סכר אסואן

 

 

 

• הבטחת אספקת מים לשתייה ולהשקיה בכל השנים גם בשנות בצורת. נמנעו הבצורות הפוטנציאליות בשנים 1972-1973 ובשנים 1983 – 1984.
• הבטחת אספקת מים לשתייה ולהשקיה בכל חודשי השנה, דבר המאפשר לגדל שניים עד שלושה גידולים בשנה ברוב האזורים.
• מניעת שיטפונות והצפת שדות וכפרים.
• ניתן לפתח את הקרקע ולהגדיל את השטחים המעובדים.
• שפע המים מאפשר את הרחבת שטח גידולי האורז.
• זרימת המים האחידה בכל הזמנים מאפשרת לשפר את התחבורה ביבשה ובנהר. עם זאת עדיין נותרו בעינן בעיותיה התחבורתיות העיקריות של מצרים, הנובעות ממחסור בתשתית כבישים ובמסילות ברזל בעיירות הגדולות.
• תחנת הכוח החשמלית שבסכר מספקת חשמל רב לכפרים ומאפשרת תיעוש. אך רק חלק מהגנרטורים פועלים והתיעוש לא הדביק את הצרכים עקב הגידול באוכלוסייה.
• אגם נאצר מאפשר פיתוח ענף הדיג, אך בפועל רוב הדגה העשירה שבאגם אינה מנוצלת כיוון שהאגם מרוחק מריכוזי האוכלוסייה הסמוכים לקהיר והובלה בקירור אינה כלכלית.
• לסכר ולאגם פוטנציאל תיירותי. פוטנציאל זה מומש רק באופן מועט[5].

 

• היעדר הטין, גורם להתמוטטות גדות, למחסור בחומרי בנייה.
• קיימת גם סחופת משמעותית של קו החוף לכל אורך הצד המזרחי של הים התיכון. סחופת זו מתרחשת בגלל מחסור בחול, שבעבר היה מובא בידי הנילוס.
• הפסקת ההצפות שהיו מחסלות את העשבים ומגבירה את הצורך בקוטלי עשבים מלאכותיים.
• ירידת מפלס הדלתא של הנילוס תוביל בעתיד להצפת החלק הצפוני של הדלתא במי ים. הצפה זו תתרחש באזורים המשמשים כיום לגידולי אורז. הדלתא עצמה, שלא תמשיך להתחדש על ידי סחופת הנילוס, תאבד הרבה מפוריותה. השליטה החלקית בהשקיה גורמת אף היא לנזקים בכמה אזורים חקלאיים בשל הגברת המליחות. בעיה זו נגרמת כתוצאה מהשינוי בזרימת הנהר המאפשר למים מלוחים להעמיק לתוך הדלתא.
• המלחת הקרקע עלייה נימית של המים המלוחים גורמת להשחתת הציורים העתיקים.
• שינוי אקלים כתוצאה מאגם נאצר וההתאיידות הגדולה. הדבר גורם להשחתת תעודות עתיקות.
• הצורך בשימוש בדשנים מלאכותיים המסופקים בידי תאגידים בינלאומיים שנוי במחלוקת. בנוסף, דשנים אלו גורמים לזיהום כימי.
• הסכר הוא מקור למקרים של בילהרציה, בשל שפע הצמחים הגדלים באגם נאצר. על צמחים אלו מתרבים החלזונות המהווים פונדקאים לעלוקות, תולעים שטוחות הגורמות למחלה. אירועים אלו יגרמו בסופו של דבר לאובדן ענף הדיג המתקיים על המים המעט מלוחים של האגם שהוא כיום מקור הדיג הגדול ביותר של מצרים.
• שוקי הדגים של הים התיכון הושפעו על ידי הסכר. האגן המזרחי של הים התיכון ירד בפוריותו. כך גם המערכת האקולוגית הימית שבאופן מסורתי תלויה הייתה בזרם העשיר של פוספטים וסיליקטים המגיעים מזרם המוצא של הנילוס. הדיג בים התיכון הופחת כמעט בחצי לאחר בניית הסכר, אך נראה שהוא מתאושש.

 חרב דמוקלס – בסכר נאגרת כמות מים עצומה. כמעט כל אוכלוסיית מצרים חיה בעמק הנילוס. משמעות הדבר, שאם הסכר יושמד – למשל על ידי התקפה גרעינית – תוצאת ההצפה תשמיד את מצרים לחלוטין. פיצוץ של הסכר חלילה יציף את מצרים, כולל קהיר בגלים בגובה של 8 מ'. בראיון שלא נועד לפרסום שנתן יגאל אלון ערב מותו ב-1980 הוא הצביע על הרתעה באיום בהפצצת סכר אסואן כתחליף אפשרי להרתעה על ידי איום גרעיני: "לאיים בטילים ארוכי טווח על מערכות סכרים ותעלות מים במצרים, בעיראק או בסוריה. זה עשוי להרתיע אותם יותר מאשר פצצה גרעינית. אוי ואבוי אם היינו צריכים לעשות זאת, אבל תיאורטית, אם אתה יכול להרוס את סכר אסואן, אתה יכול להמיט אסון על מצרים"[6]. לימים, בפגישה עם שגרירים מחבר המדינות במהלך בחירות 2001, הועלתה אפשרות זו על ידי אביגדור ליברמן, והפעם כאיום. דבריו של ליברמן עוררו זעם ובהלה במצרים[7].