סימון בוליבר – המשחרר

כתב: גילי חסקין

עדכון: 09-01-2019

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

סימון בוליבר ‏ 1783 – 1830), מחשובי המדינאים ומצביאים בדרום אמריקה של המאה ה 19, נחשב ל"אבי האומה" במדינות רבות. זכה לכינויים רבים כגון "ג'ורג' וושינגטון של דרום אמריקה", או הכינוי הנפוץ יותר: "המשחרר" (Libertador) ועוד, ולזכותו נזקפת השגת עצמאותן של חמש  מדינות באמריקה הדרומית: ונצואלה, קולומביה (שלימים התפצלה ממנה פנמה), אקוודור, פרו ובוליביה (הקרויה על שמו) במלחמות העצמאות ביבשת, בראשית המאה ה-19. המדינות הללו מכונות: "המדינות האחיות" (Las Pais hermanas).

בעיני רבים נחשב בוליבאר לאיש הגדול ביותר שהעמידה אמריקה הספרדית. הוא היה  אדם שכולו צירוף נדיר של עצמה וחולשה, אופי חזק ומזג סוער, חזון נבואי וכוח פיוטי. לאחר מותו נשתוותה לדמותו ופועלו גדוּלה מיתולוגית בקֶרב עמי היבשת. בוליבר הינו דמות מרתקת. דמותו עולה לפרקים בטיול לפרו, בוליביה, אקוודור וקולומביה וכמובן גם בטיול לוונצואלה . קורות חייו רלוונטיים גם בטיול לאיים הקנריים, משם באה אשתו.

ביוגרפיה

שמו המלא – סימון חוזה אנטוניו דה לה סנטיסימה טרינידד בוליבר (Simón José Antonio de la Santísima Trinidad Bolívar). הוא  נולד בקראקס. בן למשפחה קריאולית (ילידי אמריקה ממוצא אירופאי) אמידה. המשפחה התייחסה לסימון בוליבר אחר, שהגיע מארץ הבסקים, למושבה ונצואלה במאה ה-16. המשפחה שגשגה והיו בבעלותה מטעים, מכרות ובתי פאר בעיר. בהיותו בגיל שלוש מת אביו של סימון בוליבר, אמו מתה שש שנים לאחר מכן והאחריות על גידולו וחינוכו עברה לדודו, אשר לקח אותו תחת חסותו.

כבן למשפחה אמידה, זכה בוליבר להשכלה ממיטב המורים, אשר הקנו לו בין השאר את ערכיה ורעיונותיה של תנועת ההשכלה, רעיונות אשר השפיעו רבות על תפיסתו המדינית והחברתית בשנים לאחר מכן.

בגיל 14 נכנס למיליציה המקומית ושנה אחר כך עזב אותה בדרגת סגן (לויטנט). מחנכו החשוב היה סימון רודריגז (Simón Rodríguez), אשר החדיר בו את הרעיונות הליברליים והרפובליקניים, שהפילוסופים מתקופת ההשכלה, במיוחד רוסו, דגלו בהם.

ב-1799, יצא בוליבר לספרד על מנת להשלים את השכלתו. שם הבחין בחברה של החצר הספרדית ובשחיתותה המוסרית. במדריד התאהב ונישא (1802) למריה תרזה רודריגס דה לה טורו (María Teresa Rodríguez del Toro y Alaiza), שמוצאה מהאיים הקנריים. הזוג הטרי שב לאחוזת המשפחה בוונצואלה. כמה חודשים לאחר כלולותיהם, מתה מריה מקדחת צהובה, ובוליבר לא נישא שוב, עד מותו.

לאחר מות רעייתו שב בוליבר לספרד ומשם המשיך לפריז, שם חי את החיים העליזים של צעיר עשיר. הוא השליך את עצמו לסחרחורת של שתיה, הימורים, סקס ושיחות אל תוך הלילה, אודות הפילוסופיה של הנאורות. בוליבר כהה העור, ששערו השחור היה ארוך ומתולתל ושיניו צחות להפליא, נהג להתלבש לפי מצוות האופנה האחרונה. הוא היה חובב ריקודים נלהב ונשים רבות ביקשו את חברתו. הוא צפה בהכתרתו של נפוליאון בונפרטה בכנסיית נוטר דאם. למרות הסתייגותו מההכתרה, התפעל מאד מנפוליון ומהערצה שזכה לה.

בפאריז הכיר בין היתר, גם את הגיאוגרף אלכסנדר הומבולט (Alexander von Humboldt), שדיבר כמותו על הצורך לשחרר את אמריקה הדרומית מהעול הספרדי. לאחר שובו של הומבולדט ממסע של חמש שנים בדרום אמריקה חי כידוען בפריז, אולם חש שם כנטע זר. לכן נמשך לצעירים מאמריקה הדרומית, שהתגוררו בפריז. אחד מהם היה סימון בוליבר בן ה-21[1].  כשביקר בוליבר במגוריו של הומבולדט, שהיו מלאים בספרים, בכתבי עת וברישומים מאמריקה הדרומית, הוא גילה אדם שהיה מאוהב בארצו; אדם שלא היה מסוגל להפסיק לדבר על עושרה של יבשת, שלא היתה מוכרת כלל לרוב האירופאים. כששמע בוליבר את הומבולדט מדבר על אשדות האורינוקו הגדולים, על פסגות האנדים הנישאות, על הדקלים התמירים ועל הצלופחים החשמליים, נוכח כי שום אירופאי לפניו, לא צייר את דרום אמריקה בצבעים כה תוססים. הם שוחחו כמובן גם על פוליטיקה ועל מהפכות.

האיש, שיקבל רשות נדירה מקרלוס הרביעי [2] לסייר בנחלאות ספרד באמריקה הלטינית, שב משם כדי לפרסם ביקורת נוקבת על השלטון הקולוניאלי.

הומבולדט, שהתרשם מהאידיאלים של המהפכות בארצות הברית ובצרפת, דגל גם בשחרור אמריקה הלטינית[3]. לימים התעמק בוליבר בספריו של הומבולדט, כי רוב חלקיה של היבשת ששאף לשחרר, לא היו מוכרים לו. בחיבורו "מסה פוליטית של ממלכת ספרד החדשה" (Political Essay on the Kingdom of New Spain), שזר הומבולדט יחדיו, בחריצות עקשנית, את תצפיותיו על הגאוגרפיה, הצומח, הסכסוכים בין הגזעים והניצול הספרדי, בהשלכות הסביבתיות של השלטון הקולוניאלי ותנאי העבודה בתעשייה, במכרות ובחקלאות. ספריו של הומבולדט ורעיונותיו היו עתידים להזין את שחרור אמריקה הלטינית. החל בביקורת שמתח על הקולוניאליזם והעבדות וכלה בתיאורי הנוף המרהיבים שלו.  לימים, יאמר בוליבר, כי הומבולדט העיר את אמריקה "בעטו", כשהראה לתושבי דרום אמריקה שיש להם סיבות רבות להתגאות בה. מחקרו המדעי של הומבולדט היה כה מקיף והשפעתו על תנועת העצמאות היתה כה גדולה, עד שבוליבר כינה אותו "מגלה העולם החדש"[4]. הומבולדט קיווה מאד לעצמאות מושבות ספרד באמריקה, אבל לא ראה את בוליבר כמנהיג אפשרי של המהפכה. הוא ראה בו רק צעיר מבריק בעל חלומות[5].

שניהם היו בפריז כאשר נפוליון הכתיר את עצמו כקיסר. בוליבר התפלץ למראה גיבורו שהפך לעריץ ולרודן. אבל בה בעת נתן את דעתו על כך שספרד מתקשה מאד לעמוד בפני שאיפותיו הצבאיות של נפוליון והתחיל לחשוב על השלכותיו האפשריות של השינוי הזה במאזן הכוחות האירופאי על מושבות ספרד. פגיעתן של מלחמות נפוליון במושבות ספרד היתה קשה. ההסגרים הימיים שהטילו צרפת ובריטניה זו על זו, צמצמו את הסחר העולמי וגרמו לאובדני הכנסה כבדים.

ביולי 1805 נפגשו השנים ברומא ושוחחו על אפשרות למהפכה באמריקה הדרומית. ביום חם של אמצע אוגוסט, טיפס בוליבר לראש גבעת מונטה סקרו ברומא, בחברת מורהו לשעבר בקראקס, סימון רודריגז והאזין לסיפורו על הפלבאים – בני המעמד הנמוך ברומא – שאיימו – מעל אותה גבעה – להתנתק משלטון הפטריצים (בני המעמד הגבוה). בוליבר הנרגש צנח על ברכיו, לפת את ידו של רודריגס ונשבע לשחרר את וונצואלה[6]. היתה זו נקודת מפנה בחייו של בוליבר. מעתה ואילך, היתה חירות ארצו, נר לרגליו.

בחזרה לוונצואלה עבר בוליבר דרך ארצות הברית, שם ביקר בבוסטון, ניו יורק ופילדלפיה. במהלך המסע התגבשה והתחזקה תודעתו הפוליטית, והוא נשבע לפעול לשחרורה של ונצואלה מעול השלטון הקולוניאלי של ספרד. חלק מזה היה החזרה והחדרה לתודעה הציבורית, את פועלו הנשכח של הנזיר הדומיניקני ברתולומאו דה לאס קסאס (Bartolomé de las Casas) , שהיה הלוחם העיקרי, להצלת הילידים האמריקאים, בדורות הראשונים לכיבוש הספרדי[7].

ב-1807 שב בוליבר לוונצואלה. הרעיונות שספג באירופה, על החירות, על הפרדת הרשויות על תפישת האמנה החברתית בין עם לבין שליטיו, בערו בעצמותיו[8]. הוא היה משולהב מהשבועה שנשבע על מונטה סקרו ברומא – לשחרר את ארצו. הוא התייצב בראש קבוצה של קריאולים (ספרדים ילידי אמריקה) רדיקלים ששאפו למגר את השלטון הספרדי כשלב במאבק ליצירת איחוד של כל יבשת דרום אמריקה. אולם המאבק בספרדים היה עתיד להתגלות כקרב ממושך, שיגבה קורבנות רבים. יהיה זה מאבק עקוב מדם וימשך כמעט עשרים שנה, עד שיסולקו הספרדים מהיבשת ובסופו של דבר הוא יראה את בוליבר, שולט בארצו, כרודן עריץ.

הבריטים השמידו אניות מלחמה ספרדיות רבות בקרב טרפלגר (Battle of Trafalgar) ב21 באוקטובר -1805 –שהיה הניצחון הימי המכריע ביותר במלחמות נפוליון – וב-1807 פלש נפוליון לחצי האי האיברי ואילץ את פרננדו השביעי, מלך ספרד, להתפטר לטובת אחיו של נפוליאון. ספרד חדלה מלהיות מעצמה אימפריאלית כל יכולה ונעשתה כלי בשירות צרפת. עם הדחת מלך ספרד וכיבוש המטרופולין על ידי כוחות זרים, החלו יותר ויותר אנשים  באמריקה הדרומית, להאמין בעתיד טוב יותר.

ב-1809 הכריזו הקריאולים בקיטו על עצמאות, במאי 1810 הלכו בעקבותיהם תושבי בואנוס איירס[9]. כמה חודשים אחר כך הוביל הכומר הילדגו (Hidalgo) , מהעיירה דולורס (Dolores) שבמקסיקו, התקוממות נגד שלטון ספרד [10].  בכירי השלטון הקולוניאלי בוונצואלה ניצלו את ההזדמנות והתאגדו במעין מועצה שלטונית (Junta; חונטה), שניהלה את המושבה בפועל באופן עצמאי (לכאורה כנציגיו של המלך המודח).

ראו באתר זה: קולומביה בתקופה הקולוניאלית

בשליחות החונטה נשלח בוליבר לבריטניה לגייס תמיכה והכרה, שם הצליח לשכנע את המהפכן הראשון, פרנסיסקו דה מירנדה (Sebastián Francisco de Miranda y Rodríguez de Espinoza) לשוב עמו. ב-1810 הגיעו השניים לוונצואלה והתמסרו למאבק לשחרורה של מושבה זו. ב-10 לאפריל 1810 שמו בוליבר וחבורתו קץ לשלטונו של המשנה למלך ספרד, ויסנטה אמפאראן (Vicente Emparan). בדצמבר אותה שנה נקבעה חוקה עבור "הרפובליקה של ונצואלה". זו הייתה הממשלה הראשונה בדרום אמריקה שנבחרה בבחירות חופשיות. ב-5 ביולי 1811 כינסה החונטה קונגרס בקרקאס (Caracas), שהכריז על עצמאות המושבה והתנתקותה מספרד. אלא שהרפובליקה הצעירה נתקלה בקשיים רבים. מספר המצדדים בשלטון ספרד עדיין היה רב, בעיקר בקרב הכמורה.

תשעה חודשים אחר כך, פגע רעש אדמה כבד בקרקאס. רבים ראו ברעש ביטוי לזעמו של אלוהים על התמרדותם. כמרים גערו בהמוני ה"חוטאים". אולם בוליבר עמד בהתרסתו.  שמונה ימים אחר כך היכה בעיר רעש אדמה נוסף, ומניין ההרוגים עלה ל-20,000 – חצי מאוכלוסיית העיר. עבדים במטעים התמרדו, בזזו אסיינדות (Acienda) [11] ורצחו את בעליהן. בוונצואלה פשטה אנרכיה. הרבה מהתושבים הצטרפו לחיילים שנותרו נאמנים לספרד ולמלכה פרדיננד השביעי. בקרב שפרץ בין שני הצדדים שימש מיראנדה כמפקד הצבא ובוליבר היה עוזרו, כמפקד הרפובליקה בעיר הנמל פורטו קבלו (Puerto Cabello). ב- 25 ביולי 1812, נכנע מנהיג הרפובליקה מירנדה, לגנרל הספרדי מונטוורדה (Domingo de Monteverde). בניגוד לתנאי הכניעה, העבירו הספרדים את מירנדה לספרד, שם נחבש בכלא עד מותו ב – 1816.

בוליבר וקציניו סירבו להיכנע וברחו לאי קורסאו ההולנדי שבים הקריבי[12]. כעבור חודשיים המשיך בוליבר לקרטחנה שבגרנדה החדשה (קולומביה של היום), שם נטל את הנהגת המשך המאבק לעצמאות. את חזונו המדיני ניסח ב"הצהרת קרטחנה" (El Manifiesto de Cartagena) ובה קרא להמשך המאבק לעצמאות, בקריאתו המפורסמת "להילחם עד מוות". בוליבר היה מלא ברעיונות להקמתה של אמריקה הדרומית חזקה, שכול מושבותיה ילחמו בספרדים שכם אחד ולא בנפרד, כמקודם. עמד לרשותו צבא קטן, כשיצא למתקפת גרילה נועזת, היתה הכשרתו הצבאית דלה. למרות זאת, כשעלה מקרטחנה לכיוון וונצואלה (מצויד במפות ששרטט הומבולדט), עלה בידו להפתיע את כוחות הכתר, באזורים מבותרים ומיוערים,  שאינם מסבירי פנים. לכול אורך נתיב הקרבות שלו, נשא בוליבר נאומים מסעירים באוזניהם של תושבי גרנדה החדשה (לימים קולומביה), הוא טען ש"בכול אשר מושלת האימפריה הספרדית, שם מושלים המוות וההרס"[13]. הוא הפעיל קסם אישי, לחצים ואיומים, במאמציו לשכנע את תושבי גרנדה החדשה, שיצטרפו אליו בדרכו לוונצואלה, לשחרור קרקאס. אם לא נעשה רצונו של בוליבר, הוא התגלה כבוטה ואף גס. הוא לא היסס להעליב. כאשר קצין בצבאו סירב לחצות את הגבול בואכה ונצואלה, איים עליו שיירה בו. הוא היה איש של קצוות, בעל ניגודים רבים. הוא יכול היה למצוא את אושרו על ערסל תלוי ביער, כמו ברחבת ריקודים צפופה. מצד אחד, ניסח את החוקה הראשונה של המדינה תוך כדי חתירה במימיו של נהר אורינוקו (Orinoco) [14]; מצד שני, עיכב פעולה צבאית, שהיתה יכולה להביא לו תועלת, כדי להמתין למאהבת [15]. הוא יכול היה להתגלות כרגשן כשהוא צופה במחול או מאזין למוסיקה ומצד שני, לצוות בדם קר, על הוצאתם להורג של מאות שבויים. כששרה עליו רוח טובה, היה מתגלה במלוא קסמו. כשפקדה אותו רוח רעה, היה מתגלה מזגו הפראי. מצבי הרוח שלו התחלפו במהירות.

מנהר מגדלנה (Rio Magdalena) שבקולומביה, חצו בוליבר ואנשיו את ההרים לכיוון ונצואלה, תוך שהם נלחמים בכוחות הכתר ומביסים אותם. באביב 1813, ששה חודשים לאחר נחיתתו בקרטחנה, כבר שחרר בוליבר את גרנדה החדשה, אבל ונצואלה היתה עדיין בידי הספרדים. כאשר גלשו לוחמיו לעבר מרידה (Merida),  ברחו משם הספרדים בבהלה. בוליבר ולוחמיו זכו בכבוד של גיבורים. תושבי מרידה העניקו להו את הכינוי "המשחרר" – "אל ליברטדור" (El Libertador)  ו-600 מהם התגייסו לצבאו[16]. שלושה שבועות אחר כך. בכרוז שפרסם בטרוחיליו (Trujillo) , ב-15 ביוני 1813, הכריז על "מלחמה עד מוות"[17]. הוא פקד להוציא להורג כל ספרדי שלא יסכים להילחם בשורות צבאו של בוליבר. הצו האכזרי הוכח כיעיל. לאחר שהחלה ההוצאה להורג של ספרדים, ערקו חיילים רבים, במספרים גדלים והולכים, לצבאו. ב-6 באוגוסט שחרר את קרקאס, לקול תרועות האוכלוסייה.

לאחר שסיים את כיבוש קראקס, ייסד את הרפובליקה השנייה של ונצואלה וקיבל לידיו סמכויות דיקטטוריות ברפובליקה החדשה. בוליבר האמין כי כישלון הרפובליקה הראשונה היה נעוץ בין השאר במבנה הפדרלי שעמד בבסיסה, והעניק מידה גדולה של שלטון אוטונומי למחוזות המקומיים. על כן האמין כי שלטון ריכוזי חזק הוא הפתרון ליצירת מדינה עצמאית ויציבה.

אלא שגם הרפובליקה השנייה היתה קצרת ימים. ב-1814 הנהיג הקצין חוזה תומס בובס (José Tomás Boves), מצדדם של הספרדים, את ה"ליינרוס" Llaneros)  – רועי הבקר של מישורי האורינוקו – למלחמה נגד בוליבר. אנשיו של בובס שכונו "ליגיון הגיהנום", נלחמו נגד מעמד הקריאולים המיוחס של בוליבר וטענו ששלטונם אימתני יותר מזה של הספרדים. המהפכה של בוליבר הפכה למלחמת אזרחים חסרת רחמים. אחד מאנשי השלטון הספרדי תיאר את וונצואלה כנחלה בה שורר המוות: "עיירות שחיו בהם אלפי תושבים, הכילו עתה כמה מאות, או אף כמה עשרות"[18].  כפרים עלו באש, גופות נרקבו ברחובות ובשדות. צבאו של בובס קטל 80,000 רפובליקנים. יש לציין כי הומבולדט חזה מראש שהמאבק של דרום אמריקה לעצמאותה יהיה העקוב מדם, הקריאולים, המסטיזים (בני התערובת: שבעורקיהם זורם דם ילידים ודם אירופאים), העבדים והילידים לא היו עם מאוחד, אלא מפולג ולא נתנו אמון אלה באלה. לאורך יותר מ-300 שנה, פעלו הספרדים ללא לאות, להגביר שנאתו של מעמד נגד משנהו ושל אזור נגד שכנו[19]. לאחר ש"לגיון הגיהינום" היכה את צבאו של בוליבר בשני קרבות והתעוררה תרעומת בקרב קציניו של בוליבר, פנה האחרון לגרנדה החדשה, שם סייע למהפכנים לגרש את הספרדים מבוגוטה (12.12.1814).

ו

בינתיים, שוחררה אירופה משלטונו של נפוליון וספרד יכלה לתת את הדעת על מושבותיה המורדות. מלך ספרד, פרננדו השביעי שב לכיסאו וצייד ארמדה שמנתה ששים אניות. הצי הגדול ביותר ששלחה ספרד אי פעם לעולם החדש[20]. לצבאו של בוליבר, שנחלש במאבק הדמים עם "לגיון הגיהינום", לא היה סיכוי. הספרדים הגיעו לוונצואלה באפריל 1815 ובמאי כבשו המלוכנים את קרקאס. נדמה היה שהמהפכה גוועה.

בוליבר נמלט לג'מייקה, משם ב-6  בספטמבר 1815, כתב לידידיו את מכתבו המפורסם "המכתב מג'מייקה" (La Carta de Jamaica), בו הוא מסביר את כישלונותיו. היתה זו  גם הצהרה מדינית, בה ניסח את חזונו על פדרציה אחת, אשר תאחד את כל מדינות אמריקה הדרומית. במכתבו ללורד ולסלי (Richard Wesley), שר החוץ לשעבר של בריטניה, ביקש את עזרת הבריטים. אולם גם בריטניה וגם ארצות הברית לא רצו לסבך את עצמן בבעיות הקולוניאליות של הספרדים. ג'יימס מדיסון, הנשיא הרביעי לשל ארצות הברית, הכריז ששום אזרח אמריקאי לא יורשה להתגייס לכוח צבאי כלשהו, נגד נחלותיה של ספרד. הנשיא לשעבר, ג'ון אדמס, מצא כי סיכויי הדמוקרטיה באמריקה הדרומית, מגוחכים. הנשיא לשעבר ג'פרסון, נקרע בין רצונו לחזות בהקמתן של רפובליקות חופשיות חדשות, לבין חששותיו מפני תמיכה רשמית במשטר, העלול להתגלות כחסר יציבות באמריקה הדרומית. יתכן גם שחשש מעלייתה של מתחרה כלכלית גדולה בחצי הכדור הדרומי.

לאחר שבסוף אותה שנה, ניסו להתנקש בחייו בג'מייקה, נסע בוליבר להאיטי, שם קיבל אותו הנשיא אלכסנדר פטיון (Alexandre Pétion). הוא פרס בפניו את עמדתו אודות העבדות. הוא הבין שאם לא תתייצב אוכלוסיית המשועבדים לצדו, כפי שחווה על בשרו, במלחמת האזרחים האכזרית, נגד חוזה תומס בובס ולגיון הגיהינום שלו, היא תקום נגדו ונגד בעלי המטעים הקריאולים, הנשענים על עבודתם של עבדים. האיטי היתה קודם לכן מושבה צרפתית, אבל אחרי מרד עבדים, שנחל הצלחה בעשור האחרון של המאה ה-18, הכריזו המהפכנים על עצמאותה ב-1804 [21]. פטיון שהיה בן תערובת, צרפתי- אפריקאי, היה השליט היחידי בעולם שהסכים לסייע לבוליבר. הוא היה מוכן לספק לבוליבר נשק וספינות, בתמורה לשחרור העבדים. בוליבר הבטיח. הוא הכריז כי העבדות היא בת האופל[22].

אחרי שלושה חודשים בהאיטי, הפליג בוליבר לוונצואלה, בשייטת קטנה של ספינות שסיפק פטיון. כשהגיע, בקיץ 1816, הכריז על שחרור כל העבדים. צעד חשוב שהתגלה כקשה ליישום. בוליבר שחרר את עבדיו שלו והבטיח חירות תמורת שירות צבאי, אבל רק כעבור עשור, הפך את ביטול העבדות לחוק. היה זה צעד נועז, בשעה שמדינאים אמריקאים, נאורים לכאורה, כמו תומס ג'פרסון וג'ון אדאמס, עדיין החזיקו מאות עבדים באחוזותיהם. הומבולדט הכריז כי בוליבר העמיד מופת לעולם, בייחוד בהשוואה לארצות הברית.

ב- 1816 התמקם בוליבר באזורי שפך נהר האורינוקו, שם עסק בשיקום כוחותיו, גיוס שכירי חרב, איחוד המנהיגים המקומיים, שלחמו בספרדים, איש איש בתחומו וגיוס אלפי תומכים מקומיים למאבק. כמו כן חבר למספר קאודיליוס (Caudillos) מקומיים; הרפתקנים שהחזיקו צבא פרטי משלהם, שהמשיכו במלחמותיהם לעצמאות. ביניהם היה חוזה אנטוניו פאאס (José Antonio Páez) מוונצואלה. בוליבר הרשים את ה"יאנרוס", בוקרי המישורים, בסיבולת, שליטה באוכף ובכושר גופני.

מכיוון שהספרדים עדיין שלטו בחלקה הצפוני של וונצואלה ובכלל זה קרקאס, זימן בוליבר קונגרס בעיר אנגוסטורה (Angostura) – כיום סיודאד דה בוליבר (Ciudad De Bolivar), שנהייתה לבירתה הזמנית של הרפובליקה החדשה. ב-15 בפברואר 1819, תפשו 26 צירים את מושביהם בבניין הפשוט, הבנוי לבנים, שהיה בית הממשלה, כדי לשמוע את חזונו של בוליבר לעתיד. הוא הציג בפניהם את החוקה שניסח בעת השיט באורינוקו ושוב דיבר על חשיבות האחדות בין גזעים ומעמדות ובין המושבות השונות.

בקונגרס הוחלט על ייסוד הרפובליקה השלישית. בוליבר נבחר לכהן כנשיא בעל סמכויות דיקטטוריות. שלושה ימים לאחר מכן הכריז הקונגרס, בלחצו של בוליבר, על הקמת הרפובליקה של קולומביה הגדולה (República de Colombia), פדרציה שנועדה לכלול את קולומביה ואת שתי המושבות שהיו עדיין תחת שלטון ספרד, ונצואלה וקיטו (אקוודור של ימינו).

בוליבר הגיע למסקנה שכוחותיו לא יוכלו לעמוד בפני הגדודים הספרדיים המנוסים והקים צבא חדש, שהיה מורכב מחיילים אנגלים ואירים, שנלחמו נגד נפוליון. בסוף מאי 1819, שלושה חודשים לאחר נאומו בקונגרס, הוביל את צבאו מאנגוסטורה, לעבר האנדים, כדי לשחרר את ספרד החדשה. צבאו החדש, שהקים בעזרת ידידו לופס מנדס (Lopez Mendes),  כלל את הפרשים של פאסס, ועמם ילידים אמרינידים, עבדים משוחררים, מסטיזוס (בני תערובת), קריאולים, נשים וילדים. היו בצבאו גם בריטים רבים – חיילים משוחררים שהצטרפו אל בוליבר בתום מלחמות נפוליאון. הוא היה חסר רחמים כלפי חייליו, אבל גם כלפי עצמו. פעמים רבות ישן על רצפה חשופה, עטוף רק בשכמיה. לאחר יום שלם של רכיבה שבטח הפתוח, נותר בו כוח לקרוא בערב את כתביהם של הוגי הדעות הצרפתים.

הוא עבר את הביצות של מישורי האורינוקו, חצה את הרי האנדים המושלגים, ניצח צבא ספרדי של 5,000 חיילים, ליד בויאקה (Boyaca) אשר בגרנדה החדשה. אנשי בוליבר הסתערו מטה במדרונות והמלוכנים המבועתים נסו על נפשם. כל זאת בעזרת יתרון ההפתעה אותו השיג באמצעות בחירה בנתיבים שנחשבו בלתי עבירים, אשר לכוחותיו הנחותים במספר ובציוד איפשרו לסיים את המתקפה בניצחון. באוגוסט אותה שנה נכנע רוב הכוח המלוכני ובוליבר נכנס בראש כוחותיו לעיר בוגוטה. אז הכריז על עצמאות רפובליקת קולומביה הגדולה הפך לנשיאה הראשון. במרוצת השנים הבאות הוא המשיך להילחם. ב-24 ביוני 1821 ניצח בוליבר את הצבא הספרדי בקרבובו (Carabobo), ונצואלה. לאחר שמונה שנות קרבות, בהן סבל מפלות רבות ונחל ניצחונות רבים על הכוחות הספרדים, אילץ לבסוף את ממשלת ספרד להכיר בעצמאותן של וונצואלה וקולומביה (1821).

לפני כן, לא הכיר בוליבר את החלק הזה של אמריקה הדרומית. הוא התפעם ממראה העמקים הפוריים שהשתרעו בין הרי הגעש. הנוף הכביר נגע במעמקי לבו של בוליבר והוא נתן ביטוי לרגשותיו, כשחיבר שיר אקסטטי בשם "הזיות על צ'ימבורסו" (Chimborazo)[23]. בשיר פוסע בוליבר בעקבות פסיעותיו של הומבולדט. בעלותו על ההר המלכותי, הוא השתמש בהר הגעש הזה, כדימוי למאבקו על שחרור דרום אמריקה. לא לחינם נעשה צ'ימבורסו, מטאפורה שבוליבר השתמש בה לייעודו הגורלי. בוליבר, כמנהגו, פנה לעולם הטבע, להמחשת מחשבותיו ואמונותיו. צ'ימבורסו, שהתפרסם הודות לספריו של הומבולדט, נתן את הביטוי המושלם למהפכה.

לאחר חודשים אחדים ניסחו חברי הקונגרס את חוקתה של הרפובליקה של קולומביה הגדולה (Gran Colombia). בוגוטה נבחרה לשמש כעיר הבירה ובוליבר נבחר שוב לנשיאה. לאחר מכן המשיך בוליבר במסעות צבאיים וביולי 1822 השלים, בעזרת ידידו הצעיר אנטוניו סוקרה (Sucre), תוך שיתוף פעולה עם חוסה דה סן מרטין (José de San Martín), את כיבוש אקוודור. ביוני 1822, נכנס כמנצח לקיטו. בשהותו באקוודור פגש את מנואלה סאנס(Manuela Sáenz), מהפכנית נלהבת, שהיתה לאהובתו וליוותה אותו עד מותו.

בקיץ 1922 נועד בגווייקיל עם גנרל חוזה סן מרטין, משחרר ארגנטינה וצ'ילה. שני האישים היו שונים זה מזה באופיים ונוסף לכך, לכול אחד מהם היתה תכנית אחרת לגבי עתיד המדינות החדשות. בוליבר צידד בהקמת משטר פדראלי כשבראש כול מדינה יעמוד נשיא בעל סמכויות רחבות. סן מרטין האמין במלוכה ורצה להמליך על כל מדינה מלך ממשפחות המלוכה של אירופה. זמן קצר לאחר הפגישה התפטר סן מרטין , יצא לאירופה, חי בפריז ושם גם מת.

ב-1824 הוליך בוליבר את צבאו, כשהוא מגובה בצבאו של סן מרטין. ב-6 באוגוסט 1924, היכה מכה ניצחת את כוחות ספרד בחונין (Junin), הנמצאת צפונית- מזרחית ללימה, בעוד שסוקרה היכה אותם ב-9 בדצמבר אותה שנה, ליד אייקוצ'ו Ayacuchu)), וכונן בפרו שלטון עצמאי. מאבק הגבורה הממושך של בוליבר כנגד כוחות עדיפים בהרבה, ונצחונו הסופי, זיכו אותו בתואר "המשחרר הגדול" El  Libertador)).

ב-1825 הקים בוליבר מדינה חדשה בפרו העליונה – בוליביה – הנקראת על שמו. בניסוח חוקת המדינה, הקצין בוליבר את חזונו לשלטון דיקטטורי חזק. הוא יצר משרת נשיא לכל ימי חייו ולגוף המחוקק העניק סמכויות מעטות.

התפוררות החזון

בוליבר חלם על איחוד דרום אמריקה, אך לא יכול להשיג זאת במהלך המאבק לעצמאות. "קולומביה הגדולה" הייתה המהלך הראשון שלו ליצירת מדינה אחת לכל היבשת. הוא חלם על "ארצות הברית של דרום אמריקה". אולם, פוליטיקאים אחרים ומנהיגים מקומיים התנגדו לרעיונותיו. בוליבר מצא שבניית אומות קשה יותר מניהול מלחמות. בראשית שנות ה-20 של המאה ה-19 הוכרזו רפובליקות במקסיקו, ברפובליקה הפדרלית של אמריקה התיכונה (שלימים תתפלג לשבע מדינות), בארגנטינה ובצ'ילה, לצד אלו שהיו תחת הנהגתו של בוליבר: גרן קולומביה (קולומביה רבתי, שכללה את וונצואלה, פנמה, אקוודור וגרנדה החדשה) , בוליביה ופרו . אבל חזונו של בוליבר בדבר "ארצות הברית של דרום אמריקה", הלך והתפורר, כשבני בריתו הוותיקים פנו נגדו.

הקונגרס הפאן אמריקאי שכינס בקיץ 1826, היה כישלון חרוץ. המושבות לשעבר לא גילו עניין באיחוד. גרוע בכך, באביב 1827 התמרדו כוחותיו בפרו. ידידו הוותיק פרנסיצקו דה פאולה סנטנדר (Francisco de Paula Santander), סגן נשיא קולומביה, שיבח את המרד החדש ודרש להדיח את בוליבר מהנשיאות. גם הומבולדט ביקר אותו. הוא הסכים שאמריקה הדרומית חייבת רבות לבוליבר, אבל טען שבוליבר לקח לעצמו יותר מדי סמכויות רודניות. הוא קבע שהתנהלותו הסמכותנית היא בלתי חוקית, בלתי תחוקתית ומזכירה את זו של נפוליאון.

כבר עם ייסוד רפובליקת קולומביה הגדולה, החלו בוונצואלה ובניו גרנדה קריאות לבדלנות לאומית וביטול האיחוד בין המדינות. לבסוף הובילו קריאות אלו לפריצת עימות אלים בין מנהיגי המדינות, פאאס (ונצואלה)  מול סנטנאדר (Santander; ניו גרנדה). עם פרוץ המלחמה מיהר בוליבר לשוב לבוגוטה והצליח בכוח מעמדו הציבורי ליישב את הסכסוך. הוא נטל בחזרה את משרת נשיא קולומביה הגדולה וכינס ועידה לאומית, על מנת לנסח חוקה חדשה שתשפר את מעמדה העצמאי של ונצואלה באיחוד הפדרטיבי. התחזקות הכוחות הליברלים מנעו את ניסוח החוקה שרצה ובוליבר נטל לעצמו סמכויות של נשיא-דיקטטור. מהלך זה הוביל לניסיון התנקשות בחייו, ניסיון שנכשל הודות לערנותה של מנואלה אהובתו[24].

באותה עת סבל בוליבר ממצב בריאותי רופף, שהחליש את מעמדו כשליט, בעוד חזונו על אמריקה לטינית מאוחדת החל להתפורר: סכסוך גבולות אלים נתגלע בין פרו לאקוודור, ומספר מרידות החלו ברחבי שטחי קולומביה הגדולה. ב-1829 הוביל פאאס את ונצואלה להיפרדות מרפובליקת קולומביה הגדולה.

בוליבר המאוכזב התפטר מהנשיאות בשנת 1830. בשנה האחרונה לחייו, שנים מעטות בלבד לאחר שעמד במרום תהילתו, אנוס בוליבאר, בלחצם של כוחות בדלניים ויריבים חזקים, לפרוש מן השלטון ולצאת למסעו האחרון. זמן קצר לאחר מכן, ב-17 בדצמבר, מת בסנטה מרתה, קולומביה.

מכתביו ומסמכים הקשורים בפעילתו, נאספו בעשרה כרכים בשם: Cartas de Libertador. שרידי גופתו של בוליבר הועברו ב-1842 לקראקס, בירת ונצואלה, ומאז 1876 הם מוצגים בפנתיאון הלאומי שם.

על האנדרטה שהוקמה לזכרו בקרטחנה אשר בקולומביה כתוב:

"בוליבר אהוב הגורל,

בז לפיתוייו,

הקדיש את שלוותו ואת כול חייו למולדתו;

חייל עשוי ללא חת,

מנהיג דגול, מנצח במאה קרבות

הוא שחרר את ארצו, נתן לה חוקים

וממרותם על עצמו קיבל".

שנים אחדות לאחר מפלתו ומותו, זכה בוליבר למעמד של גיבור לאומי במדינות דרום אמריקה, שאותן סייע לשחרר משלטון ספרד: בוליביה, ונצואלה (בשמה המלא: "הרפובליקה הבוליבריאנית של ונצואלה"), פנמה, קולומביה, אקוודור ופרו. מאז שנות הארבעים של המאה ה-19 ועד ימינו טוענים פוליטיקאים במדינות אלה, מכל הקשת הפוליטית, שהם ממשיכי דרכו של בוליבר.

פסלים ואנדרטאות בדמות בוליבר מעטרים כיכרות ופארקים ברחבי אמריקה הלטינית, וכן במדינות אחרות. על שמו נקראו רחובות ושדרות מרכזיים, מבני ציבור ומוסדות רבים (בהם אוניברסיטת סימון בוליבר בוונצואלה) באמריקה הלטינית.

שני מטבעות דרום אמריקניים נקראים על שם בוליבר: בוליביאנו בבוליביה ובוליבר בוונצואלה.

ביולי 2010 הורה נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס (Hugo Chávez) להוציא את שרידיו של בוליבר מקברו, לחקור את נסיבות מותו של בוליבר, זאת בעקבות שמועות שנפוצו על כך שנרצח על ידי מתנגדיו. זמן קצר לאחר מכן, פרסם העיתון הקולומביאני "אל טיימפו" קטעים מיומניו של רופאו של בוליבר, הצרפתי רוספרו רבנרנד, אשר לפיהם סיבת המוות הייתה שחפת או מחלה כרונית אחרת הקשורה לריאות.

קורות חייו הונצחו בספרים רבים. בין השאר, בספרו של גבריאל גרסיה מרקס, "גנרל במבוך". מרקס בחר להתמקד שנה האחרונה לחייו של בוליבר. הוא תיאר את הנשיא יורד מהשלטון ומספר עליו  בדרכו המיוחדת. מרקס בחר לצמצם את הדמות האגדית למידות בשר ודם. הוא מתאר את אהבותיו וחולשותיו ומפענח את הסתירות שבנפשו ואת סבלותיה של מחלה קשה. יתכן שדווקא משום כך, מובלטים פועלו ודמותו בגדולתם האמיתית.

הערות

[1] המצאת הטבע, הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, הגיבור האבוד של המדע, הוצאת שוקן, תל אביב, 2017 (להלן: המצאת הטבע), עמ' 128.

[2] . קרלוס הרביעי, מלך ספרד (Carlos IV de Borbón ‏ -1748 1819) היה מלך ספרד בין השנים 1788–1808, לאחר מכן הודח לטובת בנו פרננדו השביעי, מלך ספרד, ושוב לטובת ז'וזף בונפרטה

[3]  Alexander Von Humboldt, Politicle ,Essay on the Kingdom of New Spain, 1811

[4] המצאת הטבע, עמ' 22.

[5] המצאת הטבע, עמ' 129.

[6] F. J. Rippy, and E. R. Brann, Alexander Von Humboldt and Simon Bolivar, American Historical Review, Vol 52, 1947, p. 703

[7] מירי אליאב פלדון, בעקבות קולומבוס, אמריקה 1992-1492, הוצאת מרכז שז"ר, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 11.

[8] John Lynch, Simon Bolivar, a life, New Haven and London, Yale University press, 2007,  pp. 28-32

[9] ראו באתר זה: תולדות ארגנטינה.

[10] ראו באתר זה: תולדות מקסיקו

[11] חווה גדולה – עם יישום ההגבלות שהוטלו על הורשת האנקומיינדות, תמותת היחילים ומתן האנקומיינדות הנותרות למקורביה שלטום, הלך מספרן וקטן ואת מקומן, כסמל יוקרה, תפשו ההסיינדות.

[12] Marie Arana, Bolivar, American Libertador, New York and London, Simon & Shuster, 2013,  p. 128

[13] בוליבר, "נאום לתושבי טנריף", Arana, p. 132

[14] נהר האורינוקו הוא הנהר השלישי באורכו בדרום אמריקה, לאחר האמזונאס והפרנה והשלישי בספיקתו בעולם לאחר האמזונאס וקונגו. הוא זורם בשטחי ונצואלה וקולומביה ונשפך לאוקיינוס האטלנטי בדלתה גדולה מול האי טובגו. אורכו של האורינוקו הוא 2,400 ק"מ, ושטח אגן הניקוז שלו כ-880,000 קמ"ר. מקורותיו, המוקפים ביער הגשם של האמזונס, נובעים מהרי רמת גויאנה שבדרום ונצואלה ובברזיל. מהלכו מתעקל בקשת גדולה ממערב צפונה, אז נשפכים אליו נהרות מרכסי האנדים הצפוניים: קורדיירה דה מרידה (ונצואלה) והקורדיירה המזרחית (קולומביה), שם הוא משמש גם כגבול בין ונצואלה לקולומביה. לאחר מכן זורם האורינוקו מזרחה דרך סוואנות וערבות-בר אל חוף האוקיינוס האטלנטי, אליו הוא נשפך בדלתה גדולה וביצתית.

[15] Arana, p 184

[16] Arana. P. 244

[17] Lynch, p. 73.

[18] Arana, p. 165.

[19] איגרת הומבולדט אל ג'פרסון, נשיא ארצות הברית, 20 בדצמבר 1811.

[20] Lester Langley D. The Americas in the Age of Revolution, 1750-1850, New Haven and London, Yale University Press, 1996, p. 191

[21] מאיר פעיל, מעבדות שחורה לחרות טראגית, פפירוס, תל אביב, 1981.

[22] Langley, pp. 194-197

[23] Lynch, p. 320

[24] El Libertador: Writings of Simón Bolívar, ed. David Bushnell. New York: Oxford University Press 2003.