הסכסוך על הנילוס

מצרים מול מדינות הנילוס – כרוניקה של סכסוך ידוע מראש

כתב: גילי חסקין

הסכסוך על הנילוס הינן נושא חשוב לדיון בטיול למצרים, בטיול לאתיופיה, לאוגנדה לקניה ועוד.

הנילוס, הנהר המפורסם ביותר בעולם, הוא עורק החיים החשוב ביותר של מצרים וספק המים היחידי שלה. מצרים חייבת את הולדתה ואת קיומה למי הנהר. בלעדיו לא ניתן להסביר את התפתחותה של מצרים למעצמה עולמית בעת העתיקה.

החל מתום התקופה הקולוניאלית, החלו מדינות נוספות, השוכנות לאורך הנילוס, לתבוע את חלקן בעוגה. העיסוק בנושא רלוונטי מאד בטיול למצרים, בטיול לאתיופיה ובטיול לאוגנדה.

ראו קודם, באתר זה : הנילוס- עורק החיים של מצרים

חלוקת מימי הנילוס

תשע מדינות שוכנות באגן ההיקוות של הנילוס ולאורכו: מצרים וסודאן במורד הנהר, אתיופיה, קניה, אוגנדה, רפובליקת קונגו הדמוקרטית, רואנדה, טנזניה ובורונדי במעלה הנהר. בהתאם להסכם שנחתם ב-1929 בין בריטניה לבין מצרים, כאשר הבריטים שלטו באזור, נקבע כי מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים הזורמים בנילוס מדי שנה, מכסתה של מצרים תהיה 48 מיליארד וזו של סודאן 4 מיליארד. בהתאם להסכם, ניתנה למצרים שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו. נאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו, אשר יפגעו בכמות המגיעה למצרים. כמו כן, ניתנה למצרים הזכות לקיים בדיקות שוטפות לכל אורכו של הנהר, כדי להבטיח את ביצוע ההסכם ככתבו. בשנת 1959 חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם 1929, המגדיל את מכסות שתי המדינות: מצרים קיבלה 55,5 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן 18,5 מיליארד, דהיינו 87% ממי הנהר.הנילוס מספק למצרים 85% מצרכיה במים. מבחינת מצרים, משמעות צמצומה של  מכסת המים הוא אסון.

החל משנות התשעים של המאה ה-20, החלו מדינות אפריקה, שיצאו לעצמאות ב-1960, לדרוש את שינוי ההסכם של 1929, כדי להתאימו לצרכיהם שהלכו וגדלו. הם טענו כי ההסכמים שנחתמו בתקופה הקולוניאלית אינם הוגנים ולא נתנו ביטוי ריאלי לאינטרסים שלהם. זאת בנוסף לגידולה של האוכלוסיה וצרכיה למי שתיה, פיתוח החקלאיות והתעשיה. מצרים, שהסתמכה על הסכם 1929, הודיעה שלא תסכים לשום שינוי. היא אף הפעילה לחצים על המוסדות הבינלאומיים, כגון הבנק העולמי, למנוע מימון תוכניות חקלאיות המבוססות על מי הנילוס במדינות שבמעלה הנהר. מפעם לפעם נשמעו גם אזהרות חמורות, כגון שפגיעה בנילוס היא עילה למלחמה.

בשנות התשעים, של המאה הקודמת, אמר בוטרוס ע'אלי, לשעבר שר החוץ של מצרים ומזכ"ל האו"ם, כי המלחמה הבאה באזור תפרוץ על רקע המחסור במים. כפי שהדברים נראים כיום, יתכן שנבואתו, או ראייתו מרחיקת הלכת, עלולה להתממש, אם כי כל הצדדים יעשו בוודאי את כל האפשר למנוע זאת.

הערכת מכון מחקר מצרי, כי בקרוב, לא תוכל המדינה לספק את כל צורכי המים של אוכלוסייתה הגדלה: היא תזדקק אז ל-86 מיליארד מטרים מעוקבים של מים מדי שנה, בשעה שמקורות המים שלה יוכלו לספק רק 71 מיליארד מ"ק. בנוסף צופה מכון המחקר שגם מדינות אגן הניקוז של הנילוס – בהן בין היתר אתיופיה, קונגו, רואנדה וטנזניה – יזדקקו לכמויות מים גדולות יותר בשל הגידול הטבעי הצפוי בהן. לפיכך העריך המכון שתיגרע כמות המים שתעמוד לרשות מצרים ולרשות סודאן שבמעלה הנהר.

ב-14 במאי 2010 חתמו אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, קניה, קונגו, רואנדה ובורונדי על הסכם חדש באוגנדה בעניין חלוקת מי נהר הנילוס, וזאת חרף התנגדותן של מצרים וסודאן, הצרכניות העיקריות של מימיו .

אותו הסכם חדש אמנם לא עסק בהגדרת כמויות חדשות לשימוש במים, אך הוא קובע ביטול מפורש של אותם שני הסכמים שהקנו למצרים את הבלעדיות על הנהר ומקנה למדינות שחתמו עליו זכות לערוך עבודות לאורך אפיק הנהר לטובת תושביהן, באופן כזה שלא יוביל לפגיעה במדינות האחרות השוכנות לגדותיו. בין היתר, הוסכם גם על הקמתה של מועצה משותפת למדינות עמק הנילוס שתהיה הגוף האחראי לפעילות הקשורה בנהר, ומקום מושבה נקבע באדיס אבבה, בירת אתיופיה.

באופן צפוי, מיהרו בקהיר ובחרטום לגנות בחריפות את המהלך. דובר משרד החוץ של מצרים, חוסאם זכי, אמר כי "מדובר בהסכם בלתי מחייב או חוקי. אנו לא נחתום או נצטרף לשום הסדר שייפגע בנתח שלה ממימי הנילוס ובזכויותיה ההיסטוריות". חבר המשלחת הסודנית לדיונים, אחמד אל-מופתי, אמר בראיון לרשת "אל – ג'זירה" כי ארצו דוחה את ההסכם שאותו הגדיר "צעד מדיני שלא יועיל למדינות החתומות עליו".

החשש מפני עימות כבר נראה ממשי.

פרשני רשתות הטלוויזיה האפריקניות אכן הביעו חשש כי המים הרבים שעברו לאחרונה בנילוס עוד יובילו למשבר לא פשוט, אך נראה כי אט-אט הופך הדבר אולי למציאות מוגמרת של התלקחות מלחמה של ממש על המים.

המצרים עצמם אינם חוטאים לאמת בדבריהם על מצוקת המים הקשה שבה שרויה ארצם, שלפי השר לעניינים חוקתיים בממשלה בקהיר, ד"ר מופיד שיהאב, נמצאת "מתחת לקו העוני העולמי של המים". בראיון לעיתון "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון, אמר השר המצרי: "אנו רוצים להגיע לנוסחה שתועיל לכל מדינות הנילוס אך לא תפגע במכסה שלנו, משום שגם כך היא בקושי מספקת את צרכינו. זכויותינו איתנות ואיש לא יוכל לפגוע בהן".

הוא האשים את המדינות האחרות בפגיעה במשאב המים היחיד של ארצו, וציין כי בעוד מהווה הנילוס מקור לכ – 95 אחוזים ממקורות המים של מצרים, נהנות יתר המדינות ממקורות אחרים בתחומן שבהן הן יכולות לעשות שימוש. דוברים מצרים אחרים האשימו את מדינות עמק הנילוס בהתנהלות בזבזנית ורשלנית של המשקעים היורדים בתחומן, שלדבריהם לא עושות דבר כדי לאגור את כמויות הגשם הגדולות ומאפשרות להן לרדת לטמיון.

פחות משבוע לאחר חתימת "הסכם מדינות עמק הנילוס", שבו החליטו אתיופיה, אוגנדה, רואנדה וטנזניה לנצל את מי הנהר על-פי צורכיהן, מבלי להתחשב עוד במונופול המצרי על משאביו, הופכת המתיחות בין המדינות למשבר של ממש. בקהיר נחושים לשמור על הסטטוס-קוו בעניין, במה שכבר הוגדר בעיתונות הערבית כ"מלחמה שקטה" על ההסדר הישן המאפשר לה ולסודן לנצל כ – 87 אחוזים מהמים הזורמים בו.

זמן קצר לאחר חתימת ההסכם המתריס כלפי מצרים והאיומים מכיוונה לפעול נגד כל מי שינסה לשנות את המצב הקיים, מיהרה אתיופיה לחנוך סכר חדש באפיק "הנילוס הכחול", אחד היובלים הראשיים, שבו עוברים כ – 85 אחוזים ממכסת המים המגיעה בסופו של דבר לשטחן של סודן ומצרים.

למתקפה המצרית הצטרפה סודן, עם הודעתו של השר הסודני לענייני מים, כמאל עלי מוחמד, שארצו מקפיאה את שיתוף הפעולה עם המדינות, "מטעמים חוקיים". מוחמד הסביר כי סודן תשוב לדון בפרטי ההסכם כאשר "הסוגיות המשפטיות ייושבו".

השר המצרי מוחמד נסר א-דין עלאם, שארצו עוקבת מקרוב אחר ההתפתחויות שעשויות להפקיע מידיה חלק נכבד ממי הנילוס, הביע זעם על המשך המגעים ואמר כי "הם מבקשים ממצרים להשאיר את התרבות שלה מאחור וללכת לגור במדבר, כי מדינות אחרות רוצות את המים. לא נסכים לכך".

"אל – קודס אל – ערבי" הלונדוני דיווח כי נוסף על אותו סכר, מתכוונת אתיופיה להקים "עוד עשרות מכשולים שונים לאורך הנהר כבר בעשור הקרוב". גם הפעם לא נפקדו שמותיהן של ישראל וארצות – הברית כאחראיות עקיפות למתיחות, שכן על-פי הדיווח, הסכר הוקם במימון איטלקי תוך שימוש בטכנולוגיה ישראלית-אמריקנית.

מי שהיה נשיא מצרים, חוסני מובארק, שהדיר את רגליו מאתיופיה 14 שנים, בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו באדיס אבבה, התכוון לנסות ולשכנע את אתיופיה ושאר מדינות האגן, שלא לפגוע בכמות המים הזורמת למצרים, לא למכור מים לישראל ולא להקים פרויקטים שעלולים להקטין את הזרימה בנילוס.

על-פי ההערכה, הסוגיה עלתה גם בפגישה שקיים ברומאחוסני מובארק, עם מי שהיה ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני. זו היתה הפעם הראשונה שבה יצא מובארק מארצו מאז שב לקהיר מהניתוח שעבר בגרמניה. העיתון דיווח כי תחילה ניסתה מצרים להניא את האתיופים מלפתוח את הסכר, בין היתר באמצעות משרד החוץ בקהיר ואף בסיוע נציגי הכנסייה הקופטית בשתי המדינות – אולם כל אלה עלו בתוהו. בעקבות זאת, הועברה האחריות לטיפול בנושא למועצה לביטחון לאומי בראשות שר המודיעין, עומר סולימאן.

אגם טאנה. צילום: גילי חסקין

על-פי העיתון, פתחה מצרים ב"מאמצים ביטחוניים ומדיניים מתואמים" כדי לנסות ולסכל את הפרויקטים העתידיים, בין היתר באמצעות משא-ומתן עם מקורות המימון והטכנולוגיה שלהם.

בקהיראספו מידע מפורט על ההתפתחויות בנהר והסכרים המתוכננים לאורכו, כמו גם מיקומם, איכותם ומידת השפעתם על כמות המים שתגיע למצרים. פרשנים אף העריכו כי המהלך יוביל בנקים להסס לסייע במימון אותן תכניות, מחשש שכך יסייעו בהצתת סכסוך אזורי.

במקביל להיערכות הפנימית, מיהרה קהיר לשגר כבר אתמול הודעות אזהרה לארבע המדינות לבל ינקטו צעדים שיפגעו במכסת המים של מצרים. השר למקורות המים בקהיר, מוחמד נסר א-דין עלאם, אמר כי "חובה שכל פרויקט שיוקם לאורך הנהר יזכה לתמיכת מצרים וסודן, לפי ההסכמים הבינלאומיים. מצרים עוקבת באופן דקדקני אחר כל הפרויקטים להפקת חשמל של מדינות עמק הנילוס כדי לוודא שהמים אינם משמשים להשקיית שטחים חקלאיים, מה שיפגע במכסת המים שלנו. אין לנו התנגדות עקרונית להקמת סכרים לצורכי אנרגיה, כל עוד תקבל מצרים את 55 מיליארדי קוב המים שהיא זכאית להם מדי שנה".

הבהלה שעורר החשש מפני מחסור במים הוביל את המצרים לא להסתפק בכל אותם צעדים. בראיון לעיתון המצרי "א-שורוק", אמר גורם רם-דרג כי ארצו החליטה להקפיא את כל הפרויקטים המשותפים שנחתמו בינה לבין כל אחת מהמדינות שחתמו על ההסכם החדש, וכן תעצור מימון שהבטיחה בתוכניות העוסקות בצמחיה ופיתוח. לדבריו, מדובר ב"תגובה מוחצת" מצד מצרים לכל אותן מדינות, שיש בכוחה להביא להפסקת התנגדותן למצב הקיים.

אותו בכיר העריך כי אוגנדה תהיה זו שתיפגע מצעדי התגובה באופן הניכר ביותר, שכן מצרים הייתה היחידה שנחלצה לסייע לה בטיהור המים הזורמים בשטחה ובסילוק העשב הרב שצמח לאורך אפיק הנהר הזורם בתחומה .

בכנס של מפלגת השלטון המצרית שנערך במאי 2010, הבהיר ד"ר עלא א-דין הילאל, בכיר בתנועה ומרצה למדע המדינה באוניברסיטת קהיר, כי שתי המדינות (אתיופיה ואוגנדה) "הצליחו להקים פרויקטים במדינות עמק הנילוס שעלולים לפגוע בביטחון הלאומי הערבי – ובמיוחד המצרי".

הקשר הישראלי

עם עליית רף המתח שורבב גם שמה של ישראל ואפילו של ארצות-הברית ל"רשימת האשמים"

סגן שר החוץ המצרי לשעבר, איבראהים יוסרי, הכריז במאי 2010, כי "מלחמה על המים תפרוץ כבר בעשור הקרוב, במיוחד כשהמחקרים מראים כי ישראל תסבול ממחסור במים בשנים הבאות". בכנס של אגודת העיתונאים המצרית שנערך לאחרונה הוא הסביר כי בשל המחסור הצפוי במים, "ישראל תפתח, ככל הנראה, במלחמה חדשה נגד מצרים כדי לזכות במימי הנילוס".

בינתיים המשיכו עיתוני מצרים להצביע על ישראל כמי שעלולה להמיט צמא על מצרים, כהמשך ישיר להצהרות ליברמן נגדה, ומזכירים גם את הצעתו לתקוף את סכר אסואן. "מלחמות המים החלו ושכנינו הרשעים טורחים לזעזע ולהרוס את יחסי מצרים עם מדינות אגן הנילוס", כתב ג'אבר רמדאן בעיתון "אל-מצרי אל-יום".

כמו כן, האשימה מצרים את ישראל, בכך שטיפחה באפריקה גידולים צורכי מים. מדי פעם שבה ועולה במצרים הטענה שהשלטון האפריקאי המקומי, בחיפושיו אחר מקורות הכנסה נוספים, מבקש למכור מים לישראל. לחלופין טוענים המתנגדים לחימום היחסים, שישראל פועלת אצל ידידיה באתיופיה כדי לפגוע במקורות המים המצריים. "איננו מתכוונים למכור מים לישראל", ניסה שר המים האתיופי, אספאו דינג'אמו, להרגיע את המצרים במסיבת עיתונאים משותפת עם עמיתו המצרי, "הרי למים אין כנפיים והם לא יכולים לעוף לישראל".  .

העיתונאי והחוקר המצרי עמרו מוחמד הזכיר בעיתון "אחבאר אלבשיר" כי היה זה הרצל שהציע ב-1903 לבריטים תכנית להטיית מי הנילוס. לטענתו, שנים אחר כך ניסתה ישראל לשכנע את מצרים להעביר חלק ממי הנילוס אליה, ללא הצלחה. הטענות נועדו להוכיח לכאורה, שמדובר בסכנה של ממש שעלולה להתפתח למלחמה. "סימני מלחמת המים כבר נראים והמשבר יגיע על רקע ההסכמים (בנושא המים) שנחתמים בין ישראל לאתיופיה", כתב מוחמד. "ההתערבות הישראלית במי הנילוס ושיתוף הפעולה שלה עם מדינות האגן מאותתים על אסון, אסון של מים".

ב-15 ביולי 2012 יצא נשיא מצריםדאז,  מוחמד מורסי לוועידה של מדינות איחוד אפריקה ( AU) באדיס אבבה בירת אתיופיה. נסיעתו של מורסי בטאה את החשיבות שרואה מצרים בשיקום מעמדה באפריקה ובעיקר את החשיבות האסטרטגית שמיחסת מצרים לשמירת האינטרסים שלה בסוגיית חלוקת מי הנילוס, המהווה מוקד מחלוקת בין מצרים וסודאן לשאר מדינות אגן הנילוס.