ספרד – מסע אישי

רשמים מטיול לספרד

כתב: גילי חסקין

הכתבה התפרסמה גם באתר "קל נופש".

קרא גם: מדריד, ברצלונה, טיולים מחוץ לברצלונה, מחול המוות הספרדי, הצוענים.

להרצאה על ספרד – לחץ כאן.

להרצאה על צפון ספרד – מסנטיאגו עד ברצלונה – לחץ כאן.

ראה באתר זה: טיול לאנדלוסיה

כמו אהבה ישנה, כמו יין שטעמו משתבח עם הזמן. בכל פעם אני חוזר אליה, אל ספרד של היהודים, אל ספרד של האומנים, אל ספרד של הצוענים.

כבר בטיול הגדול בדרום אמריקה התבוננתי במורשת העבר הקולוניאלי וסימנתי לעצמי שעלי לבקר בספרד כדי להשלים את הסיור ביבשת הכבושה. היה ברור לי שאי אפשר להבין את הכנסיות, את הארכיטקטורה, ובעצם חלק ניכר מהתרבות של אמריקה הלטינית, מבלי להבין את הספרדים. אלמנטים רבים בחיי היומיום הדרום-אמריקניים מקורם בכובשים האיבֶּרים. זה נכון לא רק לגבי הדת והשפה, שאין כמותה להגדיר תרבות, אלא גם במאכלים, במנהגים ובלבוש. אפילו הפּוֹנצ'וֹ, האופייני כל כך לילידים באמריקה, מקורו בספרד. כמותו הסומבררו המכסיקני ועוד עשרות פריטים המרכיבים את הזהות המקומית בכל מדינה. ספרד נהנית מעבר של אימפריה עצומה ומושג טעון של "גילוי" עולם חדש. ספרד היתה הציר בין ההתעשרות של אירופה להתרוששות של אמריקה האינדיאנית. כאשר מטיילים ברחבי ספרד ומתרשמים מהקתדרלות המופלאות של בורגוס, ויאדוליד וסביליה, או מהארמון הבומבסטי של אל אֱסקוֹריָאל, מביטים הצידה אל רועי הצאן העניים ושואלים את השאלה השגורה בדרך כלל בפיו של פקיד השומה: "מאיפה הכסף?" התשובה ברורה: מכסיקו, קולומביה, פרו. במלים אחרות, חייבים לטייל באמריקה הלטינית כדי להבין את ספרד.

טיול בספרד

ספרד היא מדינה שהיא ספק ים-תיכונית, ספק אירופאית. זוהי יצירה פוליטית מאוחרת שהתלכדה מאוסף של מדינות ועמים בתוקף הנסיבות ההיסטוריות, כשחלקם מתעקשים לשמור על עצמאותם וייחודם. דרום המדינה נראה ונשמע כמעט כמו מרוקו, וחלקה הצפוני מזכיר מעט את אירלנד, בנוף כמו במוסיקה. אני אוהב להדריך בספרד. בגלל השפה החמה והקטיפתית, שכאשר אני מתחיל לגלגל אותה שפת הגוף שלי משתנה, בשל הנופים ובזכות בני המקום. מעשי ידי האדם ניבטים שם מכל אבן שנחצבה וסותתה. כבר כילד קראתי על מערת אֳלטמירָה שבהרי הפירינאים ועל בני תרבות קרוֹמָניוֹן, שלפני 35,000 שנה ציירו את ציורי הצייד הראשונים על קירותיה. כל מקום כמעט נושם תרבות. תולדותיה הסוערות של הארץ הזו מרתקות לאורך שנים אותי ואת מטיילי אחרי. ראשית כול האיברים הקדמונים, על שמם נקרא חצי האי. איננו יודעים עליהם הרבה, כשם שאיננו יודעים הרבה על הבסקים, על האטרוסקים ועל הפלסגים, יושבי יוון הקדומה. במלים אחרות, איננו יודעים כמעט דבר למעט העובדה שהם חלק מיוצרי התרבות המֶגָליתית, מונומנטים ענקיים של אבן המופיעים גם בקורסיקה וברמת הגולן. יתכן מאוד שארץ תרשיש המוזכרת במקרא היא ספרד האיברית, שממנה הובא הבדיל שהותך עם הנחושת ויצר את הברונזה.

האם יש קשר בין האיברים לבין העברים? האם יש כאן יותר מאשר דמיון בשם? מה שלא נכתב צלל כבר מזמן לתהום הנשייה. כעבור כמה מאות שנים הגיעו לכאן הפניקים, שכנינו מצפון, שהיו גדולי הספנות הקדומה וראשוני המתיישבים לאורך חופי הים התיכון. הם הפליגו מצפון כנען בסירות מפרש וסחרו בכל מקום אליו הגיעו, בסיציליה, בצרפת ובתוניסיה של ימינו. הם היו אדוני הים התיכון עד שנוצחו על ידי היוונים והוכרעו על ידי הרומאים.

ספרד הינה כור ההיתוך של שלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, הנצרות והאיסלם. יש בה מסורת מופלאה של סובלנות תרבותית ודתית, כמו גם מסורת מזוויעה של קנאות דתית ואינקוויזיציה אכזרית. בארץ זו נפגשו לוחמים, אמנים ויוצרים, והפרו אלה את אלה, הפריה הדדית הבאה לביטוי בארמונות המרהיבים ובמוזיאונים הפזורים במדינה. בספרד ניתן לעקוב אחר התפתחות הארכיטקטורה והאמנות האירופאית, החל מהתקופה הרומאית דרך הרומנסק, הגותיקה, הרנסנס, הבארוק והרוקוקו, ועד לשלהי המאה ה-20. היו בה גם שקיעה וניוון, פשיזם ומלחמת אזרחים עקובה מדם.

שמה של ארץ זו מעורר בקרב המטיילים הישראליים רגשות מעורבים. כאן חיו ויצרו יהודים במשך מאות שנים. כאן הגיעה היהדות לאחד משיאיה בתחומי המדע, השירה, הפילוסופיה וההגות הדתית. מכאן גם גורשו היהודים הללו לפני יותר מעשרה יובלות ונשבעו שלא לשוב לעולם. למרות שחונכנו לחשוב במושגים של "טוב ליהודים" ו"רע ליהודים" ולחלק את העולם לפי אותם מושגים, קשה לנו לקבוע עמדה ברוח זו לגבי ספרד. מחד, ספרד הינה ערש היצירה היהודית ומקום בו הגיעו היהודים לעמדות הבכירות ביותר במהלך ההיסטוריה כולה. מאידך, פרעות, יצרים, קנאה ושנאת חינם, הוליכו לגירוש הטראומטי.

טיול בספרד הוא שילוב של סיורים ביחידות טבע ונוף עם ביקורים באתרי תרבות ופולקלור. טיול זה אינו דומה לטיול הצעירים שהדרכתי בתורכיה, וּוַדאי שלא לטיול תרמילאים בדרום אמריקה. זהו טיול "קלאסי" העובר דרך אתריו ההיסטוריים של חצי האי: החל במחוזות תרבות השירה, המחול והנגינה, עבור דרך שדות הקרב בהם התרחשו המאבקים בין הנצרות לאסלאם, מאבקים שעוצמתם ניכרת בכול, דרך סיפורו של תור הזהב הספרדי, כמו זה היהודי, וכלה בערים הדומיננטיות מדריד, ברצלונה, וסביליה. השילוב הנהדר של אוצרות אמנות רבים עם חופי ים ארוכים, שמש ים-תיכונית וקירבה לאירופה, הניבו בספרד תעשיית תיירות משגשגת. עבורי היה לספרד מסר נוסף, היא היתה חוליה מחברת אל דרום אמריקה, ובטיול השמעתי לא מעט את קולה של היבשת הדרומית הרחוקה והנגזלת.

חשתי שנוגה לא ממש מתחברת לדברים. היא היתה שרויה בעולם משלה. סיפרתי על היהדות, הנצרות והאסלאם, היללתי את קרל החמישי והשמצתי את פיליפ השני, ונוגה הקשיבה, לעתים אפילו חייכה, אך לא נסחפה בחוויית הכיבוש הערבי של ספרד, כמו לא בסיפורי הרקונקיסטה, הכיבוש מחדש. ביקרנו בארמון הבורבוני במדריד ובבתי הכנסת בטולדו, ראינו את ציוריו של אל גרקו והגענו למבצר של סגוביה ואל החומות של אבילה, אבל נוגה לא היתה שם עמנו. מבטה שוטט בנקודה דמיונית באוויר. המתנתי בקוצר רוח לרגע בו נגיע לאנדלוסיה. שם, בשמש החמה והמלטפת, בחבל הרומנטי ביותר של המדינה, תשוב אל נוגה החיוניות אשר אהבתי.

חבל אנדלוסיה הוא הדרומי ביותר במיקומו והמזרחי ביותר באופיו. בצליליה אפשר לחוש את מרוקו השכנה, צלילי העוּד מתערבבים בפסנתר. זוהי ארץ הפלמנקו. מכאן הגיעו הצבעים החמימים המופיעים בציוריו של מוריו (Murillo). זוהי ספרד של החלומות. אך הזהרתי את נוגה שלא ללכת שולל אחר קולו המלטף של חוליו איגלסיאס או מיתריו הרועדים של פאקו איבנז. נכון, תור הזהב הספרדי הוא אחת התקופות הגדולות של ההיסטוריה האנושית, אך יש בתולדותיה גם הרבה דם. כשם שבשיא הפאר של התקופה הרומית, היו גלדיאטורים שנטרפו בשיני אריות בזירת האמפיתיאטרון של מרידה, כך גם  תור הזהב באנדלוסיה אינו רק גן עדן של שירה, פילוסופיה, מדע וסובלנות דתית. בצד האמת הזהובה מצויה גם אחותה התאומה, וזו נוטפת דם.  בנהרותיה וברחובותיה של ספרד זרמו שני הנוזלים שהפכו אותה למה שהיא – הדם והיין.

ישבנו בגן מוקף החומה של האלקזר, שיבוש ספרדי של המילה הערבית 'אל קסר', היינו, הארמון. הגן האנדלוסי, או הבוסתן הספרדי, הוא אחד מפירותיו היותר מוצלחים של הכיבוש הערבי. כובשים אלה, הרעבים לממון וצמאים לתרבות, אספו מכל הבא ליד. את הגן המעודן הם הביאו מפרס. רוח המדבר הלוהטת לימדה את הפרסים לבנות לעצמם גנים מוקפי חומה. הגן הפרסי נדד עם האסלאם אל חופיו הדרומיים של הים התיכון וממרוקו הגיע לסביליה, גרנדה, קורדובה ושאר ערי אנדלוסיה. הגן נבנה בדרך כלל במקום בו נבע מעיין. מן המעיין גלשו המים בתעלות, וכך נולדו המזרקות הקטנות, שלא התיזו מים כמו באיטליה, אלא פיכו בעידון, כמו בנאת מדבר. ערוגות הגן נשתלו בעיקר בצמחי תועלת, אך עם הזמן נשתלו בהם פרחים. כל ערוגה והצבע שלה. הגן לא היה רק מקום לברוח אליו משאון העיר ומהמולת השוק. במשך היום אכן משך אליו תלמידים ששיננו דברי תורה, אך בלילה היה אבן שואבת לחיי החברה ורוח. להקות של נגנים וזמרים, רקדנים ורקדניות, היו מהלכים בין הנערים והנערות שהגישו גביעי יין ותקרובת. משוררי חצר שרו שירי הלל לאדון הבית, ומכיוון שאיש לא מת מחנופה, הצמיחו האווירה והיין מחרוזות של פזמונים ומזמורים. ציירים הנציחו במכחולם את נשפי החשק. ובצד ישבו להם הוגי דעות וחידדו את מוחם. האם בפינת הגן, במקום בו נוגה ואני יושבים, חיבר העלם הכחוש והקודר שמואל אבן גבירול את שיריו? מכל מקום, באותה תקופה האיר נוגה עז את שמי ציון אשר באנדלוסיה. כאן, על רקע המפגש בין האיסלאם לפילוסופיה היוונית, פרחו המדעים, השירה והפילוסופיה, וסוכני התרבות שלה היו אנשי אשכולות שחלמו גם על ציון.

כמה כתרים נקשרו לה לסביליה. שבע-עשרה יצירות מוזיקליות נכתבו בה ועליה. סיפרתי לנוגה על הספר מסביליה של רוסיני, על דון ג'יובני של מוצרט ועל מקור השראתו של מוצרט. כאן, ממש בכיסא הזה, על שרפרף קטן בבית קפה "לאורל" (Laorel – דפנה) ישב לו דון חואן. השם דפנה מעורר ניחוחות של זימה. היה זה שמה של נימפה יפיפייה שנמלטה מתאוותו של אפולו ולאחר שהפכה לעץ, נתגלגלה להיות האטריבוט של אפולו, רודף הנימפות. בבית קפה זה ישב הצעיר השחום, אולי משופם, אולי מתולתל, ולגם כוסית. הוא היה לוגם לאט לאט, בסבלנות אין קץ, וממתין לה. כשהיתה מופיעה לבסוף אחת מהיפות שבבנות העיר, היה ממתין עד שתעבור אל מעבר לטווח העין, קורץ לחבריו ופוסע אחריה בצעדים חתוליים. אומרים שכבר באותו לילה היא היתה שלו. דון חואן. לימים ייקרא באירופה דון ז'ואן.

אנו משוטטים בסמטאות הרובע היהודי, שלאחר ש"נוקה" מתושביו המקוריים כונה, למרבית האירוניה, "סנטה קרוז" – הצלב הקדוש. הראיתי לה את סמטת Susana, שנקראה על שם שושנה היפה, בתו של דון דייגו ששון, מנהיג קהילת האנוסים. לסוזנה, כך מספרים, היה אהוב ספרדי. לילה אחד סיפרה לו בסוד על מרד שמארגנים אביה ומרעיו שקצו בסבל. כבר למחרת אסרו אותם שלוחי האינקוויזיציה ולאחר עינויים הוציאו אותם להורג. סוזנה, מוטרפת מצער ומחרטה, פרשה לימים למנזר. בערב מותה ציוותה שיקבעו את גולגולתה בקיר למען תהיה לדיראון עולם. פיליפה, המדריך המקומי בן השבעים, סיפר לנו שכאשר היה ילד היו נוהגים הוא וחבריו להתאסף מול אריח החרסינה הנושא את שמה ולירוק. ישבנו עם באחת הפּלָזוּאֱלוֹת, החצרות נטועות החושחשים והתבוננו בבית החרושת לטבק בו עבדה קרמן, נשואת ספרו של פרוספר מרימה, מקור השראתו של ביזט – רקדנית הפלמנקו החושנית, מטריפת הגברים, התשובה הנשית לדון חואן. סיפרתי לנוגה על רוזה, רקדנית בת דמותה שהצטרפה אלי פעם ללגימת סנגרייה ואמרה לי ששני דברים הם חסרי גבולות: הנשיות והדרכים להשתמש בה.

הגבעה הלבנה של אֳלבָּייסין מחוררת כמו גבינה שוויצרית. זוהי גבעת החיטָנוס – הצוענים היושבים באפס מעשה בפתח המערות. צעיר מעונב ומחוטט הזמין אותנו להופעת פלמנקו. היינו מסויגים. הצוענים הללו נמצאים בשוליה החברתיים של ספרד. בעצם בשוליה החברתיים של כל ארץ אליה נדדו. עמים רבים הגיעו מאסיה לאירופה, אך זהו העם היחידי מביניהם שלא הפך לאירופאי. אנשיו קוללו בזרות נצח. מסיבה זו סבלו מעלילות דם כמו זו של פרננדו מלך ספרד, שטען בשנת 1499 כי הם אוכלי אדם וחוטפי ילדים. מבהיל לחשוב כמה פשוט להשניא ציבור שלם. נראה שלא יצאו חמישים שנה מיום הגעתם לספרד, וכבר טעמו הצוענים את טעמה של האפליה. הכנסייה הקתולית הכריזה כי הגדת עתידות היא כפירה, ובכך הותרה רדיפתם. החברה האירופאית דוחה את הצוענים מפני שקל יותר לאמץ סטריאוטיפים שליליים. הצוענים סובלים מבעיית תדמית ומיתוס עוין: הם מואשמים בגילוי עריות ובגנבת ילדים ונחשבים כאנטי-כריסטיים מזרע הירח. הערביים תושבי ארץ ישראל, פלשתינה דאז, טענו כי הצוענים חוטפים תינוקות, חונקים אותם למוות ובגופם המבותר מבריחים סמים.

לא הועילו שמות של אישים מפורסמים מקרב הצוענים כמו המלחין סָארָסֶטֶה, נגן הנבל הקלאסיניקנור זבלטה, וגדול זמרי הפלמנקו, מָנְיָטָס דה פלטה (ריקרדו באייארדו). לא הועילה העובדה שהם העשירו את אירופה דווקא במזרחיותם. צבעם השחום, בגדיהם המרופטים, וכמובן משלח ידם, היו ועדיין בעוכריהם. הצוענים עוסקים עדיין בסחר בבהמות, ברוכלות, בקדרות, בנפחות ובבידור בקרקסים, באילוף חיות בר והצגתן לראווה, ובשאר להטים שיש בהן מאחיזת העיניים הנבזית המותירה טעם רע בפי הצופה.

דומה שבטיול אצל הצוענים נחלצה נוגה לראשונה מן התרדמת בה היתה שרויה במהלך הטיול. היא הסבה את תשומת לבי לרקדנית פלמנקו שפסעה בהילוך מעכס. דומה שהלבוש הפוריטני שלא מתיר אפילו טפח חשוף, רק מגביר את חושניותה. פלמנקו, סקס ואישה צוענייה הם מרשם בדוק לפנטזיה ספרדית. החברה הצוענית הינה שמרנית להפליא. שמרנות היונקת משורשיה בהודו ומחיים בקרב חברות שמרניות למדי בדרום אירופה, באסיה ובצפון אפריקה. אישה צוענייה בוגדת מטופלת בסכין. יחד עם זאת, בחברה הצוענית רשאית האישה להביע בגלוי את חפצה בגבר מסוים, כל עוד איננה נשואה. את דבריה היא אומרת בפרחים. יש לאלה מקום של כבוד בריקוד הפלמנקו החושני, בו האישה מחצינה את נשיותה למרות מחסומי הבגדים. זר של פרחי יסמין על מצח נערה צוענית הפך בשירה ובמחזאות לסמל של תאווה בולטת, רמז בוטה ומשכר. מוטיב זה חוזר במחזותיו של פדריקו גרסייה לורקה, שהידוע שבהם הוא "רומנסרו צועני". גם היצירה "כרמן" יונקת מהאיכויות המיוחסות לאישה הצוענית: חושניות, עצמאות ונאמנות לעצמה ולהווה בלבד. אין ספק שיצירה ספרותית זו שכתב פרוספר מרימה ב-1845, והאופרה של ז'ורז' ביזֶה, תרמו לדימוי הצוענייה החושנית. התשובה הנשית לדון ז'ואן. דמותה של כרמן עלתה שוב ושוב, כל פעם בדמות אחרת, על מסכי הקולנוע, אך תמיד נשארה אותה צוענייה מרדנית וגאה. זרי הפרחים על המצח, כמו גם הסמכויות הדתיות של המכשפות הזקנות, הם מסממני הפולקלור הצועני ולא ביטוי למעמדה של האישה, הנחותה מבעלה.

החברה הצוענית איננה מרשה לאישה נשואה לקרוא בקול ברחוב, אלא אם הגיעה לגיל זקנה. "קול באישה ערווה", כבודה של בת מלך בביתה פנימה, יתאימו מאוד לחברה הצוענית השמרנית. תפקידה של האישה מצטמצם לתחום הביולוגי של הולדת ילדים והטיפול בהם. הגבר הצועני נוהג באשתו בכבוד, אך אוי לאישה שתחשוב אחרת מבעלה. החברה הצוענית היא פטריארכאלית. המשאבים הכלכליים והכוח הפוליטי נמצאים בידי גברים. אבל בחברות מסורתיות, ובפרט בחברות נטולות כתב, כמו החברה הצוענית, יש לאישה תפקיד חשוב בשימור המורשת התרבותית ובהעברתה לדורות הבאים.

אני זוכר רגע בו היינו לבד, נוגה ואני, בארמון אלהמברה שבגרנדה. הראיתי לה כיצד האומנים המוּרים ידעו להפוך עמודי שיש לרגלי איילה, קיר אבן לרקמת תחרה, ותקרה למערת נטיפים. בחֶנֶרָלִיפֶה, ארמון הקיץ, שוטטנו זמן קצר רק שנינו. ישבנו מול המזרקות שנבנו מאוחר יותר בסגנון איטלקי וסיפרתי לה על ארווינג וושינגטון, שבישר לעולם על הארמון המופלא. הוא הגיע הנה בעקבות אהבה נכזבת. מושא אהבתו האסורה היתה נערה יהודייה יפיפייה, שסירבה להיענות לו בשל נאמנות קמאית לעמה ולדתה. וושינגטון שבור הלב יצא להתחקות אחר שורשיה של הנערה, שהיתה כנראה ממוצא ספרדי. נוגה הקשיבה, חייכה בנועם, ואמרה ביבושת, "יפה." ובכל זאת, כמו "העץ הנדיב", הייתי מאושר.

 המטיילים נסעו הביתה, ונוגה ואני נותרנו בספרד. רציתי שנהיה בה שנינו לבד. חשתי שאירופה קצת משעממת אותה. רציתי לרגש אותה, לחכך אותה עם טעמו של עם אחר. רציתי קצת לטייל. לחוש את טעמו של מקום מעבר לבועה בה אני שרוי יחד עם הקבוצה.

נסענו ברכב שכור לכפרי לה מנשה (La Mansha). זוהי ארץ שטוחה למדי שנופה הטובל בכרמי זיתים מעט חדגוני, רחוקה מיופיים הנשגב של הפירנאים ומעושרה התרבותי של אנדלוסיה. בקיץ זוהי ארץ צרובת שמש שבתיה הצבועים בלבן כמעט נשרפים מחום השמש. אבל אני הייתי שיכור מהתפעלות ומאושר. אולי בשל תחושת החופש שאיננה קיימת כשמובילים מטיילים, אולי משום שבשלהי חודש אפריל נצבעה הארץ בכסות ירוקה ושטחים שלמים זהרו בפיסות ארגמניות של פרגים. אולי בגלל שיכולתי להיות רק עם נוגה. אולי משום שכאן החלה לחייך.

במדריד היתה לי תחושה של חזרה הביתה כמעט, אל מקום מוכר ואהוב. הרחובות המעוצבים בסגנון ניאו קלאסי חמור סבר והאווירה העולצת השורה בהם, המזרקות, הגנים הירוקים המושכים אמנים ונגנים, הבארים, ובתי הקפה המגישים שוקולד חם בעל מרקם דייסתי כמעט.

זוהי עיר עם היצע עצום של מסעדות ובארים, בהם מוצע לסועד מבחר גדול של טאפאס, תאווה לעין ולחך. יש בה אינספור מקומות בהם ניתן לבלות ערב או סתם ללגום משקה. החל מבתי קפה אלגנטיים המתכבדים בנוכחותם של "היפים והיפות", דרך בתי הקפה המסורתיים יותר במרכז העיר, וכלה בבארים הצנועים והקטנים שברובע מאלאנסיה. הסופר אוגדו דה לה סרנה, שבמלחמת האזרחים גלה לארגנטינה, כתב בספרו געגועים למדריד (1956): "במדריד מרגישים ברחובות מין אבהות מחוברת לאימהות, לכן זהו המקום היחידי שבו אי אפשר להרגיש יתום."

התדמית הספרדית העצלה של ה"מניינה" שייכת לעבר. ואם שרד ממנה משהו, הרי הוא קיים במחוזות אקסטרמדורה או אנדלוסיה. מדריד היא עיר בעלת דופק מואץ. אם נדמה שקשה להדביק את הקצב שלה ביום – כדאי לחכות ללילה. זוהי עיר ללא הפסקה, שתושביה יוצאים לאכול במסעדות אחרי השעה עשר בלילה ומשפחות שלמות מבלות בבתי הקפה שלה לאחר חצות. תושביה של מדריד חיים תחת שמיים כחולים – שמיים שוֶולסקֶז כה היטיב לציירם – שאך לעתים רחוקות יורד מהם גשם בין האביב לסתיו. רמון גומז דה לה סרנה אמר עליה: "צריך לכרות ברית מיוחדת עם האור של מדריד, ולא, היא תבלע אותנו כפי שבלעה לוחמים ולוחמי שוורים." אפרופו מלחמת שוורים, קורידה, כפי שהיא נקראת כאן. קשה לחשוב על מחזה מעורר סלידה יותר מגוש מרטט של שרירים הנטבח במאבק חסר סיכוי כדי לרוות את צימאון הדם של האספסוף. ובכל זאת שכנעתי את נוגה לבוא איתי לקורידה. לא כדי לראות את השור הנטבח, אלא את האנשים הצופים בו. לגלות פן נוסף אצל הספרדים. הם חמים, רגשנים, מכניסי אורחים וקנאי דת, אך יודעים להיות גם אכזריים. התמונות של גויה מימי המרד (במיוחד "השניים במאי") בעת המלחמות הנפוליוניות; הזיכרונות המחרידים ממלחמת האזרחים לפני שני דורות, וכמובן סיפור השמדת האינדיאנים בדרום אמריקה, רדיפת היהודים ואימי האינקוויזיציה. כל אלה מלמדים על אכזריות שמקבלת פורקן במאבק הבלתי שווה בין האדם לחיה.

נהרות רבים של מים ודם עברו מאז המינגווי צלצל בפעמונים. אין טעם לגייס את סטיינבק, או להאזין לקשקושים על כך שיש לשור הזדמנות להילחם על חייו. זהו מחזה נורא שיכול להפוך קיבה עדינה, אך יחד עם זאת הוא מרטיט ומרגש. משהו בהתרגשות של הקהל, בהיסטריה אליה נקלעות אפילו נשים מכובדות, בשור שהוא סמל עתיק לפוריות ולכוח, ובהילוך הקליל של הרקדן, גורמים אפילו לצופה שמרן ללכת שבי אחרי ההמון והיצר. בקורידה מתקיימים שישה קרבות. בראשון רצינו שנינו לצאת בשאט נפש, בשלישי צפינו, ברביעי חייכנו, בחמישי עודדנו ובשישי השלכנו את הכובע ושאגנו "אולה" יחד עם כולם. לא להאמין.