סיור לחוף הכרמל

כתב: גילי חסקין; 08-07-20. עדכון: 19-06-24

תודה לדובי טל מחברת "אלבטורס" על צילומי האוויר.

זהו סיור לחלק הדרומי של חוף הכרמל: כולל את דאר, טנטורה, ג'יסר א- זרקא ואולי גם את הבונים.

לייתר הסיורים בארץ  

המבנה הכללי של חוף הכרמל הוא רצועת חוף צרה, הנמשכת מאזור חיפה בצפון ועד אזור זכרון יעקב בדרום. רצועה המפרידה בין ההר לים.  להבדיל מחלקו הדרומי של מישור החוף, המשתרע מדור ודרומה, שהוא חוף צבירה רחב וישר, חוף הכרמל הוא ברובו  חוף סחיפה, שבו גלי הים פוגעים ומכרסמים ברכסי אזור זה. כאן בולטים מפרצונים ולוחות גידוד – משטחי סלע שטוחים שנותרו במים שליד החוף לאחר שגלי הים הרסו את מצוק החוף[1].

מישור חוף הכרמל, משתרע לאורך של כ – 30 ק"מ מרכס הכרמל ועד לשפכו של נחל תנינים. רוחבו הולך וגדל ככל שמתקדמים דרומה: מכ – 70 מ' מול כף הכרמל עד לכ- 5 ק"מ סמוך למושב הבונים. בשל קרבתו היחסית של הר הכרמל אל הים, שבעבר נתנה לו את הכינוי "ההר בעל אף האיילה", רצועת החוף כאן צרה במיוחד. משום כך, גם הנחלים כאן קצרים ומנקזים שטחים קטנים יחסית במערב הכרמל. למעט נחל התנינים שבדרומו של האזור, כמה מנחלים אלו דלים במים ומימיהם נספגים בקרקע, עוד בטרם יפרצו את רכס הכורכר. במקומות אחרים, מי הנגר העילי זורמים בערוצים ובנחלים מאזור ההרים למישור החוף ובדרכם נאלצים לחצות את המחסום של רכסי הכורכר. הקושי שבחציית רכסי הכורכר והשיפוע הקטן של פני השטח, גרמו בעבר להיווצרות ביצות במישור החוף, (היוצא מן הכלל, בביצות כבארה . ראה לעייל). קשיי הניקוז של המישור, בעיקר בעונה הגשומה, הצפת השטח ויצירת ביצות, הגבילו  בעבר את יכולת ניצולם של המרחבים להתיישבות ולחקלאות. גם הדרכים הראשיות של ארץ ישראל נאלצו לעקוף את השטחים המוצפים[2]. כיוון שמישור החוף מאוכלס בצפיפות רבה, והפיתוח העירוני (כבישים ושטחים בנויים) אינו מאפשר למים לחלחל מתחת לפני השטח, יש יותר זרימה של נגר עילי מאשר היתה כאן באופן טבעי.

צורות הנוף והמסלע מושפעים מים התיכון במערב ומהכרמל שבמזרח:

השפעת הים 

המרכיב העיקרי של סלעי הכורכר ושל חלק מהקרקעות באזור, הוא חול שהגיע אליהם מהדלתה של נהר הנילוס ומחצי-האי סיני – על ידי זרמי-ים, הנעים לאורך חופי הים התיכון ומגיעים לאזור ישראל מכיוון דרום-מערב. הכיוון שהחול מגיע ממנו לחופי ישראל, מסביר מדוע שטחי החולות מצטמצמים ככל שמתקדמים מדרום הארץ לצפונה. הכורכר הוא סלע משקע חופי, אשר נוצר על ידי התאבנות דיונת חול, שהיתה לאורך קו המים. הסלע בנוי מגרגירי קוורץ, המלוכדים בתמיסות גירניות (קרבונט). ככל שמצפינים, כך מתחלפים לעתים גרגירי הקוורץ, בגרגרים גירניים, גסים יותר. דרגת הקושי של הכורכר ומידת התפוררותו שונה בהתאם לעצמת הליכוד של הגרגרים. במקומות מסוימים, ניתן לראות בשכבות הכורכר, סימני עיצוב על ידי הרוח, כגון שיכוב צולב, המעידים על כך שהכורכר היה פעם גבעת חול ניידת.

תוך כדי היווצרות רכסי הכורכר, עבר קו החוף גם תהליכים של שבירה ושקיעה. התרוממות שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל, לוותה בשקיעה של החוף. בדיקות גיאולוגיות וארכיאולוגיות מוכיחות, שהחוף נמצא בתהליך של שקיעה איטית. עדות ברורה לכך הוא הימצאו של רכס הכורכר המערבי, שנוצר ביבשה, מתחת לפני הים, בעומק המגיע לעתים לכמה עשרות מטרים. יש המסבירים את שקיעת החוף, גם על ידי הימצאותו של קו שבר גיאולוגי לאורך החוף, שגרם להיווצרותו של מצוק הכורכר בסמוך לקו המים.

שרידים ארכיאולוגיים של אתרי התיישבות לאורך החוף, המצויים כיום מתחת לפני המים ונמלו השקוע של הורדוס בקיסריה, הם עדות ברורה לשקיעת קו החוף באלפיים השנים האחרונות[3].

השפעת ההר:

המרזבות  בנויות בחלקן משכבות של חומרי בלית, שנסחפו והוסעו לכאן מן ההרים שממזרח לאזור (הרי הגליל, הרי שומרון והרי יהודה)[4].

ברצועה זו אפשר להבחין בכמה יחידות נוף, ממזרח למערב:

• רכס הכרמל:  מזדקר בתלילות מעל החוף ומצפון לואדי מילק[5] "חוטם הכרמל": אזור נמוך יותר, עליו הוקמו זכרון יעקב, שוני וכדומה.

ראו באתר זה: סיור לחוטם הכרמל

• רכס הכורכר המזרחי: ממנו כמעט לא נותרו שרידים וניתן לראות ממנו רק קטע קטן מאוד, למרגלות המדרון הדרום מערבי של הכרמל. בין מורדות הכרמל והרכס התיכון, הצטברו אדמות סחף רבות, בשטח זה קיימות גם מניפות סחף ומדרגות חוף קדומות.
• המרזבה המזרחית: זהו עמק אורך, המכונה גם "אבוס", שהיה מכוסה בעבר בביצות ובו רוב השטחים החקלאיים של האזור. הסבתה לחקלאות נתאפשרה רק כאשר הורחבו והועמקו, באופן מלאכותי, מעברי ניקוז לנחלים הזורמים אל הים. הגדול והמוכר שבהם הוא נחל אורן, שזמן חציבתו לא ידוע, אך יתכן שהוא קשור בראשית הישוב העירוני, תל מגדים, שקם מצפון לאפיקו, בראשית האלף השני לפני הספירה. לאפיקו של נחל מערות, בעל הזרימה השיטפונית, נחצב מעבר ברכס הכורכר, בתוואי המהווה המשך ישיר למוצאו מהקניון ההררי[6].
• רכס הכורכר התיכון: עליו בנוי הכביש הראשי חיפה-תל אביב:  נמשך ברציפות, מנחל תנינים עד לנחל מגדים. אורכו כ – 20 ק"מ ורוחבו הממוצע כ – 250 מ'. גבהו נע בין 35-25 מ' מעל פני הים, אך הוא מתנשא רק כ – 15 מטרים מעל סביבתו. בשל הצפתו מספר פעמים על ידי הים, יש בו משקעים ימיים ויבשתיים לסירוגין. ברכס זה נחשפו שרידים של תרבויות פרהיסטוריות, שהתקיימו כאן, כאשר השטח היה בתחומי היבשה. נחלי הכרמל, שלא הצליחו לחצות את רכס הכורכר חייבו חציבה מלאכותית, להעברת המים ומניעת היוצרות ביצות. בנחל דליה ובנחל מערות ניתן לראות עד היום שרידי חציבה קדומים.
• המרזבה המערבית: עמק אורך. בתקופות שבהן לא נשמרה החציבה והמים נחסמו בדרכם אל הים נוצרו ביצות רבות וכיום מכוסה בחלקו בבריכות הדגים שתפסו את מקומן.
• רכס הכורכר המערבי: רכס הגובל בים וניכר במפרציו הרבים. רכס זה אינו רציף והוא מופיע בצורת שתי שרשרות מקבילות של גבעות נמוכות. תהליכי הגידוד יצרו כאן נופים ייחודיים ולכן נחשב אזור זה לאחד החופים הסלעיים היפים בארץ ישראל. הים שחודר בין הגבעות יוצר מפרצונים קטנים, ורכסי הכורכר הנמוכים מתנשאים רק מספר מטרים מעל גובה פני הים. חדירת הים לתוך הסלעים יצרה לגונות. את הלגונות והמפרצונים ניצל האדם בעת העתיקה לעגינה ולמלאכות שונות כגון הפקת ארגמן או צביעת בדים.
• הרכס הימי: רכס כורכר הנמצא בים ונותרו ממנו מספר איונים.

קו החוף

קו החוף היה מאז ותמיד בלתי יציב וחשוף ביותר לשינויים ולהשפעות של גורמים שונים. למעשה, הקו אינו מוגדר, אלא שהוא משתנה בהתמדה, בהשפעת הגלים, הגאות והשפל, השינויים בכיוון הרוחות ובעצמתן, כתוצאה מהצטברות של חומר מורבד ועוד. לאחר שהאקלים התייצב, בתום תקופת הקרח האחרונה, לפני כ-12,000 שנים, החלו תהליכי הסרה, גידוד והרבדה, האופייניים לקו המגע שבין הים לחוף, לפעול למיתון התוואי. האפיק התחתון של הנחלים, שהוצף במי הים שהתרוממו, החל להיסתם בסחף שהוסע על ידי הנחלים. חלק מהסחף, שהגיע לים הפתוח, כמו גם החול המוסע על ידי הגלים והזרם החופי מכיוון הדלתה של הנילוס וחופי צפון סיני, הורבד על ידי המשברים בפתחם של מפרצי אסטואר (Estuary)  [7]  בשפכי הנחלים, בעוד שגלי הים המשיכו לגדד את הכפים וחצאי האיים שביניהם.

הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל יהודה זיו מסביר, כי רכס הכורכר, הנמשך לאורך חוף הים שמטנטורה וצפונה, נמוך ומושפע מאד מגידודם של משברי הים. על כן, חוף זה מפורץ מאד וכולו שוניות, מפרצים זעירים ואיי סלע קטנים. הגדול שבאיוני הסלע הוא "אי היונים" שמול שפת הים של קיבוץ מעגן מיכאל, ושתי קבוצות איונים רצופות מצויות בחוף דאר ונווה ים. צירוף זה אף הוא היה אידיאלי, להקמת מעגנים בימי קדם.  עיצוב נופו המיוחד של החוף המסולע, הושפע רבות מכוח עמידותו הרב של הכורכר, המכיל כאן אחוז גבוה של גיר מלכד – בשל קרבת הכרמל, שסיפק סחף גיר באמצעות נחליו, היורדים כאן אל הים.  משום כך נראה ברכסי הכורכר של חוף הכרמל, שפע של מחצבות בניה מימי קדם.

הארכיאולוג אבנר רבן כותב, כי בהמשכו של תהליך זה, נוצר קו חוף ישר כמעט, הבנוי בחלקו ממחשופי סלע, המגודדים בהדרגה על ידי הגלים והזרם החופי, מכיוון הדלתא של הנילוס וחופי צפון סיני. החול הורבד בפתחם של ערוצי הנחלים, בעוד שגלי הים המשיכו לגדד את הכפים ואת חצאי האיים שביניהם. בהמשכו של תהליך זה, נוצר קו חוף ישר כמעט, הבנוי בחלקו ממחשופי סלע, המגודדים בהדרגה על ידי הגלים, ובחלקו – מהרבדות חול, שבעורפו הסתום של הנחל, נוצרה מרזבה ביצתית או לאגונרית, המנותקת מהים, פרט לפרקי זמן קצרים, של שיטפונות חורף עזים במיוחד. תהליך התפתחות זה של קו החוף, מותנה בעוצמת הזרימה של הנחלים, המתנקזים אל הים ובתכיפותם, כמו גם הבדלי המפלס שבין גאות ושפל. ככל שאלה גדולים יותר, כך יואט התהליך. לכן, באזורים גשומים ובעלי תנודה גדולה יחסית של גאות, יהיו הנמלים במעלה אפיקי הנהרות.

בארץ ישראל מוכר רק ישוב אחד לחוף הים, באלף השלישי לפני הספירה והוא אשקלון. עם התייצבות האקלים ומפלס האוקיינוסים בראשית האלף השני לפני הספירה, החלה תנופת התיישבות בהיקף נרחב וחסר תקדים.  בין 2000 ל-1800 לפני הספירה, נוסדו עשרות ערים חדשות לאורך מישור החוף, בקטע שבין אשקלון לצידון. כמעט כולן, באתרים שלא היו מיושבים כלל באלף השנים שלפני כן. כמעט בכול המקומות, נוסד צמד ערים: האחת בקו החוף ממש. בדרך כלל בפינה צפונית של "מפער המים" של אפיקו הקדום של נחל, בפתחו של האסטואר ההולך ונסתם. השנייה – במעלה האפיק, פנימה. באתר שניתן היה להגיע בספינות. הקמתן של ערי הנמל הללו, הביאה לתנופת פיתוח כלכלית ולשילובה של ארץ ישראל במערך הסחר הימי ששגשג בחופי הלוונט, בעיקר בין מצרים לחוף של האזור שהוא כיום בלבנון, בימיה שושלת ה-12 במצרים (מאות 19-20 לפני הספירה). כדי לשמר את מקור שגשוגם הכלכלי, נאלצו תושבי הערים החדשות, להבטיח את תקינות הנמלים ואת איכות העורף החקלאי, על ידי שיפור במערכת הניקוז לים.

הסיור

נתחיל את סיורנו בבית הספר המנדטורי, שנבנה על רכס הכורכר ובאנדרטה לזכר לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני", שנפלו בכיבוש הכפר טנטורה, במסגרת, "מבצע נמל", במלחמת הקוממיות, בתחילת מאי 1948.

מטרות המבצע היו "ביעור וטיהור הדרך המובילה מתל אביב לחיפה", וניתוק כפרי "המשולש הקטן" שבכרמל, מנתיב אספקת הנשק המגיע מטנטורה שעל חוף הים ובידודם. בלילה שבין ה-22 ל-23 במאי, יצאה פלוגה מגדוד 33 של חטיבת 'אלכסנדרוני', לכבוש את הכפר בשלוש זרועות – מצפון, מדרום וממזרח, בסיוע של ספינת חל הים ממערב. בקרב נהרגו 13 מחיילי 'אלכסנדרוני ' ומעל ל – 70 מקומיים. לאחר כיבוש הכפר עזבו רוב תושביו (בין 500 ל-1200) לכפר השכן פוריידיס, שכבר נכנע קודם לכן, ואילו אחרים מתושביו עזבו למשולש הערבי שבצפון השומרון. לפי בני מוריס, "ברור כי לפחות חלק מתושביו גורשו". ב-18 ביוני נמסרו 1086 מתושבי טנטורה, בסיוע הצלב האדום, לידי הצבא העיראקי, ששיכן אותם בטול כרם. "המשולש הקטן" נכבש בסוף יולי 1948, סמוך לתחילת ההפוגה השנייה, ובוצע אף הוא על ידי חטיבת אלכסנדרוני, בסיוע כוחות מחטיבת 'גולני' ומחטיבת 'כרמלי'.

אנדרטה לזכר הלוחמים (שנהרגו מאש כוחותינו), ניצבת במושב עין איילה.

נדון בסיפור הטבח שלא היה בטנטורה. תלמיד מחקר בשם  תדי כ"ץ , העלה טענה זו בעבודת המוסמך שלו. ההיסטוריון בני מוריס מבהיר, כי מסמכים מהתקופה מאשרים שהחיילים רצחו מספר שבויים וגירשו את התושבים. אך אינם מאמתים טענה בדבר טבח, אך הבעיה המרכזית בעבודתו של תדי כ"ץ, שהיה הראשון לפרסם את הטבח (שמעולם לא נטען על ידי גורמים ערביים), היא הסתמכות יתר על ראיונות מוקלטים מאוחרים ובעיקר אימוץ עמדה פוסט-מודרנית מובהקת לגבי מושג האמת ההיסטורית.

עוד על הקרב, ראו באתר זה: תולדות טנטורה. ראו גם: טנטורה- הטבח שלא היה

משם ניסע למגרש החניה של חוף דור – נחשולים.

המזגגה

נבקר במבנה המזגגה, שנבנה ב-1891, לפי הוראת הברון אדמונד דה רוטשילד, שרצה כי היין, בייחוד מן המינים היקרים, ישלח ישירות בבקבוקים, שימולאו ביקבים עצמם. ברכה זילברשטיין, אוצרת מוזיאון המזגגה, כינתה את המקום "הסטארט-אפ של הברון"  הברון ייעד את המפעל בעיקר לייצור בקבוקים, אם כי הוציאו לשוק לא מעט כלי זכוכית אחרים, כולל כוסות. הובאו מומחים מחוץ לארץ, כדי  להפעיל את הכבשנים וללמד את המלאכה לפועלים. היה זה חלק מתפישתו של הברון, שהתבססה על שילוב התוצרת החקלאית של המושבות, על כוח עבודה יהודי ועל הטמעת חידושים טכנולוגיים, שהיו  מקובלים בתעשיות מודרניות[8]. מנהל המפעל היה מאיר דיזנגוף (1861-1936) מהנדס כימיה, בוגר הסורבון ,שהשתלם במרכזי יצור זכוכית בעולם. דיזנגוף הוא זה שבחר את טנטורה, כמקום להקים בו את המפעל, משום שהיתה כאן קרקע זמינה, בבעלות יהודית, חומר גלם זמין (חול), קרבה למעגן טבעי, ממנו יגיע חומר הגלם, כולל פחמי אבן להסקת התנורים, כך גם ייצאו את הבקבוקים לראשון לציון (דרך יפו). עם אפשרות לבנות נמל עמוק יותר בעתיד. שטח המזגגה, כולל החצר, היה 50 דונם. מלבד המבנה העיקרי, ששימש את המפעל, היו בחצר בנין מגורים, בעל מרתף,  עבור המנהל, שם היתה גם המעבדה שלו. בנין מרשים זה בולט עד היום במיקומו, בראש גבעת כורכר קטנה ובצורתו – מבנה מסיבי גבוה, בעל שערים וחומות מרשימים, בנוי מלבני כורכר מסותתות היטב .מבנה נוסף שימש למגורי העובדים.

בחצר המזגגה, שרידים של בית בד, אבן מיל רומית ועוגנים רבים, מתקופות שונות.  כמו כן חלקי תותחים ונשק אחר שהושלכו לים בידי צבא נפוליאון, שנסוג מעכו בשנת 1799.

על המזגגה והישוב שקם לצדה, ראו באתר זה: טנטורה.

ניתן לשלב בטיול, סיור מודרך במוזיאון המוקדש לתולדות המבנה וייצור הזכוכית  ולתולדות האזור.

תל דור (דאר).

משם נטפס לתל דור, הנמצא בקוו הגבול שבין מישור החוף לבין חוף הכרמל, שהוא חלק מהחוף הפניקי, המשתרע מכאן ועד גבל שבסוריה. המקום מזוהה עם העיר המקראית דור (או דֹּאר). התל חבוק בשלושה מפרצים, שהדרומי והארוך מביניהם, תחום על ידי שלושה איים קטנים, היוצרים מעין לגונה, הנוחה לעגינת ספינות. נתון טבעי זה, אפשר ליושבי העיר, לבנות בה כשניים או שלושה נמלים. דבר זה הפך את העיר דור לנמל ונקודת סחר חשובה. הזיהוי של תל דור עם העיר העתיקה דור, נסמך על מקורות יווניים ולטיניים (כגון אוסביוס)[9] וכן על מפת פויטינגר[10], הממקמים את העיר דור, כ-12 ק"מ צפונית לקיסריה.

זה המקום לספר את תולדות המקום לאורך ההיסטוריה, תוך שימת הדגש על תושביו הת'כרים (המכונים גם "סיקוליים"), שהיו אחד מגויי הים ונספר בהרחבה על פרשת הכהן המצרי ואן אמון, במאה ה-11 לפני הספירה, שמיומנו ניתן ללמוד רבות על האזור והמקום, בתקופת הברזל הראשונה. נמשיך צפונה, לכיוון "מפרץ האהבה", שם נסייר במתקנים להפקת צבע הארגמן, שנקרא ביוונית "פויניקוס" ומכאן "פניקס", עוף החול וגם "פניקיה". זהו גם מקור השם "כנען", שהוראתו ארגמן. את הצבע הכינו מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמון קהה קוצים (Hexaplex trunculus). הארגמן מוזכר פעמים רבות במקרא (38), כמקור להערכה אישית ועושר וכן כסמל שלטון בקרב מלכי ישראל. כך למשל: "וְאֶת-הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה, עֶשֶׂר יְרִיעֹת: שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי–כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות, ו', א'  [11].  הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה.

השם "פניקים" הוא כינוי יווני לכנענים, שחיו באזור זה, מכאן ועד החוף הסורי. במקורותינו נקראים  הפיניקים "צידונים". נרד מן התל למפרץ נחשולים וממנו למפרץ דור, שם נראה את הבאר התת ימית, ששמשה בעבר את תושבי הכפר. נמשיך ל"בית חג'אג'", שהיה כנראה בית המכס של הנמל. המתיישבים היהודים השתמשו במפרץ הזה לצורך פריקה של צריפי העץ שהובאו מרומניה ושימשו באופן זמני את מתיישבי זכרון יעקב. כאן גם פרקו את חומרי הגלם והציוד שנועד לבניית בתי המושבה. כאן נחתה סירתו של הברון רוטשילד, שיצאה מספינתו המפוארת, אשר עגנה בים ממול. מכאן יצא הצי העברי הראשון, של הספינות שנועדו להוביל בקבוקי יין לאירופה וסופו שנטרף בסערה. המפרץ שימש מעגן טבעי לכל הפעילות הנזכרת, בלא שייבנו בו נמל, או אפילו מתקני עזר קבועים. מעת לעת הותקן מזח עץ קטן, לכן לא נותר בשטח זכר לנמל העברי הראשון[12]. זה המקום לספר את תולדותיו של הכפר טנטורה. בתוך כפר הנופש דור, נותר קבר שייח' מג'מרי (או בז'יראמי), שמוצאו ממצרים, ונקבר כאן כנראה בשנת 1800.

למרבה הצער, החליט מי שהחליט, להרוס את ביתו של מרדכי בונשטיין, שקיבל את הצעת  אליהו שייד, מנהל מושבות הברון, לעבור לטנטורה, שנרכשה בשעתו יחד עם אדמות זמארין. הברון לא רצה לאבד את חזקתו בקרקע והחליט ליישב אותה. בונשטיין הצליח לפתח עם שכניו הערבים, יחסים טובים, עד שאלו בקשו ממנו להתמנות למוכתר הכפר. האגדות מספרות כי שכנע אותם  לחדול ממלאכה ביום השבת ואלו כינו אותו "מוסא טנטורה". שייד נטע בו תקוות שווא על עיר שתקום בטנטורה ובה נמל בינלאומי ימי ותעשיה פורחת. אולם לאחר שהתפכח מהחלומות, עקר לזכרון יעקב, עשר שנים לאחר שהתיישב בטנטורה[13].

ראו באתר זה: זכרון יעקב – מושבת הברון.

על, דאר, יצור הארגמן, וטנטורה, ראו בהרחבה, באתר זה: טנטורה.

משם ניסע לכפר ג'יסר א-זרקא, נחצה את רכס הכורכר במנהרה קצרה וניסע היישר לכפר הדייגים. זהו הכפר הערבי היחיד ששוכן על חוף ים וכל שכניו יהודים. הדרך לכפר, המכונה בקיצור "ג'יסר", עוברת מתחת לכביש החוף במעבר בטון, שרוחבו כרוחב מכונית אחת בלבד, ותקרתו שרוטה, עדות לנהגי משאיות או אוטובוסים, שטעו לחשוב שיוכלו לחצות אותו ללא פגע.

שמורת נחל תנינים

ניתן להקדים לסיור בג'יסר א-זרקא, סיור בשמורת נחל תנינים. השמורה משלבת טבע והיסטוריה ארוכת שנים. החל מעופות מים וצמחי נחלים ועד טחנות קמח עתיקות, סכר קדום ואמת מים.

המסלול המומלץ, משולב של מסלול הסכר (המסומן במפה באדום) ומסלול האמה (מסומן בשחור). הולכים לאורך הסכר הרומי,  עד לתצפית, שם נכנסים לאמה. הולכים בתוך האמה עד שרואים מימין את הסכר הגדול. יוצאים מהאמה וממש לפני הסכר פונים שמאלה והולכים בין טחנות הקמח הביזאנטיות. עולים על הסכר וממשיכים עליו לכיוון צפון מערב. בנקודת התצפית ניתן לראות את נחל תנינים וכן לצפות בעופות שונים. יורדים בשביל למטה ומגיעים לטחנת הקמח העות'מאנית. השביל מתפתל בסבך של צמחיית נחלים טרופיים, חוצה את הערוץ בגשרוני עץ. לעתים ניתן לראות שפמנונים השוחים בנחל.

ג'יסר א-זרקא

כשנוסעים ברחובות הכפר קשה לפספס את הבניינים העירומים שבנייתם עדיין לא הסתיימה, את הדרך הישרה והצרה, שמשאירה בקושי מעבר למכונית אחת, את התושבים שהולכים על הכביש לצד המכוניות, מכיוון שהמדרכה לא באמת קיימת. יחד עם זאת, ראוי לציין, שבניגוד להרבה מאד ישובים ערבים בארץ, הרחובות בכפר עם שמות וגם שילוט ברור ויפה. ברקע בולט מסגד מרהיב, בעל כיפת זהב, קרוי על שמו של הרחוב הראשי בכפר, עומר אבן אלח'טאב, הח'ליף השני, שהשלים את כיבוש חצי האי ערב וכבש גם את ארץ ישראל. מנגד, הפוטנציאל אדיר: הכפר שוכן באזור אטרקטיבי מבחינה נופית: חוף ים מרשים,  קירבה לאתרים ארכיאולוגיים וכמובן נחל תנינים, החוצץ בין חוף הכרמל לשרון , וזורם מצפון לכפר, אל הים.

הכביש ממשיך עד לחוף הים. באופן מפתיע, נקי ומטופח. במקום מגרש חנייה גדול ומרווח, מטע של דקלים, שולחנות פיקניק ומאחור, בקתות של דייגים. חזיון נדיר בארצנו. בכפר הדייגים, התחום בצדיו בשני "מגדלורים" זעירים, פזורים כמה צריפים במפרץ קטן ועגול, סירות הדייגים הנעות לאיטן במים, מנקדות את מימיו הכחולים, בשפע של צבעים. גופות של דגים,  בלתי ראויים למאכל, שנמשו על ידי הדייגים, צפות במימי המפרצון. פה ושם סירת עץ נטושה, שידעה ימים טובים יותר. הדייגים מתקנים את הרשתות, מתקינים פיתיונות מדיונונים (שבידה)  ומתארגנים לדייג הלילה. זהו כפר הדייגים היחידי בישראל. בעבר הלא רחוק, טרם שהים התיכון הפך ל"מדבר", מבחינת הדגה[14],  רשתות הדייג הירוקות היו הסמל של הכפר. דור הבנים נותר כמעט ללא פרנסה, לבדו מול ים גדול וריק מדגים[15]. מספרים שפעם, עד שנות ה-60 של המאה הקודמת, גיחה קצרה לים היתה מניבה שלל שלא יניבו עשר גיחות ארוכות בימינו.[16].

ראו באתר זה: ג'יסר א-זרקא.

נלך היישר אל נחל התנינים, הטובל בצמחיה טרופית צפופה. הימצאותם של תנינים באזור ריתקה במשך שנים, חוקרים ונוסעים.

נספר על היווצרות ביצות כבארה ואת הסיפור המופלא של ייבושן, הקשור במדה רבה לאישיות יוצאת הדופן של מהנדס המים דוב קובלנוב.

ראו באתר זה: ביצת כבארה וייבושה.

תל תנינים

מדרום לשפך בולט מצוק כורכר מגודד, לא גבוה ומכורסם על ידי הגלים המתנפצים אליו. זהו תל תנינים. טבלאות הגידוד המתמשכות ממנו לכיוון הים, מעידות כי בעבר התמשך התל כמה מטרים מערבה. זהו תל תנינים, שהערבים קוראים לו "חירבת אבו טנטור" והוא המזוהה כעיר "קְרוֹקוֹדִילוֹפּוֹלִיס" (Crocodilopolis), היינו, "עיר התנינים". עיר קטנה, שהייתה מיושבת מהתקופה ההלניסטית ועד התקופה הביזנטית.

על התל, ראו בהרחבה, במאמר על נחל התנינים.

הגשר הטורקי

בשפך נחל תנינים נמצאים שרידים של גשר קשתות טורקי. ראשיתו בגשר רומי עתיק, ששופץ בידי העות'מאניים בשנת 1898, לקראת ביקורו המלכותי בארץ ישראל של קיסר גרמניה וילהלם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה, שהיה נקודת ציון בולטת בתולדות ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית. הקיסר ביקש לעבור במרכבתו מחיפה לירושלים, לאורך חוף הים התיכון, כדי לחנוך בירושלים העתיקה את כנסיית הגואל. הטורקים מיהרו לשפר ככל יכולתם את הנתיב בחוף הכרמל, שהפמליה המלכותית היתה אמורה לעשות את דרכה, במרכבה נהוגה בידי העגלון גיאורג סוס, בן המושבה הגרמנית בחיפה[17]. לשם כך בנו שני גשרי אבן, על נחל מערות ועל נחל דליה  (ואדי דיפלה) ושיפצו את שרידי הגשר הרומי העתיק  הנטוי על שפכו של נחל תנינים[18]. הגשר מופיע במפות של סוף המאה ה-19 שם הוא נקרא "גשר הקיסר" ותוכנית לשיקומו מקודמת בימים אלה. רוח משובבת נפש נושבת מן הים, מרככת את העליבות. מן התל , נרד אל נמל הדייגים הציורי, נספר את סיפור הכפר: אנשי הע'וורנה שישבו בביצות, רכישת הקרקעות על ידי יק"א, פינוי התושבים לכאן, על ידי פיק"א ועוד.

מצודת הבונים

ניתן לשלב בסיור את חוף הבונים ומצודת כפרלט (ידוע גם כ"מבצר הבונים"). המבצר בנוי על גבעת כורכר שגובהה כשלושים מטרים, הנמצאת כ-800 מטרים ממזרח לקו החוף, כשמונה קילומטר מדרום לעתלית וכחמישה עשר קילומטרים מצפון לעיר קיסריה. מבצר זה הוא דוגמא נאה למבצר צלבני. זהו "קסטרום", היינו מבצר מרובע ולו ארבע חומות חיצוניות שבפינותיהן ארבעה מגדלים .בחלק הפנימי יש מבני מגורם הצמודים לקירות.

זהו אחד המבצרים הצלבנים הבודדים ששרדו בארץ ישראל, שלו מגדלים עגולים. ברוב המבצרים שנבנו בארץ, בתקופת ממלכת ירושלים הצלבנית – כמו למשל, בכוכב הירדן ובבניאס – המגדלים הם מרובעים. אולי זה סגנון שהובא על ידי הצלבנים האירופאים מארצות מוצאם. המגדלים העגולים, נבנו בארץ בתקופה הערבית הקדומה, בעיקר במאה ה-8, בתקופת שלטונם של הח'ליפים לבית אומייה.  בתקופה זו נבנו מספר מצודות לאורך חופי הארץ שנועדו למנוע פלישה ביזנטית שמטרתה להשיב את שנלקח מהם על ידי הכובש המוסלמי. המבצרים המוסלמים היו המענה הטוב ביותר לו היו מסוגלים הערבים, ששליטתם בים הייתה דלה ביותר ולא החזיקו כל צי שהוא (אף לא צי סוחר). בתקופה זו פעלו הח'ליפים האומיים להגדלת הישוב במישור החוף ולביצורו, באזורים בהם הייתה הגישה אל החוף קלה ואשר היוו נקודות עגינה אפשריות לצי הביזנטי המפותח. במקורות הערבים נזכרת פעולת בניה של הח'ליף האומיי הישאם עבד אל-מליך, במקום ששמו Kafarlab, ליד קיסריה. המבנה שוקם כנראה על ידי הצלבנים, ללא שינוי בתכניתו המקורית.

על תולדותיו לא ידוע הרבה, משום שההיסטוריונים של התקופה הצלבנית אינם מזכירים אותו כלל, למרות מיקומו הסמוך לדרך הראשית שעברה לאורך מישור החוף. במסמכים שנמצאו מהתקופה הצלבנית, מוזכר המקום ככפר, שהיה שייך תחילה לאדוני קיסריה, נמסר בשנת 1213 למסדר ההוספיטלרים ונמכר ב-1232 למסדר הטמפלארים. בשנת 1265, לאחר כיבוש קיסריה, נפל המקום בידי המצביא הממלוכי ביברס, שנלחם למיגור הנוכחות הנוצרית בארץ ישראל. משברי מידע הידועים כיום ניתן להסיק כי המבצר ואדמותיו הושבו לתקופה מסוימת לידי הטמפלרים, ככל הנראה בשנת 1283 עת נחתם חוזה בין הצלבנים לממלוכים, חוזה שהבטיח בין היתר את שלומו של מבצר עתלית. בשנת 1291, עם חידוש ההתקפות הממלוכיות על מעוזי הצלבנים נפל גם המבצר בידי המוסלמים ונחרב. במרוצת השנים הוקם במקום כפר ערבי בשם כפר לאם, שחלק מבתיו נבנו בתוך המצודה הנטושה ממש, או צמוד לחומותיה. הכפר הקטן על כשלוש מאות תושביו התקיים במקום עד לפרוץ מלחמת העצמאות. ב-16 ביולי 1948, במסגרת מבצע כיבוש הכפרים הערביים בחוף הכרמל. אניית חיל הים "ווג'ווד" הפגיזה את הכפר טירה – טירת הכרמל כיום ואילו הספינות  "חנה סנש" ו"התקווה", ירו לעבר כפר לאם וצרפנד, והוא נכבש, על ידי חטיבת 'כרמלי', כעבור זמן קצר לאחר שמרבית תושביו נטשו את המקום.

במבצר שמידותיו  50 מטר על 58 מטר, נמצאים שרידי המבנים עם קמרונות קשתיים וממוקמים במפלס תחתון מגובה החומות, ונראים יותר כמרתפים, באחד מקמרונות אלה התגלה מטמון של מטבעות צלבניים. כן נמצא בור מים. באולם תת קרקעי, הנמצא מדרום לשער שמחוץ לחומת ובחלקו נסתם במפולות להבחין בכמה עמודים, בחלקם חצובים בסלע, התומכים בתקרה בנויה אבני גזית גדולות גובה החומות כחמישה מטר ובצידה החיצוני תומכות לתמיכה. בשנת 1949 הוקם במקום מושב הבונים ובתחומו נמצא המבצר כיום. ניתן לשלב עם ביקור בקיבוץ מעגן מיכאל, שייפתח לתיירות לקראת סוף הקיץ של 2020. מעבר לסיפור המופלא של ראשית הקיבוץ ב"גבעת הקיבוצים" שליד רחובות, ניתן לבקר בגן הסוקולנטים,  בבריכה לגידול דגי הנוי ועוד.

עין איילה

הביקור במושב זה, אחד מ"כפרי המגבת" של חוף הכרמל", מתמקד באנדרטה לחללי מבצע שוטר, לכיבושו של "המשולש הקטן"

מסביב נפלו כפרים בזה אחר זה לידי הצבא הישראלי. גלי הפליטים הביאו אתם סיפורים על תבוסה לכוחות עדיפים וקורבנות רבים – ומטנטורה השכנה אף הגיעו שמועות על טבח. אך מגיני "המשולש הקטן" סירבו להיסחף בגל הבריחה. ב"ספר תולדות ההגנה" נכתב: "רק במקומות מועטים מוצאים אנו יוצאים מן הכלל: כפרים ויישובים המחזיקים מעמד בים זה של פאניקה […] כך יש לציין מבחינה צבאית את עמידתם של הכפרים טירה, עין רזאל, איג'זים וג'בע באזור הכרמל דרומית לחיפה. כפרים אלה החזיקו מעמד זמן רב לאחר שנפלה חיפה, ולא זו בלבד, אלא שאנשיהם המשיכו להטריד את התחבורה היהודית לחיפה ואילצוה לעבור דרך ואדי מילח. טירה נכבשה על ידי כוחות צה"ל רק ב-16.7.48. שלושת הכפרים האחרים, שזכו לכינוי 'המשולש הקטן', נכבשו רק ב-25.7, לאחר שהדפו שתי התקפות של צה"ל ונערך עליהם מצור. כ-800 מאנשיהם פרצו להם דרך והגיעו על נשקם לקווים הערביים בוואדי ערה".

כיבושו של חוף הכרמל הושלם רק בסוף יולי 1948.

עם כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה, במלחמת העצמאות, נותרו שלושה כפרים ערביים במובלעת החולשת על כביש החוף דאז (כביש 4 של ימינו) בדרום הכרמל, אשר נודעה בכינוי "המשולש הקטן". הכפרים היו: עין ע'זאל, ג'בע ואיג'זים (כיום: עין איילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל, בהתאמה). הכפרים במובלעת זו, חסמו באופן פעיל את כביש החוף בדרך שבין חיפה ותל אביב, על ידי ירי וחבלות. כתוצאה, התחבורה היהודית, בקטע שמזכרון יעקב צפונה, עקפה את כביש החוף דרך ואדי מילח (כביש 70 של ימינו), יקנעם ויגור.

תנאי ההפוגה הטילו הגבלות מדיניות על פעולות צבאיות. מכיוון שבהתאם להחלטת החלוקה של האו"ם נועדו כפרים אלה להיות בשטח מדינת ישראל, תוכננה הפעולה כמבצע משטרתי נגד אוכלוסייה שאינה מכירה בריבונות מדינת ישראל, לכן נקרא המבצע "מבצע שוטר", אף שמדובר היה במבצע צבאי לכל דבר ועניין.

ימים אחדים לפני כן עוד התנהל עם ראשי הכפרים משא ומתן לחילופי שבויים וחטופים, שהסתיים בהצלחה. אחריו נפתח משא ומתן על כניעה, שאותו החליטו הכפריים להפסיק, משום שהאמינו כי יוכלו להחזיק מעמד עד להפסקת האש. אבל ממשלת ישראל לא התכוונה להניח להם. עכשיו, בחסות ההפוגה, היה ביכולתו של צה"ל להטיל למערכה נגד שלושת הכפרים הסוררים כוחות משלוש חטיבות, בסיוע חסר תקדים של שריוניות, ארטילריה וחיל האוויר.

ההתקפה החלה בליל 24 ביולי 1948. הניסיון הראשון נכשל. הפלוגה מ'גולני', שנועדה לכבוש את ג'בע הותקפה, כמה מחייליה נפצעו, בדרכה ליעד, ונסוגה. הפלוגה מ'כרמלי' שנועדה לכבוש את עין ע'זאל תעתה בדרכה, וכבשה משלט אחר מזה שנועד לה, ושאינו חולש על היעד. גם הפלוגה מ'אלכסנדרוני', שנועדה לאיג'זים, לא הגיעה ליעדה. בבוקר 25 ביולי 1948 נעשה ניסיון נוסף באמצעות משוריינים שנעו לאורך כביש החוף, ופלוגה רגלית נוספת, מ'אלכסנדרוני', שנעה בעקבותיהם, לתקוף את הכפרים ממערב. ניסיון זה נכשל גם הוא, כיוון שהלוחמים בכפרים הציבו מחסומים בכביש, ומנעו מצה"ל את הגישה מכיוון זה. כל אותו יום הופגזו הכפרים בתותחים ובמרגמות והופצצו על ידי מטוסי חיל האוויר. בצהרי היום אירע אסון: פגז מרגמה שנורה על ידי חיילי צה"ל, פגע בפלוגה מחטיבת אלכסנדרוני והרג תשעה לוחמים. בסופו של דבר, עקב ההפגזות וההפצצות, וככל הנראה גם כיוון שהבינו כי העיראקים לא ייחלצו לעזרתם, נשברה התנגדות הלוחמים הערבים. לפנות ערב הצליחו כוחותיהם, כ-800 איש, לחמוק לוואדי עארה.. בלילה אור ל-26 ביולי 1948 חודשה ההתקפה, אך כאמור הכפרים היו ריקים ונכבשו כמעט ללא התנגדות.

(אהוד עין-גיל, המרד הערבי הקטן, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2006)

הערות

[1] יעקב שורר, טיולי ישראל צפון, כתר, ירושלים, 1990, עמ' 298

[2] שיטפונות והצפות מתרחשים גם בימינו, כאשר מערכות הניקוז הטבעיות והמלאכותיות אינן מסוגלות לקלוט את כל כמות המים הזורמים. מועדים לכך במיוחד האזורים העירוניים, שמערכת הניקוז שבהם לא תמיד בנויה לקלוט שטפונות גדולים במיוחד.

[3] גילה זוהר, רות פלג, מישור החוף : אדם וסביבה לאורך הדורות, לחטיבה העליונה, משרד החינוך והתרבות

[4] ראו בהרחבה: רותי פלג, מישור החוף: אדם וסביבה לאורך הדורות, הוצאת יד יצחק בן-צבי, בשנת 1997,

[5] (תוואי של נחל דליה, נחל תות ונחל יקנעם.)

[6] אבנר רבן "נמלי ארץ ישראל והשפעתם על קו החוף", בתוך: גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), נופי ארץ ישראל, ספר עזריה אלון, הוצאת אריאל, ירושלים, 200, עמ' 98. על עיצוב קו החוף, ראו יהודה זיו, תרמיל צד, אתרים ומסלולים במבט שני, כתר, ירושלים, עמ' 134.

[7] שפך נהר. שפך נהר שצורתו כמשפך – מין משולש שבסיסו כלפי הים וקודקודו במעלה נהר, נפוץ בעולם. צורת נוף זו נוצרת מפעילותם של מי הנהר וגלי הים אשר שוחקים את גדות הנהר הקרובות אל אזור השפך ובמהלך הזמן מרחיבות אותו מעת לעת. התרחבות של שפך הנהר והפיכתו לצורה של משפך מתרחשת באזורים בהם הגאות והשפל חזקים והנהר אינו מסיע די סחף ליצירת דלתא.

[8] ברכה זילברשטיין, המזגגה ותל דור, נחשולים 2019, עמ' 8

[9] אֵוסֵביוס איש קיסריה (סביבות 265/260 – )340/339; כונה גם "אֵוסביוס פמפילי" (קרי:"אוסביוס חברו של פמפילוס") היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה המוקדמת של הכנסייה הנוצרית (בפרט חיבורו "תולדות הכנסייה").

[10] מפת פויטינגר (Tabula Peutingeriana) היא מפת הדרכים והמחוזות של האימפריה הרומית, אשר נוצרה במאה ה-4 או ראשית מאה ה-5 לספירה, ושורטטה על פי נתונים שהופיעו ברשימת תלמי. המפה מתארת את רשת "שירות הבלדרים" (Cursus publicus) של האימפריה הרומית שהוקמה על ידי אוגוסטוס קיסר (63 לפנה"ס – 14 לספירה) על מנת להעביר אגרות מאת השליטים, הסעת פקידי ממשל, והעברת תקבולי מיסים מפרובינקיה רומית אחת לשנייה. היא מתארת את המרחב שבין ספרד ואנגליה במערב ועד הודו במזרח. מפת פויטינגר התגלתה בגרמניה בשנת 1507 כמגילה צרה וארוכה. המגילה הועתקה במאה ה-13 מהמגילה המקורית של מפת הדרכים העתיקה, שאיננה בידינו, על ידי נזיר בעיר קולמר שבצפון-מזרח צרפת. (ישראל פינקלשטיין, ‏הערות גאוגרפיות-היסטוריות לתיאורה של ארץ ישראל במפת פוינינגר, קתדרה 8, יולי 1977  ).

המפה נקראת על שם בעליה קונרד פויטינגר (1465-1547), מדינאי ואוסף עתיקות גרמני. הוא קיבל אותה מקונרד סלטס (Conrad Celtes) מווינה, שלא הספיק לפרסם אותה לפני מותו. העתק הראשון של המפה המקורית כלל 12 קטעים (אחד היה חסר). היא שימשה מפת דרכים ולכן גולגלה לגליל קל לנשיאה. פויטינגר הכיר בכך שמדובר בהעתק ממפה קדומה של האימפריה הרומית. המפה נמצאת כיום בספרייה הלאומית של אוסטריה, בארמון המלכותי הופבורג שבווינה.

[11] נירה קרמון, "תעשיית הארגמן בעת העתיקה באגן המזרחי של הים התיכון", עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1986,

[12] רן אהרנסון, לכו ונלכה, סיורים במושבות העליה הראשונה, יד בן צבי, ירושלים, 2004, עמ' 221

[13] איתי בחור, פעמון סדוק, עמ' 105-107; 110, 126, 156-157 181

[14] בעטיו של  סכר אסואן שנבנה על הנילוס במצרים (עצר את הסחף שהביא מזון לדגה),

[15] יוסי יובל, "ג'אסר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל", באתר ynet,  22 בביולי 2010

[16] משה גלעד, "האם אחד המקומות העניים בישראל יצליח להפוך לפנינה תיירותית", באתר הארץ, 16 ביולי 2018

[17] ראו בהרחבה: קונרד שיק, 'הכנות שנעשו בירושלים לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בסתיו 1898', בתוך: אלי שילר, למען ירושלים (אריאל 130–131), עמודים 200–202.

[18] "מחיפה עבר וילהלם במרכבה לאורך השרון, על גשרים מיוחדים שנבנו לכבודו על נחל מערות, על נחל דליה (דיפלה) ובשפך נחל תנינים, והם קיימים עד ימינו" (ז. וילנאי, "אריאל, "אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל", עם עובד/תרבות וחינוך, כרך ב, ג-ז, תל אביב, 1977, עמ' 2005). על הקמת הגשר, ראו: יהודה זיו, רגע של מקום, סיפורים מאחורי שמות מקומות, צבעונים, תל אביב, תשס"ה, עמ' 110