כתב: גילי חסקין 23-03-24

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ראו באתר זה: סיור לבנימינה (בהכנה) ; סיור לחוטם הכרמל   או כתוספת לאתרים בבקעת הנדיב.

לייתר הסיורים בארץ

הטיול לשוני, יכול לעמוד כסיור קצרצר בפני עצמו, או כחלק מהסיור לבנימינה, או כחלק מהסיור לחוטם הכרמל

נושא מרכזי בסיור, בנוסף לנוף, לטבע ולשרידים ההרודייניים, הוא ההתיישבות של תנועת בית"ר ופעילות האצ"ל. הסיור זה, הוא חלק מתהליך של הפיכתו של "המרד", עליו הכריז מנחם בגין, לאחר שהתמנה בינואר 1944, כמפקד האצ"ל, מעניין פולמוסי השנוי במחלוקת אידיאולוגית ופוליטית, לנושא של מחקר היסטורי אמפירי, שמטרתו להתעלות מעל ליריבויות בנות הזמן ההוא ולרגשות ההדדיים שחוללו ונמשכו שנים רבות. בלהט הרטוריקה של שני המחנות, היה קשה לקיים דיאלוג פורה בין החוקרים לבין העדות ההיסטורית. גם לאחר שתולדות הישוב והמדינה חדרו לאקדמיה והתבססו בה, נמשכה הדרתם של אצ"ל ולח"י. המחקר ההיסטורי באקדמיה התמקד בתנועת העבודה ונמנע מלעסוק בתנועה הציונית הרוויזיוניסטית, בבית"ר ובאצ"ל. אלו המשיכו להיות בעיקר נושא למחקר מחנאי. רק בשנות ה-80 של המאה ה-20, החלו נושאים אלו לתפוש מקום במחקר האקדמי. התהליך נמשך עד היום. סיור זה, הוא חלק מתהליך זה[1].

זהו טיול לקצה הדרומי של חֹוטֶם הַכַּרְמֶל, שהוא קצה של רמת הנדיב- שלוחתו הדרומית ביותר של הכרמל הנמוך, ומהווה את גבולו הדרום מערבי של רכס הכרמל (שהוא חלקו הצפון-מערבי של הכרמל). האזור מכונה בפי הערבים "אל ח'שם" = החוטם). גבולותיו של חוטם הכרמל הם: מדרום – השרון הצפוני, ליד בנימינה; ממערב – בקעת כבארה, ממזרח – בקעת הנדיב ומצפון נחל דליה הזורם בוואדי מילק. בחלקו הדרומי מערבי של חוטם הכרמל, נמצאים מצוקים הנקראים "צוקי החוטם".

בקעת הנדיב הוא עמק רחב במישור החוף, המשתרע על פני שטח של 20 קמ"ר בין מורדות הכרמל ממערב לבין רמות מנשה ממזרח וקרוי על שמו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. בקעה זו היא אזור מעבר בין השרון ורמת מנשה, וכמעט כולה מעובדת – כרמי גפנים ומטעים מגוונים. כמו כן, ישבו  שטחי טבע נרחבים, הכוללים את אזור רמת הנדיב, יער אלונים בשמורת הר חורשן, שמורת אלוני יצחק, נחלים ומעיינות. בבקעה אתרי מורשת הכוללים מבנים מתקופות קדומות. בנוסף לתיאטרון שבפארק שוני, את אמת המים "מי קדם", שהובילה מים לקיסריה ההרודיאנית, הדרך הרומית "דרך יפו" ההיסטורית, גתות, מבנים עתיקים, ועוד.

המועצה האזורית אלונה' היא אחת המועצות הקטנות ביותר בישראל היא הקטנה ביותר במספר יישוביה, ובה שלושה יישובים בלבד, גבעת ניל"י, עמיקם ואביאל. היא קרויה על שם האלונים הרבים המאפיינים את הגבעות באזור, ויישוביה (כולם מושבים) מזוהים מסורתית עם תנועת בית"ר.

לבו של הסיור הוא  פארק ז'בוטינסקי – שוני. (הוא שילוב של אתר ארכיאולוגי ואתר היסטורי – בסיס האימונים של האצ"ל ולימים מקומה של נחלת ז'בוטינסקי, שהוקמה על ידי יוצאי האצ"ל ב-5 בפברואר 1947 [2] . את המושב הקים גרעין מתיישבים של תנועת בית"ר ופלוגות הגיוס שלה. (גרעין זה הקים בשנת 1939 מושב בשם תל צור במסגרת 'חומה ומגדל' .

ראו באתר זה: ההתיישבות הציונית בחוטם הכרמל ;  חומה ומגדל

בשנת 1942 הועתק המושב למבצר שוני. בשנת 1946 הועתק המושב שוב, לאזור הסמוך לבנימינה, והפך, מוניציפלית, לחלק מהמושבה. אז גם הוסב שמו ל"נחלת ז'בוטינסקי", על-שם זאב ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת בית"ר, אשר נפטר בשנת 1940.

הסיור

חרבת סופאפי

ביציאה הצפונית מפרדס חנה, בהמשך לרחוב הנדיב, נוסעים בשדרת הגרווילאות[3] צפונה, לכיוון בנימינה. הגרווילאה החסונה הובאה לארץ ישראל בימי המנדט הבריטי, בזכות צמיחתה המהירה ועמידותה לתנאי יובש, (יחד עם עצים נוספים ממוצא אוסטרלי כגון קליסטמון, אראוקריה וקזוארינה וכמובן אקליפטוס). השדרה הזו נחשבת לשדרת העצים, שאינה שדרת אקליפטוס, הארוכה ביותר בארץ. בסוף הירידה, במקום בו נטועים עצי אקליפטוס, פניה בדרך עפר משובשת מזרחה, באזור חולי המכוסה במעט צמחייה, לחרבת סופאפי, בצפונה של פרדס חנה, כחצי ק"מ מזרחית לכביש פרדס-חנה בנימינה, מדרום לנחל ברק הנשפך לנחל עדה. שם  עומד מבנה גדול עם באר מים לידו. המבנה, ששמש כמחנה פרדות צה"לי, נמצא בגובה 38 מ' מעל פני הים; שטח בנוי – 467 מ"ר; ממדים כלליים – 35 מ' על 36  מ'[4]. בניה שכזאת נעשתה בפועל על ידי חברות עבריות כגון 'סולל בונה'[5].

ב-30 ביוני 1876 הכריזו סרביה ומונטנגרו, מלחמה על טורקיה והמורדים של בוסניה-הרצגובינה הצטרפו אליהן. המלחמה הסתיימה עם הסכם ברלין 1878, שבו נאלצה המדינה העות'מנית לוותר על שתי חמישיות משטחה ועל חמישית מאוכלוסייתה, כחמישה מיליון וחצי נפשות, כמחצית מהם מוסלמים. אובדן שטחים זה הביא לגל גדול של פליטים מוסלמים, שזרמו מהשטחים שנקרעו מהאימפריה העות'מאנית, בעיקר לפרובינציות הבלקניות שנותרו במדינה העות'מנית ובהמשך לאנטוליה ולשטחים אחרים בהם שלטו העות'מאנים[6]. בהסכם ברלין נקבע, שבוסניה והרצגובינה יישארו חלק מהאימפריה העות'מאנית, אך ינוהלו על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית. בפועל היה זה כיבוש אוסטרי, המתואר היטב בספר "הגשר על הדרינה", שכתב הסופר איוון אנדריץ' (שזיכה אותו בפרס נובל).

ראו באתר זה: תולדות בוסניה

הבוסנים המוסלמים, ששפתם הייתה סרבו-קרואטית, ניצבו בפני בעיה של זהות לאומית. במהלך השלטון העות'מאני בחסות הסולטאן העות'מאני עבד אל חמיד השני, היגרו בוסנים רבים והתיישבו ברחבי האימפריה העות'מאנית.

בעקבות הסכם ברלין ב-1878, מאות אלפי מוסלמים מהבלקן מצאו מקלט על אדמת אנטוליה. הם ראו עצמם טורקים בוסניים, ורבים מהם לא רצו לחיות תחת שלטון נוצרי[7]. השלטון חיפש להגדיל את רווחי המיסים והתבואה מן הארץ הדלילה באוכלוסין[8]. כך נוצרה התופעה, שאוכלוסייה סלאבית מהגרת מאירופה, משלטון אוסטרי, ונודדת לאסיה כדי לחיות תחת חסות ממשלה מוסלמית. מכיוון  שמבחינת השלטון העות'מאני, נוצר חלל שלטוני ריק באזור השרון הצפוני, והם נזקקו לגורם נאמן באזור זה. הם אפשרו להם לשבת בחורבות סופסאפי וחדידון (מעברו השני, המערבי, של הכביש), כשישה קילומטר מזרחית לקיסריה. אולם ישיבתם במקום נתקלה בקשיים רבים עקב מחלת הקדחת וגנבות של הבדואים. כמאה משפחות התיישבו בקיסריה, שהייתה מוקפת חומה ושכנה לחוף הים, וכך זכו ליהנות מקרירות בימי הקיץ ומתנאי ביטחון והגנה. הבוסניאקים בנו לעצמם בתים מאבני החורבות שבמקום, וייסדו יישוב משלהם.

חלקים מהאזור היו מכוסים בביצות, והתושבים החדשים סבלו מקדחת. כמו כן, סבלו מגניבות של בדואים. לכן מרביתם עזבו. ארבעים משפחות התיישבו בכפר יאנון, מזרחית לשכם [9]. הבתים שבנו שם, שונים מבתי הכפרים הערביים שבאזור שכם, ולהם גגות רעפים אדומים האופייניים ליישוב אירופאי, הנבדלים מהכפר הערבי הסמוך, עין יאנון[10]., מאה משפחות עברו לקיסריה, שהייתה מוקפת חומה ושכנה לחוף הים, וכך זכו ליהנות מקרירות בימי הקיץ ומתנאי ביטחון והגנה. הם הקימו שם בתי אבן וניצלו חלקי מבנים קיימים ובארות מים, בנוסף הקימו מספר מסגדים שאחד מהם שרד עד היום, בנמל קיסריה[11].

לאחר 1948 הוקמו במקום מבנים גדולים אשר שימשו את יחידת  הפרדות של צה"ל

ראו בהרחבה, באתר זה: ח'רבת צופאפי

תחנה מס' 3 : ח'אן שוני.

שמו הרשמי של המקום הוא גבעת בנימין , על שמו של הברון רוטשילד (וכיום נקרא "פארק ז'בוטינסקי"). בפארק המטופח הוקצה מקום מיוחד לזכר פורצי הכלא בעכו, שבו ניצבות כיום המצבות המקוריות שציינו את מקום קבורתם של הפורצים לאחר שהוחלפו על ידי משרד הביטחון במצבות של צה"ל. היום יש כאן מכלול של אתר ארכיאולוגי, הכולל תיאטרון רומי, מתקנים ביזנטיים לתעשיית שמן, "מבצר שוני" ובו מוזיאון לציון ההתיישבות של בית"ר וכן תערוכה המיוחדת לזכרו של מנחם בגין – מפקד האצ"ל ולימים ראש ממשלת ישראל וכן אנדרטה לעולי הגרדום[12].  כמו כן, קבור שם, דוד רזיאל,  מפקד האצ"ל שנהרג בעיראק.

ב-1986,  הפך המקום, בשיתוף עם עמותת שוני, לאתר לאומי שוקק חיים במרכזו של הפארק לזכרו של זאב ז'בוטינסקי ובו 150 דונם של מדשאות. במקום הוצבה אנדרטה, מעשיה ידיה של האמנית איילת ביתן-לישנסקי[13]. האנדרטה מסמלת שני עמודי תלייה הצמודים למשולשים שמדמים מגן דוד.

במוזיאון השוכן בשני אולמות שבאמבולטריום ההיסטורי של התיאטרון, מוצגים כלים שנמצאו בחפירות האתר, ביניהם כלי זכוכית מעודנים, בקבוקי שמנים ובשמים, מקטרים ונרות שמן, כלי רפואה ועוד. ממצאים מעניינים הם פסל נחש מברונזה ופסל שיש המתאר את פוסידון/נפטון, אל הימים והאגמים, שפולחנו נערך כפי הנראה במעיינות שוני[14].

באתר שוני מוצגים פסליו של האמן אחיעם שושני. מבקרי אמנות שייכו את יצירותיו לזרם "הכנעני" (זרם באמנות הישראלית שדגל ביצירת אמנות ששאבה את השראתה מיצירות המזרח הקדום). שושני דחה כל קשר אידיאולוגי עם אמנות זו, אך אין להכחיש שבפסליו ניכרים מוטיבים של זרם זה. הוא תרם לקק"ל 90 מיצירותיו המוצגות באולם שהוקצה לשם כך, ובבריכת המים העתיקה של האתר.

השם הערבי של המקום היה "חירבת מיאמס", שם שאולי משמר את זכרם של חגיגות המים מן התקופה הרומית[15]. במורה דרך עברי שיצא לאור בתרנ"א (1891) מסופר: "לפני הכפר מיאמס, על פני הדרך, מפוזרים שרידי עמודים רבים וגם עקבות התעלה, אשר הוליכה מים לקיסריה יראו עוד, אצל הכפר מיאמס, יעברו את הגשר הבנוי על נחל תנינים"[16].יהודי שעסק במדידת קרקעות בסוף המאה ה-19, מספר על המקום וקורא לה בשם הערבי "בורדגס [בורג'] מיאמיס"[17]. בורג' היה השם הערבי של בנימינה בראשיתה[18]. "הנוצרי העשיר בעל אחוזת בורגדס מיאמיס, באמרו כי רצונו למכור ליהודים גם אחוזתו זאת… ברם, בשביל אחוזתו זאת, כתובה בפנקס הממשלה בשם "בורדגש מיאמסי" וחוק הממשלה [העות'מנית] שלא לתן שטרי מקנה על מקומות הנקראים בורגדש". כדי שלא יתפסו מקומות אסטרטגיים[19].

בתקופת המקרא המקום שכן בתחומו של שבט מנשה. באתר נמצאו סרקופגים משיש וכן עמוד, שהיה בסיס לפסל, אשר הוקם לכבוד מרקוס אגריפס, הכהן מקיסריה[20]. כמו כן, נמצאה במקום כתובת רומית קדומה, חקוקה בעמוד שיש, בגובה של 80 ס"מ, ששימש בסיס לפסל, שם נכתב: "למרקוס פלביוס אגריפס, הכוהן הדוווראלי, של הקולוניה א' פלביה אוגוסטה ויקטוריה [שמה הרשמי של קיסריה] , דבר [הקיסר], לפי החלטת הדיוקריונים בכספי הציבור". הכתובת שמורה במוזיאון רוקפלר בירושלים. כמו כן, במקום נמצאה כתובת קבר דו לשונית. בנוסח היווני נכתב "אנטויוס סוקירוס בני שמואל" ובעברית – "שלום". משערים שכאן שכן הישוב כפר שמי, הנזכר בתלמוד הירושלמי (חלה ב', ד), כמקום שנחל מפריד בינו לבין כפר אחר. יתכן מאד שהכוונה היא לנחל תנינים הסמוך.

סמוך לח'אן העות'מני, נחשפו  שרידי אמת מים קדומה לקיסריה, שעברה סמוך לכאן והוליכה מים מעינות שומי (ממזרח לכביש זיכרון יעקב-בנימינה), שנבעו עד לאחר הקמת המדינה.

ראו באתר זה: נחל תנינים ;  סיור לרמות מנשה באביב.

במאה ה-18, בתקופה העות'מנית, נבנה כאן בית אחוזה דמוי מבצר או ח'אן, מאבני המבנים הקדומים – במעברי התיאטרון הוקמו חדרונים. מחוץ לבמה הוצבה חומה ומבנה בעל קומות נבנה סביב חומת המצודה. המבנה הזה היה למעשה בית חווה ובתוכו אוחסנה התבואה. מכאן השם "שוני" (אסם ערבית). משום כך המקום התחיל להיקרא בערבית "ח'אן א-שוני"[21] אך יתכן שהמקום משמר את השם היהודי הקדום, כפר שומי[22]. כפר המוזכר גם בתלמוד[23].

בעל המקום היה סלים חורי – אפנדי עשיר, שישב בביירות ואריסיו עיבדו את אדמות הסביבה.  חורי קנה את אדמות שוני וסביבתה ונטע עצי תות רבים, מזון ל"תולעי משי". באותה תקופה קמו באזור גם בתי חווה נוספים במראח' ממזרח (גבעת עדה)[24], בזרג'וניה (לימים זרעוניה)[25] שממערב לבנימינה של היום, בבורג', שמדרום[26] ובאום אל עלק, שברמת הנדיב מצפון (ראו להלן).

ב-1903 קנתה יק"א, את אדמות בורג', עליהן נבנתה לימים המושבה בנימינה, יחד עם אדמות גבעת עדה. עדות על קניה זו, מובאת בלוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה (1905): "באדמת בורג', קנתה החברה שטח של 543 הקטאר (5430 דונם). ונוסף על האיכרים שהתיישבו מקודם, יושיבו עוד שמונה ועשרים משפחה, מהמושבה זכרון יעקב"[27]. ב1913- נקנו גם אדמות אום אל עלק[28] (רמת הנדיב) ונוצר רצף של קרקעות בבעלות יהודית, מהמושבה זיכרון יעקב ועד לקרבת המושבה חדרה. האדמות ניתנו בחלקן לאיכרי זיכרון יעקב ובנותיה שפיה ובת שלמה. חלק אחר נועד, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, לתכנית התיישבותית חדשה והוחזק על ידי קבוצות של פועלים שנועדו להבטיח את בעלות יק"א על הקרקע .

התיישבות הגידעונים

קבוצה ראשונה, שאנשיה עיבדו ושמרו את אדמות שוני , הייתה מבני זיכרון יעקב, חברי אגודת  "הגדעונים"- התאחדותם של בני המושבות. זו הוקמה ב-1913 (סוכות תרע"ד), על ידי אלכסנדר אהרונסון (אחיהם של אהרון ושרה אהרונסון) [29] והייתה ארגון הנוער הראשון בארץ.  הם ביקשו להשתחרר מסמכות המייסדים, לקבל את ההנהגה ולקדם את החיים הכלכליים והחברתיים ולהשליט תרבות לאומית חילונית.

'אגודת הגדעונים' הוקמה על רקע מערכת היחסים הבלתי תקינה שבין בני הדור השני והוריהם המייסדים, עקב אי שביעות הרצון של הצעירים מהשמרנות הדתית ששררה בתחום החברתי, התרבותי ובחיי הקהילה. מצב זה הביא לנטישת הבנים, להגירה מהמושבה לחו"ל, ואיים על ביסוסה של המושבה. סוגיה כאובה זו, עוררה את הבנים, לנקוט ביוזמה לשינוי פני הדברים ולשפר את המצב החברתי הפנימי בין צעירי המושבה ואת אחריותם ההדדית זה לזה. סוגיה נוספת שתרמה להחלטה להקים את האגודה הייתה השמירה על המושבה ושטחיה החקלאיים, שהופקדה בידי שומרים ערבים, שלעתים רבות היו מעורבים בגניבות חקלאיות בשטחים ובתחום המושבה. אגודות 'בר גיורא' (1907) ואחריה אגודת 'השומר' (1909), שהוקמה במקומה, אתגרו את ה'גדעונים', שטענו נגד התפישה הגורסת הפעלת כוח, ללא שימוש מושכל ומינון נכון של מוח וכוח ותחכום כנהוג במזרח התיכון. חובת ההוכחה חלה על 'הגדעונים', שלקחו את אחריות השמירה במושבה על עצמם, סירבו לכניסת 'השומר' אליה, והוכיחו בפועל את צדקת תפישתם. וכך חזרו השקט והביטחון לשרור במושבה. הם שיקמו את בית העלמין בו נקברו מייסדי זיכרון יעקב; חפרו ותיקנו תעלות מים במושבה; דאגו לעריכת חגיגות וקבלות פנים בצורה מסודרת יותר; הקימו 'ועד שלום' ליישוב סכסוכים ולהגשת עזרה הדדית בעבודה ובמקרי מחלה; ונטלו על עצמם את האחריות לשמירה הודות למאמץ הרב והמשותף שהשקיעו ולמסירותם הרבה הם שיפרו את פני המושבה ואת תחזוקתה[30]. האגודה מנתה 26 חברים בני זיכרון יעקב, למעט אבשלום פיינברג מחדרה. נשיא האגודה היה אלכסנדר אהרנסון, ואחיו אהרון צידד בהקמתה.

ראו באתר זה: תולדות זיכרון יעקב במאה העשרים.

ה"גידעונים" הרגישו רגשי הנחיתות לעומת "המוסקובים" הסוציאליסטים, האינטלקטואלים ושובי לב הנערות, והיחס כלפיהם נהיה עוין יותר ויותר. בינם לבין ארגון 'השומר' התגלע סכסוך חריף, ששורשיו היו נטועים בקרע בין צעירי האיכרים, בני משפחות העלייה הראשונה, לבין הפועלים אנשי העלייה השנייה. הגידעונים ראו בקבוצת הכיבוש שעל אדמות יק"א בשוני, הזדמנות להוכיח את יכולתם להקים במקום יישוב של קבע  הם אלו שנתנו נתנו למקום עוד בשנת 1914 את השם "גבעת בנימין", לכבוד הברון שביקר אז בארץ, אך הם  לא נשארו שם זמן רב .

חלקם של הגידעונים התגייסו לצבא העותומני, אחרים היו פעילים בניל"י, ואת מקומם בשוני תפסה קבוצה מפועלי העלייה השנייה, שהקימו בחסות יק"א משק חקלאי, אך ב-1917 הם התפזרו, בשל התנאים הקשים ששררו בתקופת המלחמה.

מייבשי ביצת כבארה

עם תום מלחמת העולם הראשונה הוחלט ביק"א בהוראת הברון רוטשילד, להתחיל בביצוע התכנית הגדולה בשוני. הברון עצמו אמר: "אני רוצה לרכז את עבודתי בעיקר בשומרון, לייבש את ביצות כבארה, ועל ידי כך תירפא הסביבה ותתאחדנה כל המושבות מחדרה ועד זיכרון יעקב ופה אני רוצה ליצור יישוב חקלאי משוכלל אשר יהיה מופת לרבים"[31]. נציגיו ביק"א הכתיבו את הרכב הקבוצה שנועדה לשבת ולעבוד בשוני, לקראת התיישבותה בבנימינה: ארבעה חניכי מקווה ישראל, ארבעה בני איכרים ממושבות יהודה, ארבעה מהשומרון, ארבעה מאזור טבריה, ארבעה מהגליל העליון ושישה מיוצאי הגדוד העברי. לאחר החגים ב- 1919, התאספו הנבחרים בחצר הגדולה של שוני [32]. כאן גרו כאן המתיישבים הראשונים של בנימינה, שעברו כאן תקופת הכשרה, עד הקמת מושבתם (קמה ב-1922). גם בקרב צעירי העלייה השלישית, נודעה שוני כמקום שיש בו עבודה וסיכויי התיישבות ואליהם הצטרפו אחדים מבני העלייה השנייה, שזכרו את המקום לטובה. כך התקבצו בשוני ובסביבתה מספר ניכר של קבוצות, קבועות או עונתיות, לעבודות חקלאיות. כמו כן, היו פועלים שעבדו בסלילת הכביש לכיוון פרדס חנה של ימינו (קמה רק ב-1929) וכן עבדו בייבוש ביצות כבארה.

ראו באתר זה: יבוש ביצות כבארה.

התאטרון

השכיח ביותר בין המבנים שהוקמו לצורך הבידור ההמוני בארץ ישראל היה התיאטרון. לדברי פרופסור זאב וייס, נמצאו מבני תיאטרון בלמעלה משלושים ערים באזור א"י, ובחלקן היו שניים ואף שלושה מבנים כאלה[33].

התאטרון של שומי/שוני נמצא למרגלות השיפולים הדרומיים-מערביים של הכרמל, במרחק של 5 ק"מ מקיסריה. לראשונה סקרה אותו משלחת PEF , בשלהי המאה ה-19 ואנשיה היו הראשונים ששרטטו את תכניתו[34]. התיאטרון הוקם בראשית המאה השלישית לספירה ובו כ- 1,000- 1,500 מושבים. במרכז הרחבה נותר לוח שיש, ששימש כנראה מקום מזבח לאל, אולי לאל היין דיוניסוס. נראה שהתאטרון שירת את הפולחן האלילי הקשור למעיינות נחל תנינים הסמוכים. כמו כן, נחשף פסל של אל הרפואה היווני אסקלפיוס[35], מן התקופה הקלאסית. ממצאים אלו מוצגים במוזיאון רוקפלר. כל אלו מלמדים שהיה כאן מרכז של מרחצאות מרפא בתקופה הרומית והתאטרון היה חלק מהמכלול[36]. בעת העתיקה האמינו כי מי מעיינות שוני מסוגלים לסייע לנשים עקרות לזכות בפרי בטן, כפי שאפשר ללמוד מתיאורו של הנוסע מבורדו (333 לספירה)[37]: "באבן המיל השלישית משם (מקיסריה) יש הר סינא ושם יש מעיין שאם מתרחצת בו אישה תהא מעוברת"… הכוונה לעין צור שנובע בימינו ברמת הנדיב. מי המעיין הוזרמו בעת העתיקה לבריכת המים בשוני.

ראו באתר זה: התיאטרון ; דיוניסוס   ;   פולחן אסקלפיוס

חפירות התאטרון החלו בשנת 1987, מטעם רשות העתיקות וקרן קיימת לישראל, בראשותו של אלי שנהב[38]. בחפירות הבחין שנהב, בשני שלבים ברורים בתולדות המבנה: השלב הראשון, מתוארך למאות השניה-שלישית לספירה והשלב המאוחר, בתקופה הביזנטית. הואיל ושטח התאטרון היה מיושב ברציפות עד ראשית המאה העשרים, נותרו מהבנה המקורי, רק קטעים מועטים וקשה היום לשחזר את תכניתו המקורית של התאטרון ולעמוד באופן מדויק על מתארו, אפן בניית ועיטוריו. עד כה נחשפה בשלמותה האורכסטרה (Orchestra) המקורית, בקוטר של 13 מ' והיא מתוחמת בשלוש מדרגות נמוכות, הנקראות "ביסליה" (bisellia), המקיפות אותה בחצי עיגול, בדומה לאורכסטרה שבשכם. כמו כן, נחשף חלק מחזית הבמה, הנקרא פרוסקניון (proscaenium), שהפריד בין הבמה, פולפיטום (pulpitum) בלטינית ובין האורכסטרה. קיר זה עוטר בגומחות חצי עגולות ומלבניות לסירוגין. גוש המושבים התחתון הושתת על מדרון טבעי משופע ואילו הגוש העליון, שלא שרד, הושתת על שיפוע מלאכותי, שנתמך על ידי הפרוזדור ההיקפי, שנקרא אמבולקרום (ambulacrum). גם ממבנה הבמה לא נותר הרבה, למעט היסודות, עליהם הושתתו מבנים מאוחרים, הקיימים עד היום. נראה כי אורך הבמה היה 35 מ' ורוחבו (עם הבמה והאגפים), היה 10 מ'[39]. הדעה נותנת שהתאטרון בשוני היה חלק מאתר פולחני פתוח , ומילא עבור קיסריה את אותו התפקיד, שמילא למשל התאטרון בחמת גדר עבור גדרה, או התיאטרון בברכתיין[40] עבור ג'רש. פסלו של האל אסקלפיוס, מעיד אולי על פעילות רפואית שנערכה במקום[41].

תאטרון זה, כמו תיאטראות רבים בעולם ההלניסטי והרומי, ובעיקר כמו התאטרון הסמוך בקיסריה, שימש בעיקר להופעות של מימוס. שורשיו של המימוס, במופע פופולרי, שלא היה מבוסס על טקסט כלשהו, אלא הופעה של בדרנים, כמו לוליינים וחקיינים למיניהם, שסבבו בשווקים ובירידים והופיעו בכול מקום, שנמצא להם קהל נדיב וגם בבתיהם של אנשים פרטיים בעלי יכולת. בדרנים אלו הצטיינו בגמישות קלה ובקלילות תנועה. השחקנים, גברים ונשים, הופיעו ללא מסיכות, ואחדים מהם גם ללא נעליים. בשעת ההצגה עבר אחד מחברי הלהקה בין הצופים ואסף את נדבת ידם[42].

להפצת יצירות תיאטרון ברחבי העולם סייעה התארגנותם של השחקנים בגילדות וכמובן גם התפתחותה של הקומדיה האתונאית. זו, מרגע שפסקה להיות מקומית ופוליטית, נעשו נושאיה מובנים ומהנים גם לאלה שלא חיו ביוון גופא, בדומה לנושאי הטרגדיה האוניברסליים.  בתקופה ההלניסטית, היו התיאטראות חלק בלתי נפרד מנופן של הערים וההופעות שנערכו בהן היו סוג השעשוע הפופולרי ביותר, בעולם המיושב של אז. תכנית החגיגות בעולם ההלניסטי שמחוץ ליוון, לא הייתה עוד קבועה כמו החגיגות שהתקיימו באתונה במאה החמישית לפני הספירה, אלא נקבעה במידה רבה, על ידי יכולתם של המארגנים, למשוך לחגיגה בעירם, בנוסף לאמני המקום, גם אומנים מן החוץ, מאותן גילדות של אמני דיוניסוס נודדים. על כדים שנמצאו בדרום איטליה מצוירים מעמדים קומיים, שכללו מכות, הצלפות, גנבות של מטעמים ובנוסף לשחקנים, נראים גם רקדנים, נגנים, מתאגרפים ולוליינים[43]. החל מהמאה השנייה לפני הספירה, היה המימוס מופע בידור עממי ברומא.  המופע כלל מופעי לוליינים, חקיינים, בדרנים וליצנים, גברים ונשים, שסבבו בשווקים ובירידים ואספו כסף מהקהל. שחקני המימוס הופיעו בלהקות נודדות קטנות והקימו במות עץ פשוטות וקלות. ניגוד ליוון בה נחשבה הקומדיה לתרבות גבוהה ולא ערבו בה מופעים אחרים, המימוס היה חלק ממכלול של מופעים שכללו מרוצים, אתלטיקה, מופעי שחקנים עם מסכות, קרבות אדם מול חיה עד מוות- לודרים, בלט מים, וכן "קטעים נבחרים" מקומדיות יווניות שברומא הרשו לעצמם לפרק לחלקים. במימוס היו גם יסודות אילתוריים (אימפרוביזציה).

בניגוד ליוון, ברומא מעמדם של השחקנים היה נמוך, חלקם היו עבדים משוחררים, כמו כן השתתפו במופע נשים (שמעמדן היה מקביל לזה של יצאניות), דבר שלא היה מקובל בתיאטרון היווני[44]. בתקופה זו נערכו בתאטראות גם מופעים של אגרוף, היאבקות והתעמלות[45].

מראשית ימיו של הכיבוש הרומי בארץ ישראל, נתפשו הקרקס והתיאטרון כמייצגי השלטון הזר ותרבותו בעיניהם של תושבי הארץ. הרתיעה מעיסוק יתר בתרבות הגוף ובבידור להמונים, והסלידה מן האכזריות הכרוכה בכך, ניכרה בקרב היהודים כבר בימיו של השלטון ההלניסטי הממושך בארץ ובסביבותיה, שקדם לכיבוש הרומי, וזאת בצד ההיבט הדתי־האלילי הכרוך בכך[46]. חיבתו של הורדוס לתרבות ההלניסטית ולגלגול הרומי שלה, יחד עם רצונו לשלב את ממלכתו מדינית, חברתית ותרבותית באימפריה הרומית, הם שהביאו אותו לייסד בארץ את המשחקים שהיו נהוגים אותה עת ברחבי האימפריה. ייסוד המשחקים חייב גם בנייה נרחבת של מתקנים ובנייני פאר שבהם יתקיימו המשחקים והתחרויות[47].

חגיגות המים

קרבתו של התאטרון למעיינות ולאמת המים של קיסריה, מעלה את האפשרות שגם בתאטרון זה, בדומה לתאטראות אחרים באזורנו, (למשל ברכתיין, אתרה הפולחני של ג'רש שבעבר הירדן, או בעזה[48]), נערכו בין היתר, חגיגות מים ופוריות לכבוד האלים בכחוס (דיוניסוס) וונוס (אפרודיטה). משום כך היישוב הוכר עדיין בתקופה הביזנטית בשם "מאיומס", הקשור לחגיגות המים[49], (אולם יש להבדילו מערי הנמל מאיומס-עזה ומאיומס-אשקלון, הידועות יותר). .

אחד הקווים החשובים בהווי העירוני בתקופה הרומית בא לידי ביטוי בחגים ובמופעים הציבוריים והמאיומס בכלל זה. מאיומס הוא חג האביב (אז נערכה באתונה הבכחליה הגדולה לכבוד דיוניסוס) וגם חג המים, אשר נחגג עוד בטרם התקופה הקלאסית, המשיך לתוך התקופה הרומאית ולמרות התנגדות הכנסייה, המשיך לתוך התקופה הביזנטית[50]. אפילו במפת מידבא, שהתגלתה ברצפת כנסיה, מצוי תיאור של תאטרון מחוץ לחומות עזה[51].

על חג המאיומס אנו למדים מעדויות אפיגרפיות ספורות, אך בעיקר מהמקורות הנוצריים בני המאות החמישית והשישית לספירה. מקורות אלו משכירים את פריצותו של החג, המשול בעיניהם למיסטריות הפגניות לבכחוס ולוונוס. המקור הראשי לידיעותינו על חג זה הוא מלאלס, איש אנטיוכיה (578-492), המספר שזהו חג סורי, שחוגגים אותו כל שלוש שנים, באירוע לילי תיאטרלי. המקורות השונים קובעים מספרים שונים לגבי אורכו של החג: יש הנוקבים בשבעה ימים ויש הטוענים שנמשך שלושים ימים. כל המקורות מאוחדים באשר לאופיו הפרוע האורגיסטתי של החג ולזיקתו הן לתאטרון והן למים. נראה כי המרכז לחגיגות המאיומס היה באנטיוכיה, לייתר דיוק בדפנה, האתר הפולחני הפתוח של אנטיוכיה[52]. המקורות הנוצריים מאשרים את מאבקה של הכנסייה בחג המאיומס, שהפופולריות שלו הייתה רבה בכול שדרות האוכלוסייה. קיומו נאסר לראשונה בידי הקיסר קונסטנטינוס, אך הותר זמן קצר אחר כך על ידי יולינוס ["הכופר"]. הקיסר תיאודוסיוס אסר אותו שוב. אך האיסורים שלו ושל הבאים אחריו, לא הועילו. כעדות הכתובת, שנתגלתה במתחם התיאטרון בברכתיין שליד גרש. העדות המאוחרת ביותר לכך שחגיגות המאיומס התקיימו ברחבי האימפריום הביזנטי היא משנת 770 לספירה, בימי שלטונו של לאון הרביעי, עת מוזכרות חגיגות המאיומס בקונסטנטינופול עצמה. אם כי ידוע על אירועים של תאטרון מים. גם ללא זיקה לחגיגות המאיומס[53].

בדרך כלל היו הופכים את  אורכסטרה[54] של התיאטרון למעין אגן גדול (Culumbetra) – לאחר שהקיפו אותה בקיר בגובה של 1.20 מ' ואטמו אותה, כדי לשמש למשחקי מים (מאיומס). הייתה זו חגיגה רומית פרועה. בחורות עירומות שחו בבריכה שנוצרה ואף הזמינו הקהל להצטרף[55]. חז"ל היו מספרים עליה: "מלך בשר ודם כשהוא הולך למלחמה נוטל כל חיילותיו עמו. וכשהוא הולך לטייל למאיומס שלו נוטל לגיונותיו לתשמישו" (מדרש תהילים יח). בארץ היה בכל אזור ואזור מקום מסוים בו הייתה נערכת חגיגה זו[56]. "כל שבט ושבט היה לו מאיומס בפני עצמו" (במדבר רבה). לדברי חז"ל, הייתה המאיומס מתאימה למרזח בדבר ירמיהו: "אל תבוא בית מרזח", ובדברי עמוס: "וסר מרזח סרוחים" (ירמיהו טז, ה. עמוס ו, ז. ויקרא רבה ה, ג)[57]. יתכן שחגיגות המאיומס היו הסיבה לבניית התאטרון כאן, הרחק ממקום ישוב. ר' אבהו מקיסריה, שחי במאה ה-4 לספירה, הזהיר שלא להשתתף בחגיגות המיומאס, מפאת פריצותן.

ראו באתר זה: תולדות קיסריה בתקופה הרומית-ביזנטית

נראה כי היה כאן מרכז של מרחצאות מרפא והתיאטרון היה חלק מהמכלול.

בתקופה הביזנטית, בימי מרד השומרונים משנת 448[58], ניזוק התיאטרון ונבו בו מתקנים תעשייתיים ובתי בד. אחרי כן שוקם מחדש. לאחר הגזירות האנטי-פגאניות של יוסטיניאנוס הראשון, הפך התיאטרון לאתר המיועד לבתי מלאכה. במקום הוקם בית בד גדול שפעל עד למאה ה-8. הצלבנים הקימו מגדל שמירה בפינה הדרומית-מערבית, של שרידי התיאטרון.  עם דלדולה של הארץ והזנחת מערכות המים, לאחר הכיבוש הערבי, מהמאה השביעית ואילך, נוצרו באזור ביצות נרחבות שמרכזן היה בביצת כבארה ממערב, על שטח של כ-6,000 דונם ובביצת שוני, שכיסתה כ-300 דונם[59].  המבנה שנראה כיום בשטח הוקם בימי העות'מאנים (המאה ה-18). חדריו מנצלים את קמרונות האמבולטוריום (פרוזדור בדמות חצי גורן עגולה, בעל תקרה מקומרת, שדרכו נכנסו הצופים ליציעים). אז גם הוקמה החומה של המבנה, שכללה בתחומה את הבמה.

אתר שוני עמד מוזנח במשך שנים רבות עד שבשנת 1986, במסגרת פעילות המועצה הארצית לשימור אתרי ראשית ההתיישבות, החלה קרן קימת לישראל במבצע להצלת המבנה.

פלוגות הגיוס של בית"ר.

בתחילת שנות השלושים נאחזו כאן חברי תנועת בית"ר, אנשי "פלוגות הגיוס" אשר ביקשו להגשים את רעיון החלוציות הלאומית[60]. הם עסקו במגוון פעילויות, ובהן שמירה על אדמות הסביבה, סיוע להורדת מעפילים בחופי קיסריה ועתלית, עבודה בחקלאות ואימונים צבאיים בתנאי מחתרת.

פלוגות הגיוס של בית"ר, היו מסגרות עבודה התנדבותיות של תנועת בית"ר בארץ ישראל, בשנות ה-30 של המאה ה-20.

ראשית:

הגרעין הראשון של בית"ר (שכונה גם "העלייה הראשונה") היה של שלושה חברים: גרשון שץ, צבי בן-יעקב ודוד (דולקה) רפפורט, שהגיעו לארץ בסוף שנת 1925. בהמשך הצטרפו אל הקבוצה גם צבי אביעזר, דוב הרלב והלל צור. באותה תקופה שרר בארץ משבר כלכלי חמור, שהוחרף בשל התחרות הקשה מצד הפועלים הערבים. אנשי קבוצה זו ביקשו להגדיר את הרביזיוניזם בתור זרם בתנועה הציונית, הדורש התיישבות סדירה ושיטתית, כמו גם פעילות פוליטית שתאפשר את ההתיישבות. הוחלט כי כל חבר, חייב להישאר בקבוצה במשך שנה ולאחר מכן להתמסר לעבודה באופן אישי[61]. העולים הראשונים מבני תנועת בית"ר, הגיעו אל ארץ ישראל כבודדים. על מנת לשפר את סיכויי מציאת העבודה עבורם, הוקמה בפתח תקווה, מסגרת ארגונית שקיבלה את השם "קבוצת מנורה". קבוצה זו התמזגה עם , 'קבוצת תרומפלדור' של "החלוץ" בפולין, שפעלה באזור פתח תקווה.

קבוצת מנורה החלה את פעילותה בחודש יולי 1926 בפתח תקווה, שם קיבלה שטח ואוהלים מן המרכז החקלאי. הקבוצה סירבה לקבל תמיכה כלכלית מהמוסדות בארץ או מהבית, ובחרה במשטר צנע קשוח, כאשר רק עובד שיצא ליום עבודה קיבל תוספת מזון. כדי להרגיע את משפחותיהם שנשארו בחו"ל, הצטלמו אנשי הקבוצה עם פרות ממשק בפתח תקווה, ואת התמונות שלחו הביתה כאילו הכול בסדר, והם חיים במשק מסודר.

ביוני 1927, עברה קבוצת 'מנורה' אל בנימינה לעבודה, בייבוש ביצות כבארה. באותה תקופה קיבלה הקבוצה את הכינוי "קבוצת הבוידעם", כיוון שגרו בעליית גג של רפת בבנימינה, שחציה היה מלא בחציר וחציה פונה למגורים. מאחר שלא היו בקבוצה בחורות, לא היה מי שיבשל להם, והם נאלצו לאכול במסעדת הפועלים המקומית. לבסוף הצטרפה אליהם בחורה מנוער בית אלפא, והיא יסדה את המטבח העצמאי. כשהגיעו בחורות בית"ריות נוספות, שכרה הקבוצה צריף והחלה חיי קבוצה סדירים[62]. הם  השתלבו בקרב פועלי המושבה והוכרו כסיעה בהסתדרות הכללית. דבר שגרם לקרע בינם לבין נציבות בית"ר בארץ ישראל, אשר קראה להקמת הסתדרות עובדים לאומית[63].

יש להזכיר כי ההתיישבות החקלאית לא הייתה זרה לתפישתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי, וכבר ב-1919 נקט צעדים כדי לארגן נקודת ישוב עבור ותיקי גדוד 'ציון' של נהגי הפרדות. בקונגרס הציוני הי"ג, ב-1925, הרבה ז'בוטינסקי לדון בהתיישבות החקלאית וביקר קשות את עולי העלייה הרביעית , שהעדיפו לגור בעיר ולא בכפר[64]. למרות זאת, עמדתה של קבוצת ‘מנורה’ עוררה את רוגזה של מפקדת בית"ר בארץ ישראל, שראתה בקבוצה נטע זר, המנסה להחדיר את האידיאולוגיות של מפלגות השמאל, לשורות התנועה הרוויזיוניסטית.[65].

ב-5 ביולי 1929 הגיע זאב ז'בוטינסקי, לבקר בבנימינה, במסגרת כינוס שהתקיים במקום, ולן עם אנשי קבוצת 'מנורה' בצריף שלהם. ז'בוטינסקי התנגד להצעתם של מנהיגי הקבוצה, גרשון שץ ואליעזר אדרי, להקים פלוגות כלכליות-חברתיות בארץ ישראל, אשר יהיו מבוססות על אורח חיים קולקטיבי, כדוגמת הקבוצה[66]. לאחר לילה של וויכוחים העלה גרשון שץ את רעיון פלוגות הגיוס של בית"ר, שיאפשרו לרכז את עולי בית"ר המגיעים לארץ במסגרת כמעט צבאית, ולהקל בכך על קליטתם.

בתחילת דצמבר 1929 הצטרפו לקבוצה עולים בית"רים נוספים. הקבוצה שמנתה קרוב לארבעים איש, התפצלה לפלוגות בת בכפר סבא, גבעת עדה, פרדס חנה ובאר יעקב. קבוצת ’מנורה’ הייתה, אם כן, הסמן שהתווה את הדרך ליצירת פלוגות בית"ר בשנות השלושים וחבריה היו מראשוני הפלוגות[67]. (בשנת 1932 לקחה קבוצת 'מנורה 'חלק בהקמת המושב רמת טיומקין, שב-1948 התמזג לתוך העיר נתניה)[68].

בראשית 1930, ייסדה ברחובות קבוצת עולים בית"רים, את "גדוד העבודה על-שם זאב טיומקין"[69]. בדצמבר אותה שנה הגיעה קבוצה ראשונה של בית"רים מפולין ומרומניה, לראש-פינה שבגליל העליון, כדי  לעבוד באריזת טבק. הקבוצה קראה לעצמה "פלוגת חלוצי בית"ר בגליל". קבוצות אלה קמו מתוך דחף פנימי של חבריהן למעשה חלוצי. בכינוס העולמי הראשון של בית"ר שנערך בדנציג באפריל 1931, הוחלט להקים בארץ "פלוגות עבודה של בית"ר, אשר כל חבריהן מתגייסים לשנתיים לשרות-גיוס". כל בית"רי שעלה ארצה חייב היה להצטרף לפלוגות אלה מיד עם בואו לארץ. "כל פלוגה רשאית לבחור לה צורת-חיים חברתית (קואופרטיב, קומונה וכו') כרצונה, בתנאי שיובטח החופש המכסימלי, לכול פרט המשתתף בפלוגה" – וזאת בניגוד להתיישבות החקלאית של המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות שכפו על המתיישבים חיים שיתופיים מלאים"[70].

ההחלטה על הקמת הפלוגות, התקבלה בכינוס העולמי הראשון של בית"ר שהתקיים בדנציג באפריל 1931. שם הוחלט כי העולים הבית"רים אל ארץ ישראל, יגויסו למסגרת עבודה תחת מה שכונה "צבא עבודה" לתקופה של שנתיים, עם הגיעם ארצה. בקיץ של אותה שנה "שלטון בית"ר", המוסד העליון של התנועה, מינה הנהגה לפלוגות העבודה בארץ ישראל, ובראשה הועמד גרשון שץ[71]. במסגרת הפלוגות אורגנו למעלה מ-200 צעירים וצעירות לכדי קבוצות בשבע מושבות. בשנת 1935 הוחלט כי הגיוס לפלוגות יחול גם על חברי בית"ר בארץ ישראל, והשם השתנה ל"פלוגות הגיוס של בית"ר".

מספרם של המגויסים עלה לכדי 800 אנשי פלוגה ב-18 מוקדים בארץ. מספר זה הוסיף ועלה בשל עליית "אף על פי"[72]. עיקר הפעילות התמקדה בחקלאות, שמירה, קליטת ופיזור מעפילים ואימון צבאי. הרוב המוחלט של היישובים בהם שהו הפלוגות היה לבסיסי אצ"ל. ביישובי הספר תרמו הפלוגות לשיפור המצב הביטחוני והיוו מוקד חברה ותרבות לתושבי המקום.

פורמאלית, אי הצטרפות לפלוגות, גררה בעקבותיה עונש משמעותי של הוצאה אוטומטית משורות התנועה, אך באופן מעשי לא היה הדבר בר ביצוע, היות שכ-50% אחוזים מהעולים הבית"רים סירבו להתגייס. רוב סרבני הגיוס היו עולי בית"ר מפולין, שהדמיון בין הפלוגות לקיבוצים, דמיון שנבע מצורת החיים הקומונאלית שניהלו הקבוצות, נתפש בעיניהם כסותר את עקרונות היסוד של הרביזיוניזם. מרביתה עולים העדיפו את חיי העיר על פני עבודה במושבות ואת צורת החיים האינדיבידואלית, על פני חיים במסגרת שיתופית[73].

עם צמצום עליית הבית"רים, חלה ירידה דרסטית במספר המגויסים לפלוגות העבודה, ובשנת 1935 הוחלט להרחיב את הגיוס לפלוגות גם לחברי בית"ר בארץ. בעקבות העלייה הבלתי לגאלית, חלה בשנים 1938-1939 עלייה במספר המגויסים, ובאוקטובר 1939 הגיעו מספר החברים ל-801 ב-18 מחנות ברחבי הארץ[74].

חלק מבוגרי הפלוגות, מילאו לאחר שירותם תפקידים בכירים בבית"ר בפרט ובכלל בתנועה הרוויזיוניסטית. המספר הכולל של הפלוגות עומד על 40. 800 איש רשומים כמסיימי תקופת גיוס מלאה, אולם כ-2,500 איש שרתו תקופות זמן שונות בפלוגות. הפלוגות התפזרו בשנות מלחמת העולם השנייה. עיקר הפעילות התמקדה בחקלאות, שמירה, קליטת ופיזור מעפילים ואימון צבאי. חלק גדול של הפלוגות, שימשו גם כבסיסי אצ"ל[75].

אנשי פלוגת הגיוס של שוני, עסקו במגוון פעילויות ובהן שמירה על אדמות הסביבה, סיוע להורדת מעפילי בחופי קיסריה ועתלית, עבודה בחקלאות ואימונים צבאיים בתנאי מחתרת. הוקמה כאן תחנת מעבר למעפילים שהגיעו לחופי הארץ במסגרת עליית "אף על פי"[76].  אחת הקבוצות הללו, הקימה בשנת 1939 את הישוב תל צור, על גבעה מצפון לשוני (ראו סיור לחוטם הכרמל). אחר שנה ננטש המקום ויושביו ירדו לשוני. בשוני ישבו אנשי הגרעין כחמש שנים, עד שהקימו את מושב נחלת ז'בוטינסקי, שהפך ברבות הימים לשכונה בבנימינה. (במקום היו עוד כמה קבוצות מתיישבים שנטשו אותו מבלי להקים התיישבות קבע).

אנדרטת נופלי האצ"ל

בניגוד ל'הגנה' ולצה"ל, שם הטוראים קבורים באותה שורה על הקצינים הגבוהים, באצ"ל מסודרים קברי הלוחמים, סביב קברו של המפקד, דוד רזיאל.

בסיס אימונים של האצ"ל

במקביל ליישוב האזרחי, הפכה שוני למרכז אימונים של האצ"ל ולאחד מבסיסי ההדרכה שלו. וזכתה לכינוי ה"ווסט פוינט של האצ"ל"[77]. מדריך הטיולים עופר רגב מעיר, ששוני היה עבור האצ"ל, מה שג'וערה הייתה עבור הפלמ"ח. החל מ-1940, במשך חמש שנים התקיימו כאן קורסים בתנאי מחתרת ובהם למדו חניכי האצ"ל אימוני שדה, שימוש בנשק, מודיעין, חבלה ועוד. את קורס המפקדים הראשון במקום, ניהל הגנרל הפולני זוכובסקי, מפליטי צבאו של הגנרל ולדיסלב אנדרס (Władysław Albert Anders) [78].

אף על פי שהמקום היה ידוע לשלטונות הבריטיים, כנקודת התיישבות של בית"ר ועל אף קרבתו למחנה צבאי בריטי, נמשכו "הקורסים לסגנים" ללא תקלות, בזכות אמצעי זהירות קפדניים, שנקטו מפקדיהם. מצב דברים זה שנמשך גם בעיצומם של ימי "הסזון", נגמר עם תפיסתם ומאסרם של עשרים חניכי "קורס הסגנים המ"ד, בפיקודו של דוד טהורי ("יצחק") – מפקד מחוז נתניה לשעבר ובהדרכתם של המפקדים יואל קמחי, מנחם שיף, זוסיה קרומירס ויעקב גולדברג.

חניכי הקורס שישנו תחת כיפת השמים, לא הרחק מהמבצר, נאסרו ב-16 באוגוסט 1945, בשעה 5 בבקר, על ידי כוחות משטרה גדולים, שהקיפו לפתע את הסביבה כולה. המפקד וארבעת המדריכים הצליחו להתחמק[79]. ההיסטוריוגרפיה של האצ"ל לא מספקת תשובות: האם נשמר הקורס על ידי זקיפים? האם הוכנו דרכי מילוט לכול החניכים? האם הוספו חמשת המפקדים להדריך לאחר מכן?

מדובר בבריחת מפקדים, תוך הפקרת חניכיהם[80]. מכול מקום, החניכים, תלמידי תיכון נבחרים – 18 בנים ושתי בנות – הועברו לבתי הכלא של עכו ובית לחם. בחיפושים נרחבים התגלו ארגזים עם כמות נכבדה של כלי נשק וחומר נפץ. משפטם של החניכים נפתח ב-18 בספטמבר בבית הדין הצבאי, במנזר הצרפתי שעל הר הכרמל. לאחר משפט , שנמשך עד ה-16 באוקטובר, בו נשאו הנאשמים ועורכי דינם, נאומים בעלי אופי פוליטי מובהק, נידונו הצעירים לעונשי מאסר של שלוש עד שבע שנים[81]. נגד המפקדים לא ננקטו צעדים משמעתיים ולא הוסקו מסקנות.

פעולות מלחמתיות של האצ"ל

שוני היה בסיס יציאה לפעולות נגד הבריטים ובהן התקפה על מחסני הנשק של מחנה 80 (ליד פרדס חנה.  מכאן יצאו, בין השאר, לפריצת כלא עכו, במאי 1947.

ב-6 באפריל 1948, בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעו למחנה 80 לוחמי אצ"ל, כוח של אצ"ל, בפיקודו של אליהו טמלר  שמנה חמישים לוחמים, מחופשים חיילים בריטים, חלקם עשו את דרכם ליעד,  בשתי שיריוניות "בריטיות", שהוחרמו קודם לכן. הכוח גבר על זקיפי המחנה ואף גבר על שומרי מחסן הנשק. במהלך הפעולה, הלוחמים נחשפו והתפתח קרב מר בין הלוחמים לבין חיילי המחנה. בחילופי האש,  נהרגו מפקד המחנה שהיה בדרגת קולונל ושבעה מחייליו. חייל אצ"ל אחד נהרג בפעולה, יצחק קוה[82]. בסיום הקרב רוכז השלל – זחל"ם, מרגמה 3 אינטש, תותח קל, 35 מקלעי "ברן", 70 רובים, 65 תתי מקלע ורבבות כדורים.[83].  מיד לאחר ההתקפה החל הצבא הבריטי לערוך חיפושים במכוניות שעברו בדרך למחנה 80, באותו היום הוכרז עוצר דרכים בסביבה[84].

מכאן יצאו לוחמי אצ"ל, ב-12 במאי 1948, לכיבוש הכפרים הערביים שבמערב רמות מנשה. האצ"ל יזם פעולת פשיטה על חמישה כפרים ממזרח לזיכרון יעקב, בריקה, אל-סנדיאנה, סברין אם אל-שוף, וחוביזה, במטרה "להרחיק את הבסיסים הערבים מהישובים העברים", לקראת סיום המנדט ופלישת צבאות ערב. הכוח הפושט על הכפרים בריקה, סינדיאנה וסברין כלל שתי מחלקות אצ"ל, כ-80 לוחמים. הכוח יצא לעבר היעדים בשעה 04:00 בבוקר, וגילה שהכפר בריקה נטוש. לאחר מכן המשיכו הכוחות מזרח לעבר הכפר אל-סנדיאנה (היה כפר ערבי המצוי כארבעה קילומטרים ממזרח לזיכרון יעקב.) . הכפר נלקח במהירות וללא התנגדות, ובתי הכפר טוהרו. כ-300 תושבי הכפר רוכזו, ובהמשך גורשו מזרחה וככל הנראה הגיעו לאום אל פחם. לאחר כיבוש אל סנדיאנה כוח האצ"ל הותיר שמירה בכפר והמשיך לעבר הכפר סברין[85].

במקומות אלו קמו לימים יישובי בית"ר – אביאל, עמיקם וגבעת ניל"י.

אנדרטת חללי אצ"ל

במקום אנדרטה של חללי אצ"ל, שמצבותיהם ניצבות סביב זו של מפקדם דוד רזיאל. להבדיל מ'ההגנה וצה"ל שם  המפקדים קבורים בשורה אחת עם החיילים, באצ"ל המפקד נשאר כזה גם לאחר מותו.

המדינה התייחסה למשפחות השכול כאל "מגש הכסף" של עצמאותה, כאוכלוסייה שיש לתמוך בה, לסעוד אותה, להוקיר ולהכיר בתרומתה המשמעותית ובמחיר הגבוה ששילמה על קוממיות המדינה, לפיכך חוקקה הכנסת שלל חוקים שנועדו להיטיב עם המשפחות השכולות ולהנציח את הנופלים. הלאמת הנופלים היא הנצחת גבורתם[86].לאחר המלחמה, נטבע המונח "משפחת השכול", כמסמל את הכלל. לא רק ממשפחתו נקרע החלל, אלא מכולה אומה. "משפחת השכול" נתפסה כאנדרטה חיה – סמל להקרבה למען המולדת, שהחברה מעניקה לו משמעות פוליטית והיסטורית; סמל לזהות המשותפת של אלו שיקיריהם מתו במלחמה[87]. מבחינתה משפחות השכולות, סיפקה ההאדרה הקולקטיבית של הנופלים וההכרזה הפומבית על המחויבות להנציחם, משאב חשוב ביותר, ליכולתן האישית, להתמודד עם השכול[88]. אולם ההגדרות שקודמו על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון, למושג השכול, מלמדות על סובייקטיביות ופוליטיזציה של ההגדרות החוקתיות. החוקים הבהירות כי קהילת השותפים למאמץ המלחמתי, כחיילים וכחללים היא רק זו שאנשיה לחמו בהוראתם ובאישורם של המוסדות הפוליטיים שעמדו בראש הנהגת הישוב. כדי שלא לכלול ביניהם גם חללי אצ"ל, הוחלט להגביל את ההכרה כחלל, אך ורק לאלה שנפלו בקרבות שהיו מתואמים עם מפקדת ההגנה, ברשותם של המוסדות המורשים.

משפחות חללי הארגונים "הפורשים" לא זכו להיכלל בספרות שלמעשה הגדירה את משפחת השכול הממלכתית. במקרה של משפחת גלבגיסר, נפלו שני אחים תאומים במלחמה, שלמה ומנחם. אחד מהם כלוחם אצ"ל. שר הביטחון ראה לנכון לשלוח רק אגרת תנחומים אחת למשפחה שאיבדה את שני בניה. זאת משום שהאחד נפל כלוחם אצ"ל ואחיו התאום אשר נפל כמה ימים אחריו, וכבר הספיק להתחייל, יחד עם חבריו מאצ"ל לשורות צה"ל. מן הראשון הממסד התעלם וכל גם משלל חיילי אצ"ל ולח"י.

משרד הביטחון הבהיר במכתב למרכז תנועת החירות, כי "לא תוכרנה זכויות לאנשים ששירתו בארגונים בלתי מוכרים". זאת בניגוד לזכויות חברי ה'הגנה'. החקיקה נועדה להבהיר כי המלחמה היחידה אשר התרחשה בדרך להשגת העצמאות היא המלחמה בערבים ולא מלחמה בבריטים. אורי אבנרי הסביר אפליה זו מחשש של הממשלה שמא תודה בצורה זו, שהייתה תועלת לעם ישראל, מפעולות אצ"ל ולח"י[89].

בעידן ראש הממשלה לוי אשכול החלו מנחם בגין ותנועת החירות, לקדם מדיניות של "כניסה פנימה" מואצת אל מתחם הזיכרון הממלכתי. שמו של "יום הזיכרון ללוחמי הקוממיות", הוחלף ל"יום הזיכרון ללוחמי מערכות ישראל". בכך הוצעה הכרה ממלכתית ראשונית בכלל קורבנות אצ"ל ולח"י, כחללים רשמיים של מדינת ישראל. תנופה נוספת, רחבה ונחושה יותר, התרחשה לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977. בקרב חברי תנועת החירות, נתפס האירוע לא רק כניצחון אלקטורלי, אלא כהבעת אמון בצדקת פועלם והתנהגותם בעבר, בימי המאבק בבריטים[90]. בנאומו של מנחם בגין, ב-19 באפריל 1979, ברחבת הכותל, בטקס בו קיבלו 1,500 חברי אצ"ל את אות הארגון ממפקדם שהיה לראש ממשלה הכריז: "מאז הועברה מפלגת העבודה לאופוזיציה, משתדלים חברי ואני, לתקן את העוול הנורא שנעשה לזכרם של  לוחמים וגיבורים, של עולי הגרדום ולקרבנם, למען שחרור האומה"[91].

שאלת השאלות של פולמוסי העבר: "מי גירש את הבריטים", איבדה מזוהרה. הפולמוסים והתשובות הפשטניות שנתנו, אינם בדיוק רלוונטיים לשאלה. הנציב העליון ואנשיו הושפעו ודאי מפעולות המאבק, אך מי שקבע את המדיניות וקיבל את ההחלטות הייתה הממשלה בלונדון. זו ראתה לפניה תמונה רחבה ומורכבת יותר, שהמצב הצבאי בארץ ישראל , היה רק מרכיב אחד מיני רבים ולא החשוב ביותר. כפי שמסביר ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר, סביר להניח שהשאלה תחזור ותעלה בעתיד, אבל לא כוויכוח בין בעלי הדבר, אלא כשאלת מחקר להיסטוריונים[92].

שרידי המעברה

ניתן לסיים את הסיור באזור המוסכים, הנמצא בין בנימינה לזיכרון יעקב ,בסמוך לבית ספר "אורט". חלקם שוכן בשרידי מחנה בריטי שם התחילה  מעברת זיכרון יעקב, לפני שעברה לשיכון דרום.

סיפור המעברה משקף באופן מובהק את ’החור’ הגדול שנפער בתולדות זכרון-יעקב. אין כמעט דבר וחצי-דבר המספר באופן מתועד ומסודר את הפרק החשוב הזה.

רקע

ראו בהרחבה, באתר זה: המעברות (בהכנה).

במטרה לתת מענה לגלי העלייה הגדולים, שהגיעו עם קום המדינה, נפתחו עשרות מחנות עולים במקומות שונים בארץ. מרבית המחנות נבנו על תשתית של מחנות צבא בריטיים, וסיפקו פתרון דיור זמני וארעי מאוד. תושבי המחנות קיבלו את כל צורכיהם הבסיסיים מהמדינה – בייחוד דיור ומזון – והיה אסור להם לצאת מהמחנות, אפילו לא לחפש עבודה.[93].

כיוון ששהייתם של עולים אלה במחנות נמשכה חודשים ארוכים והעלייה המשיכה לזרום, נתמלאה הארץ תוך זמן קצר מחנות עולים, שהוקמו במהירות, בלא תשתית מתאימה[94].

המצב הקשה במחנות העולים דחף למציאת פתרון מהיר. לוי אשכול ששימש אז כגזבר ומנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הציע פתרון: "לשים קץ למחנות, לא להרחיב עוד את כוח קיבולם, להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד. שישתרעו מדן ועד באר-שבע" [95] . כוונתו הייתה לייסד למעשה צורת התיישבות חדשה, שכונתה מאוחר יותר בשם "מעברה"[96]. ההבדל העיקרי בין מחנה העולים למעברה, בא לביטוי במידת האחריות של העולים לפרנסתם. במחנות העולים קיבלו העולים מזון ודיור ללא תשלום, במעברות נדרשו העולים לדאוג לפרנסתם בעצמם. מרבית המעברות הוקמו דווקא במרכז הארץ, בשולי מקומות יישוב קיימים, הן היוו מעין עולם בפני עצמו, מבודד מבחינה גאוגרפית ומבחינה חברתית. המעברות הפכו לשוליים של היישובים הקיימים. יושביהן היו תלויים בהם בעבודה ובשירותים, פאסיביים בניהול חייהם הציבוריים והפוליטיים ומבודדים חברתית למרות המרחק הגאוגרפי הקטן שבין המעברה לבין היישוב הוותיק[97].

.את המעברות הקימה הסוכנות היהודית, בשיתוף משרד העבודה של ממשלת ישראל. הן נבנו בן-לילה מחומרי בנייה קלים, שמהם בנו מבנים ארעיים : תחילה אוהלים, לאחר מכן בדונים, ובשלב הבא באו במקומם פחונים אזבסטונים וצריפונים. לשון ההקטנה – העידה על ממדיו, שהיו דחוקים להפליא (שטחו של צריפון לא עלה על 10 – 15 מ"ר).

הטעמים לבחירת צורת דיור זו למגורים ארעיים באה הן בשל מחסור באמצעים כספיים לבניית מבני קבע, והן בשל האפשרות להקים במהירות רבה אלפי מבנים, בלי השקעה מוקדמת בתכנון ובהכשרת שטח. בצד יחידות המגורים ה'קלות' הוקמו צריפי עץ, שרוכזו בהם השירותים במקום : גני-ילדים, בתי-תינוקות, בתי-ספר, מרפאה, צרכנייה, לשכת-עבודה, בית-כנסת ועוד.

מבני המגורים, בלי יוצא מן הכלל, לא חוברו בשנים הראשונות לרשתות המים והחשמל. המים למעברה כולה סופקו בכמה ברזים, לעתים באיכות ירודה, שלא הייתה ראויה לשתייה אלא לאחר הרתחה, דבר שגרם לתסיסה בכמה מעברות[98]. במבנים הדחוקים לא היה מקום לשירותים סניטאריים. כדי לפתור בעיה זו, הוקמו מקלחות ובתי-שימוש ציבוריים והועמדו לרשות התושבים. בממוצע הייתה מקלחת אחת לכל 16 איש. אולם למעשה מספרן היה קטן בהרבה[99].

הארעיות, שאפיינה את כל מערכת החיים במעברה, בלטה במיוחד בתחום התעסוקה. הידיעות המדאיגות על אבטלה רצינית בין יושבי המעברות גרמו למזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר, ליזום  עבודות ציבוריות[100]. מושגים כגון: 'עבודות יזומות', 'עבודות דחק', 'עבודות סעד' וכן עבודות פיתוח ציבוריות – היו מטבעות לשון שגורות במערכת התעסוקה של התקופה. סכנת האבטלה הייתה הצל המתמיד, שריחף על מתכנני העבודה, על מספקיה ועל העולים גם יחד.

אחת התופעות השליליות בחברה שהתפתחה ממצב זה הייתה היווצרות יחסי תלות, בנוסח של 'שמור לי ואשמור לך', במיוחד אצל עסקנים מפלגתיים, שראו בעולים, בעיקר ביוצאי ארצות האסלאם, בני חסות ומקור כוח במאבקים פוליטיים כלל-ארציים. באותן שנים צמח זן של עסקנים, שהתמחותם הייתה ב'קניית קולות' של עולים ביום הבחירות. זאת באמצעות 'פתק' ללשכת העבודה וטובות הנאה אחרות.

בקרב תושבי מעברות אלה התפתחה תחושת מרמור קשה במיוחד אשר תרמה לקרע חברתי בין העולים מארצות האסלאם, שהיו רוב מניינם של אנשי המעברות, לבין יוצאי אירופה [101]..

תופעת המעברות נעלמה מנוף הארץ בקצב איטי יותר מהקצב שבו נוצרה. מראשית 1952 החלה תקופת צמצום מספר המעברות. החל משנת 1953 הצהירה המדינה באופן פומבי על רצונה לחסל לחלוטין את המעברות הקיימות. אבל בשטח זה קרה באופן אטי מאוד. גם מכיוון שהמדינה לא באמת נקטה צעד כולל ומעשי, וגם משום שחלק מתושבי המעברות החלו להבין שהחלופות שמציעים להם – בדמות שיכונים חדשים – לא היו טובות יותר ממצבם הנוכחי. החיסול היה אטי. במאי 1955 נספרו במעברות קרוב ל־90 אלף עולים. רוב היוצאים מן המעברות עברו לשיכוני קבע בין השנים.1960-1957[102]. בסוף 1963 נשארו במעברות 15,300 נפש[103].

מעברת זכרון יעקב

תקופת המעברה המקומית, בדרומה של זכרון יעקב, החלה עם כהונתו של ראש-המועצה אבא שכטר בין השנים 1950-1953, והגיעה לקראת סיומה, עם תחילת כהונתו של ראש-המועצה יעקב לוי החל משנת 1959. מכתבה של מגזין המושבות "גפן", ניתן ללמוד כי האוכלוסייה של המעברה המקומית, הורכבה רובה ככולה מיוצאי עירק, כורדים, טריפוליטאים, תורכים, מבלי שיהיו בה יוצאי-אשכנז, מה ש’צבע’ את המעברה ’בצבעים’ ברורים, שכנראה השפיעו באופן ברור על מערכת היחסים עם תושבי ’מרכז המושבה’. המעברה המקומית הורכבה תחילה מעשרות אוהלים. המשתכנים צלחו בקושי רב את החורפים הבאים, כאשר הרוחות העזות איימו להעיף את ’הבית’ לכל עבר, מים רבים התנקזו מתחת למיטות והאזור כולו היה עיסת-בוץ טובענית. תושבי המעברה, נאלצו ללכת במעלה הגבעה עד לשכונת ’רמז’, למלא שם מים בדליים או להשתמש בברזיות של המועצה-המקומית, שהרי מים זורמים לא נמצאו במעברה ועל חשמל כלל לא העזו לחלום.

כעבור שנה של מגורים באוהל, ’זכו’ המשפחות לשדרוג, כאשר עברה להתגורר ב’פחון’, שבימי הקיץ הלוהטים היה כתנור-אפייה ובחודשי החורף התמלא מים מגגו הדולף.  בפרוטוקולים של המועצה-המקומית, המצויים ב’ארכיון תולדות המושבה’, מצויה התייחסות לטיפול במעברה, כמו למשל בחודש יוני 1951 או בחודש נובמבר, 1952 כאשר התקיים דיון בנושא חלוקת מזון לתלמידי שני בתי-הספר במעברה ובשנת 1954 כאשר דנו בנושא מים-זורמים לתושבים. צריך עם זאת לזכור, כי רק בשנת 1950 הוקמה המועצה-המקומית (עד אז התקיים ’וועד המושבה’) והנה נחתה עליה המשימה להתמודד עם מעברה, על כל המשתמע מכך ולכן אין פלא שלפחות בשנים הראשונות התייחסו אליה כאל סרח-עודף.

הקרע החברתי שנוצר ברחבי הארץ, עם קליטת העליות הגדולות מצפון-אפריקה ומארצות ערביות אחרות והקמת המעברות, לא פסח על זכרון-יעקב. המושבה החקלאית בת ה-68, מורכבת הייתה עד אז מתושבים יוצאי-אירופה שלמרות שארבעה עשורים קודם לכן, נתקלו בעולי תימן, התקשו לעכל את המפגש עם יהודים  בעלי תרבות, מסורת ומנהגים שונים, מה שהביא באופן טבעי לחיכוך, שהדיו נשמעו במשך עוד שנים רבות.

למרות שמדובר בערך בעשור בלבד בתולדות המושבה, מסתבר כי הפרק הקשה הזה, הותיר בקרב רבים מהתושבים רגשות סוערים, שחלקם טרם נמחק והשפיע באופן דרמטי על עיצוב מערכת היחסים בין תושבי המעברה לבין החקלאים הוותיקים של המושבה.

אנשים חשו שמתייחסים אליהם כאל עבדים באפריקה, ולא עבר יום בלי שספגו השפלות קשות. הם חשו  מנוכרים ומנודים מהחיים במושבה. עיקר הבעיה הייתה במציאת עבודה, כי מרבית התושבים לא מצאו מקור פרנסה ומי שבכל זאת התמזל מזלו, עבד בייעור של קק"ל או ביקב. קופת-החולים נמצאה בצריפונים סמוכים לבית-הכנסת ’העירקי’ ולצדה גם ’טיפת חלב’. החובש יוסף נוריאל, מי שהיה ’האבא של החולים’ ואחר-כך גם האחות מרים זיתוני, העניקו לתושבים את הטיפול-הרפואי הנדרש באהבה" .

חשוב לספר ולהדגיש כי למרות כל הקשיים והיחס הגרוע מצד הוותיקים במושבה, התושבים מזכירים  את האווירה המשפחתית שנוצרה במעברה ועברה לשיכון, כשכולם עזרו האחד לשני והייתה להם הרגשה של שותפות ופתיחות .

הדמות המרכזית בחיי תושבי המעברה, הייתה דמותו של עזיז בלה, מי שכיהן כמנהל חברת ’עמידר’ אבל נודע בקרב כל התושבים כ’מוכתר של המעברה’ הוא מתואר כאדם משכמו ומעלה ועזר לכל מי שפנה אליו בכל נושא ואפילו אפשר לאנשים להיכנס לדירות של ’עמידר’, לפני שסיימו את כל ההליכים הדרושים, הוא היה אוזן-קשבת לכולם והרבה אנשים חייבים לו את העובדה שהצליחו להתגבר על הקשיים ולשרוד.

לימים החלה חברת ’עמידר’ לחלק את המשפחות לדירות שהקימה וכך הפכה המעברה בהדרגה ל’שיכון-דרום’ ומאוחר יותר ל’נווה-שרת’. הוא מספר: "חילקו את התושבים  לבתי-האבן וקיבלנו שני חדרים, סלון ומטבח קטן, למרות שעדיין לא היה חשמל ולכן במקום מקרר קנו ’בלוקים’ של קרח והשתמשנו ב’למפה’ (עששית) לתאורה. מי שעזר לנו ותמך בכל משפחה, במשך תקופה ארוכה קיבלנו תלושי-מזון, לקנות בהם מצרכים בסיסיים" .

בשכונה נמצאו שלושה בתי-כנסת סמוכים זה לזה בצריפונים ובהם בית-כנסת ’פרסי’, ’עירקי’ ו’מרוקאי’ וזאת במקביל לשני בתי-ספר שהיו ובהם בית-ספר ממלכתי-דתי ובית-ספר ממלכתי. שני בתי-קפה שימשו את השכונה: הראשון היה ’קפה אגבבא’ והשני ’קפה דנינו’, אבל נראה כי את עיקר תשומת-הלב, משכה אליה קבוצת-הכדורגל של ’הפועל’ זכרון-יעקב. הבסיס והמקור לקבוצה הזאת היה בשכונה שנוצרה מתוך המעברה. בקבוצה הזאת שיחקו שחקנים שהתמודדו בהצלחה רבה עם קבוצות אחרות ובעיקר מול ’מכבי’ המקומית ושיחקו בה בין היתר נערים ממשפחות קסטרו, בנימין, שמש, חוגי ועוד רבים אחרים ובהם גם רומני-הונגרי בשם אהרון שרקיבוביץ’, שנחשב אחד ה’בלמים’ הטובים. הקבוצה הזאת הייתה גאוות השיכון.  לימים התברר כי משחקי ’הדרבי’ בין קבוצות ’הפועל’ ו’מכבי’ בכדורגל, חרגו מכר-הדשא והיו גם ביטוי לתחושות של קיפוח ואפליה של חלק מתושבי ’השיכון הדרומי’, שמקורם כמובן בדברי-ימי המעברה המקומית.

המעברה של זכרון-יעקב נעלמה בהדרגה מהנוף המקומי, אף שהיו לה השפעות והשלכות חברתיות-פוליטיות ארוכות טווח על חיי המושבה כולה. לימים החליפה השכונה פנים, הצטרפו אליה תושבים חדשים ואילו חלק מהוותיקים, הקים לעצמו בתים יפים ומרווחים, אלא שבקרב רבים מיוצאי המעברה ו’השיכון’, נותר כפי הנראה פצע-פתוח: לצאצאיהם יש תחושה של ההתעלמות מהפרק המשמעותי בחייהם והעובדה כי תולדות המעברה של זכרון-יעקב, כמו נבלעו בחלל-שחור, כאילו מעולם לא התקיימו.

הערות

[1] ראו: יואב גלבר, "פתח דבר", בתוך: יעקב מרקוביצקי, המורדים, מאבק אצ"ל בבריטים 1944-1948, דיון מחודש. , 2008, עמ' 9

[2] במקום פועלים מוזיאון אחיעם שושני לפיסול ומיצג אורקולי המספר על פעילות מחתרת האצ"ל בשוני. במתחם נפרד בפארק נמצא מרכז שדה ויער שוני של קק"ל, אשר נמצא בפיתוח מואץ בימים אלה (2024). מהשער הצפוני שבפארק אפשר לצאת לשבילי רמת הנדיב, או לטייל במסלול מעגלי המבקר בחורבת עקב ובמצפה מורן, שני מקומות המעניקים תצפיות מרהיבות עין. מהשער הדרומי אפשר לצעוד לכיוון נחל התנינים ולמחצבה ההיסטורית של בנימינה. לרשות המבקרים בפארק יש שירותים. אפשרות לנגישות בתיאום מראש בימים א'-ה'. https://www.kkl.org.il/parks_and_forests/jabotinsky_shuni_park/

[3] גרווילאה חסונה (שם מדעי ( Grevillea robusta) הוא עץ ממשפחת הפרוטאיים, הגדול ביותר בסוגו, גרווילאה. תפוצתו הטבעית בחוף המזרחי של אוסטרליה. הוא ירוק-עד, בעל גזע מרכזי, הצומח לגבהים של 5 עד 40 מטרים. קליפת הגזע היא אפורה כהה ומחורצת. העלים מנוצים, באורך 10 עד 34 סנטימטרים, ברוחב 9 עד 15 סנטימטרים, בעלי 11 עד 31 עלעלים. עלים רבים נושרים מעט לפני הפריחה. הפרחים ערוכים בקבוצות דמויות מברשת, באורך 12 עד 15 סנטימטרים. לעלי של כל פרח יש גבעול באורך 21 עד 28 מילימטרים. הפרחים בדרך כלל בגוון צהבהב-כתום, או, לפעמים, אדמדם. הפריחה מספטמבר עד נובמבר. (Grevillea robusta". Australian Tropical Rainforest Plants.).

[4] ליאור ויתקון, אדריכל בן פרדס חנה, ערך בשנת 2005 תחקיר, עם זכריה בן דוד, על חורבת סופסאפי,.ראו "מקום שמור".

[5] אוסף נתונים מארכיון צה"ל

[6] – McCarthy, Justin, 1995. Death and Exile: the Ethnic Cleansing of Ottoman Muslims 1821-1922, The Darvin Press, Princeton.p 90

[7] ג'ינאו, הפרובינציות הבלקניות, עמ' 251-252

[8] צחק שכטר, ‏רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987

[9] יאנון (הוא כפר פלסטיני קטן בנפת שכם, שמונה כ-120 תושבים. יאנון שוכנת מעט צפונית-מערבית לעיירה עקרבה. הכפר ממוקם על שתי גבעות, הגבעה הצפונית המכונה "יאנון אל-פוקא" (יאנון עילית) או "ח'רבת יאנון" והדרומית "יאנון א-תחתא" (יאנון תחתית). יאנון מוקפת במספר מאחזים הקשורים להתנחלות איתמר: גבעות עולם, מצפה שלושת הימים, גבעת ארנון, הר גדעון וגבעת ינוח (ראו: צבי אילן, בקעת הירדן ומדבר שומרון, עם עובד, תל אביב, 1977, עמ'  297, 403

[10] צבי אילן,  "חורבת חידות", ארץ חמדה, עם עובד, 1978 עמ', 119

[11] צבי אילן, "התיישבות הבוסנים בקיסריה", בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום, חוברת 18, ספטמבר 1981, עמ' 57-62.

[12] מדריך ישראל החדש, עמ' 200-202

[13] ביתן שלונסקי היא “אמנית במהות” כהגדרתה, שעוסקת בפיסול סביבתי. כל מה שהיא עושה נובע מהפריזמה הזו, וכשהיא אומרת שהיא יודעת לקרוא את סימני הדרך היא מתכוונת לניסיון הרב שצברה בשיפוץ מתחם ביאליק, אשר כולל את בית ביאליק, בית העיר, המרכז למוזיקה ומוזיאון הבאוהאוס, שהיו מוזנחים ושאותם היא הכניסה להליך שימור מחמיר. היא עבדה עם טובי האדריכלים, האורים והתומים של השימור, ששחזרו את אחד מהמתחמים הכי יפים בתל אביב, ועם הידע שצברה היא הגיעה לכאן, לשוק.

[14] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3384488,00.html

[15] "פארק ז'בוטינסקי", אתר הקק"ל: https://www.kkl.org.il/forestsearch/jabotinsky_shuni_park.aspx

[16] א' לונץ, מורה דרך, תרנ"א, עמ' 205.

[17]. גולדהאר, אשמת קדש, תרע"ב, עמ' פ"ד

[18] מפת 'מושבות העברים במחוז חיפה', 1911, מתוך ירחון 'המאיר' בעריכת ישראל בלקינד עם סימון אזור הבורג' כמושבת עברים, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור

[19] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל לידיעת הארץ, כרך ב', עמ' 11544-1155

[20] נזכרת כאן בשמה הרשמי: "קולוניה פרימה פלביה אוגוסטה קיסריה".

[21] יובל אלעזרי (עורך), לקסיקון מפה – ארץ ישראל, הוצאת "מפה – מיפוי והוצאה לאור", תל אביב, 2003, עמ' 292

[22] מדריך ישראל, כרך ח', עמ' 146.

[23] תלמוד ירושלמי מסכת חלה פרק ב דף נח טור ג /ה"ב

[24] אחוזת מראח ; שפירוש שמה בערבית הוא מנוחה , מרגוע – הייתה רכושו של אפנדי ערבי נוצרי מחיפה , פואד סעד , מתורגמנו של סגן הקונסול הגרמני בחיפה . היא כללה כשלושת אלפים דונם קרקע בעמק הנדיב ובשולי חורש האלונים שממזרח . מראחי הייתה הרחק מזרחה מכל נקודה יהודית קיימת והיישוב שם היה מוקף ככפרים ערביים גדולים כסינדיאני , צוברין , קניר וערה . הנוף והסביבה – אמנון להב, "גבעת עדה היא מראח'",  בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, סיפורי מושבות : סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י משרד הביטחון, תל אביב (להלן: סיפורי מושבות) עמ' 34.

[25] חאן זרעוניה הוא מבנה מהתקופה העות'מאנית, שהוקם בשלהי המאה ה-19 ועל אף שמו שימש בפועל כבית אחוזה לאפנדים בעלי הקרקעות. במהלך השנים שימש כמקום התיישבות חלוצית לקבוצת חקלאיות וכחוות ניסויים חקלאית של יק"א. ב-2005 הוחכר לאנשים פרטיים ששיפצו את המקום לצורך מגורים. נמצא כיום במערבה של בנימינה והוגדר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.(לקריאה נוספת: גדעון חזנוב, זיכרונות, הוצאת המשפחה, 1990, עמודים 28–39).

[26] בורג' בנימינה הוא ח'אן היסטורי הממוקם בחלק הדרום מערבי של המושבה בנימינה.

[27] רבי יחיאל מיכל טוקצינסק, לוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה, עמ' 172.

[28] האתר המכונה בשם חורבת עלק. שוכן בנקודה אסטרטגית, בראש גבעה הצופה אל בקעת הנדיב הפורייה, המשתרעת ממזרח לרמת הנדיב.

[29] נראה שכריזמטי ביותר בין ששת בני אהרונסון שהגיעו לבגרות היה דווקא אלכסנדר אהרונסון, שהיה מבוגר משרה בשנתיים. הוא היה גבר נלהב, רהוט, יפה תואר ובעל יכולות בלתי מבוטלות. בעשור של 1914-1924 הוא נטל חלק בהקמתה והפעלתה של ניל"י, התגייס לצבא הבריטי ושירת בו כקצין מודיעין מצטיין, הקים יחד עם איתמר בן אב"י את העיתון העברי "דואר היום" ועמד בראש ארגון בני המושבות "בני בנימין". ולמרות זאת, אולי בגלל ישיבתו הארוכה בחו"ל, הוא כמעט אלמוני בימינו ("עלייתו והתפוררותו של אלכסנדר אהרונסון; הבלוג של אורי קציר).

[30] הבלוג של אורי קציר

[31] https://margalithouse.wordpress.com/2015/11/22/%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94/

[32] אמנון להב, "בנימינה – גולת הכותרת של הברון רוטשילד", בתוך: סיפורי ושבות, עמ' 26

[33] Zeev Weiss: Public Spectacles in Roman and Late Antique Palestine. Harvard University Press, 2014,  ראו גם: זאב וייס, אהוד נצר, "חפירות משלחת האוניברסיטה העברית בצפורי בשנים 1992 – 1996", קדמוניות, חוברת 113 תשנ"ז, עמ' 2-21 י.

[34] C.H Conder & H.H. Kitchener, Survey of western Palestine II, London 1881-1883, pp 66-67.

[35] ראו באתר זה: אפידאורוס ופולחן אסקפיוס.

[36] סלמן אבו רוכאן ויעקב שורר (עורכים), הכרמל וחופו ורמות מנשה (כרך 5), בתוך: ספי בן יוסף (עורך ראשי), מדריך ישראל החדש, כתר, ירושלים, עמ' 200.

[37] חבר הספר "מסעו של הנוסע מבורדו לירושלים" היה נוצרי מהעיר בורדו שבדרום מערב צרפת . סיורו החל  בשנת 333 , בתקופת שלטונו של דלמטיוס , אחיו של הקיסר קונסטנטינוס נראה, כי נתלוו למסע אנשים נוספים , אך אלו אינם נזכרים בחיבורו. דרך תאורו של הנוסע מבורדו היא עובדתית ו"יבשה" והוא מתאר את המקומות הקדושים בלשון קצרה ומתעלם מהנוף והסובב. חשיבות חיבורו היא בראשוניותו , שכן לפנינו תיאור המסע הראשון לא"י שהועלה על הכתב. הקטעים המוקדשים לארץ ישראל הם בעלי ענין מיוחד , ובעיקר אלו הנוגעים לאתרים מקודשים , שכן נעדרות בהן אותן מסורות משניות, שאפיינו כל כך את תאורי הנוסעים במאות .ה-5-6. בכלל, אין בכתבי הנוסע מבורדו תיאור של מעשי ניסים, או "חפצים מקודשים". כמו כן, נעדרים מחיבורו, כמרים ומרטירים ואף ולט מוזכרות כלל פגישות עם אנשים וחוויות אישיות. הנוסע מבורדו עשה את דרכו לא"י , דרך אסיה הקטנה וחוף הלבנון , כשהוא מבקר בעכו וקיסריה , המשך המסע אינו בתוואי השיגרתי , שכן הוא ממשיך מקיסריה לעמק יזרעאל ובית שאן , בפסחו על הכנרת . בשכם הוא ביקר בקבר יוסף ובאר יעקב. תאור ירושלים , אף שאינו שלם לגמרי , הוא בעל ענין רב וספור העובדות ברור ומצטיין ברצף . ( אלי שילר ויעקב גורן (עורכים), קרדום : דו ירחון לידיעת הארץ – בנתיב עולי הרגל לארץ הקודש ,  ירושלים,  הוצאת ספרים אריאל,  1981, עמ' 52.

[38] אלי שנהב, "שוני/מאיומס" קדמוניות, 89-90 (תש"ן) עמ' 58-62

[39] אלי שנהב, "שוני", חדשות ארכיאולוגיות, צג (1989), עמ' 53-55.

[40] אתר פולחני הנמצא במרחק של 1500 ק"מ צפונית לג'רש ובו בריכת מים גדולה וכפולה (מכאן שמה)

[41] ארתור סג"ל, "קורפוס התיאטראות" בתוך: ארתור סג"ל (עורך), התיאטראות בארץ ישראל בעת העתיקה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1999 (להלן: התאטראות בארץ ישראל) , עמ' 65-66

[42] החוויה התאטרונית מבוא לדרמה- האוניברסיטה הפתוחה ,תל אביב 2006 עמ' 453 ואילך

[43] דבורה גילולה, "על התאטרון העתיק", בתוך: ארתור סג"ל (עורך), התאטראות בארץ ישראל בעת העתיקה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1999 (להלן: התאטראות בארץ ישראל) , עמ' 7-9

[44] Arthur W. Pickard-Cambridge, The Dramatic Festivals of Athens, A Clarendon Press Publication, pp 241-279

[45] י' דן, חיי העיר בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, ירושלים י"ד, עמ' 209; יורם צפריר, ארץ ישראל מחורבן בית  שני ועד הכיבוש המוסלמי – הממצא הארכיאולוגי והאמנותי, ירושלים תשמה, עמ' 115-121

[46] חננאל מאק, " כשארץ ישראל הייתה אימפריה של תיאטרון" הארץ, 22-03-2013

[47] שם, P. 57

[48] Saliou, Catherine (2012). "Gaza (Hellenistic to Late Antiquity): Abstract". In Roger S. Bagnall (ed.). Gaza (Hellenistic to Late Antiquity). The Encyclopedia of Ancient History. Malden, MA

[49] Jerome Murphy-O'Connor, The Holy Land – an Oxford Archeological Guide, Oxford University Press, 2008 –

[50] E.Dvorjetski, Leisure, Pleasure and Healing: Spa Culture and Medicine in Ancient Eastern Mediterranean, Leiden 2007

[51] מיכאל אבי יונה, מפת מידבא, ירושלים תשי"ג, דף ט'.

[52] https://www.roger-pearse.com/weblog/2012/07/02/the-festival-of-the-maiuma-at-antioch/

[53] התאטראות בארץ ישראל, עמ' 27, הערה 31.

[54] אורכסטרה או "המקום לריקודים" היא האלמנט העתיק ביותר של התיאטרון היווני. האורכסטרה היא אחד משלושת המבנים של התיאטרון (השניים האחרים הם סקני ופרוסקניון).

האורכסטרה נמצאה, בדרך כלל, לרגלי גבעה, שהצופים היו יושבים על שיפועה, בתחילה על הרצפה, אך במרוצת הזמן על ספסלים המוצבים אלה מעל אלה.

לפני שנוצרה צורת הטרגדיה בתיאטרון, הופיעו המקהלות היווניות הקדומות בשירה ובריקודים על מגרש חלק או מרוצף, שבמרכזו עמד מזבח לאל דיוניסוס (שהיה בעצם האורכסטרה). במרוצת הזמן, כאשר הוטל על המקהלה להציג עלילה, היו נאלצים לוותר על האורכסטרה בצורת עיגול, ולעצבה בצורת חצי גורן עגולה ,כדי לאפשר לכל הצופים לראותה. כשהחלו להרחיב את העלילה בדרמות העתיקות והוסיפו למקהלה שחקנים, היו השחקנים מופיעים על האורכסטרה יחד עם המקהלה.

[55] Strabo, Geographia, 16:2, 21; Ptolemaeus, 5:15, 5; Jerome, Vita Hilarionis, 3; Eusebius, Vita Constantini, 4:38; G.A. Smith, Historical Geography of the Holy Land (18964), 190; Avi-Yonah, in: BIES, 30 (1966), 221–3; idem, Madaba Mosaic Map (1954), no. 14; A. Ovadyah, Qadmoniot, 1 (1968), 124–7, pls. 3–4

[56] על משחקי המים שהתקיימו באורקסטרות פעם ב כ ופעם ב ק -תחליט !!! שהתקיימו בבריכות, ראו : ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ ישראל, בעת העתיקה, מוסד ביאליק,  ירושלים תש"ס, 27, (להלן: התיאטראות בארץ ישראל) עמ' 30-29 , הערות 31 ו-36. ראו גם: https://www.jewishvirtuallibrary.org/maiumas

[57] בהרי מואב היה מקום בשם "בית מרזח", ונקרא בפי היוונים והרומאים בשם "מאיומס" והיא מסומנת במפת מידבא (מהמאה השישית לסה"נ). מאיומס אחרת הייתה על חוף הים של העיר עזה, ואחרת על חופה של אשקלון. כן הייתה מאיומס בסביבת קיסריה, על יד המושבה בנימינה, במקומה של שוני בימינו, בה גם נשארו שרידי תאטרון רומאי גדול

[58] ראו באתר זה: ביקור בהר גריזים

[59] ראו באתר זה: ביצות כבארה.

[60] מדריך ישראל החדש, עמ' 200-202

[61] ח' בן ירוחם, ספר בית"ר, קורות ומבואות, רכך א'- מן העט, ירושלים-תל אביב, תשכ"ו, עמ' 128

[62] עדותו של הלל צור, מ11-081958, מכון ז'בוטינסקי

[63] מינה גראור, ההתיישבות של התנועה הלאומית בשנים 1977-1939,  מכון ז'בוטינסקי, 1977, עמ' 17

[64] שם, עמ' 13

[65] ח' בן ירוחם, ספר בית"ר, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, כרך א', תשכ"ט; כרך ב', תשל"ג; חלק שני, תשל"ו.

[66] ספר בית"ר,  עמ' 185-187. ראו גם: משה שטיין, ביום שירות, תל אביב , 1986, עמ' 30-31

[67] יעקב מרקוביצקי, לקסיקון אצ"ל, הוצאת משרד הביטחון וברית חיילי האצ"ל, 2005.

[68] בשנת 1948 נבלע היישוב בעיר נתניה. כיום האזור מהווה חלק משכונת "רמת אפרים".

[69] על שם זאב (ולדימיר) טיומקין (לעיתים טמקין) (1861, יליזבתגרד – 25 בדצמבר 1927, פריז) היה מנהיג ציוני יליד האימפריה הרוסית. אחיו של הרופא הציוני-הרוויזיוניסט זינובי יונוביץ' טיומקין ודודו של המלחין דימיטרי טיומקין. טיומקין נולד ביליזבתגרד שבאוקראינה והיה בין מייסדי אגודת "חובבי ציון" בסנקט פטרבורג. ב-1890 הגיע לארץ ישראל, כדי לעמוד בראש הלשכה להנהלת העבודה המעשית של "חברת התמיכה" של "חובבי ציון" שנפתחה ביפו, ולסייע ברכישת קרקעות. מאוחר יותר חזר טיומקין לרוסיה וכיהן כרב מטעם ביליזבתגרד. הוא נמנה עם ראשוני התומכים בהרצל, והשתתף בקונגרסים ציוניים מטעם יהדות אוקראינה, החל מהקונגרס הציוני הראשון. בקונגרס התשיעי נמנה בין 24 הצירים הוותיקים שהשתתפו בכל תשעת הקונגרסים הראשונים[5]. במלחמת העולם הראשונה סיפק סיוע לפליטים בדרום רוסיה.

טיומקין נמלט מן המהפכה הבולשביקית לברלין, ובשנת 1920 התיישב בפריז והצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית. (זכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק ס"ד, ימי טיומקין בארץ, משה סמילנסקי, 1890-1891)

[70] פרופ' יהודה לפידות, אתר "דעת".

[71] גרשון (גֵגָה) שץ ( 1905 –  1963) היה ממייסדי תנועת בית"ר העולמית, מראשוני תנועת בית"ר שעלו לארץ, ממייסדי הסתדרות העובדים הלאומית ומראשוני ענף הקולנוע בישראל.

[72] ראו באתר זה: ההעפלה.

[73] "פלוגות הגיוס של בית"ר – הנח"ל שבדרך למדינה", בארץ ישראל, מסק ' 134, דצמבר 1982

[74] יעקב מרקוביצקי, לקסיקון אצ"ל, הוצאת משרד הביטחון וברית חיילי האצ"ל, 2005

[75]שם, שם .

[76] ראו באתר זה: העפלה

[77] "דוד ניב, ישבנו וגם התיישבנו", בארץ ישראל, יוני, 1979.

[78] התיישבות של התנועה הלאומית, עמ' 50.

[79] דוד ניב, ארגון הצבאי הלאומי, חלק רביעי, המרד 1944-1946, מוסד קלוזנר, תל אביב, עמ' 168-170

[80] ראו בעניין זה: מאיר פעיל, פנחס יורמן,  מבחן התנועה הציונית 1931-1947, מרות ההנהגה המדינית, מול הפורשים, צ'ריקובר, תל אביב, עמ' 157

[81] דוד ניב, ארגון הצבאי הלאומי, חלק רביעי, המרד 1944-1946, מוסד קלוזנר, תל אביב, עמק 168-170

[82] הצבא חסם כביש ת"א-חיפה – עוצר בבינימינה – אנשי אצ"ל חדרו למחנה פרדס חנה בתעודות מזויפות, מעריב, 7 באפריל 1948

[83] "התנפלות פורשים על מחנה צבא, ליד פרדס חנה", דבר, 7-4-1948

[84] ⁨נשק צבאי רב נשדד ע"י אצל, באתר www.nli.org.il, ‏7 באפריל 1948

[85] בני מוריס,, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, תל-אביב, 1991. דוד ניב, , מערכות הארגון הצבאי הלאומי במלחמה גלויה 1947-1948, תל-אביב, 1980.

[86] אודי לבל, "מה ציוו במותם? השכול והזמן הישראלי: דפוסי התנהגות של משפחות שכולות בישראל", בתוך: יןתם בנזימן, זמן יהודי, ירושלים, 2008

[87] עימנאל סיוון, דו"ר תש"ח, תל אביב, עמ' 126.

[88] גדעון דורון, פוליטיקה רציונלית בישראל, תל אביב, 1988,, עמ' 119

[89] אורי אבנרי, העולם הזה, 19-6-1952

[90] אודי לבל, "מחיר הדומיננטיות", בתוך: אורי מרקוביצקי (עורך), המורדים, עמ/ 288-291

[91] אריה אל "הרוגי מלכות שזכרם הונצח, הרוגי מלכות שזכרם הושכח", בארץ ישראל, מארס, 1982

[92]  יואב גלבר, פתח דבר, עמ' 10.

[93] שי להב, " הדי-די-טי, גדרות התיל והאשכנזים: 10 עובדות על המעברות – בלי סטיגמות", מעריב, 16/02/2019

[94] מחנות עולים הוקמו תחילה בעתלית, פרדס-חנה, רעננה, בית-ליד, בנימינה, חדרה וראש-העין, ובשלב השני – בבאר-יעקב, קרית-אליהו (חיפה), קרית-מוצקין, רחובות וירושלים.

[95] שיבת הנהלת הסוכנות היהודית, בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר האוצר אליעזר קפלן. (לוי אשכול, בחבלי התנחלות, עם עובד, תל אביב, 1958 עמ' 220.

[96] בחודש מאי 1950 הופיעה בעיתוני הארץ מלה חדשה – "מעברה". השם שניתן למסגרת האמורה, 'מעברה', בא להעיד על זמניותה של התופעה. ב – 23 במאי 1950 נמסר ב'דבר': 'הוקמה "המעברה" הראשונה לעולים שיעסקו בעבודות ייעור— בהרי ירושלים. ב 4 ביוני 1950, בישר עיתון "ידיעות אחרונות" לקוראיו: : ' "מעברות" – מדן ועד באר-שבע: 50 אלף עולים ישוכנו במחנות אוהלים, באזורים שמצויה בהם עבודה'.

[97] ברנשטיין, צבי. "העלייה ההמונית בשנות החמישים והשלכותיה". סקירה חודשית., תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

[98] במעברת חיריה, סקיה וסלמה ליד תל-אביב תססו והפגינו התושבים בשל גורם זה)

[99] קצ'נסקי, מרים, "המעברות", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עולים ומעברות, 1948 – 1952 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, עידן 8, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1986, עמ' 69-85

[100] מכתב נמיר לא' פינקלשטיין [עילם] ממשרד העבודה, 2.5.1951. ארכיון העבודה (א"ע), IV 208, תיק 6314.

[101] סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: 1948-2003, עם עובד, תל אביב 2004, עמ' 73-74.

[102] מרדכי נמיר, מול פני המעברות, תל-אביב 1972, עמ' 127.

[103] 16 שנות קליטת עולים בישראל, הסוכנות היהודית – מחלקת הקליטה 1964.