ע'אבת צ'רקס – יער אלונים וסיפורי צ'רקסים בפאתי פרדס חנה

כתב: גילי חסקין, 15-11-2020

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ע'אבת צ'רקס או ח'רבת צ'רקס היא שמורת טבע קטנה הסמוכה לצומת אלון המהווה שער כניסה דרום-מערבי לשטח פרדס חנה – כרכור. נתחיל את הטיול בצומת אלון סמוך למפגש של כביש מס' 650, לכביש מס' 65.

כ- 200 מ' אחרי הצומת, מסתעפת ימינה דרך עפר קצרה המוליכה למשתלת דקלים. נפנה בדרך זו ונחנה לצד המשתלה. מימין למשתלה נמצאת שמורת טבע זעירה ושמה "שמורת אלון" ובה גדלים עצי אלון.

נבקר בשמורה כחלק מהסיור בפרדס חנה.

ראו באתר : סיור בפרדס חנה וסביבתה

היער

משחר ההיסטוריה, משמש יער האלונים, להגדרתו של השרון כחבל ארץ גיאוגרפי. מקור השם "שרון", נגזר מהמילה האכדית הקדומה: "שראנום" ופירושה יער עבות. אם כי הכוונה היא לא ליער במשמעות של FOREST, אלא ליער פארק. זוהי תצורת צומח בה גדלים עצים במרווחים גדולים יחסית וביניהם מישורים עשבוניים. השרון נקרא בפי היוונים בשם "דרימוס", והוראתו "חורשה". היה זה בעיקר יער של אלוני תבור, המצטיינים בעובי גזעם ובנופם הרחב, ככתוב "חסון הוא כאלונים" (עמוס, ב', 9). עצים אלה עומדים בשלכת, לעומת האלון המצוי שהוא ירוק עד.

משפחת האלוניים מורכבת משישה סוגים ו–600 מינים שפזורים בעולם, רובם ביערות האזורים הממוזגים. האלון הוא הסוג החשוב ביותר במשפחה זו. בסוג יש 450 מינים.. מהם בישראל גדלים המינים אלון מצוי, אלון התבור ואלון התולע. בחרמון צומחים עוד שני מינים — אלון שסוע ואלון חרמוני. (אלון הלבנון).

האלון הוא העץ הלאומי של 15 מדינות. ביניהם נמנות בריטניה וארצות הברית, גרמניה, קפריסין, אירלנד, פולין, רומניה וסרביה. (העץ הלאומי של ישראל הוא הזית). השם המדעי (Quercus) נגזר מן השם הרומי העתיק kwerkwu . השם העברי קדום והוא כנראה נגזר מהשם "אל". שהוראתו כוח ("היה לאל ידי"). זהו גם שמו של מי שעמד בראש הפנתיאון הכנעני, אביהם של האלים בעל, מות, ענת וים. לא לחינם נאמר "חסון הוא כאלונים" (עמוס ב' 9). האלון נזכר בתנ"ך שמונה פעמים, אם כסמל לחוסן, אם כמקום פולחן ואם כחומר גלם ליצור פסלים או משוטים.[1] זהו אחד הסוגים הקדומים מבין צמחי הזרע הקיימים כיום. זרעי אלונים ידועים החל מתקופת הקרטיקון (לפני 90 מיליון שנה), בצורת דפוסי עלים באבן וגרגירי אבקה שהשתמרו.

אלון התבור (Quercus ithaburensis) הוא מין של עץ מהסוג אלון המשתייך לקבוצת אלונים נשירים בעלי עלים שסועים שאורכם 5–7 ס"מ, בעלי שערות מחוספסות, שבלוטיהם מבשילים לאחר שנה וחצי . הוא עץ גדול העשוי להגיע לגובה של עשרה מטרים ויותר, בעל נוף רחב וגזעו – להיקף של 6 מ'. בארץ ישראל ישנם עצים מרשימים וגדולים במיוחד של אלון התבור, המתנשאים עד לגובה של 15 מטר, וגדלים בחורשות קדושות וליד קברים. גילו של העץ הזקן ביותר בארץ, ליד קברו של רבי אבא חלפתא בגליל בתחתון, נמדד ונמצא מעט למעלה מ-500 שנה[2].

ממדי העץ הגדולים וגילו המופלג סייעו בהתקדשותו. מכאן הניחו שרוב האזכורים של האלון במקרא, מתייחסים למין זה ולא לאחרים. עץ אלון מרשים נמצא על ראש גבעה במזרח כרכור, זהו עץ עתיק שגילו מוערך ביותר מ-450 שנה. עץ זה זכה לכינוי "עץ המשאלות" ורבים המבקרים הפוקדים אותו, יושבים בתוך גזעו החלול ומשאירים בו פתקים ובקשות[3]. בין החוקרים נטוש ויכול האם עצים קדושים ואדירים אלו הם סמל לעצמה הרגילה שהאלונים בארץ מסוגלים להגיע אליה, או שמא נבחרו עצים אלה לשמש כעצים קדושים, כיוון שהיו מלכתחילה יוצאי דופן בעוצמתם[4].

קליפתו של העץ עבה במיוחד, ומותאמת לעמידה בשרפות, הנפוצות באזור. הענפים יוצרים צמרת כדורית. צבע הקליפה של הענפים והגזע אפור–חום כהה, והיא קשה וחרוצה בחריצים עמוקים. אורך העלים 5 עד 10 ס"מ, והם קשים, ביציים, שפתם משוננת עד מפורצת, מעט קוצנית. הם נישאים על פטוטרת קצרה. סידור העלים מסורג. צדו העליון של העלה מבריק, צדו התחתון לביד, והלבד איננו יורד בשפשוף. לעתים קרובות יש על העלים עפצים בצורות אופייניות.

להבדיל מהאלון המצוי, שעליו הירוקים מכסים את הבדים כל השנה, אלון התבור עומד בשלכת בעצי החורף. כפי שנאמר: "כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם" (ישעיהו פרק ו, 13). לרוב מאחר העץ להשיר את עליו בסתיו ומקדים ללבלב באביב, אך יש הבדלים ניכרים בתאריכי הנשירה והלבלוב בין פרטים שונים. יש עצים שאינם מגיעים כלל לשלכת מלאה בשנים מסוימות.

אלון התבור פורח במארס–אפריל, עם תחילת לבלוב העלים. הפרחים חד-מיניים, זעירים, ירוקים, לא בולטים, מואבקי-רוח. הפרי הוא בלוט, והוא כולל זרע בודד גדול, עטוף בחלקו התחתון במבנה מעוצה דמוי ספל הנקרא ספלול. התפתחות הבלוט מההפריה ועד לפרי בשל נמשכת שנה וחצי. הבלוט גדול, אורכו עד 5 ס"מ, עם הבדלים גדולים בין עץ לשכנו. הבלוט עבה וקטום בראשו, בולט מתוך הספלול כדי מחציתו. הבלוטים מופיעים יחידים או בזוגות. קשקשי הספלול ארוכים, כפופים לאחור או אף מסולסלים. הבלוטים מבשילים ונושרים בסתיו. הם מאבדים את כושר הנביטה תוך שבועות בודדים. מצליחים לנבוט אלה המתכסים בשכבת עלים שנשרו, המגינה עליהם בפני התייבשות. חלק מהבלוטים מופצים על-ידי עורבנים, הקוברים אותם באדמה בתור מחסן, וכך "זורעים" אותם בעומק המתאים, ושוכחים לפעמים לשוב ולאסוף אותם[5].

מעצי האלון מפיקים חומרי בירוס לעיבוד-עורות. בכפרים ערבים נעזרים בחליטות מעלי האלון ומבלוטיו לטיפול נגד נשירת שיער, להורדת לחץ דם ולריפוי דלקת עיניים. לטיפול בכיב קיבה (אולקוס), בכאבי בטן, בהרטבת לילה של ילדים, בשיעול דמי, לריפוי דלקות עיניים, בפצעים, בשלשול דמי, בלחץ דם גבוה, לחיזוק שורשי השיער ולמניעת נשירה[6].

הבלוט נאכל אחרי קלייה. טעמו נסבל, אך אינו משובח. מן העפצים מפיקים בכפרים תרופות לדלקת-עיניים, פצעים, בעיות בדרכי הנשימה ודרכי העיכול[7]. אלון התבור נפוץ רק במזרח התיכון, מארץ ישראל ועד טורקיה. תת מין שלו גדל בבלקן[8].  בארץ הוא גדל רק בחבל הים תיכוני – בשרון, בגליל ובעמק החולה. הוא גדל בגובה של מעל 500 מ', רק לעתים רחוקות, למעט יער עין זיוון ויער בשנית, שם הוא גדל ברום של 900 מ'. השם "אלון התבור" ניתן לראשונה בשנת 1935, על ידי חוקר צרפתי בשם דקיין (Decaisne, Joseph), על יסוד בדיקתו של פרט, שנאסף שש שנים קודם לכן בהר תבור, בידי הבוטנאי בובה (Giacomo Bove).

אלן התבור נזכר במקרא בתור "אלון הבשן"[9]. אבל מקום בשם 'אלון תבור' נזכר במקרא[10] ואף מופיע במפת מידבא. אלון התבור הוא העץ הלאומי של ירדן. מבחינה אקלימית נחשב העץ ל"חובב חום" (או עמיד בפני חום), יותר משאר מיני אלון בארץ.

היער ה'מקורי' באזור זה היה יער אלון מצוי מעורב באלה ארץ ישראלית. מחקרים דנדרו-היסטוריים  שערכה נילי לפשיץ ב-1991, מלמדים כי כבר בתקופת הברונזה, היה השרון מכוסה ביער מעורב של אלון מצוי ואלון תבור. מאוחר יותר בזמן התקופה הממלוכית בארץ ישראל ,החל תהליך מתמשך, שבו הפך אלון התבור למרכיב חשוב ביער השרון[11].

העובדה שבעבר צמח בישראל יער אלונים גדול, בין הירקון לנחל תנינים, ידועה היטב[12]. בשנת 1962 יצא צבי יזהר מכפר מונש וכאשר ניסה לחרוש גבעת חול אדמדם, העלו סכיני המחרשה, כלי מתכת מן התקופה הכנענית הקדומה, מראשית האלף השלישי לפני הספירה, כולם עשויים נחושת, שלפי הסימנים שעליהם היו שייכים לצבא מצרים, של הממלכה הקדומה, שיצא לכאן אולי כדי לכרות עצים, שישמשו כחומר בניה במצרים[13].

בספר ישעיהו כתוב  מה הנביא מבשר לערבת המדבר: "כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ נִתַּן־לָ֔הּ הֲדַ֥ר הַכַּרְמֶ֖ל וְהַשָּׁר֑וֹן הֵ֛מָּה יִרְא֥וּ כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה הֲדַ֥ר אֱלֹהֵֽינוּ" (ישעיהו, ל"ב, 5). הנוסע היווני סטראבו, שעבר בארץ במאה הראשונה לספירה, מספר:" אחרי עכו בא… מגדל סטראטון [קיסריה] עם נמל ואחרי אלה בא יער גדול ואחריו יפו".

בתקופה הרומית והביזנטית, עבר השרון, תהליך מואץ של התיישבות שבמסגרתו נכרת היער ועציו שמשו להסקת כבשני זכוכית וחרס. בתקופה הערבית הקדומה, התרחש תהליך הדרגתי של נטישת ישובי הקבע באזור והיער התחדש[14]. בין המאות ה-11 וה-18, כונה היער בשם "יער ארסוף" (ע'אבת ארסוף, (forêt de Arsus . מקורות בכתב ומן הממצא הארכאולוגי מעידים כי בתקופת ממלכת ירושלים הצלבנית, היה בשרון יער אלונים רחב ידיים (בערבית: אל ע'אבה)[15]. בשנת 1191 התחולל ביער ערסוף, קרב בין ריצ'ארד לב הארי לצלאח א-דין. עצי היער סיפקו עץ לבניית מכונות מלחמה וחורשותיו היו זירת ציד מועדפת על האמירים הממלוכיים , אשר לפי המסופר, צדו בו גם אריות. כמו כן היו בו עצי שקמה למכביר. במאה ה-18, עוד היה קיים והוא תואר בכתביהם של עולי רגל כמו מוסטפא בכר אל צדיקי, שעבר בו ב-1710 ונזכר כ- forêt dr Miski . ברשמי מסע צרפתיים, בימי מסע נפוליאון בונאפרטה ב-1799[16].

בראשית המאה ה-19 החל ברוא היער. היערות מדרום לירקון ובדרום השרון נכרתו בתקופת איברהים פאשה, לצורך הסקה ובניית ספינות. אם כי בצפון השרון, עדיין נותרו חורשות פזורות עם עצים גדולים. במחצית המאה ה-19 החלו פלחים מיושבי הכפרים במערב השומרון להתיישב באדמות השרון. גם היציבות הפוליטית אחרי תום מלחמות קייס וימן (1840-1860) [17], הובילה לשיפור המצב הביטחוני במישור והתאפשר לנצלו בצורה אינטנסיבית יותר.

נוסע אנגלי בשם תומסון, כתב שבאזור אדמות החול נשתמרו שרידים רבים של הצומח הטבעי. גם על פי סקר "הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" (PFF), שיצאה לאור בשנת 1878 מסומנים שטחי יער נרחבים בשרון, שכיסו שטח של כ-250 קמ"ר. במפות הסקר הופיעה תפוצת יערות אלוני התבור בשרון. גוש אחד של יער אלונים סומן בצפון השרון באזור כרכור של היום. גוש היער הגדול והמשמעותי ביותר השתרע במרכז ובדרום השרון, בין נתניה של היום בצפון ורעננה בדרום. מרכזו של יער זה סומן באזור קדימה[18]. . רציפותם נקטעה בשל נחל אלכסנדר, נחל חדרה ונחל התנינים, שיצרו שטחי ביצות נרחבים. האלון, שאינו סובל לחות יתרה, נסוג משטחים אלה.

חידוש יישובו של השרון, תחילה הערבי ואחר כך העברי, פגע פגיעה קשה ביער של עצי השרון. עציו בוראו לצורך הכשרת שטחי החקלאות ושימשו לבנייה, להסקה, לתעשיית כלי עבודה ולכבשני פחם וסיד . כמו כן, בוראו שטחים רבים, לצורך התיישבות חקלאית.

אגדה ששמע זאב וילנאי, בשנות הארבעים של המאה העשרים, מפי השייח' הבדווי אבו לטיף, תושב יפו, מספרת על נער ערבי שהוביל את סבו העיוור לאחר מכפרי הסביבה והסב היה מתכופף כל הזמן. לשאלתו של הנכד הבהיר, שבנעוריו היה שם יער עבות, שהיה נחבט בענפי העצים שגדלו בו….

חידוש יישובו של השרון, תחילה הערבי ואחר כך העברי, פגע פגיעה קשה ביער של עצי השרון. עציו בוראו לצורך הכשרת שטחי החקלאות ושימשו לבנייה, להסקה, לתעשיית כלי עבודה ולכבשני פחם וסיד[19]. ערביי הארץ התקינו מענפי אלון ברך למחרשה ועול לשור ומטה למשען לזקנים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. טענו גם שאין כעצת האלון לשיפור טעמו של יין[20].. עד ראשית המאה העשרים, נכרתו כמעט כל העצים לצורך ייצור פחמים וכדי לשמש חומר דלק לרכבות . המיתוס הרווח מספר כי העות'מאנים כרתו את יער האלונים של השרון לצורך הכנת האדנים לפסי הרכבת. גדעון ביגר ונילי ליפשיץ כותבים בספרם "נלבישך שלמת ירק"[21] כי בסוף המאה ה-19  היער לא היה קיים וכי העצים שנכרתו  בשרון בתקופת מלחמת העולם הראשונה היו בעיקר עצי אקליפטוס.

בירוא היער בידי האוכלוסייה המקומית היה ל"חרב פיפיות". מפני שמצד אחד הוא אפשר להרחיב את העיבוד החקלאי ומצד שני, הביא לבעיות אקולוגיות קשות, כגון דלדול האדמה וסחף קרקעות, שהורגשו, במלוא חומרתן, במהלך המאה העשרים. ההתיישבות היהודית באזור השרון  לא תרמה להתאוששות היער. ההיפך הוא הנכון. הנטיעה הנרחבת של פרדסים דחקה ודחתה את התאוששות האלונים.

רבים מן העצים שאנחנו רואים היום, הם לדברי עמרי בונה, מנהל מרחב הצפון של קק"ל,  עצים צעירים, שהתנחלו באופן טבעי בשולי השטחים החקלאיים והדרכים ובסופו של דבר גם בפרדסים שנזנחו. בונה מכנה את העצים הוותיקים באזור פרדס חנה "דוברי טורקית", כלומר כאלה ששרדו יותר ממאה שנה.

עזרא ברנע, חובב ומתעד נלהב של אלוני התבור, אמר לעיתונאי משה גלעד: "אין בשום מקום אחר בארץ ריכוז כזה של עצי אלון נפילים". הוא קובע בהתרגשות. "הגודל והריכוז שלהם, בשטח הפתוח ובשטח העירוני, בפרדס חנה ובכרכור, פשוט מדהימים". ברנע מגדיר את פרדס חנה כ"עיר בלב יער אלונים". זה לא הדימוי המקובל של המקום, אבל ברנע נחוש. להערכתו יער כרכור מונה כאלף אלוני תבור. כרגע מסומנים באפליקציה  מיוחדת שהתקין, 220 עצים בפרדס חנה בלבד והוא מדגיש שעד כה סימן רק כשליש מהשטח. 145 עצים מן הרשימה הם ענקים. קוטר הגזע שלהם גדול ממטר. ברנע טוען בתוקף שהשמועות על הכחדתו של יער האלונים ועל היעלמו למעשה מן הנוף הישראלי היו מוקדמות ומוגזמות. התיעוד הפרטני יוכיח לדבריו שמספר העצים ששרדו מיער השרון הקדום שכיסה את האזור שבין הירקון לנחל תנינים, גדול פי כמה מכפי שחושבים ומעריכים. עצים רבים פשוט "מסתתרים" בחצרות בתים פרטיים, או בתים משותפים, בגנים ציבוריים ובשולי דרכים[22].

עוד על יער האלונים של השרון, ראו: מבוא לטיול בשרון.

הכפר הצ'רקסי

יער הפארק כאן לא חוסל בשולי התקופה העות'מנית משום שבמקום נמצא בית קברות צ'רקסי, בו טמונים רבים מבני הכפר ע'באת צ'רקס, שהוקם בתקופתו של השולטן עבדול חמיד השני. (ע'ראבה היא חורשה, המיוחסת לכפר מסוים). בין האלונים העתיקים נמצאת קרחת יער המרוססת כיום. בשטח זה הייתה עד לשנים האחרונות צמחיית בר שופעת, כולל כלניות, צבעונים ועוד. אלמונים הרעילו את השטח בקוטלי עשבים חזקים, כנראה בניסיון להבליט את שרידי בית הקברות המוסלמי שניטש לפני שנים רבות. כיום קרחת יער זו היא מצבה דוממת לרשעותם של העבריינים, ועד שהשפעת חומרי ההדברה תיעלם, תעבורנה עוד שנים ארוכות.

הצ'רקסים

הצ’רקסים הגיעו למזרח-התיכון ממערבו ומרכזו של צפון הקווקז, משני עבריו של נהר קובאן (  Kuban), שנותר בתחומי רוסיה. זו קבוצת מיעוט, המונה 2020 כ- 3.7 מיליון נפש. הם מפוזרים בין השאר בטורקיה (2 מיליון), בעיראק  ובלבנט 300,000 (בעיקר בסוריה וירדן). באחרונה הינם בעלי מעמד חשוב בצבא ובמנגנוני המדינה. עד היום תופסים הללו מקום מרכזי בצבא ובמנהל של הממלכה ההאשמית. כ-50,000 צ'רקסים חיים בארה"ב ובמערב אירופה. בישראל חיים קרוב ל-3,000 צ’רקסים, המרוכזים בכפרים ריחניה וכפר כמא שבגליל.

שמם המקורי, בו הם מכנים את עצמם, הוא "אדיגים" (Adyghe), שהוראתו איש שלם ואציל, כליל השלמות[23]. "אדיגה" הוא שמו של העם הכולל את כל השבטים, שנים עשר במספר. שם זה מסמל את שאיפתם לשלמות בכל דרכיהם ושאיפתם התמידית למצוינות. הפרסים כינו את האדיג'ים  בשם "Chahār-kas", מונח שמשמעו "ארבעה אנשים", ויתכן שכיוונו לארבעת השבטים הראשיים[24].  אבן ח'לדון, ההיסטוריון הערבי החשוב של ימי הביניים, כינה אותם "."Jahārkas. במאה ה-10 לספירה, כינו הפרסים, הערבים, הגאורגים והערבים, את הצ'רקסים, "קשאק" (Kashak), שהוא מילה גאורגית, הנובעת מהשם האוסטי "קסוגי" (Kasogi). השבטים הטורקיים התייחסו להם בתור Cherkas, שם שהחלו להשתמש בו באופן שגור במאה ה-13. המונגולים העניקו לאדיג'ים (Adyghe), את הכינוי "צ'רקסים", שהוראתו בשפתם "חייל קוטע". בטקסט "ההיסטוריה הסודית של המונגולים", מופיע השם "סרקסוט". סביר להניח שמדובר בשיבוש של המונח "צרגוט" שבמונגולית הוראתו "חיילים". ניתן לתרגם בשפה הטורקית המודרנית את השם "צ'רקס", "צ'ר" פירושו חייל (צריג במונגולית), "קס" פירושו חותך או קוטע, כלומר, "חותך החיילים". יש גם סברה שהמילה "צ'ר" פירושו ״דרך״, כך שהשם "צ'רקס" פירושו "חותך דרך", או "קוטע דרך"].

ה"צ'רקסים" (שם הכולל גם את האבחזים), נודעו בימי הביניים כלוחמים עזי נפש, שנלקחו כעבדים ואחר כך כשכירי חרב בצבא העבאסי ולימים היו חלק מהשדרה הממלוכית ששלטה במצרים. האסלאם הגיע אל העם האדג'י, במאה ה-16 וקבלתו ההדרגתית התארכה עד מחצית המאה ה-19. מאז העם האדיג'י הוא מוסלמי-סוני.

במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הגיע תהליך ההשתלטות של רוסיה הצארית על הקווקז לשיאו. בתקופה זו, הידועה כ”מלחמות הקווקז”, נלחמו העמים ההרריים, השוכנים מצפון לרכס הקווקז, על עצמאותם. כיסי ההתנגדות העיקריים היו במזרח, באזור דגסטן וצ’צ’ניה, שם לחמה קואליציה של העמים המקומיים בראשות האימם שאמיל[25]; ובמערב, שם המשיכו האדיג'ים בהתנגדותם לרוסים. ב-1837 החלו הרוסים בפלישות מהים, למרות אבדות כבדות, הצליחו הכוחות הרוסים לנחות ולבסס את שליטתם לאורך החוף. ב-1840 הצליחו הלוחמים הצ'רקסים לכבוש ולהשמיד את המבצרים שבנו הרוסים. עד 1860 כבר הוכנעו רבים מהשבטים בידי הצבא הרוסי העדיף בנשק ובכוח אדם, וקיבלו רשות להישאר בשטחם. למרות זאת, נמשך הכיבוש הרוסי והעמיק לתוך צ'רקסיה. היה זה השלב האחרון במלחמות הקווקז ועיקרו: השמדה והגליה של העם הצ'רקסי[26].

בחורף 1863 ניהלו עמי הקווקז, קרבות נגד הכוח הרוסי ההולך וסוגר עליהם. לבסוף, במאי 1864, משהתקרבו הרוסים לעמק קבאדה, נתקל צבאם בהתנגדות עזה אחרונה של שבטי ההרים, במה שנודע בתור הקרב האחרון במלחמה. המתנגדים הצליחו להחזיק מעמד ארבעה ימים ולהסב אבדות כבדות לרוסים, אך לבסוף הובסו ונטבחו בידי הצבא הגדול ביותר שהרוסים הרכיבו מול הקווקז מאז ומעולם. שמו של מקום הקרב שונה מאוחר יותר ל"קרסניה פוליאנה", היינו, "העמק האדום", לזכר הדם הצ'רקסי הרב שנשפך במערכה אחרונה.  כמסקנה מההתקוממות של עמי הקווקז, הנהיגו הרוסים, שיטה חדשה – "הכנעה סופית". משמעותה הייתה גירוש כל האוכלוסייה הלא רצויה מהשטח הרצוי, וזאת במקום הכנעה זמנית של האוכלוסייה שיכולה להתמרד מחדש מאוחר יותר. במילים אחרות: אחרי כיבוש של כל שטח, לא היו מסתפקים בכניעתם של המתיישבים המקומיים, או בהכרזת כפיפותם לצאר, אלא היו מוליכים בשיירה צבאית, את כל השבויים שנכנעו, לכפר הקווקזי הקרוב, ומשם לחוף.

הגירוש בספינות החל בינואר 1864, בתקופה הגרועה ביותר בשנה בים השחור. לכל אורך שלב הגירוש דרך הים, הועמסו הספינות הרבה מעבר לקיבולתן, בין היתר משום שהן קיבלו תשלום פֶּר ראש. תנאי הים לא נלקחו בחשבון, והפליטים שבקרבם כבר היו מגפות מהחוף הביאו את אלה אִתם לספינות. בתנאי הצפיפות והרעב נמחקו צוותים שלמים, וספינות רבות טבעו. הערכות מסוימות גורסות, שחצי או יותר מהנוסעים, שעלו על הספינות, לא הגיעו לחוף השני בחיים. ב-2 ביוני (21 במאי לפי לוח השנה הרוסי הישן) הכריז הגנרל יבדוקימוב, (Nikolai Yevdokimov) כי " מלחמת הקווקז בת מאה השנים הסתיימה בניצחון". במהלך השנה וחצי הבאה, עד סוף שנת 1865, עבר הצבא הרוסי שוב על כל השטחים הכבושים, על מנת לוודא שלא נשאר אף צ'רקסי בצ'רקסיה. -2 ביוני (21 במאי לפי לוח השנה הרוסי הישן) הכריז הגנרל איואן דרוזדוב (Ivan Drozdov), שהיה המפקד של אחד הכוחות הגדולים ביותר במלחמה, סיכם באלו המילים: "בהרים של מחוז קובאן תוכל להיתקל כעת בדוב או בשועל, אך לא בשוכן-הרים צ'רקסי"[27].

בעקבות תבוסתם גלו מארצם למעלה ממיליון וחצי נפש: רובם אדיגים, ובנוסף להם אבחזים, דג’סטנים, צ’צ’נים ובני עמים נוספים. האימפריה העות’מאנית, יריבתה של רוסיה, קיבלה את המהגרים בזרועות פתוחות, והשתמשה בחלק מהם, לוחמים מנוסים וקשוחים, לתגבור חזיתה בבלקן ולייצוב אזורי הספר שלה. השם ‘"צ’רקסים"’, שיוחד בתחילה לבני עם האדיגה, הפך כינוי כולל למהגרים מן הקווקז, שהאדיג'ים היו הקבוצה הדומיננטית בקרבם.

לאחר שקיבלה האימפריה העות'מאנית את הפליטים הצ'רקסים, היא שלחה אותם לאזורי ספר ששליטתה בהם הייתה חלשה. הם הסתמכו על הצ'רקסים גם בתור לוחמים מעולים וגם בתור מוסלמים. האימפריה שלחה אותם לאזורים לא מיושבים, בתקווה שיצליחו לפתחם וכך להגביר את תפוקתם הכלכלית. רבים מהצ'רקסים שקלטה טורקיה יושבו בבלקן. בעקבות סכסוך אתני בין האוכלוסייה הנוצרית באזור ובין המוסלמים, שעיקרם הצ'רקסים, הציבו מעצמות אירופה אולטימטום לאימפריה העות'מאנית, שעד אליו חייב היה להיפסק הסכסוך. לאחר שסירב הסולטאן, פלשה רוסיה לרומליה – השטחים בבלקן, שהיו בשליטה עות'מאנית – וביצעה בה טיהור אתני אלים ומהיר. רוסים, בולגרים וקוזקים הרסו כפרים ועינו, אנסו וטבחו במוסלמים, בארמנים וביהודים חסרי ההגנה, שניסו להימלט לשטחים העות'מאניים הבטוחים. הפליטים ששרדו נשלחו להתיישב בחלקים אחרים של טורקיה ובמזרח התיכון. כולל בשלושה כפרים בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן ובגולן.

ראו בהרחבה, באתר זה: צ'רקסים.

הכפר הצ'רקסי

הכפר, ששמו המקורי היה כפר מאז ( Мэз) , שמשמעות שמו "יער. הכפר נמצא כחצי קילומטר מדרום-מערב לשמורה (ליד מפעל "גרנות". במקום שלט המנציח את שמו. הוא הוקם בשנת 1880 לערך באזור שהיה לא מיושב כלל. הכפר הוקם בידי צ'רקסים שהובאו למקום מבולגריה (אליה גורשו מהקווקז), על ידי השלטונות העות'מאנים. במקום מצויה גם הבאר שחפרו הצ'רקסים, עומקה 12 מ' ואנשי גן שמואל היו משתמשים בה בעובדם בשדות.

הכפר ע'אברת צ'רקס היה המאוחר שבכפרי הצ'רקסים בארץ ונבנה אחרי שכפר כמא וריחניה כבר היו מיושבים מספר שנים. עם זאת הכפר היה הגדול שבכפרי הצ'רקסים בארץ. לורנס אוליפנט כתב בשנת 1884 על "שניים או שלושה יישובים צ'רקסיים במישור השרון".

קיימות עדויות אודות סכסוכים בין התושבים לבין עצמם  ומגפות ולבסוף, המלריה הכריעה את תושביו והם נטשו את המקום. בשנת 1900 כבר לא היו שם צ'רקסים. מרבית העוזבים פנו לכפרים הצ'רקסיים בירדן ומיעוטם פנו לכפר כמא וריחנייה. כמה מהם הצטרפו לכפר הבוסני אשר בקיסריה, שם חיו עד 1948.

במקומם של הצ'רקסים באו ערבים וקראו למקום, ח'רבת א-סרכס". בשנת 1911 פרץ סכסוך אדמות בין הכפר למושבה הסמוכה חדרה, הסכסוך בא על פתרונו לאחר שהוסדר הגבול בין שני הישובים. ההתנגשויות, המתוארות כאילו קרו עם צ'רקסים, היו למעשה עם ערבים. למרב הפרדוקס, המשפטים שנוהלו נגדם, כונו "משפטים צ'רקסים". בשנת 1931 נפקדו בכפר 383 תושבים, שהתגוררו ב-80 בתים. ההיסטוריון הפלסטיני אל-ח'לידי טוען שהיו ביניהם 17 יהודים[28]. [הנתון נראה מוזר. פרופ' יואב גלבר מעיר כי במפקד נובמבר 1931 היו לא מעט זיופים (משני הצדדים). אף-על-פי-כן לא היה פוסל על הסף. עדיין היו אז יהודים בבית שאן, חברון, עזה ושכם. הסיפור נראה משונה][29].

תושבי ח'ירבת א-סרכס היו ביחסים טובים עם המתיישבים היהודים בסביבה, ובמיוחד עם תושבי הקיבוץ הסמוך גן שמואל[30]. תושבי הכפר לא לקחו חלק באירועי המלחמה שפרצה בסוף 1947. במקום חיו 620 איש. בכפר היה מעט נשק להגנה עצמית והמגנים היו כפופים לוועדה הלאומית בטול כרם. בינואר 1948 תושבי הכפר מנעו מלוחמים ערבים זרים להתמקם בכפר ולהפוך אותו לבסיס להתקפות על התחבורה היהודית בכביש הסמוך. כמו כן סרבו התושבים לדרישות חוזרות ונשנות של הועד הערבי העליון לפנות מן הכפר את הנשים והילדים ולשכן בו לוחמים זרים[31]. למרות זאת, מפקדי ה'הגנה' היו נחושים בדעתם שלא להשאיר אף כפר ערבי בשטח שבין תל אביב לחדרה. במהלך אפריל 1948 הוציאה ה"הגנה" סדרה של צווי גירוש לכפרים המעטים שנותרו באזור. צו גירוש לח'ירבת א-סרכס הוצא ב-15 באפריל, ב-20 באפריל דיווח מודיעין ה"הגנה" שהחלה יציאת תושבים מן הכפר. כעבור יומיים דווח כי הנשים והילדים פונו והועברו לבאקה אל-ע'רביה וג'ת, ורק הגברים נשארו בכפר. לא ברור מה עלה בגורל אלה שנשארו בכפר. ההיסטוריון  בני מוריס כותב שבסוף אפריל-תחילת מאי הרסה ה"הגנה" את הכפר, יחד עם כפרים נוספים באזור[32]. היקפן של אדמות הכפר אינו ברור. הישוב "תלמי אלעזר" הוקם ב-1952 סמוך מאד לכפר ההרוס, וככל הנראה על אדמותיו.

הערות

[1]  עזריה אלון (עורך ראשי), החי והצומח של ארץ ישראל, החברה להגנת הטבע, 1982, כרך 10, דוד הלר ומיכה לבנה (עורכים),, עמ' 25.

[2] גדעון ביגר ונילי ליפשיץ, כי האדם עץ השדה, הוצאת אריאל, עמ' 76-70.

[3] סמדר סלטון, ‏"רק בגלל הרוח", באתר ישראל היום, 27 לספטמבר 2017.

[4] האנציקלופדיה של החי והצומח, שם.

[5] מיכל לבנה, אלון התבור, אתר האינטרנט "צמח השדה".

[6] מבשלים חופן עפצים בליטר מים כמחצית השעה, מסננים ושותים כתה. יעיל לסובלים מלחץ דם גבוה, מכיב קיבה, מהרטבת לילה אצל ילדים ומשיעול דמי. לריפוי פצעים: טובלים תחבושות במרתח ומניחים על הפצעים כקומפרסים .לחיזוק שורשי השיער: קולים עפצים על מחבת עד שישחימו, כותשים אותם עד דק ומערבבים בשמן זית. טובלים את אצבעות הידיים בעיסה ומעסים את שורשי השיער. (ניסים קריספיל, צמחי מרפא – מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל").

[7] מיכל לבנה, "אלון התבור", אתר האינטרנט "צמח השדה".

[8]  Altervista Flora Italiana, Quercus ithaburensis Decne. includes many photos

[9] ו"ְעַל כָּל-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים; וְעַל, כָּל-אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן" (ישעיהו י"ב, 13

[10] " וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּבָאתָ עַד-אֵלוֹן תָּבוֹר" (שמואל א', י', 3)

[11] ברוך רוזן, ‏עמוד 31-32.pdf גידול חזיר בארץ -ישראל לאחר התקופה הרומית, קתדרה

[12] ראו באתר זה: מבוא לטיול בשרון

[13] יהודה זיו, בשביל המטיילים, משרד הביטחון, 1980, עמ' 162.

[14] ישראל רול ואיתן איילון, אפולוניה ודרום השרון דגם של עיר חוף והעורף היישובי שלה. הוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה הקיבוץ המאוחד, רעננה, , 1989, עמ' 3.

[15] בשביל המטיילים, שם.

[16] יהודה זיו, "מה עניין השרון הקרח והישיש העוור אצל ארץ בנימין", מחקרי יהודה ושומרון, 13, 2004.

[17] המונח שבטי קַיְס ויַמַן (يمن) מתייחס לפיצול היסטורי וחברתי בין שתי קבוצות גדולות של ערבים  בלבנט ובארץ ישראל בפרט. ראשיתו של הפיצול בנדודי העמים שליוו את הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7 וסופו הרשמי בצו של האימפריה העות'מאנית משנת 1856. עם זאת, הפיצול ממשיך לתת את אותותיו גם במאה ה-20 וביישובים ערביים רבים ניתן להבחין עד היום בשכונות נפרדות לחמולות בני קייס וחמולות בני ימן. השיוך של חמולה מסוימת לאחד משני השבטים מבוסס על מסורת ועל פולקלור יותר מאשר על עובדות היסטוריות, אך הוא משפיע באופן עמוק על תודעת הנאמנות השבטית שהיא מעל שיקולי אידאולוגיה ותפיסה דתית וכן על מנהגים, מסורות, פריטי לבוש וכדומה. הפיצול חוצה את כל החלוקות האחרות בציבור הערבי וקיים בקרב ערבים נוצרים, מוסלמים ודרוזים. לא פעם הגיע הפיצול לכדי שפיכות דמים בין שתי הקבוצות.( יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב, תש"ז עמודים 16 – 17; מיכאל אסף, תולדות השלטון הערבי בארץ ישראל כרך א', הוצאת דבר, תל אביב, תרצ"ה עמודים 231 – 241; יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני (כתבים ה'), יד יצחק בן-צבי, תשכ"ח, עמודים 62 – 63).

 [19] יהודה זיו, בשביל המטיילים ,משרד הביטחון, תל אביב, 1980, עמ' 162-163.

[20] מיכה לבנה, אתר האינטרנט: עץ השדה.

[21] גדעון ביגר ונילי לפשיץ, נלבישך שלמת ירק: הייעור בארץ-ישראל: מאה שנים ראשונות, 1850 – 1950, הוצאת אריאל, ירושלים, 2000.

[22] משה גלעד, "עצי ענק, נמרים ושודדים: מה נשאר מיער אלוני התבור שפעם כיסה את הארץ?", באתר הארץ, 24 ביולי 2018

[23] על תולדות הצ'רקסים ,ראה אורי שטנדל ערך "צ'רקסים", האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ח, עמ' 1003-1004.

[24] Reza, Enayotallah; Hirtenstein, Stephen; Gholami, Rahim. "Cherkess (Circassian)". In Madelung, Wilferd; Daftary, Farhad (eds.). Encyclopaedia Islamica Online.

[25] ראו באתר זה: צ'צ'ניה

[26] Richmond, Walter, The Circassian Genocide, Rutgers University Press, 2013

[27] Richmond, Walter, The Circassian Genocide, Rutgers University Press, 2013

[28] Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948 , (Washington DC: 1992),"al-Sarkas, Khirbat ", pp. 189.

[29] פחות סביר שיהיו ביניהם יהודים. אלה שחיו ביישובים ערבים חיו בהם דורות רבים, כמו בפקיעין, אם כי היו גם יוצאים מן הכלל (משפחת שרת בעין סיניה, אנשי צפת שניסו להתיישב בג'רמק)..

[30] מוריס בני, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, (עם עובד, 1991)

[31] Morris Benny, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited , Cambridge, 2004.p.  126

[32] אתר האינטרנט Bakba