סיציליה: סיפורה של המאפיה

השם "סיציליה" מעלה בקרב המטייל מספר אסוציאציות, דומני שהראשונה שבהן קשורה דווקא למאפיה. לא תועיל העובדה שכמה מהמונחים הקשורים לוולקניזם נולדו כאן, לא תסייע העובדה שבארץ זו נבנו המקדשים היוונים היפים בעולם ושהנורמאנים בנו במאה ה-11 בסיציליה, ממלכה שתרבותה אירופאית ומזרחית כאחד. יש להן, לאסוציאציות, חוקים משלהן. עבור רבים, סיציליה היא קודם כול  "מאפיה".

זהו ארגון פשיעה חשאי איטלקי, שהפך עם השנים גם כינויו של ארגון פשיעה בארה"ב. המאפיה הוא נושא עמוס באגדות עם, שקשה להפריד בו בין אמת לדמיון.

חבר במאפיה נקרא "מאפיוזו" (בעברית: מאפיונר), או "גנגסטר" (משורש gang-כנופיה). המאפיה התפשטה גם לארצות הברית בזמן ההגירה של המאה ה-20 מאיטליה והתחילה לצבור תאוצה בארצות הברית, עד סדרה של חקירות FBI בשנות ה-70 וה-80, שהפחיתו את השפעתה. המאפיה גם הפכה להיות חלק מהתרבות ונכנסה לסרטים, תוכניות טלוויזיה ואפילו פרסומות.

ראשיתה של המאפיה בסיציליה, בארגון עממי המבוסס על קודים של כבוד שנלחם בשחיתות של השלטון המקומי המחובר לשלטון זר. משמש גם ככינוי לארגוני פשע במדינות שונות, מהם בעלי זיקה ליוצאי איטליה ומהם חסרי זיקה כזו. חבר במאפיה נקרא מאפיוזו (בעברית: מאפיונר), או גנגסטר משורש gang-כנופיה).

המושג "מאפיה" מכוון כיום לכל קבוצה גדולה של אנשים העוסקת בפשע מאורגן (המאפיה הרוסית, והיאקוזה היפנית), אבל עדיין ברוב הפעמים הוא מיוחס לארגון הסיציליאני/אמריקני המקורי.

הכוח המרכזי המניע את המאפיה הוא המבנה הפטריארכאלי, השבטי, של המשפחה הסיציליאנית.  בניי המשפחה הם אנשי כבוד, שלא יגלו את סודותיה לגורם זר. ראש המשפחה הוא כול יכול. הוא מגייס את השבט כולו להצביע בעד מועמד פוליטי מסוים. הוא מקבל טובות הנאה מהשלטון ודואג לחסויות ולביטחונם של בני חסותו. זה לא תקין פוליטית ומוסרית, אך חיוני להישרדות במקום כמו סיציליה.

המאפיה איננה רק עניינם של בעלי עסקים הנדרשים לשלם דמי חסות, אלא חלק מתרבותו של הסיציליאני. דומה וכל אדם מרחוב הסיציליאני מכיר כמה מהם. אלו לא חייבים להיות גברים לבושים בחליפות ועונדים כובעי קסקט. זה יכול להיות גם הבן של השכנים. רוב התושבים משתדלים לחיות לצדם בשקט, לעבור לצד השני כשרואים אותם ברחוב. יחד עם זאת, הם תופשים מקום בעולמם של רבים. כך למשל, מי שמכוניתו נעלמה (או בקרו), יכול לפנות לתחנת המשטרה, לטבוע בים של ניירת ולהתכתש עם חברת הביטוח. פתרון אלגנטי יותר , הוא לפנות אל הדוֹן שחי ברחוב השני, או בחווה שכנה. כמעט כולם יודעים היכן מקום מגוריו. הדון לא ייקח אחריות חלילה וגם לא יבקש שכר תמורת עזרתו, אבל הסיציליאנים יודעים לספר שהמכונית, או הסוסה האצילה, תימצא כעבור יומיים חונה במקום ממנו נגנבה וביום מן הימים, יפנה הדון אל חזרה, ויבקש טובה תחת טובה. לא מסרבים לו, לדון. יודעי דבר יכולים לספר על פקיד בכיר שנתבקש להעדיף אדם מסוים, "חבר של….". הפקיד, שהעדיף לשמור על מינהל תקין גילה פתאום כי בלי כול קשר למאפיה, כביכול, שסוסו האציל נעלם, או דלת ביתו עלתה בלהבות. במשך שנים לא העזו לדבר על כך בפומבי. הראשון ששבר את קשר השתיקה היה הסופר ליאונרדו שאשא, המפורסם שבסופרי סיציליה. ב-1961 יצא לאור ספרו "יומה של הלילית" ובו גולל את סיפורו של קבלן קטן, שנרצח משום שלא הסכים לתת למאפיה דמי חסות, "פיצו" כפי שהם נקראים בסיציליה.

מעת לעת צצים סיפורים על ראש עירייה שנתבקש "לעזור לחברים" ומשסירב מצא קליע של רובה בין דפי העיתון שלו, או פרחים, רמז ללוויה.  המסר ברור. לאחד כזה לא נותר אלא "לעזור", על המחיר שהוא עלול לשלם, אם ייחשף למשטרה או, להתפטר. אפשרות אחרת היא שתקרה לו תאונת דרכים…

סיציליאנים רבים טוענים שכול נער יודע מי הם אנשי המאפיה בעיירה שבה הוא גר. הבעיה היא ההוכחה. קשה להוכיח זאת בבית משפט. זוהי שיטה מתוחכמת, וותיקה ומשוכללת יותר ממערכות השלטון ללא מסמכים. ללא ראיות.

השם
מקור השם אינו ברור.  יתכן שמקורו בקריאת קרב במלחמות הסיציליאניות בימי הביניים. קיימות סברות כי מקורו אולי בצרפתית, אחרים סבורים שמקורו בניבים הטוסקנים והפיידמונטים של האיטלקית, ואולי הוא בא מערבית. אחרים טוענים, במידה רבה של אי וודאות, כי היה מילת סתר בשימושו של איש המדינה ג'וספה מאציני, שהיה מבשרה של איטליה המודרנית.

יש הסוברים כי המקור הוא אחר: איטלקית נפוליטנית מאופיינת מזה דורות בקיצורים שנשמעים כמילים משובשות אולם הדיבור המקוצר אופייני לתושבי הדרום מימים ימימה בשל השתיקה האופיינית לאיזור. מאפיין נוסף הוא הסלנג האופייני לאזור המרידיונה. לפיכך, השם "מאפיה" מורכב בעצם משתי מילים 1. מא = שלי.  2. פיה = ארץ.

בכלל, המילה "מאפיוזו", כמו "מאפיה", קשורה לביטויים מקומיים בפלרמו שבדרך כלל היוו שמות תואר לאיכויות של יופי, קשיחות ושליטה עצמית.  אין כל הוכחה כי המילה "מאפיה" נקשרה לפעילות פלילית לפני דו"ח ממשלתי שחובר ב-1865. הקשר לפעילות פלילית מקורו באי הבנה שנקשרה לחישובים פוליטיים כאשר נוצרה המדינה האיטלקית.

הכפר קורליאונה (Corleone) בסיציליה, מקום הולדתם של ראשי המאפיה במציאות ובספרות

ראשית
כרקע, יש לזכור כי מאז ומתמיד נשלטה סיציליה על ידי מושלים זרים; יוונים, פניקים, רומאים, ערבים, גרמנים ועוד.  מאז ומתמיד ליוותה את הסיציליאני התחושה של "אנחנו והם".

מכול מקום, המאפיה צמחה בסיציליה, תחילה בעידודם של בעלי האחוזות, שבהעדר שלטון מרכזי יעיל ותקיף, נאלצו להפקיד את השמירה על אחוזותיהם בידי בריונים תקיפים יותר.  עם הזמן הפילו אותם בריונים את חיתתם על האיכרים ואחר כך גם על בעלי האחוזות עצמם.  במרוצת הזמן התארגנו בריונים אלה מאחוזות שונות, ובארגונם – המאפיה – התגבשו כללי התנהגות נוקשים – אומרטה (OMARETA), ועיקרם – נאמנות מוחלטת לארגון ושמירת סודיות קפדנית. המפרים כללים אלה נענשים קשה, והעונש היחידי על הלשנה הוא מוות.

יש טענה שהתנועה המשיכה להתקיים עד ימי הביניים, אז הצטרפו לוחמים אלה להגנת האי מפני הטורקים והנורמנדים שהקיפו את האזור. השערה אחרת על מקור השם מייחסת אותו לאירוע המכונה "ערבית סיציליאנית", על שם הפעמונים הקוראים לקהל המתפללים לתפילת הערב (בנצרות). היה זה גם שמה של התקוממות עממית של העם בסיציליה נגד שארל ד'אנז'ו מלך נפולי. המרד פרץ ב-30 במרץ 1282 בכנסיית הכס הקדוש לרגל חג הפסחא מחוץ לעיר פלרמו. החל מ"צלצול הפעמונים" בכנסייה זו, נרצחו אלפי חיילים צרפתיים במשך שישה שבועות. אחת ההשערות לסיבת פרוץ המרד טוענת שכאשר תושבי סיציליה חגגו את הפסחא, קבוצה של קצינים צרפתיים בקשו להצטרף אליהם ושתו לשוכרה. סמל בשם דרואה (Drouet) גרר אישה נשואה צעירה מהקהל ונענע את חזיתה. בעלה שהותקף בידי הצרפתי, הרג את הקצין הצרפתי. כאשר שאר הקצינים קמו להגנתו, הקהל הסיציליאני הרג אותם. אז, לפי האגדה, אמהּ של האישה החלה לזעוק "מיה פיא", בניב סיציליאני "הבת שלי" ומכאן המקור של המונח "מאפיה".

במרוצת הזמן התארגנו בריונים אלה מאחוזות שונות, ובארגונם – המאפיה – התגבשו כללי האוֹמָרֶטָה הנוקשים, שעיקרם נאמנות מוחלטת לארגון ושמירת סודיות קפדנית.  המפרים כללים אלה נענשים קשה, והעונש היחידי על הלשנה הוא מוות.

 "המילה 'מאפיה' פירושה בתחילה היה מקום מקלט. אחר כך נעשתה לשם הארגון החשאי, שצץ כדי להילחם נגד השליטים שדרסו את הארץ ואנשיה במשך דורות.
סיציליה הייתה ארץ שנאנסה ביתר אכזריות, יותר מכל ארץ אחרת בהיסטוריה.  האינקוויזיטורים עינו עני ועשיר כאחד. נוכח אכזריותו של שלטון מוחלט זה, למדו הבריות הסובלות שלא לגלות לעולם את חמתם ושנאתם, מפחד פן ירסקו אותם.  הם למדו שלא להיעשות לעולם פגיעים על ידי הפטרת איזה איום שהוא, מאחר ומתן אזהרה כזאת היה מבטיח מעשה גמול מהיר.  הם למדו שהחברה היא אויבתם, ועל כן בבקשם תיקון לעוולות שנעשו להם, הם פנו אל המחתרת המורדת, אל המאפיה.  המאפיה חיזקה את כוחה בתורת השתיקה, אומרטה.  זר שהיה שואל לכיוון הדרך לעיר סמוכה באזור הכפרי של סיציליה, לא היה זוכה לנימוס שבתשובה".

מתוך "הסנדק", מאת מריו פוזו.

לוציאנו לאגיו, מראשי משפחת הפשע קורליאונה

שורשים
אגודות פשע היו קיימות באיטליה במאה ה-19. כמו למשל האחים Fratellanza בעיירה Fuvura, או חבורת Stoppagleir  בעיירה Moraiali. בתקופה זו אפיינה את סיציליה סימפטיה של האוכלוסייה לאדם המבוקש על ידי השלטונות.  עדיין רחוק המושג מהמושג "מאפיה" שטופח ע"י המיתוס.  כישלון המשטר בסיציליה וקיום מושג האומרטה, והמשפט של אנשים פרטיים, עזרו להפצת הסיפורים על הארגונים החשאיים.

כאשר נוצרה המדינה האיטלקית ב-1860, הייתה סיציליה (בעיקר מערבה) אזור בלתי שקט.  מאות שנות הזנחה יצרו אווירה של אי אמון כלפי השלטונות ומסורת של לקיחת החוק לידיים.  ציות לחוק נחשב לפחדנות.  הביטוי המקומי Omerta  מדבר על שתיקה מול הרשויות.  פתגם סיציליאני אופייני אומר: "המדבר הרבה לא אומר הרבה, האומר מעט הוא החכם".  האוכלוסייה החקלאית במערב סיציליה פיתחה שלטון עצמי משלה.  "איש חזק" מילא את הפער שבין המדינה לבין האוכלוסייה המקומית ופעל כמקור השלטון, לעתים גם כמקור המשפט.  על פי רוב הוא היה בעל קרקעות גדול, או לעתים קרובות Cabaelloto – אדם שחכר אחוזה גדולה והחכיר שטחים גדולים לאיכרים.  אדם כזה יכול היה להתמנות לראש עיר וכוחו היה גדול ביותר.  הוא למשל ארגן את הבחירות של מקורביו, הוא שלט על המשאבים הפיננסיים של העיר והוא היה הבורר בכל סכסוך הנוגע לקרקע ולסחורות גנובות.  בצעירותו היה וודאי פושע פלילי שיצר לעצמו שם של איש קשוח כדי לזכות בכבוד. אי שיתוף הפעולה של הסיציליאנים עם השלטונות היה בולט ואף הרסני. המדינה הפעילה כוח רב במאמצים לארגן מינהל מסודר ואחיד, דבר שהפך למרד נגד השלטונות. יש באיטליה מסורת של אי שיתוף פעולה.  אנשים משתפים פעולה עם השלטונות רק כדי להאשים את אויביהם.  מתן עדות שקר בבית המשפט נחשבת ללגיטימית; עובדה המקשה כמובן על תפקוד המערכת המשפטית.  אי האמון בין השלטון לאוכלוסיה, והנטייה ליצור מעין משטר עצמי באי עם נורמות משלו, נשען על אי צדק כלכלי.  סיציליה הייתה אזור עני ובמדינה התגבשה ההכרה שיש לטפח את הצפון המתועש ולהעדיף אותו על פני הדרום הנחשל, דבר שטיפח את הניכור בין האוכלוסייה לשלטון. נקמת דם למשל, נחשבה לרצח בעיני השלטון ולמעשה לגיטימי בעיני האוכלוסייה.

מאמצע שנות השבעים של המאה העשרים, נקשר המונח "מאפיה" עם שכבה של מתעשרים חדשים והתלויים בהם.  המאפיה המודרנית התחילה לפעול בשם "קוזה נוסטרה" (העניין שלנו) כארגון שהגן על בעלי אחוזות עשירים תמורת תשלום ולאחר מכן סחט אותם תמורת דמי חסות וכופר נפש.

עם זאת, כל העוסקים בחקר הנושא, טוענים שלא הייתה כל התארגנות רשמית ביניהם, וודאי לא כפי שהיא מוצגת בספרות ובעיתונות.  המשטרה הסיציליאנית העדיפה להאשים אגודת סתר מאשר להאשים אדם בפשע מוגדר. כאשר אדם מסוים היה ידוע כ"מפיוזו" הייתה כביכול עילה להאשימו בפליליים.  אך כאמור היו לה שימושים רבים.  פעמים שימשה לכנות אדם חזק בעל שליטה עצמית וכך גם כונו המתעשרים החדשים.  קיימת דעה כי לאחר מלחמת העולם ה-II, השתנה לחלוטין אופי הארגון, בעטיים של גנגסטרים סיציליאנים שהיגרו לאמריקה וחזרו עם כוחות בנות הברית ב-1943.

מה שלא הייתה המאפיה לפני המלחמה, הרי שאחריה הפכה אכן לארגון פשע, ללא כל שורשים בתרבות העממית, או תפקיד חברתי. סחר סמים התפתח בסיציליה במחצית שנות השבעים, אך לא ברורה מידת אירגונו.  תומאסו בושאטה  Tommaso Buscetta), אחד ממנהיגי ה"קוזה נוסטרה", טען כי כל "אדם בעל כבוד" חפשי לנהוג כראות עיניו.

 

הראשון שניסה לחולל שינוי היה בניטו מוסוליני. כאשר הגיע לסיציליה לראשונה ב-1924 קיבלו אותו ראשי המשפחות בזלזול ואף ניסו להבהיר לו בחוסר כבוד מינימאלי, כי בסיציליה הוא תחת חסותם. הדוצ'ה הנזעם ראה בהם סכנה לסדר החדש שרצה להשליט באיטליה. הוא מינה למושל סיציליה את צ'זארה מורי (Cesare Mori) ונתן לו הוראות ברורות לחסל את ""ראש הנחש" בדם ואש. מורי הנהיג תקנות חירום בכול תחום שבו ניכרה טביעת אצבעותיהם של ראשי המאפיה. המלחמה התנהלה באמצעים דרסטיים: שופטים פוטרו ונאסרו, כפרים הושמו במצור ובהסגר ו-11,000 איש נעצרו בחשד שהשתייכו למאפיה או ששיתפו עמה פעולה. מורי ניצל את סמכויותיו המיוחדות עד תום  וגרם לרבים מהם להגר לארצות חוץ, בייחוד לארצות הברית. ביניהם ג'וזף בוננו (Joseph Bonanno), המכונה "ג'וי בַּ‏‏נַ‏נַ‏ס" (Joe Bananas), שמונה לראש המאפיה בארצות הברית. השאר, הועמדו לדין וחלקם הוגלו לאיים הליפריים . שיא הצלחתו של מי שכונה "מושל הפלדה", היה לכידתו של דון ויטו, שנאלץ להודות, לאחר לחץ פיזי מתון, שהיה ראש המאפיה בסיציליה.

כאשר מורי החליט לפעול נגד אנשי המאפיה אשר חדרו להיררכיה הפשיסטית, הוא הודח מתפקידו והשלטון הפשיסטי הכריז כי הרשת הובסה. זאת, למרות שפעיל בולט במאפיה של ניו יורק ויטו ג'נובסה (Vito Genovese), היה מעריץ של מוסוליני. יחד עם זאת נדמה היה כי הרשת העתיקה נחלשה, לפחות על פני השטח.

 

לאחר התקופה הפשיסטית, המאפיה חזרה לאיתנה אחרי כניעת איטליה לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה בשנת 1945. אירוני ככול שיישמע, המאפיה הסיציליאנית ניצלה מכיליון הודות לאמריקאים….

ארצות הברית נעזרה בקשרים שהיו לאנשי המאפיה עם מולדתם, בעת ההכנות לפלישה לסיציליה בשנת 1943. מראשי המאפיה בארצות הברית שהיו בכלא האמריקאי מסרו מידע רב תועלת לקראת הפלישה לאי. המודיעין של הצבא האמריקאי (U.S. military intelligence ) נעזר בהם על מנת להצליח בפלישה ולאחר מכם בהשלמת הכיבוש של האי. בכוחות הפלישה האמריקאיים היו רבים ממוצא סיציליאני ואפילו כמה אנשי מאפיה סיציליאנית מארצות הברית, כמו צ'רלי ("לאקי") לוצ'יאנו (Charles "Lucky" Luciano) וויטו ג'נובסה, מראשי משפחות הפשע של ניו יורק. לאקי לוצ'יאנו הפעיל את השפעתו ופיקח כי לא יבצעו חבלות בנמלי סיציליה, אשר שימשו עורק תחבורה חיוני לאספקת מזון ונשק לחיל הפלישה האמריקאי לסיציליה. החבלות תוכננו על ידי מדינות הציר, איטליה וגרמניה, אשר היו במצב מלחמה עם בעלות הברית.

בעקבות החיילים האמריקאיים, הגיע ממשל אזרחי על מנת לשלוט על האי. כמובן, הייתה עדיפות באיוש מישרות הממשל ליודעי איטלקית בכלל ולשולטים בניב הסיציליאני בפרט, אשר קשה להבנה גם בקרב יודעי השפה האיטלקית. כשחיפשו האמריקאים הנהגה מקומית של מתנגדי השלטון הפשיסט, היו לראשי המאפיה הסיציליאנית הוכחות חותכות למלחמה במוסוליני, שהרי נעצרו ונכלאו על ידי הפשיסטים, כאויבי העם.

השירותים האסטרטגיים של ארצות הברית (The U.S. Office of Strategic Services), ובראשם הסי.אי.אי. (CIA), הרשו למאפיה לבסס מחדש את מעמדם החברתי כלכלי באי, למצב המוגדר כאנטי רשות ממשלתית. וכך, בשנות ה- 60 חזרה המאפיה למעמדה הקודם והוקמה מחדש. יש לכך ביטוי בקטעים אחדים של סדרת סרטי הסנדק.

שינוי מהותי חל בכלכלת האי סיציליה לאחר מלחמת העולם ה- 2.  נעשו ניסיונות לבצע רפורמה אגרארית ולשנות את המבנה הפיאודלי של סיציליה. כספים רבים הוזרמו לשיקומה של דרום איטליה חלק מהכסף אמנם תרם לשגשוגו היחסי של הדרום העני, אך כספים רבים מצאו את דרכם לכיסיהם התפוחים של אנשי המאפיה. הם עברו מן הכפר אל העיר ושערוריות שנלוו לפעולות בנייה ופעולות אחרות נקשרו ל"מאפיה". המאפיה עשתה את הקפיצה החשובה בתולדותיה והשתלבה בכפר הגלובלי שהחל להתהוות. כיום מדברים על "מאפיה" שעברה אל הערים ומנהלת אותן.  במקביל החלה המאפיה להיאבק בראשי האיגודים החקלאיים והמקצועיים, שרצו לקדם את החוק לביטול המבנה הפיאודלי על הקרקע, דבר שהיה מזיק ל"אנשי שלומנו". לצדם של הפועלים והאיכרים עמדו מפלגות השמאל ובעיקר הקומוניסטים. המאבק בין ימין ושמאל, שניטש באיטליה מראשית המאה העשרים, רחש בייתר שאת עם התבססותה של המלחמה הקרה. פעילי המפלגות נאבקו זה בזה לא רק באמצעים חוקיים. לעתים כוח השכנוע של אקדח קצוץ קנה היה חזק מזה של מנשר פוליטי שנתלה בחוצות העיר.

ב-12 באוקטובר 1957, נפגשו במלון המפואר גרנד הוטל דה פאלמס, אשר בפלרמו, נציגי המאפיה הסיציליאנית משני עברי האוקיאנוס האטלנטי. העיתונות דיווחה על הקמת הנהגת על למאפיה בסיציליה ובה כיהנו נציגים מכול המשפחות. כמה קופירייטרים זריזים כינו את ההנהגה החדשה בכינוי "קופולה" על שום כובע הקסקט ששימש בעבר את המאפיונרים הסיציליאנים. לימים, כאשר נחקר תומאסו בושאטה, מהבכירים שבמאפיונרים, והפך לעד מדינה במשפט המאפיה הגדול שהתקיים בפלרמו, הוא הכחיש את קיום המפגש מכול וכול. לא בור אם אכן היתה זו פסגת פסגה או רק ביקור של כמה מאפיונרים אמריקאים במולדת, אך כנראה שעסקו שם בחלוקת העבודה בסחר ההרואין העולמי. בין השנים 1960-1963 השתלטה המאפיה הסיציליאנית בכוח על מרכז פלרמו והתעשרה מעסקי הנדל"ן היתה זו מלחמה של ממש על טריטוריה, על השפעה ועל כסף. 88 איש נרצחו בקרב על הנדל"ן, שהותיר את פלרמו הרוסה . רק מבנים מכוערים שנבנו ללא היתר נותרו כמצבה אילמת לאותם ימים קשים. על המלחמה ניצח סלווטורה לימה, שנבחר לראשות עיריית פלרמו הודות לקשריו עם המאפיה. הוא היה קבלן הקולות החשוב ביותר של המפלגה הנוצרית דמוקרטית והיה הכוח המרכזי שעמד מאחורי בחירתו של ג'וליו אנדריאוטי, איש הימין, לראשות ממשלת איטליה.

מלחמת הכנופיות הגיעה לסיומה רק כאשר מכונית תופת שנועדה לאחד הבוסים בעיר התפוצצה והרגה בשגגה שבעה שוטרים. הממשל לא יכול היה לעבור על התקרית בשתיקה ונפתחה חקירה מאסיבית.

המשבר הכלכלי שלאחר 1973, פגע מאד בסיציליה. כ- 15% מכוח העבודה היה מובטל ומחציתם של המובטלים לא עבדו מעולם.  משכנות העוני התרבו והמאבק הכלכלי הבלתי חוקי הלך והחריף.  האלימות הלכה וגברה וכוונה לפקידי הממשל.  שופטים, מפקחי משטרה ופקידי ממשל גבוהים נרצחו אף הם, על אף השמירה הקפדנית שנלוותה אליהם, והמשטרה הופעלה בכוחות גדולים כדי לבער את הנגע.

ב-1974, כשלימה מונה לשר האוצר על ידי אנדריאוטי, נתן הבנק של מייקל סינדונה, שהיה אחד האנשים העשירים בעולם,  "הלוואה" לאחד הפוליטיקאים במפלגה הנוצרית-דמוקרטית. לרוע המזל, כמה חודשים אחר כך, התמוטט אחד הבנקים של סינדונה בארצות הברית. הרשויות האמריקאיות החלו לחקור את פשיטת הרגל הגדולה ביותר שהיתה בהיסטוריה הכלכלית של ארצות הברית מאז המשבר הגדול של 1929 הוצא צוו מעצר כנגד סינדונה והאימפריה שלו קרסה. בצר לו הוא פנה לממשלת איטליה שתציל אותו בתמורה לסיוע הנדיב שהעניק לשלטון. כאשר העזרה בוששה להגיע, רצח איש מאפיה אמריקאי את עורך הדין שמונה לכונס נכסים בתיקו. בינתיים הוסגר סינדונה לאיטליה והוא התאבד על ידי שתיית רעל בבית הסוהר. הלשונות הרעים מלחשים שלא היתה זו התאבדות כלל ועיקר. הסקנדל של סינדונה היה ראשיתה של הדרך לחשיפת הקשרים בין הפשע לבין השלטון באיטליה. החקירה האינטנסיבית הביאה להתפרצות מחודשת של מלחמת הכנופיות בפלרמו. משפחת מאפיה, שלא היתה וכרת קודם למשטרה, בראשותו של סלווטורה (טוט) רינה מהעיירה קורלאונה השתלטה על סחר הסמים, תוך חיסול כול מי שעמד בדרכה. מכדוריהם הקטלניים נפגעו שוטרים, שופטים ומאות מאפיונרים ממשפחות יריבות. השלטונות מצדם סירבו להודות שקיים באיטליה פשע מאורגן והתעקשו שמדובר בפולקלור מקומי.

ב-1983 קרה דבר מופלא, מנקודת מבטו של החוק כמובן. מאות אנשי מאפיה החלו "לזמר" באוזני השופטים. המאפיונרים שהסכימו להעיד ומן הסתם כבר לא היו "אנשי כבוד" בעיני שותפיהם, כונו "פניטנטי", חוזרים בתשובה. המפורסם וכנראה גם החשוב שבהם היה תומאסו בוסצ'טה, מראשי המאפיה בסיציליה, שסיפר לא מעט. בוסצ'טה חשף לראשונה את שם הארגון "קוזה נוסטרה" (המטרה שלנו) והמחיש באופן ברור ומבהיל עד כמה מערכת הפשע הזאת מאורגנת ואף מחוברת לכול מערכות השלטון ואכיפת החוק ברחבי איטליה. בינתיים הגיעה המלחמה הקרה לסיומה ועמה חשיבותה של המפלגה הנוצרית-דמוקרטית כבלם נגד הקומוניזם; דבר שהפיח רוח גבית בלוחמים נגד המאפיה.

לאחר סדרה של משפטי ענק, בהם הועמדו לדין למעלה מארבע מאות מראשי המאפיה, נכלאו רבים מהם מאחורי סוגר ובריח. ה"קוזה נוסטרה" הגיבה בזעם אלים. בחודש מארס 1992 רצחו אנשיה את לימה, שנחשב לאיש הקשר בין המפלגה הדמוקרטית נוצרית לבין המאפיה. במאי חיסלה מכונת תופת את התובע הראשי במשפטי המאפיה, ג'ובאני פלקונה, אשתו ושלושת שומרי ראשו. ביולי אותה שנה חיסלה מכונית נוספת את ידידו של ג'ובאני ושותפו למלחמה במאפיה, התובע פאולו בורסלינו, יחד עם חמשת שומרי ראשו. בספטמבר נרצח איש העסקים אגנאציו סלבו, שהיה מאנשי סודו של לימה ומן הסתם קשור, הן לשלטון והן למאפיה. הגילויים שנחשפו במשפטי המאפיה בפלרמו וגם במילנו גרמו להתפטרות ראש הממשלה ג'וליו אנדריאוטי ולהשעיית שופט בית המשפט העליון קוראדו קרנבלה, באשמת קשרים עם המאפיה והפרלמנט חוקק חוק להגנת עדים, שאפשר לחברי מאפיה נוספים להעיד כנגד שותפיהם לשעבר.

הרצח של פלקונה זעזע את בוסצ'טה וזה הרחיב את היריעה אודות רשת הקורים הפרושה בין השלטון, בתי המשפט והמאפיה. הקשרים הגיעו עד בית המשפט העליון. מאות אנשים נאסרו וכאשר ראשי הארגון החלו לשתף פעולה, דומה היה והפשע יחוסל.  גם לתושבים נמאס. סטודנטים בפלרמו החתימו מאתיים בעלי עסקים (מתוך שמונת אלפים…) על התחייבות שלא לשלם עוד "פיצו" (דמי חסות) וכן החתימו על עצומה אלפיים אזרחים המתחייבים שלא לקנות בבתי עסק המשלמים פיצו. תקוות לחיסול המאפיה היו מוקדמות מדי.  אלפיים חתימות מתוך שבע מאות אלף תושבי פלרמו אינן הישג מזהיר בלשון המעטה וגם ההרשעה של רבים איננה פשוטה. לא תמיד אפשר להוכיח עסקאות מפוקפקות שנחתמו בלחיצת יד או בקריצה. בספטמבר ובאוקטובר 1999, בשני משפטים גדולים שהתנהלו נגדו,  זוכה ג'וליו אנדריאוטי מאשמת קשר עם המאפיה. גם השופט קרנבלה הוחזר לתפקידו. מעבר לכך, פשע שורשים חברתיים וכלכליים.  האבטלה בסיציליה עולה, וההגירה צפונה, כמשחררת לחץ, מוגבלת בגלל אבטלה גם באזורים הצפוניים. פעולות החקירה הולכות ומשתכללות, אך נראה כי פעולות המאפיה תמשכנה ללוות את האי סיציליה גם בהמשך.

 

המאפיה התפשטה גם לארצות הברית בזמן ההגירה של תחילת המאה ה-20 מאיטליה. עד אז היתה סיציליה ספקית הגופרית הגדולה בעולם ואנשים רבים מצאו את פרנסתם בזחילה במחילות וכריית הגופרית. אולם כאשר התגלתה הגפרית באמריקה, הכרייה שם נעשתה במכרות פתוחים ובאמצעים מכאניים. שוק הגפרית האמריקאי החל להשתלט על השוק העולמי ולאחר מלחמת העולם השנייה חיסל את המתחרים הסיציליאנים. אלפים היגרו מסיציליה לארצות הברית ובכללם אלו שביססו את המאפיה האמריקאית.

המאפיה התחילה לצבור תאוצה בארצות הברית, עד סדרה של חקירות המשטרה הפדראלית שנות ה-70 וה-80, שהורידו את השפעתה של  המאפיה

המאפיה הסיציליאנית עלתה לכותרות בתמרון משולב של האחים קנדי, כנגד ראש הבולשת הפדראלית האגדי, גון האדגר הובר ויו"ר ארגון מקצועי בשם ג'ימי הופה. התמרון נועד, כפי הנראה, על מנת למקד את תשומת הלב הציבורית לפשיעה היהודית/סיציליאנית, ועל ידי כך להוריד לחץ מפעילות האירים בחלוקת השליטה הלא-חוקית בעוגת הכסף הקל, וכן להסיר את ההתעניינות במשפחת קנדי וקשריה בעולם התחתון.

בעדות ג'ו וולאצ'י  (Joseph Valachi), חייל זוטר במשפחת ג'נובה (Genovese), בפני ועדת הסנאט בראשות סנטור מקלאלן (McClellan) ובכיסוי טלוויזיוני מלא לכל העולם, מסר וולאצ'י, את תיאורו לדרך קבלה ודרך פעולת "העניין שלנו" (קוזה-נוסטרה) בארה"ב. הוא מעולם לא העיד על כך בבית משפט ואיש לא נאשם בשל עדותו, והוא ומת בכלא בשנת 1971, אבל עדותו שכנעה את ראש הבולשת ואת העולם כולו להכיר בקיום המאפיה וכוחה הרב בארה"ב.

 נושא זה עלה שוב לדיון הציבורי במשפט "קשר הפיצה" בניו-יורק (1985), בעקבותיו גורשו מאפיוזו רבים מארה"ב. במשפט זה החל תומאסו בושטה "לזמר", לאחר שנרצחו חבריו וקרובי משפחתו במלחמת המאפיה השנייה, שנערכה בתחילת שנות השמונים. בושטה, שנכנס לתכנית שמירת עדים, גם העיד במשפט Maxiprocesso שנערך ב- 1986 וכן ב- 1992 על הקשר בין פוליטיקאים למאפיה.

 כך נכנס לכלא הדי טוי קאפו של סיציליה, דבר שגרר חיסול של כ-15 מבני משפחתו של בושטה תוך חודש.  המאבק ניטש על השליטה בייצור ההרואין ושיווקו.  מדובר בהכנסה של מיליארדי דולרים.  בכסף, כידוע, ניתן לקנות כמעט הכול; לא רק אדמות וארמונות, אלא גם שופטים ושרי ממשלה. המלחמה הזאת היוותה פרשת דרכים בתולדות המאפיה הסיציליאנית.  היא איננה מבחינה יותר בין לוחמים לבין נשים וילדים.  לראשונה בתולדותיה, חוסלו גם קרובי משפחה.

אכן, המאפיה הסיציליאנית משתנה. משפטי הראווה הגדולים של שנות התשעים זעזעו אותה. קשר השתיקה נשבר ופקידה, כחומה המגינה על התפשטות הקומוניזם הפך למיותר. ובכול זאת, היא חיה ונשמת. יש האומרים בועטת. אולי אפילו נושכת. כפי שהיה מאז ומתמיד.

עולם הפשע נחשב לרומנטי,  כך התבטא אפילו קופולה בביקורת עצמית על סרטו "הסנדק". אם לא רומנטי, לפחות פיקרסקי. מסיבה זו או אחרת סדרות וסרטים רבים הוקדשו לנושא המאפיה, בהם: הסנדק – הטרילוגיה המפורסמת בנושא המאפיה ו"קזינו" – סרט הסוקר את חייהם של שני חברים במאפיה ואת קורותיהם בלאס וגאס של שנות ה-70. כך גם "באגסי" (Bugsy), סיפורו של הגנגסטר השרמנטי הנודע בנג'מין סיגל, המוכר בכינויו "באגסי". הסרט חושף את מערכת היחסים המורכבת וההרסנית של באגסי והמאהבת שלו, הכוכבנית וירג'יניה היל, על רקע מאבקו להגשים את חזונו וחלומו – הקמת עיר ההימורים לאס וגאס בלב המדבר. הסרט, בבימויו של בארי לוינסון (איש הגשם), זכה בגלובוס הזהב ובשני פרסי אוסקר על העיצוב. את תפקידו של מאיר לנסקי, פטרונו של באגסי, גילם בן קינגסלי.  כך גם סרטיו של הבמאי קוונטין טרנטינו: "כלבי אשמורת", "ספרות זולה", "קיל ביל", "ג'קי בראון" ו"רומן על אמת". כמותם גם "הסרט ללכת על הכול" וסרט ההמשך "ללכת על הכול 2" ו"הסופרנוס" – סדרת טלוויזיה הסוקרת את חייו של ראש משפחה במאפיה. שונה מעט הוא "החבר'ה הטובים" – סרט המבוסס על סיפור חייו של המאפיונר הנרי היל, מכניסתו לעולם הפשע המאורגן ועד להפיכתו לסוכן מטעם ה-FBI. הסרט "בואו נדבר על זה" וסרט ההמשך ב"ואו נדבר על זה פעם שנייה" – עוסקים מאפיונר שנזקק לטיפול פסיכולוגי וביחס בין התרפיסט למאפיונר. "הבורר" היא  סדרה ישראלית המספרת על משפחת פשע ישראלית.