גילי חסקין
כתב: גילי חסקין.(10.6.19)
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
ראו קודם באתר זה: הגיאוגרפיה של הקווקז, תולדות הקווקז- ההיסטוריה של הקווקז , אוכלוסיית הקווקז-עמים ושפות בקווקז. גאורגיה . ארמניה . אזרבייג'ן
The Time Atlas of the world 2003
ראו גם: הקווקז – בין מזרח למערב – מסע אחר און ליין
מצגת תמונות מהקווקז הרוסי – יוני 2019
מצגת תמונות מדאגסטן. מצגת תמונות מ"ארצות המגדלים" של הקווקז הרוסי; אלבום תמונות מאדיגיאה.
הקווקז, בו חיים בני כחמישים לאומים שונים, המחזיקים באמונות שונות, שבמהלך ההיסטוריה שלהם הושפעו nאסיה התיכונה, איראן, אנטוליה ושבטי הערבות. הקווקז היה מאז ומתמיד זירה לעימותים, על רקע לאומי, דתי או קולוניאלי. האינטרסים הרוסיים, לא תרמו בלשון המעטה, לשלוות האזור.
סקרנו כאן, את הסכסוכים העיקריים, שפרצו בדור האחרון בקווקז. מאמר זה יכול לעניין כל מי שיוצא לטיול בגאורגיה, ארמניה, אזרבייג'ן, צ'צ'ניה, או בכל חבל אחר של הקווקז הרוסי. הסיבה העיקרית היא חלוקת האזור לרפובליקות בזמן קיום ברית המועצות, חלוקה שנעשתה על ידי השלטון המרכזי במוסקבה, בעקרון על בסיס לאומיות התושבים בשטח אך גם על פי הצרכים של השלטון הסובייטי המרכזי וכאשר התפרקה ברית המועצות, הפירוק נעשה על פי הגבולות המנהליים שקבעה מוסקבה והתושבים ביחידות העצמאיות שנוצרו, ביקשו לשנות את התיחומים הסובייטים, כול עם צרכיו ושאיפותיו.
סכסוך נגורנו קרבאך
נגורנו קרבאך (Nagorno-Karabakh), מהווה מזה שנים מוקד לעימות מתמשך בין ארמניה ואזרבייג’ן. מן הצד האחד אזרבייג’ן היא מדינה מוסלמית, שיעית וחילונית[1] אשר טוענת לבעלות על כל שטחיה של המדינה ומן הצד השני ממשלתה העצמאית של "רפובליקת ארצאך" (Artsakh), היא מדינה ארמנית, נוצרית, השולטת דה פקטו בשטחי נגורנו קרבאך, ועומדת על כך שעל השטח להישאר בשליטה ארמנית.
ראו באתר זה: טיול בארמניה.
סכסוך זה הוא אחד העימותים האלימים מבין אלו שפרצו לאחר התפרקות ברית המועצות. זה סכסוך אזרחי פנים-מדינתי ובין-מדינתי בעת ובעונה אחת. נכון לכתיבת שורות אלו, הקונפליקט לא הסתיים בחתימה על הסכם ומפעם לפעם הצדדים נפגשים כדי לגבשו. המשטרים באזרבייג'ן ובארמניה משתמשים בסכסוך על הריבונות במובלעת כדי להאשים זה את זה בפשעי מלחמה. לרוסיה זו דרך לשמר את השפעתה.
נגורנו קרבאך היא על פי ארמניה, מחוז אוטונומי שתחת ריבונותה ולפי אזרביגאן היא שטח כבוש. אזור הררי עם אוכלוסייה של 140 אלף תושבים, 98% מהם ארמנים (בארמניה כולה כשלושה מיליון אזרחים). אשר שטחה הוא 4,500 קמ"ר וללא אוצרות טבע של ממש[2]. שמה השגור של המדינה, "נגורנו קרבאך" מעיד על האימפריות הרבות ששלטו בה. המילה נגורנו (Ngorno) ברוסית היא תואר השם שפירושו "רמה", ואילו משמעות השם "קרבאך" הוא "גן שחור" בערבוב של טורקית ופרסית. מכאן רמת קרבאך. המינוח האזרי כולל תואר שם דומה, dağlıq (הררי) ומכאן קרבאך ההררי". בכתובות של ממלכת אוררטו (מהמאה ה-9-7 לפני הספירה), נקרא האזור Urtekhini, בעוד שהיוונים הקדמונים, כינו אותו Orkhistene [3].
הארמנים לעומת זאת מכנים את ארצם "ארצאך" על שמה של הנסיכות הארמנית ששלטה באזור בתחילת האלף הראשון לספירה.[4]
שורשי הסכסוך בין האזרים לארמנים הנוצרים נטועים עמוק באדמה ההררית של דרום הרי הקווקז, זהו סכסוך ארוך שנים על חבל ארץ כה קטן, ללא אוצרות טבע ואוכלוסייה מעטה, מהווה מוקד של סכסוך אשר סיומו אינו נראה באופק . זהו סיפור קלאסי, של שני התנגשות של שני נראטיבים.
האזרים חשים שחלק מארצם נגזל מהם בכוח הזרוע. בין שמדובר בדוברי הממשלה או האופוזיציה, מפקדי צבא או האזרח הפשוט ברחובות באקו, הנושא הראשון שיבקשו להעלות לשיחה הוא גורלם של אותם שטחים במערב המדינה, שסופחו בכוח הזרוע לארמניה[5].
ירון וייס, פעיל פרו ארמני, במאמרו "על הסכסוך בנגורנו קרבאך"[6] מציג את האג'נדה הארמנית ומדגיש את זיקת ארמניה לאזור. לדבריו, ישנן ראיות מובהקות לכך הארמנים, נוכחים בה לפחות 7,000 שנה; כששת אלפים שנה לפני הגעת הטורקיים[7] (האזרים) לאזרבייג’ן מאסיה התיכונה[8]. לדעתי יש כאן הרבה מן ההגזמה. ההיסטוריה הארמנית ארוכה, סבוכה ורצופת מאבקים בין תרבותיים, בשל היותם בתווך, בין כוחות חזקים בכל התקופות. בין בבל ליוון הקדומה בין הפרסים למוקדונים בין פרתיה לרומי ובין הסאסנים לביזנטיון.
אָרְמִינָה (Armina) נזכרת לראשונה בנוסח הפרסי של כתובת דריווש (סלע בֶהִיסטון, 500 לפנה"ס), הארמנים מכנים את עצמם "חייק" ואת ארצם "חייסטאן". המסורת הארמנית רואה את תחילת שושלת היחס של עמם בגֹמֶר בן יפת, שאותו הם מציינים כאביו של אֲרְמֶנָך על שמו נקראת הארץ 'ארמניה'. יש תיאוריה הקושרת את הארמנים לחורים.
לאחר נפילת הממלכה החיתית, בשנת 1200 לפנה"ס לערך, החלו שבטים הודו-אירופאיים, חלקם חורים, לנדוד מזרחה וליישב את האזור, שכיום נמצא בטורקיה. במאה ה-9 לפני הספירה הם ייסדו את ממלכת ואן – הידועה כיום גם כממלכת אוררטו (Urartu) – שבירתה תוּשְפָּה (Tushpa) נמצאה לחופה הדרומי-מזרחי של ימת ואן. עושרה של אוררטו התבסס על ייצור ברזל ונחושת ובתקופת השיא שלה, במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס, היא כללה את שלושת האגמים הגדולים: ואן (Van), אורמיה (Urmia) וסוואן (Sevan). המלך האוררטי ארגישטי (Argishti) ייסד את העיר ארבוני (Erebuni) , לימים יירוואן, בשנת 782 לפנה"ס, אך בסופו של דבר נכבשה ממלכתו בשנת 712 לפנה"ס על ידי האשורים.
ראו באתר זה: תרבות אוררטו
במאה ה-6 לפנה"ס, נכבשה הטריטוריה של אוררטו על ידי עם הודו אירופי אחר שכינה את עצמו Hayk, ולימים נודעו בתור "ארמנים". הארמנים היו קרובים לפריגים ולתרקים ודברו כנראה בלשון דומה. לפי הרודוטוס הם היו דומים בלבושם (ונלחמו יחדיו בצבא פרס). הם כנראה הגיעו ממרכז אנטוליה או מאזור הים השחור. הם נדחפו משם על ידי פלישות סקיתיות וקימריות. הארמנים לא הצליחו לשמור את עצמאותם לאורך זמן וסופחו לאמפריה האח'מנידית בסביבות שנת 550 לפנה"ס.
ראו בהרחבה, באתר זה: ההיסטוריה של ארמניה,
התושבים הארמנים היוו במשך דורות רבים, את רוב אוכלוסיית קרבאך, למרות אין ספור פלישות, פשיטות, כיבושים וניסיונות השמדה. ניתן ליחס את זה לעמידתם האיתנה של תושבים, אך גם לאופייה ההררי של הארץ, שאפשרה להתגבשותו של שלטון מקומי דומיננטי. במהלך המאה השבע עשרה ניצלו "המליקים", השליטים המקומיים בקרבאך, את חולשתה של האימפריה הפרסית ששלטה באזור, איחדו את נחלותיהם והקימו ישות מדינתית ארמנית. בתחילת המאה ה- 19, עת פלשו הרוסים לקווקז, סייעו הארמנים של קרבאך, המכונים "מליקים", לרוסים לנצח את הפרסים. דבר שאושרר ב"שלום גוליסטן", אשר נחתם בקרבאך[9].
ההיסטוריוגרפיה האזרית טוענת כי כתוצאה מהשלטון הרוסי התרחשו באזור שינויים דמוגרפיים משמעותיים, כולל הגירה מסיבית של ארמנים מארמניה גופה למחוזות קרבאך וזנגזור (Zangezuar), (היום החבל הארמני – סיוניק). שם חשו בטוחים יותר מאשר באימפריות העות'מנית והפרסית..
עם סיום מלחמת העולם הראשונה, הכריזו ארמניה ואזרבייג’ן על עצמאותן מהאימפריה הרוסית.
הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן, היתה ניסיון ראשון של עצמאות לאומית אזרית אחרי שנים רבות של כיבוש בידי האימפריה הרוסית. שאלת הבעלות על שטחה של נגורנו קרבאך נותרה במחלוקת בין שתי המדינות. כתוצאה מהוואקום השלטוני שנוצר, הכריזו תושביו הארמנים של המחוז, שהיוו למעלה מ- 95 אחוז מתושבי החבל, על הקמת ישות מדינתית עצמאית.
היא הגיעה לסופה עם הכיבוש בידי הכוחות הבולשביקים של לנין בשנת 1920. יחידות ארמניות סייעו לבולשביקים והשתתפו בפשיטות ובמעשי טבח באוכלוסייה האזרית. שואבות זעם ושנאה מהפשעים שבוצעו נגד הארמנים על ידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה, ביצעו היחידות הארמניות טבח מחריד בעיירה קובה בצפון המדינה, ובו נרצחו בדקירות אזרחים אזרים ובהם יהודים רבים שחיו בעיירה[10].
ב-1924, בהחלטה פוליטית של סטאלין, צורפה נגורנו קרבאך לרפובליקה הסובייטית של אזרבייג’ן.
להחלטה זו היו מספר טעמים: השלטון המרכזי במוסקבה ביקש ליצור רפובליקות סובייטיות הטרוגניות מבחינה אתנית, שלא יהוו איום על השלטון המרכזי (הפרד ומשול). סטאלין חשש שישויות אתניות גדולות ומאוחדות, ובכלל זה הישות הארמנית, אינן משרתות את מטרותיה של ברית המועצות. לכן פיצל מדינות, העביר שטחים ועמים ממדינה למדינה וכרך את הלאומים זה בזה. לכן מצא טעם להחליש את המדינה הארמנית. יתכן גם שעשה זאת בשל חוסר הקשר היבשתי הישיר בין ארמניה גופה לחבל המריבה כאשר בין קראבך לארמניה ישבו בעיקר אזרים מוסלמים.
באותה תקופה של תחילת שנות העשרים במאה העשרים, הייתה התקרבות מדינית בין טורקיה בהנהגת אטאטורק לבריה"מ. יש טענה שסטלין ביקש לרצות את הטורקים, בכך שקרע מחוזות בעלי דומיננטיות ארמנית מהרפובליקה הסובייטית של ארמניה, והעביר אותה לרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'ן, אחיהם האתניים של הטורקים. לפי גישה (לא מוכחת) זו, יתכן שכדי לפייס את תושביה הארמנים של קרבאך, הסכימו הסובייטים להקים בחלק משטחה סוג של אוטונומיה תרבותית ומנהלית בה תינתן האפשרות לארמנים לנהל באופן חלקי את ענייניהם בכפוף לשלטונות הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג’ן. אולי כך נולד "האובלאסט" הסובייטי של נגורנו קרבאך.
במהלך שבעים שנות שלטון ברית המועצות בחבל (באמצעות הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג’ן), העבירו השלטונות לשטחי נגורנו קרבאך, אוכלוסיות שאינן ארמניות. מצד אחד הם עשו זאת כדי לדלל את הרוב הארמני באוכלוסייה ומן הצד השני כדי לפתור בעיות אתניות באזורים אחרים של ברית המועצות. אל החבל הועברו מיעוטים אתניים כגון הטאלישים[11] , מסחתים[12], כורדים ואחרים. דווקא רבים מהאזרים, הטורקיים במוצאם, המהווים את רוב תושביה של אזרבייג’ן, נמנעו מלעבור אל חבל ארץ הררי זה, מתוך רצון להימנע מחיכוך עם הארמנים, יריביהם ההיסטוריים. למרות הניסיון לשנות את המאזן הדמוגרפי בחבל, נותרה נגורנו קרבאך בעלת רוב ארמני מובהק.
בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, כשניתן היה לחוש את חולשתה של ברית המועצות, ביקשו תושביה הארמנים של נגורנו קרבאך להסתפח לארמניה, ששגשגה בשנות ה-80 המאוחרות ,או לקבל עצמאות מלאה. השלטון המרכזי במוסקבה, שאט אט איבד את הדומיננטיות שלו ברפובליקות של ברית המועצות, ביקש להקפיא את המצב הקיים כדי להימנע ממתן לגיטימציה לדרישות דומות מצד קבוצות אתניות אחרות המרכיבות את הפדרציה הנחלשת.
הדרישה להתלכד עם ארמניה, החלה בדרך שקטה ושלווה. אך סירובם של שלטונות מוסקבה, גרם לפרוץ עימותים אלימים בנגורנו קרבאך. הרעיון הפך במהרה למאבק אלים בלתי מרוסן בין שתי הקבוצות האתניות, דבר שהביא לתוצאות של שפיכות דמים וטיהורים אתניים על ידי שני הצדדים. העימותים האלימים, גלשו גם למדינות השכנות אזרבייג’ן וארמניה.
הפרלמנט של נגורנו קרבאך, החליט ב-20 בפברואר 1988 על עריכת משאל עם על איחוד עם ארמניה. המשאל הוחרם בידי המיעוט האזרי שבחבל. החלטה זו הובילה להסלמת ההתנגשויות החמושות בין הצדדים. ב-2 בספטמבר 1991, מספר חודשים לפני פירוקה הרשמי של ברית המועצות, הכריזו תושביה הארמנים של נגורנו קרבאך, על הקמת מדינה עצמאית בשם "רפובליקת ארצאך".
הודעת הפרישה של החבל מאזרבייג'ן הייתה התוצאה הסופית של "כעס נושן בתוך הקהילה הארמנית של נגורנו-קרבאך נגד ההגבלות החמורות שנגזרו עליה במישורי התרבות וחופש הדת, הן על ידי השלטון הסובייטי המרכזי והן על ידי הרשויות באזרבייג'ן". כמו כן, הסכסוך התפתח בשל חשיבותו של האזור, הן לארמניה והן לאזרבייג'ן. בהמשך אותו החודש הכריזה גם ארמניה על עצמאותה ובחודש שלאחר מכן עשתה כך גם אזרבייג’ן.
הכרזת העצמאות של קרבאך, הביאה להסלמת הסכסוך על השליטה בחבל ולמלחמה של ממש, שפרצה במהלך ינואר 1992.
המשקיפים והמומחים הצבאיים העריכו בזמנם שימיה של קרבאך הארמנית ספורים. בתוך זמן קצר היא היתה אמורה להיעלם ולהיכבש על־ידי צבא אזרבייג'ן, הגדול, המצויד והמתקדם יותר מצבא ארמניה[13]. אך למרבה ההפתעה, תוך פרק זמן קצר יחסית, הצליחו הכוחות הארמנים לייצר פרוזדור יבשתי בין החבל לשטח הארמני. הדבר הבטיח אפשרות להזרמת אספקה וכוחות צבא לחבל. ניסיונות תיווך בינלאומי על ידי קבוצות שונות כמו "הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה" כשלו ולא הניבו פירות ליישוב הסכסוך.
מאות אלפי פליטים אזרים (באשר למספרים המדויקים קיימת מחלוקת) נאלצו לברוח מהחבל, משאירים מאחוריהם ערי רפאים נטושות, שעדיין מנקדות את הנוף בחבל הארץ שסוע הקרבות. מקרה הטבח המפורסם ביותר התקיים בעיירה חוג'אלי ( Khojaly), סמוך לבירת החבל, ובו רצחו כוחות ארמניים מקומיים לפחות 161 בני אדם אזרחים אזרים חסרי מגן[14]. האזרים מציגים זאת כ"גנוסייד", לא פחות[15]. האירוע נצרב בזיכרון הקולקטיבי האזרי כשיאה של התבוסה וניצב במרכז הנראטיב האזרי, שרואה במלחמה מעשה תוקפנות של הארמנים בנגורנו קרבאך, שטח אזרי שיש לשחררו[16].
יש מחלוקות קשות בשאלה מי חולל את הטבח בחוג'אלי. בחקירת האירוע נאספו עדויות משני הצדדים, מאמרים, סרטים דוקומנטריים. הצבא הארמני טוען שלא ארמנים עשו את הטבח, ודאי לא את כולו. הארמנים טוענים, ובמידה מסוימת מוכיחים, שלפחות חלק מהקורבנות נרצחו על־ידי אזרים[17].
הלחימה בחבל נמשכה עד שנת 1994; אז נחתם הסכם הפסקת אש (פרוטוקול בישקק, בתיווך רוסי). הארמנים השלימו את ההשתלטות על החבל, וכבשו גם אזור חיץ מסביב לו, המהווה כשמונה אחוזים משטח אזרבייג'ן. אזור החיץ כולל גם את כל השטח שהפריד את המובלעת מארמניה והארמנים הצליחו ליצור רצף טריטוריאלי בשליטת בין ארמניה לחבל העצמאי. סכסוך זה הוא אחד הסכסוכים עקובי הדם מבין הסכסוכים שלאחר התפרקות ברית המועצות. הסכסוך הארוך ביותר, מספר הנפגעים והיקף מעשי הזוועה הרב ביותר שבוצעו על ידי הצדדים.[18].
תוצאות המלחמה שנמשכה כשש שנים (משנת 1988) היו הרות אסון לשני הצדדים. המלחמה גבתה כשלושים אלף הרוגים. ומעל למיליון איש הפכו לפליטים.
לארמנים לא התאפשר יותר לחיות באזרבייג’ן ואילו לאזרים לא התאפשר לחיות בארמניה. כתוצאה מכך למעלה ממיליון איש מתושבי ארמניה, אזרבייג’ן ונגורנו קרבאך נאלצו לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים[19]. הפליטים הארמנים השתקמו במהירות. מספר העקורים האזרים באזרבייג'ן מגיע לכמה מיליונים. רבים מהם חיים עדיין במחנות פליטים.
מבחינה צבאית מדובר היה בניצחון גדול לרפובליקת ארצאך. מעטים מול רבים הצליחו הארמנים של קרבאך, לגרש את הצבא האזרי (מנקודת מבטם של הארמנים, הצבא האזרי פלש למדינה. למרות שהאזרים נכנסו למרחב שהיה לכאורה חלק מאזרביג'אן) ולהשתלט על שטח הכפול מגודלו של המחוז בתקופה הסובייטית, הכולל בתוכו גם את השטחים ההיסטוריים של קרבאך. אולם מבחינה מדינית מדובר היה בכישלון חרוץ.
מדינות העולם ביקשו לשמור על סטטוס קוו בגבולותיה של ברית המועצות לשעבר ולכן נמנעו מלהכיר בריבונותה ובעצמאותה של רפובליקת ארצאך. אך מן הצד השני גם לא נותנות לגיטימציה לתביעות אזרביג'אן לריבונות על שטחי המדינה. שום מדינה בעולם לא מכירה ברפובליקת נגורנו (הר, רמה) קרבאך. אפילו ארמניה אינה יכולה להכיר בה, כי אז אזרבייג'ן תנתק את ערוץ השיחות, הכושל, המאפשר ניסיונות גישור באמצעות מתווכים. סביר להניח שארמניה אינה מעוניינת שתהיה שם מדינה עצמאית משום שלתפישתה זהו חלק אינטגראלי של ארמניה.
מאז הפסקת האש נמנעת ממשלת אזרבייג’ן מכל ניסיון להביא לנורמליזציה. נשיא אזרבייג’ן אילהם אלייב מכריז השכם והערב כי יום יבוא ויכבוש את קרבאך בכוח הזרוע. לשם כך הוקם באזרבייג’ן צבא שנחשב לאחד המודרניים (בסיוע ישראלי) במדינות ברית המועצות לשעבר. לעומת אזרבייג’ן, מצהירה ממשלת ארמניה כי תהיה מוכנה לדון על עתיד האזור ובתנאי שתושביה הארמנים של קרבאך ימשיכו לשמור על עצמאותם. החל מראשית 2015, חלה הסלמה במצב.
התפרצות אלימה התרחשה בחודש אפריל 2016, וגבתה קורבנות. דייויד בבאיאן, דובר נשיא נגורנו-קרבאך, אמר כי ילד בן 12 נהרג ושני ילדים נוספים נפצעו מפגיעת רקטת גראד שנורתה בידי צבא אזרבייג'ן. מצבא אזרבייג'ן נמסר, כי 18 חיילים נהרגו בעימותים ו-35 נוספים נפצעו. מדובר בהתפרצות האלימה החמורה ביותר מאז 1994, כאשר הסתיימה המלחמה הקשה על השטח.[20]
מעת לעת פורצות תקריות, בהן נהרגים חיילים משני הצדדים הלוחמים. תקופה זו מתנהלת "מלחמה מתמשכת", או "מלחמה רכה", שעלולה כל יום להתפתח למלחמה כוללת. היתה זו התקופה הקשה והמתוחה ביתר זה 21 שנות הפסקת אש. רק בינואר 2015 נהרגו 12 חיילים ארמנים. גם איכרים המעבדים את אדמתם בקרבת הגבול נהרגים מדי פעם.
לחיילים הארמנים אסור לירות ללא פקודה מפורשת. אבל האזרים יורים ללא הבחנה ומסוכן ללכת זקוף בתעלות המוצבים . גם על החריצים הצרים מאוד שמהם אפשר להשקיף בעין בלתי מזוינת ובאמצעות משקפת לצד השני — האזרים יורים לפעמים באמצעות צלפים שמבחינים מתי החייל הארמני מסתכל במשקפתו. לארמנים אסור להשתמש בקרבאך בכלי טיס, מלבד מסוקים. אבל בראשית 2015 הופל מסוק ארמני שהיה בטיסת אימונים באזור החיץ בן 250 המטר שמפריד בין שני הצבאות. עשרה ימים סירבו האזרים להחזיר את גופות שלושת הטייסים. ניסיונות תיווך בינלאומיים כשלו. לאחר עשרה ימים הוחלט בדרג בכיר מאוד להיכנס בחשיכה לאזור החיץ ולחלץ את הגופות הקפואות של שלושת הטייסים. שני חיילים אזרים נהרגו במבצע החילוץ. הצבא הקרבאכי הועמד בכוננות עליונה. פעולה כזו יכלה לגרום למלחמה כוללת, אבל הארמנים לא יכלו שלא להביא את הטייסים לקבורה.
שדה תעופה אזרחי שהוקם ליד בירת קרבאך ערוך להפעלה, אבל הוא משותק, משום שאזרבייג'ן מזהירה בגלוי שהיא תירה בכל כלי טיס אזרחי שיטוס בשמי קרבאך.
יאיר אורון, שנסע לנגורנו קרבאך, כשליח "הארץ", מספר כי הארמנים בקרבאך זוכים לעזרה והשתתפות משמעותית במאבק מצד ארמניה, אבל מאף אחד אחר. "אין לנו על מי להישען — רק על עצמנו. אנחנו לבד, לגמרי לבד". הקרבאכים מקרינים נחישות, ביטחון עצמי בכוחם וביטחון בצדקת מאבקם. הם מדברים בגאווה על "הרוח הקרבאכית", כמרכיב משמעותי בעוצמה הצבאית שלהם.[21]
מבחינת הזיכרון הלאומי האזרי, נגורנו קרבאך היתה חלק מן הרפובליקה הסובייטית האזרית. כעת משאזרבייג’ן הפכה לעצמאית, שליטיה אינם מקבלים את המצב בו חזרה קרבאך לשליטת תושביה.
בנוסף לכך, יתכן שהמשטר הקלפטוקראטי של אילהם אלייב, נשיא אזרבייג'אן, אשר מדכא את זכויות האזרח ובוזז את אוצרות המדינה , מעוניין לייצר, באמצעות הסכסוך, זהות לאומית סביב השליט. מן הצד השני עומד נשיא ארמניה, סרז' סרקזיאן, שבנה את הקריירה הפוליטית שלו סביב הובלת הלחימה בנגורנו־קרבאך[22].
לאזרבייג'אן שני יתרונות אסטרטגיים על ארמניה — היא מקיפה את המובלעת , למעט מסדרון יבשתי ארמני וצבאה גדול ומצויד יותר, בזכות ההכנסות האדירות מהנפט והגז הטבעי הנמצאים בשפע לחופי הים הכספי. לעומתה, ארמניה קטנה וענייה בהרבה, אבל זוכה לתמיכה צבאית של רוסיה, הממשיכה להחזיק בסיסים צבאיים בשטחה. מוסקבה מציעה, או מאיימת, לשגר כוח ל"שמירת השלום" במובלעת הנצורה. הרוסים מצהירים בגלוי שאם אזרבייג'אן תנסה לכבוש מחדש את נגורנו־קרבאך, היא עשויה להתייצב לצד ארמניה. בנוסף, רוסיה עומדת בראש "קבוצת מינסק", יחד עם צרפת וארה"ב, שמטרתה לפקח על הפסקת האש ולהביא לפתרון לסכסוך — אך כבר 24 שנים לא מתקדמת לשום מקום.
הארמנים מציגים את איומי ממשלת אזרבייג’אן כמעיין המשך של הטבח שבוצע בהם בתחילת המאה העשרים. זהו פצע פתוח שטרם הגליד. הטרגדיה אינה מסתכמת רק בקורבנות הרבים, אלא גם באובדן של כשמונים אחוזים מאדמת מולדתם ההיסטורית, אשר כיום "נקייה" מארמנים. מנקודת מבטם, לא יעלה על הדעת לאבד שטחים נוספים מאדמת המולדת.
מונטי מלקוניאן (Monte Melkonian), ארמני יליד ארצות הברית, עם פרוץ הקרבות בקרבאך הצטרף לכוחות הלוחמים והיה לאחד ממפקדיו הבכירים של צבא השחרור של קרבאך , נפל באחד הקרבות ונחשב לגיבור לאומי. לפני מותו טבע את הביטוי השגור בפי כל אחת ואחד מתושביה של רפובליקת ארצאך: "אם נפסיד את קרבאך, יהיה זה הדף האחרון בהיסטוריה של העם הארמני".
הסכסוך הארמני- אזרי בא לידי ביטוי באופן אחר במאי 2019.
גמר הליגה האירופית שנערך ב-29 למאי 2019 בבאקו הפגיש לדרבי אנגלי-לונדוני, את ארסנל וצ'לסי והספיק בתקופה קצרה להפוך לאחד ממשחקי הגמר המדוברים של השנים האחרונות.
אזרבייג'אן, בדומה לקטאר, קיבלה החלטה אסטרטגית פוליטית, לקדם את המדינה באמצעות הכדורגל. נעשה ניסיון ממוקד ומוצלח ליצור קשרים חזקים באופ"א ובפיפ"א על מנת לזכות בהכרה. ולראיה – לא רק גמר הליגה האירופית ייערך בבאקו, אלא גם חלק ממשחקי יורו 2020 אשר פוזרו באופן ביזארי ברחבי היבשת. יש יסוד להניח שצ'קים שמנים עברו לידיים הנכונות מתחת לשולחן כדי שהכול יסתדר.
אולם הנריך מחיטריאן (Henrikh Mkhitaryan), כוכבה הארמני של ארסנל, בסגל הקבוצה למשחק הליגה האירופית מול צ'לסי, שהתקיים בבאקו, נמנע מלהגיע, כי חשש לביטחונו האישי, בשל המתיחות הפוליטית העצומה בין ארמניה לאזרבייג'אן.
הקשר המחונן מחיטריאן נסע פעמים רבות לנגורנו קרבאך בתחילת העשור. אמנם הוא מעולם לא השמיע אמירות פוליטיות מובהקות, אבל היתה לו כמיהה לעזור לארמנים בנגורנו קרבאך, לשפר את רמת חייהם, ואף לקדם את הכדורגל באזור. לפי הדיווחים, תרם מחיטריאן לתושבים מכשירי חשמל, כגון מכונות כביסה, מקררים וטלוויזיות. בקרב בני עמו הארמנים, הוא דמות נערצת לא רק בשל יכולותיו במגרש, אלא גם בזכות אישיותו ונדיבותו. אצל האזרים, מוגדר מחיטריאן לאויב במלוא מובן המילה.
לשני הצדדים לא מומלץ להיפגש על מגרש כדורגל. הפעם האחרונה בה התקיים משחק בין קבוצה אזרית (נפטצ'י) וקבוצה ארמנית (פיוניק) היתה במסגרת טורניר ידידות של רפובליקות ברית המועצות לשעבר במוסקבה ב-2005. ידידות לא היתה שם. הצדדים היו מעורבבים בקטטה המונית עוד בבית המלון בהשתתפות שחקנים, מאמנים, ואפילו רופאים ומעסים. במהלך המשחק עצמו נערכו קרבות ביציעים, ומאות אוהדים נעצרו על ידי המשטרה הרוסית. שנה לאחר מכן, כאשר שתי הקבוצות שוב היו צריכות להתמודד בחצי גמר הטורניר, פיוניק פשוט ויתרה ולא התייצבה. מאז אף אחד לא מעלה בדעתו שאירוע כזה אפשרי.
בטורניר שהתקיים ברוסיה ב-2015, הוגרלה דורטמונד של מחיטריאן מול גבאלה האזרית בשלב הבתים בליגה האירופית. מזכ"ל אופ"א דאז, ג'אני אינפנטינו, הכריז: "אנו מצפים כי כל שחקן יוכל ליטול חלק בכל משחק, ללא קשר לאזרחותו". ואולם, אנשי גבאלה הכריזו בגלוי כי לא כדאי לכוכב לדרוך על אדמת אזרבייג'אן ורמזו כי הוא עלול להיעצר ולהיאסר. דורטמונד החליטה לא להמר על חייו, וגם לא לעורר מהומות.
משרד החוץ האזרי מיהר לפרסם הודעה רשמית: לפיה כל שחקני ארסנל יוכלו להגיע לבאקו ללא בעיות. אולם הקשר וקבוצתו לא השתכנעו. הצדק איתם. די לקרוא את התקשורת האזרית כדי להבין את הלך הרוח במדינה לקראת הגמר.
בכותרת בלוג שמפורסם באחד האתרים הפופולריים במדינה, הממומן על ידי האיחוד האירופי, צוין: "כדאי למחיטריאן להישאר בלונדון, כי כאן עלולים לתקוע לו בקבוק" – וזהו רמז ברור לאונס, אשר כל אזרי מבין היטב. "אנחנו יודעים שמחיטריאן מימן את צבא הכיבוש בנגורנו קרבאך, כלומר שילם על מנת שהחיילים הארמנים יהרגו ביעילות רבה יותר את בני עמנו. כיצד יכול משרד החוץ שלנו לתמוך באירוח של אדם כזה? למה לנו לתת לו ערבויות? מה אם פליט מקרבאך יחליט לנקום ולירות בו?[23].
זו לא אמירה חריגה. אלה התחושות של מיליונים ברחבי אזרבייג'אן, וההשפעה הפוליטית של כניסת מחיטריאן עצומה גם בזירה הפוליטית הפנימית. בסופו של דבר, מחטריאן לא הגיע והדבר לא תרם ליחסי החוץ ולתדמית הבינלאומי של אזרבייגן, עד שהיו שחשבו שם כי מחיטריאן ניצל את הבמה ו'הקריב' את עצמו כדי לפגוע בשמה של מדינתם[24].
סכסוך דרום אוסטיה
ברגע שנבקעו הסדקים בחומת ברית המועצות החלו מתחים באוטונומיה של דרום אוסטיה (Republic of South Ossetia – the State of Alania), שהיה אובלסט אוטונומי[25] במסגרת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הגאורגית. האוסטים, המשתייכים לקבוצות האתניות האיראניות שישבו על גדות נהר הדון, הגיעו לאזור הרי הקווקז הגדול אחרי שאולצו לעזוב את מולדתם עקב הפלישות המונגוליות במאה ה-13. חלק מהאוסטים התיישבו באזורים שכיום מוכרים כצפון אוסטיה ודרום אוסטיה. הם היו מסוכסכים עם שכניהם האינגושטים . האוסטים תמכו תמיד ברוסים והיו שנואים על שכניהם. החלק הצפוני שייך היום לשטחה הריבוני של הפדרציה הרוסית, ואילו החלק הדרומי, דרום אוסטיה, היה שייך בעבר לגאורגיה. מתוך 70,000 תושבי דרום אוסטיה, כ-14,000 הם גאורגים, כלומר כחמישית מהאוכלוסייה.
כבר בשנת 1922 החליט הקרמלין להעניק אוטונומיה לאזור, למרות בשטח חיו רק כ-50,000 אוסטים, תחת שלטון גאורגי. הממשלה הגאורגית (שהיתה עדיין רפובליקה במסגרת ברית המועצות) התנגדה להחלטה בטענה שהאוכלוסייה האוסטית היא במיעוט בחבל (גם אם זה לא נכון עובדתית), שאנשיה הם מהגרים חדשים יחסית שהגיעו אליה מצפון אוסטיה זה מכבר, שהכפרים האוסטים מעורבים בכפרים גאורגים ועוד. מוסקבה לא התחשבה בהתנגדות זו והפכה את העיר הקטנה צחינוולי( Zskhinvali) למרכז המנהלי של האזור, למרות שמרבית תושביה היו גאורגים. גם כאן נבחרו משפחות אצולה אוסטיות לנהל את האינטרסים הרוסיים.
בשנת 1990 עם פירוקה של ברית המועצות, החליטה גאורגיה, שהפכה למדינה עצמאית, על ביטול המעמד האוטונומי של החבל, דבר שעורר פעולות אלימות של מליציות מקומיות שחומשו על ידי הרוסים. למשמר הלאומי של גאורגיה לא היה עניין רב לפתוח בלוחמה במחוז ללא משאבים ראויים, רק מספר מועט של פלוגות תקפו בצחינוואלי ונהדפו על ידי המיליציות האוסטיות. ממשלת
גאורגיה איבדה את אחיזתה באזור.
ראו בהרחבה באתר זה: גאורגיה, רוסיה ומה שביניהם
סכסוך אבחזיה
אבחזיה היא ישות מדינית שהתנתקה מגאורגיה והכריזה על עצמה כעצמאית. היא נמצאת בצפון-מערב הקווקז, לחופו המזרחי של הים השחור. שטחה 8,660 קמ"ר. מלחמת אבחזיה, שניטשה בין השנים 1992 ל-1994 ובה לחמו צבא גאורגיה מצד אחד, כנגד בדלנים אבחזים מצד שני, הייתה אחד העימותים החריפים בקווקז בתקופה שלאחר התפרקות ברית המועצות.
עד 2008 הייתה אבחזיה מחוז בצפון-מערב גאורגיה. כל עוד וגאורגיה היתה חלק מברית המועצות, שררו יחסים סבירים בין הגאורגים לאבחזים. הם דיברו את אותה שפה, חלקו את אותה תרבות ויצרו אף קשרי נישואין. אם כי, מעט לעת, התעורר מתח אתני בגאורגיה, כאשר מנהיגי המיעוטים האתניים בגאורגיה דרשו איחוד עם הרפובליקות בהן היו עמיהם רוב, בצדו הרוסי של הגבול, או פרישה ועצמאות. כך למשל, חשו האבחזים קירבה גדולה אל האדיג'ים, הגם שהם מוסלמים. כבר ב-1989 פרצו באבחזיה (Ankhazia) מהומות על רקע זה. עם הכרזת העצמאות של גאורגיה, דרשו האבחזים עצמאות וגישה זו גובתה על ידי מוסקבה.
לפני המלחמה מנו האבחזים 17.8% מאוכלוסיית אבחזיה ואילו הגאורגים מנו 45.7%. מספרה הכולל של האוכלוסייה היה כחצי מיליון נפש. הסכסוך לבש אופי אתני יותר מאשר לאומי. הגאורגים והארמנים שחיו באבחזיה לחמו לטובת ממשלת גאורגיה שהתנגדה לפרישת החבל מגאורגיה. רוסיה מבחינתה ליבתה את האש מטעמים שיובהרו להלן.
בעבר הרחוק היתה אבחזיה נסיכות נפרדת, אבל כבר במאה ה-10, מסר מלכם מרצונו את השליטה בארצו לידי המלך הגאורגי בגרט השלישי, מי שבישר את תור הזהב של גאורגיה. הרוסים, במסגרת מלחמתם בעות'מניים ורצונם לבסס את אחיזתם סביב הים השחור, כבשו את סוחומי, בירת אבחזיה ב-1810, הדיחו את הנסיך המוסלמי והמליכו תחתיו את קרובו שהיה נוצרי. הרוסים חתמו עם נסיכות אבחזיה חוזה, בו התחייבו לכלול אותה ברוסיה, כמסגרת פוליטית עצמאית. בשנת 1864 ביטלו הרוסים את ההסכם ואיחדו את אבחזיה עם גאורגיה. אבחזיה שמשה אותם להפקת מגנזיום, מים מינרליים ובעיקר כנמל נפט, שהגיע מבאקו שבאזרבייג'ן בצינור, עד בטומי.
בסיוע מליציות גאורגיות, הם גירשו את המוסלמים שחיו באזור החופים ויישבו בהם רוסים, אך מנעו את התיישבותם של גאורגים. הרוסים העניקו הטבות למיעוט האבחזי הנוצרי; מדיניות שהתחזקה לאחר סיפוחה של גאורגיה לגוש הסובייטי. בשנת 1921, עם השתלטות ברה"מ על הקווקז, הפכה אבחזיה למחוז אוטונומי בתוך הרפובליקה הגאורגית. האוטונומיה האבחזית היתה יכולה להתלונן, בכול עניין בירוקרטי, ישירות למוסקבה והשלטון בטביליסי לא יכול היה לעשות דבר. למרות נחיתותה המספרית, החזיקה העילית האבחזית כמעט בכול המשרות הציבוריות.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, תוך ניצול תקופת המעבר בין שליט גאורגיה גמסחורדיה לשוורדנדזה, הכריזה אבחזיה באופן חד-צדדי על עצמאותה.
הסכסוך נשא אופי אתני בין הגאורגים והאבחזים. המיעוטים באבחזיה, גאורגים וארמנים לחמו לטובת ממשלת גאורגיה שהתנגדה לפרישת החבל מגאורגיה. לטובת הבדלנים הצטרפו יחידות מתנדבים של קוזקים מצפון הקווקז, ואף כוחות הפדרציה הרוסית שהיו מוצבים בסמוך.
חיילות גאורגיה צעדו אל סוחומי (Suchumi) שלחוף הים השחור. הפעולה הזו הביאה למלחמת אזרחים. מיליציות מקומיות המטירו אש על הכוחות הסדירים הגאורגים. המלחמה באבחזים, שהיוו רק 18% מאוכלוסיית גאורגיה, אך נעזרו בצ'צ'נים, לא צלחה. קשה להפריד את המלחמה מהעימותים הפוליטיים בתוך גאורגיה (בין תומכי הנשיא המודח זוויאד גמסחורדיה ותומכי הנשיא המכהן אז, אדוארד שוורדנדזה) והעימותים בין הממשל המרכזי בגאורגיה ובין הבדלנים באוסטיה. עימותים אלו שהתנהלו במקביל ללחימה באבחזיה, סיבכו את הלחימה, ותרמו לתוצאתה. הפרות זכויות האדם ומעשי זוועה דווחו באשר לפעולות שני הצדדים.
בספטמבר 1993 נחל הצבא הגאורגי תבוסה כוללת ומחפירה באבחזיה. בתום המלחמה, הוחלט מתוקף הסכם הפסקת אש כי במחוזות המורדים יוצבו "משקיפים רוסים" שיסיירו לאורך הגבול.
הפרות זכויות האדם ומעשי זוועה דווחו באשר לפעולות שני הצדדים, ושיאם היה לאחר המלחמה ולאחר כיבוש סוחומי ב-27 בספטמבר 1993 במסע טיהור אתני בו גורשו הגאורגים מאבחזיה.
קיים עדיין ערפל סביב מה שקרה שם אבל זו היתה טרגדיה בהיסטוריה המודרנית של גאורגיה. אבחזיה עברה בפועל לשליטה רוסית. תוצאה חמורה של ההפסד בגאורגיה היתה זרימה של 250,000 פליטים גאורגים (כולל ארמנים, רוסים, יוונים ואחרים), שנאלצו לעזוב את בתיהם באבחזיה. היתה לכך השפעה קטלנית על הכלכלה, כאשר מגיע זרם של רבע מיליון בני אדם, למדינה בה הכלכלה ממילא עמדה להתמוטט.
רק רוסיה, ניקרגואה וונצואלה, מכירות באבחזיה כמדינה עצמאית[26]. יתר מדינות העולם רואות בה חלק מגאורגיה.מכירות באבחזיה כמדינה עצמאית רוסיה, ניקרגואה, ונצואלה[3] ונאורו. יתר מדינות העולם רואות בה חלק מגאורגיה.
סכסוך אדג'רה
גם המחוז האוטונומי אדג'רה (Adjara),[27] דרש להתנתק מגאורגיה ולהצטרף לרוסיה. רוב תושבי אג'ריה (Autonomous Republic of Adjara) שבמערב גאורגיה הם אג'רים, הדוברים גאורגית בניב הייחודי להם. תושבי החבל התנצרו במאה ה-4. במהלך המאות ה-17 וה-19 הם התאסלמו, בלחץ השלטון העות'מאני אם כי בתרבותם השתמרו מוטיבים נוצריים. כאשר נשלט האזור על ידי הסובייטים ובעת החזרת השלטון לידיים גאורגיות עברו רוב תושבי הרפובליקה בחזרה לנצרות אולם רבים נשארו מוסלמים סונים. (באג'ריה יש כמה מיעוטים אתניים בהם: ארמנים, יהודים, רוסים ואבחזים).
לאחר התמוטטות ברית המועצות בשנת 1991, הפכה אג'ריה לחלק מהרפובליקה העצמאית החדשה של גאורגיה. היא נמנעה מליפול לכאוס ולמלחמת אזרחים שייסרה את יתר חלקי המדינה בשנים 1991–1993, דבר שנבע בחלקה הגדול משלטון אוטוריטטיבי של מנהיגה, אסלן אבשידזה (Aslan Abashidze). אף על פי שהוא שמר על הסדר באג'ריה בצורה מוצלחת, והפך אותה לאחד המחוזות המשגשגים במדינה, הוא נאשם במעורבות בפשע המאורגן. במיוחד בהברחות שמימנו את ממשלתו, והעשירו אותו באופן אישי. כמו כן הוא נאשם בהפרת זכויות אדם. בזמן נשיאותו של אדוארד שוורדנדזה נראה היה כי לממשל המרכזי היה נוח לעצום עיניים למתרחש באג'ריה.
כול זה השתנה בעקבות מהפכת הוורדים בשנת 2003, כאשר שוורדנדזה הודח על ידי האופוזיציונר הרפורמיסט מיכאיל סאקשווילי, שהבטיח לנקוט באמצעים חמורים כנגד בדלנות בתוך גאורגיה. בקיץ 2004, התפרץ משבר חמור באג'ריה, כאשר השלטון המרכזי נדרש לכפות את סמכותו על המחוז. הגשר על נהר הצ'לוכי, שנמצא על הדרך הראשית המחברת בין אג'ריה לבין יתר גאורגיה, פוצץ ב-2 במאי 2004, בהוראת המנהיגות של אג'ריה בראשות, כאשר אסלן אבשידזה קרא להחלטה להפציץ את הגשר שנמצא בנפת כובולתי "אמצעי מניעה כנגד פעולות צבאיות אפשריות של ההנהגה המרכזית הגאורגית". אירוע זה איים להתפתח לעימות מזוין. מכל מקום, האולטימטום של סאקשווילי והמחאות הרבות כנגד שלטונו האוטוקרטי של אבשידזה, אילץ את המנהיג האג'רי להתפטר במאי 2004, ובעקבות זה גלה מארצו לרוסיה. לאחר סילוק אבשידזה, חוקק חוק חדש המגדיר מחדש את תנאי האוטונומיה של אג'ריה. על כך נמתחה ביקורת שהחוק החדש ביטל את רוב סממני הכוח של האוטונומיה.
צפון הקווקז, הנמצא בשטחה ובשליטתה של רוסיה, נחשב לסבוך ביותר במארג האתני שלו. עשרות עמים מצטופפים באזור, המחולק אדמיניסטרטיבית, לכמה חבלים בעלי מעמד אוטונומי מוגבל.
סטלין, יליד גאורגיה (אז גרוזיה), שהחל את דרכו הפוליטית כקומיסר לענייני מיעוטים, שאף לכרוך את העמים זה בזה. הוא נקט במדיניות של "הפרד ומשול", שכללה העברת שטחים בין החבלים השונים ושינויי גבולות. מדיניות זו הטביעה את חותמה על האזור, ותוצאותיה ניכרות בו עד היום – במתחים, סכסוכים ושאלות שנותרו לא פתורות בין עמי הקווקז. במלחמת העולם השנייה סטלין אף הגלה לאסיה התיכונה חלק מעמי האזור, שראה בהם גיס חמישי האוהד את הגרמנים. כך הגלה לקזחסטן ולקירגיזסטן את עמי הקרצ'אי, הבלקר, האינגושטים והצ'צ'נים – אוכלוסייה של יותר מחצי מיליון נפש.
ראו באתר זה: סטלין במלחמת העולם השנייה.
באותן שנים תפחו הרגשות הלאומיים והיריבויות האתניות שהיו ממילא קיימים קודם לכן. זיכרונות מרים העבר, הטראומה של ההגליה והעובדה שחלק מהעמים שנותרו על אדמתם בקווקז, ירשו את אדמתם ונכסיהם של הגולים, לא הוסיפו, בלשון המעטה, לחיים בשכנות טובה בשנים המאוחרות יותר.
עם התפרקות ברית המועצות התעורר, אצל כמה עמים החלום הישן של הגדרה עצמית. אצל חלקם ריבונות מלאה. אצל אחרים, עצמאות מוגבלת, במסגרת אזורית כוללת – כלומר הקמת פדרציה של עמי צפון הקווקז. אבל שליטתה של רוסיה באזור זה מונעת התפתחות תנועות בדלניות מחשש שהדבר יוביל עצמאות מדינית מלאה.
סכסוך צ'צ'ניה
המקרה הקשה ביותר בהקשר זה הוא הסכסוך ב צ'צ'ניה[28], שמהווה מבחינה זאת, מיקרוקוסמוס של הקווקז כולו. 95% מההצ'צ'נים הם מוסלמים-סונים. כל זאת לאחר שרוב הרפובליקה התאסלמה בין המאה ה-16 למאה ה-19[29].
האזור הגאוגרפי בו שוכנת צ'צ'ניה נכבש במהלך המאה ה-19 על ידי האימפריה הרוסית, במסגרת מלחמת הקווקז[30]. האזור כולו היה חשוב עקב קרבתו לים הכספי ודרכי הגישה למעברים בהרי הקווקז עליהן שלט. לימים צ'צ'ניה עצמה הפכה לבעלת חשיבות בזכות שדות נפט נרחבים שהתגלו בה, ולאחר מכן בעקבות מפעלי הזיקוק וצינור הנפט שהוקמו בה.
החיכוכים בין תושבי חבל צ'צ'ניה לממשל הרוסי הם עתיקי יומין. כבר בתקופת הצאר איוואן האיום בשנת 1556, התחיל מאבק ארוך על השליטה בצפון הקווקז בין רוסיה לפרס, האימפריה העות'מאנית וח'אנות קרים. חלוקות פנימיות מנעו מרוסיה מלבסס ביעילות את כוחה באזור עד המאה ה-18; עם זאת, נרקמה ברית בין הרוסים לקוזאקים, שהחלו להתיישב בצפון הקווקז ועוררו מתיחות ועימותים עם הצ'צ'נים, אשר בשלב זה הושפעו לרעה מהשינויים באזור. החל מ-1780, ניסו השבטים והחמולות המוסלמיים ששכנו בהרים, לעתים יחד עם תושבי חבלים סמוכים כמו אינגושטיה ודגסטאן, להתנגד שוב ושוב לחדירה הרוסית.
בסוף המאה ה-18, פעל האימאם הצ'צ'ני, השייח 'מנצור (Mansur Ushurma), צופי מזרם הנקשבאנדי (Naqshbandi), לבלום את התקדמותם של הרוסים בקווקז, בעזרתם של עמיתיו המוסלמים העותומנים. דבר שהוביל לראשיתו של העימות הצבאי בין הרוסים לצ'צ'נים. מנצור ניהל מלחמת גרילה נגד הצבא הרוסי וזה, בתגובה, ביצע פשיטות אלימות על כפרים צ'צ'נים. עד שהצליחו הרוסים ללכוד את מנצור בשנת 1791 וזה מת בשביו כעבור שלוש שנים.[31]. הצ'צ'נים ראו את עצמם כמוסלמים, כקווקזיים, ולא כרוסים. במהלך מלחמת קרים של 1853-1856, תמכו הצ'צ'נים באימפריה העות'מאנית, נגד רוסיה. ההתנגשויות בין הצ'צ'נים לבין הרוסים, לאורך הנהר היוו רקע ליצירתו של לב טולסטוי, "הקוזאקים – חג'י מוראט"[32]. שני סיפורים רבי-עוצמה על חיי הקוזקים ברוסיה של טרום המהפכה.
בשנת 1936 הקים סטלין את האוטונומיה המשותפת בין צ'צ'ניה לבין הרפובליקה האינגושטית שממערב לצ'צ'ניה[33].
במלחמת העולם השנייה כמה לאומנים צ'צ'נים מהבירה גרוזני (Grozny) מרדו בסובייטים, בעת שהצבא הנאצי חנה בשעריהם. יוסיפ סטלין האשים את הצ'צ'נים בחוסר נאמנות ושיתוף פעולה עם המשטר הנאצי, למרות שהיו גם צ'צ'נים שנלחמו בשורות הצבא האדום. כחלק ממדיניות הישוב מחדש של הרפובליקות הלא רוסיות וביעור כל זכר לתרבות ולאומיות, הגלה סטלין את העם הצ'צ'ני כולו (כ-1.1 מיליון בני אדם), וכן את חלק מהאינגושטים, לקזחסטן (יש אומרים תוך לילה אחד). יותר מרבע מהם מתו בדרך או בגלות[34]. רק ב-1957 הכריז ניקיטה חרושצ'וב שהכול טעות, כחלק ממגמת התנערות מצעדי הדיכוי הקיצוניים של "שמש העמים".
[לאור הנאמר לעיל, ניתן בהחלט לטעון שהמאבק בצ'צ'ניה בשנות ה 90 הוא למעשה סגירתו של מעגל עתיק יומין].
עם נפילת ברית המועצות ב-1991, הופל המושל הצ'צ'ני מטעם המפלגה הקומוניסטית ובמקומו עלה דזוחאר דודוייב (Dzhokhar Musayevich Dudayev), גנרל לשעבר בחיל-האוויר הסובייטי, שנבחר לנשיא, ב-8 ביוני 1991, של הרפובליקה הצ'צ'נית נוחצ'י-צ'ו[35], שלימים הפכה לרפובליקה הצ'צ'נית אישקריה (Chechen Republic of Ichkeria). רוסיה מיאנה להכיר בעצמאות צ'צ'ניה והלאומנים הפונדמנטליסטים הכריזו על צ'צ'ניה כמדינה עצמאית. הפרלמנט הרוסי דחה את הצעד, ואפילו הפרלמנט של צ'צ'ניה ובית הדין החוקתי שלה הכריזו ב-1993 שהצעד של דודאייב לא חוקי. עד מהרה הידרדרה צ'צ'ניה למלחמת אזרחים בין תומכי העצמאות בראשות דודאייב, למי שרצו להישאר חלק מהפדרציה הרוסית. במקביל, ובדומה לאזורים אחרים ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות, חלה הרעה משמעותית באיכות החיים בצ'צ'ניה – אבטלה, פשע, אלימות ושחיתות רבו ועלו.
הצעות למשא ומתן שיביא להסדרת היחסים בין צ'צ'ניה לרוסיה נדחו על ידי שני הצדדים בתואנות שונות. כמו כן, הצבא הרוסי סיפק נשק וחיילים לכוחות האופוזיציה בצ'צ'ניה, במקביל למגעי הדיפלומטים.
מנפילת הקומוניזם ב-1991, ועד 1994 התעלם הנשיא הרוסי הראשון, בוריס ילצין, מהמצב בצ'צ'ניה. בניגוד להידברות שפתרה לו את בעיית הבדלנות הדומה מאד בטטרסטן המוסלמית[36]. מסיבות השמורות עמו, הוא סירב לשאת ולתת ברצינות עם הצ'צ'נים, וכך נתן לבעיה להחמיר[37].
בדצמבר 1994, לאחר ניסיון כושל לבצע הפיכה פרו רוסית, החלה ההתקפה הרוסית על גרוזני, עם 40,000 חיילים. התנאים לא היו נוחים, בלשון המעטה: ערפילים, בוץ לדרכים מכוסות בקרח.
הצבא הרוסי שלא היה מוכן למלחמה וסבל מחיפוי ארטילרי עלוב, ספג אבדות קשות. לוחמי הגרילה הקשוחים של הרי צ'צ'ניה גבו מחיר של כמה אלפי הרוגים וכמה עשרות אלפי פצועים רק ב-1995 , בתום הפצצות ארטילריות חסרות אבחנה, שטבחו עשרות אלפים מתושביה והפכו את העיר גרוזני לעיי חורבות הצליח הצבא הרוסי לכבוש את העיר. לוחמי הגרילה המשיכו להילחם מההרים ולשבות בני ערובה רוסים. כוחותיו של דודאייב הצליחו להבריח מהאזור את הצבא הרוסי ולהקים מדינה עצמאית דה פקטו.
ההרג ברחובות וחטיפת בני הערובה, גרם להלם בצד הרוסי, כך גם מעשי טרור שזרעו ברוסיה זעם וחרדה. מעשה הטרור הבולט ביותר של הצ'צ'נים, היה פשיטה למרחק של שבעים קילומטרים צפונית לגבול הצ'צ'ני, לעומקה של רוסיה.. לדעת הצ'צ'נים, זה מה שעצר את המלחמה ועורר את רוסיה והעולם למה שקורה בצ'צ'ניה. זרע העלבון נבט כמה שנים מאוחר יותר כשהצבא הרוסי יצא שוב למחות את צ'צ'ניה מעל פני האדמה[38].
בוריס ילצ'ין, שנוכח שכיבוש גרוזני ואפילו מות המנהיג הצ'צ'ני דודאייב, לא שוברים את רוח הלחימה הצ'צ'נית, דבר שלא הוסיף לפופולריות הדועכת שלו, חתם תחילה על הסכם הפסקת אש וכעבור פחות משנה על שלום. רוסיה הכירה בשאיפתם של הצ'צ'נים לעצמאות כך תמה "המלחמה הצ'צ'נית הראשונה". מעריכים שכ-100,000 צ'צ'נים נהרגו במלחמה ו-400,000 נאלצו לעזוב את בתיהם[39].
ב-1999 התנפץ השלום לרסיסים. מלחמת צ'צ'ניה השניה החלה בקיץ 1999, כתגובה לפלישה של כוחות צ'צ'ניים מאורגנים לרפובליקה השכנה דאגסטן. באותן ימים, ולאדימיר פוטין, שטרם נכנס לתפקידו באופן רשמי, לא היסס להפעיל כוח. צבא רוסיה יצא בהנחייתו להילחם בקנאים המוסלמים שניסו להקים בצ'צ'ניה ובדגסטן, מדינה מוסלמית, שתישען על השאריעה, גרסה רוסית של אפגניסטן הטליבנית. המלחמה התנהלה פחות לפי תכניו של פוטין. גייסותיו התנהלו בצ'צניה לאט ובבטחה ונקמו את "חרפת 1996", היינו, כניעתו של ילצין במלחמת צ'צ'ניה הראשונה.
פוטין קיבל גם לגיטימציה בינלאומית מלאה למלחמה. המערב חשש שרוסיה תתפרק כמו ברית המועצות לפניה והג'יהדיסטים המוסלמים יתפשו את אזור הים הכספי, על עתודות הנפט שבו. מרגע עלותו לשלטון, ראה פוטין, את העימות בצ'צ'ניה, כחלק ממאבק רחב יותר באסלאם הקיצוני.
הגורמים האסלאמיים הפונדמנטליסטים, אשר זלגו לתוך הלחימה בצ'צ'ניה הביאו עימם ג'יהאד שונה אשר לא היה קיים בעימותים הקודמים, בעיקר במאות השנים האחרונות. [40] פיגועי ה-11 בספטמבר חיזקו מאד את עמדתו הקיצונית של פוטין וגרמו לארה"ב ולמדינות אחרות לקבל בהבנה יחסית את פשעיו של הצבא הרוסי במסגרת העימות. זאת, למרות שארגוני זכויות אדם יודעים לספר על אלפי מקרים של רצח, עינויים ואונס מצד כוחות הביטחון הרוסים נגד האוכלוסייה האזרחית בצ'צ'ניה. בתום הלחימה לא נותר הרבה מגרוזני, למעט ההריסות. לא נותרה אבן על אבן בעיר שטרם המלחמה חיו בה 400,000 איש ובמארס 2000 נותרו בה כמה מאות בלבד.
צ'צ'ניה לימדה את רוסיה שיעור דומה לזה שעיראק לימדה את אמריקה. לאחר שהצבא השתלט על השטח, נותרו הג'יהאדיסטים בשטח, התערבבו באוכלוסייה ו"נעלמו מן הראדאר". אולם כשנדמה היה שהרוחות נרגעו, יצאו מהמסתור והחלו להתנקש בחיילי הצבא הכובש. .
שמם של הלוחמים הצ'צ'נים, גם אלו ששירתו בצבא האדום, יצא לתפארת בכול הקשור ללחימת הלילה. עם רדת החשיכה הם נהגו להגיח ממאורותיהם, לפעול כמעט ללא הגבלה ולהיעלם מחדש טרם זריחה. הצבא הרוסי, אולי בגלל המחסור באמצעי ראיית לילה, נהג לעת ערב להסתגר במוצבים ובמחנות. רק מספר מועט מאוד של יחידות מיוחדות ידעו לפעול בלילה, וגם זה בעיקר למשימות איסוף מודיעין או חיסולים. [41].
הסיבה שרוסיה מתעקשת כל כך בעניין צ'צ'ניה, מעבר לנפט, היא החשש שכל כניעה לבדלנות הצ'צ'נית תגרור תביעות דומות מצד עשרות המיעוטים האחרים בפדרציה הרוסית, שגם כך מתרעמים על התנהלות הממשל הפדרלי (אפקט הדומינו). ב-2002 הכריז פוטין על תום המלחמה הצ'צ'נית השנייה והחליט לכונן ממשלה צ'צ'נית פרו-רוסית חזקה, בתהליך שכינה "צ'צ'ניזציה[42]. אך כוחות הבדלנים המשיכו לשלוט באזורים ההרריים של החבל והתעמתו לעתים תכופות עם הכוחות הפדרליים והכוחות המקומיים הנאמנים לרוסיה. גם התקפות הטרור המשיכו, גם בשטחה של רוסיה גופא.[43].
במערכה זו נהרס חלק נכבד מהערים והכפרים של צ'צ'ניה ובעיקר בגרוזני הבירה. למרות הטיפול החריף של הצבא הרוסי במלחמתו בבדלנים הצ'צ'נים (הוצאות רבות להורג, הרס כפרים שלמים) טרם הצליח להכניעם כליל. על פי עדויות ארגוני זכויות האדם, ישנם מקרים רבים של ניצול סמכויות החירום שנתונות בידי הצבא להתעמרות באוכלוסייה האזרחית, שבאה לידי ביטוי בחטיפות סיטונאיות ומעשי אונס וביזה.
ב-2009 הכריז הנשיא הרוסי דאז, דמיטרי מדבדב, שוב על סיום המלחמה. אולם, למרות הירידה בעצימות העימות, הדבר לא הוביל להכרעה מוחלטת בסכסוך המתמשך. לוחמים צ'צ'נים המתחבאים בהרים, המשיכו לצאת משם לפעולות של גרילה וטרור[44]. מאז הלמו הטרוריסטים הצ'צ'נים פעם אחר פעם. רוסיה הגיבה בחריפות .
החל מ-2010 נראה שרוסיה הצליחה, במחיר כבד, לייצב את שליטתה בחבל, אבל אותן יריבויות אתנו-פוליטיות, הדורשות לממש זכויות היסטוריות ולתקן עוולות, עלולות להביא בעתיד להתפרצות נוספת, תהליך מסוכן מבחינתה של רוסיה[45].
הערות
[1] באזרבייג'ן, שהיא על פי הגדרתה מדינה חילונית־מוסלמית (אף על פי שיש בקרבה באחרונה גם מגמות איסלאמיות קיצוניות), חיים כתשעה מיליון בני אדם. הגבול בין שתי המדינות היריבות נמשך לאורך 370 קילומטר. לאורכו, בצד הקרבאכי, מאות, אולי אלפי, בונקרים.
[2] כלי התקשורת בישראל (ובמקומות אחרים בעולם) מציגים את נגורנו קרבאך כחבל ארץ באזרבייג'אן אשר נכבש על ידי הארמנים. משמעות אשר טומנת בחובה הבעת עמדה. גם במפות הבינלאומיות (כולל במפות גוגל), נגורנו קרבאך אינה קיימת כישות עצמאית ולמעשה מוצגת כחלק אינטגרלי מאזרבייג'אן. זאת למרות שבמציאות היומיומית מדובר במדינה עצמאית עם רשות מחוקקת, מבצעת ושופטת משלה, עם צבא סדיר, תרבות ודיאלקט היחודיים רק לה.
[3] Strabo (ed. H.C. Hamilton, Esq., W. Falconer, M.A.) .
[4] Robert H. Hewsen, Armenia: A Historical Atlas. The University of Chicago Press, 2001, p. 264
[5] נטע בר, חבל המריבה: נגורנו קרבאך הוא עדיין הסוגיה הבוערת באזרבייג'ן, מעריב, 27-04-2015
[6] ירון וייס, על הסכסוך בנגורנו קראבך, דבר ראשון, 19-02-2017, https://www.davar1.co.il/55110/
[7] טורקיים = Turcik, עמיה ערבות הדוברים שפות טורקיות. להבדיל מטורקים, Turkish, תושבי טורקיה. ראו באתר זה: העמים הטורקיים.
[9] הסכם שלום שנחתם בין האימפריה הרוסית לבין הפרסים ,ב-24 באוקטובר 1813, בכפר גוליסטן שבנגורנו קרבאך אזרבייג'ן, כתוצאה ממלחמת רוסיה-פרס (1813-1804).
עם נפילת העיירה האזרית לנקראן לידי הגנרל פיוטר קוטליארייבסקי, ב-1 בינואר 1813, הואץ המשא ומתן לשלום בין ההמדינות. טיוטת ההסכם הוכנה על ידי הדיפלומט הבריטי סר. גור אואוסליי, ששימש כמתווך והפעיל השפעה רבה בחצר הפרסית. בסופו של דבר, נחתם ההסכם, בעל 11 פרקים, על ידי ניקולאי פיודורביץ' רטישייב מהצד הרוסי[וחאג'י מירזא חסן ח'אן מהצד הפרסי.
[10] נטע בר, "חבל המריבה: נגורנו קרבאך הוא עדיין הסוגיה הבוערת באזרבייג'ן", מעריב,27-04-2015
[11] קבוצה אתנית ממוצא פרסי המתגוררת לחופו המערבי של הים הכספי
[12] קבוצה אתנית ממוצא טורקי שגורשה מגיאורגיה בזמן מלחמת העולם השניה ולא הורשתה לשוב למולדתה
[13] יאיר אורון, איך קשורה ישראל ללחימה בנגורנו קרבאך, הארץ, 22-03-2015
[14] . "Human Rights Watch World Report 1993 – The Former Soviet Union". Hrw.org. Archived from the original on 18 February 2015. Retrieved 28 April 2014.
[15] היה טבח, אבל בפירוש לא ג'נוסייד. רצח של אדם אחד הוא הרבה יותר מדי בעיני, אבל ההבדל בין טבח לג'נוסייד מהותי. ישראל חוללה טבח בכפר קאסם ב–1956, אבל בפירוש לא ג'נוסייד. עמדתה הרשמית של מדינת ישראל, אינה מכירה בג'נוסייד הארמני אך מכירה בג'נוסיייד בחוג'אלי וזאת , כנראה, בשל הרצון לקיים קשרים טובים עם אזרביגאן, שופעת הנפט וגם יהודים רבים בה מול אי הצורך הכלכלי-מדיני-יהודי לתמוך בארמניה. גם אי ההכרה הרשמית בג'נוסייד הטורקי בארמנים נובע מרעיון דומה..
[16] חבל המריבה, שם.
[17] יאיר אורון, שם.
[18] ויקיפדיה
[19] ירון וייס, על הסכסוך בנגורנו קראבך, דבר ראשון, 19-02-2017, https://www.davar1.co.il/55110/
[20] איי פי, קרבות קשים בין אזרבייג'ן וארמניה: "החמורים ביותר מאז 1994", וואלה חדשות, 2 באפריל 2016
[21] יאיר אורון, איך קשורה ישראל ללחימה בנגורנו קרבאך, הארץ, 22-03-2015
[22] אנשיל פפר, נגורנו־קרבאך, סכסוך בן רבע מאה שלאיש אין עניין לפתור, הארץ, 04-04-2016
[23] מיכאל יוכין, "באקו האש, התסבוכת הפוליטית סביב הנריך מחטריאן", וואלה ספורט, 17-05-19
[24] מתן בכור, הסיבוך שלא נגמר, גמר הליגה האירופאית מסקרן, מהסיבות הלא נכונות, וואלה ספורט, 29-05-2019
[25] מושג המתייחס ליחידה אדמיניסטרטיבית בחלק מהמדינות הסלאביות. ניתן לתרגם מושג זה ל"אזור" או "חבל", אך התרגום המדויק ביותר הוא "מחוז". עקב אפשרויות התרגום הרבות נהוג לתעתק את המושג "אובלסט", ולא לתרגמו.
[26] . סוכנויות הידיעות, צ'אבס ברוסיה: מכיר בעצמאות הבדלנים בגאורגיה, באתר ynet, 10 בספטמבר 2009
[27] אג'ריה או אצ'ארה או הרפובליקה האוטונומית של אג'ריה היא רפובליקה אוטונומית בדרום-מערב גאורגיה, ומחוז בגאורגיה. גובלת בטורקיה ובים השחור. משנת 1921 ובתקופת גאורגיה הסובייטית הייתה אג'ריה רפובליקה אוטונומית סובייטית סוציאליסטית. זו הוקמה מסיבה פוליטית בעיקרה, למנוע מגאורגיה שליטה מלאה בנמל בטומי.
[28] רפובליקת צ'צ'ניה שוכנת בדרום הפדרציה הרוסית. במפנה הצפוני של רכס הקווקז הגדול. גובלת בצפון במחוז סטוורופול (של רוסיה) בצפון, ברפובליקת דגסטן במזרח ובדרום-מזרח ברפובליקת אינגושטיה (Ingushetia) במערב ובגאורגיה בדרום מערב. שטחה 12300 קמ"ר ומספר תושביה 1,390,000 ובירתה העיר גרוזני.
[29] יונתן קירשנבוים, עדויות קשות על רדיפה של הומואים בצ'צ'ניה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 באפריל 2017
[30] הפלישה הרוסית לקווקז, המוכרת יותר כמלחמת הקווקז היא סדרת כיבושים של האימפריה הרוסית בין השנים 1817 ל-1864 כנגד צ'צ'ניה, דאגסטן וצפון מערב הקווקז (צ'רקסיה). ראו בהרחבה, באתר זה: תולדות הקווקז.
[31] Dunlop, John B. (1998). Russia Confronts Chechnya: Roots of a Separatist Conflict. Cambridge: Cambridge University Press
[32] הספר נכתב ב-1863 ונחשב לרומן "הגדול" הראשון של טולסטוי. אולינין, אריסטוקרט רוסי צעיר, מחליט לעזוב את החברה במוסקבה ולהתגייס לצבא לשירות בקווקז. הוא ומשרתו, וניושה, מגיעים עם יחידתם לכפר נובומלין. הם מתארחים בביתו של מפקד, אשתו ובתם מריאנקה. עד מהרה מתיידד אולינין עם הקוזאקים ומבין כי אלו הם החיים בעלי המשמעות שהוא חיפש.
מריאנקה צריכה להינשא גיבור הכפר – לוקשקה. אולינין מתאהב במריאנקה, אבל הוא ידידו של לוקשקה, וליבו נקרע בין אהבתו לחברו. לבסוף סיפר למריאנקה מה הוא מרגיש כלפיה, והיא הביעה את אהבתה אליו והסכימה להינשא לו. בעקבות זה, סיפרה מריאנקה ללוקשקה שהיא רוצה לבטל את החתונה בטענה כי הוא לא שם לב אליה, אלא עסוק רק בקריירה שלו. יום לאחר מכן, נפגע לוקשקה במהלך קרב וכמעט מת. כתוצאה מכך נכנסת מריאנקה לסערת רגשות שבסופה מחליטה שלא להינשא לאולינין. זה נעצב על לבו, ומאוכזב מהחיים החדשים שנהרסו, נפרד מחבריו שרכש בכפר, ושב למוסקבה. למרות שהקוזקים ראה אור ב-1862, זמן קצר לפני שמחברו החל בכתיבת מלחמה ושלום, נתקבל הספר בהערכה גדולה. אחד מחשובי המבקרים הספרותיים של אותה עת, פאוול אננקוב, הכריז: "הישג אדיר בספרות הרוסית, אפשר להשוותו עם היצירות הגדולות של העשור". טורגנייב עצמו כתב מפריז: "קראתי את הקוזקים ונסחפתי… ההתרשמות הכללית נהדרת…"
[33] דניאל שנקמן, צצניה: מלחמה – מאבק שורשי ואסלאמי לעצמאות, מגזין אימאגו
[34] צור שיזף, צ'צ'ניה – טיול קצר בקווקז, אתר האינטרנט Shezaf.net
[35] לפני שהוכפפה חזרה לרוסיה בעשור הראשון של המאה ה-21, בתור הרפובליקה הצ'צ'נית.
[36] ראו באתר זה: קזאן.
[37] רחביה ברמן, פרופורציות, הסכסוך המורכב בצ'צ'ניה, וואלה, 21 בפברואר 20015
[38] צור שיזף, שם
[39] Encyclopedia Britannica, Chechnia
[40] דניאל שנקמן, צצניה: מלחמה – מאבק שורשי ואסלאמי לעצמאות, מגזין אימאגו
[41] גם חיילים רוסים בוכים , מתוך ספרו של רון בן ישי, YNET 24-08-18
[42] ג'ונתן ליטל, צ'צ'ניה, הסופר ג'ונתן ליטל ביקר בארצו של רמזאן קדירוב, צ'צ'ניה, ארץ שבה אנשים נעלמים באמצע הלילה, באתר הארץ, 28/11/09
[43] דניאל שנקמן, צצניה: מלחמה – מאבק שורשי ואסלאמי לעצמאות, מגזין אימאגו
Amnesty International: For the Motherland. Report on Chechnya
As part of the 2002 campaign "Russia – Justice for everybody
In http://www.amnesty.org/ailib/intcam/chechnya
[44] "הסכסוך בצ'צ'ניה – קיצור המאורעות העיקריים", פרלמנט (עורך: דנה בלאנדר), המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוקטובר 2004 , גליון 45
[45] אבינעם דוניבסקי עידן, "הקווקז בין מזרח למערב", מסע אחר און ליין.