סרדיניה – מבואות

סרדיניה (SARDENGA) היא האי השני בגודלו בים התיכון.

כתב: גילי חסקין

שטח:

עם האיים שלחופיו –  24,090 קמ"ר. ויחד הם מהווים אזור אוטונומי.

באגן המערבי של הים התיכון, בין הים הטירני המפריד בינה לבין חצי האי האפניני לבין הים הבלארי. בצפון מפריד במפרץ בוניפציו בינה לבין קורסיקה. סרדיניה וקורסיקה חולשות למעשה על מרכזו של הים התיכון. כבר באלף ה II-לפנה"ס היה קשר ימי עם קורסיקה, מלטה, צרפת, צפון אפריקה והאיים הבלאריים.

אדמיניסטרציה: לאי אוטונומיה הדומה לזו של סיציליה. הוא מחולק אדמיניסטרטיבית לארבעה  מחוזות: Cagiari, Nauro, Oristano, Sassari.

המבנה הטופוגרפי איננו אחיד. כ-% 14 משטח האי הוא הרים; כ-%1 משטחו הם מישורים והשאר גבעות. מבחינה גיאומורפולוגית הנוף הוא בעיקר רמות ופני שטח סחופים,בעלי מראה מבותר. המזרח הינו קניונים מבותרים שיאם בהרי ג'נרג'נטו (Gennargentu) המכונים גם "ההרים השחורים", שהם הגבוהים באי ומגיעים לשיא של  1,834 מ'. רכס נמוך חוצה את החלק הצפוני של האי מדרום-מערב לצפון-מזרח. בדרום-מערב האי מצויים שני גושים הרריים. סמוך לחופים נמצאים מישורים, שהגדול שבהם, אגן קאמפידנו (Campidano) נמצא בדרום מערב. במשך שנים התרכזה האוכלוסייה במישורי החוף וסבלה ממלריה.

מבחינה גיאולוגית שונה סרדיניה מייתר חלקי איטליה. סרדיניה וקורסיקה הן שרידי גוש עתיק שרוסק בשלישון בפעילות טקטונית שהתבטאה בשברים. ב- 2/3 משטח האי, בעיקר במזרח, נחשף המסלע הגרניטי. במערב מכוסה האי בסלעי משקע גירניים מתקופת המזוזואיקון והוא עשיר בשכבות של פחם. החלק מערבי בנוי מהרי געש ובצפון המערב, גוש סלע קדום, עשיר במחצבים.

 

סרדיניה היא אחד מאזורי המכרות העיקריים של איטליה, בסרדיניה כורים עופרת, אבץ, אנטימון, מוליבדן, מלח ועוד. אם כי ניתן לומר כי מספר העוסקים במכרות הולך ויורד.

מספר התושבים כמיליון ושש מאות אלף. צפיפות האוכלוסין קטנה מזו של איטליה – 63 נפשות לקמ"ר). אם כי החלוקה איננה מאוזנת. כמעט ואין בסרדיניה הרבה ריכוזים עירוניים גדולים, אך במחוזות של קאליגרי וססרי הצפיפות גדולה ואזורי ההר ריקים כמעט לחלוטין. כמו כן קיימת הגירה מהאי לאיטליה ואל מעבר לים (אוסטרליה). אוכלוסיית סרדיניה היתה נתונה לאורך הדורות בבידוד אתני. מאז ימי רומא, כשהיתה מקור לאספקת עבדים, ועד המאה ה- 18, הלכה אוכלוסיית האי והתמעטה. התושבים סבלו משודדים, מגיפות ובצורות.  גידול האוכלוסין החל רק עם עליית בית סאביה.

מתבססת עדיין על חקלאות ודייג ובעשורים האחרונים גם על תיירות ברמה גבוהה. מספר העוסקים במכרות הולך ויורד, כתוצאה מירידת הפחם שבדרום  האי. התפוקה של פחם יחסית למספר הפועלים היא הנמוכה בכל אירופה. הפיגור בפיתוחם של מחצבי סרדיניה יכול לשמש אינדיקאטור לפיגורה הכלכלי הכללי. רוב המחצבים מנוצלים ומפותחים באיטליה גופא. סרדיניה היא נחשבה שנים למחוז הפחות מפותח באיטליה, אם כי הערכה זאת הולכת ומאבדת מאמינותה עם התפתחות התיירות. בעשורים האחרונים הפכה סרדיניה למרכז לתיירות בינ"ל סכומים רבים הושקעו בפיתוח תשתיות  וסרדיניה מכנה את עצמה "קליפורניה של הים התיכון".

תרבות: סרדיניה מזכירה במנופה הפיסי והאנושי ארץ ים תיכונית יותר  אשר אירופאית. יש מעט מהנופך האיטלקי בערי האי וקורטוב של ספרדיות באלגיירו.

 

תושבי סרדיניה הקדומים ביותר המוכרים לנו היו הסארדים. תושבים ממוצא ליגורי, שהיו נתונים כבר בתקופות קדומות, להשפעות חיצוניות שבאו באמצעות סוחרים וכובשים, שנחתו בחופיהם, כדי לנצל את המתכות, בסרדיניה נתגלו שרידים רבים מן התקופה הניאוליתית: מערות קבורה גדולות ודולמנים. התרבות היחידה שהתפתחה באי היתה תרבות ה"נוראגי" (Nuraghi), שפרחה בערך בתקופה שבין  500 ל- 1500 לפנה"ס (ראה להלן).

הסארדים היו עם של רועים, חקלאים ולוחמים, שנתרכזו בעיקר בערי מרכז האי. סביר להניח שהם השרדנים הנזכרים בין גויי הים שפלשו למצרים במאה ה- 13 לפנה"ס והקרב הימי בו הובסו מונצח על קירות מדינת האבו מקדש המוות שבנה רעמסס ה-III.

קורות סרדיניה הם תוצאה של קשריה עם המרכזים התרבותיים החשובים של אזור הים התיכון. ראשית יישובה של סרדיניה, לפני 14,000 שנה, עת היה האי מחובר לאירופה. לתרבות זו, הרומנלית, מקבילות  רבות באיטליה והיא מאופיינת על ידי מיקרוליטים. גל הגירה נוסף, הגיע בסוף האלף ה 6 לפנה"ס, של נושאי תרבות סטנטינלו שמוצאם כנראה מאנטוליה. הם התיישבו בכפרי סוכות במזרח האי, עסקו בחקלאות ודייג, וייצרו כלי חרס פשוטים. באלף הרביעי והשלישי לפנה"ס שמשה סרדיניה מרכז ימי חשוב בעל קשרים עם יוון, מלטה, סיציליה, קורסיקה והאיים הבלאריים. בתקופה זו היו קיימים בסרדיניה מגאליתים כמו בכל רחבי הים התיכון.

 

נוראגי (Nuraghi) וביחיד נורגה (Nuraghe) הם מבנים עתיקים הנפוצים כיחידי או כקבוצות בכל רחבי סרדיניה. משמעות השם היא "ערימת אבנים" או "מבנה חלול". מהלכת דעה כי מקור השם שונה לחלוטין וכי הוא נגזר מ-  Norax המנהיג האיברי ומייסד העיר העתיקה נורה.

צורתו הטיפוסית של הנורגה הבודד הוא מגדל דמוי חרוט קטום, בנוי אבני גוויל ללא טיח. עובי הקירות רב ללא שיעור מן החלל הפנימי. בכמה מקרים מגיע גובהם ל 10 מטרים ויותר ובהם שני חדרים בשתי קומות בלתי מסותתות. כללית מזכיר הנורגה בצורתו את השומרות הנפוצות בארצנו אך הוא גדול הרבה יותר. הארכיאולוג אדם זרטל מצא בחפירותיו שבהר אמיר, שרידים מסוף האלף ה II- לפנה"ס, המזכירים בצורתם את הנוראגי והוא משער שנבנו על ידי הסרצניים, אחד מגויי הים. בסרדיניה נפוצים נוראגים רבים (נמנו באי למעלה מ-6800), אלא שרובם הרוסים כיום. הם מאפיינים תרבות קדומה ששררה באי במאות ה-14 עד ל-3 לפנה"ס ומכונה על שמם "תרבות הנוראגי".

הנוראגי הוקמו בראשית תקופה זאת ויש חילוקי דעות על תפקידם. יש החושבים אותם לבתי חווה, אחרים מייחסים להם משמעות פולחנית ויש הרואים בהם בתי מפלט משפחתיים לעת מלחמה. צורתם עגולה בדרך כלל ולהם פתח אחד. במשך מאות בשנים הבאות הוקפו הנוראגי הקדומים בחומות עבות. הוצמדו אליהם מבנים נוספים ונוצרו מכלולים גדולים ומורכבים. הנוראגי  המאוחרים כוללים כמה יחידות אם צמודות; צורתם כמשולש או כמרובע וקירותיהם עבים ביותר. בתוכם שלושה או ארבעה חללים פנימיים – חדרים המחוברים על ידי מסדרונות צרים וארוכים. מכלולי הנוראגי הגדולים יכלו לתת מחסה ל- 200-300  נפש והם מבצרי עוז של ממש. ברור כי בנייתם של אלה אינם תוצאה של יוזמה פרטית או משפחתית וכי תפקידם הוא הגנתי מובהק.

 

המילה העברית "אי" מקורה במלה המצרית "או". איי הגויים המוזכרים בלוח העמים (בראשית י'  5) הם איי הים התיכון המזרחי, אשר בהם פשטה ההתיישבות היוונית במאות ה- 12-10 לפנה"ס. "איי הים" נזכרים בישעיהו י"א 11 כמקום מרוחק מהארץ שעד אליו הגיעו גולי יהודה ומשם הם עתידים להיאסף. בספר יחזקאל כ"ו (18 משא צור) מתוארת חרדת העמים כאשר הגיעה אליהם השמועה על חורבן צור. בכל המקומות הללו התכוונו לאיי הים התיכון המזרחיים (קפריסין, כרתים, איי הים האגאי ועוד) וכנראה גם לאיים מרוחקים כגון סיציליה, סרדיניה והאיים הבלאריים. הכוונה היא לכל אותם איים שיושבו על ידי הפיניקים מהם נודע לבני ישראל.

בימי רעמסס ה-III הגיעה לשיא תנועת העמים ונדודיהם מן הבלקנים ואיי הים האיגאי, ובכללם גויי הים של המקורות המצריים, הכפתוריים של המקרא) בכתובת אחת של רעמסס ה III-נאמר: "הגויים מאיי הים יצאו… כל ארץ לא עצרה כוח לעמוד בפני מחנותיהם….עצמת כוחם היתה פלשת, סכל (סיציליה?), שכלל, דננ….".[1]

סרדיניה, היושבת בצומת דרכי הים, משכה אליה ספנים ומתיישבים  ראשונים היו הפיניקים. כבר בראשית האלף הראשון לפנה"ס, הקימו הפיניקים מושבות באי. סמוך לשנת  500 לפנה"ס כבשו את האי בני קרת חדשה והתושבים המקוריים נדחקו להרים. בשום פנים אין לייחס למושבה פיניקית את אותה המשמעות שמייחסים למושבה יוונית, כלומר, העברת חלק מן המולדת למקום אחר, על כל הכלול במושג "מולדת". הפיניקים באו כדי לסחור. כפי שכותב תוקידידס הם יישבו לכל אורך חופי סרדיניה, בחפשם את הכפים שלכל אורך החוף ואת האיים. הקטנים הסמוכים, לצורך מסחרם עם הסארדים, כמו עם הסיקולים בסיציליה. לא היו אלה אלא מעגנים לאורך חופי הים, סוכנויות מסחר ומחסנים. יישובים כאילו היו קיימים גם בחוף המזרחי. היו אל ישובים ארעיים, חוות קטנות שהוקמו בקרב הילידים לכן גם לא השאירו עדויות בשטח. כשבאו המתיישבים היווניים נוצר מאבק בין פעילות קולוניאלית בעלת אופי כלכלי טהור לבין פעילות החותרת לשלטון ישיר. ברו משום כך מדוע האחרונה ניצחה. כאשר ביקשה קרתגו לדכא מרידה של חייל השכירים שלה בסרדיניה התערבה רומא ואילצה את קרתגו לוותר גם על סרדיניה וקורסיקה (238) ולשלם עוד. לאחר הכיבוש הרומאי, הרומאים רדו בהם תכופות. בכל סרדיניה לא היתה אפילו עיר חופשית אחת. בשל אקלימה הקשה, ביצותיה, והשודדים הרבים הפכה סרדיניה לארץ גזירה לגולים. פרט פיקנטי מנקודה יהודית הוא המלך טיבריוס הגלה לסרדיניה  4000 צעירים יהודיים מרומא.

ב- 455 נכבשה על ידי הוונדלים. ואילו הביאו אליה הגמונים בצפון אפריקה, דבר וסייע להתפתחות האי. בשנת 534 נכבשה על ידי המצביא הביזנטי בליסריוס. במאה ה-8 סבל האי מפלישות הסרצנים שהגיעו מצפון אפריקה והתיישבו בסיציליה.

סרצנים או סרקנים הוא כינוי לערביים בפי הנוצרים בימה"ב, שהוחל גם על מוסלמים נוספים, במיוחד תורכיים. המילה מופיעה כבר בספרות היוונית של המאה ה I-לספירה, ככינוי לתושבי סרקנה., המשתרע לדברי תלמי מאלכסנדריה, בצפון סיני או מדרום לארץ הנבטים.

היתה סברה שהמלה "סרקנים" מוצאה מהמלה הערבית "שרק", שפירושה מזרח. אבות הכנסייה וההיסטוריונים הביזנטיים, למשל פרוקופיוס, הרחיבו את המונח גם על שבטים ערביים אחרים. אובזביוס, בספרו "היסטוריה כללית" מדבר על הסרקנים כעל "בני הגר", היישמעאלים שנטלו לעצמם את התואר "בני שרה".

השם "סרצנים", ככינוי לערבים, מצוי פעמים רבות גם במקורות עבריים, בצורת סרקי, סרקיי, סרקיא ועוד. התלמוד הירושלמי משתמש במונח זה ככינוי לישמעאלים. נראה אפוא שיהודי א"י סגלו מונח זה בהשפעת הסביבה הנוצרית.

התושבים ביקשו את עזרתו של לואי "החסיד", אך הערבים לא נהדפו כליל. התושבים התארגנו למאבק בהנהגת גידיצ'י, דהיינו, "שופטים". ארבע השופטויות שהיו באי סמוך לשנת  1000. השופטויות הפכו במרוצת הזמן לנסיכויות עצמאיות וכהונת השופט הפכה לתורשתית.

ב- 1515/16 לאחר שפיזה וג'נובה הדפו במשותף פלישה ערבית, התנהל ביניהן מאבק ממושך על השליטה באי, כשהן מסתייעות ב"שופטים המקומיים". האפיפיורים תמכו בדרך כלל בפיזה והקיסרים בג'נובה. צפון האי ומערבו היו בדרך כלל בהשפעה של ג'נובה ודרום האי ומזרחו, בתחום השפעת פיזה.

בית הוהנשטאופים:

אנצ'יו, בנו שלא מנישואין, של הקיסר פרידריך ה ,II-התחתן במשפחת "שופטים", ובשנת 1241 העניק לו אביו את התואר "מלך סרדיניה", אם כי הפרשיה הסתיימה כבר ב-1249 כשאנצ'יו נשבה על ידי בני בולוניה. בשנת  1284 ניצחה ג'נובה את פיזה. בשנת  1284 ניצחה ג'נובה את פיזה בקרב מלוריה והשתלטה על רוב האי, אך האפיפיור בוניפציו ה- 8 העניק את סרדיניה לחיימה מלך ארגון.

לאחר מאמץ ממושך, כבשו הארגונים, בעזרת התושבים, את האי מידי בני ג'נובה ופיזה אחד (1426). ה"שופטים" מרדו בארגונים מספר פעמים, עד שדוכאו כליל. מ- 1478 שלט בה משנה למלך מטעם ספרד ו"קורט" (אסיפת מעמדות) התכנס אחת לעשר שנים. בשלטון הארגונים והספרדים סבלה סרדיניה מנטל המסים ואוכלוסייתה נתדלדלה. שלטון זה הסתיים בשנת 1713 בשלום אוטרכט, שסיים את מלחמת הירושה הספרדית וסרדיניה נמסרה לאוסטריה. כעבור 7 שנים ויתרו האוסטרים עליה ומסרו אותה ויטוריו אמדאו ה II–מבית סוויה, שקרא לעצמו "מלך סרדיניה, אך הבירה נשארה בטורינו שביבשת איטליה. הוא ובנו קרלו עמנואל (1730-1773) ריסנו את האצולה וסרדיניה שגשגה תחת שלטונם לאחר שהצרפתים תקפו את סרדיניה ( 1793) ותושבי האי הדפום.הם ביקשו מהמלך להעניק להם זכויות מיוחדות; וסירובו גרם למרד (.1794-1796) ב-1836 ביטל המלך קרלו אלברטו (1831-1849) את החוקים הפיאודליים וב-1847 איחד את סרדיניה עם ייתר נחלותיו ביבשת. עם איחוד איטליה ב-1861 היתה סרדיניה לחלק ממנה. בשנת  1814, לאחר מפלת נפוליון, חזרו המלך ויטוריו עמנואל ה I-לטורינו. לימים היה ממובילי האחדות האיטלקית.

לאחר "קונגרס וינה" (1814) הוחזר השלטון באיטליה לשליטים שהודחו מכיסאם בעקבות המהפכה הצרפתית ונפוליון. "הקונצרט הווינאי" בהנהגת מטרניך, החזיר את מלך סרדיניה לכס השלטון. הקונגרס מסר לידי אוסטריה את המחוזות האיטלקיים לומברדיה וונציה, והחזיר לשלטון את מושלי הדוכסויות באיטליה המרכזית. כן הוחזרו לאפיפיור מחוזותיו שהשתרעו בין רומא לים האדריאטי. הקונגרס אף החזיר לשלטון העריצות והריאקציה ענף אחד מבית בורבון שהומלך על ידי "מלכות שתי הסיציליות", שהקיפה את החלק הדרומי של איטליה ואת סיציליה.

ברוב המדינות הקטנות באיטליה שלטו אוסטרים בהנהגת מטרניך, אשר תבע מהם לדכא כל רעיון ליברלי. רדיפת הליברלים הביאה להקמת אגודות סתר כמו ה"קארבונארי", שעסקו בפעולה נמרצת לאיחוד איטליה. מתוכם הקים מציני אגודה בשם "איטליה הצעירה", שמטרתה היתה לאחד את כל איטליה למדינה אחת בעלת משטר רפובליקני. רעיונותיו נתקלו בהתנגדותם של הליברלים האיטלקיים שנחלקו בין התומכים בהקמת מדינה פדרטיבית בראשות האפיפיור, לאלו שרצו מלוכה קונסטיטוציונית בראשות מלך סרדיניה הליברלי. ב-1849 הקים גריבלדי רפובליקה זעירה ברומא, שמוגרה על ידי הצבא הצרפתי, דבר שהבאיש את ריחה של התנועה הרפובליקנית. האפיפיור נקט עמדה עוינת ומרבית חסידי האחדות האיטלקית פנו אל ויקטור עמנואל ה–  IIמלך סרדיניה שינהיגם. ראש ממשלתו קאבור שהצטרף למלחמת קרים השתתף ב"וועידת פאריס" (1856) שם הצליח לעורר את דעת הקהל באירופה לטובת איטליה ונגד אוסטריה. לאחר שקאבור כרת ברית הגנה עם צרפת, גרם בכמה טכסיסים דיפלומטיים לאוסטריה לתקוף את סרדיניה. במלחמה נחל ניצחון חלקי, שגרר מרידות רבות באיטליה, שלאחר שגירשו את שליטיהם ביקשו להצטרף לממלכת סרדיניה שהתפתחה מהר למלכות איטליה.

במלחמת העולם ה- II היתה סרדיניה בסיס צבאי לגרמנים והאי הופצץ קשות בידי בעלות הברית, ובספטמבר 1943, עם כניעת איטליה, גירשו האיטלקים את הגרמנים, ואפשרו לבעלות הברית להתבסס בו. ב-1948 הוענק לסרדיניה מעמד אוטונומי  וב-1982 הושוותה מידת האוטונומיה שלה לזו של סיציליה.