גילי חסקין
במחצית שנת 2008 פרסם ספי רכלבסקי את ספרו השני: אין גבול. בשנת 1998 ראה אור ספרו הפולמוסי "חמורו של משיח", העוסק במרקם היחסים שבין הציבור החילוני לדתי בארץ ישראל ולאופן שבו תופסים הדתיים, ובעיקר הלאומיים שבהם, את הציבור החילוני, יותר כמכשיר מאשר כשותף.
הספר, שהתפרסם לאחר רצח רבין, ועליית בנימין נתניהו לשלטון, במסע בחירות שכלל את הסיסמה "נתניהו טוב ליהודים", שכוונה אל הציבור הדתי, מזהיר מפני נטיות משיחיות וגזעניות בציבור הדתי בישראל, בהתבסס על ניתוח טקסטים תורניים ואירועים היסטוריים. בין השאר ביקר בספר בחריפות את יחסה של היהדות כלפי נשים וגויים. "חמורו של משיח" נהפך לרב-מכר וזכה למתקפה חריפה מצד אקדמאים ורבנים שאף השוו אותו ל"הפרוטוקולים של זקני ציון".
רכלבסקי, בן מושב ופילוסוף, מציג בספרו החדש, תובנות פסיכולוגיות, תרבותיות וחברתיות רבות ומגוונות. לא חייבים להסכים עם כולן או אף עם רובן, אולם רבות מהן מלאות עניין ומעוררות מחשבה. בין העניינים הזוכים לטיפול מעמיק בספר אפשר למנות את שקיעתה של המחשבה האנליטית בחברה הישראלית, הכלכלה הגלובלית, עליית האסלאם העולמי, התחממות כדור הארץ, מצב החינוך, ההתנחלויות, איום הגרעין האיראני ועוד. כמו כן, מטפל רכלבסקי ללא רחמים בדמויות ציבוריות כמו אריאל שרון, אהוד אולמרט ודוד בן גוריון. כל הנושאים הללו משמשים אותו כדי להבין את הרקע לשחיתות השלטון בארץ, לירידה בכושר ההרתעה של צה"ל, להפחתה במשקלה הסגולי של מדינת ישראל , לשקיעתה של ההשכלה, לגאות באלימות של יחידים וקבוצות בחברה, ובעיקר לחוסר היכולת המוחלט של מנהיגי המדינה לראות את הנולד.
למען גילוי נאות: ספי רכלבסקי עבורי איננו רק כותב מוכשר ופובליציסט שנון. הוא קודם כול בנם של דודיק וחנהל'ה רכלבסקי, שדומים בעיני לעצי שדה הנטועים עמוק באדמתו הכבדה של עמק יזרעאל. חנהל'ה ז"ל ודודיק יבל"א מסמלים בעיני את ארץ ישראל היפה, זו שספי מקונן על היעלמה. דודיק היה מראשוני המטיילים בחוג המטיילים של נוער המושבים ולימים מדריך טיולים בעצמו. שניהם היטיבו לשלב את אהבת הטיולים עם אהבת הארץ, שהרי אין כמו אהבה הנקנית בייסורים ובמקרה שלהם, ייסורי הידיים בעבודת המשק הקשה וייסורי הרגליים בטיוליהם הארוכים.
ספי, כמו הוריו, התייצב לצדי בימים הקשים, שהייתי בהודו, שבוי בקסמה.
ספי שלום!
קראתי בנשימה עצורה את ספרך החדש. "בלעתי" אותו, ללא הפסקה כמעט, כפי שעשיתי ב"חמורו של משיח"; מתענג בעיקר על הסגנון, על הראייה הרחבה, על ההשכלה העמוקה המבצבצת מכל משפט. אפילו עם חלק מהתוכן.
אמנם, אינני שותף לתחושה האפוקליפטית האופפת את הספר על גורלה העתידי של המדינה. אך כמו רבים אחרים, אני מסכים אתך שאפשר להגדיר את התופעות שהגדרת, כסימפטומים ברורים של מחלה קשה. את התזה העיקרית אני מקבל, כמעט בשלמותה. אנו אומה ללא גבולות, תרתי משמע. עולם כזה עלול להוביל חלילה לעולם שבו כל דאלים גבר. אולם אני מתקומם נגד כמה מהסעיפים, שאינם שוליים כלל ועיקר.
א. ההתיישבות מעבר לגבולות המדינה
בספרך אתה עוקב בדקדקנות אחרי שלבים שונים של הרס גבולות ומגבלות, שהחברה הישראלית קיבלה על עצמה כדבר מובן מאליו, מרגע הולדת המדינה ואולי כבר קודם. אינני בטוח שלהתנחלויות מעבר לקו הירוק יש משקל מכריע בתהליך ההרס המתמשך הזה. שהרי, מבחינה עקרונית, אין הבדל בין התיישבות בגליל המערבי ובנגב, הנמצאים מחוץ לגבולות המדינה בה הכר האו"ם, לבין ההתיישבות ביהודה ושומרון. בשני המקרים מדובר בכיבוש שטחים במהלך מלחמה, והתיישבות בהם, בניגוד לחוק הבינלאומי. ההבדל הוא ברמה המעשית, בכך שהעולם הכיר, גם אם רק "דה פאקטו", בהתיישבות היהודית בגבולות 1949 ולא הכיר בהתיישבות בשטחים שנכבשו ב-1967. הבדל נוסף נעוץ כמובן בהסכמה הלאומית, שניתנה להתיישבות ההיא, מכל קצווי הקשת הפוליטית כמעט. אולי משום שמלחמת העצמאות נתפסה קודם כל כמלחמה בין אוכלוסיות ומלחמת ששת הימים כמלחמה בין צבאות. אינני סבור שההתיישבות בגליל היא יותר מוסרית מזו משל גוש עציון. מה שהשתנה הוא הזמן. לכן אינני מסכים שראוי להביא את ההתנחלויות כטיעון מרכזי להוכחת התזה.
גבולות 1949 אינם קדושים. לאחר מלחמת העצמאות, בשיחות רודוס, נערכו חילופי שטחים בין המדינות. צה"ל השיב ללבנון את רמת תבנין וקיבל מהעיראקים את נחל עירון. אין מדובר כאן בטרנספר של אנשים, אלא בחילופי שטחים, כאשר הדבר מתבצע בהסכמה בין המדינות. לפיכך רעיונו של ליברמן, כביכול, בדבר חילופי שטחים, בוצע כבר לפני 60 שנה והועלה לפני מספר שנים על ידי פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה, אם כי לא באקורד הצורמני בו הוא נשמע כעת.
ב. הפרוטקציות.
היחס המועדף לאנ"ש (אנשי שלומנו) לא הומצא בתקופת מרכז הליכוד. הוא התחיל הרבה קודם, בימי הפנקס האדום, שבעיני רבים היה בחזקת כרטיס אדום. היה זה הגורם העיקרי לשנאה הגדולה למפא"י, "שיטת ה"שמור לי ושמור לך". בימים בהם חיילים התאמנו בדגמ"חים קרועים, בילה אבא אבן בוולדוף אסטוריה. בימי הצנע לנה וורה ווייצמן בסוויטות מפוארות. צחי הנגבי ואחרים, שדאגו לג'ובים למקורבים וקידמו חברי מרכז מסיבות לא ענייניות, לא המציאו דבר, פשוט לא סיפרו להם שהכללים השתנו. אני סבור שבעיתונות הלוחמת של היום, השמש מאירה על מעשים רבים של אנשי ציבור שלפני כמה עשורים הרבו להתבצע במחשכים.
ג. דמותו של יצחק רבין.
לא ברור לי מדוע אתה נתפש להאדרת שמו של יצחק רבין ז"ל. אני מתקשה למצוא את הייחוד שלו, למעט העובדה שנרצח. רבין נהיה לאדם ערכי וצנוע רק לאחר מותו. הוא אכן היה שותף מרכזי בבניית כוח המגן והפגין כושר ניהול מרשים בקדנציה השניה שלו כראש ממשלה. אולם, כמו רבים וטובים, שגיתה בייחסך לו תכונות ערכיות שלא היו לא. רבין לא הצטיין בהובלת אנשים לקרב, היה תככן פוליטי לא קטן וחמדן בענייני כספים. בחשבון הבנק שלו היו דולרים שקיבל משכר הרצאות שנתן באופן פרטי, כשהיה אמור לייצג אותך ואותי. הוא לא התפטר בגלל קדושתו, אלא בגלל שהיועץ המשפטי, אהרון ברק, אילץ אותו לעשות זאת
ד. דוד בן גוריון:
בספרך האפולוגטי ומעורר המחשבה אתה שוגה לעיתים בראייה היסטורית שטוחה משהו. הדוגמא הבוטה ביותר היא ההתייחסות לבן גוריון, אותו אתה מצייר כאמון על הפוליטיקה בלבד. אכן, עברו שנים עד שהעזנו למרוד באב המייסד, זכור לי היטב כיצד אביך, דודיק, כשהיה חייל, הכה פעם את זאב צחור, לימים היסטוריון ידוע, משום שדיבר סרה במי שהיה אז כמעט קדוש בעיני רבים מבני דורו. דוד בן גוריון לא היה נקי מתככים פוליטיים, משנאות קטנות ומחולשות אנוש, אך היה אדם בעל ראייה מרחיקת לכת, שקיבל החלטות היסטוריות רבות מעוף. כך למשל, החלטתו לקבל את תכנית החלוקה של וועדת פיל, שנתיים לפני השואה. הוא נתקל בהתנגדות מקיר לקיר, גם בתוך מפלגתו שלו, גם בקרב נאמניו. אבל הוא, בכוח חזונו ותמרוניו הפוליטיים, הצליח למוטט את חומת ההתנגדות ולשכנע לקבל את ההצעה. החלטתו להכריז על המדינה, כנגד כל הסיכויים כמעט והחלטת חייו, להתנגד למרבית מפקדי ההגנה ובעיקר של השמאל הפוליטי עליו אתה מתרפק, ולהקים כאן צבא, כבר ב-1946, לא כנגד כנופיות, אלא כנגד צבאות ערב. יצחק טבנקין, שזוכה ממך להצגה הרבה יותר אידיאולוגית, עומד מאחורי הפילוג של וועידת כפר ויתקין, מסיבות פוליטיות לחלוטין ובימים הקשים של ה'סזון', תמך מכל לבו, וקרא לרדוף את הפורשים, לא בגללה סיכון הביטחוני שבהם, אלא בגלל "הפשיזם שלהם". אינני נכנס לויכוח על "עונת הצייד" ועל הסגת יהודים לידי הבריטים, אלא שבן גוריון ראה בכך הכרח, בעיקר מסיבות הקשורות במרקם היחסים העדין של היישוב עם הבריטים וטבנקין הצדיק זאת מסיבות פוליטיות פנימיות.
ה. האדישות הישראלית
גם כאן ספי, נסחפת בקינה בלתי מוצדקת. חבל. לעתים מובאות לא נכונות פוגעות ברושם הללי ומקהות את הרושם של הטיעונים הצודקים. האופנוען הפצוע, זה שכביכול ניטש בצומת, לא זכה לעזרה, משום שהמשטרה לא נתנה לנהגים להתקרב. אתה ואני לא היינו במקום ולמרות זאת, אתה מביא את פרטי האירוע מבלי להציב ולו סימן שאלה אחד. אני סבור שהצגת הישראלים כאומה חסרת אכפתיות וחמלה היא שגויה ואפילו מעוותת. אני טוען שההיפך הגמור הוא הנכון. יש בנו הרבה תכונות לא קלות לעיכול, – על חלקן הגדול עמדת בספרך – אך האדישות אינה אחת מהן. רק לפני שלוש שנים עמדת אתה במרכז המאמצים הציבוריים לחלץ אותי ממאסרי בהודו. כאשר אני מתבונן אחורנית באותה תקופה חשוכה, אינני חדל מלהשתחרר מתחושת עמוקה של הכרת תודה לחברה הישראלית כולה. אלמלא אתה ושכמותך הייתי יושב כיום, בבית האסורים, כלוא בעוון סחר בלתי חוקי בנשק. איננו חברה אדישה, אלא מקוטבת, עם הרבה מאפיינים גסים ואלימים, כפי שתיארת וחמורים לאין ערוך, אך גם עם המון אכפתיות וחמלה.
אשמח אם תמצא את הזמן להידרש לסוגיות שהעליתי ובעיקר לקרוא את הספר הבא.
בברכה
גילי חסקין
ראה גם: עובר כול גבול
גילי שלום
קראתי את דבריך בעניין רב
הבעת ביקורת נוקבת בלשון עדינה ועניינית
אני מזדהה עם חלק ניכר מהדברים
יישר כח
דן
אינני מופתע. כרגיל, שנאת חינם של בני דור החלוצים הקודם (מתנחלי עמק יזרעאל) כלפי דור החלוצים הנוכחי (מתנחלי השומרון וארץ יהודה),
כרגיל – התבכיינות על חלום שהתפוגג ללא כל ניסיון להגדיר עולם ערכים עדכני,
כרגיל, האדרת אלילים חדשים תוך ניפוץ אלילים ישנים.
כרגיל, הטחת האשמה באחרים במקום התבוננות אמיצה בראי.
בקיצור, נראה ונשמע כמו עוד התפלשות באותה מדמנה משמימה מן הסוג המסוגל להעניק פרס ספרותי חשוב לכתב פלסתר נתעב מן הסוג שיצר אלון חילו,
מן הסוג שמייצרת אצולת הקולנוע היודואנטישמית המנפיקה לעצמה פרסים חדשות לבקרים.
אהבתי לקרוא את דבריך, עם חלק מהם אני אפילו מסכים,
אינני שותף לבקורת שלך על יצחק רבין, גם אם מעד. לאה רבין הועמדה לדין, שילמה את חובה לחברה, הביעה חרטה ובכך נחתמה הפרשה.
זכויותיו של האיש עמו ואין לקפחן, בראשן זכותו כרמטכ"ל צה"ל בעת שחרור אדמות ארץ ישראל שהיו כבושות בידי זרים
ספי רכלבסקי הוא סמולן, שמאיים לתפוש את המשבצת של גדעון לוי
גילי שלום אהבתי את הביקורת שלך לספר של ספי – עיניינית ומעניינת.
לגבי ספי, עם כל הכבוד למשפחתו לדעתי הבן אדם חולה בנפשו. שים לב לדבריו האחרונים על כך שאבו מאזן מרגיש לו כקרוב משפחה.
מעתה אל תאמר שמאלני אלא אמור ימין פלשתינאי. ספי חצה את הקווים ואני אישית לא הולך לקרוא יותר בדבריו עד שיחזור להיות חלק מהעם שלנו.
רן שלום
אני סבור שספי רכלבסקי הוא אדם מבריק ופעמים רבות אני מסכים איתו. לעתים קרובות אני מתנגד לדבריו. אני מתנגד מאד לדבריך, הפוסל אותו ומגדירו כ"חולה נפש", רק משום שאתה מתנגד לדעותיו.
אולי יש הגזמות בהתייחסויותיו של ספי , אני קורא , היום, שנית את הספר , 10 באוגוסט 2017
9 שנים אחרי פרסומו. ואנו ביתר שאת, ממשיכים לדשדש ב״אין גבול״ של עצמנו כמעט בכל תחום ,ללא מוצא ואין בנו מנהיג שיקרא את המפה