סיור בעתלית וסביבתה

כתב: גילי חסקין; 2020. עדכון: 07-02-24

ראו  באתר זה: סיור בחוף הכרמל ;  עתלית ים ;  המבצר הצלבני בעתלית ;  המושבה עתלית , פרשת לזרוביץ ; העפלה , שייח' בוריק

לייתר הסיורים בארץ 

נושאי הסיור הזה הוא : מישור חוף הכרמל, חטיפתו של השוטר משה לייזרוביץ' באוגוסט 1938, בתקופת המרד הערבי הגדול , תחנת הניסויים בניהולו של אהרון אהרנסון,  חרבת קרתא ומבצר החוץ הצלבני שעל רכס הכורכר, המבצר הצלבני שטו פריאן, עיצובו של קו החוף, המושבה עתלית ומחנה המעפילים.

ראו  באתר זה: סיור בחוף הכרמל

תחנה מס' 1: תחנת הדלק שבצומת אורן.

אנו נמצאים במרזבה הצרה, שבין רכס הכורכר המזרחי לבין הכרמל.

נחלי הכרמל, שלא הצליחו לחצות את רכס הכורכר חייבו חציבה מלאכותית להעברת המים ומניעת היוצרות ביצות. בנחל דליה ובנחל מערות ניתן לראות עד היום שרידי חציבה קדומים. בתקופות שבהן לא נשמרה החציבה, המים נחסמו בדרכם אל הים ונוצרו ביצות. כיום עודפי המים באזור זה מנוצלים לגידול דגים בברכות[1].

מבוא למישור החוף

למישור החוף שני מאפיינים בולטים:

• רוחב משתנה:  צר בצפון ומתרחב כלפי דרום. רוחבו של מישור החוף, נע בין 40 ק"מ באזור רצועת עזה, לבין כ-4 ק"מ באזור שמדרום לראש הנקרה. התרחבותו של המישור בחלק הדרומי, נובעת מאספקה של חולות שהגיעה מכיוון דרום, מהסחף שהנילוס הביא אל הים. תוספת החולות היא גם שגרמה לנטיית קו החוף לכיוון דרום-מערב בדרום הארץ ולכך שרצועת החולות שם רחבה יותר.
• טופוגרפיה מישורית: גובהו הממוצע של השטח, נע בין גובה פני הים, לגובה של 100-300 מ' מעל פני הים. מישוריות האזור נובעת בעיקר מהמבנה גיאולוגי ומכיסוי השטח על ידי אדמות סחף וחולות. באחידות המישור פוגמים שלושה רכסי כורכר, שבחלק הצפוני של האזור נושקים לקו המים ויוצרים מצוק חופי. בשתי נקודות חוצה רכס ההרים את השטח המישורי ומגיע עד לים: האחת ברכס הכרמל והשנייה בראש הנקרה. בשני המקרים מדובר ברכס הרים הניצב לקו החוף ומורדותיו מגיעים עד לקו המים.

מישור חוף הכרמל, משתרע לאורך של כ – 30 ק"מ, מרכס הכרמל ועד לשפכו של נחל תנינים. רוחבו משתנה מכ – 70 מ' מול כף הכרמל עד לכ – 5 ק"מ סמוך למושב הבונים.

רצועת החוף כאן צרה במיוחד, בשל קרבתו היחסית של הר הכרמל אל הים. מאותה סיבה, גם הנחלים כאן קצרים ומנקזים שטחים קטנים יחסית במערב הכרמל. נחלים אלו דלים במים ומימיהם נספגים בקרקע עוד בטרם יפרצו את רכס הכורכר. רכס הכורכר המערבי בחוף הכרמל אינו רציף והוא מופיע בצורת שתי שרשרות מקבילות של גבעות נמוכות.

פרשת לזרוביץ

מצפון מזרח לתחנת הדלק "פז", סמוך לצומת אורן, מצויים שרידי ביתו של השומר משה לזרוביץ', פרשייה עלומה בתולדות הישוב. במקום יש שני שלטי הנצחה ובהם צילום המשפחה ותיאור הפרשה. בשנות האלפיים, נותרו מהמחנה יסודות מבנים, בריכה ושני מגדלי שמירה.

ראו באתר זה: פרשת לזרוביץ.

תחנה מס' 2: חוות אהרונסון

"התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית" [צריך לכתוב : ניסויים חקלאיים], השוכנת כשני קילומטרים מזרחית ליישוב עתלית, הוקמה בשנת 1910, על ידי וועדה מיוחדת מקרב ציוני ארצות הברית, בתמיכת ההסתדרות הציונית, ובראשה עמד האגרונום והמדען אהרן אהרנסון, איש זכרון יעקב. משום כך היא מכונה גם: "חוות אהרונסון".

במושבות העלייה הראשונה והשנייה, נעשו ניסויים בגידולים חקלאיים ופעולות מחקר ותיעוד, בידי מתיישבים, פקידי הברון רוטשילד וחברת יק"א, אלא שניסויים אלה לא היו שיטתיים, ומשום כך לא שימשו בסיס למחקר מסודר, להתנסות וללמידה. הראשון שדרש להקים עבור ההתיישבות הציונית, תחנת ניסיונות חקלאית בארץ–ישראל, תחנה שבה ייבחנו באופן שיטתי גידולים והתאמתם לאזורים גאוגרפיים שונים ויעקבו בה אחרי התפתחות הגידולים והיבול, היה מנשה מאירוביץ[2] והדבר היה בשנת תרנ"ד (1894)[3]. במהלך הקונגרס הציוני השישי — באוגוסט 1903 — קראו אחדים מהמשתתפים, לייסד תחנת ניסיונות [ניסויים] חקלאית בארץ–ישראל. ד"ר ארתור רופין (1938-1859), שהיה מדען בינלאומי ומנהיג ציוני, הציע לייסד חווֹת הכשרה חקלאיות שתפעלנה גם כתחנת ניסיונות [ניסויים][4]. אוטו ורבורג, זליג סוסקין ופרנץ אופנהיימר הציעו לכלול בתפקידי 'הוועדה לחקר ארץ–ישראל' (הוועדה הארץ–ישראלית) – שזה עתה נוסדה – בראשות רופין – הקמת "תחנת ניסיונות לחקלאות"[5]. ואכן 'קרן קיימת לישראל' ייעדה את קרקעות עתלית, שברכישתן השתתפה באותה תקופה, לתחנת ניסויים חקלאיים, לבירור אפשרויות העיבוד של אדמות הארץ, ולהדריך את המתיישבים החדשים במושבות, שהיו אז בראשית התפתחותן[6]. לאחר כשנתיים של דיונים והתלבטויות, החליטה הוועדה ב-1907 למקם את התחנה בעתלית.

שלושה אישים פעלו לקידום התחנה: החלו בכך ורבורג ואהרן אהרנסון וכעבור זמן הצטרף אליהם מנחם אוסישקין. השלושה הדגישו את החשיבות של בדיקה וחקירה בנושאים כמו קרקע, אקלים, הגידולים והתאמתם לאזורים השונים, שיטות השקיה, השבחת הקרקע והכשרה של מתיישבים, ואף טענו שכל אלה קודמים להתיישבות[7]. בסתיו 1910, לאחר התלבטויות וויכוחים, החלה החווה בעתלית לפעול, בניהולו של אהרונסון. דחיפה נוספת להקמת התחנה נתן זלמן דוד לבונטין, מחלוצי העלייה הראשונה וממקימי המושבה ראשון–לציון ובנק 'אוצר התיישבות היהודים' (לימים בנק 'אנגלו פלסטינה קומפני', בנק אפ"ק). עוד באפריל 1909, פרסם לבונטיין מאמר בהמשכים בכתב–העת 'העולם', שכותרתו "דרכי הישוב" [8] ובו הציג בפירוט את חשיבות הקמתן של תחנות ניסיונות [כך] חקלאיות בארץ–ישראל, "שהן הכרחיות להתפתחות האיכרות'. את מאמרו סיים בקריאה: "האמנם נוסיף לבנות על יסוד רעוע, בלי משטר, בלי תכנית, באין מנהל, ונוסיף על השגיאות הרבות אשר נעשו בתקופה הראשונה של היישוב, עוד שגיאות? […] האמנם לא תחדל עבודת האדמה בארץ ישראל לפרפר בין המוות והחיים […] לא! העבודה בארץ ישראל תהייה מיוסדת על אדני המדע והניסיון, או לא תהיה כלל'[9].

אהרנסון, שהיה חוקר בעל שם והתפרסם בעולם כאשר גילה את 'אם החיטה', יצר את הקשר והשילוב של המעשה המדיני עם היצירה החקלאית. במסגרת ההכנות לפתיחת התחנה, יצא למסע לימודים והרצאות באירופה ובאמריקה. במסעו זה קשר קשרים עם גדולי המדענים בעולם, גייס את תמיכת משרד החקלאות האמריקני, ורכש את אהדתם ואת עזרתם הכספית של יהודי ארה"ב. הודות לפעילותו הנמרצת, ולסיועם של פרופסור ורבורג וחבריו, נוסדה התחנה בכספי הנדבנים היהודים מארה"ב, שהתחייבו לתת להחזקתה, הקצבה שנתית קבועה במשך חמש שנים. בשובו ארצה ב-1910, החל אהרונסון בהקמתה המעשית של התחנה. הוקמו מבני המשק, הובאו כלי עבודה חקלאיים, ונבנה הבית הדו-קומתי ששימש למעבדה ולמשרד. היתה זו חווה ראשונה מסוגה במזרח התיכון לא רק בתיעוד המגוון הבוטני עסק אהרנסון, גם הזואולוגיה לא הייתה זרה לו. למשל, היו בתחנה בעתלית, אוסף עשיר מאוד של רכיכות מים מתוקים ואוסף חרקים שימושי בחקלאות. אמצעי איסוף המידע הנגיש ביותר כיום – הצילום, היה בתחילת המאה ה-20 עדיין בחיתוליו, אך אהרנסון רכש את המקצוע והשתמש בו לתיעוד באלפי תצלומים של נוף אתרים, עצים מיוחדים, פרטי צמחים, חקלאות מסורתית וכדומה. אהרונסון היה המנהל הראשי של התחנה, ולידו עזרו הכימאי אוסקר טריידל[10], שעלה מגרמניה, האגרונום משה ברמן, שהיה קודם מנהל חוות כנרת, ומזכיר התחנה אבשלום פיינברג, שחזר מלימודיו בצרפת, והיה תוך זמן קצר ליד ימינו של אהרונסון.

התחנה פעלה כארבע שנים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). במהלך השנים האלה נוסו כאן מכונות חקלאיות שונות, ונבדקה מידת התאמתן לתנאי הארץ. כן נבחנו גידולי שדה שונים (חיטה, שיבולת שועל, שומשמין, אספסת, תלתן) במטרה להגיע לזנים משובחים וליבולים גבוהים מהמקובל בארץ באותה העת. במטעי התחנה גידלו עצי פרי (זית, תאנה, חרוב, תפוח, אגס, שזיף ועוד), כדי לטפחם ולפתח עבורם שיטות מודרניות בתחומי ההשקיה, העיבוד המכני, הדברת מזיקים וכד'. בתחנה נוסו מכונות חקלאיות חדישות, נבחנו גידולי שדה רבים, טופחו גפנים ועצי פרי, שוכללו שיטות השקיה, דישון והדברה, ועוד.

תשומת לב מיוחדת הוקדשה לגידולים תעשייתיים, כגון הגפן לתעשיית היין, ועצי תות לתעשיית המשי. בנוסף לכל אלה, פותחה גם משתלת עצי יער, שבה גידלו עצים שיתאימו לאזורי הארץ השונים (דיונות החוף, ביצות, אדמת ההרים ועוד). במקום נוסדה ספריה מקצועית, שהיתה לעזר רב לחקלאים מרחבי הארץ, והיו כאן אוספים עשירים בנושאי טבע הארץ. לתחנה יצאו מוניטין, ומעמדה המדעי הוכר בעולם.

חלקת הניסויים שבחווה, כללה עצי הזית ועצי חרוב בני מאות שנים, ואת שדרת הדקלים (הוושינגטוניות) הידועה, בה ניתן בקלות לצפות מכביש ת"א-חיפה הישן. שדרת הדקלים – המופע הנופי, המהווה חלק בלתי נפרד משטחי החווה הניסיונית, הינה האלמנט ההיסטורי האחד והיחיד מתוך המכלול. כאשר אהרונסון שב מביקורו הארוך בארה"ב , הוא הביא עמו זרעים של שני מיני ושינגטוניה: חסונה וחוטית. שדרת הדקלים המפורסמת ניטעה ב-1912, לאורך הדרך, מעתלית עד לתחנת הניסויים. מהחווה הופצו הדקלים לכל הארץ למקווה ישראל ועוד. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נותקו הקשרים בין ארץ ישראל לארצות חוץ, ובשל כך פסקו להגיע מארה"ב, הכספים שנועדו להפעלת התחנה. כתוצאה מכך שותקה הפעילות המדעית, והעבודה הצטמצמה לשמירה על הקיים.

במהלך מלחמת העולם הראשונה התמסר אהרנסון לפעילות חשאית, בארגון הריגול ניל"י שהקים וניהל, ובשלב מסוים נאלץ לעזוב את הארץ. לאחר שעזב, הפקיד את ניהול התחנה, אשר שימשה כאחד המרכזים המשמעותיים של רשת הריגול, בידי בני משפחתו ובידי יד ימינו אבשלום פיינברג. לאחר מותו של פיינברג, ניהלו את המקום ואת פעולות הריגול שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי. מכאן יצרו קשר עם ספינת הריגול הבריטית. לאחר שנתגלתה רשת הריגול ניל"י, הטילו הטורקים מצור על זיכרון יעקב, בחפשם אחר ראשי הארגון; מיד לאחר מכן (אוקטובר 1917) פרצו כוחות הביטחון העות'מניים לחוות עתלית, הרסו, עקרו, ושברו את כל מה שהיה במקום. הם השמידו את הספרייה העשירה ואת האוספים החשובים (פרט לעשביית אהרונסון, שניצלה מידיהם ומוצגת כיום בבית אהרונסון בזיכרון יעקב).

ראו באתר זה: ארגון הביון ניל"י.

החווה בעתלית פעלה זמן קצר, וגם השפעתה הייתה קצרת ימים; מלחמת העולם הראשונה, חשיפת רשת הריגול של ניל"י ומעורבותו של אהרנסון בהפעלת הרשת, דחפו את השלטון העות'מני לסגור את החווה. לעומת החווה בעתלית, חווֹת ההכשרה החקלאיות בבן–שמן, בחולדה ובכינרת תרמו רבות לפיתוח הניסיונות החקלאיים. בשלושתן, לצד ההכשרה, עשו ניסיונות בגידולים חקלאיים, ושלושתן נקשרו בשמו של יצחק וילקנסקי (אלעזרי–וולקני, 1880‑1955).

בתחילת תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, מות שרה ואהרן, חזרו בני משפחת אהרנסון הנותרים, אחרי ובראשם שמואל (סם) אהרנסון, להפעיל, בעזרת אחרים, את תחנת הניסויים, גם אם בצורה מצומצמת. לנוכח קשיים רבים שהיו כרוכים בכך, נאלצו לאחר כעשור לסגור את התחנה, שעמדה מאז בשיממונה במשך שנים רבות.

בשנת 1965 שוקם המקום, ועל חלק מאדמות החווה נפתח, בעזרת משרד החינוך והמוסדות הציוניים, מחנה קבע המיועד לפעולות בתי ספר ותנועות הנוער השונות. לקראת שנת 2000, הופסקה גם פעילות זאת.

בימים אלו (ינואר 2024), משפצים את החווה ועומדים לפתוח אותה לביקור הציבור.

תחנה מס' 3. – חורשת לימור.

נצא לסיור של כשעה וחצי אל רכס הכורכר ואל השרידים הצלבניים המצויים בו. מוקד העניין בשמורה קטנה זו, הוא שרידי המצד הצלבני הקטן והחציבות הרבות בסלעים שסביבו. כמו כן, בסוף הקיץ, גדלים כאן חצבים רבים. בסתיו גדלה כאן סתוונית היורה ובחורף, העירית הגדולה. השביל עולה במדרגות רבועות למבנה רבוע מבטון, שימש בעבר כבריכת מים.  מגג המבנה נשקפת תצפית על המבצר הצלבני, על חוף הכרמל ועל רכס הכרמל, כולל שכונות דניה, אחוזה, כרמליה וכבאביר. גבולו המערבי של הכרמל, תחום על ידי מצוק מגדים, כאשר מפער המחצבה שבו, מסמן את מוצאו של נחל ספונים אל הים התיכון. מבנה המחסנים הקרוב לים, שימש בעבר כמפעל לקרח.

רכסי הכורכר

החוקרים מייחסים את היווצרות מישור החוף לתקופת הפלייסטוקן. בתקופה זו אירעו ארבעה או חמישה מחזורים של  תקופות קרח, שבהן היתה ירידת מפלס פני הים. בין תקופות הקרח היו תקופות בין-קרחוניות, שבהן עלה מפלס הים. לדעתם, רכסי הכורכר שנוצרו במישור החוף הם תוצר של קווי חוף קדומים. כאשר הים נסוג, פעלו על החוף תהליכי סחיפה, השקעה וגידוד שכתוצאה מהם נוצרו סלעי הכורכר ושקעו חלק מהחולות של מישור החוף. הימצאותם של שלושה רכסי כורכר או חמישה במישור החוף הדרומי, הם עדות להצפות ונסיגות של הים בתקופות הקרח והתקופות שביניהן.

מהרכס המזרחי כמעט לא נותרו שרידים בחוף הכרמל וניתן לראות ממנו רק קטע קטן מאוד למרגלות המדרון הדרום מערבי של הכרמל. בין מורדות הכרמל והרכס התיכון הצטברו אדמות סחף רבות, בשטח זה קיימות גם מניפות סחף ומדרגות חוף קדומות.

היווצרות הכורכר

הכורכר הוא סלע משקע חופי, אשר נוצר על ידי התאבנות דיונת חול, שהיתה לאורך קו המים. הסלע בנוי מגרגירי קוורץ, המלוכדים בתמיסות גירניות (קרבונט). בצפון הארץ מתחלפים לעתים גרגירי הקוורץ בגרגרים גירניים, גסים יותר. דרגת הקושי של הכורכר ומידת התפוררותו שונה בהתאם לעוצמת הליכוד של הגרגרים. במקומות מסוימים, ניתן לראות בשכבות הכורכר סימני עיצוב על ידי הרוח, כגון שיכוב צולב, המעידים על כך שהכורכר היה פעם גבעת חול ניידת.

רכס הכורכר התיכון נמשך ברציפות מנחל תנינים עד לנחל מגדים. אורכו כ – 20 ק"מ ורוחבו הממוצע כ – 250 מ'. גבהו נע בין 35-25 מ' מעל פני הים אך הוא מתנשא רק ב – 15 מטרים מעל סביבתו. בשל הצפתו מספר פעמים על ידי הים יש בו משקעים ימיים ויבשתיים לסירוגין. ברכס זה נחשפו שרידים של תרבויות פרהיסטוריות, שהתקיימו כאן כאשר השטח היה בתחומי היבשה[11].

ח'רבת דוסטרי (חורבת קרתא)

בתקופה הרומית היה חלק מן האתר מכונה Certha, כנראה מן "קרת" הפניקית. אולי היתה זו המושב הצידונית אדר, או המושבה הצורית ששמה השתכח (סרפתא, צרפת), הנזכרת במאה ה-4 לפני הספירה, בספר המסע של סקילאס (Scyllias), בין הכרמל לדאר[12]. הדברים מתיישבים עם העובדה שנתגלו במקום הרבה קבורות פניקיות. בתקופה הרומית, נכלל המקום בתחומי הטריטוריה של דאר, ובמאה הרביעית נקרע מתחומי פיניקיה ונספח אל "פלסטינה פרימה" (Palaestina Prima)[13]. הגבול בין שני החבלים הללו, תחילתו בקרתא. הגיאוגרף היווני סטראבו [14] מכנה את המקום Bucolon Polis, היינו "מגדלי העדרים". שלום ינקלביץ מציע שמכיוון שר' ול' מתחלפות לעתים, אולי "עדרים" השתבש ל"עתלית".

מדרום למבצר דטרוא, ישנו קיר כורכר חצוב ועליו חריטה של  שתי האותיות OX ("עת" בכתב עברי קדום). יצחק בן-צבי סבר, כי האותיות הללו הן חלק מהשם "עתלית"[15]. לפי אחת הסברות, מדובר בתחילתה של כתובת (שמעולם לא הושלמה) המציינת את גבולה המזרחי של העיר הפיניקית הקדומה. הפולקלור של ערביי הסביבה מספר על אחד מתלמידיו של מוחמד, שהפיץ ברבים את אמונת האסלם, כשהוא עובר ממקום למקום ומסתייע בתוף גדול, שלקולו נאספו המוני מאזינים. מלך הארץ שלח יחידת חיילים כדי לחסל את הנביא וכאן כיתרו אותו לאל מוצא. אולם אללה הטוב והמיטיב, חולל נס והצדיק נבלע בקיר המחצבה ועל כך מעידים הסימנים O שנראה כתוף ו-X שנראה כזוג מקלות[16].

ריצ'רד פוקוק (Pococke), צליין בן המאה ה-18, סבר כי מקור השם הערבי "עתלית", הוא במילה היוונית "אתליתוס" (Athletes), שהוראתו "חסון" ומזה "אתלט"[17]. גם לפי תייר אנגלי, בשם בקינגהאם (James Silk Buckingham), שביקר בארץ בשנת 1816, השם קשור לאתלטיות.[18] ישנה סברה, לפיה מקור השם הערבי, במילה הטורקית "איתליק", שפירושה "אגודת אבירים" ואשר נגזר מהיות המבצר מקום מושבם של האבירים הטמפלרים. אלא שאף לא אחד משלושת השמות האלה – עתליה, אתלטס, איתליק – אין לו סימוכין במקורות הקדומים. הנוסע מבורדו [19], שבשנת 333 לספירה זיהה בטעות את חרבת דוסטרי, עם תחנת דרכים שנקראה Mutatio Certhae , כלומר, "מקום החלפת הסוסים". מקום שזוהה מאוחר יותר בתל מגדים[20]. משמעותה של המילה "עתלית" לא ידוע, אולם ככל הנראה זהו השם בו נקרא המקום עוד מהתקופה הפיניקית.

תחנה מס' 4. בית הקברות הצלבני

ניסע לכיוון חוף הים, נראה מדרום מערב לנו את המצודה הצלבנית. נפנה דרומה, נסיעה קצרה במקביל לחוף, בקצהו הצפוני של הקמפינג, נמצאת מצודת עתלית.

מבט אל חוף הכרמל

תהליכי הגידוד יצרו כאן נופים ייחודיים ולכן נחשב אזור זה לאחד החופים הסלעיים היפים בארץ ישראל. הים שחודר בין הגבעות יוצר מפרצונים קטנים, ורכסי הכורכר הנמוכים מתנשאים רק מספר מטרים מעל גובה פני הים. חדירת הים לתוך הסלעים יצרה לגונות. את הלגונות והמפרצונים ניצל האדם בעת העתיקה לעגינה ולמלאכות שונות כגון הפקת ארגמן או צביעת בדים.

קו החוף של ארץ ישראל, למעט מפרץ חיפה ובליטות קטנות ביפו ובעתלית, הינו חלק וחסר מפרצים. החוף של ישראל מהווה אזור מעבר בין החופים החלקים של דרום הים התיכון וצפון אפריקה, לבין החופים המפורצים האופייניים לצפון הים התיכון (מלבנון וצפונה דרך טורקיה ועד לחופי ספרד). רכס ראש הנקרה, נחשב לגבול בין החופים המפורצים בצפון לבין החופים החלקים בדרום. שלושת המפרצים בחופה של הארץ, בחיפה, בעתלית וביפו, נוצרו משילוב של תהליכי הרבדה ופעולות טקטוניות. במפרץ עתלית, נסיגת החוף נגרמה כפי הנראה, כתוצאה מההעתק של נחל מערות, שכיוונו דרום-מזרח צפון-מערב ומגיע אל צפונו של מפרץ עתלית העתק זה גרם כפי הנראה להטבעת חלק מרכס הכורכר, כך שחלקו נמצא היום מתחת למפלס פני הים וחלקו יוצר את המצוק החופי המפורץ[21].

חוף ישראל יחסית עמוק: את קרקעית הים, עד לעומק של 200 מ', נוהגים לראות כהמשכה הטבעי של היבשה ומכאן המונח "מפתן". הממוצע העולמי של רוחב המפתן הוא 75 ק"מ. בישראל הוא צר בהרבה מהממוצע; כייוון שתהליכי הסחיפה ויצירת הנוף כאן הם צעירים ביחס. לעומת זאת, בחופים כמו ניו פאונלנד שבמזרח קנדה, רוחבו של מפתן היבשה הוא כ-500 ק"מ. בכול החלק הצפוני והצפון מזרחי של הים התיכון, כמו גם בחופים הצפוניים של מרוקו, המצב כמו שבישראל, בחלקה הצפוני. אופייני לאזור בו ההרים סמוכים לים, כך גם בנורבגיה ובחוף המזרחי של האוקיינוס השקט.

המפתן נוצר על ידי אותם תהליכים עצמם, שיצרו את מישור החוף והוא בעצם המשכו התת מימי. במקרה של ארץ ישראל, הרוחב של שניהם הולך ומצטמצם, ככל שמתקדמים מדרום צפונה. גרם לכך "זרם החוף", הסובב והולך בכיוון הפוך לזה של מחוגי השעון (כוח קוריליוס) והוא שהביא לכאן את סחופת הנילוס. בשלהי תקופת הפלייסטוקן, עת ידע העולם תקופות של "מבולים", היה הנילוס נהר רב עצמה וטעונת, בניגוד למה שקרה במאות האחרונות, שהוא מוריד אל הים טעונת דקת גרגר בלבד ומאז חניכת סכר אסואן ב-1973, אינו מביא סחף כלל. מכיוון שהנילוס מנקז בעיקר אגנים של סלעי יסוד, הוא פלט בעיקר חול צורני, שהוסע אל חופי צפון סיני ומישור החוף הישראלי, בעוד שכלפי צפון, גדלה והולכת כמות החול הגירני, שאינו אלא סחף שהוסע מפנים הארץ, שהרריה הם גירניים ברובם המוחלט. סחף החול שהביא אתו הים, הוא זה שעשה את מישור החוף ואת המשכו הטבעי, שהוא מפתן הייבשת, רחבים ביותר. כך למשל, רוחב מפתן היבשת באל עריש הוא 39 ק"מ; ברפיח 28 ק"מ, באשדוד – 18 ק"מ מול עתלית 10.5 ק"מ ומול ראש הנקרה, 5.5 ק"מ בלבד. מול ראש הכרמל יש סטייה ברורה מקו זה. בשולי מפתן היבשת, כלפי צפון מערב, שלוחתו ההררית של הכרמל היורדת אל הים ("וכרמל בים יבוא") ונמשכת על קרקעיתו, מהלך 12 ק"מ מן החוף ועושה אותו רדוד יותר.

בניגוד לחוף המפורץ, שמצפון לכרמל, הרי החוף שמדרום לראש הכרמל הוא מתוח, ללא מפרצים כמעט (מבלי למנות את מפרצי הגידוד הקטנים של חוף הכרמל). החוף המתוח הוא צורתו האופיינית של חוף תואם (קונקורדנטי), המקביל למבנה שלדי של רכסי רצועת ההר אשר מאחוריו, אך כאמור, הוא גם תוצאה ישירה מקרבתו אל מקור הסחף הימי הרב, בדלתה של הנילוס ובחופי סיני. הרוחות המנשבות בדרך כלל בחופי ארצנו, הן רוחות דרום-מערביות, גורמות לכך, שהגלים המסיעים את החול אל היבשה מתנפצים במשבריהם אל החוף במלוכסן ואילו שעה ששבים הם ויורדים אל הים, הם עושים את אותו הדבר בניצב לקו החוף – בכיוון שיפועה הטבעי של שפת הים, כדי  לחזור ולהתנפץ אליו שוב, במלוכסן וחוזר חלילה. כך מתפתחת, לבד מתנועת ההסעה של "זרם החוף", גם גרירה של גרגירי חול בקו החוף מדרום לצפון וזו המיישרת אותו יותר ויותר. כשבנה הורדוס את נמל קיסריה, גרמו המזחים שלו, הבולטים אל הים, בניצב לחוף, להצטברות יתר של חול, מדרום לקיסריה ואילו מצפון לה, נחשף החוף, על ידי כך, לתהליך של גידוד בלבד., דבר שיצר מפרץ והרס את האקוודוקט בעל הקשתות בחוף קיסריה.

החוף המתוח, האופייני לצפון אפריקה, מסתיים, כאמור, בראש הכרמל. מכאן ואילך, שוב אין החוף מקביל לכיוון רכסי ההר, אלא ניצב להם ואין הוא עוד אפוא חוף תואם, כי אם דיסקורדנטי. לפי כך ננעצים בו, לתוך הים, כל אותם כפי יבשה, העושים את החוף קשתות קשתות ביניהם ויוצרים מפרצים.

החוף החולי של ארץ ישראל, מסתיים בצפון, ב"סלע אדם", המזדקר מול שפת ימה של בית ים. מכאן ואילך, עד שפך נחל חדרה, מאפיין את החוף, צוק כורכר זקור, שגובהו הממוצע 30 מ' ורציפותו אינה נגמרת, למעט המקומות בהם יורדים נחלי השרון אל הים. מקיסריה ואילך, משתנה אופיו של החוף, שינוי בולט. גם כאן נמשך לאורכו רכס כורכר, אלא שהוא נמוך הרבה יותר ולפיכך נפגע קשה על ידי גידוד המשברים. על כן, מפורץ חוף זה  וכולו שוניות, מפרצונים ואיי סלע קטנים, המאפיינים אותו צירוף זה היה אידיאלי להקמת מעגנים בימי קדם, במיוחד במפרצים הקטנים של דאר ושל עתלית[22].

עיצוב נופו המיוחד של החוף המסולע, הושפע הרבה מעמידותו הקשיחה  של הכורכר, המכיל כאן אחוז גבוה של גיר מלכד, בשל קרבת הכרמל, שסיפק סחף גיר, באמצעות נחליו היורדים פה אל הים. לכן נמצא ברכס הכורכר של חוף הכרמל, שפע של מחצבות בניה.

האלמנט הבולט בנוף הוא המבצר הצלבני – מבצר עולי הרגל.

ראו באתר זה: המבצר הצלבני של עתלית

אלא שתולדות עתלית נחלו הרבה קודם לכן. מתחת לפני הים, מול המבצר הצלבני, קיים כפר נאוליתי תת קרקעי

ראו באתר זה: עתלית ים.

תולדות עתלית משלטון הממלוכים ואילך.

עם החלתו המלאה של השלטון הממלוכי בארץ ישראל הפכה עתלית לבירת מחוז ("עַמְל") באימפריה הממלוכית. חומותיה החיצוניות שוקמו באופן חלקי, והיא יושבה בידי מוסלמים. ב-1299, פשטו שוב הפרשים המונגולים לסוריה, הגיעו עד בקעת הירדן ועזה וחלק מצבאם שהה בירושלים חמישה עשר יום. הם נהדפו על ידי הממלוכים ונוצחו סופית בקרב מרג' אצ-צפר, שבקרבת דמשק, ב-12 באפריל 1304. לגל הפלישות המונגולי, התלוותה תופעה חשובה. קבוצות של פליטים, מונגוליות במוצאן, שהתנגדו לשלטון המרכזי, ביקשו היתר לעבור ולשרת בצבא הממלוכי. בקשתם נדחתה ותחת זאת, השיבו אותם השולטנים הממלוכים בחוף הארץ ישראלי, בעזה ובעתלית ובכך הוסיפו עוד יסוד אתני לאוכלוסייה[23].

המבצר המגן על העיר לא שוקם והוא נשאר בעיזבונו בתקופה זו. לקראת תום התקופה הממלוכית הלך המקום וננטש, ובעת הכיבוש העות'מאני כבר היה נטוש לחלוטין. במאות ה-16 עד סוף ה-18, כל אזור השרון היה בלתי מיושב לחלוטין. היה זה אזור של ביצות, יערות וצמחיה צפופה. במהלך ימי הביניים, כאשר היה המבצר תחת כיבוש מוסלמי, הוא נודע בספרות בשם "אלחוּצְן אלאַחְמַר" (ערבית: "המצודה האדומה"), ככל הנראה על שם הגוון החום-אדמדם של אבני הכורכר מהן הוא נבנה. במחצית המאה ה-18, הופיעו בחלק הצפוני של  האזור, שמדרום לכרמל, כפרים מאוכלסים ומגדלי תבואה, שבראשית התקופה לא נזכרו כלל (למשל: טנטורה, זמארין). נוצרו כאן סוגים חדשים של פעילות כלכלית , כמו התפתחות טחנות הקמח על נהר א-זרקא (נחל תנינים), כחלק מפעילותו של דאהר אל-עומר.

מושלי עכו ג'זאר פאשה, סולימאן פאשה ואיברהים פאשה שינעו את אבניו הגדולות של המבצר למפעלי הבניין שלהם בעכו וחיפה, ובדרך הים שלחו אותן עד לביירות. פירוק אבני המבצר לצורכי בנייה, נמשך עד לסופה של המאה ה-19. מלבד הנזק הנגרם בידי אדם, סבל המבצר גם מפגעי מזג האוויר והזמן. קרבתו לאוויר הים הלח והמלוח, יחד עם רעידת אדמה גדולה שהתרחשה בשנת 1837 והביאה נזק רב למבנים, הותירו אותו במצב רעוע ועלוב. עוד בשנות השמונים של המאה ה-19, אנו שומעים על שליט חיפה העות'מני, שמכר 50,000 אבני בנין ממבצר עתלית, לשליט יפו, להקמת המזח ובית המכס.

מבצר עתלית ומדינת ישראל

לאחר הקמת מדינת ישראל וסיום מלחמת הקוממיות, בתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים, חיל הים הישראלי תפס את חומות המבצר והמפרץ החולי הסמוך והפך אותם לבסיס של יחידת הקומנדו הימי – שייטת 13. בין לילה נמחק האתר מספרי הטיולים ומרשימת האתרים הארכיאולוגיים שראוי לבקר בהם בישראל, והפך לשטח צבאי[24].

צה"ל, שהפך את המבצר לבסיס אימונים סודי, כנראה בשל סיבות הדומות לאלה שגרמו לטמפלרים לדבוק במקום: מפרץ טבעי נסתר מעין, חצאי־איים קטנים ומפרצים חוליים, שנוצרו כתוצאה מבליית רכס הכורכר החופי על ידי גלי הים. שנים רבות מתנהל ויכוח לגבי עתידו של המבצר בין צה"ל לגופים שונים, כמו רשות  מקרקעי ישראל ורשות העתיקות. גופים אלה רואים בהפקעת האתר לצרכים צבאיים, נישול של הציבור הישראלי מנכס ייחודי של תרבות ונוף. מנגד היו גם גורמים, בעיקר כאלה הקשורים לחיל הים, שטענו כי דווקא בזכות מניעת הגישה לשטח, זכו השרידים והנוף לשימור טוב יותר מזה שזכו לו אתרים דומים ברחבי הארץ.

גם אם טענה זו נכונה – והיא שנויה במחלוקת – עדיין ראוי להעלות את השאלה, מה משרת טוב יותר את האינטרסים של תושבי המדינה בהווה ובעתיד: השארת השטח בידי הצבא, או מתן אפשרות לפיתוח מבוקר במקום, תוך שימור השרידים הארכיאולוגיים[25]. במקום לא נערכו עבודות שיקום, ולאחר הקמתו של בסיס חיל הים (בסיס עתלית) בתחומי עתלית העתיקה, נסגר המקום למבקרים, כמו גם בפני מרבית משלחות השיקום והמחקר[26]. הוא באמת נראה נהדר. מפרצים כחולים, עתיקות בנות 800 שנה, אולמות גבוהים הדומים לאולמות האבירים בעכו העתיקה; נמל קדום שמזכיר את הנמל בקיסריה; חצי אי ירוק עם חופים חוליים יפהפיים. בכל מקום בעולם היה מקום כזה נהפך מזמן לאתר תיירות מוביל, לנכס תרבות עולמי ולמקור משיכה למבקרים ופרנסה לתושבי האזור. לא בישראל. לא בעתלית[27].

כרמל סלע, ראש המועצה המקומית של עתלית ב-2017, העריך כי פתיחת האתר לתיירות בינלאומית, תייצר הכנסות של מיליוני שקלים. לדבריו, המבצר "היה המבצר החשוב היותר במזרח התיכון. הרמטכ"ל הצלבני ישב בו, הבנק הבינלאומי של הצלבנים ישב בו, כל הפיקוד העליון ישב במבצר. אטרקציה תיירותית בלתי רגילה שאנחנו, הציבור, לא יכולים ליהנות ממנה". לדבריו, עתלית הוא יישוב חוף שאין לו חוף. "מושבה בת 113 שנה, שגזלו ממנה את חוף הים, שלושה קילומטרים של חוף גזלו – לפחות תשחררו את המבצר".

תחנה מס' 5: המושבה עתלית.

סמל היישוב מכיל את המוטיבים הבאים:

• גלי הים בתחתית הסמל מסמלים את הים התיכון, אשר היישוב שוכן לחופו.
• החומה במרכז הסמל מסמלת את המבצר הצלבני השוכן בקרבת היישוב.
• שיבולת החיטה מסמלת את אם החיטה שאותה הגדיר אהרן אהרנסון, בחוות הניסויים הסמוכה.
• פירמידת מלח מעל שיבולת החיטה, מסמלת את חברת המלח שהוקמה בעתלית בשנת 1922

השם

משמעותה של המילה "עתלית" לא ידוע, אולם ככל הנראה זהו השם בו נקרא המקום עוד מהתקופה הפיניקית. השם "עתלית'" אינו מוזכר במקרא. יש סברה שכאן שכנה "קרתה" של זבולון (“וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי-מְרָרִי, הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים–מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן, אֶת-יָקְנְעָם וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ; אֶת-קַרְתָּה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ")[28]; שכן, בתקופה הרומית היה חלק מן האתר מכונה Certha, כנראה מן "קרתא" ("העיר") הפניקית, ששרידיה התגלו מתחת לחומת היבשה של מצודת הצלבנים שנבנתה על גביה. הויקיפדיה מציעה סברה מוזרה, לפיה המקום נקרא על־שם עתליה אשת יורם מלך יהודה, שירשה את כיסאו לאחר מותו[29]. הסברה, שמובאת ללא סימוכין, מוזרה, כי, ממלכת יהודה מעולם לא שלטה באזור זה!

בכניסה לעתלית בולט קניון דרך הים, שתוכנן על ידי  האדריכל עוזי גורדון.

כבר ב-1996 הוחל בהקמת מרכז מסחרי בכניסה לעתלית, כזה שקורץ בעיקר לתנועה העוברת בכביש הראשי תל אביב – חיפה.  שלד הבניין שהספיקו לבנות, עמד נטוש במשך עשרים שנה עד שעבודות הבנייה בו חודשו והוא נחנך בקיץ 2016 לפני חנוכתו. עיצוב הקניון שנקרא "מצודת הים", הוא מצועצע ומזכיר את מרכזי המסחר שנבנו בישראל בשנות ה-80 לצד דרכים ראשיות. יוזמי הקניון ציפו שימשון אליו קהל רב, מכיוון שאין קניון סמוך לו, למרות שהמרכז "מול זיכרון" גדול בהרבה. השעון הגדול שנקבע בחזית הבניין הוא מרכיב חריג בנוף הקניונים, משום שהרעיון הוא שהקונה דווקא יאבד את תחושת הזמן  [אגב, באופן מפתיע גם בכניסה ל"מול זיכרון" הסמוך הציבו שעון. כנראה טעויות של פריפריה].[30].

נפנה לרחוב המייסדים, ניסע לאורכו ונעצור בקצהו הגבוה והמערבי.

אם במושבה בת שלמה, סופו של רחוב המושבה היחיד – מסתיים בנוף הפתוח של העמק, הרי שבעתלית הרחוב מסתיים בקיר כורכר החוסם את נוף הים. רכס כורכר זה, המלווה את חוף הים מצפון לדרום, מכיל בנוסף לצמחיה גם שרידים מתקופות קדומות. ניתן לעלות במדרגות ולהיתקל בחציבה קדומה, שככל הנראה הייתה חלק ממערך ההגנה על המבצר הצלבני שהוקם מאחורי הרכס על שפת הים.

אברהם דוידסקו, מראשוני עתלית, הסביר מדוע עתלית נבנתה למרגלות הגבעה ולא בראשה: "כשנתבשרו הורינו שהנהלת יק"א החליטה סוף סוף לבנות להם בתים, החלו שואלים היכן יבנו. תחילה בקשו הורינו מפקידי החברה, שהבתים ייבנו על הגבעה, שהרי כך יהיה קל יותר להתגונן, במקרה של התקפה על המושבה ונוסף לכך הרוח שתישוב מהים  תפיג את החום בחודשי הקיץ הלוהטים. הפקידים נטו תחילה להיענות לבקשת הורינו, אבל לאחר מחשבה והתייעצויות שונות, חזרו בהם: "איננו רוצים",  כך "לנקר את עיניהם של השכנים הערבים שימחו בפני השלטונות על כך שהיאהוד בונים בתים במקום – דבר שנאסר עלינו לעשות ואז גם ה"בקשישים" למושל ולפקידיו לא הועילו". דוידסקו הוסיף וסיפר ששני שומרים, ששבו משמירת לילה, בשרו לתושבים ששמו לב שיתושי האנופלס טסו הישר מהביצות אל מעלה הגבעה ובדרך פסחו על כל מה שנמצא למרגלותיה. אולם מתברר שהיו תמימים והמלריה הכתה בהם קשות[31].

בעתלית נותר רחוב מקורי ואופייני למושבות מתקופת הברון. אמנם חלק מהבתים המקוריים נהרס, אך ניתן לחוש מעט אווירת בראשית – כזו שניתן לחוש גם במושבת הברון בת שלמה, ממנה יצאו כמה ממתיישבי עתלית בראשית המאה העשרים.

ראו באתר זה: המושבה עתלית.

תחנה מס' 6 – מחנה המעפילים על שם משה סנה.

זהו אתר לאומי משוחזר המספר על תקופת ההעפלה המאורגנת.

כפי שכותבת זהבית רוטנברג: "סיפורו של מחנה המעפילים בעתלית הינו פרק מרתק בתולדות מדינת ישראל. צומת בו נפגשת ציונות הלכה עם מעשה: בריחה, העפלה, מחתרות ומאבק בשלטון הבריטי, בדרך להקמת מדינה". המחנה, פעל כמחנה מעצר למעפילים שנתפסו על ידי הבריטים. בשנת 1939 החלה הקמת המחנה והוא אוכלס עד בינואר 1940. החל מ-1946 הועברו מרבית המעפילים למחנות מעצר בקפריסין אבל עדיין נותרו מעפילים במחנה בעתלית, עד  שנת 1948 [32].

ראו באתר זה: העפלה.

בשנים הללו הוחזקו במחנה במרוצת השנים, עשרות אלפי מעפילים, שלאחר שנחלצו מגיא התופת של אירופה ועברו תלאות רבות בדרכם, מצאו עצמם שוב מאחורי סורג ובריח והפעם בארץ ישראל[33]. במחנה הוקמו צריפי מרפאה, מטבחים וחדרי אכילה. כמו כן היה בו צריף לחיטוי העולים עם תרסיס DDT, שעורר בהם אסוציאציה מצמררת לאימי השואה ומחנות הריכוז. [ במחנה שהו גם עולים לגאליים לתקופות של עשרה ימים עד שבועיים לצורך בידוד (איזולציה) בין השאר למניעת העברת מחלות]. במחנה נבנו כ-100 צריפי עץ ו-86 מהם שימשו למגורי מעפילים. תפוסתו המקסימלית נאמדת בכ-4,000 נפש, אך רוב הזמן שהו במחנה פחות מכך, בהתאם לזרם המעפילים שהגיעו. בעת שהצריפים התמלאו, שוכנו העצורים גם באוהלים צבאיים בחלקו הצפוני של המחנה. במחנה הייתה הפרדה בין צריפי הגברים וצריפי הנשים. בני המשפחה יכלו להיפגש על דרך העפר שהפרידה בין האגפים, לשעה קלה, אחת ליום. המעפילים שהו במחנה בין ימים בודדים ל-23 חודשים. בזמן כליאתם קיבלו המעפילים תנאי מחיה סבירים ויחס סביר מצד השלטונות המנדטוריים – קורת גג, ארוחות סדירות וחופש תנועה סביר בתוך גבולות המחנה. מוסדות היישוב פעלו למען רווחת העצורים, דבר שהתבטא, בין הייתר, בארגון פעילות בחגים[34]. כמו כן, נשלחו מורים להוראת העברית[35].

בליל 10 באוקטובר 1945 פרץ למחנה כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, כחלק מתנועת המרי העברי, ושחרר את כל 208 המעפילים שהיו עצורים בו באותה העת. על תכנון הפעולה הופקד נחום שריג, והוא גם פיקד עליה בפועל, כשסגנו היה יצחק רבין[36]..

ראו באתר זה: סיור מעתלית ליגור, בעקבות המעפילים.

לאחר קום המדינה שימש המחנה למעצר שבויים מצריים. אלו שוחררו במרץ 1949, לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת הקוממיות[37].  לאחר פינויו מהשבויים הוסב המחנה למחנה עולים. בשנת 1950 הוא שימש כמחנה עולים לעולי תימן ובנוסף כמעברה ל-1,200 משפחות. עם התגברות העלייה מעיראק, פונו המשפחות מהמעברה והמחנה הוסב למחנה קליטה ומיון של עולים שכונה "שער עלייה ב'". לאחר מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים, שימש כמחנה לשבויים מצרים. בשנות ה-70 ננטש האתר והוזנח. במהלך מלחמת לבנון הראשונה שימש המחנה להחזקת שבויים סורים ופלסטינים.

בשנת 1987 הכריז, הנשיא חיים הרצוג על מחנה המעצר כאתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה.

באתר: שיקום ושחזור של מחנה המעצר הבריטי על גדרות התיל, מגדלי השמירה, צריף המיון, צריף החיטוי וצריף המגורים שבו; הקרנת סרט על פריצת הפלמ”ח למחנה באוקטובר 1945; “בנתיבי העפלה” – מאגר מידע ממוחשב המכיל את שמותיהם של מעפילים, פעילי העפלה ומתנדבים, וכן מידע מקיף הנוגע לתקופת ההעפלה בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ . ב-2006 נרכשה עבור האתר ספינת דיג לטבית ישנה, "גלינה", שעמדה לפני גריסה, והובאה לעתלית. "גלינה" דומה הן במצבה הרעוע והן בתפוסתה לרבות מספינות המעפילים שהגיעו למחנה לפני קום המדינה. באנייה עורכים סיור חווייתי להדמיית מסע בים הממחיש את התלאות שעברו המעפילים בדרכם לארץ ישראל. בשנת 2019 הובא לאתר מטוס קרטיס C-46, מדגם זהה למטוס שהביא ארצה את המעפילים מעיראק במסגרת מבצע מייקלברג (מבצע "כנף") בשנת 1947[38]. הוקמה מבואה למטוס והוא פתוח למבקרים

תחנה מס' 7: שייח' בוריק

אם הזמן יאפשר, ניתן לשלב בסיור ביקור קצר בשרידי הכפר הארמני שֵייח' בֻּראֵק (ידוע גם בשם שֵייח' בּוּרֵיִק)

ראו באתר זה: שייח בוריק.

תחנה מס' 8 – עין איילה.

ניתן גם לנוסע מרחק קצר אל עֵין אַיָּלָה הוא מושב עובדים של 'תנועת המושבים'. הוקם בשנת 1949 על ידי עולים מצ'כוסלובקיה.[39] היעד הוא האנדרטה שהוקמה בקצה המושב, לזכר 'מבצע שוטר' במלחמת הקוממיות. המבצע נקרא כך, משום שהוצג כמבצע משטרתי, אף שהיה מדובר במבצע צבאי, וזאת כדי שלא להיראות כמפרים את תנאי ההפוגה, תוך ניצול העובדה כי המדובר היה בשטח אשר נכלל במדינה היהודית בתוכנית החלוקה.

רקע

המאחז הערבי במישור חוף הכרמל הצטמצם והלך ככל שנמשכה מלחמת הקוממיות. בסוף אפריל נפלה חיפה בידי 'ההגנה', בהמשך, ב-15 במאי, נכבשו הכפרים אום א-זינאת, ב-23 במאי טנטורה וב-16 ביולי, גם טירה (כיום טירת כרמל). באותה תקופה נכבשו גם כפר לאם (כיום הבונים), אל-סרפנד שמדרום לחיפה, ועין חוד (עין הוד).

ראו באתר זה: סיור בחוף הכרמל.

עם הקמת המדינה, עלתה על הפרק שאלת גוש כפרי הכרמל, שהוזכרו לעייל וכן כפרי הדרוזים דליאת אל-כרמל ועוספייה. הדרוזים נהגו מלכתחילה מיחס מיוחד, הודות לקשריהם הקודמים עם הישוב. אף על פי כן, הוטלו הגבלות מסוימות על תנועותיהם ועל שיוקו תוצרתם. האפנדי של אג'זם, מוחמד אל-מדי, ניהל משא ומתן עם מפקדת מחוז חיפה, במגמה להבטיח את שלטונו על הכפרים, עד שיתבררו תוצאות המלחמה, והם יצטרפו לצד המנצח. הצעתו לניטרליות נדחתה וערביי הכרמל נתבעו למסור את נשקם, בתביעה להבטחת שלום וחסות. הוא השיב שאין סיכוי שיסכימו כך, כל עוד לא מופעל עליהם לחץ ומוברחת אליהם אספקה מכפרי הדרוזים והם מקיימים קשר עם כפרי ואדי ערה. בעקבות זאת הוחלט לצמצם את האספקה לכפרי הדרוזים, כדי למנוע זליגת עודפים לכפרים הערביים ולשים מצור על כפרי חוף הכרמל, מבלי להפר את תנאי ההפוגה[40].

עם כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, נותרו שלושה כפרים ערביים, במובלעת החולשת על כביש החוף דאז (כביש 4 של ימינו) בדרום הכרמל, אשר נודעה בכינוי "המשולש הקטן" (להבדילם מ"המשולש הגדול": טול-כרם, שכם וג'נין). הכפרים שכנו כולם מזרחה לכביש . ג'בע היה הצפוני שביניהם וכשלושה או ארבעה ק"מ מדרומו שכן עין ע'זאל (כלומר, מעט מזרחה למקום הנוכחי של גבע כרמל ושל עין איילה, אשר שימרו את שמותיהם). מזרחה לשני אלה, במרחק של כשלושה ק"מ מכל אחד מאלה, שכן איג'זים (כיום כרם מהר"ל). הכפרים שכנו על השטח הגבעי הנמוך שמעל לחוף הכרמל.

הכפרים במובלעת זו, חסמו באופן פעיל את כביש החוף בדרך שבין חיפה ותל אביב, על ידי ירי וחבלות. כתוצאה, התחבורה היהודית, בקטע שמזכרון יעקב צפונה, עקפה את כביש החוף דרך ואדי מילח (כביש 70 של ימינו), יוקנעם ויגור. ב"קרבות עשרת הימים" (8–18ביולי 1948), הפגין דוד בן גוריון אדישות, ליוזמה שקראה לביצוע פעולה מידית באזור. הוא הציע לפעול נגדם אחרי תחילת ההפוגה[41]. ב-8 ביולי תקפו כוחות צה"ל את איג'זים, במה שהוגדר "פעולת עונשין", בגלל התקיפות על התחבורה הישראלית. הכוח התוקף נתקל בהתנגדות, היו נפגעים רבים וכשהחיילים הבחינו שהם מוקפים משלושה כיוונים הם נסוגו, בהשאירם מאחור שני הרוגים. ב-18 ביולי נהרגו שני נוסעים יהודים סמוך לג'בע. בעקבות תקרית זו נדרשו תושבי הכפרים להיכנע או להתפנות, אך הם סירבו[42].

גלי הפליטים מהכפרים שסביבם, הביאו אתם סיפורים על תבוסה לכוחות עדיפים וקורבנות רבים. אך מגיני "המשולש הקטן" סירבו להיסחף בגל הבריחה. ב"ספר תולדות ההגנה" נכתב: "רק במקומות מועטים מוצאים אנו יוצאים מן הכלל: כפרים ויישובים המחזיקים מעמד בים זה של פאניקה" [..] כך יש לציין מבחינה צבאית את עמידתם של הכפרים טירה, עין רזאל, איג'זים וג'בע באזור הכרמל דרומית לחיפה. כפרים אלה החזיקו מעמד זמן רב לאחר שנפלה חיפה, ולא זו בלבד, אלא שאנשיהם המשיכו להטריד את התחבורה היהודית לחיפה ואילצוה לעבור דרך ואדי מילח [נחל תות-נחל יקנעם] [43]". המשולש הקטן נשאר לפיכך כקוץ בגרונה של ההנהגה, שהחליטה לסלקו – גם אם יהיה עליה להפר לשם כך את תנאי הפסקת האש. מכיוון שהמבצע הוצג כלפי חוץ כ"פעולה משטרתית להבטחת התחבורה בכביש חיפה-תל אביב", נשלפו להסוואה מאימוניהן, שתי מחלקות של טירוני המשטרה הצבאית[44].

ימים אחדים לפני כן, עוד התנהל עם ראשי הכפרים משא ומתן לחילופי שבויים וחטופים, שהסתיים בהצלחה[45]. אחריו נפתח משא ומתן על כניעה, שאותו החליטו הכפריים להפסיק, משום שהאמינו כי יוכלו להחזיק מעמד עד להפסקת האש. אבל ממשלת ישראל לא התכוונה להניח להם. עכשיו, בחסות ההפוגה, היה ביכולתו של צה"ל להטיל למערכה נגד שלושת הכפרים, כוחות  גדולים יחסית, בסיוע של שריוניות, ארטילריה וחיל האוויר.

ההפוגה העניקה לצה"ל מידה רבה של גמישות בהקצאת הכוחות למבצע, ואכן הוא נהנה בקרב מעדיפות רבה, בעיקר בנשק מסייע ובנשק כבד. המשימה הוטלה על חטיבת אלכסנדרוני', וזו הקצתה למשימה שתי פלוגות, וכן קיבלה פלוגה מחטיבת 'גולני' ופלוגה מחטיבת 'כרמלי, אשר סיימה זה עתה את 'מבצע דקל'. כן עמד לרשות צה"ל סיוע ארטילריה: מרגמות ותותחים, מספר משוריינים, סיוע של חיל הים ושל חיל האוויר הזמן שהוקצב להכנת המבצע היה קצר, והספיק רק לסיור אווירי. כך, למרות שהיעד היה מובלעת בתוך שטח ישראלי, לא הכירו הכוחות היטב את יעדיהם. ככל הנראה, היה זה אחד הגורמים לקשיים בתחילת המבצע.

תושבים רבים ברחו לפני המתקפה והגיעו לכפרי השומרון. בכול זאת, לערבים היו במקום, כפי שהתברר, כ-800 לוחמים. מערך ההגנה שלהם, באופן לא אופייני לערבים באותה מלחמה, התבסס על שיתוף פעולה גמיש בין הכפרים השונים באותו אזור. בקרבות הקודמים הוכיחו הלוחמים בכפרים מידה גבוהה של יוזמה, תושייה ורוח קרב. בכל זאת, לנוכח יתרונו הגדול של צה"ל, ולנוכח חוסר המעש של הצבא העיראקי, היחיד שיכול היה לבוא לעזרתם, היה מצב הכפרים חסר תקווה, למעשה.

ההתקפה החלה בליל 24 ביולי 1948. הניסיון הראשון נכשל. כל אותו יום הופגזו הכפרים בתותחים ובמרגמות והופצצו על ידי מטוסי חיל האוויר. בצהרי היום אירע אסון: פגז מרגמה שנורה על ידי חיילי צה"ל, פגע בפלוגה מחטיבת 'אלכסנדרוני' והרג תשעה לוחמים (שבעה חיילים נהרגו במקום וכל היתר נפצעו (שניים מהם מתו כעבור ימים אחדים). בסופו של דבר, עקב ההפגזות וההפצצות, , נשברה התנגדות הלוחמים הערבים. לפנות ערב הצליחו כוחותיהם, כ-800 איש, לחמוק לוואדי עארה. לפחות מאה לוחמי מיליציה וכפריים נהרגו. חלק מהכוחות הנסוגים עלו על מארבים שהציבו כוחות חי"ם (חיל המשמר), וסבלו אבדות. המבצע הסתיים ב-26 ביולי 1948  צה"ל פוצץ את רוב בתי עין ע'זאל וג'בע[46]. באיג'זים נשארו 15 משפחות שגורשו עד שנת 1952.

בנץ פרידן, שפיקד על מבצע 'שוטר', היה  עסוק בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים, במאבק המשפטי והציבורי של עמותת אלכסנדרוני, להפרכת הטענות על טבח שערכו אנשיה בכפר טנטורה (בעקבות פרסום מחקרו של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה). גם אחרי כיבוש המשולש הקטן התלוננו פליטי הכפרים על טבח גדול שנעשה בתושבים, אך במקרה הזה ערכו נציגי האו"ם חקירה מידית ויסודית ושללו חד-משמעית את ההאשמות[47]. המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, כתב מכתב חריף אל שר החוץ משה שרת, שבו דרש שכל תושבי שלושת הכפרים, שהתגוררו בהם לפני תחילת ההפוגה השנייה, "יורשו לחזור מיד לכפרים אלה ולהתגורר בהם בשלום". כמו כן תבע מממשלת ישראל לשקמם ולפצותם על הנזק שנגרם לבתיהם בהתקפה הישראלית ולאחריה. יהושפט הרכבי , שהיה אז קצין הקישור למשרד החוץ בדרגת רב סרן (ולימים אלוף וראש אמ"ן), השיב בשם ממשלת ישראל: " הכפרים היו פורעי סדר. רוב תושביהם עזבום לפני כניסתנו. גירשנו משם רק את הפורעים. הפעולה היתה משטרתית ונעשתה בידיעת מטה האו"ם. ההרס היה כאמצעי ביטחון ובהתאם לחוקי הארץ". ומכאן "שגורלם של כפריים אלה לא יכול להיות שונה מגורל שאר הפליטים"[48]. כך אכן היה. לוחמי המשולש הקטן, שהגיעו לג'נין והביעו נכונות להמשיך להילחם, פורקו מנשקם על ידי הצבא העיראקי. למוחים הוצע להתגייס לצבא. כשתקוותיהם לחזור במהרה לבתיהם נמוגו, גברה התסיסה אצל הפליטים, וכדי להרגיעם הוצע להם להתארח בעיראק. רבים מהם נענו להצעה, אחרים נשארו במחנה הפליטים שהוקם בג'נין, והיתר התפזרו בארצות האזור, רובם בירדן ובסוריה[49].

הערות

[1] דב ניר, גיאומורפולוגיה של ארץ ישראל, ירושלים תשמ"ט

[2] מנשה מאירוביץ (1860 –1949) היה מאנשי ביל"ו, , סופר ומראשי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה ואחריה. בוגר בית הספר הגבוה לחקלאות ברוסיה, אחד משלושה אגרונומים עבריים בכל רוסיה. מאירוביץ פרסם ספרים ומאמרים רבים. בשנים 1893–1896 ערך את העיתון החקלאי הראשון בארץ ישראל האיכר. על מאמריו היה חותם בשם – "מזקני היישוב". כונה "אחרון הביל"ויים".

[3] ע' אורן, הנסיונות והניסויים החקלאיים בהתיישבות היהודית מראשיתה ועד מלחמת העולם הראשונה, ירושלים ובית– דגן תשנ"ג, עמ' 48

[4] מ' שילה, ניסיונות בהתיישבות: המשרד הארצישראלי 1908‑1914 ,ירושלים תשמ"ח, עמ' 25.

[5] צ' שילוני, הקרן הקיימת לישראל וההתיישבות הציונית 1900‑1914 ,ירושלים 1990 ,עמ' 12

[6] שם, עמ' 25

[7] תחנות ניסיונות חקלאיות בהתיישבות היהודית בארץ–ישראל, שלבים בהתפתחות רעיון,קתדרה 110,

[8] העולם, 4 ,יא‑יב (ז' בניסן תרס"ט), עמ' 6‑8 ;שם, יג (ט"ו בניסן תרס"ט), עמ' 3‑7.

[9] שם, יג, עמ' 7.

[10] אחיו של יופ טריידל, שרכש את האדמה והבית היפה במושבה , הבית בן השלוש הקומות של משפחת טריידל במושבת כנרת

[11] ד' ניר, גיאומורפולוגיה של ארץ ישראל, ירושלים תשמ"ט

[12] הרודוטוס, היסטוריה, ספר שמונה פסקה 8

[13] פלשתינה פרימה (הייתה ישות מנהלית ביזנטית ובירתה קיסריה שראשיתה סמוך לשנת 409 עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקה וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית. הצו חילק את הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתיים: "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון ומישור החוף, ו"פלשתינה סקונדה" ("פלשתינה השנייה"), שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן.

[14] סְטְרָאבּוֹן ידוע יותר בשמו הלטיני סְטְרָאבּוֹ (Strabo); סביבות 64 לפנה"ס – אחרי 21 לספירה), היה מלומד יווני יליד פונטוס, שכתב היסטוריה וגאוגרפיה. החיבור הגאוגרפי שלו שׂרד עד ימינו, והוא אחת מהיצירות הגאוגרפיות הגדולות והחשובות של העת העתיקה בכלל.

[15] י' בן צבי,קובץ החברה א', ב' (תרפ"ה; 113-117

[16] יהודה זיו, רגע של מקום, סיפורים מאחורי שמות מקומות, צבעונים, תל אביב, תשס"ה, עמ 109.

[17] Pococke, Richard (1704-1765). A Description of the East, and Some other Countries. London: London, 1743, II. 57

[18] J. S. Buckingham, Travels in Palestine, 1821

[19] הנוסע מבורדו הוא כינויו של מחבר אלמוני של הספר – מסע מבורדו (Itinerarium Burdigalense), יומן מסע המתאר את עלייתו לרגל בסביבות שנת 333. החיבור נודע בחשיבותו, שכן הוא מהווה פתיחה לספרות המסעות לארץ ישראל וכן הוא אחד ממקורות המידע היחידים על פניה של ארץ ישראל בכלל, וירושלים בפרט, בראשית המאה ה-4.

[20] מאז החפירות שנערכו בשנת 1969 על ידי הארכאולוג מגן ברושי, מקובל לזהות את קרתה הישנה עם תל מגדים ולא עם חורבת קרתה אשר שמה לא שונה לאור הגילוי החדש.

[21] באזור יפו קיימת בליטה בקו החוף, שנוצרה מהימצאותו של קו סיסמי, שגרם להעתקה אופקית של החוף.  את מפרץ חיפה יצר תהליך טקטוני ברור. המפרץ נוצר מהזווית שבין קו ההעתק התוחם את הכרמל מצפון לבין קו החוף. גם בחלקו הצפוני נתחם מפרץ חיפה על ידי קו שבר גיאולוגי, המפריד בין הגליל התחתון לגליל העליון ומגיע לחוף מדרום לעכו. לקו זה יש המשך גם במפתן היבשת מתחת לפני הים (       ).

[22] רות פלג, מישור החוף; אדם וסביבה לאורך הדורות, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ח, עמ 3-18

[23] אמנון כהן, שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שביעי,  עמ' 22

[24] אסף קמר, הקרב על המצודה של שייטת 13,אתר האינטרנט של YNET

[25] יעקב שרביט ואהוד גלילי, מבצר עתלית – לשחרר את היהלום, אתר האינטרנט של מסע אחר

[26] מסע אחר, שם.

[27] משה גלעד, אתר הטבע היפה בישראל, שפתיחתו לציבור "עלולה לפגוע בביטחון המדינה", אתר האינטרנט של "הארץ".

[28] יהושע, כ"א, 34

[29] עתליה היתה המלכה היחידה ששלטה על ממלכת יהודה בתקופת התנ"ך, והשליטה היחידה אי פעם ביהודה שלא הייתה מבית דוד. וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ, וראתה (רָאֲתָה) כִּי מֵת בְּנָהּ; וַתָּקָם, וַתְּאַבֵּד, אֵת, כָּל-זֶרַע הַמַּמְלָכָה.(מלכים ב', י"א, 1).

[30] מיכאל יעקובסון, סקירה על שלושה אתרים בעתלית, באתר "חלון אחרי", 29 ביוני 2016

[31] שאול דגן (עורך), אבירי מסדר המלריה, זכרון יעקב, 1993עמ' 91-92

[32] יהושע כספי, ‏בתי הסוהר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32, 1984, עמ' 151-152.

[33] ד"ר מרדכי נאור (עורך), מחנה המעפילים בעתלית, סיפור של תקופה ומקום.

[34] ברכה חבס, ליל הסדר במחנה המעפילים, דבר, 17 באפריל 1942 ; במחנה המעפילים בעתלית, דבר, 17 במרץ 1942; דמי חנוכה לילדי המעפילים בעתלית, דבר, 12 בדצמבר 1941

[35]  במחנה המעפילים בעתלית, דבר, 30 באפריל 1941

[36] מאיר פעיל, אברהם זהר ועזריאל רונן, פלמ"ח: פלוגות המחץ של ה"הגנה", 1949-1941, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון ועמותת גלילי, 2008; הפריצה למחנה המעצר בעתלית, באתר מרכז מידע פלמ"ח; תהילה עופר, כך סייעו 'מורים לעברית' לרבין לפרוץ אל מחנה עתלית, מעריב, 8 בדצמבר 1985 ; קרני עם-עד, איפה היית ב-10 באוקטובר 1945?, "הקיבוץ", 4 במרץ 2004.

[37] מ. קפליוק, פרשת יציאת מצרים ממחנה עתלית, דבר, 9 במרץ 1949

[38] מבצע זה היה העפלה בדרך האוויר, שיזמו אנשי המוסד לעלייה ב' בחודשים אוגוסט וספטמבר 1947. במסגרת המבצע, שהתקיים בתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, בוצעו שני מטסים של מטוס אמריקני מסוג קרטיס C-46 קומנדו, ובהם הובאו כמאה עולים מעיראק. העולים הונחתו ביבנאל על אף התנגדות שלטונות המנדט הבריטי, ונקלטו ביישובים הסמוכים. עם פעילי העלייה שארגנו את המבצע נמנו שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת ושר בממשלת ישראל), ירחמיאל אסא (לימים חבר הכנסת) ודוד נמרי, ובין העולים הייתה שושנה ארבלי-אלמוזלינו, לימים שרה בממשלת ישראל. המבצע נקרא על שמם של שני הטייסים האמריקאים שהטיסו את המטוס: מייקל ווסנברג.

[39] מקימים 4 מושבי עולים חדשים, דבר, 15 באוגוסט 1949

[40] יואב גלבר,  קוממיות ונכבה, עמ' 410

[41] בני מוריס, 1948 – תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, ,עם עובד, 2010, עמ' 325.

[42] אהוד עין-גיל, המרד הערבי הקטן, באתר הארץ (להלן: המרד הערבי הקטן)

[43] ספר תולדות ההגנה, חלק שני, כרך ג', עמ' 1363-1364

[44] לפי האנציקלופדיה "צה"ל בחילו", מפקד המשטרה הצבאית, סגן אלוף דני מגן, שהתלונן כי הטירונים עוד לא יודעים להשתמש בנשק, סיפר אחר כך שראש אכ"א, האלוף משה צדוק, הרגיע אותו והסביר שהשוטרים הצבאיים לא יידרשו להילחם: "החיילים שלך צריכים לעשות פיקציה ולהטעות את האו"ם

[45] את המשא ומתן מהצד הישראלי ניהל עו"ד יעקב סלומון מחיפה. בספר זיכרונותיו, "בדרכי שלי" (1980), כתב עו"ד סלומון על האמצעים שננקטו לשחרור השבויים

[46] 1948, שם.

[47]המרד הערבי הקטן

[48] Benny Morris, he Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, pp. 321-322

[49] המרד הערבי הקטן