ספארי בשמורת קרוגר.

כתב: גילי חסקין, ‏‏01/12/2024

ראו באתר זה:  טרק ברכס דרקנסברג,

ראו גם: ספארי בקניה, ספארי בטנזניה, טיול בזמביה. זכרונות מאוגנדה טיול להר מרו ולקילמנג'רו (יש בו חלק ספארי).

דרך הגנים בדרום אפריקה, הממלכה ההררית לסוטו; קייפטאון וסביבתה

ישבנו מול הנהר, מתבוננים במים הזורמים לאיטם. אוכלים מהארוחה הארוזה שהכינו עבורנו טוני ומריה, מלווינו האפריקנרים המסורים. התבוננו בזרזירים ההדורים, שנוצותיהם הצבעוניות שבהקו בצבע כחול, החזירו את האור. הם אינם מפחדים מבני אדם ומלקטים מהקרקע את מזונם. מעל ראשנו, דילג קלאו צהוב מקור בין ענפי העץ.

לפתע הגיח קוף גונון משום מקום וחטף למישהו את הארוחה. קוף אחר, הצליח לגנוב תפוח מידיו של מישהו אחר. אין ספק, הקרבה לבני אדם לא עושה טוב, לא לחיות ולא לבני אדם. אך אין להימנע מכך, אם רוצים לא רק לשמור על הטבע, אלא גם להנגיש אותו לבני אדם.

פארק לאומי קרוגר ( Kruger National Park) הוא הפארק הלאומי הגדול ביותר באפריקה, ומהגדולים בעולם כולו. מצפון ומדרום לפארק נמצאים שני נהרות: נהר הלימפופו (Limpopo) ונהר הקרוקודיל (Crocodile). בצדו הצפוני גובל הפארק עם זימבבואה, ובצדו המזרחי הוא גובל במוזמביק.

הפארק הוקם ב-1 בינואר 1926, מבחינה ארגונית, הפרק מהווה חלק מ"שמורת השלום", יחד עם הפארק הלאומי לימפופו שבמוזמביק והפארק הלאומי גונרזהו (Gonarezhou) שבזימבבואה. הפארק קרוב בשטחו לגודל מדינת ישראל: הוא משתרע על 18,989 קילומטרים רבועים, ואורכו 350 קילומטרים מצפון לדרום ו-60 קילומטרים ממזרח למערב. גודלו הוא חסרונו העיקרי. בניגוד לשמורות קטנות וצפופות כמו נגורו נגורו (Ngorongoro) שבטנזניה, קל "ללכת לאיבוד" במרחביו של הקרוגר. גם כך, סאפארי הוא עניין של מזל , קל וחומר בפארק ענק כמו קרוגר.

הגענו בנסיעה מסווזילנד ההררית ונכנסנו לפארק קרוגר מכיוון דרום. עצרנו מעל ערוצו של נהר אוליפנט (Olifants River),  שם צפינו במספר תנינים שהתחממו בשמש ובכמה שצפו במי הנהר, כשרק אברי החושים שלהם: עיניים, נחיריים ואוזניים, מבצבצים מעל המים. אסור לטעות במראה המגושם שלהם. לו יעבור טרף בסמוך, יכול התנין לזנק במהירות של 50 ק"מ קמ"ש, לעבר טרפו. אכן, הוא יכול לעשות זאת רק למרחק של 50 מטר, אבל אם הקורבן אינו עירני, ימצא את לסתות התנין סוגרות על רגלו בעצמה של 500 ק"ג…. בצד נראו שני היפופוטמים כשהם רובצים חסרי מעש במים. הם יכולים להיות מאד פעילים ומאד קטלניים. במיוחד אם אדם נקלע בין ההיפופוטם לבין הנהר.

יומיים קודם לכן, בעודנו יושבים במסעדה בשמורת סנטה לוציה (Santa Lucia), נראה היפופוטם כשהוא רץ ברחובות העיירה. ההיפופוטם הנקרא בעברית "בהמות", הינו בעל החיים המסוכן ביותר באפריקה, אחרי יתוש האנופלס, המעביר את המלריה. בגדת הנחל עמדו כמה מיני אנפות והמתינו לטרפם בחוסר תנועה ובניגוד להם, ממש מולנו סחרר פרפור בכנפיו, המתין לטרף במים וצלל אליו במהירות של חץ.

אוליפנט הינו היובל הראשי של נהר לימפופו (Limpopo), הזורם ממרכז דרום אפריקה מזרחה אורכו כ-1750 ק"מ  לאורך כ-640 ק"מ מהווה הלימפופו את הגבול המדיני בין דרום אפריקה ובוצואנה, ובהמשך בין דרום אפריקה לזימבאבווה. הנהר נשפך לאוקיינוס ההודי בתחומי מוזמביק, וחוצה את חלקה הדרומי של המדינה.

נכנסנו לשמורה הענקית משער מאלאלן (Malalan)  בעת שהמתנו לרכישת הכרטיסים, הבחנו בפיל גדול המשוטט בין המבנים של רשויות הפארק. הפיל היה בגובה של שני מטרים. מתוך פיו בלטו שני ניבים גדולי ממדים. הפיל עמד ללא נוע, כמו פסל יצוק. כמה דקות לא זז. עינינו נצמדו אליו והנצחנו אותו במצלמות. לפתע החל לרקוע ברגליו, אוזניו התנופפו במהירות.התרחקנו. אך אחד הריינג'רים לא סמך על המרחק שתפסנו, אלא מיהר לסלק את המבקרים הסקרנים, בשל הסכנה הנשקפת מפגיעתו הקשה של הפיל. עשרות חובבי ציפורים, עמדו מצויידים במשקפות וצפו בבעלי כנף. דומה שהמטיילים המגיעים לשמורה, מיד עוברים למצב תודעה אחר בו דאגות היום יום ואפילו טרדות הטיול נדחקות בפני עולם החי.

ספארי הוא מסע תיירותי בעל מאפיינים הרפתקניים, לשם צפייה בנופי טבע ובחיות בר בסביבתן הטבעית, ולמען חוויית השהייה בשטחי פרא. במקור, ספארי פירושו "מסע" בסוואהילי (Safari), ואת שורשיו האטימולוגיים ניתן למצוא בשורש הערבי "ס.פ.ר" שהוראתו זהה. מקור המושג "ספארי", במשמעותו התיירותית המוכרת כיום, הוא באפריקה הקולוניאלית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שבה נהגו המתיישבים  האירופיים לצאת למסעות חוויה וציד בשטחים הפתוחים עתירי חיות הבר, בליווי מדריך מקומי, בעמים רבות לצורך ציד.

גם כיום מקובלים סיורי ספארי בשטחי שמורות הטבע וחיות הבר של אפריקה, אך את כלי הנשק והציד מחליפות מצלמות.

יצאנו למה שנקרא Game Drive, לסיבוב בין ערוצי שני נחלים: סאבי (Sabi) וסאנד (sand). ראינו נשרים, עקב, עיט על צמרת עץ מת, קופים לא מעטים וכמה פילים. ראינו ינשוף יפהפה. עיטם על צמרת עץ ועוד.  ראינו לא מעט אימפלות; חלקן עדרי נקבות, המונהגות על ידי זכר אלפא ולו קרניים גדולות דמויות נבל, או עדרי רווקים, החומדים לעצמם הרמון משלהם.

ראן באתר זה: האימפלה.

להפתעתנו כמעט ולא פגשנו אנטילופות מוכרות כמו צבאי התומפסון והגרנד, שמכסים את מישורי הסרנגטי (Sarangeti) שבטנזניה במאות פרטים. לא טפי, לא קונגוני ולא אנטילופות אחרות, למעט פרטים לא מעטים של קודו, שהזכרים שבהם התהדרו בקרניים מסולסלות.. לא חוויה של גן חיות, אבל תחושה של טבע. אלו מאיתנו, שאינם מורגלים בספארי, התאכזבו מעט. סאפארי אינו דומה למשחק כדורסל, שכולו ריכוז של ריגושים, אלא דווקא למשחק כדורגל, שרובו משעמם ויש בו כמה רגעי שיא. כמו בחיים.

סיימנו את היום באתר הקמפינג של Skukuza. שם המתין לנו הצוות המסור והדהים אותנו בקמפינג מאובזר, עם אהלים גדולים, סככת צל, כסאות מתקפלים, מטבח משוכלל וארוחה – דליקטס אמיתי. מכיוון שהגענו בדיוק בזמן חופשה, הקמפינג, כמו החניונים בפארק, היו הומי אדם. בהמשך, השתרעו תורים ארוכים לפני כל טורף שהתגלה במקרה. התגעגעתי של שמורת  דרום לואנדה (South Luanda) שבזמביה, שם היו מתי מעט מבקרים.

ביום המחרת, הגיע גל חום ענק. טמפרטורה של 38 מעלות, שהפכה את הסיור למאד מאתגר. הבוקר נעים. אפילו הצריך לבישת פליס, אך לקראת השעה 08:00 האוויר החל להתחמם וחיש קל הפך ללוהט. האקלים השורר בפארק אקלים סובטרופי גשום: הקיץ הוא חם, לח ורטוב, ואילו החורף הוא קר ויבש. עונת הגשמים העיקרית היא בין החודשים אוקטובר למארס.

מזה אלפי שנם שחיו בני אדם כאן, לצד החיות. האירופי הראשון שידוע שהגיע לאזור היה פרנסואה דה קוויפר (Francois de Cuiper), שהוביל משלחת מטעם 'חברת הודו המזרחית ההולנדית', מאזור מושבת הכף אל אזור הפארק בשנת 1725, אך הותקף על ידי הילידים ובקושי מילט את נפשו.

האזור הוכרז רשמית כפארק לאומי ב-1 בינואר 1926, ונקרא על שם פול קרוגר (Paulus Kruger), המנהיג הבורי של הרפובליקה הדרום-אפריקאית, שפסלו ניצב בכניסה לפארק.

סטפנוס יוהנס פאולוס קרוגר Stephanus Johannes Paulus Kruger) ;‏ 1825 –1904), המכונה "הדוד פאול" (Oom Paul), היה כנראה הדמות האפריקאנרית המוכרת ביותר במאה ה-19. הוא נחשב לגיבור לאומי, בשל עמידתו זקופת הקומה במלחמת הבורים. אם כי יש היסטוריונים המבקרים אותו על עיקשותו האידיאולוגית שדרדרה את דרום אפריקה למלחמה קשה ועקובה מדם. בעיני רבים הוא נחשב אז להאנשה הלאומית של העם האפריקאנרי. הוא נולד בכפר קטן בשוליה המזרחיים של מושבת הכף הבריטית, למשפחת חקלאים. בילדותו נדד יחד עם משפחתו מזרחה במסגרת "הטרק הגדול".

ראו באתר זה: הטרק הגדול

בשנותיה הראשונות של הרפובליקה הדרום אפריקאית, שהקימו האפריקאנרים, היה קרוגר איש צבא ובמסגרת זאת שימש כמפקד כוחות גרילה (שכונו "קומנדו" 8 של צבא הרפובליקה. בשנת 1863 התמנה למפקד הצבא, תפקיד בו כיהן כעשר שנים. בשנת 1877 החל לשמש כסגנו של הנשיא (Andries Pretorius). בשלוש השנים הבאות, הוביל משלחות דיפלומטיות ללונדון, על מנת לשאת ולתת עם בריטניה על חידוש עצמאות מדינתו. לבסוף, חזר לדרום אפריקה והשתתף בהנהגת מלחמת הבורים הראשונה (1880–1881), בה ניצחו האפריקאנרים את בריטניה וזכו בריבונותם מחדש.

קרוגר כיהן כנשיא הרפובליקה הדרום אפריקאית קרוב לעשרים שנה, בין השנים 1881 ו-1900. הוא היה נערץ בדרך כלל על ידי עמו והוביל מדיניות אשר נחשבה לאנטי-בריטית. לבסוף, באוקטובר 1899, היחסים בין הרפובליקה לבריטניה הידרדרו לידי מלחמה כוללת, עם פריצתה של מלחמת הבורים השנייה. במהלך המלחמה, אז היה כבר בשנות השבעים לחייו, ניהל את המערכה ממושבו בפרטוריה. לאחר שהכוחות הבריטיים כבשו את רוב שטחי הרפובליקה, נמלט קרוגר בשנת 1900 למוזמביק הפורטוגלית, שם עלה על אוניית מלחמה הולנדית, אשר לקחה אותו לאירופה, בה קיווה כי יוכל לגייס תמיכה בינלאומית למאמציו נגד הבריטים. ניסיונות אלו כשלו, ובמאי 1902 נכנעה הרפובליקה הדרום אפריקאית וסופחה לבריטניה באופן סופי. קרוגר חי את שנותיו האחרונות, בדלות לחוף אגם ז'נווה בשוויץ.  הוא מת בשנת 1904, בגיל 79  ונקבר בפרטוריה, באישור הבריטים.

ראו באתר זה: מלחמת הבורים.

קרוגר הכריז עוד בשנת 1898 על האזור שבין נהר הסאבי ובין נהר התנינים כעל שמורת טבע. מבחינה פוליטית הייתה ההכרזה באותו הזמן מהלך נבון, משום שהפוליטיקאים והציידים המקומיים היו עסוקים באותו הזמן במלחמת הבורים.

עם סיום המלחמה, הכריזו הבריטים רשמית על האזור כשמורת טבע, שלימים התפתחה לפארק הלאומי קרוגר. זמן קצר לאחר הכרזת הבריטים הם פינו משטחי השמורה כמה אלפים מבני השבטים המקומיים שחיו באזור. במשך השנים, בעיקר בתקופת שלטון האפרטהייד, נמשכו פינויים כאלה מלווים בסכסוכים בין הממשל לבין שבטי הילידים. כך למשל, אזור מאקולקה (Makuleke) שבחלק הצפוני של הפארק נלקח בכוח מאנשי מאקולקה על ידי הממשלה בשנת 1969 וכ-1,500 מהם הועברו לקרקע בדרום, כך שאזורי השבט המקוריים שלהם יוכלו להשתלב בפארק הלאומי קרוגר הגדול. עימותים אלו נמשכים עד היום.

מרבית שטחו של הפארק הוא סוואנה (Savannah), שהיא מערכת אקולוגית של ערבה זרועה בעצים ושיחים. הצמחים העיקריים בשטחי הסוואנה הם עשבים, אשר לעיתים מעורבים בהם מספר שיחים, עצים בודדים, או קבוצות עצים קטנות. כ-20% משטח היבשה על פני כדור הארץ מוגדר כסוואנה.

אזורי הסוואנה נמצאים משני עברי קו המשווה, במרחבים הצחיחים-למחצה שבין המדבריות ליערות הגשם, מיקום הגורם לתקופות בצורת לעיתים קרובות. הטמפרטורות בסוואנה גבוהות יחסית לאורך כל השנה, אך קיימת הבחנה בין עונת הגשמים, שבה הטמפרטורות גבוהות ואחוזי הלחות גבוהים ולפיכך כמות המשקעים רבה, ועונת היובש, שנמשכת רוב השנה ובה הטמפרטורות נמוכות יותר וכמות המשקעים יורדת בצורה ניכרת.

ההנחה הרווחת היא שהמילה "סוואנה (Savannah)" נגזרה מהמילה הספרדית מהמאה ה-16 (Zavanna) ופירושה "קרקע נטולת עצים אך בעלת עשב רב, גבוה או נמוך." השימוש בשם זה נעשה לראשונה בשנת 1535 על ידי ההיסטוריון הספרדי גונסלו פרננדס דה אוביידו (Gonzalo Fernández de Oviedo), ששאל את המילה סוואנה משפת הטאינו ( Taino), שהייתה מדוברת באזור האיים הקריביים לקראת סוף המאה ה-17.

סוואנות הופיעו לראשונה לאחר ירידה עקבית בכמות המשקעים, באזורים המקיפים את קו המשווה, במהלך העידן הרביעון (Cenozoic Era, "עידן היונקים" – החל מלפני 65 מיליון שנה ועד ימינו).. צמחיית העשבים, הדומיננטית באזורי הסוואנה כיום, הופיעה רק לפני כ-50 מיליון שנה,. בתקופה זו, האקלים בעולם החל בהדרגה להפוך לקריר יותר ונוצר מצב בו טמפרטורות פני הים ירדו בצורה קבועה. הירידה הפכה למשמעותית ביותר בעיקר ב-25 מיליון השנים האחרונות . הירידה בטמפרטורות הביאה גם לירידה משמעותית בהתאדות של מים, וכך נפגע מעגל היווצרותם של עננים שמהם ירדו המשקעים חזרה אל פני כדור הארץ. כתוצאה מכך, חלה פגיעה ניכרת בצמחייה באזור קו המשווה, שאופיין עד אז באקלים גשום, לח וקריר.

כתוצאה מהשינויים האקלימיים, ארוכי הטווח, החלו להופיע הסוואנות באמריקה, אפריקה, דרום אסיה ואוסטרליה, באזורים שמשני צדי קו המשווה, לאחר שכבר נוצרה הפרדה של אוקיינוסים בין היבשות. נדידה של מיני צמחים בין האזורים השונים נבלמה כתוצאה מההפרדה, ומכאן החלו הסוואנות ביבשות השונות לקבל מאפיינים המבדילים ביניהן. בכל יבשת התפתחו מינים שונים של צמחים ובעלי חיים שנאלצו לראשונה להסתגל לסביבת מגורים יבשה. הסוואנות הלכו והתפרשו על שטחים נרחבים יותר, זאת על חשבון שטחים מיוערים.

הסוואנות בעולם עוברות שינויים גם בימינו, כתוצאה מהריבוי באוכלוסיית בני האדם והשתלטותו על שטחים נרחבים, על חשבון בעלי החיים והצמחייה באזורים הללו. מחקר שעסק בהשוואה בין אזורי סוואנה פתוחים, שבהם חיות שוטטו באופן חופשי, ובין שטחים שנאסרה אליהם כניסה של חיות בר. נמצא כי בשטחים שבהם לא היו חיות בר נצפו יותר שריפות מאשר באזורי הסוואנה הפתוחים. אחת הסיבות לכך הייתה שפרסתנים, באזורי הסוואנה הפתוחים, אכלו ועיכלו עשב ששימש מצע לשריפות.

יחד עם זאת, המקומות הקסומים בסוואנה אינם דווקא המישורים העשבוניים, אלא המקומות יוצאי הדופן: גוש ענק של סלעי גרניט, מהם צופים על השמורה סביב סביב, או כתמי ירק לאורך הנחל, שבכול אחד מהן טמון קסם אפריקאי..

בפארק כ-1,982 מיני צמחים, כ-517 מיני עופות קבועים ועוד כמה מאות מינים החולפים באזור או מקננים בו. בפארק קרוגר מצויים חמשת הגדולים החיים באפריקה (Big five): האריה (Panthera leo), הפיל האפריקני (Loxodonta africana), התאו האפריקני (Syncerus caffer), הנמר (Panthera pardus) והקרנף צר-השפה (Diceros bicornis). בנוסף למינים אלה, בפארק מצויים עוד כ-147 מיני יונקים (ובפרט פרסתנים) המוגנים על פי חוק. בנוסף, בפארק כ-120 מיני זוחלים, ביניהם בסביבות 5,000 פרטים של תנין היאור (Crocodylus niloticus), וכן 52 מיני דגים ו-35 מיני דו-חיים.

חלק ניכר מהסיור הוא נסיעה שגרתית, כשהעיניים בולשות אחר בעלי החיים, ואותם, בדרך כלל, המדריך המקומי, ראשון לזהות. פה ושם ראינו תאו זכר בודד, שלא משך תשומת לב רבה, בחפשנו אחר אריות. ראשו של התאו האפריקני נמוך, אינו מתרומם מעל הגב, ורגליו קצרות יחסית. גופו ארוך וגדול כחבית, ומשקלו בממוצע 700-300 קילוגרם. פרטים מבוגרים יכולים להגיע למשקל של 900 ק"ג, ואף תועד פרט נדיר במשקל למעלה מטון (1000 ק"ג). למרות משקלם הרב, הם מסוגלים לפתח מהירות של 48-56 קמ"ש.

הפרסות הקדמיות של התאו גדולות ורחבות יותר, ככל הנראה כדי לתמוך בחלק הקדמי של הגוף, הכבד יותר מהחלק האחורי. לתאואים זנב ארוך ושעיר באורך של 110-70 סנטימטר, אוזניים גדולות ורחבות, ושעירות במקצת. אוזניו של תאו היער שעירות יותר. לתאו האפריקני פרווה צפופה ודלילה בצבע אפור שחור או כהה, לעתים עם כתמים על הגוף. סביב עיניהם של הפרטים המבוגרים מופיע לפעמים עיגולים לבנים.

לקרניי התאו האפריקני מבנה מוזר. הם מתאפיינות בכך שבסיסן אצל שוורים גדולים עבה מאוד, וגדל על המצח ויחד אתו, מה שיוצר מעין "מגן" ארוך וחזק, העמיד אף לכדור רובה. הקרניים מתפתחות מהבסיס לצדדים כלפי מטה, ולאחר מכן מתעקלות כלפי מעלה ופנימה. המרחק בין קצות הקרניים של תאואים מבוגרים עשוי לעלות על מטר.

התאו האפריקני מותאם למגוון רחב של בתי גידול, יערות טרופיים, יערות משוונים, יערות הררים, ביצות, צמחיה צפופה, אזורי חוף, עד לסוואנות פתוחות. בהרים, ניתן למצוא אותו עד לגובה של 3,000 מטר מעל הים. הריכוזים הגבוהים ביותר של תאו אפריקני, הם במשקעי סוואנות, שבהם יש שגשוג של מים, עשבי תיבול, ושיחים כל השנה. התאואים האפריקנים תלויים מאוד במים, והם נמנעים מאזורים בהם כמות המשקעים השנתית, נמוכה מ-250 מ"מ. אוכלוסייה של התאואים באפריקה, נמצאת במצב טוב יחסית בהשוואה להולכי-ארבע גדולים אחרים, אם כי הם תחת לחץ כבד מפעילות אנושית.

לתאו האפריקני יש ראייה ירודה מאוד. הוא אומד את המצב בעיקר על ידי חוש ריח חזק, ושמיעה במידה פחותה יותר. קולות של תאו אפריקני נשמעים לעתים קרובות מאוד; בדרך כלל שאגות רגועות, נחירות ונהמות. לתאואים יש מערכת מאוד מפותחת של תקשורת – מומחים מזהים עשרות אותות קוליים שונים, כלומר רגשות מאוד שונים. צעירים בסכנה שמשמיעים קול מתחנן, יכולים לגרום לכל העדר לבוא לעזרתם. תפקיד חשוב בתקשורת ביניהם הוא תנועות הגוף, הזנב, הראש, וכדומה.

תאו בוגר שותה בממוצע ביום כ40-30 ליטר של מים. ישנן תצפיות שהתאואים אינם מתרחקים ממקורות המים, יותר מ-4 ק"מ. למרות שהתאואים נמצאים בקרבת מים, הם אינם אוהבים מים עמוקים, ואינם מתפלשים בתוכם. עם זאת, התאואים הם שחיינים טובים, ובמהלך הנדידות הם חוצים נהרות רחבים מאוד. במקומות הסמוכים למים, אוכלי הטפילים העיקריים של התאו הם אנפות הלבנות. שלא כמו חיות אחרות, התאואים אינם רועים לצד חיות אחרות בסוואנה, והחיות האחרות נוטות לשמור מהם מרחק.

תאו אפריקאי ניזון מעשב גבוה, שהוא מחוספס מדי בשביל רוב אוכלי העשב (ולא מעדיפים את הניצנים הצעירים כמו רב אוכלי העשב. לתאו אפריקאי תפקיד חשוב בכך שהוא מנמיך את גובה העשב לגובה המועדף על מרבית אוכלי העשב הסלקטיביים. התאואים האפריקנים רועים מהערב ועד הזריחה, ובמשך היום הם נחים בצלם של עצים ושיחים, או לחלופין שוכבים בבוץ, ביצות, או בסבך של קנים. בשעות החמות של היום, התאו השחור שוכב דומם וחסר תנועה באותו מקום, וישן או מעלה גרה, לעתים קרובות הוא משתמש בשלולית או בבור בוצי כמקלט בטוח, ולכן לעתים קרובות הוא מכוסה בקרום עבה, של בוץ מיובש.  מנסה להעיף את הזבובים המציקים לו, לעתים קרובות פולט נהמה עמומה ומרחרח באוויר בחשדנות. מדי פעם הוא מכה בזנבו לצדדים.

עדר של תאואים הוא מראה מרשים . כמה מהם הרכינו ראש מולנו. עדר של לביאות, בדרך כלל בעזרתו של אריה זכר, יכול לטרוף תאו, אך אין לקנא בזוג לביאות, הנקלעות ללהקה של תאואים.

לא הרחק משם, נראו כמה גנו. באנגלית נקרא Wildebeest – "בהמת פרא" באפריקאנס או "חיית פרא" בהולנדית . אלו אנטילופות מוזרות מאד, צבען חום, גבוהות במיוחד, עם ראש דמוי סוס, אבל קרניהן המוצקות עולות מעלה ובאמצעיתם מופנות אחורה ומטה בזווית חדה. בריצתם הם מנתרים ניתור מוזר ומצחיק.

מראה מרהיב היה שני פרטים של קלאו אדום פנים (Hirn bill), שהידסו בצעדים נמרצים, מחפשים טרף. בין עיניהם בליטה משונה שאולי היא זו שזיכתה אותם בשמם המדעי Buceros,  שפירושו בלטינית: "בעלי קרני הפר". אחד המאפיינים החיצוניים הבולטים של בני המשפחה כולה הוא המקור הגדול מאוד ביחס לגוף. המקור כפוף, כך שאצל אחדים מהמינים נוגעים רק קצוותיו זה בזה, מה שהופך אותו למלקחיים יעילים. מאפיין נוסף של המינים בסדרה הוא הקרין או הקסדה (CASQUE), בליטה קרנית המזדקרת מן המקור העליון. הקרין גדל במשך השנים, ואצל זכרים הוא גדול בדרך כלל יותר מאשר אצל הנקבות. אצל רוב מיני הקלאו עשוי הקרין מקרטין, חומר שממנו עשויים הציפורניים בעופות, קשקשי הזוחלים, השיער והפרסות ביונקים. חלק מהחוקרים סבורים כי הוא משמש גם כאמצעי בתקשורת חברתית, ומאפשר לזהות גיל, מין וזוויג (זכר או נקבה). אפשר לנסות להסביר את הקרין גם על פי עקרון ההכבדה, עליו כתבו אמוץ ואבישג זהבי . לפי עיקרון זה, יש תופעות גופניות שנועדו להכביד על בעלי החיים, כדי שיוכיחו באמצעות נשיאתן את כשירותם לשרוד. כך, הבליטה הממוקמת בין העיניים מפריעה לחפיפת שדות הראייה שלהן ופוגעת בראייה התלת־ממדית. עובדה זו מקשה על ביצוע פעולות מקור שונות, ומדגישה את איכותם של פרטים המתפקדים היטב למרות הקושי.

לצד הנחל, נראה עדר פילים בהנהגת זכר תקיף, והזכירו לנו טור של טנקים. אורך גופו של הפיל, עד 4 מ'. משקלו עשוי להגיע ל- 6 טונות. הגוף כדורי, קצר, גבוה ורחב. ראש כבד וקצר. צוואר בלתי ניכר. הכול סמוך למרכז הכובד, דבר המאפשר הליכה במאמץ קטן. פסיעותיו קטנות ובהליכתו דומה לכדור מתגלגל, סידור המאפשר תנועה לגופו הכבד. מבנה זה של הגוף מאפשר לפיל לפרוץ לו דרך בסבכי היערות, הלוך ורצץ, הלוך ושבר, סבכים וענפים עבותים, בייחוד בעת מנוסת בהלה. המאפיין הבולט ביותר של הפיל הוא החדק, שהוא גלגול של האף והשפה העליונה, שנתמשכו ונתארכו במהלך האבולוציה, למכשיר רב עצמה תוך התפתחות של איבר הכולל מישוש והרחה, ושרירי מספיק על מנת להוות זרוע שרירית וגמישה לכל דבר.

החדק משמש כאפו של הפיל – הפיל נושם דרך נחיריו המצויים בחדק (והוא מסוגל לנשום גם דרך פיו) וכן מריח דרכם.. החדק משמש מעין זרוע עבור הפיל ובאמצעותו הוא יכול לאחוז בחפץ, להרימו, לשאת אותו ואף לדחוף אותו. בחדק יש שרירים רבים המאפשרים חוזק וכוח מחד, וגמישות ועדינות רבה מאידך. באמצעות חדקו יכול הפיל לברור ולהרים מן הקרקע גושי סוכר קטנים מתוך שכבה של חול ובאותו אופן הוא יכול להרים גזע עץ במשקל של עשרות קילוגרמים.

הפיל משתמש בחדק גם כדי ללקט מזון. באמצעותו הוא מגיע אל ענפים גבוהים או שהוא אוסף בעזרתו את המזון מן הקרקע ואז מביא אותו אל פיו. בכך עושה הפיל בחדק שימוש אנלוגי ליד אוחזת. הפיל משמיע באמצעות החדק קולות הנשמעים למרחוק. החדק חזק מאוד ומשמש "שוט" לסילוק תוקפים. הפיל יכול לשאוב מים באמצעות החדק ולהביאם אל פיו כדי לשתות או להתיזם על גופו כדי להצטנן מעט בימים חמים. כן יכול הוא לאסוף עפר מן הקרקע ולפזר על גבו כדי ליצור כסות דקה שתשמש מגן מפני חרקים עוקצים או נושכים. האבק שהוא שואב, מתפזר על גופו ומעניק לו את צבע הסביבה. הפיל הוא שחיין מצוין, והוא יכול גם לשהות מתחת למים זמן רב בעת שהחדק משמש לו צינור העברה של אוויר, בדומה לשנורקל אצל האדם הצולל.

החדק הוא גם איבר ההיכרות בין הפילים. הם נוהגים להניח אותו בעדינות בפיהם של פילים אחרים לברכת שלום. כך הם מרחרחים, נוגעים ומלטפים וגם משמיעים תרועות וקולות תקשורת, שחלקם הגדול מושמע בתדר נמוך ולמרחקים מאוד רחוקים של קילומטרים רבים לצורך הכוונה אל מי שתיה למשל, לתקשורת בין נקבות וזכרים מיוחמים, קריאת עזרה או אזהרה.

לאוזני הפיל הרחבות יש תפקיד חשוב בשמירה על טמפרטורה יציבה של גופו,. אוזני הפיל מורכבות משכבה דקה של עור המתוח על גבי סחוס ועל גבי רשת ענפה של כלי דם. בימים חמים, פילים מנפנפים תדירות באוזניהם וכך יוצרים משב רוח קל. הרוח, יחד עם השטח הגדול של אוזן הפיל, גורמת לכך שנפח גדול של אוויר פוגש את אוזן הפיל ומקרר את כלי הדם שמסיעים את החום החוצה מגוף הפיל. הדם החם הנכנס לאוזן יכול להצטנן בכ-5.5 מעלות צלזיוס באופן זה.

המוח גדול, גם ביחס למשקל גופו והתפתחותו השכלית גבוהה. חוקר הטבע הצרפתי ג'ורג' לואיס בופון (Georges-Louis Leclerc, Comte de Buffon), חוקר הטבע הצרפתי תיאר את הפיל במילים: "נס של אינטליגנציה וענק של חומר". בספרם של החוקרים איאן ואוריה דוגלאס-המילטון, "בין הפילים", הם מתארים את הפילים כבעלי חיים שתבונתם ויכולתם לשתף פעולה עם בני האדם הן ברמה הגבוהה ביותר, ודומות לאילו של השימפנזים, הלווייתנים והדולפינים.

הפיל מפורסם גם בחטי השנהב שלו. אלו למעשה זוג שיניים חותכות מחוסרות אמייל וגידולן מתמיד, שמתארכות ל-2 עד 3 מטרים ומשקלם מגיע לעשרות קילוגרמים. השנהב הוא חומר יקר ערך, ומסיבה זו ניצודו הפילים בהמוניהם בימים עברו ועד עצם היום הזה.

בגיל בוגר בסביבות 60 שנה, חטי הזכרים שעשויים להגיע עד 2.5 מטרים ושישים קילוגרמים של שנהבים עבים וכבדים. הפילים זקוקים לחטים שלהם למאבקים פנימיים בין הזכרים על שליטה ועל ההזדווגות עם הנקבות. אם כי הם לא פוצעים זה את זה, בדרך כלל הם משתמשים בחטים לשבירת ענפים ללעיסה ומזון, קילוף קליפות העצים, איום על אויבים, תמיכה בחלשים וחולים, חפירת קרקע וסלעים לצורך קבלת גושי מינרלים ללעיסה. החטים משמשים את הפילים לשם חפירה בקרקע על מנת לחשוף שורשים ופקעות שמאוד אהודים עליהם כמזון, וכדי להזיז מכשולים מן הארץ כדי לפלס דרכם בה.

מבין הפרסתנים, בלטו, בנוסף לאימפלות, הניאלות, או קודו-ניאלה, שחיים בין שיחים. גובה הכתפיים של הזכר הוא 120-80 ס"מ, אורך ראשו וגופו 195-135 ס"מ, אורך זנבו 55-40 ס"מ, ומשקלו 140-55 ק"ג. רגליו ארוכות ודקיקות ובעזרתן הוא יכול לרוץ במהירות ולטפס על הרים בקלילות. צבעו של הזכר חום-שחור ופסים לבנים חוצים את גבו לרוחב והוא מתאפיין בקרניים ארוכות ומכופפות לאחור. הנקבה, לעומת הזכר, צבועה בחום בהיר והפסים הלבנים אשר חוצים את גבה לרוחב, בולטים יותר מאשר אצל הזכר, כמו כן, הנקבה נטולת קרניים. הנקבה קטנה מהזכר ושוקלת פחות ממנו. כמו אצל קרובי משפחתו, זכר הניאלה נלחם ביריב באמצעות נגיחות קרניים. המנצח זוכה בנקבות ואוסף סביבו הרמון שלם. הנקבה יולדת לאחר היריון של תשעה חודשים גור אחד, אותו היא מחביאה מטורפים פוטנציאלים כגון: נמרים, אריות, בבונים ושימפנזים.

אחד המראות המרגשים היו שלושה אריות הצועדים בסך, בהילוך מלכותי. משקלו של האריה הזכר בין 150 ל-250 ק"ג. אורך גופו כשניים וחצי מטר וגובה כתפיו מטר ועשרים לערך.

לאריה כתפיים חזקות, ארבע רגליים שריריות מצוידות בטפרים חדים ומלתעות חזקות למדי. ראשו גדול ורחב וזנבו ארוך ובקצהו ציצית שיער. באצבעות הרגליים כריות שאליהן מוכנסים הטפרים, כשהאריה או הלביאה במנוחה ונשלפים בשעה שהם אורבים לטרף. כמו אצל החתוליים האחרים, עיניהם גדולות יחסית וראייתם בחשיכה טובה. גם חוש השמיעה והריח שלהם מצוינים ושפמיהם הארוכים   משמשים כחוש מישוש באזורים סבוכים וצפופים.

עוצמת נשיכתו של האריה מוערכת בכ-400 ק"ג כוח (לשם השוואה: נשיכת אדם מסוגלת להגיע ל-40 ק"ג). האריה הינו חיה טורפת ומבנה גופו מותאם לציד ושיסוע מהיר של החיות שאותן הוא טורף.

לאריות צבע חום צהוב, המתמזג היטב עם המישורים הסלעיים החומים ועם צבע האדמה היבשה. בשלב מוקדם יותר של האבולוציה היו האריות מנומרים, כפי שנראה בצבעיהם של הגורים (כלל הקל) . הזכר שונה מן הנקבה בגודלו (לעתים כפול), במראהו, בהיותו בעל רעמה המכסה את עורפו וכן חלק מגופו הקדמי. גודל הרעמה היא עדות לגיל האריה. אריה זכר שתפקיד השמירה מוטל עליו רוצה שייראו אותו ושיש בעל בית בטריטוריה. כשמישהו קורא עליו תיגר הוא בוחן את הרעמה של המנהיג. הרעמה מגינה על הצוואר. האריה שואג בדרך כלל במצב של רביצה. שאגתו מגיעה למרחקים בעוצמתה. השאגה אף היא סימון טריטוריה.

אחת האטרקציות היו כמה לביאות, המשסעות טרף. לפי ההתנפלות שלהן על הטרף, נראה שהגענו זמן קצר אחרי הציד. האריות פעילים בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות הקרירות ובשעות הערב, אז נוהגות הלביאות לשחר לטרף. את רוב שעות היום מבלים בני הלהקה בשינה, במיוחד לאחר טרף מוצלח.

האריה מעדיף לצוד פרסתנים גדולים דוגמת הזברה, ראם  והגנו, אך גם בעלי חיים קטנים יותר כגון צבאים ואנטילופות ולעתים ינסה כוחו מול תאו, אך זאת יעשה רק במצוקה, כאשר לא יימצא בסביבה אף טרף זמין להשביע את רעבונו.. תועדו מקרים של לביאות שתקפו במשותף גורי פילים אותם בודדו מהעדר. בשמורת צ'ובה (Chobe) שבבוטסואנה, ובשמורת רוטשורו ( Rutshuru) שבקונגו, תועדו אריות הטורפים היפופוטמים. מתברר שלחיות טרף יש העדפה, לאכול את מה שהתרגלו אליו. כך למשל, אריות שהתרגלו לאכול ראמים, יעדיפו לצוד ראמים. במקומות בהם חיים עדרי גנו קבועים, הזברות חסינות למדי והן נוטות להתערב בגנו, שמועדפים לטריפה על ידי האריות.

כמחצית ממזונו משיג האריה באמצעות שימוש בכוח הרתעתו כלפי טורפים קטנים ממנו, בכך ייטול מהם את בשר צידם. לפיכך נהוג לומר שהאריה הוא גם אוכל נבלות, מלבד היותו טורף.

בעבר חשבו כי הזכרים  בלהקה אינם טורחים בהשגת מזונם והוא מובא אליהם מבלי שכמעט יעשו דבר כדי להשיגו , אולם בשנים האחרונות הסתבר כי המצב מורכב יותר. האריות משתתפים בציד (בתור ציידים משניים) אך ורק בלילה. בכל מקרה, הלביאות הן אלה שינהלו את הציד , לאחר שהחליטו מראש על זהות הניצוד. בדרך כלל הן מתחלקות לקבוצה המבריחה את הקורבן המיועד אל עבר קבוצה האורבת לו במרחק לא רב.

שיטת הציד של הלביאות, כמו של רוב החתוליים, מבוססת על גורם ההפתעה: צבען החום-צהבהב משמש כהסוואה מצוינת ומעלים אותן כמעט לגמרי בתוך מישורי העשב, וכמו במבצע צבאי לכל אחת מהן יש תפקיד מוגדר. הן מתגנבות לעבר הנטרף, נגד כיוון הרוח, מתחבאות בקבוצות קטנות במספר כיוונים ואורבות לטרפן. כשאחת מהן מזהה את הטרף ונמצאת בעמדת תקיפה היא מזנקת ומכוונת את טרפה לכיוון שאר הלביאות, אשר מזנקות ומכניעות את בעל החיים. לעתים שתיים ממרחק קצר טווח. אחת מתנפלת על צווארו של הנטרף והשנייה מתנפלת מאחור ומפילה אותו ארצה. חיות קטנות נהרגות ממכת כף על הראש, השוברת את העורף.

הלביאות מתמקדות בדרך כלל בחיה קשישה או רכה בימים, או כזו שנראית כחולה או כחלשה. משזיהו את הטרף, הן מתקרבות אליו בחשאי ומצמצמות את המרחק אליו. המרדף מתחיל בעת שהקורבן המיועד מזהה את טורפיו. גם אם מדובר בחיה תשושה לא תוכל בדרך כלל הקבוצה הראשונה להשיג את טרפה, וכל תפקידה יהיה להבריח את החיה אל עבר הקבוצה האחרת, שם ממתינות במארב מספר לביאות והן אלה שיכריעו את הניצוד, לאחר שעייף מן המרדף.

הדוגמא המופלאה ביותר לכושר ההסתגלות המתגלה בשיטות הצייד של האריה מצויה, מכול מקום, בשוליה המערביים של שמורת קרוגר. בפברואר 1960 החלו השלטונות הדרום אפריקאיים להקיף את השמורה בגדר בת שלוש מאות ק"מ במטרה להגן על הבקר ושדות המרעה בחוות החקלאיות הסמוכות. תוך שלושה חודשים למדו האריות להניס עדרי גנו כנגד הגדר .

הלביאות צדות בשיתוף פעולה מלא, עבור כל הלהקה. בלהקה אחת יכולות להיווצר מספר קבוצות ציד מגובשות של לביאות אשר יוצאות, כל אחת בתורה, לצוד יחד. לביאה יכולה להגיע למהירות של 60 קמ"ש ולהתגבר על בעל חיים העולה על משקלה בכשלושים ק"ג, למרות שאז היא מסתכנת בפציעה ואפילו במוות. נצפו לביאות שהומתו על ידי בעיטת ג'ירף.

ההסתברות להצלחה בציד היא נמוכה והלביאות לרוב שבות ריקם אל הלהקה, שם ממתינים להן הגורים ויתר הלביאות שמשגיחות על הצאצאים בהיעדר האימהות האחרות וכן הזכרים הרעבים. משיוכלו להסדיר את נשימתן מחדש ולנוח מעט, ישובו לחפש את הקורבן הבא כדי לנסות שוב את יכולתן. להקת האריות תנוע בעקבות עדרי הפרסתנים בהתאם לעונות השנה באפריקה.

הצלחת הציד תלויה גם במזג האוויר ובכסות השטח. אחוזי ההצלחה במישורים בלילות חשוכים גבוהים מאחוזי ההצלחה ביום או בלילות ירח. מבדיקות שנערכו עולה כי בממוצע רק 20%–25% מניסיונות הציד של הלביאות (המנסות בדרך-כלל לצוד מפריסי פרסה גדולים) מסתיימים בהצלחה. את הטרף נוהגים האריות לאכול בבת אחת מיד לאחר הציד, כדי שטורפים ואוכלי נבלות לא יגזלו ממזונם.

לאחר המתת הטרף, יגיעו שאר חברי הלהקה, ובראשם הזכרים. הם אלה אשר יזכו בנתחים המשמעותיים של בשר הציד. הלביאות לא יעזו להתקרב לטרף, טרם שהזכרים סיימו את ארוחתם. רק לאחר שהם והלביאות יסיימו את סעודתם, יזכו גם הגורים להתקרב אל שרידי בשר הציד כדי לאכול מהשאריות.

משמילאו את בטנם, ישתרעו תחת הצל ואף אם תתקרב חיה אחרת, הרי גם זאת לא תקים אותם ממרבצם. האריות נחים כעשרים שעות במשך היממה ויוצאים לצוד פעם ביומיים-שלושה. הם מסוגלים לצום אף שבוע, אך כשאר החתוליים הם תלויים במקור שתייה זמין.

כ כשיש הרבה טרף, כולם נהנים. כשיש מעט, הגורים מתים ראשונים.  כשיש רעב חזק, האריות נודדים בחיפוש מזון ומשפחות מתפרקות. הזכר עוקב אחרי הנקבה ואוכל את הטרף שצדה. הנקבה תנסה לבלוע כמה שיותר, טרם שיבוא הזכר, להחביא את הטרף או להשתמט מהזכר שעוקב אחריה.

בכל מקום כששמענו על הימצאותו של טורף, מצאנו את עצמנו עומדים בתור כמו בפקק תנועה. כך היה כשראינו לביאה בולטת על סלע, באשדות הנהר, או   נמר חבוי על סלע, בצל אחד העצים.

גופו של הנמר מכוסה פרווה. צבעו צהוב, מנומר בשחור. נחשב ליפה שבחתולים. הגב וצידי הגוף בגוון צהוב ועליהם כתמים שחורים וטבעתיים רבים, ואילו הבטן והחזה בהירים. הצבע הבסיסי של פרוות הנמר צהוב למעלה ועובר ללבן בצדדים ובגחון. על הירכיים ועל הצדדים מסודרים הכתמים בטבעות, ועל הגרון – בפסי רוחב. במרכז הכתם אזור לבן או צהוב. גוני פרוותו מסווים את הנמר וקשה לגלותו בעודו מסתתר בסבך הצמחייה.

הנמר הוא אחד המינים המוצלחים במשפחת החתולים. על כך מעידה תפוצתו הרחבה באסיה ובאפריקה. גמישותו האקולוגית מאפשרת לו לחית ביערות גשם טרופיים, יער ממוזג, סוואנות, ביצות, מדבר, פני הים, הרים מבותרים. שיטת הציד של החתוליים דומה בקרב כל בני המשפחה: מארב ובעקבותיו הסתערות מהירה על הטרף. החתול מכוון את פגיעתו אל צוואר החיה הניצודה מתוך מטרה לנתק בין חוליות הצוואר שלה בעזרת שיניו החדות ובכך להפסיק את אספקת החמצן. ההמתה מתבצעת בדרך כלל על ידי חניקת גרונו של הטרף בעזרת הניבים.

ראו באתר זה: הנמר.

מטבע הדברים, חזירי היבלות משכו פחות תשומת לב, למרות כיעורם יש בהם משהו מאד חינני כשהם כורעים על ברכיהם וזנבם מנפנף כמו אנטנה. כך גם הפטישן, עוף נפלא, שראשו דומה בצורתו לפטיש , הוא מתגורר בקיני ענק והמקומיים מאמינים שמביא עמו מזל רע.

לא ראינו הרבה פרטים, למעט כמה עדרי פילים. אבל ראינו לא מעט מינים. המפגש המרגש ביותר היה עם זוג קרנפים. מידתם גדולה, גופם מגושם. העור עבה וחשוף. הרגליים קצרות ועבות. בכול רגל שלש אצבעות. מהן, האמצעית היא הגדולה ביותר. העיניים קטנות והאוזניים קבועות גבוה בראשם. חוש השמיעה וחוש הריח מפותחים. מעל האף קרן אחת, או שתים ומכאן שמם. קרן זו היא עשויה מחומר קרני – גלגול של שערות ואין בה עצם.

הקרנפים הם בעלי חיים חזקים מאוד, ובהיותם כאלו הם גורם מוות בולט מעולם החי. בהודו ובנפאל, הקרנפים הם הגורם הראשון מעולם החי שמביאים למוות בני אדם, בעוקפם את הטיגריסים והנמרים. לא רק זאת, קיים תיעוד לכך שמספר קרנפים התנפלו על פילים שנשאו תיירים בסיור בסוונה. בדומה לבעלי-חיים אחרים, הם נעשים מסוכנים אף יותר כאשר הם בקרבת צאצאיהם.. למרבה הצער, מספר הקרנפים הולך ומתמעט. נמוך בהרבה מכפי שאני זוכר מביקורי הקודם בקרוגר, לפני כשלושים שנה. הם ניצודים ללא רחם, בגלל המחיר הגבוה שמוכנים לשלם עבור הקרן, שמייחסים לה סגולות רפואיות ומיניות.

ראו באתר זה: הקרנף

אחד מבעלי החיים הפוטוגניים בסוונה הם הגי'רפות, בפרט כשהם נראים בעדר וצוואריהם המפוספסים בולטים מעל העצים. צבעם חום צהוב, עם כתמים כהים וגדולים. צבע זה משמש לג'ירף  בתור הסוואה מאויביו, שהמסוכנת בהם היא הלביאה. יש הטוענים כי בדומה לזברות, צבעים אלו מתאימים יותר לסביבת יער מאשר לסוונות וייתכן שהן שריד לתקופה קדומה, בה חיו הג'ירפות בנוף אחר.

ג'ירף הוא סוג פרסתן, מעלה גירה. פירוש השם המדעי: Giraffa Cameleopardalis. "גמל מנומר". לג'ירף רגליים וצוואר ארוכים מאוד. גובה כתפיו הוא 3 מטרים וגובה ראשו כ־6 מטרים מעל פני הקרקע. הגבוה שביונקים. משקלו נע בין 700 ל-1,300 קילוגרמים. צווארם בלבד נמדד בכ -4.2 מטר ומשקלו כ- 230 ק"ג. הנקבות נמוכות מהזכרים בשישים ס"מ לערך, ומשקלן נמוך גם כן מזה של הזכרים. בדומה למרבית היונקים, לג'ירף יש שבע חוליות בצוואר. רק שבמהלך האבולוציה הן התארכו מאוד. אורך כול חוליה 20-30 ס"מ. רגליהם הקדמיות ארוכות בכעשרה אחוזים מרגליהם האחוריות. הדבר מאפשר להם לסקור מרחבים גדולים למדי.

לשונם מחוספסת וארוכה והיא מגיעה עד לאורך של 40 סנטימטרים. היא מאפשרת לו ללפות את העלים. בעזרתה הג'ירף נוהג לנקות את פניו מחרקים שעולים עליהם .שני הזוויגים הם בעלי קרניים עשויות סחוס קשה, אך הקרניים של הנקבות קטנות יותר מאלו של הזכרים. אצל הזכרים עשויים להתפתח עם הגיל מרבצי סידן היוצרים בליטות על הראש. הבליטות עשויות לשוות לג'ירפים הזכרים מראה של שלוש קרניים נוספות.

לבם של הג'ירפים מגיע למשקל של שמונה קילוגרמים ולאורך של שישים סנטימטרים, ועליו לספק לחץ דם הגדול פי שניים מלחץ הדם של יונק גדול ממוצע וזאת על מנת לשמור על זרימת דם תקינה למוח. מכיוון שהרגליים של הג'ירף ארוכות מצווארו, הוא נאלץ לפשק את רגליו בפישוק רחב כאשר הוא רוצה להרוות את צימאונו. ראינו שני פרטים, שביצעו "שפגאט" מרשים. עובדה זו יוצרת בעיה כפולה: כאשר יתכופף לשתות, מוח הג'ירף עשוי לקבל זרם גדול מדי של דם; כאשר יתרומם חזרה, זרם הדם יקטן באופן משמעותי. שני המקרים עלולים לגרום לג'ירף לאיבוד הכרה. לכן, מפותחות בג'ירף שתי מערכות לוויסות הדם: כאשר הוא מתכופף, זרם הדם ממותן על ידי מערכת מורכבת של שסתומים המווסתים את כמות הדם המגיעה למוח. כאשר הוא מתרומם, מערכת המכונה בשם "רשת מופלאה (Rete Mirabelle) , הפועלת כמעין בולם זעזועים, ומונעת גם כן אובדן הכרה. זוהי רשת של כלי-דם גמישים ודקיקים שמפרידה בין הלב לבין המח ומסדירה את זרם הדם. הדם שוצף לתוך הרשת הזו בלחץ אדיר, אבל עד שהוא יוצא מהצד השני הוא בדיוק בלחץ הנכון.

כל זה מסביר למה הראש של הג'יראפה לא מתפוצץ, אבל מה עם הרגליים שלה? אם הלב יוצר כזה לחץ עצום, איך כלי-הדם שברגליים מחזיקים מעמד? הפתרון פשוט, הטבע חנן את רגליה של הג'יראפה בעור קשה וצמוד במיוחד, וברצועות פנימיות שלוחצות על כלי-הדם מכל הכיוונים. כמו טייסי-קרב שלובשים מכנסי לחץ מיוחדים כשהם צריכים לעמוד בתאוצות שגורמות לדם שלהם לרצות לעבור דירה.

צווארו הארוך של הג'ירף משמש לניווט בין עלי וענפי העצים. הג'ירף מעדיף לאכול עלים וענפים רכים מצמרות העצים . זכרים יכולים לאכול בגובה 5.8 מ'. נקבות בדרך כלל ניזונות מעצים בגובה נמוך יותר – בערך  2 מ' משיחים גבוהים ועצים  מתחדשים.

באפריקה הדרומית, הג'ירפים אוהבים במיוחד את השיטה שעירת התרמיל (Acacia erioloba). על מנת ללקט את העלים ופרחים מן העץ, הג'ירפה משתמשת בלשון ארוכה במיוחד ( כ-40 ס"מ) הלופתת את הענף ומסירה ממנו את העלים.  המבנה המחוספס של לשונם וציפוייה הקרני מסייע בליקוט עלים ובאכילת קוצי שיטה. הקוצים אינם חודרים את החך והלשון. השניים מרסקות אותם. הם אוכלים גם כ- 100 עצים אחרים. הם יבלו באכילה עד 20 שעות ביום, במהלכו יאכלו עד 65 ק"ג!

יש טענה שברוק של הג'ירף, יש הורמון צמיחה, כדי לפצות את העצים על הנזק שהוא גורם. אם זה נכון, הג'ירף עוסק בחקלאות….

ראו באתר זה: הג'ירף

בעל חיים פוטוגני אחר הוא הזברה. שבולטת בפסיה השחורים לבנים. סימנה האופייני – פסי רוחב שחורים או חומים, על רקע לבן, בכול גופה. הפספוס התפתח, לפי תאוריות עדכניות, כתוצאה ממוטציה גנטית, שהובילה לחסר בפיגמנטים בחלק מהתאים.. דגם הפספוס הוא ייחודי לכל פרט ופרט במינים השונים. ישנם הבדלים במיני הזברות במבנה ובצורת הפסים.

יש מגוון גדול של הסברים מדוע התפתחו הפסים. כך למשל, החוקר לב פישלזון הציע שהפסים מסייעים להסתוות בצל עצים, כמו אצל הטגריס והם שריד לתקופה שהזברות חיו בנוף אחר.

מעדויות של אנשים רבים: בלילה מסתכלים על גוש של גנו וזברות, מגלים את הגנו קודם. בתהליך הטריפה אחת ההחלטות של הטורף היא באיזו נקודה הוא קופץ כדי להכריע את הטרף. הוא זקוק לאומדן מרחק מדוייק. דגם הפסים מטשטש את האומדן. כמו כן, קשה יותר לאתר את הסייחים.

ה"פצצה" החשובה הטילו חוקרים שוויצרים שחקרו ובנו דגם מעיני תשבץ (כמו לחרקים) ואז לא ראו את הזברה. חושבים שזה נועד נגד זבוב הצה צה. האנטילופות לעומת זאת, מעלות גירה בצל, שם הצהצ צה אינו מתעופף.

הזברה המצויה היא בעל חיים חברתי מאוד, החי בקבוצות משפחתיות קטנות המורכבות מזכר בוגר אחד, מכמה נקבות, ומהסייחים מההמלטות האחרונות.

עדר הזברות מונה כמה עשרות פרטים. בראש העדר עומד זכר בוגר, חזק ומנוסה המסמן לשאר העדר לנוע או לעצור, וזאת באמצעות קולו והתנהגותו. אחרי שזכר ייסד לעצמו הרמון נקבות, רק לעתים נדירות ינסו זכרים אחרים לעמוד תיגר מול בעלותו.

מפעם לפעם, מתקבצות כמה קבוצות יחד, ויוצרות עדר גדול, לפעמים יחד עם חיות מרעה אחרות כגון גנו. מקבץ גדול שכזה מזמין אליו טורפים בכל שעות היממה. על כן חייב להיות העדר ערני תמיד וזריז למדי, כדי להצליח להימלט משיני הטורפים. כמו בעלי חיים אחרים, הזברות מתקשרות גם באמצעות קול: האימהות צוהלות כשהן מופרדות מהסייחים, ומשמיעות קולות בעת מנוסה מטורפים. אצל היחידה המשפחתית הרכב הקבוצה קבוע. הזכר הדומיננטי יוצא דופן. אם יקרה לו משהו, הקבוצה תאמץ זכר מחליף. הזכר המחליף יזדווג עם הנקבות. יש טענה שתפקיד איבר המין הגדול של הזכר הוא להפיל את העובר ולגרום לאימו להפיל ולהתעבר מחדש מזרעו.

בגיל בגרות מגורשים הזכרים מהקבוצה ומחפשים פתרון אחר. לקבוצת הרווקים יש קשרים יוצאי דופן. בדרך כלל, בקבוצות של רווקים, אין קשרים חזקים בין החברים, כי כל אחד כל אחד  שואף לעזוב. אצל הזברות הקשרים מאד חזקים. יש מנהיג רווקים ואין ההיררכיה מובהקת. הוא תמיד בוגר ומנוסה. לעומת זאת, ביחידה המשפחתית יש היררכיה מאד קשיחה. כשהם זזים הם יזוזו בטור. לפי המדרג החברתי. הן קובעים את המדרג החברתי על פי הריח. באף ובפי הטבעת. יוצא הדופן היחידי הוא הזכר. הוא קובע הכול. כשהוא רוצה לשנות כיוון, הוא הולך קדימה, מסמן לנקבה הדומיננטית הוא מתקנת. כול זכר דומיננטי שואף להרחיב את המשפחה כמה שיותר. כשהוא מצליח, הנקבה שמגיעה הופכת להיות אחרונה בדרוג ולא תמיד מתקבלת יפה. יש לה סיכוי להתקדם, אבל נכנסת לעדר בדרג נמוך.

יש דאגה לחלשים. כמו אצל הפילים. כמעט עד מוות.

הזברות מתגוננות בחצי גורן, אוזניים מופנות קדימה. הטורפים העיקריים הן האריות. כמו גנו. הם שומרים על מרחק של מאה מ' שמאפשר לברוח מספרינט של הטורף. הדומיננטי נשאר אחרון. הם נטרפים בהמוניהם.

ראו באתר זה: הזברה

לעתים חשו כמה מאיתנו ש"הבינו את הפרינציפ" ואף הציעו להקדים ולעזוב את השמורה. אבל הניסיון מוכיח, שכשכול שמבלים יתר בסוואנה, במיוחד בשעות הנכונות, יש סיכוי לראות יותר בעלי חיים. קטע ארוך של נסיעה, ללא אירוע משמעותי. לחפתע חוצים נחל. על הסלעים ממול רובצת לביאה ולצד המים, שוכבים תנינים.

אחד מבעלי החיים הנדירים בפארק הם הזאבים הטלואים, שהולכים ומתמעטים בשל מחלות  שהגיעו עם כלבים, עקב ציד על ידי האדם וצמצום שטחי המחיה הטבעיים שלהם . זְאֵב טָלוּא המכונה גם "כלב בר אפריקאי", הוא מין במשפחת הכלביים. למרות שמותיו, הוא אינו זאב ואינו שייך לסוג כלב אלא מהווה מין יחיד בסוג Lycaon,

אורך גופו הוא בין 75 ל-110 ס"מ ואורך זנבו בין 30 ל-40 ס"מ. משקלו בין 18 ל-36 ק"ג והוא משתנה במידה רבה בהתאם למתי אכל הזאב לאחרונה וכמה אכל, שכן הוא יכול לאכול עד 9 ק"ג בארוחה אחת.

גופו של הזאב הטלוא גמיש ודק. אוזניו גדולות ומעוגלות ולו חרטום קצר ורחב. בפיו 42 שיניים ולו שיניים טוחנות קדמיות גדולות יחסית אשר מסייעות לו בשבירת עצמות. רגליו ארוכות וחזקות ובכל אחת מהן ארבע אצבעות רגליים. מבנה הגוף הקטן שלהם באופן יחסי הופך אותם לפגיעים למתקפות על ידי המתחרים שלהם, כגון נמרים בוגרים אריות וצבועים.

דווקא צבוע ראינו רק מרחוק ולרגע קט. הצבוע ( Hyaena) הוא הטורף הנפוץ ביותר באפריקה מבין הטורפים הגדולים. דומה ובכול טיול בקניה, או ספארי בטנזניה, נתקלים במטייל. מכייון שלצבוע יחסי ציבור גרועים, הוא אינו זוכה להתלהבות מצד המטיילים, למרות כישורי הטריפה שלו, אלא דווקא ליחס מזלזל.

הצבוע שייך למשפחת הצבועיים (Hyaenidae), שהיא המשפחה הקטנה בטורפים. בארץ ישראל אנו נתקלים בעיקר בצבוע המפוספס. במקרא נזכר "גיא
הצבועים" (שמואל א', י"ג, 18) . המקום נקרא על שמו.

במזרח אפריקה, בצבוע המנוקד. הם גדולים במידתם. אורך גופו של הבוגר
1.3 מ' וזנבו 35 ס"מ. כרבע מאורך הגוף. הגוף בלתי גמיש. שוקל 50-80-
ק"ג, שני בגודלו לאחר האריה. הנקבה גדולה ב 10% מהזכר, כדי שתוכל להגן על הגורים מפניו..

ראשו של הצבוע רחב וגרמי, צווארו עבה ושרירי ועליו ערימת שערות.
השערות ארוכות ומדובללות. הפרווה גסה. צבעה אינו אחיד ומופיעים בה פסים או כתמים. על העורף רעמה (אצל הצבוע המנומר אין רעמה). בשעת התרגשות מסמר הצבוע את רעמתו. קדמת הגוף גבוהה יותר מחלקו האחורי. והרגליים הקדמיות גדולות יותר. בכול רגל ארבע אצבעות. רוב החושים מפותחים, במיוחד חוש הריח. הראייה חלשה. השניים חזקות ומתאימות לפיצוח עצמות. עבודה קשה זו של השניים מחייבת שלד גולגולת מוצקה ושרירים גדולים ומפותחים. בשלד המוצק והגרמי יש בליטות גדולות כמקום חיבור לשרירי הלעיסה ולשרירי הצוואר המפותחים, המשווים לצבוע את חזותו המיוחדת. הראש גדול ורחב. האוזניים גדולות. גם קיבת הצבוע, העשויה להתרווח ולקלוט לתוכה הרבה מזון, מפרישה מיצי עיכול חריפים המעכלים גם את העצמות ומשום כך הגללים של הצבוע יבשים, בהירים ואינם מעלי סירחון.

באגדות של עמים שונים מסופר שהצבוע מסוגל, כביכול, לשנות את מינו. גם בתלמוד נאמר כי "צבוע זכר נעשה נקבה" (ירושלמי, שבת, א',ג'). ייתכן כי מקורן של אגדות אלה הוא במראה הדגדגן (קליטוריס) הגדול של הנקבה, הדומה לאיבר
המין של הזכר. הדבר נכון רק לגבי הצבוע הנקוד האפריקני (ראה להלן), שתפוצתו מגיעה צפונה עד לדרום מצרים, ולכן היה אולי ידוע לאבותינו.

צבוע. צילום: רענן קופל

ראו באתר זה: הצבוע

הזאבים הטלואים שונים בין פרט לפרט בצבע פרוותם, כך שלכל פרט יש תבנית צבע שונה המאפיינת והמייחדת אותו. בפרוותו של הזאב הטלוא, יש אזורים בצבעים חום, אדום, שחור, צהוב ולבן. הם נולדים עם שיער צפוף אך עם התבגרותם הם מאבדים משערותיהם וזאבים זקנים עשויים להיות חסרי שיער.

הזאבים הטלואים הם בעלי חיים חברתיים החיים בלהקות. בעבר, כאשר הזאב הטלוא היה נפוץ יותר תועדו להקות עד גודל של 100 פרטים, אולם כיום נדיר לראות להקות שכוללות למעלה מ-30 פרטים, ובממוצע חברים בלהקה 7 עד 15 פרטים. בכל להקה יש זוג רבייה דומיננטי זוג האלפא. זכר האלפא ונקבת האלפא נוהגים לסמן את הטריטוריה של הלהקה באמצעות שתן.

הזאבים הטלואים, כמו רוב בני משפחתם, צדים בלהקות. הם מגיעים עד ל-72 קמ"ש בריצתם ומסוגלים להתמיד בה זמן רב. הם נחשבים לבעלי החיים המוצלחים ביותר בציד: כ-70% ויותר מניסיונות הציד נגמרים בהצלחת הלהקה. בעזרת שיתוף הפעולה של הלהקה הם יכולים להפיל טרף גדול כגנו או אנטילופת המים. הטרף העיקרי של הזאבים הטלואים הוא אימפלה ופרסתנים בעלי גודל בינוני דומים. נצפו מקרים שבהם הם צדו גם בבונים.

ראו באתר זה: הקופים.

גם בבונים ראינו, אך לא בלהקות גדולות, כפי שנראים סדרך כלל בשמורת במזרח אפריקה. מכול מקום, כשמגיעים למאהל להפסקת צהרים, כדי לנוח מהטלטולים, מהאבק ומהשמש הקופחת, מתברר כלל היסוד  של הספארי: לעולם הג'יפ השני, רואה יותר….

השוטטות בסוואנה אינו ריכוז צפוף של חוויות, אבל כמעט ולא קורה שיוצאים ל-Game Drive, אבל בניגוד לציד של ממש, בציד שמתבצע באמצעות משקפת או מצלמה, תמיד חוזרים עם שלל, פעם זהו שלדג בודד, שמזנק אל המים במהירות מפתיעה, פעם כחל ליילכי ששובה את הלב בצבעיו העזים ופעם זהו עדר ענק של פילים, שממלא את הגיא ומותיר את הצופה פעור פה. בראשית הייתה אפריקה.