, שקוטרם עשוי להגיע לסנטימטר אחד. לווקה חשיבות מכרעת בפיזור זרעים של צמחים בעלי זרעים גדולים כמו עצים אלו, והיא מביאה אותם לאזורים חדשים על ידי אכילת פירותיהם, שיטוט והפרשת הזרעים. פיזור הזרעים בדרך זו מסייע לצמחים להימנע מפתוגנים[11] ומאפשר להם לצמוח בלי להתחרות זה בזה על מקום, חומרי מזון ואור.
מתקיימת כיום בעיקר משיירי אדם. מטיילים רבים בניו זילנד נתקלו בווקות שחטפו את ארוחתם כשהסירו מהן את עיניהם לרגע.
על פי מחקר שהתפרסם בכתב העת המדעי Royal Society Open Science, ציפורי וֶקה שמבלות זמן רב בקרבת בני אדם כבר אינן מבצעות היטב מטלה מכריעה: הפצת זרעים. המחקר מצביע על כך שקרבת הווקה לאדם עלולה לשנות משמעותית את המבנה המרחבי של צמחים חדשים[12].
המואה
הדינורניטיים שהוזכרו לעייל הם סדרה נכחדת של עופות ענקיים שחיו בעבר בניו זילנד. הדינורמיס המכונה "מואה" (Moa), היה מבין העופות הגדולים ביותר שחיו אז על פני כדור הארץ.
היו בעבר שני תריסרים של מיני מואה. הגדול שבהם "מואה ענק" (שם מדעי: Dinornis; מילולית: "עוף נוראי") . עוף זה מזכיר בצורתו את היען . המיון אינו מעיד על קרבת משפחה, אלא על אבולוציה קונוורגנטית, כלומר, אורגניזמים ממוצא גנטי שונה, מפתחים מורפולוגיה דומה, בשל לחצי סביבה דומים[13]. הם העופות הגדולים ביותר שהתקיימו אי פעם והגדול שבהם הגיע לגובה של ½3 מ' ומשקלו הגיע ל-250 ק"ג. הנקבות היו גדולות וגבוהות יותר מהזכרים. לעוף זה הייתה שכבת נוצות דמוית פרווה עבה שבידדה אותו. היו לו כנפיים קטנות ביותר שכנראה ו"נבלעו" בתוך ה"פרווה" ולא נראו, בדומה לעוף הקיווי ששרד בניו זילנד. עופות אלה היו אוכלי-צמחים, וניזונו מעלי העצים המחטניים של ניו זילנד, והשתמשו בקיבתם העצומה כדי לעכל אותם.
המאורים, שהיו המתיישבים הראשונים בניו זילנד, צדו את עופות המואה ואכלו את בשרם. בנוסף, השתמשו בעצמותיהם לייצור חכות וקרסים, מחטים לאריגת בגדיהם, תכשיטים בהם עיטרו את גופם ועוד. יש המשערים שעוף זה נכחד במאה ה-16, בעקבות ציד והשמדת היערות, בית המחיה של המואה, בידי המאורים.
עיט האסטי
האויב הטבעי היחיד של העופות הבוגרים, היה עיט האסטי (שם מדעי: Harpagornis moorei) – עיט ענק שהיה כנראה מין הדורס הגדול ביותר מעולם. הוא תפס אותם עם טפריו העצומים ושיסע את איבריהם הפנימיים עד למותם. הממצא הראשון של העוף התגלה בשנת 1872 ותואר על ידי החוקר יוליוס וון האסט (Haast, J.)[14].
עיט זה היה גדול יותר מכל עיט מודרני והוא נחשב לסוג יחידי. משקלו של עיט האסטי זכר 9–10 ק"ג ומשקלה של נקבה 10–14 ק"ג, כ-40% יותר ממשקל ההרפיה, אחד מגדולי הדורסים כיום[15]. מוטת כנפיו הייתה כ-2.6–3 מטר, אורך זה קצר יחסית למשקלו, אך אפשר להם לצוד ביערות. הוא ניזון ממיני עופות גדולים, חסרי יכולת תעופה כדוגמת המואה, שמשקלה עד פי 15 ממשקלו. הוא תקף את המואה במהירויות של עד 80 קמ"ש ותפס אותה באמצעות טופרי אחת מרגליו, והרג אותה באמצעות מכה לראשה או לצווארה עם טופרי רגלו השנייה. בהיעדר אוכלי נבלות או טורפים גדולים אחרים, היה עיט האסטי יכול להתקיים על הריגה של עוף גדול במשך מספר ימים.
עיט האסטי שהתקיים באי הדרומי בניו זילנד ונכחד בתחילת המאה ה-15. ייתכן שאף הוא ניצוד על ידי האדם: כעוף דורס גדול ומהיר שהתמחה בציד עופות גדולים, ייתכן שנראה כאיום על ידי המאורים.
ענקות איים.
תופעה זו של התפתחות בעלי חיים גדולים בהרבה מקרוביהם שחיים ביבשה, נקראת "ענקות איים" (Insular Gigantism).
ענקות איים זו תופעה ביולוגית שבה גודלם של בעלי חיים שמשתכנים באי מבודד גדל באופן משמעותי לעומת בעלי חיים קרובים אחרים החיים באזור יבשתי. ידוע במיוחד הם הדודו (Dodo) ממאוריציוס, שהיה עוף שדמה במקצת לתרנגול הודו, אך היה גדול ומגושם ממנו. גובהו בטבע היה כמטר אחד ומשקלו נע בין 10 ל-17 קילוגרם. [16]. דוגמאות נוספות הן סוליטר רודריג (שם מדעי: Pezophaps solitaria)[17], הכוח הענק מהאי קומודו (Komodo) והעוף הענק שהתגלה בחצי האי קרים[18].
ראו באתר זה: דרקוני קומודו.
ידועים במיוחד בגודלם הם הלמור העצלן – חיה במשקל של כרבע טון, שנכחדה בידי האדם, וציפור הפיל [19], שהגיעה למשקל של 400 ק"ג שנכחדה אף היא.
ראו באתר זה: עולם החי של מדגסקר.
תופעה זו היא אספקט אחד של "חוק פוסטר" (Foster's rule), המכונה גם "חוק האי" (island rule). זהו עקרון בביולוגיה אבולוציונית, לפיה בני המין קטנים או גדלים, בהתאם למשאבים הזמינים בסביבה. זוהי ליבת המחקר של ביו-גאוגרפית איים. לדוגמה, ידוע כי ממותות ננסיות התפתחו מממותות רגילות על איים קטנים. תהליכים אבולוציוניים דומים נצפו בפילים, היפופוטמים, איילים ואפילו בני אדם [הוֹמוֹ פְלוֹרֵסִיֶּנְסִיס (Homo floresiensis; "הומו" מלטינית = אדם, "פלורסיינסיס" = מהאי פלורס)][20].
הכלל פורסם לראשונה בשנת 1964 על ידי ג' בריסטול פוסטר (J. Bristol Foster), בכתב העת Nature, במאמר תחת הכותרת "האבולוציה של היונקים על האיים"[21]. הוא בחן 116 מינים השוכנים באי והשווה אותם למינים מקבילים ביבשת. הוא הציע כי יצורים מסוימים באי התפתחו לגרסאות גדולות יותר של עצמם, בעוד שאחרים הפכו לגרסאות קטנות יותר של עצמם. לשם כך, הוא הציע הסבר פשוט, כי יצורים קטנים גדלים בהיעדר טורפים הנמשכים אליהם ביבשת ויצורים גדולים נעשים קטנים יותר עם היעדר מקורות מזון[22].
הרעיון עובד ב-1973 על ידי ואן ואלן (van Valen) . אחר כך הורחב בספר "תיאורית הביו-גאוגרפיה של האי" (The Theory of Island Biogeography) של רוברט מק'ארתור (Robert MacArthur) ואדוארד וילסון.( Edward O. Wilson). ב-1978, טד ג' קייס פרסם מאמר מורכב יותר בנושא בכתב העת Ecology. קייס הראה גם כי ההשערה המקורית של פוסטר לסיבת ההתרחשות היא פשטנית מדי ולא לגמרי נכונה. יונקים טורפים גדולים הם נדירים לרוב באיים, עקב דרישות גדולות שלהם על מנת להתקיים וקשיים בפיזור על פני המים. בהיעדרם, הנישות האקולוגית עבור טורפים גדולים נכבשת על ידי ציפורים או זוחלים, וככל שבעל החיים גדול יותר, סיכוייו להיטרף קטנים. כך, למשל, באי גארגנו (Gargano) הים תיכוני במיוקן-פליוקן (כיום חצי אי באיטליה). באיים הקאריביים כמו קובה, וכך מדגסקר וניו זילנד.
הויאיאה
הויאיאה (Huia – Heteralocha acutirostris) היא עוף נכחד, שהיה ייחודי לניו זילנד.
גודלו כ-48 סנטימטרים. צבעו שחור מבריק עם פס לבן בקצה הזנב. מתאפיינת בדימורפיזם זוויגי קיצוני: לזכר ולנקבה היו מקורים שונים מאוד בצורתם. הנקבה: מקור ארוך ומעוקל. הזכר: מקור קצר וחזק יותר.
נחשבה לציפור מקודשת בתרבות המאורית. נוצותיה שימשו לקישוט ראשי מסורתיים. סמל למעמד גבוה בחברה המאורית. מופיעה בסיפורי פולקלור רבים. נכחדה בתחילת המאה ה-20, בשל ציד מוגבר לצורך אספנות, הרס בתי גידול, טורפים שהובאו על ידי המתיישבים. הויאיאה נחשבת לאחד המקרים הטרגיים ביותר של הכחדת מינים בניו זילנד ומשמשת כסמל לחשיבות השמירה על הטבע.
הקיווי
הקיווי הוא הידוע בעופות הניו זילנדים. נקרא כך על שם הקולות שהוא משמיע. הוא עוף יחידי בסוג קיו, שלו חמישה מינים. משפחת הקיוויים, המהווה סדרה מיוחדת – קיוואים.
גודלו של הקיווי כגודל תרנגול הבית, גופו שמנמן וצבעו חום. הוא בעל ראש וצוואר קטנים ומקור דק וארוך במיוחד. כנפיו מנוונות, ללא אברות. נוצותיו הרכות של הקיווי דומות יותר לפרווה של מכרסמים מאשר לנוצותיהם של העופות. המקור ארוך וכפוץ במקצת וזיפי התחושה בבסיסי ארוכים מאד. העיניים זעירות הנחיריים בקצה המקור (מקרה ייחודי בעופות), כשמסביבו שערות ארוכות. ניזון מתולעים שהוא מוצא בעזרת חוש ריח מפותח.
רגליו קצרות וחזקות מאד. לרגל ארבע אצבעות. האצבע האחורית קטנה וגבוהה יותר. הטפרים חזקים ומשמשים להִדּוּס, כמו אצל התרנגולת[23]. הם גם המאפשרים לו יכולת תקיפה ויכולת התגוננות מפני אויבים.
בניגוד לשאר העופות, הקיווי ניחן בחוש ריח מפותח במיוחד וגם בחוש שמיעה מפותח.
הוא נחשב לבעל־חיים ביישן וקנאי לטריטוריה שלו. הוא מתגורר בתוך שוחות אותן הוא חופר בקרקע וניזון מחרקים ותולעים. פעיל כמעט אך ורק בשעות הלילה.
חי בלהקות גדולות. בעונת הרבייה נפרדים לזוגות. הקיווי הוא עוף מונוגמי (מזדווג עם בן־זוג יחיד)
הביצים גדולות מאד, הגדולות ביותר ביחס למשקל הגוף, מביצי כל העופות. מידת הביצה: 14:X 7.5 ס"מ ומשקלה 450 גרם (בערך רבע ממשקל האם). מספרן 2-3 והנקבה מטילה אותן בהפסקות גדולות. הזכרים קטנים יותר מאשר הנקבות והם הדוגרים. הנקבה שומרת על המחילה. האפרוח הבוקע מן הביצה מוכתם במראהו של אביו ומתעלם מאמו.
תקופת התפתחות הביצה בגוף נקבת הקיווי נמשכת חודש ימים, במהלך תקופה זו אין הנקבה יכולה לאכול מכיוון שהביצה תופסת בהדרגה את רוב חלל גופה, ולכן היא אוגרת שומן במהלך החודשים שקודמים לשלב ההפריה. במהלך תקופת התפתחות הביצה הנקבה מכניסה את בטנה למים על מנת להקל על כובד המשקל שנלווה לה. משקלה של הביצה כחצי קילוגרם ולאחר הטלתה הזכר ממלא תפקיד משמעותי בתהליך הדגירה שנמשך כ־12 שבועות. האפרוח זהה בצורתו לבוגר ולאחר בקיעתו נוטשים הוריו את הקן.
הקיווי חסר הגנה. כמו עופות רבים בניו זילנד, נמצא הקיווי בסכנת הכחדה. בעבר חל פיחות במספרם כתוצאה מכריתת יערות על ידי האדם, אך כיום האיום העיקרי על חיי הקיווי הוא מינים פולשים של יונקים טורפים.
המין קיווי חום דרומי (שם מדעי: Apteryx australis). מין זה מגיע לאורך 45–55 סנטימטרים ומשקלו 1.6-4 קילוגרם, כשהנקבות גדולות מהזכרים. הנקבות מטילות שלוש ביצים בקינם כשמשקל הביצה יכול להגיע ל-20% ממשקל האם – השיא בעולם העופות. הנוצות בעלות צבע חום עם מעט אפור ונראות כמו שערות. הזנב קצר והגוף כדורי. המקור ארוך ומכופף והעיניים קטנות.
מין זה מצוי באי הדרומי של ניו זילנד ביערות שונים ומתחפר במאורה מתחת העצים. בלילות הוא יוצא לשדות או לחופים ומחפש סרטנים קטנים, חרקים ותולעים אותם הוא מאתר על ידי חוש הריח החזק שלו.
המין מצוי בסכנת הכחדה, עקב כריתת היערות והכנסת מיני טורפים, כמו חתולים, הרמינים, חמוסים, כלבים, פוסומים וחולדות לניו זילנד, שבוזזים את הביצים, ותוקפים גוזלים וצעירים, ואף מבוגרים.
עוף זה הפך לסמלה המובהק של המדינה. הוא אחד מסמליה המוכרים ביותר ומופיע על הדולר הניו זילנדי. תושביה של ניו זילנד נקראים לעיתים "קיווים" (kiwis), כינוי שהודבק להם על ידי החיילים האוסטרלים במלחמת העולם הראשונה. פרי הקיווי (שם מדעי: Actinidia chinensis) וכן משחת הנעליים המפורסמת נקראים על שם עוף זה.
הטאקאהה
הטאקאהה (שם מדעי: Porphyrio hochstetteri; באנגלית: Takahē, Notornis, or South Island Takahē) הוא המין הגדול ביותר במשפחת הרליתיים. הוא הגדול מבין מיני המשפחה. אורכו הממוצע הוא כ-63 ס"מ, ומשקלו הממוצע 2.7 ק"ג בזכרים, ו-2.3 ק"ג בנקבות, כאשר טווח המשקלים נע בין 1.8 ל-4.2 ק"ג. הגובה הממוצע של טאקאהה הוא כ-50 ס"מ. זהו עוף מוצק ונמוך, עם כנפיים מוקטנות ומוונות, רגליים חזקות וגוף מסיבי. לטאקאהה הבוגר צבע סגול-כחלחל, כשכנפיו וגבו בצבע ירוק מטאלי. מגן הפנים הקדמי (frontal shield) הוא אדום, והרגליים ורודות. הזכרים והנקבות דומים, כשהנקבות מעט קטנות יותר. לפרטים צעירים נוצות שנוטות להיות בגוון חום בהיר. הטאקאהה קולני מאוד, וקולו דומה לזה של הווקה, אך בדרך כלל עמוק יותר ומהדהד. הטאקאהה , ניזון בעיקר מצמחים ועשבים, חי בזוגות קבועים, טריטוריאלי מאוד, פעיל בעיקר בשעות היום, בונה קן על הקרקע.
סיפורו הוא מקרה מוצלח וייחודי של מי שנחשב למין שנכחד, לאחר שארבעת הפרטים האחרונים שלו תועדו ב-1898, אולם לאחר חיפוש שתוכנן בקפידה התגלה מחדש על ידי ג'פרי אורבל (Geoffrey Orbell), ליד אגם טה אנאו בשנת 1948. תגלית זו נחשבת לאחד הרגעים החשובים בשימור הטבע בניו זילנד
קיימת תוכנית רבייה בשבי; העברת פרטים לאיים נקיים מטורפים; ניטור מתמשך של האוכלוסייה; הגנה על בתי הגידול הטבעיים
סיפור הטאקאהה מהווה מקור השראה למאמצי שימור ומדגיש את החשיבות של התמדה ומחויבות ארוכת טווח בשמירת טבע.
תוכיים
קאקאפו
כאן חי "קאקאפו" (Strigops habroplitos) – התוכי הגדול ביותר בעולם, שאינו יכול לעוף, (קאקאפו) ותוכי אלפיני (היחיד בעולם) שנקרא קֶיאָה. משמעות השם "קאקאפו" (Strigops habroplitos) במאורית הוא "תוכי לילה". הזואולוג מנחם דור העניק לו את השם העברי "תוכיליל ניו זילנדי". ואכן הקאקאפו הוא תוכי לילי. השם הלטיני (Strigops habroplitos) משמעו "דמוי ינשוף רך נוצה". ניכר בזר הנוצות סביב לעיניים, כמו אצל הלילית. צבעו ירוק-צהבהב, עם כתמים כהים. אורכו כ-60 ס"מ, כולל הזנב שאורכו 23 ס"מ. זהו התוכי הגדול בעולם. משקלם של הזכרים יכול להגיע ל-4 ק"ג.
הקאקפו הוא דוגמא לציפור שהתפתחה בסביבה נטולת טורפים; סיכוייו לשרוד בעולם המודרני קלושים. קארין עצם החזה מנוון. הוא איננו מסוגל לעוף, חי על האדמה אך יכול לדאות למרחק קצר/
נמצא בסכנת הכחדה חמורה. הקאקאפו היה נפוץ מאד בעבר אך בשנות ה-90 של המאה ה-19 הצטמצמה אוכלוסייתו מאד ורק לתחומי פיורדלנד וסטיוארט איילנד. האוכלוסיות היחידות ששרדו עד היום הועברו לאיים נטולי טורפים, במרלבורו סאונד, בסמוך לסטיוארט איילנד. בטבע נותרו שמונים פרטים בלבד, עד ששומרי הטבע (DOC) כינו כל אחד בשם. חוקר הטבע דאגלאס אדאמס תיעד בספרו Last Chance to See את מסעותיו בעקבות בעלי חיים בסכנת הכחדה. את הקאקאפו תיאר: "התוכי הגדול ביותר, השמן ביותר, ועם הכי פחות יכולת תעופה בעולם". הוא גם כתב עליו" "לא זו בלבד שהקאקאפו שכח איך עפים, הוא גם שכח שהוא שכח איך עפים".
קיאה
הקיאה (Nestor notabalis) הוא תוכי גדול, עם נוצות בצבע אפרפר חדגוני. להוציא את הצבע האדום החזק שבצד הפנימי של כנפיו. הקיאה הוא תוכי לילי-למחצה, והוא אנדמי לאזורים הרריים באי הדרומי של ניו זילנד – בעיקר באזור "האלפים הדרומיים" ופארק לאומי הר קוק; תכונה זו מייחדת אותו מרוב התוכים, שכן הוא אחד מהתוכים היחידים המסוגלים לחיות באקלים אלפיני[24]. אוכלים חרקים וענבות.
הקיאה מאופיין בממדיו הגדולים יחסית; בצלילים שהוא משמיע – לעיתים קרובות הוא קורא "קיאה, קיאה", ומכאן מקור שמו; ובאופיו הסקרן – הוא מתעניין מאוד בחפצים או אנשים הזרים לו , חסרי כל פחד ואינו חושש לנקר מכוניות תיירים ואף לעקור את השמשות שלהן. מסיבה זו, הקיאה מזיק לכבשים המגודלות בניו זילנד – הוא פיתח תאווה מיוחדת לשומן שמתחת לעורן וכדי להשיג אותו הוא מנקר אותן, לעיתים תוך גרימת נזק. הקיאה נחשב לבעל חיים אינטליגנטי ביותר[25].
בדיקות DNA מצביעות על כך שלקיאה, לקאקאפו (Strigops) ולקאקה (Nestor meridionalis)[26] אב-קדמון משותף. לפני כ-100 מיליון שנים, בעקבות התפלגותה של יבשת-העל גונדונה, והיווצרות הים הטסמני, שטח יבשתי שמהווה כיום את ניו זילנד נפרד מיבשת אוסטרליה. על שטח זה חי מין תוכי גדול קדמון, שהוא מאבות-אבותיו של הקיאה החי כיום, וכך הגיע תוכי זה לניו זילנד. אב-קדמון זה התפתח בניו זילנד לאב קדמון נוסף, "הפרוטו קאקה". ראשון נפרד מהקבוצה הקאקאפו לפני 70 מיליון שנים כתוצאה מבידוד אקולוגי. לאחר מכן, 5 מיליון קודם זמננו, נפרד מהפרוטו קאקה גם הקיאה, בעקבות הרים שהחלו להתרומם בניו זילנד (בעיקר באזור פיורדלנד) ושינו את תוואי הקרקע, ואחרון , לפני כ-3 מיליוני שנים נפרד מקבוצת ה"פרוטו קאקה" גם הקאקה[27].
בשל הבידוד הגאוגרפי של בית הגידול שלהם – ניו זילנד – והיותם אנדמיים לאי זה, כל המינים שהתפצלו מהאב הקדמון "פרוטו קאקה" שונים בצורה ניכרת מרוב מיני התוכיים האחרים.
יש שני סוגים אנדמיים של תוכונים בניו זילנד, שהמאורים מכנים את שניהם קאקאריקי (Kakariki), מילולית: ירוק עז. על שם צבעו הבסיסי של התוכי.
- התוכון צהוב הכתר (באנגלית Yellow-crowned parakeet או Yellow-crowned kakariki, ושמו המדעי הוא Cyanoramphus auriceps.. חי גבוה בצמרות העצים ביערות שבאי הצפוני, באי הדרומי, בסטיוארט איילנד וגם ברבים מן האיים המרוחקים יותר (למשל באיי צ'טהם).
התוכון אדום הכתר (Red-crowned parakeet). לא נצפה בדרך כלל באיים הגדולים, אלא ביערות שבאזורים נמוכים באיים הקטנים יותר. בעוד שבעבר היה נפוץ מאוד, כיום אוכלוסייתו קטנה יותר בשל טריפה על ידי מינים פולשים כמו חולדות וחתולים. שני המינים מטילים את ביציהם בין אוקטובר לינואר, והזכרים מסייעים בהאכלת הגוזלים.
הבז הניו זילנדי
באזורים הגבוהים של האי הדרומי אפשר לראות לעתים את הבז הניו זילנדי (NZ Falcon)), הנקרא במאורית Karearea . מהירות תעופתו מגיעה ל-230 קמ"ש. הבז הוא סוג של עופות דורסים, העשיר ביותר במינים במשפחת הבזיים. בעל כנפיים ארוכות וחדות. הבזים הם המהירים בתעופה מכל הדורסים. רודפים אחרי הטרף או אורבים לו בריחוף במקום ומזנקים עליו באוויר, או על פני הקרקע. המקור חזק. מזונם רק טרף חי. שני בני הזוג נשארים נאמנים זה לזה. דו צורתיות מינית בגודל ובצבע. בדרך כלל אינם בונים קן ומשתמשים בנקרות סלעים ובקינים עזובים. דגירה אחת: 3-6 ביצים. הזכר מאכיל את הנקבה ומשתתף בדגירה. השם המדעי Falco, משמעו חרמש, וניתן לפי המקור הכפוף.
זוחלים
תפוצת הזוחלים אינה גדולה. אין בניו זילנד בכלל צבים ונחשים ייבשתיים . בניו זילנד חיים כ-60 מיני לטאות (30 מהן שממיות וחומטיים) וארבעה מינים חסרי זנב, כולם נדירים ומצויים בסכנת הכחדה. יש רק סוגים אחדים של לטאות ממשפחת השממיים, היחידים במשפחה שהם משריצי חיים.
טואטרה
בניו זילנד זוחל מן הקדומים ביותר בעולם, הנקרא ספנודון פונקתאתוס (Sphenidon Punctatus). הוראת המילה "ספנודון", היא יתד משונן. טואטרה (Tuatara) הוא שם שהעניקו לו המאורים. יצור זה, שאורכו מגיע ל-75 ס"מ, הוא אחד הזוחלים הפרימיטיביים ביותר החי בימינו. מוצאים בו סימנים של בעלי חיים, בניי קבוצות שנות והמרוחקות זו מזו, מרחק רב.
גילו מוערך ב 250 מיליון שנה והוא מוגדר כמאובן חי. הוא קדום מכל הדינוזאורים. משויך לסדרה שכל שאר מיניה נכחדו, מחודקי ראש (Rhynchocephocephalia)[28].
בעידן המזוזואיקון (בטריאס וביורה), היתה הסדרה משגשגת ונפוצה באפריקה, אירופה, אסיה ואמריקה. נותרה בניו זילנד בלבד, כתוצאה מבידודה ומיעטו היונקים בה.
צבעו חום זית עם כתמים צהובים, טרפה: חלזונות וחרקים. הזכר ארוך צר וכבד מן הנקבה ומשקלו 1 ק"ג. הנקבה ½ ק"ג. מבחינת המראה החיצוני הטואטרה דומה מאד לכמה לטאות. צורת הראש, יחסי גודל הגוף וזר בליטות מעל לראש ולאורך הגב – מזכירה כמה מן החרדונים. מאידך, בשלד של הטואטרה מצטרפים כמה סימנים, שהם בחלקם הגדול שייכים לבעלי מקבוצות שונות. כך למשל, הצלעות שולחות מתוכן,כלפי אחור, זיזים גרמיים מאונקלים סימן המצוי בתנינים ובעופות. רובם סימנים פרימיטיביים , כגון עין הקודקוד, הנמצאת בין עצמות הקודקוד. שהיא מפותחת יותר מעין הקודקוד של שאר מיני הזוחלים. אפשר להבחין בה רשתית, עדשה וקרנית. והיא מכוסה בקשקש שקוף. סימנים של בני קבוצות שנותו, שחברו בו יחד, מעידים ששרשו נעוץ ביצור קדמון, שהוא אביהם המשותף.[29]
הוא איטי באורח חייו; מתחפר בתוך האדמה, חי במאורה קטנה פעיל בלילה בטמפ' של 6-14º. מגיעים לבגרות מינית בגיל מאוחר יחסית (10-20 שנה).
לספנודון אין פניס (Penis). להם המיפניס ( hemipenes) – זוג איברי הזדווגות[30] , החבויים בבסיס הזנב, נשלפים ומתהפכים כלפי חוץ לקראת ההזדווגות. הם מתרבים בכך שהזכר מרים את זנבה של הנקבה ומניח את הביב – שהוא סדק העובר לאורך הגוף – מעל שלה[31]. תהליך זה מכונה לפעמים "נשיקת קלאוקל". לאחר מכן הזרע מועבר אל הנקבה, בדומה לתהליך ההזדווגות בציפורים[32]. (איבר מין הופיע יחסית מאוחר באבולוציה),
הם מקננים במחילות רביה נטושות של יסעורים ויסעורונים. הנקבה מטילה ביצים רק כל 2-5 שנים. הנקבה מטילה בבור עד 14 ביצים שקליפתן קשה, מכסה אותן ונוטשת. ההדגרה ממושכת: למעלה משנה מספטמבר-אוקטובר ועד לאביב הבא. קביעת המין מושפעת מטמפרטורת ההדגרה הסביבתית ללא זכר או נקבה. מעל טמפרטורה מסוימת יוצאים בעיקר אבקועים[33] זכרים, ומתחת לטמפרטורה מסוימת בעת ההדגרה, יבקעו אבקועים נקבות, כך זה גם בצבי ים ובתרנגולאים באוסטרליה.
הספנודון מאריך ימים. חי בשבי כ-50 שנה. עשוי לחיות בטבע עד גיל מאה. עם הכנסת כלבים וחזירים לניו זילנד, כמעט והושמד. הודות לחוקי הגנה שחוקקו בעשורים האחרונים הוא הולך ומתרבה באיונים קטנים. שתי הערכות על מספר הנותרים בכ-32 איים מסביב לניו זילנד הן כ-20 אלף או עד 55 אלף. יש גם השבה לטבע (ראינטרודוקציה) באחד האיים הגדולים.
הגעת האדם
בני האדם הראשונים שהגיעו לניו זילנד היו המאורים. הם הגיעו דרך איי האוקיינוס השקט, והביאו איתם את החולדה הפולינזית (Rattus exulans; "קיורֶה") ואת הכלב המבוית. מאוחר יותר הביאו האירופים חזירים, חתולים, הרמינים, קיפודים, וולבים, חמוסים, סוסים, פרות, עזים, למות, כבשים, אלפקות וכלבים וחולדות נוספים. כל אלה, שרובם היו מינים פולשים, גרמו לנזק רב מאד ,הפרו את האיזון האקולוגי של הפאונה הניו זילנדית, והובילו מינים רבים אל סף הכחדה.
מבין בעלי החיים שהביא האדם, הידוע לשמצה הוא פוסום זנב המברשת (שם מדעי: Trichosurus), מקבוצת הקוסקוסיים ((Phalangeriformes/ זו קבוצה לא-טקסונומית בתת-סדרת דמויי-קוסקוס[34], שכוללת יונקי כיס החיים באוסטרליה ובגינאה החדשה[35]. בני קבוצה זו מכונים בשם העממי פוסומים (possums) המבלבל בינם לאופוסומיים האמריקאים. הפוסומים מגוונים בגודלם, מהמין פוסום זנב-טבעת נחושתי, שגודלו כחתול ועד למין פוסום ננסי זוטי, שקטן מן העכבר. אורכם 5–12 ס"מ ומשקלם 10–50 גרם. הם בעלי פרווה צמרירית או חלקה וזנב ארוך שמשמש אותם לטיפוס ואחיזה. אלו יצורים שוכני עצים ברובם והם יורדים לקרקע לעיתים רחוקות. הם ניזונים מצוף, פירות, עלים ובעלי חיים קטנים. רובם פעילי לילה. הקוסקוסיים (Phalangeriformes, הובאו מאוסטרליה השכנה לתעשיית הפרוות, נמלטו מהשבי ובהיעדר נחשים (האוכלים אותם באוסטרליה), התרבו. כיום חיים בניו זילנד 7 מיליון אופוסומים, המכלים 7 מיליון טון צמחייה בשנה.
הפוסומים מוגדרים כיום כ"אויב הטבע" מספר 1 בניו זילנד. כנראה שכול אומה זקוקה לאויב משותף. בכול מקום נראים שלטים המציגים אותם כאויב העם. אנשים רבים יודעים לצטט נתונים מספריים כיצד הפוסומים אוכלים את ני זילנד…
עמיתי שחר זיו, שהדריך לא מעט טיולים בניו זילנד, ערך מחקר פארה-מדעי, בהם הציג לנהגי האוטובוסים ששירתו אותו, שאלה: "מה תעשה כשתראה פוסום על הכביש?
70% מהנהגים השיבו, שיגבירו את המהירות, בכוונה, כדי לדרום למוות את הפוסומים.
25% מהנהגים השיבו שייסוע בקצב רגיל, אם הפוסום יידרס, לא נורא.
5% מהנהגים השיבו שיאטו את מהירות הרכב, כדי להציל את חייו של הפוסום, כי הוא אינוא שם, אלא בני האדם שהביאו אותו….
כמו כן, הובאו לניו זילנד ואייליים (מהמינים אייל טימור, אייל קנדי, אייל אדום ואייל סמבר, אייל פרדי לבן-זנב ואייל סיקה) ועזי הרים (צפיר האלפים וטאר ההימלאיה) מאירופה ומאסיה למטרות ציד ושעשועים. בעלי חיים אלה פלשו ליערות ולחורשים שהיוו בית גידול לעופות רבים ופגעו בהם קשות.
כמו כן הובא ההרמין ( Mustela erminea) – סוג של חמוס[36], שהובאו לניו זילנד ב-1880 , כדי לחסל את הארנבות. גודל קטן אך טורף יעיל . בעל יכולת טיפוס וניידות גבוהה. מצטיין ביכולת רבייה מהירה. הם הפכו למפגע סביבתי חמור.
בשנים האחרונות נעשים מאמצים מוצלחים רבים להרחקת החולדות, החמוסים, ההרמינים ופוסומי זנבות-מברשות, המצויים באזורי טבע ומאיים רבים בניו זילנד, גדולים וקטנים כאחד, בניסיון להחזיר את המרבד האקולוגי שם לצורה הקרובה לצורתו המקורית ובכך לצמצם את הנזקים שגרמו המינים הפולשים שהביא האדם. לדוגמה, כ-30 טונות של קוסקוסיים מתים הוצאו מהאי קפיטי (Kapiti). באותו האופן, נעשים מאמצים לשליטה ודלדול אוכלוסיית מינים פולשים באזורים יבשתיים מוגדרים. בשלב מתקדם יותר, מתוכנן סילוק מוחלט של הטורפים מאיים ומאזורים מסוימים וגידור שלהם, ובכך ייווצרו איים אקולוגיים שבהם יוכלו בעלי החיים המקומיים לשוב ולהתרבות ללא סכנה. דוגמה ליישום של שלב זה הוא מקלט חיות הבר קרורי (Karori Wildlife Sanctuary) שבעיר ולינגטון.
הערות
[1] Trewick, SA; Paterson, AM; Campbell, HJ (2007). "Hello New Zealand". Journal of Biogeography. 34: 1–6.
[2] Campbell, Hamish; Gerard Hutching (2007). In Search of Ancient New Zealand. North Shore, New Zealand: Penguin Books. pp. 166–167
[3] בִּיוֹטָה, יְצוּרָה, הצמחייה וחיי הבר של אזור או תקופה מסוימים
[4] PDF Trewick SA, Morgan-Richards M. 2009 New Zealand Biology. Pages 665-673 in Encyclopedia of Islands (Eds R.G. Gillespie and D.A. Clague). University of California Press, Berkeley.
[5] עצם השכמה (Scapula) היא עצם ארוכה ודקה, שטוחה וחרבית בצורתה, ממוקמת על גבי בית החזה
מתחברת לעצם העורב ולעצם הבריח. מספקת נקודת עיגון לשרירי התעופה. תומכת בתנועת הכנף,
משתתפת ביצירת מפרק הכתף, מסייעת בייצוב מערכת התעופה
[6] עצם העורב (Coracoid) היא עצם חשובה במבנה השלד של העופות: זו עצם חזקה וקשיחה, מחברת בין עצם החזה לכתף, קיימת בשני צידי הגוף, בעלת מבנה גלילי עם קצוות מורחבים. תפקידה: תומכת בכתף בזמן תעופה, מונעת קריסת החזה בזמן פעולת שרירי התעופה, מייצבת את מפרק הכתף, חיונית למערכת התעופה. גדולה וחזקה בעופות מעופפים
[7] לב פישלזון, זואולוגיה, כרך ג' (עופות ויונקים), עמ'134
[8] רליתיים (שם מדעי: Rallidae) היא משפחה של עופות בסדרת העגוראים. מיני הרליות הם עופות קטנים החיים בביצות ובאזורים לחים וחלקם איבדו את יכולת התעופה שלהם. הם מצויים בכל היבשות כולל באיים מרוחקים
[9] עצי הינאו (Hinau באנגלית, שם מדעי Elaeocarpus dentatus) הם עצים מקומיים (אנדמיים) בניו זילנד, המשתייכים למשפחת ה-Elaeocarpaceae
[10] עצי מירו (Miro באנגלית, שם מדעי Prumnopitys ferruginea) הם מחטניים ילידיים של ניו זילנד, המשתייכים למשפחת ה-Podocarpaceae.
[11] פתוגנים (Pathogens) הם מיקרואורגניזמים או גורמים אחרים היכולים לגרום למחלות באורגניזמים חיים, כולל בני אדם, בעלי חיים, וצמחים. הם פולשים לגוף המארח, מתרבים בו ולעיתים קרובות משבשים את תפקודיו התקינים. הפתוגנים מגוונים וכוללים מספר סוגים של גורמים זיהומיים.
[12] למה להועיל כשאפשר לגנוב? קרבה לבני אדם דרדרה את ציפור הווקה לפשיעה" אתר הארץ
[13] זוהי דוגמה קלאסית לאבולוציה קונוורגנטית, שבה מינים שאינם קרובים מפתחים תכונות דומות בתגובה ללחצי סביבה דומים. תופעה דומה ניתן לראות גם בעופות חסרי-כנף אחרים כמו האמו האוסטרלי והננדו הדרום אמריקאי.
[14] Haast, J. 1872. Notes on Harpagornis moorei, an extinct gigantic bird of prey, containing descriptions of femur, ungual phalanges and rib. Transactions and Proceedings of the New Zealand Institute 4:192–196.
[15] עיט הרפיה (שם מדעי: Harpia harpyja) הוא עוף דורס ממשפחת הנציים, החי ביערות הגשם הטרופיים שבמרכז ודרום אמריקה. נמנה עם העיטים הטרופיים, ומהווה את המין היחיד בסוגו. מין זה תואר לראשונה על ידי ליניאוס, שקרא לו Vultur harpyja ב-Systema naturae בשנת 1758. הוא נקרא על שם ההרפיות מן המיתולוגיה היוונית, והוא הציפור הלאומית של פנמה. הרפיה היא העוף החזק ביותר מבין העופות הדורסים בעולם.
[16] הדודו (Dodo) ממאוריציוס. דוֹדוֹ (שם מדעי: Raphus cucullatus, נקרא גם Didus ineptus על ידי קארולוס ליניאוס) הוא מין נכחד של עוף חסר יכולת תעופה, במשפחת היוניים. הוא היה אנדמי לאי מאוריציוס השוכן באוקיינוס ההודי. ההיסטוריה של הדודו לוטה בערפל. הידע על אורחות חייו מתבסס בעיקר על דיווחים מיומני מסע של ספנים ושל רבי חובלים שהגיעו לאי מאוריציוס במאה ה-16' ובמאה ה-17' ומהמתיישבים שצדו אותו וגרמו להכחדתו. על פי ציורים ואיורים רבים, שרק חלק מזערי מהם צוירו כפי הנראה על פי מודלים חיים, ומממצאים שנלקחו מחלקי שרידים של תתי-מאובנים ושל שלדים, נמצא כי הדודו היה עוף שדמה במקצת לתרנגול הודו, אך היה גדול ומגושם ממנו. גובהו בטבע היה כמטר אחד ומשקלו נע בין 10 ל-17 קילוגרם. מכיוון שברוב שנות קיומו באי, לא היו בנמצא טורפים שיאיימו על קיומו, התנוונו כנפיו, כך שלא יכלו לשמש עוד כאיברי תעופה. האזכור המתועד הראשון של הדודו נכתב על ידי מלחים הולנדים שהגיעו לראשונה לאי מאוריציוס בשנת 1598. בשנים שלאחר מכן נרדף על ידי המלחים שעגנו באי וצדו אותו, ולאחר מכן גם על ידי בעלי החיים שהביאו עמם ההולנדים כאשר התיישבו במקום בשנת 1644. פחות ממאה שנה לאחר גילויו הוכחד הדודו לחלוטין.
[17] סוליטר רודריג (שם מדעי: Pezophaps solitaria) הוא מין עוף נכחד שאיבד את יכולתו לעוף, מתת-משפחת הדודואים (Raphinae) שבסדרת היונאים. הוא היה אנדמי לאי רודריג, השוכן 574 קילומטרים מזרחית למאוריציוס, באוקיינוס ההודי. הייתה לו קרבת משפחה הדוקה עם הדודו שנכחד באי מאוריציוס במחצית השנייה של המאה ה-17'. יונת ניקובר היא בת המשפחה הקרובה ביותר לסוליטר רודריג ששרדה עד היום.
[18] אסף רונאל (2019), "הגובה 3.5 מטרים, המשקל חצי טון: שרידי עוף ענק וקדום התגלו בחצי האי קרים", הארץ.
Phoebe Weston (2019), "Enormous prehistoric bird that weighed the same as polar bear is discovered in Crimean cave", www.independent.co.uk
[19] אפיאורניים (שם מדעי: Aepyornithidae) היא משפחת עופות ענקי ממדים וחסרי יכולת תעופה שנכחדה הידועה גם כעופות הפיל. עופות הפיל התקיימו במדגסקר עד המאה ה-17. במשך שנים נחשב לגדול עופות הפיל המין Aepyornis maximus שהתנשא לגובה של יותר מ-3 מטרים ומשקלו הגיע לכ-400 ק"ג. עם זאת ב-2018 מין גדול בהרבה תואר, הוורומבי (Vorombe titan) שהגיע למשקל 783 ק"ג והיה הגדול שבכל העופות.
מקור השם "עוף הפיל" הוא מתיאורו של מרקו פולו את העוף כרוק ב-1298, אף שנראה שהוא התכוון לעוף דמוי עיט החזק דיו כדי "לאחוז בפיל עם טפריו".
[20] מין נכחד מן הסוג אדם, המיוחד בקומתו הנמוכה, כמטר אחד, שבגללה התפרסם בתקשורת בכינוי "הוביט". עצמות של מספר פרטים ממין זה התגלו החל משנת 2003 באי פלורס שבאינדונזיה, ובכללם גולגולת ושלד מפורטים של נקבה בוגרת אחת, וכן כלי אבן שבהם השתמשו ועצמות חיות נכחדות שאותן כנראה צדו. הנפח הפנימי של קופסת המוח בגולגולת הוא הקטן ביותר שנמצא בפרט בוגר כלשהו מסוג האדם – כשליש מגודל המוח של אדם בן-ימינו ודומה לגודלו של מוח קוף אדם.
[21] Foster, J.B. (1964). "The evolution of mammals on islands". Nature. 202 (4929): 234–235.
[22] דוגמה לחוק האי: האוח (Athene cretensis), שנהיה ענקי באיים, והאייל (Candiacervus), שנהיה ננסי באיים. שניהם נכחדו מהאי כרתים.
[23] הידוס: ִתּוּר וְדִשְׁדּוּשׁ שֶׁל עוֹף בְּרַגְלָיו בַּקַּרְקַע לְשֵׁם גְּרִיפַת הֶעָפָר בְּחִפּוּשֵׂי מָזוֹן (בבא קמא יז:).
פירוש נוסף: דִּשְׁדּוּשׁ בָּרַגְלַיִם, דִּדּוּי. "וְהִנֵּה אֶחָד מִדַּרְדַּקָּיו שֶׁל אָחִיו הוֹלֵךְ וּבָא אֶצְלוֹ בְּהִדּוּס"
[24] גם בפטגוניה הקרה חי תוכי המיציטה (Cyanoliseus patagonus), הידוע גם בשם "התוכי של פטגוניה" (Patagonian Conure).. זהו תוכי בינוני-גדול (אורכו כ-45 ס"מ) בעל צבעי חום-זית עם כתם צהוב על הבטן וכתם לבן על הכנפיים. הוא ייחודי בכך שהוא אחד התוכים הדרומיים ביותר בעולם, ומותאם היטב לאקלים הקר יחסית של פטגוניה.
[25] https://www.milford-sound.co.nz/blog/kea-the-clever-clown-of-the-alps/
[26] קאקא או נסטור דרומי (שם מדעי: Nestor meridionalis) הוא אחד משני מיני התוכים מהסוג נסטור, האנדמי לניו זילנד. המין השני הוא הקיאה, או נסטור הררי או נסטור צפוני (Nestor notabilis), החי מעט צפונה ממנו. הקאקא מצוי בסכנת הכחדה בטבע.
[27] https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC2607375/
[28] בחלק מן הספרות מכונה גם "הגשוריים"
[29] לב פישלזון, זואולוגיה, ב (זןוחלים), הוצאת הקיבוץ המאוחד , תשמ"ד, עמ' 364
[30] Hemipenes (המיפניס) הם איברי הרבייה הזכריים הכפולים המצויים אצל זוחלים ממשפחת הקשקשאים, הכוללים נחשים, לטאות, וזיקיות. מדובר באיבר ייחודי למינים אלו, המשמש להעברת הזרע לנקבת הזוחל במהלך הרבייה. בזמן ההזדווגות, רק אחד מהם משמש להפריה (בדרך כלל האחד הקרוב יותר לנקבה). צורת ההמיפניס משתנה בין מינים שונים. הוא עשוי לכלול בליטות, קפלים, או קרסים, שנועדו לסייע בשמירה על מגע יציב עם הנקבה במהלך ההזדווגות.
[31] קלואקה (Cloaca) , בעברית ביב, היא פתח בגופם של בעלי חוליות מסוימים, שבו מסתיימים הצינורות של מערכת העיכול , מערכת השתן ומערכת ברבייה. הקלואה היא המרחב האנטומי בו מתבצע תיפקוד העברת הזרע באמצעות המי פניס. דרכו חלה הזדווגות ויוצאים הוולדות או הביצים. פתח זה נפוץ במגוון רחב של בעלי חיים, כולל עופות, זוחלים, דו-חיים, ודגים מסוימים
[32] Lutz D (2005). Tuatara: A Living Fossil. Salem, Oregon: Dimi Press.
[33] אבקועים הם הצאצאים הבוקעים מן הביצים כמו צבוני-ים הנעים לעבר אוושת הגלים בדרך הקצרה ביותר אם תאורה סביבתית מוגברת מצד האדם בחוף הבנוי לא משבשת את האוריינטציה שלהם לעבר הים.
[34] דמויי-קוסקוס (שם מדעי: Phalangeriformes), היא תת-סדרה של כיסאים אוסטרליים בסדרת הקנגוראים, המצויים ביבשת אוקיאניה ובמידה פחותה גם בדרום-מזרח אסיה. בתת-סדרה זאת קיימים כיום 6 משפחות, ובכך היא גדולה יותר מתת-הסדרות האחרות: דמויי-קנגורו (3 משפחות) ודמויי-וומבט (2 משפחות). בניגוד לתת-הסדרות האחרות שמצויות בעיקר באוסטרליה, תת-סדרת דמויי הקוסקוס מצויה באופן נרחב גם בגינאה החדשה, ארכיפלג ביסמרק ואיי מאלוקו, ואף במספר איים מקבוצת איי סונדה בדרום-מזרח אסיה.
[35] הפוסומים משויכים לאחת מהמשפחות הבאות בתת-סדרת דמויי הקוסקוס: פוסומים זנבות-טבעת, פוסומים ננסיים, פוסומים מנוצי-זנב, פוסומי דבש וקוסקוסיים; עם זאת, אחדים מהסוגים במשפחות הללו אינם שייכים לקבוצה.
[36] חָמוֹס המכונה גם חמוֹס הבית (שם מדעי: Mustela putorius furo; מספר מיני סמוריים דומים מכונים אף הם בשם "חמוס") הוא תת-מין של סמור שבוית כנראה מהחמוס המבאיש. אורך הזכרים יכול להגיע במקרים נדירים למטר מקצה האף עד קצה הזנב. משקלם של הזכרים 1–3 ק"ג ושל הנקבות 0.5-2 ק"ג. החמוס הוא קרניבור מובהק, כלומר הוא תלוי באספקת מזון מהחי.
בעבר היה החמוס נפוץ בתור חיית ציד באירופה ששימשה ללכידת עכברים, חולדות ומכרסמים אחרים, בזכות גופו הארוך והצר, המאפשר לו כניסה למחילותיהם. כיום הוא נפוץ יותר כחיית מחמד, אם כי ציד מכרסמים וחרקים בעזרת חמוסים נמשך עדיין בצפון אנגליה ובמקומות אחרים בעולם. מעמדו של החמוס כמשמיד מכרסמים וכחיית בית השתרש באירופה של ימי הביניים מכיוון שחתולים נחשבו אז על ידי הכנסייה כבני לוויה של מכשפות ועובדי שטן. מאוחר יותר תפס החתול את מקומו של החמוס. תוחלת החיים הממוצעת של חמוס היא 5–8 שנים, אך יש שנמצא תוחלת חיים שנעה בין 8 ל-12 שנים. החמוסים נוטים לישון הרבה, בין 18-20 שעות ביממה, ופעילים בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ובערבים.