סיפורים מפטגוניה

 

עריכה: גילי חסקין

ראה גם: פטגוניה – נופים ואנשים.

ראו גם באתר זה: צ'רלס דרווין ומסע אניית הוד מלכותו "ביגל

 

 

צילום: גילי חסקין

 

ראה גם: ממלכת אראוקריה

 

 

הוא עלה על אונית סוחר בריטית, הקיף את קייפ הורן באמצע החורף ונחת ב-Coquimbo על החוף של צ'ילה, שם הוא שמע כי האראקנים מתכוננים להתמודדות המכרעת שלהם כנגד הרפובליקה הצ'ילנית והוא התחיל להתכתב עם מנהיגם מוניל (Monil) וחצה את נהר ה- Bio Bio, חזית הממלכה שלו. הלכו אתו מתורגמן ועוד שני צרפתים, אחד מונה ל"שר החוץ" והשני למזכיר "המדינה" לענייני צדק. בדרך נודע לו ש-Monil מת ובמקומו בא יורשו קילפן (Quilapan), אבל הוא לא ידע שלפני מותו לחש Monil ליורשו כי סוף המלחמה והעבדות יבואו עם בואו של זר לבן, מזוקן. Orelie Antoine  הכריז על יסוד מונרכיה קונסטיטוציונית כאשר השושלת היא משפחתו, חתם על מסמכים בחותמת מלכותית חדש וחבר חוקה לממלכה, ושלח העתקים לנשיא הצ'ילאני ולעיתוני סנטיאגו. גם אנשי פטגוניה קבלו על עצמם את המלכות ו-O.A ספח לממלכתו את כל דרום אמריקה מקו רוחב °42 מעלות ועד כף הורן. אז פרש המלך לבית בואלפריאסו. הוא קרא לממלכתו "צרפת החדשה" וכתב מכתבים לעיתוני צרפת שממלכתו החדשה עשירת הקרקעות והמינרלים תפצה את צרפת על אובדן לואיזיאנה וקנדה (אבל הוא לא הזכיר שהיא מלאה במלחמות אינדיאנים). כעבור תשעה חודשים הוא חזר לאראוקניה– (Arauncania(מלווה בסוס, פרד ומשרת בשם רוזלס. בכפר הראשון אליו הגיעו מצאו את מרבית התושבים שתויים כדבעי, הם הריעו לו ולא אכפת היה להם לשמוע את דבריו אודות החוק הטבעי והבינלאומי והשיבו בקריאות "ויוה".

 

 

 

הוא חלם כעת על צבא של 30 אלף לוחמים והמתח בין המתיישבים הלבנים לאראוקנים ושבטים אינדיאנים אחרים – גבר. בינתיים שלח רוזלס לאשתו מכתב בו הוא מספר שהוא מתכוון לחטוף את ההרפתקן הצרפתי. אורליאה אנטוני המשיך לנוע בכפרים ויום אחד תפסו אותו שוטרים צ'ילנים  באחת מחניותיו, גנבו את כל רכושו והכריחו אותו לרכב אל העיירה לוס אנחלס Los Angeles)),  שם הביאו לפני המושל, שהיה בעל אחוזות והוא שפט אותו. Orelie Antoine הציע לסגת מרעיונותיו ולשוב לחיק משפחתו, אך השופט החליט להשליכו לכלא כדי למנוע מבעלי רעיונות כמוהו לנסות לממש את חלומותיהם. הכלא היה קר וטחוב והסוהרים הציקו לו בשנתו. הוא חטף דיזנטריה ולאחר שנשרו כל שערותיו "נשר" לו גם הרצון לשלוט. הוא ויתר על כתב המלוכה והקונסול הצרפתי הצליח להוציאו מהכלא ולהחזירו לצרפת. ב"גלותו" בפריז חזר שערו וצמח, ארוך ושחור מאשר קודם ויחד אתו חזרה התשוקה המגלומנית למלוך. נוסף לתעלולי גבורה והתחזות שונים. הוא ניסה שלוש פעמים לשוב לצ'ילה, פעמיים נלכד והוחזר. בפעם השלישית, לא ברור בדיוק איך ומדוע, הוא הגיע חצי מת לבית חולים בבואנוס איירס. נשלח לצרפת, עבד שנה קשה ומדכאת כמדליק פנסים כפרי באחוזתו של בן אחיו ומת בספטמבר 1878. 

 

 

 

"המלוכה של אראוקניה ופטגוניה" היתה שייכת מאז לאובססיה של צרפת הבורגנית יותר מאשר לדרום אמריקה. היורש הראשון אחריו היה טיפוס בשם M. Gustave Achille Laviarde, שלאמו היתה מכבסה בשם "הטירה של הצפרדעים הירוקות". הוא היה  בונפרטיסט, בונה חופשי ומומחה ל"מחסומי בלונים" נגד הפצצה אווירית. היו לו עסקים פרטיים משלו, הוא פתח קונסוליות במאוריציוס, האיטי, ניקרגואה ופורט-ונדרס אבל מעולם לא עזב את פאריז. אחד הצ'ילנים טען אז ש"ממלכה זו קיימת רק במוחם של שיכורים אידיוטים".

המלך השלישי –Dr. Antoine Cros שהיה הרופא של השליט הברזילאי ומת אחרי מלוכה של שנה וחצי. בתו ירשה את הכתר והעבירה אותו לבנה – Mr. Jacques Bernard. בפעם השניה המונרכיה של  אראוקניה הלכה אל מאחורי סורג ובריח והפעם באישור שירותים לממשלת פטן. יורשו M. Philippe Boiny מלך בצנעה תחת התואר נסיך הכתר עד עצם כתיבת הספר לפחות (1977).

הוא נולד למשפחה מורמונית שהתפרנסה בקושי ומקורה באנגליה, הבכור בין 11 ילדי המשפחה וחלם תמיד להיות קאובוי.  בגיל 18 החליט כי אויביו הם חברות הבקר, חברות מסילת הרכבת והבנקים ובכלל, בעד הצדק נמצא מהצד הלא נכון של החוק. בבוקר יוני אחד ב-1884 עזב את הבית לאחר שהסביר לאמו שהוא הולך לעבוד במכרה. כשחזר אביו הסתבר שה"תכשיט" גנב כמה בני בקר יחד עם חברו והם שניהם נמלטו מפני החוק.

 

 Robert Leroy Parker  הנ"ל הפך את שמו לבוץ' קסידי –Butch Cassidy. שנים אלו היו השנים של פריחת ענף הבשר (Beef Bonanza) , שנות הפריחה של הקאובויים של טקסס, סגנון חיים מיוחד וקשוח וחיים ברווחה. חורף 1886-7 חיסל 3/4 מהבקר ואז נוצר זן חדש של בוקרים – חסרי כסף ותעסוקה, סחטנים ופושעים אלימים. בוץ' קסידי היה באותם ימים גנב בקר, סוחר סוסים גנובים, שודד בנקים ומנהיג קבוצת פושעים. שמעו יצא למרחוק וכל השריפים באזור פחדו ממנו. ב-1894 נעצר ונאסר באשמת גניבת סוס שלא גנב. זה הניע אותו לארגן קבוצה בשם Trains Robbers Syndicate, כלומר, "סידניקט שודדי הרכבות" או ה-Wild Bunch. הסיפורים על מעלליהם הם בלי סוף. אחרי שנתפרקה החבורה הוא פגש ב-1901 את Sundance Kid ואת נערתו Etta Place בניו יורק. תחת השמות הבדויים James Ryan" " ו-Mr. & Mrs. Harry A. Place" הגיעה "המשפחה של השלושה" לבואנוס איירס וקנו קרקע ב-Chubut. בחוותם Cholila חיו בשלווה בשקט כחמש שנים ועדות שכניהם מלמדת שכולם חשבו אותם לאנשי שקט ושלום. אבל "למשפחת השלושה" שהיו מכורים לשוד היה קשה לשבת בשקט יותר מידי. ב-1903 ברח חברם Harvey Logan מהכלא בו ישב והגיע אליהם לפטגוניה. ב-1905 פרצה החבורה ושדדה בנק ב-סנטה קרוז הדרומית וחזרו על מבצעם בבנק אחר בקיץ 1907. בשוד השתתפה גם אטה, לבושה כגבר. Logan הרג שם את מנהל הבנק הם מכרו במהירות את Cholila לסינדיקט בשר וברחו להרים. הסיפור מספר ש-Etta השתעממה שם, מלבד זאת טענה שהיא צריכה לעבור ניתוח אפנדיציט ועמדה על כך שיעשה ב- Denver USA. ייתכן שהסיפור על האפנדיציט היה כיסוי לכך שהיא הרתה לאיזה אנגלי בסביבה, ש-Logan היה צריך להכריח אותו לחזור למשפחתו באירלנד כדי ש-Kid לא יניח עליו את ידו.

 

צילום: גילי חסקין

 

ב-1909 הגיעו קיד וקסידי לבוליביה לעבוד באיזו מכרה בדיל. הסיפור על מותם שם היה לסיפור שבעקבותיו הוסרט סרט. יתכן וכל סיפור המוות סופר על ידי קסידי שברח אחר כך תחת שם אחר. גרסה אחרת מספרת ששלושת בני ה"משפחה" נהרגו על ידי המשטרה האורוגוואית ב-1911. אבל מאז היו עדויות של מאות אנשים שראוהו במקומות שונים ומשונים בעולם בעיסוקים שונים ומשונים ומוכנים להישבע על כך. אחותו, בשנות ה-90 שלה והיתה תינוקת כשעזב את הבית, משוכנעת לגמרי שהוא בא לבקר את  המשפחה ב-1925 ומת בסוף שנות ה-30 מדלקת ראות.

 

 

ב-1650 בערך יצאו שני מלחים ספרדים עריקים ורוצחים, מתוך היערות שמול האי של Chiloe אחרי שהלכו בצד המזרחי של האנשים ממצרי מגלן. אולי כדי להפנות את תשומת לב השלטונות מפשעיהם, הם סיפרו כי עברו ליד עיר שארמונותיה-גגותיהם עשויים כסף, תושבי העיר לבני-עור, דוברי ספרדית, והם שרידים של הקולוניה שבנה פדרו דה סרמיינטו (Pedro de Sarmiento). סיפורם עורר מחדש את העניין ב-Trapalanda, "העיר האבודה" – עוד "אל-דורדו" EL Dorado)) חבויה בדרום האנדים. הנווטFrancisco Cesar – Sebastian Cabast  דיווח ב-1528 שכאשר עלה מנהר ה-Plate וחצה את האנדים, ראה אנשים שאצלם הזהב הוא בשימוש יומיומי וסביב דיווח זה צצו ועלו אגדות וסיפורים שהלהיבו את דמיונם של אנשים עד המאה ה-19. כמה משלחות יצאו לחפש את העיר והרבה הרפתקנים בודדים, אך איש לא מצא דבר ורובם מצאו את מותם. תיאור מהמאה ה-18 ממקם את העיר מדרום לקו רוחב º45 מעלות. העיר ממוקמת כמצודה הררית, למרגלות הר געש, לחוף אגם נהדר, אליו נשפך נהרRio Diamante, שכולו מלא בזהב ואבנים טובות. לעיר היתה כניסה אחת שהיתה מוגנת באמצעות גשר תלוי. הבתים היו עשויים אבנים מעוטרות, הדלתות משובצות בתכשיטים, המחרשות עשויות כסף, והרהיטים מזהב וכסף. לא היו מחלות, הזקנים היו מתים פשוט כאילו הלכו לישון. האנשים חבשו כובעים עם שלוש פינות, מעילים כחולים וכיפות צהובות. הם גידלו פלפלת, והעלים של הצנוניות שלהם היו כל כך גדולים שניתן היה לאפסר בהם סוס… מעת לעת הופיעו נוסעים שדיווחו שראו את העיר, במקומות שונים.

 

 

ב-1593 עגנה הספינה   Desire  האנגלית, בחוף הזהב ב-Port Desire. זו היתה ספינת הדגל של תומס קוונדיש ( Cavendish) וזה לה ביקורה הרביעי במקום, מאז קראו לה "קוואנדיש". הקפיטן היה ג'ון דיוויס, הטוב בספנים של תקופתו, שבעבר הפליג בסביבה. קוונדיש היה מלא בטחון ממסעותיו הקודמים, שונא את קציניו וצוותו.. הצי עזב את פליימות באוגוסט 1591. הם שטו דרך סנטוס שבברזיל, נפוצו בעקבות סערה ונפגשו ב-Port Desire. הם נכנסו למיצרי מגלן בתחילת החורף, הקור היה מקפיא. הם נקלעו לסערה, מצאו מסתור וקבנדיש החליט לחזור לברזיל ולנסוע שוב באביב. לא רחוק מ-Port Desire, בלילה ה-Captain Generat החליט במפתיע לשנות את המסלול ועם עלות השחר מצאו את עצמן הספינות Desire וה-Black Pinnoce לבדן בים. הן עגנו בנמל וחשבו שהיתר יצטרפו אליהן. קבנדיש החליט להמשיך לברזיל, ל- St. Helena ושם מת משבץ לב.  Davisחכה לסוף החורף והחליט לצאת שוב דרומה לחפש את האובדים. הספנים הביאו את שתי הספינות אל איים לא ידועים שלימים נודעו כ"איי פולקלנד". הם חצו את מיצרי מגלן, הגיעו לאוקיינוס השקט, שם טבעה ה- Pinnoce על כל אנשיה. מזג  האוויר השתפר מעט והוא הפליג חזרה לפורט Desire. הצוות נותר אמנם בחיים אך מצבו היה קשה, כולם היו מלאים כינים ענקיות ולא היה די מזון. הם ניזונו על כל עולה בידם, שחפים, כלבי-ים צעירים, עשבי ים ודגים. 10 מיילים דרומה, בחוף היה אי שם שכנה מושבת פינגווינים. הם הפליגו לשם וטבחו 20,000עופות. לפינגווינים לא היו להם אויבים טבעיים באזור זה ולכן לא נזהרו מהורגיהם.Davis  ציווה ליבש ולהמליח את הבשר והעמיס 14,000 מהם על האוניה. בנובמבר תקפו אותם קבוצה של אינדיאנים מה-Tehuelche והרגו 9 מהם, ביניהם Smith ו-Parker מיוזמי הריגת הפינגווינים. מותם נחשב כמשפט צדק של האלוהים. הם המשיכו בדרכם לברזיל. חנו בדרך והמלחים הלכו לקחת פירות וירקות מגנים שהיו שייכים לאינדיאנים. ששה ימים מאוחר יותר, ביום חם שבו התרחצו האנשים בנחת בלא נשק, הם הותקפו על ידי המון של אינדיאנים ופורטוגזים. הקפטן שלח סירה להביאם, אך הבאים מצאו שלוש עשה גופות שוכבות על הקרקע כשפניהם לשמים והם מסודרים בצורת צלב.

צילום: גילי חסקין

 

דיויס יצא אל הים הפתוח צפונה. בהגיעם לקו המשווה, נקמו הפינגווינים את נקמתם. בבשרם המשומר התפתחו תולעים מסוימות, מבחילות שאורכן כאינץ' כל אחת. הן אכלו הכל, בגדים, עור, כלי מיטה, ואף בשר אדם. הן אף קדחו בדפנות הספינה ואיימו להטביעה. ככל שהרגו בהן, הן התרבו יותר ויותר. באזור חוג הסרטן היה מצבו של הצוות נורא ואיום. המלחים לקו בצפדינה. מפרקי גופם התנפחו, עד שנבצר מהם לעמוד, לשכב וללכת.  הצוות השתגע וקלל. מתוך שבעים וששה מלחים שעזבו את אנגליה, רק דייוויס וחמישה מלחים נותרו בריאים. "איכשהוא" הטלטלה האוניה למפרץ Bantry שבאירלנד ועגנה שם. הריח הבחיל את תושבי הכפר השלוו..

דיוויס חזר למולדתו Devon באנגליה, מצא כי אשתו נטשה אותו. כתב שני ספרים מקצועיים – "התיאור ההידרוגרפי של העולם" ו-"סודותיו של איש הים" (על ניווט ימי). אך חוסר המנוחה הביאו למסעות נוספים שבאחד מהם, בשנת 1605, מצא את מותו מידי מפיראטים  יפנים.