סתיו בטביליסי – מפגש עם הספרות הגאורגית

גאורגיה במבט אחר

כתב: גילי חסקין

תודה לחדוה רוקח ולאיתי בחור על הייעוץ והמידע*.

ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול בגאורגיה; בארץ גיזת הזהב; מסע בארצה של המלכה תמר. ראו כתבה במגזין הווירטואלי של 'גוטרוול': גאורגיה – מבט אישי.

להרצאה על גאורגיה

"הנוף האורבני מורכב מעולם שלישי, עולם ראשון וקיטש מזעזע. המכוניות, גרוטאות רוסיות, מרצדסים חדשים והרבה משאיות ישנות מעודפי הצבא האדום. הבתים, בלוקים סובייטיים אפורים ומתפוררים. על כל המרפסות תלויים זרים זהים של פרחים מיובשים שנראים מפלסטיק. ממש שמח. אנחנו חוצים כפר עירוני, שמורכב מבוץ ומפחונים, עוברים גשר מעל נהר […] המכונית יורדת מהכביש הראשי לשביל עפר, חולפת על פני שתי חניות מכולת רעועות ונעצרת ליד בלוק סובייטי גבוה ומתפורר. אנחנו יוצאים. סיגריה. מטפסים במדרגות שבורות שלא טוטאו מאז שאחרוני הבנאים עזב את הבלוק. המעקה חלוד. תיבות הדואר עקומות ואי אפשר לסגור אותן".

כך מתארים הסופרים והמו"לים, חדוה רוקח ואיתי בחור, בספרם "סתיו בטביליסי", את מפגשם הראשון עם טביליסי, בירת גאורגיה, בשנת 2007. שכשהגעתי לשם עשר שנים קודם לכן, התרשמותי היתה דומה: מהמורות בכביש, ניקוז גרוע, חנויות מכולת המזכירות את תקופת הצנע, מכוניות מפוארות חונות לצד המבנים האפורים בסגנון סטליניסטי; מעלית הנראית כמו צינוק מתנייע, שנעצרת מעל הרצפה או מתחתיה. חוטי חשמל מרושלים. תחושה שהכול מתפרק, מתפורר, מתקלף, חלוד.

זו ארץ של ניגודים, ישן מול חדש, שפע מול מחסור, נדיבות מול עליבות על רקע המלחמות והדרמות הפוליטיות, שמתחוללות באזור הקווקז משחר הימים ועד ימינו. גאורגיה, המתוארת לפרקים כחלק מאירופה, ולעתים כחלק ממרכז אסיה או מהמזרח התיכון, היתה מאז ומתמיד צומת דרכים תרבותי וגיאוגרפי. זוהי ארץ עשירה ומורכבת, בעלת תרבות מרתקת, תולדה של אזור הדחוק בין שלוש אימפריות לשעבר: רוסיה, פרס והאימפריה העות'מנית.

באתי לגאורגיה כדי ללמוד את הארץ ולהוביל בה מטיילים. הלכתי נפעם ברחובותיה של טביליסי. ברחוב אחד ניתן למצוא כנסיה גאורגית, כנסיה רוסית, מסגד אזרי, בית כנסת יהודי, ולא הרחק מהם, בית מרחץ שמעוטר בסגנון אוזבקי. טביליסי היתה לאורך הדורות מקום מפגש על דרך המשי. שיירות של סוחרים וגייסות של כובשים הגיעו לכאן מהים הכספי במזרח, מטורקיה, מהים השחור, מרמת ארמניה שבדרום, או מהרי הקווקז שבצפון. חיפשתי את האקזוטיקה ואת המידע ההיסטורי שהתגלה מכול מבנה ועיטור.

חדוה ואיתי הגיעו לשם עם הנעה אחרת. היתה זו עבורם מעין עליה־לרגל ספרותית. הם הגיעו לשם כמעט במקרה, ללא שפה, ללא מפות, ללא מצפן. גם במקרה שלהם, כמו שלי, התבסס הקשר בעיקר על חיוכים ועל תנועות ידיים. בשני המקרים ההיכרות היתה מלאה הפתעות וריגושים, מלווה במשקה חריף או בהזמנה לתה, המוגש עם פרוסות לחם, חמאה ודבש.  גם אני נשביתי בקסמם של הגאורגים וגם אני נאלצתי, בהיעדר שפה, לחדד את החושים האחרים ולהבחין בניואנסים שבדרך כלל נסתרים מן העין.

כמו איתי וחדוה גם אני עקבתי בחרדה אחרי הפלישה הרוסית לגאורגיה בשנת 2008 וגם אני הזדהיתי עם הצד הגאורגי, למרות שחשוב להכיר גם את הצד הרוסי.

ראו באתר זה: גאורגיה, רוסיה ומה שביניהם

בעוד שאני נחפזתי להרי הקווקז הגבוה, בעקבות הפסגות המושלגות, העמקים הירוקים וכפרי המגדלים, חדוה ואיתי ביצעו שם חריש חברתי עמוק והתוודעו באופן בלתי אמצעי לתרבות וללאומיות הגאורגית. עד כה, הם שבו לגאורגיה שמונה פעמים ובסך הכול שהו בה כשנה וחצי. תוך כדי מסעותיהם, הפכו לשגרירים של התרבות הגאורגית, השזורה היטב עם הלאומיות במורשת של העם הקטן והאמיץ הזה, והשקיעו רבות להנחלתה.

הלאומיות הגאורגית. ניתן למצוא דמיון בינינו לבינם. הם עוצבו בין ממלכות גדולות ותקיפות. בעבר הרחוק היו אלו הפרסים והטורקים ובעבר הקרוב היו אלו הרוסים. קורות שני העמים – היהודי והגאורגי – מתאפיינות בקווי דמיון רבים מאוד, והגאורגים חשים שותפות מוצא ושותפות גורל עם היהודים. מסורת גאורגית רווחת רואה את מוצא הגאורגים בגלות עשרת שבטי ישראל. מסורות אחרות מספרות על היהודים שהיו הראשונים להפיץ את המונותאיזם הנוצרי, על מוצאו היהודי של בית המלוכה 'בגרטיון', על הזיקות המיוחדות שבין דוד מלך ישראל ובין המלך הגאורגי דוד הבנאי. איתי בחור, בהרצאה שכותרתה "אנשים אחים אנחנו" (שנתן בכנס משותף על היהודים והגאורגים שנערך באוניברסיטה הממלכתית של גאורגיה בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן), אמר: "טיפוח הזיקה בין שני העמים נמשך גם בתקופה המודרנית. רוב אנשי הרוח הגאורגים במאה ה־19 הזדהו עם מצב היהודים וְתמכו במאבקם הלאומי. איליה צ'ווצ'וודזה ואחרים תרגמו וכתבו שירים ומאמרים פרו־יהודיים ופרו־ציוניים".

תפיסת הלאומיות שהתפתחה בשני העמים היתה פתוחה, עשירה, בוטחת, ליברלית ולא בדלנית. אנשי התרבות בשני העמים אימצו, בשמחה וּבלי פחד לאבד את ייחודם הלאומי, רעיונות וכלים ממקורות השפעה תרבותיים שונים – רוסיים, צרפתיים, אנגליים, גרמניים. כאמור, בשני העמים הלאומיות נתפסה כנגזרת של רעיון הומניסטי – שתפקידו להיטיב את מצב האדם הפרטי ולאפשר לו ביטוי אישי. בצד הדמיון הרב, קיימים שני הבדלים משמעותיים במהלך הלאומי ובגורלם של אנשי הרוח בשני העמים, הגאורגי והיהודי: ראשית, הגאורגים גיבשו את זהותם ונאבקו על עצמאותם בשעה שחיו על אדמתם; לעומת זאת, חלק ניכר מגיבוש הזהות הלאומית היהודית התרחש בגלות. ההבדל השני, הרוב המכריע של לוחמי החירות הגאורגיים – המשוררים, הסופרים, האמנים – נרצח. חלקם נרצח על ידי הצאר והשאר נרצחו על ידי הסובייטים. אנשי הרוח הציוניים בדרך כלל לא נרצחו בשל פעילותם.

כמונו, הגאורגים צמאים להכרה מצד מדינות אחרות. כמונו הם לא בודקים בציציות של מי שמכיר בהם. כך למשל, עשה הנשיא הגאורגי מיכאל סקאשווילי לגבי עמיתו האזרי, חיידר אלייב, שהעדיף להזרים את הנפט של ארצו דרך גאורגיה. ב־2006 נחנך צינור הנפט שמזרים את הנפט האזרי, מבאקו שלחוף הים הכספי, דרך טביליסי, אל הנמל בג'יהאן, העיר הטורקית שלחוף הים התיכון. התגובה הרוסית זכורה לרע. גם אם התירוץ היה אחר. אלייב אינו בדיוק סנטה קלאוס. טרם שנהיה נשיא אזרבייג'ן היה ראש הקג"ב בקווקז. אבל הוא הפך לבן ברית כה חשוב, עד שסאקשווילי, במחווה פוליטית יוצאת דופן, הציב את פסלו בדיוק מול פסלו של המלך הגדול ואחטנג גוֹרגַסַלי, מאבות האומה הגאורגית ומייסד טביליסי במאה החמישית.

לאחר שהיתה כבולה אל הדוב הרוסי הבולשביקי במשך למעלה משבעים שנה משמעותיות, ולאחר אי השקט הפנימי והקונפליקט עם מי שהיתה פעם "אמא רוסיה", גאורגיה נפתחת אל העולם. ההיסטוריה שלה אוצרת סיפורים על עליות אימפריות ונפילתן, פלישות, התכתשויות, מלחמות ומעשי טבח. זוהי אומה ששרדה את כל התהפוכות האלה, זוהי ארץ של טבע נהדר, של מזג האוויר ונופים שממזגים בין מזרח למערב, של יופי תרבותי וגסטרונומי, וגם של עושר ספרותי.

חדוה ואיתי נסעו בעקבות הסיפורים, וכאנשי ספר התחקו בעיקר בעקבות הסופרים. הם נטמעו בעיר בטבעיות, רכשו להם חברים, ישבו בגן חזבגי (פארק ורה) שבטביליסי, שתו קצת בירה וקצת צ'צ'ה ‏(משקה רווי אלכוהול, שעשוי מתזקיק של ענבים ומכונה גם "וודקה גרוזינית") ותרגמו סימולטנית שירים שמצאו חן בעיניהם. הם חשו כמגלים יבשת נסתרת, סוג של "אלדוראדו", גיזת הזהב של השירה ‏הגאורגית הקלאסית, שהיתה חסומה בפניהם עד אז. בשירים הללו הם מצאו אחים רחוקים לערכים, לסנטימנטים, ‏למחשבות שלהם. בחיפושיהם גילו אנשים שרצו להשפיע על החברה בה חיו, לבקר אותה ולחיות חיים יותר טובים ‏ומשמעותיים.

הם הפנו את תשומת לבי לדמיון בין היצירה הספרותית הגאורגית לזו העברית. בשני העמים נרתמו הסופרים לטובת הלאומיות המתחדשת, מבלי לשכוח את הפרט ואת מצוקותיו ותקוותיו.

בשני המקרים, הספרות העשירה לא פרצה די לתודעה העולמית בשל מחסום השפה. בדומה לראשוני הסופרים העבריים, גם הסופרים הגאורגים העדיפו שלא לכתוב ברוסית, גרמנית או צרפתית, אותן הכירו; הם התעקשו לכתוב בשפה הכרתוולית, שהיא לשונם ההיסטורית. להכרעה הזאת היה מחיר: מספר מצומצמים של קוראים. השפעתם כמעט ולא פרצה את גבולות הארץ. מרבית המידע הקיים עליהם הוא בכרתוולית.

גם אני לא הייתי מודע לכך. עוד בטיולי בהר אתוס שביוון שמעתי מהנזירים הגאורגים על גאורגי הקדוש, שחי שם וערך מחדש את הטקסט הגאורגי של הברית החדשה ושל ספר תהילים והניח את היסוד לתרגום המלא של המקרא. המיתוס על ברלם וג'ושפט, שקשה לדעת את מקורו. נטען כי אלו תולדות חייו של בודהא, בנוסח נוצרי, נכתב תחילה גאורגית, תורגם ליוונית על ידי אוותימיוס הקדוש וזכה לפרסום רב באירופה המדיוויאלית. הנזירים הגאורגים של הר אתוס, ירושלים והר סיני, העשירו את הספרות הגאורגית בתרגומים ובעיבודים של כתבי הפילוסופים היווניים.

ידיעותיהם של מרבית המטיילים לגבי הסופרים הגאורגים מתמצות בשוֹתַא רוּסתָווֶלִי, המשורר בן המאה ה־12, תור הזהב הגאורגי, הנחשב לאחד מן המייצגים החשובים ביותר של ספרות ושירת ימי הביניים של גאורגיה, ואחד מגדולי המשוררים בכל הזמנים. רוסתוולי היה נסיך גאורגי אשר שימש כשר האוצר של המלכה תמר, שנחשבת למושא הגאווה והגעגועים הקולקטיביים של הגאורגים באשר הם. על פי המסורת הגאורגית, נאלץ רוסתוולי לעזוב את גאורגיה בשנת 1185 לאחר שהואשם בפרשית אהבים עם המלכה, אהבה שהייתה בלתי אפשרית. כך או אחרת, הוא גלה למנזר המצלבה בירושלים למשך תקופה ארוכה, ושם (אולי) כתב את הפואמה האפית האקזוטית "עוטה עור הנמר" (בתרגום נכון: "עוטה עור הטיגריס"), שמשקפת נאמנה את התפיסות, האמונות והדעות של זמנה והפכה לחלק מהתודעה הלאומית הגאורגית.

כתבי היד המעוטרים של הפואמה הם מחשובי יצירות האמנות החילוניות הגאורגיות של ימי הביניים. היצירה תורגמה ליותר מחמישים שפות, בהן עברית בתרגומו של דב (בוריס) גפונוב, וייחוס מקום כתיבתה לירושלים מלמד על הזיקה הגאורגית רבת הדורות לארץ ישראל. אבל להסיק לגבי הספרות הגאורגית מקריאת האפוס של רוסתוולי, משול להכרת הספרות העברית מתוך קריאת אבן גבירול. המאה ה־17 ידעה תחייה של יצירה גאורגית ומכונה משום כך "תור הכסף" של הספרות הגאורגית. מאותה עת ידועים במיוחד דוד גוראמישווילי, שחיבר אפוס בשם "ייסורי גאורגיה" והמשורר בסאריון גאבאשווילי, המכונה "בסיקי". בחילופי המאות כתב סולחן סבא אורבליאני (1658-1725), אוסף של משלים בשם "ספר החכמה וההמצאה" והרשימה עוד ארוכה. סיפוחה של גאורגיה לרוסיה בשנת 1801 הפגיש את הסופרים הגאורגים עם הרומנטיקה המערבית; כך נוצר זרם ספרותי חדש שבא לידי ביטוי בשירים פטריוטיים מלאי תהילה שכתב אלכסנדר צ'אוצ'אדזה (1786-1846).

סופר נוסף, שזוכה לתשומת לבם של המטיילים הוא אלכסנדר קזבגי (1848-1890), שפסלו מוצב בעיר הולדתו קזבגי (ששמה שונה בינתיים לסטפנצמינדה – Stepantsminda). מגיעים לשם בדרך הצבאית הגאורגית, שמתוארת בכל מקום – משירי משוררים ועד לספרי הדרכה – והיא בעלת תדמית רומנטית להפליא. הדרך מתאפיינת בנופים יפהפיים, פסגות מושלגות, מורדות מוריקים, אפשרויות רבות לטיפוס והליכה, צמחיה, עולם חי, כפרים ציוריים, אנשים והיסטוריה. זוהי הדרך ההיסטורית אשר חצתה את הקווקז מצפון לדרום ונחשבה לשער בין אירופה לאסיה. גאורגיה בכלל והדרך הצבאית בפרט, היו מושא לכיסופים אקזוטיים ורומנטיים של סופרים רוסיים שעברו בה והיללו את יופיה, ובהם פושקין, טולסטוי, גורקי, מייקובסקי ואחרים. אחד מהם, לרמונטוב, עורר את חמת הגאורגים, משום שתיאר את המלכה תמר, מושא הגאווה הקולקטיבי, כטורפת גברים עד מוות, מעין בת דמותה של קיסרית רוסיה יקתרינה הגדולה. עם זאת, פסלו ניצב עדיין על אם הדרך הצבאית (כמו פסלים של משוררים אחרים), למגינת לבם של רבים.

מתחת להר מושלג בשם זה, ניצב פסלו של המשורר קזבגי, שבתום לימודיו בסנט פטרסבורג, בחר לחיות כרועה צאן. לא הרחק ממנו נמצא מוזיאון לזכרו. כאשר הייתי מעפיל עם מטיילי אל ההר עד לכנסיות היפהפיות הבולטות על קו הרקיע, מתבונן בנופים מלאי ההוד של הקווקז הגבוה ומספר על יסורי הטיטאן פרומתאוס, שנכבל את ההר כעונש על שהביא את האש לבני האדם; לאחר שמיציתי את התיאור על העיט האוכל מדי ערב את כבדו של פרומתאוס ועל שחרורו בידי הרקלס, הייתי עובר לקזבגי ומספר על הרומן המפורסם שלו "רֶצַח אב", העוסק בשודד מקומי בשם קובה, רובין הוד מקומי, שהיה עושק את העשירים ומיטיב עם העניים. יצירה זו השפיעה מאוד על יוסיפ סטלין, שהשתמש בשם "קובה" כ"פסבדונים" שלו.

אני סבור שבכך מסתכם הידע הספרותי של מרבית המטיילים בגאורגיה, גם של הסקרנים שבהם. חדוה ואיתי, ש"הציצו ונפגעו", ראו לעצמם שליחות להתחקות ולהפיץ את הספרות הגאורגית. נסיעותיהם החוזרות ונשנות, ושקידתם על היצירה הגאורגית, הניבו ב־2015 את הספר "סתיו בטביליסי", המתאר את חוויות המפגש שלהם עם גאורגיה ותרבותה וההיכרות שלהם עימה. זהו ספר אנושי – לא אנתרופולוגי, סקרן להפליא, ללא פוזה מחקרית. הספר כולל סיפורי התבוננות, גילוי, חוויה ושתייה, מצחיקים בלי לעג, מרגשים בלי פתטיות. הכותבים מתארים שם את מצבי היום יום במבט מחויך, לא שיפוטי, שרואה לצד היופי והעושר התרבותי גם את העליבות, אינו מעריץ אותה ואינו מתנשא מעליה.

"אזהרה": בספר ניכר חוסר עקביות בשימוש בשם הארץ והלאום — פעם כתוב "גאורגי" ופעם "גרוזיני" ולא בכדי. המלים "גאורגי", "גרוזיני" ו"כרתוולי" נהוגות בהקשרים שונים; גישה אחידה היתה חוטאת למקור הסיפורים ולרוחם. הספר זכה לתגובות נלהבות. אחד המבקרים הנלהבים השווה את היצירה ל'מסע תענוגות לארץ הקודש' של מארק טווין, למעט הצורך של האחרון לשעשע. המחברים ניסו והצליחו להתנתק מכבלי הדיכוי של ה"תקינות הפוליטית". הסקרנות הילדותית משהו, אומץ הלב, הענווה והישירות הופך את הקריאה ב"סתיו בטביליסי" לקריאה בספר מסע יוצא דופן…

השניים מצליחים למזוג לתוך ספרם את טעמי היין הגאורגי, את טעמו של החָצַ'פּוּרי, המאפה העמוס בגבינת סוּלגוּני, דמוית מוצרלה, ביצים חמאה/שמן ולעיתים עוד תוספות, עד שניתן לחוש את טעמה בין השיניים. הם מביאים את טעמם וניחוחם של  החינקַלי – הכיסונים הממולאים בבשר או בשמנת חמוצה. המילוי מעורבב עם תבלינים (מלח בישול, פלפל, שום, בצל ולעיתים גם כוסברה, פטרוזיליה או קימל). הם מצליחים להמחיש  את טעמם של הבורקסים הפריכים, את טעמה המתוק במידה, של הצ'ורצ'חלה, שעשויה מרכז של ענבים ואגוזים. הטעמים צפים על הלשון. הספר מתאר גם את החזירונים התלויים בשוק ואת מראהו של הרוכל, המגרש במברשת גדולה את הזבובים מהדגים המתים המוצעים למכירה. הם מכניסים את הקורא לחוויית הנסיעה ברחובות, שמזכירה לונה פארק; נהגים חותכים זה את זה במהירות, עוקפים בורות עצומים בכביש, מייצרים נתיבים חדשים בין הנתיבים הרשמיים, פחד; חיוך רגוע, משוחרר, בסופה.

זהו ספר מסע בעקבות משוררים וסופרים נשכחים, שהניב תרגום לעברית של שירי משוררים גאורגים מודרניים ובתור "בונוס", גם תרגום מלא של המיתוס "אָמירָני" – גרסה גאורגית של אגדה יוונית, עם ניחוח נוצרי. סיפור על תינוק פרוע שנולד, עם שן זהב בפיו, לאם אלה ולאב אנושי. ספר מלא תפניות ופיתולים, כמו שמקובל באגדות מזרחיות. זהו אינו "ספר בורקס" והוא לא מנסה להתחנף למארחים; הוא גם אינו מהווה ביקורת מושחזת אלא מביא את גאורגיה, ליתר דיוק את תרבותה, כפי שמחבריו ראו ומיטיבים לתאר.

זה אינו מדריך תיירים ולא ספר זיכרונות, גם לא ספר פרוזה תבניתי ואפילו לא ספר היסטוריה, אלא ספר חופשי, המשלב את יתרונות כל הז'אנרים הללו; ספר שובה לב בפשטותו, שזור באירוניה מעודנת. הספר נעשה להיט בקרב מדריכים ומטיילים, שעורכים בעיר טביליסי סיורים בעקבותיו. לא אחת, חדוה ואיתי מצאו את עצמם יושבים בבית קפה בקרן רחוב, נהנים מאנונימיות בזכות חזותם האירופאית, כשהם מציצים לספר שקורא המטייל שיושב בשולחן הסמוך – פרי עמלם וחזונם. בשנת 2015 תורגם "סתיו בטביליסי" לגאורגית. שמו, שנשמע רומנטי לאוזן ישראלית, נתפש על ידי ההוצאה הגאורגית כשם סתמי עבור מי שחי בגאורגיה וחווה את הסתיו המקומי מדי שנה, ולכן זו העניקה לו את השם "חדוה ישראלידן", שמשמעותו כפולה: "חזון ישראלי" ו"חדוה הישראלית". מדריכים ישראלים נותנים אותו כמתנה למדריכים גאורגים ואלה אוהבים אותו מאוד ומתרגשים מהאופן שבו ישראלים רואים ומבינים את ארצם ואת תרבותם.

עבור המטייל הישראלי, עיקרה של התרבות הגאורגית בא לידי ביטוי בכנסיות ובמזרים רבי הרושם, שחלקם נחפר באדמה. איתי וחדוה התחקו בעיקר אחרי אנשים. חבר הוביל לחבר וכך הגיעו אל מָמוּקָה ‏בּוּצְחְרִיקִידְזֶה – פרופ' באוניברסיטת טביליסי, שהשתאה מהנחישות שלהם להפיץ ברבים את תרבותו והחליט לתרגם את עבודתם לגאורגית. בטקס ההשקה של הספר אמר בין השאר: "הספר מביא לקורא הישראלי את המציאות הגאורגית ללא איפור. המבט הזר – ובייחוד כשמבט זה שייך לסופר – משיג וחושף את הפינות הנסתרות בהווייתנו. בספר מתבטאים האופי הגאורגי ויחסים אנושיים. ידו של הסופר ממששת את חורבות המורשת העתיקה שלנו, הגשמית והרוחנית, בעיקר הרוחנית. המחברים, שפתחו דלת כמעט בכל מוזיאון של הסופרים הגדולים שלנו, מנסים להאזין לנשימה הכבדה של הספרות הגאורגית מהמאות שעברו ולשוחח עם הקורא בלבביות על הערכים שלנו. הצגת הדמות האמיתית של גאורגיה, באופן גלוי, הן מבחינה שלילית והן מבחינה חיובית, הופכת את ארצנו מושכת יותר ומעניינת יותר מהתדמית שנבנית ממתן כינויים ושמות תואר מבריקים אך בלויים וריקים כבר מרעננות ומחיים אמתיים, כינויים ותארים שבהם מלאים עד אפס מקום כל מיני פרוספקטים המיועדים לתיירים ולאורחים. […] ספר זה חושף פגם כלשהו שלנו, לא מתוך זלזול, אלא לטובתנו, בתקווה שננסה לתקן אותו".

הטקס נערך, איך לא… במוזיאון המשורר ניקולוז בָּרַתַשווילי (1817- 1844), שבטביליסי, שכמו אצל רבים מעמיתיו, סיפור חייו הוא טרגדיה. עוד בהיותו תלמיד בית ספר, בשנת 1835, נאלץ לחזות בכישלון ההתקוממות האנטי־רוסית של אצילי גאורגיה, שעימה הזדהה. כמו רבים מהקושרים הוא נאלץ לראות את אובדן התקווה לעצמאות ולהשלים עם השלטון הרוסי. הוא היה אחד מראשוני המשוררים הגאורגים שאימץ את הלאומיות המודרנית ואת הרומנטיקה האירופית, ושילב אותן בספרות הגאורגית. חייו היו גדושים מפחי נפש. לא היה לו כסף כדי ללמוד באוניברסיטה, הוא סבל מצליעה ולא התקבל לשירות צבאי. אהובתו דחתה אותו. הוא מצא לעצמו משרה פקידותית בעיר הנידחת גנג'ה שבאזרבייג'ן, שם מת ממלריה בגיל 27. איש לא התאבל על מותו והוא נותר לא ידוע במותו. ההכרה ביצירתו התעכבה זמן רב ורק דור המשוררים הבא גילה את שירתו מחדש. הוא התפרסם וזכה להערצה, רק עשרים שנה לאחר מותו. דור המשוררים שבא אחריו, המכונים "הסיקסטיז הגאורגים", שהעריצו את שירת הטבע האירופאית והיו גם שוחרי עצמאות, שמחו לזהות ביצירתו את ביטוי מוקדם של התפיסות שלהם.

למרות מותו בטרם עת והמורשת הספרותית הקטנה של פחות מארבעים שירים ליריים, פואמה ארוכה ומספר מכתבים פרטיים, נחשב ברתשווילי למשורר הגאורגי הרומנטי הבולט ביותר. את המפתח להבנת השקפת עולמו ניתן למצוא בפואמה ההיסטורית "בֶּדי כָּרתליסָה" (1839), קינה על גורלה העצוב של גאורגיה באותם ימים.

באותה שנה בה תורגם הספר, השניים חנכו יחד עם המתרגם שלו – פרופ' מָמוּקָה ‏בּוּצְחְרִיקִידְזֶה ועם גאורגי קקלידזה – מנהל הספרייה הלאומית הגאורגית, אגף לספרות עברית בספרייה הלאומית הגאורגית.

במהלך טקס ההשקה של הספר, כמו בין דפיו, בוחנים הכותבים את עמיתיהם הגאורגים במבט מקומי, במבט קוסמופוליטי ובמבט ישראלי, כך למשל, דיבר שם איתי על נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקוה", שכתב: "אני ציוני משום שאני בבואה של עמי. וביודעי מה חסר לי ומה דרוש לי, אני יודע מה חסר לעמי ומה דרוש לו. חסר לי מקום מנוחה, דרוש לי בית, משום שבארבעים שנות נדודי איבדתי הרבה דברים רבי־ערך, ובתוכם את שמי הטוב, וכמוני כך גם עמי…" תפיסת הלאומיות שעולה מהטקסט הזה הינה אישית ואינטימית, משום שהיא מבחינה בזהות שבין המצוקות והצרכים של העם ובין אלה של האדם הבודד. בדומה לו, איש הרוח איליה צ'אווצ'אוודזה, שמכונה "אבי האומה הגאורגית", שתרם במידה רבה לגיבוש הגאורגים משבטים ללאום, כתב בשירו "קינה", את השורות הבאות:

"אֲנִי נִצָּב לְבַד… הֶהָרִים, צְלָלִים,

שְׁנָתָהּ שֶׁל אַרְצִי מְלַטֶּפֶת.

הוֹ אֱלֹהִים! הוֹ אֱלֹהִים! מָתַי נִתְעוֹרֵר

וְנָקוּם שׁוּב לְאֹשֶׁר?!"

בשירו זה, ביטא עמדה דומה, בין "אני" לבין "ארצי". שאלת המחץ: "מָתַי נִתְעוֹרֵר וְנָקוּם שׁוּב לְאֹשֶׁר?" נשאלת לגבי היחיד והארץ גם יחד.

בזכות הספר "סתיו בטבילסי" עלה פנתיאון מתאצמינדה, בית הקברות לסופרים ומשוררים אשר בטביליסי, על מפת הטיולים. קודם לכן הוא לא היה מצוין בספרי ההדרכה למטיילים. כעבר מספר שנים, בשנת 2015, מיפו חדוה ואיתי לראשונה את "פנתיאון מתצמינדה" והעניקו את המפה המלאה כמתנה לגאורגים. למרות שניתן להגיע לפנתיאון בפוניקולר, נכון יותר להעפיל אליו ברגל. מטפסים בשולי הר מתאצמינדה (מרחוב צונקאדזה שמתפתל בעלייה) בדרך תלולה, שמישהו פילס כבר במאה ה־19. עולים, מתנשפים, נחים וחוזר חלילה. ממי שרוצה להגיע לשם חייב להתאמץ. למעלה, בכניסה, יש חנות מזכרות ובה איקונות, מחזורי תפילה בשפת הציורים הגאורגית וכל מה שנוצרי טוב זקוק לו בשביל הנשמה. הכתובות על המצבות רשומות בכרתוולית, השפה הגאורגית. חדוה ואיתי צילמו את המצבות ובערב, בחדר, פענחו את האותיות ללטינית שימושית. המצבה הקדומה ביותר בבית הקברות היא משנת 1829. מתחתיה קבור אלכסנדר גריבויידוב, שהיה דיפלומט בשירות הצאר; הוא קיבל משרה בגאורגיה ב־1818, זמן קצר אחרי שנכרתה "ברית הידידות" הרוסית-גאורגית, שהיתה שם מכובס להשתלטות הרוסית על גאורגיה. ב־1823 סיים לכתוב מחזה בשם "צער מתוך חכמה", שהיה קומדיה סטירית מפויסת על הפקידות הרוסית הנבערת. המחזה לא נחשב ליצירה ספרותית נעלה, אולם הצנזורה של הצאר אלכסנדר הראשון פסלה אותו לפרסום, וכפי שקורה בדרך כלל במקרים כאילו, איסור הפרסום דווקא עורר סקרנות והעניק למחזה הכושל מוניטין של חומר מהפכני. עותקים בכתב יד הופצו במחתרת וב־1825, במהלך מרד הדקבריסטים נגד הצאר ניקולי הראשון, דקלמו המורדים שורות מתוכו, כאילו היו חזון מהפכני. המרד דוכא, כמה ממחולליו נתלו. אחרים הוגלו לסיביר; נשותיהם, שהלכו אחריהם בארץ לא זרועה, הפכו למופת של מסירות. למרות זאת, התקדמותו של גריבויידוב לא נפגעה, הן משום שהיה דיפלומט מוכשר והן משום שהוצב בקווקז, רחוק מרוסיה. ב־1828 נשא לאשה נסיכה גאורגית בשם נינוֹ צ'אווצ'אווריה ועל כך הגאורגים מוקירים לו  חסד. כעבור מספר חודשים הוצב בטהרן ושם נרצח על ידי המון פרסי זועם, שפרץ לשגרירות רוסיה כדי לנקום על הפגיעה בכבודו של השאח, ששתיים מפילגשיו הארמניות של חותנו ברחו אליה יחד עם סריס, ארמני אף הוא. נינו נשארה אלמנה עד מוות, דבר שהוסיף לאתוס הגבורה וההקרבה.

מקברי משפחת גריבויידב מוליכות כמה מדרגות אל רחבת בית הקברות, שמשתרעת משני צדי הכנסייה, שם קבורים סופרים, משוררים, רקדנים, פסל ועוד גיבורי תרבות שהיו מתנגדי משטר, לוחמי חירות גאורגים ומתנגדים לשלטון הרוסי, שרבים מהם נרצחו על ידי הרוסים, למרות שלא פעלו באלימות (הגאורגים מסתייגים מהכינוי  "דיסידנט"). על גדר האבן של בית הקברות היה קבוע לוח שיש ועליו שמות של שמונה קורבנות של ה"טיהורים הגדולים", שביצע יוסיפ סטלין (יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי) ב־1937. לא ידוע היכן הם קבורים והלוח מנציח את שמם. לפני מספר שנים הוחלפה הלוחית באנדרטה חדשה ועליה שבעה שמות בלבד. מספרים שמשפחתו של אחד הקורבנות טענה, שלא ראוי להנציח רק חלק מן הנספים הרבים בתקופה הסובייטית ולכן ביקשה להסיר את שמו של יקירה מן האנדרטה. אחד מקורבנות הטירוף של הטיהורים היה הרצל בָּאַזוֹב, ששיריו וסיפוריו ותרגומיו פורסמו בעיתונות המקומית בטביליסי. מחזותיו, בהם "הגיבורה היהודיה", היו בעיקר על חיי היהודים. יחד עם אחרים, בהם נתן אליהשווילי, ייסד את האגודה "עבודה", שתפקידה היה הפצת הרעיון הציוני ויצירת קשר עם החלוצים בשאיפה לעלות לארץ ישראל. יחד עם נתן אליהשווילי ייסד גם בית ספר יהודי בטביליסי. בתחילת שנות השלושים שאף לפרסם טרילוגיה על חיי יהודי גאורגיה; הספר הראשון בה, "פתאים", הופיע בגאורגית בשנת 1934. הוא לא השלים את עבודתו; בשנת 1937 נעצר במוסקבה והוסגר לטביליסי, שם נורה למוות במהלך חקירה. שמו טוהר ב־1955 ורחוב בעיר הולדתו "אוֹני" נקרא על שמו.

קשה להאמין שרודף האינטלקטואלים בגאורגיה (כמובן שלא רק בגאורגיה) היה גאורגי במוצאו. אקטרינה ג'וגשווילי, אמו של סטלין, קבורה גם היא בפנתיאון מתאצמינדה, בין מתנגדי המשטרים הצארי והסובייטי ולוחמי החירות. למרבה ההפתעה יש לצורר הזה מעריצים רבים בגאורגיה מולדתו. בעיר גורי בה נולד יש אפילו מוזיאון המוקדש לפועלו. כנראה שאצל אנשים רבים עובד המבחן של הערצת הכוח. עם זאת, חלק מההערצה אליו נובע בזכות נצחונו על הגרמנים ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה".

ראו באתר זה: סטלין במלחמת העולם השנייה.

מכול מקום, איתי צייר בפניי תמונת מציאות, שמזכירה את ראשית הציונות. סופרים, משוררים ואנשי רוח, חשים מחויבות ומתגייסים למאבק לאומי, מתוך תקווה שחירות לאומית תביא לחופש הפרט. נראה שהסופרים הגאורגים חשו את עצמם מחויבים לסביבתם ולא הסתגרו במגדל השן הספרותי. הם רתמו את יצירתם כדי להשפיע. הקבורה גבוה על ההר אינה מעידה על השתייכותם של הסופרים למעמד גבוה, מורם מעם. ההיפך הוא הנכון; הם שילמו בחייהם על מעורבותם החברתית והפוליטית. הבחירה לקבור אותם בפנתיאון מתאצמינדה, היתה של בני העם, שבכך ביטאו את הערכתם ואת הוקרתם לאלו שרתמו את עטם למאבקו של העם לחירות. הכנסייה הגאורגית, הכריזה עליהם כעל קדושים. איתי מעיר כי המרטירים החילונים הללו לא יכלו להיהפך לדתיים לאחר מותם, אבל בעקבות קידושם, נעשתה הכנסייה אנושית יותר. קבר וסיפורו. אחד הקברים הוא של המשורר רֶפָאֶל אֶריסְתָווי, שפעל לגיבוש תרבות וחברה גאורגית, ולדעת רבים נחשב למעולה באסכולת המשוררים המודרנית. אריסתווי היה בן לאצולה נמוכה, משורר, מחזאי ומורה, שנעצר על ידי המשטרה הצארית בעוון פעילותו לגיבוש חברה ותרבות גאורגית. דיוקן שלו קבוע על קיר סלע בדרך הצבאית הגאורגית, המעפילה אל הקווקז. שיריו מבטאים רצון לחיות בכבוד ובעיקר שאיפה לפוגג את הניכור החברתי שבין האיכרים ובין העירונים, בין האדונים ובין הצמיתים, בין המאמינים הפשוטים ובין הכנסייה. שיריו ליריים, אישיים, נוגעים ועצובים.

חדוה ואיתי תרגמו ופרסמו ב"סתיו בטביליסי", את שירו "מחשבותיו של ססיה":

מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל סֶסְיַה

"אָבָק אֲנִי, לְאָבָק אֲנִי נִצְמָד;

בֵּן אִכָּר, חַיַּי הֵם

מַאֲבָק נִצְחִי וְעָמָל אֵינְסוֹפִי,

וְיָגוֹן אֵינְסוֹפִי… עַד שֶׁהַחַיִּים חוֹלְפִים.

אֲנִי חוֹרֵשׁ, אֲנִי זוֹרֵעַ, אֲנִי עוֹבֵד,

עִם שְׁרִירִים מְאֻמָּצִים, בַּשֶּׁמֶשׁ וּבַגֶּשֶׁם.

אֲנִי בְּקֹשִׁי יָכוֹל לִחְיוֹת מִמָּה שֶׁאֲנִי מַרְוִיחַ,

וְעָיֵף וְרָעֵב אֲנִי נִשְׁאָר.

הַבְּעָלִים שֶׁל הָאֲדָמָה מְעַנֶּה אוֹתִי;

אֲפִילוּ הַנְּמָלָה הַקְּטַנָּה אוֹיֶבֶת לִי.

בַּעֲבוּר אַנְשֵׁי הָעִיר, כְּמָרִים וְעַם הָאָרֶץ

בְּזֵעָה שֶׁכָּמוֹהָ כְּדָם אֲנִי חוֹרֵשׁ וְקוֹצֵר…

עַד מָתַי, הוֹ אֱלֹהִים, הַשְּׁחִיקָה הָאֵינְסוֹפִית הַזֹּאת,

חַיִּים אֵלֶּה שֶׁל צַעַר וְעָמָל?

אוֹיָה! אֲנִי פּוֹחֵד שֶׁהַמָּוֶת לְבַדּוֹ

יָבִיא לִי מְנוּחָה בַּאֲדָמָה הַזֹּאת!".

עבודתו וחייו של אריסתווי השפיעו על המשורר ואז'ה פּשַבֶלָה (1861-1915), שם העט של לוּקָה פָּבלֶסדזֶה רַזיקָשווילי. פירוש שמו הספרותי הוא "נער ממחוז פשבי". כמו אריסתווי, מצא לו פשבלה, מקור להשראה ולביקורת במעשי הגבורה של השבטים ההרריים והוא אוהב את נופי מולדתו. הוא כותב בלשון תמציתית, קשוחה פעמים, ללא התפייטות יתר, עם מעברים חדים וגמישים בין שפה נשגבת לדיבור פשוט. בכך היה פורץ דרך, עד כדי כך שהיו שבראשית דרכו ביקרו את סגנונו וטענו שאינה שירה.

פשבלה מיטיב לתאר את אזור פשבי-חבסורתי שנמצא בקווקז הגדול, על גבול צ'צניה (שם זה מופיע לראשונה במאה החמש־עשרה ומשמעותו "ארץ העמקים"). פשבלה מתאר את המאבקים האלימים עם השכנים המוסלמים מצפון (המכונים "כיסטים"), משבץ בשירתו פתגמים עממיים כמו "לרשע אין אויבים; לצדיק יש שונאים" ומבקר בשירתו גם את המנהגים הפראיים של החבסוריים, בהם גאולת הדם. בפואמה ""אלוּדָה‎ ‎כֵּתֵלָאוּרִי", המפורסמת מבין יצירותיו,  הקדיש קטע לתיאור שפיכות הדמים שמביא מנהג נקמת הדם:

"כָּכָה זֶה, מֵתִים

מְלוֹא הָעַיִן, שְׂפָמִים פְּרוּעִים!‏

אֶת הַחֻרְשׁוֹת שָׁטַף

דַּם הַהֲרוּגִים;‏

חָמְרוּ

מֵי אַרְדוֹטִי הָרָעִים.‏

הַשּׁוֹחֵר מָדוֹן,‏

יִפְתַח דֶּלֶת בֵּיתוֹ,‏

יֶאֱגֹּם בּוֹ דָּם,‏

וִיבוֹסֵס בּוֹ.‏

וּכְיַיִן יִלְגֹּם דָּם,

וּכְלֶחֶם יִשְׂבַּע דָּם

וְיִצְטַלֵּב,

כְּבִכְנֵסִיָּה.‏

בְּדָם יַעֲרֹךְ חֲתֻנָּה‏

וְטֶקֶס קִדּוּשִׁין,

יַזְמִין אוֹרְחִים –  ‏

צָבָא רַב. ‏

יַצִּיעַ מִטָּה בְּדָם

וְיַשְׁכִּיב אֶת רַעְיָתוֹ לְצִדּוֹ

וְיָבִיאוּ לָעוֹלָם יְלָדִים,

בָּנוֹת וּבָנִים רַבִּים.‏

וְיַחְפֹּר בְּדָם קֶבֶר,‏

וּבוֹ יִקָּבֵר.‏

הָרַגְתָּ – יַהַרְגוּךָ,‏

מִשְׁפָּחָה לֹא תּוֹתִיר בַּחַיִּים רוֹצֵחַ.‏"

כדאי להתאמץ ולנסוע למחוז הנידח ממנו הגיע. מהאגם הגדול של ז'ינוואלי, למרגלות הקווקז הגבוה, מתפתלת דרך עפר לכיוון צפון־מזרח; ככל שעולים בגובה היא נהיית משובשת יותר, הנוף הופך דרמטי יותר והרי הגרניט עירומים וקשוחים יותר. הנחל מתפתל בקניון שנפער למרגלות הדרך והג'יפ מקפץ. בחוסר מנוחה. בצד הדרך מפלים זעירים, שמימיהם קופאים בערבי הסתיו והופכים לנטיפי קרח. בדרך נראים רועים, שעדריהם מוגנים על ידי כלבי ענק קצוצי אוזניים ומטילי מורא, ומעת לעת נראים איכרים מעמיסים ערימות ענק של חציר בקלשונים ארוכים. אחרי שחוצים את רכס הקווקז ב"מעבר הדב" (טטווי ג'ווארי), מתחילים לרדת לעבר השני וכעבור שעות ארוכות מגיעים אל הכפר שטילי (Shatili), שנראה כלקוח מעולם האגדות.

הארכיטקטורה החבסורית מאופיינת במצודות ובמגדלים מבוצרים, שממוקמים בינות להרים וממחישים את העירנות הקבועה כלפי האויבים. ההיסטוריה של החבסורים כוללת מלחמות רבות נגד עמי צפון הקווקז, בהם הצ'צ'נים, הכיסטים ועמי דגסטן. בגלל מורכבותו האתנית של הקווקז הגדול והיעדר שלטון החוק באזור המבודד, שבטי צפון הקווקז נהגו לתקוף ולשדוד את הגאורגים ההרריים.

קירות הבתים צמודים זה לזה מעל צוק סלע ומעל בית מתנוסס מגדל. שטילי הוא מהמקומות שאתה מתקשה להאמין שהם אכן קיימים, שייתכן בכלל מקום כה מכושף ביופיו. בטיולי לשם, דילגנו על גגות הבתים והשתחלנו דרך החלונות לארץ של אגדות ופיות קדומות. למרות הפלישות הספורדיות של חיילי השלטון המרכזי של גאורגיה, לא הצליחו הממלכות בימי הביניים לבסס באזור משטר פיאודלי טיפוסי והקוד האזרחי של קהילה נותר בסיס לערכים מסורתיים עתיקים של אבירות, אהבה אצילית, הכבוד לייחודיות ולמשפחה, והמסירות לאדמת המולדת.

זהו מחוז הולדתו של ואז'ה פשבלה. חומרי הגלם של עבודתו הספרותית הם שלושה סוגים של שירי עלילה – הרואיים, טראגיים והומניסטיים. הוא התיך את מקורות ההשראה  שלו לעמדה ולסגנון הייחודיים לו. כפי שהסביר איתי בחור: "יצירתו משקפת המהלך הספרותי המרכזי שחל בתרבויות רבות, במהלך המאה ה־19 ובכלל זה הספרות הגאורגית – יצירת אפוס לאומי, שמשלב יסודות תרבותיים מקומיים עם ערכים כלל אנושיים ועם ערכיו, שאיפותיו ועמדתו המוסרית של היחיד". מילותיו מצמררות: "אף תקווה לא מקילה על חוסר תקוותנו ולא מאירה את השמים המתקדרים והמחשיכים". הוא הרחיב את גבולות הפואטיקה הגאורגית והעשיר את ההבעה האומנותית בניבים מקומיים ובצורות ארכאיות של השפה העתיקה. השאיפה לחירות לא נעצרה אצלו בשאיפה לעצמאות המולדת אלא עוררה בו רגישות גדולה לעצמאותו של הפרט, האדם היחיד, ולחופש מעריצות הרוב והמנהג. לא לחינם מכתירים אותו רבים כ"גדול משוררי גאורגיה".

פשבלה תיאר את הלוחמים החבסורים בפואמות שלו; "אלוּדָה‎ ‎כֵּתֵלָאוּרִי", שהוזכרה לעייל, מוקדשת לחבסורי צעיר שנודע בכישורי הלחימה שלו וגבורתו. הפואמה מספרת כי יום אחד, לאחר שכיסטים (ממוצא צ'צ'ני) פלשו לשטילי, אלודה הצעיר עקב אחרי שני השודדים־הפולשים והרג אותם. לאחר שהרג את הצ'צ'ני שנקרא מוצאל, הבין אלודה את גבורתו והחל לבכות את מותו. כשחזר לשטילי סיפר לאנשי הכפר כמה הוא מעריץ את הגיבור הצ'צ'ני. אולם אנשי הכפר נדהמו מהערצה לאויבו המוסלמי, החלו לגנות את אלודה וגירשו אותו מהכפר. פשבלה  פורס, בשפה מרוכזת, מצומצמת ועם זאת עשירה, את ההתנגשות בין הציפיות של החברה ממנו ובין ערכיו בהם הוא נאחז. הוא שם בפי אלודה גיבורו את מחשבותיו.

חדוה, איתי וממוקה, כבנים לעמים קטנים עם תרבות עשירה ושפה המובנת למעט אנשים, חשו צורך לפרוץ את הבידוד הלשוני. הם תרגמו את הספר "אלודה כתלאורי" והוציאו אותו לאור בעברית; זאת בשל גדולת השירה, "בשל הרלוונטיות שלה לתרבות העברית" ומשום שיצירה זו עוסקת במאמץ לשמור על צלם אנוש במציאות אלימה, ובהתמודדות עם טראומה מלחמתית ופוסט טראומה אחרי קרב. הפואמה היא פורשת את המאבק הקשה על עצמאות המחשבה וההשקפה של היחיד, בסביבה שמרנית וחונקת חברתית, דתית ושבטית לאומית. נוסף על כך טרחו לתרגם ולהוציא לאור יצירות נוספות של ואז'ה פשבלה, כך למשל:

שִׁיר

מֵעֵבֶר לְנָהָר כֵּהֶה נִמְצֵאת אַתְּ

בֵּינֵינוּ מַיִם חוֹפְזִים גוֹאִים.

אֵין גֶּשֶׁר, סִירָה לָנוּ אֵין,

וְלֹא כְּנָפַיִם לַחֲצוֹת אֶת הַנָּהָר, אָז

אֲנִי מַבִּיט בְּפָנַיִךְ הַמְּחַיְּכִים

וּמִשְׁתּוֹקֵק לִלְחֹץ אֶת שְׂפָתַי לְשֶׁלָּךְ,

לַמְרוֹת שֶׁהֵיטֵב אֲנִי יוֹדֵעַ, לְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק

אוֹתָךְ בִּזְרוֹעוֹתַי, הוֹ יַקִירָתִי שֶׁלִּי!

אַף תִּקְוָה לֹא מְקִלָּה עַל חֹסֶר תִּקְוָתֵנוּ,

וְלֹא מְאִירָה אֶת הַשָּׁמַיִם הַמִּתְקַדְּרִים וּמַחְשִׁיכִים.

הִתְפַּכְּחוּת גּוֹרֶמֶת לָנוּ לְחִיּוּךְ מָרִיר

מִבַּעַד לַדְּמָעוֹת הַמְּעַוְּרוֹת אֶת הָעַיִן הַכּוֹאֶבֶת.

מֵעַל הַמַּיִם הַמְאִיצִים בִּפְרָאוּת

קוֹלִי נִשָּׂא עַל כָּנָף וְאֵלַיִךְ עָף,

אַךְ מִתְעַרְבֵּב בִּשְׁאָגָה מַחֲרִישַׁת אָזְנַיִם

בְּמַעֲמַקִּים זוֹעֲמִים הוּא צוֹלֵל וּמֵת.

מְאַכֶּל־לֵב לִרְאוֹת

אֶת הַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת, כְּמוֹ הַזֶּרֶם, בַּאֲנָחוֹת".

פשבלה, שכבר מרוחק מאיתנו שנים רבות, מעורר בקרב הקורא תחושת פליאה במגע עם המילים, המשפטים, המוזיקה של כתיבתו. מעורר השתאות מכך, שיושב אדם בקצה עולם ומעז לספר על הפרת סדרי עולם, מערער על הסדר האנושי, על החוק, במקום הפראי והעז בו הוא חי.

דרך סיפורי החיים ועבודות הספרות של הקבורים בפנתיאון מתאצמינדה, עולה ההיסטוריה המודרנית של גאורגיה, שבשל מיקומה האסטרטגי, בין הים הכספי לים השחור, על הדרך שבין אירופה לאסיה, היתה שטח מריבה בין כוחות גדולים ממנה וכמעט שלא היתה עצמאית, למעט תקופות קצרות. גאורגיה היא חיבור, בתפר גס, של ישויות כמו איבריה (Iveria), שהיתה בתחום ההשפעה הפרסי, לקולכיס, שהיתה בתחום ההשפעה היווני ומוכרת לנו כ"ארץ גיזת הזהב".

מכיוון שהגאורגים עצמם מפולגים בין שבטים שונים, עם נאמנויות שונות, שיסו אותם השליטים הזרים אלה באלה ובכך סיכלו את מאבקם לעצמאות. עם עלייתה של הלאומיות, בכל אירופה של אמצע המאה ה־19 (שהציונות היא אחד מביטוייה), פעלו משכילים גאורגים שוחרי חירות לגבש את הקליידוסקופ האנושי הזה לאומה אחת על ידי טיפוח שפה, מורשת וספרות. אינטלקטואלים אלו נאבקו נגד הניסיונות של הרוסים לטשטש את התרבות המקומית ולהטמיעה בתרבות הרוסית. אנשי הרוח הגאורגים, שהושפעו מהמאבק לחירות שהובילו עמיתיהם הרוסים, החזירו לתודעה הגאורגית היסטוריה ומיתוסים משותפים, טיפחו את השפה והנחילו אותה לעם, כתבו סיפורים, שירים, מחזות ומאמרים ובאמצעותם הטיפו לתקומת האומה. נפילת הצאר והיחלשותה הזמנית של רוסיה אחרי המהפכה הבולשביקית נוצלו על ידי הגאורגים וב־1918 הם הקימו מדינה עצמאית; זו נכבשה כעבור שלש שנים בידי ברית המועצות. אלו ששרדו את נגישות הצאר נרדפו עד חורמה על ידי סטלין וראש השירותים החשאיים שלו, לברנטי בריה; שניהם, למרבה האירוניה, בני העם הגאורגי. חברים מקומיים אמרו לי במרירות ובמידת מה של הגזמה, שתמיד הגאורגים היו עוזרים קרובים של הרוסים. בין "העוזרים הקרובים" היה גם אדוארד שוורדנדזה, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של גאורגיה. להפתעתי, שוורדנדזה לא אהוד בגאורגיה למרות שבמערב מאוד הערכנו אותו על התקופה בה היה שר החוץ של מיכאיל גורבצ'וב.

חלפו שבעה עשורים עד שהגאורגים שוב השיגו את עצמאותם. זו מתקיימת בזכותה תמיכה המערבית, וייתכן שגם בזכות שקדנותם של אנשי הרוח לטפח את תרבותם ואת סמליה. כך הפכו המרטירים, הקבורים בפנתיאון מתאצמינדה, לסמלים לאומיים.

מרבית הרחובות הראשיים בטביליסי, למעט שדרות רוסתוולי, קרויים על שמות אנשי רוח מודרניים דווקא – צ'אווצאוואדזה, קוסטבה, מרג'נשווילי. רחובות העיר וגניה שזורים בפסלים של אנשי רוח. השלטונות הגאורגיים משתמשים בפנתיאון מתאצמינדה, כסמל לאומי, לאיחוי שסעים חברתיים ופוליטיים ולאיחוד החברה ללאום אחד. דוגמה טובה היא סיפור קבורתו של זוויאד גָמסַחוּרדיָה, מי שהיה נשיאה הראשון של גאורגיה העצמאית. הוא היה מתרגם ומבקר ספרותי, בנו של הסופר הנחשב קונסטנטין גמסחורדיה. ב־1955 גמסחורדיה הבן הקים יחד עם חברו מֶרָבּ קוֹסטַבָה את הארגון הראשון לזכויות אדם בגאורגיה הקומוניסטית. הארגון נקרא "גורגסליאני" על שם המלך וחטנג גורגסלי, שם הרומז שהיו לגמסחורדיה גם שאיפות לאומיות; הוא הפיץ ספרות מחתרתית, כתב כמה מונוגרפיות ספרותיות ותרגם עבודות ספרותיות בריטיות, צרפתיות ואמריקאיות.

גמסחורדיה וקוסטבה נעצרו בהוראת שוורדנדזה, שהיה אז המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הגאורגית, כחלק ממסע ארצי כנגד פעילי זכויות אזרח. שניהם נידונו לשלוש שנות מאסר עם עבודת פרך ושלוש שנות גלות. מאסרם לווה בתשומת לב בינלאומית והקונגרס של ארצות הברית הציע אותם כמועמדים לקבלת פרס נובל לשלום לשנת 1978. קוסטבה הוגלה לסיביר וגמסחורדיה נשלח לרפובליקה של דגסטן. בסוף יוני 1979 קיבל חנינה בנסיבות מעוררות מחלוקת (קוסטבה נותר במאסר עד לשנת 1987). שלטונות ברית המועצות טענו כי "התוודה על פשעיו וחזר בו מדבריו".

גמסחורדיה חזר לגאורגיה ונחשב לנשיא כושל. הוא הודח על ידי האופוזיציה, החמושה בנשק רוסי ומת בנסיבות לא ברורות. הנשיא מיכאל סקשווילי הורה לקבור אותו בפנתיאון מתאצמינדה כדי למתן מתחים. זהו אינו הפנתיאון היחידי. בנוסף לו, קיימים עוד שני נקרופולי בטביליסי, בהם קבורים סופרים, אמנים, מדענים וגיבורים לאומיים של גאורגיה: פנתאון דידוּבֶּה ופנתאון סבורטלו, בהם קבורים יוצרים פחות קנוניים ויוצרים חדשים יותר. בפנתיאון דידובה קבור בין היתר הסופר הנפלא ניקו לורדקיפנידזה, שידוע במאבקו נגד גזענים רוסיים שניסו לחרחר שנאה אנטישמית ובתחילת המאה ה־20 ערך עיתון בשם "הלאום", שנסגר בגלל עמדתו הלאומית. עוד טמון שם וַחטַנג צֵ'לידזֵה שבשנים 1983-1973 פרסם חיבור תיעודי־ספרותי בשם "הכרוניקות של חיי כארתלי" בארבעה כרכים, בהתבסס על "חיי כארתלי" (אוסף חיבורים היסטוריוגרפיים גאורגיים מימי הביניים) ומקורות היסטוריים חיצוניים; הוא אינו בהכרח  קשור לקימום האומה. גם רבים מאלו שנתמנו בפנתיאון מתאצמינדה נקברו ברובם במקומות אחרים והועברו למקומם הנוכחי רק לאחר ששרדו את מבחן הזמן.

לבם של חדוה ואיתי הלך שבי אחר הסופרים הגאורגים. בעוד שחבריי ואני יצאתי למסלול רגלי בכפרים שבמחוז סוונטי, יצאו השנים למסע בעקבות עמיתיהם, הסופרים הגאורגים, בפינות חבויות של טביליסי. מסתבר שמתחת לאף, במרחק של הליכה ממרכז העיר, חבויים בתים־מוזיאונים של כמה מהסופרים הקבורים בפנתיאון מתאצמינדה. למען האמת, לא היה לי על כך מושג. מעבר למוזיאון הלאומי, המציג למבקרים את האומנות העתיקה, לא ידעתי על מוזיאונים נוספים. לא רק אני; חלקם הגדול של בתי סופרים, שהפכו למוזיאונים, אינו מוכר גם לתושבי העיר. חלק מהמוזיאונים האלו סגור לקהל למרות שמועסקים בהם שומרים ואנשי תחזוקה. לעתים השניים התקשו לאתר את הבתים שחיפשו ולא תמיד הצליחו, בין היתר משום ששמות הרחובות הוחלפו מספר פעמים לפי הרוח המתחלפת של השלטון. מי שאתמול היה יקיר המשטר, נחשב היום למשתף פעולה. מעת לעת מתעורר צורך אצל מאן דהוא להחליף את שמות הרחובות, כמו את ספרי הלימוד. כך למשל, ברחוב על שמו של המשורר יוסף גריששווילי, יש חנויות, ירקנים, קצבים. עושר של צבעים, חנויות, מסעדות, ריח של תבשילים. רק שמו של המשורר נעדר.

בקצה שדרות רוסתוולי פונים לכיוון הנהר ונכנסים לרחוב הקרוי על שם הסופר מיכאל גַ'ווַחישווילי. בבית מס' 21, עליו שלט קטן באותיות כרתוליות מסולסלות, נמצא מעונו של הסופר ומוזיאון שנקרא על שמו. המקום מוזנח. חדר מדרגות חשוך, מעקה חסר עמודים. בפנים דירה צנועה, שחלקה הימני נראה כמו אזור מגורים וחלקה השמאלי הוא חדר העבודה של הסופר. אין שילוט באנגלית. אין מי שיסביר, אין הרבה מידע, אבל ניתן לקבל איזו תחושה לגבי האדם שחי ויצר כאן. שולחן העבודה, הכסא שלידו המוזז הצידה באלכסון ביחס לשולחן, העמדה שיוצרת תחושה שהסופר חי כאן, קם לרגע מהכיסא וטרם ישוב. אבל לא.

מיכֵאיל גַ'ווַחישווילי, שייצג זרם חדש של רומן ריאליסטי, היה המפורסם מבין הסופרים שהיו קורבנות המשטר הסטליניסטי. הוא נולד בשנת 1880 בכפר צ'ראקווי, בשם מיכאל אדמשווילי. הסיפור הראשון שלו ראה אור בשנת 1903, תחת שם העט גַ'ווַחישווילי. ב־1905 עבד בעיקר כעיתונאי והחל את דרכו כמתנגד למשטר הצארי. תקופתו היצירתית הפורייה התחילה בשנות ה־20, לאחר אובדן עצמאותה של גאורגיה. כך למשל, פרסם בשנת 1925  את הרומן "בני חסותו של גַ'קוֹ", שבוֹ האציל תֵיימוּרַז חֵוויסתַווי – אינטלקטואל חביב ונדיב, מעומת עם גַ'קוֹ – הרפתקן רודף בצע ורמאי. ג'קו מנצל את אמונו של תיימורז, המחפש לעצמו פטרון בראשית השלטון הסובייטי, כדי לנשל את בן חסותו מרכושו ולהשתלט על אשתו היפה והאהובה. האציל המאומלל מאבד את שפיות דעתו. דמותו של תיימורז ממחישה את הידרדרותה ומפלתה של האצולה הגאורגית, את התפכחותה של האינטליגנציה מהמשטר החדש ואת הדמורליזציה הכללית אחרי האופוריה של תקופת העצמאות הקצרה.

בשנת 1926 פרסם את הרומן "צווארון לבן", שבין היתר מתאר את גורלם של החֵבסוּרים ההרריים אוהבי החירות במציאות הסובייטית. גיבור הרומן, אֵליזבַּר, הוא תושב טביליסי, שעוזב בזעם את אשתו ופורש לחבסורתי; בעודו מחפש מרבצי נחושת מתאהב בחַתוּנַה – מקומית מסורתית, שופעת חיים ואוהבת; הוא נושא אותה לאשה אבל אינו משתלב ואינו מסוגל לוותר על חיי העיר (המסומלים ברומן על ידי צווארון לבן); אליזבר עוזב את ההרים יחד עם אשתו המקומית וחוזר לטביליסי, בעודו נוטש את חבריו ומחותניו ההרריים לגורלם ערב האסון שמתקרב לפתחם בגלל ההתנגדות החבסורית המזוינת למשטר הסובייטי.

ב־1936 יצא לאור הרומן "אַרסֵנַה מַרַבּדֵלי"; שגיבורו הוא השודד ארסנה אודזלשווילי – דמות היסטורית־פולקלוריסטית פופולרית מהמאה ה־19. בעלילה התמקד ג'ווחישווילי בנסיבות הטרגיות שדחפו את ארסנה, איכר אציל נפש, לחיי פשע. מאבקו של פורע־חוק באצולה נחשב לתקין מבחינה פוליטית בעיני הקוראים הגאורגים, אך המבקרים הקומוניסטים התייחסו בחשדנות לדמיון בין תיאורי תקופת האימפריה הרוסית למציאות תחת המשטר הסובייטי. ג'ווחישווילי כתב עוד ספרים בהם תיאר בבהירות, בקשיחולת ובהומור את החיים בגאורגיה ועורר התנגדות למשטר הסטליניסטי. העלילות שלו מרדניות, לעתים אלימות, מתעמתות עם טבואים מסורתיים ומתריסות נגד הניוול החברתי. הוא כתב ביושר ובישירות עם אמפטיה וביקורת על האנשים החיים בשולי החברה, אנשים שקופים, אנטי גיבורים, חסרי סיכוי. הוא כתב על מין בחופשיות והשכיל לתאר ארוטיקה בעדינות ובנועזות. כך למשל, בסיפור 'קבאצ'ה הגיע מאוחר מדי', מתואר תומא, עובד רכבת שחי בבית בודד בצד המסילה עם טינה, בתו העיוורת. לנערה המתבגרת יש יצר חיים ויצר מין בריאים. האב מבין את זה, צר לו שסיכוייה של בתו להתחתן אפסיים בגלל עוורונה ובגלל עוניה, והוא תומך בזכותה לחוות את כל החוויות, לרבות אהבה והנאה מינית, והוא אף מוכן ומסכים לכך שתאהב גבר אפילו ליום, ‏לשעה, לדקה, שתזכה לחוש נאהבת, חרף המנהג והחוק שתובעים נישואין.

"האב ובתו יושבים ביחד, היא מתופפת והוא שר:

טיניקו, נערתי, אמרי,

מי היה איתך אתמול?

בטלנים ושתיינים, פושעים מטונפים.

הם שברו את הבקבוקים ואת הכדים.

כל הבקבוקים, כל הכדים.

(המשמעות של: "שברו את כל הבקבוקים ואת כל הכדים" – היא שבירה של כל המחסומים, כלומר קיום יחסי מין מלאים).

חוקר הספרות הבריטי דונלד רייפילד (Donald Rayfield) כתב עליו בספרו על הספרות הגאורגית (The Literature of Georgia): "דרכו שופעת החיים לספר סיפור, המתחיל ישר מאמצע העניינים, ההומור העליז, האירוניה הסמויה, והאומץ המוסרי שלו, ראויים שיושוו לאלה של סטנדל, גי דה מופאסאן ואמיל זולה".

איתי לעומת זאת כתב אחרת, אולי בתשובה לרייפילד: "הוא לא 'כמו גי דה מופסן' ולא 'כמו מישהו אחר' – הוא עומד בפני עצמו בכל גדולתו. ג'אוואחישווילי נחשב למצפון של האומה הגאורגית. הוא תיאר את המציאות מבלי לייפות אותה. כתיבתו חדה, חשופה, חושפת. לעתים חותכת. הוא כתב תמך בחברה הגאורגית המתגבשת, אבל תמיכתו זו לא סימאה את עיניו והוא לא נרתע מלכתוב על הבעיות המוסריות שלה – מנהגי השוד של ההרריים, השחיתות, נקמת הדם, היחס לנשים. הוא לא חשש מלכתוב נגד השלטון הבולשיביקי והוא שילם על כך בחייו. […] כתיבה על יצר וביקורת נגד החנק המיני בחברה הגיאורגית השמרנית, אינן דומות לכתיבה על יצר בצרפת החופשית והמתירנית. התעוזה של ג'אווחישווילי מפעימה. הוא הקדים את זמנו וגם את זמננו. בזכות תעוזתו, וּבזכות יכולתו הנדירה לזהות וּלבטא מורכבויות, דקויות ומצבים עדינים, תוך ביקורת חודרת – מבלי לאבד אמפטיה, יש לו מקום בפנתיאון של גדולי הסופרים".

ביולי 1937 התכנס איגוד הסופרים בגאורגיה ישיבה מיוחדת, בה נדונה התאבדותו של משורר בשם פאולו איישווילי, שירה בעצמו בבניין האיגוד. בישיבה הוחלט לגנות את המעשה כפרובוקציה אנטי סובייטית. ג'וואחישווילי היה החבר היחידי שסירב לגנות את איישווילי. אדרבה, הוא הילל את אומץ לבו. כעבור ארבעה ימים התכנס האיגוד שוב וקבע כי "מיכאל ג'ווחישווילי הוא אויב העם, מרגל וחתרן, ועליו להיות מגורש מאיגוד הסופרים ומושמד פיזית". הוא הוצא להורג ואילו יצירותיו נאסרו לפרסום במשך כ־20 שנה. שמו טוהר בסוף שנות ה־50. בשנים 1964-1958 יצירותיו המובחרות פורסמו באוסף בן שישה כרכים. כמה סיפורים שלו תורגמו לעברית על ידי חדוה ואיתי ופורסמו בקובץ "סיפורים גאורגיים".

במהלך כתיבת הספר "סתיו בטביליסי", חיפשו חדוה ואיתי עבודות של ג'ווחישווילי. תוך כדי כך הם פגשנו את בתו, ועוד הרבה אנשים, אינטלקטואלים, אנשי תרבות, מנהלי מוזיאונים, אנשים מהספרייה הלאומית הגאורגית.

לא הרחק מביתו של ג'אוואחישווילי גר המשורר גָלַקטיוֹן טאבּידזֶה, שהתפרסם גם מחוץ לגבולות ארצו ויודעים עליו יותר. הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים הגאורגים, השפיע בצורה משמעותית על השירה והספרות הגאורגית המודרנית וכונה גם "ביירון הגאורגי" (כרתוולי ביירוני). טאבידזה נולד בשנת 1891 בעיירה צ'קווישי. היה יתום מאב, למד בקוטאיסי ואחר כך בסמינר התיאולוגי בטביליסי. בגיל 19 החל לעבוד כמורה ובגיל 23 פרסם את קובץ שיריו הראשון, שהושפע מזרם הסימבוליזם האירופי. היה משופע ברמיזות לרעיונות ובעיקר לרגשות, בעזרת דימויים ספרותיים ומיתולוגיים. קובץ השירים הבא שלו שנקרא "פרחים אמנותיים" פורסם בשנת 1919, זכה להצלחה רבה, ומיצב אותו כגדול המשוררים הגאורגים של זמנו. שיריו החדשים היו אישיים מאד, ליריים ובהם כתב על עצמו ועל כמיהתו לאהבה. טאבידזה פרסם במהלך חייו אלפי שירים, שפורסמו לשפות רבות.

רוב כתיבתו הייתה ספוגה בנושאים כמו בדידות, יתמות, תחושות בלהה מבשרות רעות, כפי שניתן לראות ביצירות המופת שלו: "ללא אהבה" (1913), "אני והלילה" (1913), "סוסי תכלת" (1915) ו"הרוח נושבת" (1924). עמיתיו, שלא הבינו לנפשו, חשבו שהתבודדותו באה מבחירה וכינוהו "אביר מסדר הבדידות", כאילו שהכתרת הבדידות בתואר כבוד עושה אותה לקלה יותר. למרות שהמשורר עזרא פאונד הגדיר פעם שירה כ"חלק שלא עובר בתרגום", תרגמה חדוה רוקח, מאנגלית, את שירו "היכן שהוא ראיתי פנים". להלן כמה שורות מתוכו:

"חִפַּשְׂתִּי אַחֲרֶיהָ,

זְמַן רַב, בַּמֶּרְחַקִּים… לַשָּׁוְא!

אֲנִי יוֹדֵעַ כַּמָּה רְחוֹקָה הִיא, וַעֲדַיִן, –

מַדּוּעַ קִרְבָתָהּ מְעַנָּה?!"

במהלך הדיכוי הסטליניסטי של 1937, נאסרה אשתו של טאבידזה, אולגה אוקודז'אווה, והוגלתה לסיביר. שם היא מתה בשנת 1944. בן דודו של טאבידזה משורר אף הוא, טיציאן טאבידזה, יחד עם יוצרים נוספים, נאסר והוצא להורג במסגרת הטיהורים הגדולים. אירועים אלה גרמו לגלקטיון לשקוע בדיכאון ולהתמכרות לטיפה המרה. עבודתו הספרותית היתה יכולה להיחשב כ"אינדוודואליסטית יתר על המידה" לפי קני המידה המהפכניים. הוא עצמו נחקר והוכה קשות על ידי לברנטי בריה. אך שתיקותיו הארוכות ובדידותו הצילו אותו ממוות. יתכן שמעמדו כמשורר נערץ גרם לשלטונות להעריך שמותו יגרום יותר נזק מאשר השארתו בחיים; הוא המשיך לקבל תארים ופרסים ופרסם שירים חדשים אולם חייו היו הרוסים לחלוטין. כשהוא חולה מאוד ובדיכאון הועבר לבית החולים הפסיכיאטרי בטביליסי, שם סיים את חייו, בשנת 1959, על ידי קפיצה אל מותו מחלון בית החולים. הוא נטמן בפנתאון מתאצמינדה. בלווייתו השתתפו רבבות. בשנת 2000, פרסמה הכנסייה הגאורגית מחילה רשמית על חטא ההתאבדות. ביתו נמצא ברחוב שנקרא על שמו, לא הרחק מגשר מקושט בפסלי אריות, מתוח על נהר המטקוורי, הנושא אף הוא את שמו של המשורר.

ההליכה מבית לבית היא לא רק אמצעי. היא מטרה. טיול בפני עצמו. אוטובוסים צהובים חדישים בצבע צהוב לימוני, מוניות שירות מפוייחות, בדים קשורים על מוט, מטאטאים מזרדים, דוכני ספרים תחת כיפת השמים, תריסים בצבע מתקלף, חצרות צפופות וחבלי כביסה. עמודים מחלידים. מאפיה עם ככרות לחם עגולים על מדפים. גושים של חמאה צהובה מאוד, צנצנות של דבש. ירקות פרוסים על דוכנים מאולתרים, סיגריות ארוכות מדיפות ריח חריף של טבק, ארגזים, גבינות קשות מוצגות לראווה בבגאג' של סטיישן ישנה, ערימה של אפרסקים עסיסיים, מרפסות קטנות, מעקות מעוטרים בפיתוחי ברזל, בתים מתפוררים, חלונות שקיבלו זוויות מוזרות כתוצאה מרעידות אדמה. שביל מוזנח מתפתל בין בתי עץ. חן דקדנטי.

ברחוב איוונה ג'וואווחישווילי מס' 7 נמצא הארמון של איליה צָ'ווצָ'וודזֶה, מעורר רושם טרגי של עבר מפואר, ניסיון כושל לשמור על חזות מכובדת בתוך הוויה מוזנחת. יש שם מדריכה בגאורגית, מדריכה ברוסית ומתרגמת לאנגלית. כך מוצא את עצמו זוג בודד, מוקף בצוות משולש. אחת מהן אחראית להדליק את האור כשנכנסים לחדר ולכבות אותו שיוצאים ממנו. הסיור בבית, המעבר מחדר לחדר, מעניקים תחושה של כניסה לפרטיות. כאילו  חולקים אינטימיות עם מי שהתגורר כאן.

איליה צ'ווצ'וודזה נולד בקווארלי, כפר הממוקם בעמק נהר האלזני, במחוז המזרח גאורגי קאחתי, שהיה באותם ימים חלק מהאימפריה הרוסית (בפלך טביליסי של מלכות המשנה של הקווקז). האדם הוא תבנית נוף הולדתו. כשאני שומע את השם "קאחתי", אני נזכר בעיר המחוז תלווי (Telavi), במנזר הענק אלוורדי שבנה המלך הדגול דוד הבנאי, בשדות החמניות, מישורי ענק של פרחי שמש צהובים, בכרמים, ביקבים , בעיר הציורית סינגנאחי, שבנויה כמבצר על גבעה, ושומרה וחודשה עד שניטל ממנה טעמה והפכה למוזיאון. שואל את עצמי עד כמה איך בסיורי שם לא הקדשתי לו את תשומת הלב הדרושה.

הוא נולד למשפחת אצילים כפרית אמידה במחוז קאחתי, כפי שניתן להיווכח מבית המוזיאון על שמו בקווארלי, הכולל טירה בעלת שתי קומות בסגנון ימי הביניים. איליה קיבל את התואר "תאוואדי" (נסיך), עם היוולדו. בפקודת המלך ארקלה השני קיבל הסבא רבא של איליה, בזפס צ’ווצ’וודזה, תואר אצילות כהוקרה על כך שהביס 20,000 פולשים פרסים שפלשו לקווארלי בשנת 1755. גם לגריגול, אביו של איליה, היה רקע צבאי ויחד עם אנשי צבא אחרים הגן על הכפר מפני הפולשים שהגיעו מדגסטן. גריגול היה ליברל משכיל, דיבר רוסית וקרוב בשעתו למהפכנים הדקבריסטים. הוא שלח את איליה ללמוד עם ילדי האיכרים אצל כומר, שהנחיל להם סיפורי קודש בעיבוד פטריוטי. במקביל למד איליה מהוריו המשכילים את הסיפורים מעוררי ההשראה על הגבורה הגאורגית כפי שהשתקפו בכתבים ההיסטוריים הקלאסיים. באוטוביוגרפיה שלו מייחס איליה לאימו, הנסיכה מרים צ’ווצ’וודזה, שהכירה את רוב בעל פה הנובלות והפואמות הגאורגיות ועודדה את ילדיה ללמוד אותן. כבר בהיותו תלמיד תיכון סייע לערוך בטאון ספרותי לאומי ובשנת 1857 פרסם בו את שירו הראשון.

בתקופת חייו כסטודנט ברוסיה, אירעו מהפכות רבות באירופה, ואיליה עקב אחריהן בעניין רב. תשומת לבו התמקדה באירועים באיטליה ובמאבקו של ג'וזפה גריבלדי, שאותו העריץ שנים רבות.

בשנת 1861 חזר איליה לגאורגיה לאחר שהשלים את לימודיו. במסעו חזרה לגאורגיה כתב את יצירתו, "יומני הנוסע", בו הוא מתאר את חשיבות הבנייה הלאומית ומבצע השוואה אלגורית בין הר קזבק ונהר טרגי (ברוסיה נקרא: טרק) במחוז ההיסטורי חבסורתי בגאורגיה. בהשראת התנועות הליברליות באירופה של אותה תקופה פעל לגבש ולממש חזון לאומי גאורגי וחברה יציבה במולדתו. אחת מיצירותיו הידועות, "המלך דימיטרי מקריב את עצמו", מבטאת את ההתעוררות הלאומית בהמאה ה־19.

ב־1863 הוציא לאור כתב עת שנקרא "המבשר הגאורגי" ("סָכַּרתווֶלוֹס מוֹאמבֶּה") וכתב בו שגאורגיה היא ארץ עצמאית. היתה זו הצהרה חתרנית ואמיצה, משום שגאורגיה נשלטה אז על ידי הרוסים. במאמריו הופיעו מלים חדשות בשפה הגאורגית העתיקה – מפלגה, דמוקרטיה, חירות, תנועת שחרור. אולם הביטאון  לא שרד כלכלית ונסגר. מעת לעת אפשר להבחין בדמיון שבין העיתונות הלאומית הגאורגית לבין זו היהודית. אדם קרוב אצל עצמו. הגילויים של איתי וחדוה מחזירים אותם הביתה. ספרם מוליך אותי באותו משעול. באותן שנים יצא לאור עיתון עברי בשם "המבשר" ובווינה פורסם עיתון בשם "השחר" וכמה שנים מאוחר יותר שתל אליעזר בן יהודה בעיתונו "הצבי", מילים עבריות חדשות; לא מעט מהן קשורות לסביבת החיים החברתית־פוליטית (אם כי בן יהודה היה פחות הומניסט מאיליה צ’ווצ’וודזה והחזון הלאומי שלו עמד בסתירה לחופש הפרט). כמו עמיתיו הגאורגיים, לדעת איליה הפתרון למצוקותיו של הפרט ויכולתו להגשים את מאווייו היו תכלית החזון הלאומי לא פחות מאשר עצמאותה המדינית של גאורגיה. בסיפורו "על הגרדום" הוא מתאר מכתב של בחור צעיר המאשים את משפחתו, את החברה ואת המדינה בהכרעתו לחיות חיי פשע. גם את הסיפור הזה תרגמו חדוה ואיתי והוא נכלל באנתולוגיה "סיפורים גאורגיים".

ב־1877 פתח איליה שבועון שנקרא "איבריה" ובאמצעותו קרא לעצמאות מדינית, לתחיית התרבות ולשחרור הכנסייה הגאורגית מכפיפותה לכנסייה הפרובוסלבית הרוסית. המאמרים, הכתבות והתרגומים שפרסם, תמכו בגיבוש העם הגאורגי ונטעו בו תקווה לעצמאות. מבחינה ספרותית ותרבותית, ביטא "איבריה" תפיסה, לפיה תרבות בדלנית ומתבדלת נידונה לניוון ואילו תרבות שמתכתבת עם תרבויות אחרות וניזונה ממקורותיה העתיקים, מתפתחת ומתעשרת. שיריו ביטאו את השקפתו שחירות מדינית הינה תנאי הכרחי לחופש הפרט ולאושרו.

היו שהשוו אותו למשה רבנו, משום ששחרר שבטים משעבוד וגיבש אותם לעם. איליה צ’ווצ’וודזה לא הגיע לארץ המובטחת. פעולותיו היו לצנינים הן בעיני הצאר הן בעיני מתנגדיו. הצאר חשש מהתקוממות לאומית בגאורגיה והמפלגות הקומוניסטיות, שחתרו להקמת מדינת פועלים כלל עולמית, התנגדו לחזון הלאומי שלו. ידוע שהצאר ומתנגדיו השתמשו בשיטות דומות לטיפול במתנגדים. ב־28 באוגוסט 1907 נסעו איליה ואשתו אולגה לכפר הולדתה. בדרך, בציצאמוּרי הסמוכה למצחתה נורה איליה למוות על ידי השודד גיגליה בֶּרבּיצ'אשווילי. לא ברור אם היתה זו זרועו הארוכה של הצאר, או אולי נשלח הרוצח על ידי אחת המפלגות המרקסיסטיות. לאחר מותו הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית, משום שעמד בחוד החנית של תחיית התנועה הלאומית הגאורגית במחצית השנייה של המאה ה־19, בתקופת שלטון האימפריה הרוסית בגאורגיה. כיום מוכר צ’ווצ’וודזה כאבי האומה של גאורגיה. בחדרים המתפוררים של ארמונו אצורה הרוח שנשבה במאה ה־19 ונשאה ערכים של חירות ואחווה לכל שכבות העם.  מורשתו זיכתה אותו בהערצה מוחלטת של העם הגאורגי. נוסף על המוזיאונים שהוקדשו להנצחת חייו וזכרו, מוצב פסלו בכניסה לדרך הצבאית הגאורגית החוצה את הקווקז הגבוה, בואכה הנהר טרק (בגאורגית: טרגי) שבקדם־קווקז הרוסי.

בעקבות הגילויים האלה, השתוקקו איתי וחדוה לקרוא עוד ספרות גאורגית ובנסיעות ‏הבאות סרקו את חנויות הספרים בטביליסי וחיפשו כל מה שתורגם מגאורגית לאנגלית. במהלך השנים מצאו ‏סיפורים, שאותם חשו צורך לחלוק ושפרשו לפניהם תמונת מציאות, הלכי נפש, חוויות וערכים של סופרים, שחיו ‏בגאורגיה בשנים שונות וכתבו על החיים בארצם. חלק מהאוצר שמצאו קיבצו בספר "סיפורים גאורגיים". חלק מהסיפורים עוסק במעמד האשה ובאפליית נשים; רבים מהם עוסקים בשחיתות פוליטית, ברדיפת בצע ובפערים חברתיים. הסיפורים מדגישים את הצדדים האנושיים של גיבוריהם. מאלמנה מרובת ילדים שחמור מאומץ משנה את חייה, מגנב גיבור שאחיו הוצא להורג בתלייה או מעלמה חיננית ועיוורת הזוכה לבסוף לראות בעקבות ניתוח בעיר הבירה.

כמוציאים לאור, יש לחדוה ואיתי פריבילגיה גדולה לפרסם עבודות ספרות שיש להן ערך ומשמעות בעיניהם, ולמסור אותן ‏לקורא הישראלי באופן נאמן לרוח בה נכתבו. אחרי ההתרגשויות הראשונות שהתעוררו מקריאת הסיפורים האלה ‏ובמהלך כמה שנים של עבודה על הקובץ הזה, הם שמו לב, וכך גם הקורא, שלרובם מכנה משותף מובהק: כולם עוסקים בעוולות ‏חברתיים, ביחסים בין היחיד למשפחתו ובין היחיד למסגרות רחבות יותר – הכפר, העיר, המדינה, ארגונים שונים. ‏הסופרים האלה ביקרו את החברה בה חיו, את המנהגים החדשים והישנים, את ההסתאבות והשחיתות שפשתה ‏בקרב פקידי השלטון השונים (שופטים, אדמיניסטרטורים ואנשי־דת), באצולה הכפרית והעירונית וגם בפשוטי ‏העם. ‏חשיבותם הגדולה, לדעתי, היא שבנוסף להיותם משרתי מטרה לאומית, הסיפורים האלו קודם כל אוניברסליים. הם  מצאו לנכון להכניס ל"סיפורים גאורגים" את יצירותיו של נודאר דומבדזה, שאינו חלק מהתימה העיקרית של מחקרם, אבל היה סופר חשוב ביותר בעת הקומוניסטית ומעביר ביקורת על תקופתו. אחד מסיפוריו, שנכלל בקובץ, עוסק בתנופת בנייה גרועה וזולה של בניינים חדשים עם מרפסות נוטות לקרוס.

אומנם יהודי גאורגיה לא תרמו במיוחד לתרבות הגאורגית הכללית וליצירה הלאומית הגאורגית (קשה למצוא יהודי גאורגי, שתרם לתהליך הזה, אפילו לא המפורסם שבהם יעקב פפיאשוילי) אבל אדם קרוב אצל עצמו, וחדוה ואיתי בחור ראו חובה להוציא לאור את ספרו של נתן אליהשווילי "היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל", שמהווה מקור אמין לתולדות יהודי גרוזיה. לא הרבה חיבורים נכתבו על יהדות ארצות הקווקז, חלקם לוקה בערבוב פולקלור עם עובדות ובמשוא פנים, במגמתיות פוליטית או אידאולוגית או דתית. הספר הזה, לעומת זאת, נדיר בכנותו, במהימנותו וברצינותו; מנפה את העובדות מתוך המסורות. הוא מאחה בין תולדות יהודי גרוזיה ובין סיפורו האישי של המחבר, שיש לו חלק בהיסטוריה של יהודי גרוזיה בראשית המאה ה־20. אדם שראה את העוולות ואת ההשחתה שסביבו ועם זאת לא איבד צלם אנוש ונשאר תם וחכם וערכי. נתן אליהשווילי. בסוף 1925 עלה לארץ עם משפחתו ועימם שבע־עשרה משפחות נוספות. ביום עבד כפועל חקלאי ובלילה כתב על תולדות יהודי גרוזיה. הוא מת בתל אביב ב־1929, לאחר מחלת כליות ממושכת, בן שלושים ושש.

החיידק הגאורגי עדיין מקנן במוחם ובלבם של חדוה ואיתי. ב־2021 הם עתידים להוציא לאור את משליו של סולחאן סאבא אורבליאני, גדול המספרים של גאורגיה במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה.

* השירים, קטעי הסיפורים המתורגמים, צילומים וחלק מהמידע לקוחים מהספרים 'סתיו בטביליסי' מאת חדוה רוקח ואיתי בחור, 'סיפורים גאורגיים' – אנתולוגיה של סופרים גאורגיים, 'אלודה כתלאורי' מאת ואז'ה פשבלה ו'היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל' מאת נתן אליהשווילי, כולם בהוצאת איתי בחור.