סין – הענק במזרח

             

 ראו גם: כתבה במגזין הוירטואלי של "מסע אחר" – היכן לטייל בסין

למאמרו של יובל נעמן על המקדש הסיני

סין הינה אחת התרבויות החשובות בעולם; כאן נמצאו אחד משרידי האדם הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה, כאן ניבנו הסכרים הקדומים בעולם, כאן פרחו ושגשגו תרבויות אדירות בעמקי היאנגצה והנהר הצהוב. בסין נוצרו תורות החיים הקונפוציאנית והדאואיסטית.  הסינים תרמו לעולם את הנייר, התה, הדינמיט, החרסינה, המצפן, המשי וזיקוקי הדינור.  חלק עצום מהמאפיינים האסייתים, מקורם בסין: שבטי משולש הזהב שבתאילנד, האיפוּאָגוֹ וטכניקות טרסות האורז אשר בפיליפינים, הגנים היפנים, הזֶן בודהיזם, ארכיטקטורת הפגודות ברחבי המזרח, המטבח האקזוטי, הפופולרי בעולם כולו, שיטת ריפוי מיוחדת, אוצר של שירים, משלים ואגדות.

היאנגצה וההואנג-הו. הנהר הכחול והנהר הצהוב. שני הנהרות שהדלתות שלהם מתאחדות למניפה ענקית, הם עורק חייהם של מרבית הסינים. יש עמים שהחלו את חייהם בחולות המדבר, כמו העם שלנו והעמים הערביים שסביבנו. עמים אחרים התגבשו בין סלעים ומפרצים, כאלו הם היפנים והיוונים. האינקה התגבשו בהריה של פרו והרומאים בעמק פורה. עמים רבים אחרים חבים את ראשית תולדותיהם ותרבותם לנהר – כך מצרים, כך תרבויות הפאר של מסופוטמיה והודו, תרבויות החוף של פרו, וכמובן גם סין. בכל המקומות הללו הוליד ההכרח להתארגן מפני נזקו של הנהר לממלכה הקדומה; הצורך לנחש את מועד הגאות הוליד את לוח השנה; ההכרח לחלק את האדמות מחדש יצר את הגיאומטריה, והצורך לגבות מסים הוליד כנראה את הכתב. אולם בסין, יותר מבכל מקום אחר, הפך הנהר מכרוניקה של מקור לצמיחת הארץ, למיתולוגיה ולפילוסופיה. הנהר בסין הוא הרבה יותר מספק מים וציר תחבורה. 50,000 הקילומטרים של נהרות סין אינם רק מושג גיאוגרפי וכלכלי, אלא חלק מהותי מתרבותו של העם הזה. הנהר מביא עמו חיים ומוות גם יחד.  על היאנגצה נבנו כבר במאה השלישית לפני הספירה הסכרים הקדומים בעולם, הווה אומר – חקלאות, חיים.  ואילו הנהר הצהוב, שכל שנה היה נוהג לגבות בגאותו מחיר דמים נורא, מכונה "יגונה של סין". מדי שנה חוצים מיליוני סינים, בציינם את היום שבו צלח מייסדה של סין החדשה – מאו טסה טונג – את גדול נהרותיה. יש האומרים שבחצייה הזו, המיתית כמעט, נטל לעצמו מאו את הילת הדרקון, שוכן המים ואדון העולם הארצי. ישבתי על סיפון האנייה ששטה על היאנגצה – "צ'אנג-ג'יאנג" בפי הסינים – מתבונן בנוף, צופה ברוכלים ובדייגים ומהרהר במשמעות המיסטית שיש לנהר בסין. התנועה הקוסמית, הנצחית והבלתי פוסקת, שלמרות היותה קוסמית היא היחידה שבן תמותה יכול לחוש בה. איכרים עבדו בפרך, נושאים אסל ודליים על כתפיהם. האם יש להם פנאי להרהר באלי הנהר הקדומים שאבות אבותיהם נהגו להקריב להם ילד מדי שנה?

 

סין היא ארץ כפרית שעד היום מרבית תושביה חיים בכפרים, אך חלק נכבד של הטיול מוקדש לערים. הגלגולים ההיסטוריים השונים של סין עיצבו את עריה באופן שמתאים רק לסין. מצד אחד, קיימת בסין תרבות עירונית בת אלפי שנים. בסין היה קיים רצף עירוני לאורך זמן גדול יותר מאשר במערב. כבר במחצית האלף הרביעי לפני הספירה ניבנו בסין ערים ששטחן 40 ק"מ ואורך חומותיהן 25 ק"מ. הנתונים ההיסטוריים והסטטיסטיים מרשימים, אך כיום לא נתקלים כמעט במראות, שמתוך סיפורי מרקו פולו. כמעט ולא. סוצ'ו מלהיבה בגשריה המקומרים ובגניה המצועצעים; ליז'אנג מרשימה בעידון הכמעט-קיטשי שלה, וטון סי היא שמורה היסטורית, שרחובותיה לא השתנו מזה שמונה מאות שנה.  טון סי היא עיר סרטים אמיתית. לא וריאציה סינית של ערי המערבונים האמריקאיות הבנויות דיקט, אלא משהו שיפה מכדי להיות אמיתי. ובכול זאת, מרבית עריה של  סין נראות דלות, אפורות, מאובקות, עניות ודחוסות.  שמי העיר הסינית אפורים וריחותיה – אבק פחם ועשן ארובות. אולי צריך הייתי לנסוע לכאן לא רק על ציר הזמן אלא קודם כול על ציר המרחב, לימים בהם שלט כאן קובלאי, הח'אן הגדול, נכדו של ג'ינגס חאן.  בסין יש כיום למעלה משלוש מאות ערים, שרבע מאה מהן מונות למעלה ממיליון איש, וארבע מהן מכילות פי 2.5 תושבים מאשר בכל מדינת ישראל.  ובכל זאת, רק 17% מהסינים חיים בערים. יש המייחסים זאת לתפישת העולם המסורתית של סין, שהתייחסה לאיכר ולאדמה כאל ערכים נאצלים. סביר יותר להניח שהסיבה היא נחשלותה הטכנולוגית של סין. עד היום נשאר לכפר מעמד מרכזי ביציבותה של סין.  ובכל זאת, נוהרים האיכרים אל העיר בהמוניהם.

מאות אלפי איכרים עוזבים את אדמתם, האדמה הטובה, שמסורתם חינכה אותם לראות בה ערך אצילי, ועוזבים אותה כדי להיות פועלים עירוניים, כדי שבניהם יזכו בחינוך טוב יותר, ויזכו למשל בג'וב של סוחר עירוני.  כמו אבות אבותיהם, שפילחו את האדמה כפופים מול תאואיהם, וחלמו שבניהם יגיעו לתפקיד של פקיד בשרות המדינה.  אדם עוזב את הכפר, בה עוצמת סביבתו את עיניה גם נוכח לידת ילדו השלישי, תוך הבנה שבחברה שלו ריבוי ילדים הוא סמל לעצמה, ועוקר אל העיר, בה נאכף בקשיחות סינית חסרת פשרות "חוק הלידה האחת".  מין הסתם הוא שמע על איכרים שבנותיהם הידרדרו לזנות כדי להשלים את הכנסת המשפחה, ובניהם משכירים את עצמם לעבודות שחורות בתנאי עבדות.  ובכול זאת, ממיר האיכר את שדותיו בשלמה של בטון ומלט, מוכר את שפע הירק בנזיד של אספלט וזונח את הטרסות המוצפות לטובת סמטאות צרו וצפופות.  אולי משום שכמו אצל מהמר כפייתי, גדולה האמונה מן התבונה. אולי.

 

סין היא הארץ השלישית בגודלה בעולם מבחינת שיטחה, והראשונה בעולם במספר תושביה. זו היא ארץ ענקית, המשתרעת מהרי פמיר ועד לים סין המזרחי, מהאי הונג קונג ועד לערבות מונגוליה. קשה אפילו לתאר עד כמה היא גדולה. כל כך גדולה, עד שיש בענק הזה ישובים הקרובים לירושלים יותר מאשר לבייג'ינג.

נתון מרשים עוד יותר הוא אוכלוסייה של מיליארד ושלוש מאות מיליון נפשות, האוכלים יותר מרבע מיליון טונות של אורז מדי יום ביומו. איך תופסים מספר כזה, כשאי אפשר לתפוס אפילו את משמעותו של מליון אחד? בסין חיים כרבע מיליארד ילדים. כמה זה? זה כאילו כל תושבי צרפת, אנגליה, ספרד איטליה וגרמניה ביחד, או – כאילו כל תושבי ארצות הברית היו ילדים בלבד, ואפילו לא מבוגר אחד. מכיוון שגם זה לא נתפס, ספי בן יוסף, בספרו 'גן הדרקון', חישב ומצא כי אילו כל ילדי סין יחליטו לשחק "חמור ארוך" על קוו המשווה, הם יקיפו את כדור הארץ בערך עשר פעמים. כל אותם מאות מיליונים של בני אדם אינם מתפזרים בארץ לאורכה ולרוחבה. רק כשליש משטחה הענקי מיושב, וכל השאר פרוץ, פתוח, מרווח ולעתים אף שומם לחלוטין. חמישית מאוכלוסיית העולם נדחסת לשטח הקטן מזה של סודן או אלג'יריה.

גודלה עצום של המדינה הוא הדבר היחידי היכול להתחרות בגודל הציפיות התלויות בביקור בה.  מטיילים רבים מוצאים עצמם מאוכזבים מעט, ממעטה האפרוריות המכסה את מרבית המדינה, משיכוני הפועלים הבנויים בסגנון מזרח אירופאי, ומעקבותיהם הדורסניים של המכבש הקומוניסטי ומהפיכת התרבות.  סין איננה מדינה שקל לטייל בה, לפחות למטיילים בודדים.  מטיילים רבים באו לערש התרבות הזה בחרדת קודש ומצאו עצמם בטיול רצוף תלאות.  קשיי השפה, שנאת הזרים המסורתית, השיטה הרואה בתייר אך ורק תרנגולת המטילה ביצי זהב, ומנסה לשחטה כדי לזכות בכל ומייד, היעדר הכבישים, התקלות, היכולת לשקר במצח נחושה, המחסור בטעמים מערביים, ועוד. האמת היא שבשנים האחרונות כבר קל יותר לטייל בסין, ומרבית המטיילים המערביים נהנים מסין יותר מאשר לפני שנים אחדות, אך עדיין, כמעט כל מטייל מוצא את עצמו עומד בפני התפרצות זעם כלפי המדינה ותושביה.

 צילום: יובל נעמן

טיול בסין הוא מפגש עם ארץ שאימצה קומוניזם מסוג שונה מהמוכר במזרח אירופה.  מפגש עם אומה, שעברה בדור אחד שלוש מהפיכות, שלושה משטרים, שלוש תפיסות עולם.  מעל לכל אלו, טיול בסין הוא מסע לפלנטה אחרת.  מסע למקום בו הכל שונה; טיול, בו הדבר המסעיר ביותר הינו חיי היום-יום.  זוהי ארץ בה כל איכר המעבד את שדהו, כל בעל מלאכה, או כל סוחר המציע את מרכולתו, הם אטרקציה תיירותית.  סין היא מדינה המשתנה בקצב מדהים, שינויים הנראים בעין מחודש לחודש, אולי מיום ליום.  הדימוי של המונים הפוסעים לעבודתם בסרבלים כחולים, או צי של אופניים ברחובות ללא מכוניות, הוא נחלת העבר.  גם החלום לבנות גן-עדן קומוניסטי, פינה את מקומו לחלומות קפיטליסטיים יותר, לא רק עלייה ברמת החיים, אלא מהפך מארץ של "העולם השלישי" למעצמת על, מעצמה מובילה בכל תחום.  גודל המשימה מעורר השתאות, וקיימת תחושה של ענק שקם על רגליו.  גם מטיילים שאינם אוהבים את סין, מסכימים שזו תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.

מחצית משטחה של סין, המכונה גם "סין הפנימית", בה חיה מרבית האוכלוסייה, כולל את הדלתות של הנהרות הגדולים, את גושי ההתיישבות של דרום מזרח ואת האגן האדום של סיצ'ואן.  המחצית השנייה, "סין החיצונית",  ריקה כמעט, ובה חיים מתי מעט מן הסינים ומרבית בני המיעוטים, המהווים רק 7% מהאוכלוסייה הסינית, אך מגיעים למספר מוחלט מרשים, סך הכול כמעט מאה מיליון.

 

רוב שטחה של סין הפנימית מעובד ומושקה. רוב שטחה של סין החיצונית מדברי. יש בה חקלאות בעל, מרעה, או כלום. סין הפנימית מרושתת ברשת קורים של דרכים, וחמישים אלף קילומטרים של תעלות מים.  בסין החיצונית אין כמעט דרכים, אך חוצות אותה הדרכים הבינלאומיות, המחברות אותה אל העולם החיצון, חלקן זכו לכינוי "דרך המשי". סין הפנימית הומוגנית מאד, מיושבת בבני העם הסיני, המכונים "האנים", על שם השושלת שעיצבה את סין בין המאה השנייה לפני הספירה למאה השנייה אחריה. סין החיצונית מיושבת בעיקר בבני המיעוטים, אלו שאינם סינים. זוהי אוכלוסיה מגוונת, ובה חמישים וחמישה עמים, שונים לא רק מן הסינים ה"האנים", אלא גם זה מזה. מפגש עם בני המיעוטים הינו נגיעה ביוצא מן הכלל, אך מעשיר את הטיול בחוויה ובצבע.