סיור בעקבות ניל"י

כתב: גילי חסקין 2020. עדכון: 28-03-24

תודתי לגדעון ביגר על הערותיו ולעפר רגב, על עצותיו.

ראו באתר זה: ארגון הביון ניל"י. תולדות זכרון יעקב במאה ה-20

ארגון הביון 'ניל"י", הינו פרשיה אידיאליסטית, פנטזיונרית ורומנטית, שטלטלה את היישוב היהודי, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. היו בה הרבה מאד חומרים שמהם עשוי סיפור טוב: שלטון עות'מני מושחת ונוגש, מלחמת עולם שהפילה מיליוני חללים, התעמרות של העות'מנים בישוב היהודי, תקוות בשלטון בריטי, שלא יהיה רק נאור, אלא אולי יקדם עצמאות מדינית, מדען בעל שם עולמי, אחותו שהיתה אשה עוצמתית ואמיצה, רומנטיקן מצאצאי הביל"ויים, שהיה גם מורה לקוראן ושאנסונר צרפתי, צעיר אחר, מוכשר, רברבן ומנודה. אהבה לא ממומשת, רומנים סוערים ועוד. תנועה  שיוצריה היו ילידי הארץ, בני החלוצים של העלייה הראשונה.

 לייתר הסיורים בארץ  

אהרון אהרנסון מזיכרון יעקב, החליט כבר ב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעצה אחת עם אבשלום פיינברג, להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם זקוקים. היוזמה הזאת, בדומה לרעיונו של זאב ז'בוטינסקי, להקים גדוד יהודי, מן הפליטים היהודים ברוסיה, שישבו בלונדון, ביטא את חתירתם של אישים, בעלי השקפות שונות, ליטול חלק במאמץ המלחמתי לצדה של בריטניה. ההנחה שהשתתפות כלשהי במלחמה, תקנה זכויות ליד שולחן דיוני השלום, הייתה תזה מקובלת.  מכיוון שרק "הצדדים הלוחמים" מקבלים חלק מעוגת הניצחון, ייחסו חשיבות רבה להופעתו של כוח לוחם יהודי, בצד הנכון של המתרס[1].

ב'ספר תולדות ההגנה' נכתב: "הילה טראגית עוטרת את תולדותיה של תנועת ניל"י – התנועה הפוליטית הראשונה שיוצריה היו ילידי הארץ, בני חלוצי הישוב בעלייתו הראשונה: מנהיגיה הראשיים נפלו כולם בצעדיהם הראשונים והתנועה דעכה עם מותם. הישוב הסתייג מהם וממפעלם ולא רצה את קרבנם, אף-על-פי שהפרוגנוזה הפוליטית, שהם היו מראשוני המחזיקים בה, התקיימה במלואה. שנים רבות היה שמם וזכר פעולותיהם אסורים לבוא בקהל. היום, לאחר שחלפו עשרות שנים למפלתה, נוצרה, אולי, הפרספקטיבה הנכונה לתיאור דמותה ולהערכתה"[2].

הארגון מנה כמה עשרות חברים פעילים באופן מלא, ורבים נוספים שפעלו באופן חלקי. הוא התמקד במתן שירותי מודיעין לחיל המשלוח המצרי, שהיה הכוח האימפריאלי הבריטי שנלחם מול האימפריה העות'מאנית במערכה על סיני וארץ ישראל, ושאף למנף את הקשר המודיעיני לכדי נכס מדיני, על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל[3].

נצא לסיור בעקבות פרשיה כאובה, בעלת סוף טרגי, שטלטלה את הישוב. עוד שנים רבות אחרי שגוועה.

ראו באתר זה: ארגון הביון ניל"י.

להלן, תאור הסיור. יש לציין שזוהי תכנית כוללת, שלא ניתן לבצעה ביום אחד, אלא חלקים נבחרים ממנה.

תחנה מס' 1 – בית העלמין הישן של חדרה.

במרכז חדרה, בית הקברות הישן של העיר, שהוקם עם ייסודה של המושבה. כאן קבורים ילדים שמתו במלריה, לצד מייסדיה וראשוניה של חדרה (בבתי העלמין בחדרה ובזכרון יעקב טמונים כ-200 מן המייסדים, אך עד היום אותרו רק 120 קברים), אנשי העלייה הראשונה. מצבות בבתי העלמין מספרות לא רק את הסיפור האישי של הנפטר, אלא גם את הסיפור החברתי של הקהילה. הסיור בין הקברים מספר את סיפורה של חדרה ומפגש אותנו עם הדמויות שבנו אותה ולקחו חלק בעיצוב המורשת של עם ישראל בארצו. הכיתוב על המצבות חושף, לצד פרטיהם של הקבורים, גם סיפורים שלמים על התנאים הקשוחים שעמם התמודדו, על העוני והמחלות, על מעשה איבה מצד השכנים הערבים, קשרי משפחה אהבות ועוד[4].

רקע: הקמת חדרה

ראו באתר זה: תולדות חדרה (בהכנה).

חדרה נחשבה למושבה עצמאית, להבדיל מרוב המושבות שהוקמו במהלך העשור הראשון של העלייה הראשונה, שנשענו על חסותו הכלכלית של הברון אדמונד דה רוטשילד, והיו כפופות למנהל הארגוני שהקים – "פקידות הברון". ראשיתה של חדרה בלב הביצות, נושאת המלריה, שהביאה עמה חולי ומוות. שמה של חדרה קושר ובמאבק עיקש בתנאים קשים מנשוא, כאשר המוות קוצר לא אחת את קצירו[5].

בראשית 1890, לאחר תקופת שפל בעליה היהודית לארץ ישראל, במחצית השנייה של שנות השמונים, חודשה העלייה שלא כצפוי והגיעה לשיאה ב- 1891, בעקבות גירוש היהודים ממוסקבה ולאחריו גירושים ופוגרומים נוספים בערים רוסיות אחרות. בגל "העלייה המבוהלת", בשנים 1890-91 ( תר"ן-תרנ"א), הגיעו לארץ, לפי הערכה, יותר משמונת אלפים נפש. מוצא העולים היה מגוון. מהם שהיו בעלי הון ושליחים של אגודות להתיישבות, שתרו אחר אדמות להתיישבות עצמאית, אך רובם היו מחוסרי אמצעים, ומהם שהיו לפועלים חקלאיים.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 יצאה לפועל רכישת אדמות א-חצ'ירה, היום חדרה[6]. משלחת בת חמישה שליחים מטעם אגודות 'חובבי ציון' בליטא, בריגה ובווילנה, שיצאה לקנות אדמות בארץ ישראל, קנתה בהמלצתו ובתיווכו של יהושע חנקין, סוחר קרקעות מראשון לציון, את אדמות חדרה בשנת 1891, מהאפנדי סלים ח'ורי, שהקרקע הייתה בבעלותו[7]. היקף הרכישה היה 30,000 דונם. הייתה זו רכישת הקרקע הגדולה ביותר להתיישבות בארץ ישראל עד אז[8]. היתה זו גם הפריצה היישובית הראשונה לשרון, האזור שבין זיכרון יעקב שבשולי הכרמל, לפתח תקווה שמדרום לירקון, שהיה ריק עד אז מישובים יהודיים. הנחלה כללה קרקעות מסוגים שונים, קצתן מתאימות לזריעה או לנטיעה, אך חלק ניכר ממנה ,4,400 דונמים, היה שטח נמוך וביצתי, שעמדו בו מים במשך כל השנה. במים רבצו תאואים וגדלו צמחי ביצה עשירים, שהיו מקור פרנסה לבדווים המקומיים ולרועים, שירדו בקיץ מהשומרון. כן שימשו מקום דגירה ליתושי האנופלס, נושאי המלריה. סכנת הקדחת לא נעלמה מרוכשי האדמות (אף שלא עמדו עדיין על תפקיד היתושים מעבירי המחלה).

חנקין, התחייב לייבש את כל הביצות שבאדמות אלה וכן להשלים את סידורי רישום הקרקעות וקבלת רישיונות הבנייה מן השלטונות. אולם עניני הרכישה בחדרה הסתבכו. התברר כי ייבוש הביצות קשה לביצוע ומדיניות השלטון העות'מאני לא אפשרה את מימושה הפורמלי של העסקה[9]. למרות זאת, עוד באותו חורף בט"ו בשבט ה'תרנ"א (1891) עלו לחדרה ארבעה מתנחלים ראשונים  ועליהם נוספו בקיץ הראשון מתיישבים וגם פועלים .

בחדרה, כמו ברחובות ובעין זיתים, היו עקרונות התיישבות חדשים משותפים, בבחינת תגובה למצב במושבות של גל העלייה הראשון (1882-1884): העיקרון הראשון היה הקמת "מושבות עצמאיות", שלא יסבלו מהחיכוכים עם פקידות הברון. העיקרון השני קבע, כי בדומה לצעדים בהם נקט הברון במושבותיו, גם מושבות 'חובבי ציון' החדשות, יתבססו על כרמים, בדרך של משק מונוקולטורי מתקדם,[10].

המתיישבים גרו תחילה במבנה גדול, שהיה בשטח היישוב. המבנה שימש קודם להתיישבותם, כבית חווה לשומרים וכן לאכלוס הפועלים והאריסים בעת מצוקה. המבנה כונה בקרב המתיישבים היהודיים בשם ח'אן" וכך הוא נקרא עד היום, למרות שמעולם לא שימש כמלון לעוברי שיירות[11]. תכנון המושבה נעשה על ידי המהנדס נחום וילבושביץ. הוא תכנן רחובות בצורת ה"גריד", היינו, רחובות שתי וערב, הבולט במרכז חדרה, גם כיום[12]. בניגוד לרוב המושבות, שם היה הרחוב הראשי צר יחסית [13],  הרחוב בחדרה תוכנן כך, שעגלה נהוגה בשוורים, תוכל לבצע פניית פרסה בכול מקום. בחדרה לא היתה בעיה לחלק מגרשי בנייה גדולים, שאפשרו חצר משק גדולה. כתוצאה מכך, נבנתה המושבה בראשיתה על שטח רחב ידיים. רוב בתי המגורים היו בנויים משני חדרים גדולים, ושירותים מחוץ לבית[14].

המתיישבים סבלו תחילה מתנאים קשים של ביצות וקדחת (כאמור לעיל, הביצות לא יובשו למרות התחייבות חנקין).  ייבוש הביצות התנהל בעצלתיים, והסתיים רק בשנות השלושים של המאה העשרים, בעלות הגבוהה עשרות מונים מן המשוער ובעזרה מסיבית של הברון רוטשילד ושל חברת יק"א . חדרה סבלה מעזיבות של מתיישבים ופועלים. הנותרים, שהתמידו בגבורה במאמציהם, נחלשו מן הקדחת. העבודה הואטה ואף שחלק מן העוזבים חזרו למושבה – יצא שמה של חדרה לשמצה כ"ארץ אוכלת "יושביה"[15]. כמחצית מבני המקום מתו ממלריה. ד"ר הלל יפה, רופא המושבה זיכרון יעקב, תבע מהתושבים לעזוב את המקום, ולו זמנית, עד להבראתו, אבל הם נצמדו לאדמתם[16]

נבקר במספר קברים:

1. ניסן רוטמן

רוטמן (מילולית: "איש אדום), נולד בהומל שברוסיה ב-1894 למרדכי רוטמן וחוה (רוזומובסקי). כשלמד ב"חדר" על ארץ-ישראל, כבר היו לו קשרים חיים עם הארץ, שכן שנתיים לפני הולדתו, ב-1892, כבר עלו לארץ סבו ר' שאול רוטמן ודודו חיים רוטמן,  עם משפחותיהם והתיישבו בחדרה בין ראשוניה, ובהיותו בן 13, ב-1907, עלה גם הוא עם הוריו לארץ ישראל והשתקעו בחדרה. ההסתגלות לאקלים החדרתי, היתה קשה ומרה. אחותו מתה מקדחת צהובה וגם הוא חלה בה פעמים[17]. לאחר שלש שנים  בבית-הספר, עבד במטעי "אגודת נטעים" בחפצי-בה ובגוש עטה שליד חדרה. התיידד עם אבשלום פיינברג  מחדרה ובאמצעותו התקרב גם לאהרן אהרנסון, .ב-1911 אף מונה לתפקיד האחראי על התחזוקה, בתחנת הניסיונות של אהרונסון בעתלית.

במלחמת העולם הראשונה, עזר לפעילי ארגון הביון ניל"י ואף עבד במשקם של משפחת פיינברג. כנחשפה המחתרת באוקטובר 2017, נאסרו גם רוטמן ואשתו והועברו לכלא "חאן עלי באשה" בדמשק. שם נחקר ועונה רוטמן, על מנת שיודה באשמה ויסגיר את חבריו למחתרת. על אף שלא נשבר בעינויים, נשפט לשנתיים מאסר. אך זמן מה לאחר תחילת ריצוי עונשו, החלו הטורקים לסגת מדמשק, תוך שהם לוקחים איתם את אסירי המחתרת (ביניהם  איתן בלקינד, גרשון פליישר ואברהם ברד) . למזלם של האסירים , הופצצה הרכבת, על ידי מטוסי "מעצמות ההסכמה", בתחנת הרכבת ראיאק שבבקעת הלבנון והם ברחו וחזרו לארץ ישראל.

עם סיום המלחמה, חזר רוטמן לעבוד בחקלאות ובמקביל עסק ברכישת קרקעות באזור חדרה וחיפה. שימש כמנהל עסקיהם של אלכסנדר אהרנסון ורבקה אהרנסון ובשמם עסק ברכישת הקרקעות[18]. בינואר 1921, במקביל להתארגנות הועידה הראשונה של 'בני בנימין'[19], שיגר אלכסנדר מכתב לניסן רוטמן, שהוא בעצם כתב מינוי לנהל את עסקי הקרקעות שלו. אלכסנדר טורח לפרט את המקומות בהם הוא מבקש שירכשו הקרקעות ושמות של אנשי קשר (שהם חלק מכוח המשימה) שאפשר וצריך להיעזר בהם.

ניסן רוטמן הספיק להכיר את משפחת אהרונסון, עוד כאשר כנער עבד בתחנת הניסויים של אהרון בעתלית וכאשר השתתף בפעולות של ניל"י, הוא העביר לעתלית את מפת ירושלים ודו"חות מפורטים על הנעשה באזור העיר[20]. משאבד אבשלום פיינברג במדבר בדרכו הנועז, מעבר לחזיתות המלחמה למצרים, ניהל הוא את משקם של האחים בוריס וישראל-"לוליק" פיינברג. בין האנשים שהכיר בתקופה זו, הייתה גם טובה גלברג מזכרון יעקב, שאותה נשא לאישה[21]. משפחת גלברג הייתה מקורבת למשפחת אהרונסון, טובה הייתה חברתה של שרה אהרנסון. אחותה של טובה, שמה שרה-הינדה, (ילידת 1886), נשאה לצבי אהרונסון[22] וכך נקשרה משפחת רוטמן למשפחת אהרנסון (למעשה החתונה התקיימה רק ב-1919 לאחר סיום המלחמה)[23]. לימים, פעל להעביר את הבעלות על קרקעות חדרה, מידי פיק"א, לידי החקלאים עצמם (כל פעילויותיו הפכו את רוטמן לאיש אמיד מאוד ולחבר בארגונים שונים כמו "הסתדרות החקלאים בחדרה", "חברת אפא"י (אגודת פירות ארץ ישראל)", "לשכת בני ברית 'השרון' בחדרה" ועוד[24].

ב-6 במאי 1921 (מאורעות תרפ"א), כאשר התגוררו ניסן טובה רוטמן ובנם התינוק, בבית קוטלר, הסמוך לבית פיינברג, הגיעו בשעות אחרי הצהרים, ערבים מהשבטים דמיירה, א-נפיעאת וטול-כרם לחדרה. בתים אלו, אשר היו הבתים הדרומיים ביותר במושבה, נחשפו ראשונים למתקפה אלימה, שעניינה תביעת האדמות שנרכשו כדין על ידי תושבי חדרה, התוקפים חדרו למושבה והחלו להתקדם מדרום, במעלה רחוב הגיבורים, עד שהגיעו ללב המושבה, סמוך להצטלבות רחובות הגיבורים הרברט סמואל. הם שרפו, בזזו והשחיתו את הרכוש בבתים והעמיסו שלל על בהמות משא וגמלים. מטוס בריטי הטיל פצצות על הפושטים, אשר החלו להימלט מזרחה, כאשר מגיני היישוב רודפים אחריהם. מסופר כי קצין ערבי נמצא מנגן להנאתו על הפסנתר של ניסן רוטמן בבית קוטלר, בעוד חבריו נמלטים על נפשם[25].

רוטמן נפטר ב-1977 ונקבר בבית הקברות הישן בחדרה. האדמות שרכש עדיין משמשות להרחבת שכונות בחדרה. שמו הונצח ברחוב ובשכונה בדרום חדרה. רעייתו לשעבר טובה, נפטרה ב-1974 ונקברה בבית הקברות בזכרון יעקב.

בשנות הארבעים רכש ניסן רוטמן, רכש חטיבת קרקעות בחלקה המזרחי של חדרה.  ההשקעה הניבה פירות באפריל 2014 , כאשר שיתוף פעולה של המשפחה עם חברת /שיכון ובינוי נדל"ן, הוביל להקמה של 1,000 יחידות דיור במגדלים בני 18 קומות. עם פטירתו של הסב, הפך הנכד יוסי הר־גיל, למנהל נכסי המשפחה. את הכסף מעסקאות הנדל"ן שהוא סוגר, הוא חולק עם המשפחה הענפה[26].

קבר ישראל פיינברג.

ישראל ("לוליק) פיינברג, עלה מרוסיה בשנת 1882 עם שניים מאחיו  – יוסף ובוריס- ונמנה על מקימי ראשון לציון[27]. אחיו יוסף פיינברג, ששלט בשפה הצרפתית, נשלח על ידי המושבה, לפגישה עם הברון בפריז, עם בקשה לעזרה[28], שליחות שהיתה צעד חשוב בפעילותו של הברון בארץ ישראל.

ראו באתר זה: זכרון יעקב – מושבת הברון.

בני הזמן כתבו על ישראל פיינברג: "עם בואו, והוא בן 17 שנים, התפרסם כבעל שרירים וגיבור עשוי ללא חת שהטיל את חיתתו על השכנים הערביים שהציקו לבני המושבה. מחד גיסא, החל מתקרב אל הפלחים והבדואים, רכש את שפתם ואת מנהגיהם והיה לרוכב זריז. כינויו בפיהם: "לולו" (מרגלית). מאידך גיסא, כאשר התרבו מעשי הביזה והשוד, שעשו בבני המושבה ובהולכים בדרכים, נלחם בהם בגבורה"[29]. דוד תדהר כתב עליו בהתפעלות: "באחד הימים, הביא מן השדות, יחידי באין איש אתו חמשה בחורים ערביים אסורים בחבלים"[30].

פיינברג, היה לוחם נועז, אך אדם לא נוח לבריות ופקיד הברון דרש להוציאו מהמושבה, אייל התה ק"ז ויסוצקי, שביקר בארץ ב-1885, פתר את הבעיה והעביר אותו לגדרה ב-1887. שם נשא שם לאשה את פאניה, אחותו של ישראל בלקינד, ראש תנועת ביל"ו ובה נולד בנם אבשלום.

ישראל ופאני פיינברג נאלצו לעזוב את גדרה, כיוון שישראל נקם את דמו של השומר ישראל (קאלוגר) רוזמן  (מוגילביץ) –  שנרצח על ידי ערביי הכפר קאטרה הסמוך – הקרבן הראשון של השמירה בגדרה. משלחת של בני המושבה דרשה מהם לעזוב את המושבה. על חלון הבית הושלכה אבן עטופה בנייר. השמשה נשברה ובנייר היה כתוב: "צא צא איש הדמים"[31].

פיינברג היה מהמתיישבים הראשונים בחדרה; אחד מארבעת השומרים הראשונים, אשר שלח יהושע חנקין, על מנת להפגין בעלות על הנחלה שנרכשה בשנת תר”ן 1890. (אולגה, אחותה הבכורה של פאניה, נישאה להושע חנקין, רוכש אדמות חדרה). הוא היה אחד המנהלים והאחראי על עבודות הייבוש, ומאוחר יותר על נטיעת האקליפטוסים בביצות חדרה. ב- 1898 החליט להתיישב עם משפחתו בחדרה, בביתם החדש, שהוקם בגל הבנייה הראשון בשנה תרנ"ו ( 1896 ). אך לאחר כשנה, נאלצה המשפחה, במצוות הרופא לעזוב, מחמת הקדחת. ב-1901, לאחר שפקידות הברון הסירה את הפיקוח הישיר על המושבות, חזרה המשפחה המורחבת לראשון לציון.

פיינברג חבר לאגודת 'אחוזת בית', השתתף בהגרלת המפורסמת, של קרקעות תל אביב העתידית, שנערכה על שפת הים ב-1909,    והגריל את הבית בפינת רחוב הרצל ויהודה הלוי. בנוסף, היה מבין מקימי הגימנסיה העברית "הרצליה". בתו הצעירה, צילה (לימים, צילה שוהם  (אמה של חברת הכנסת תמר אשל), הייתה בוגרת המחזור הראשון של הגימנסיה (יחד עם דב הוז, אליהו גולומב ומשה שרתוק (שרת). אולם פיינברג חזר לחדרה, שם כיהן כראש ועד המושבה, בין השנים 1904 ל- 1909, תוך שהוא מחלק את זמנו בין חדרה ויפו. הוא נפטר בחדרה ממחלת הסוכרת, בשנת 1911 והוא בן 46 בלבד. על קברו נחרט "זה חלקי מכל עמלי – עם ישראל חי". סמל העיר תל אביב, המקובע על המצבה, מציין כי לוליק היה אחד מרוכשי הנחלות הראשונות של אחוזת-בית.

קבר נחום וילבוש

נחום וילבוש (1879 – 1971) היה פעיל ציוני ויזם כלכלי, מחדש, ממציא; ממניחי היסוד של התעשיה העברית בארץ ישראל,. נולד בשם נחום וילבושביץ, כבן הזקונים לזאב (וולף) ושרה, בפלך גרודנו של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). האב התפרנס מאחוזה חקלאית ומטחנת קמח שהפעיל בה. אחיו ואחיותיו של נחום, פרט לאחד, קשרו את עצמם בצורה זו או אחרת עם ארץ-ישראל ותקומתה: אחיו איזיק, שלמד חקלאות, היה בין הביל"ויים (טבע בעת ביקור ברוסיה, שם שהה לשם הבראה מקדחת צהובה), אחיו המבוגר יותר היה המהנדס גדליהו וילבושביץ, שעלה ארצה בשנת 1892, פעל כמהנדס והיה זמן מה שותף של ליאון שטיין (אף הוא מחלוצי התעשיה בארץ ישראל ) במפעלו ביפו[32]. אח נוסף היה משה וילבושביץ, מהנדס אף הוא. אחותו הייתה מניה, מהפכנית רוסית, שעלתה לארץ ישראל מייסדת 'הקולקטיב' בסגרה, שהיתה הקבוצה החקלאית הראשונה בארץ, ממייסדי "השומר", חברה במשק כפר-גלעדי ותל-חי). ונישאה לישראל שוחט, מראשי 'השומר'.

ראו באתר זה: ארגון 'השומר'

נחום, בן הזקונים, שספג את הכמיהה לארץ-ישראל ששררה במשפחה, קיבל חינוך כללי. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים יצא ללימודים בפוליטכניקום של אנהאט שבגרמניה והוסמך שם כמהנדס בניין. במהלך לימודיו הקים שם את אגודת הסטודנטים הציוניים. לאחר סיום לימודיו, התמחה במשך ארבע שנים, בחברה במינסק בבניית מכונות. בשנת 1903 עלה לארץ ישראל. בשנת 1904 היה חבר המשלחת מטעם ההסתדרות הציונית לחקר אוגנדה. השליחות עוררה ויכוח קשה והולידה מחלוקות על עצם קיום החקירה[33]. מסקנותיו היו חד משמעיות: הארץ אינה מתאימה[34].

עם הגיעו ארצה, עשה לאיתור אפשרויות כלכליות, וערך סקירה של מקורות המים הנשפכים לים מבחינת ניצול כוחם, ובחן את אוצרות הטבע בארץ. את סיורו עשה ברכיבה עם אחותו מניה במדבר יהודה, בצפון הארץ ובדרום סוריה ובלבנון, עם מנדל חנקין, ששימש להם מורה דרך ומתורגמן. חקירותיו התרכזו במציאת מקורות אנרגיה לפיתוח התעשייה בארץ (ואז בצדק, ראה כמקור יחידי את כוח המים); בבדיקת דרכים לשכלל ולפתח את התעשיות המסורתיות, כגון טחנות קמח או ייצור שמן וסבון; ובחיפוש תעשיות מודרניות הדרושות לארץ, כדי שאפשר יהיה לייצא את מוצריהן.

אף שהיו ברשותו מכשירים מעטים ופשוטים ביותר, שרק הוא יכול היה להשתמש בהם, היו מדידותיו נכונות ומדויקות יותר משל אלה שעשו זאת אחריו, בתנאים נוחים ועם מכשירים משוכללים יותר (למשל, מדידות של זרמי מים). משראה את האפשרויות הגלומות בפרי ההדר, היה וילבוש בין הראשונים להשקיע באנייה להובלת הפרי לייצוא. הוא היה בין היזמים לגידולי קנה סוכר, והמציא מערכות השקיה מובלות מהירקון לבארות בפתח תקווה להשקיית פרדסים, ובכך להימנע משימוש בכוח חשמל. בשנת 1906 נשא וילבוש לאישה, את שושנה פיינברג, בתו של ישראל, ואחותו של אבשלום. כך נוצר קשר משפחתי בין משפחה מרכזית בימין (הכלכלי) הישראלי, למשפחת וילבושביץ, ממנה יצאה אחת הדמויות החשובות במחנה בתנועת הפועלים.

וילבוש הציע להקים חברה לפיתוח תעשייתי בארץ ישראל, שתעסוק בעצירה משנית של שמן זית מגפת (פסולת זיתים), לאחר שהוצא ממנה השמן, במכבשים עשויים עץ. הוא חיפש מקום מתאים להקמת בית-החרושת, שצריך היה להימצא בתוך שטח צפוף של מטעי הזיתים ובתי-בד, שמהם ניתן יהיה לקנות את הגפת. באמצעות בנק אפ"ק נקנו 100 דונם מאדמות כפר חדיתא, שמצפון-מזרח ללוד. כדי ללמוד את מלאכת המיצוי הכימי ולהכיר את המכשירים הדרושים לכך, נסע לאירופה והשתתף בדיונים של הקונגרס הציוני[35].

נחום וילבוש כינה את המקום בו גר וכן את בית-החרושת בשם העברי הקדום 'חדיד' (כמה שנים לאחר מכן, הוצע השם 'בן-שמן', שנתקבל והשתרש בקלות)[36]. המפעל שרד רק זמן קצר, מחוסר כדאיות כלכלית ושריפה. בשנת 1909 הקימו שני יזמים יהודים מרוסיה, ביניהם דוב קלימקר[37], מפעל שני, גדול יותר, בחיפה, למיצוי שמן מגפת, בשם 'עתיד'. לימים נוסף למפעל אגף למתכת. וילבוש הוזמן על ידי הבעלים לנהל את בית החרושת וכך הוא חילק את זמנו, בין בן שמן לחיפה [38]. לאחר שנה וחצי של עבודה בסנט פטרבורג, במפעל שמן, בו התמחה בתהליכי מיצוק שמנים, שב ארצה, בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. כנתין עות'מאני נשאר בארץ, ומונה על ידי ג'מאל פחה למהנדס העיר ירושלים ובתפקיד זה מיפה את העיר[39]. במסגרת עבודות שיפור בעיר, שופצו גג כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. לאחר זמן מונה כמהנדס מים של הצבא הטורקי בעבר הירדן הצפוני, החורן והגולן והקים מערכת אספקת מים בתדמור (פלמירה). בזמן המצוד על אנשי ניל"י נאסר לשבועיים, בהיותו גיסו של אבשלום פיינברג.

לאחר המלחמה כיהן וילבוש כמנהל מחלקת התעשייה של 'ועד הצירים'[40]. כמו כן, עזר לפנחס רוטנברג, בתכנון החשמול של ארץ ישראל. בשנת 1922, החל להקים עם אחיו את בית החרושת "שמן", ליד בית החרושת "עתיד" בחיפה, ובשנת 1924 נחנך מפעל השמנים על ידי הנציב העליון הרברט סמואל. וילבוש היה מנהלו של המפעל שנים רבות. הוא היה דוגמה אמתית של חלוץ בעל הכשרה אקדמאית. אף שלא צמח מתוך "עמך", אלא ממשפחה מבוססת, עשה הכול בעצמו. הוא עסק בכל העבודות כולל הפשוטות והקשות ביותר בבית-החרושת שהקים בחדיד (בן שמן), ולא נמנע מזאת, גם בגיל קשיש יותר. במטבח של "עתיד" הגישו הפועלים את האוכל לחבריהם בתורנות והמנהל נחום וילבוש לא הוציא את עצמו מכלל זה. המכונאי של הבאר בחצר הטכניון בחיפה, סיפר לחוקר שמואל אביצור, כי כאשר חצבו שם את הבאר העמוקה בארץ (90 מטר) בהנהלתו של וילבוש והתקינו בה מנוע ומשאבה, היה וילבוש יורד לתחתית הבאר מדי יום, בשלבי הברזל התקועים בדופן הבאר, כדי לטפל במנוע. עומק הבאר שווה היה לגובה של בית בן 32 קומות וצריך היה לטפס משם בחשכה, במאמצים רבים[41].

במקביל לעבודתו במפעלי "שמן", מילא נחום וילבוש תפקידים ציבוריים שונים בחיפה: ניהל בהתנדבות את מפעל המים של "הדר הכרמל", היה חבר פעיל ב'חברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה' ופרסם מאמר על הפקת שמן בארץ בימי קדם[42]. ביום כ"ג בניסן תשל"א נפטר וילבוש בשיבה טובה כשהוא בן 92, ונקבר בחדרה.

 תחנה מס' 2- בית משפחת פיינברג, רחוב ז'בוטינסקי 34, פינת רחוב הגיבורים 32.

בית משפחת המייסדים פאני ולוליק פיינברג, מבתיה הראשונים של חדרה, נבנה בשלבים בשנים 1885–1886. זהו מבנה מסוג הבתים הגדולים במושבה, בעל שלושה אגפי מגורים ומרתף. מדרום לבית ניצבים מבני האורוות והשוקת. בנית הבית וקנית האדמות החקלאיות מומנו ברובם על ידי דב ( בוריס) פיינברג, אחיו של ישראל, אשר המשיך לחיות ברוסיה בחלק מהזמן, עבד שם והשקיע כספים רבים בקנית אדמות חדרה ובניית הבית.

גרעין המבנה נבנה מאבני כורכר, ובשל הקושי בהשגת היתרי בנייה מהשלטונות העות'מאניים בארץ, שימש תחילה כרפת או כאורווה. ב-1898 עברה משפחת פיינברג מיפו לחדרה והתגוררה בבית, אך שבה עד מהרה ליפו, לאחר שכל בני המשפחה חלו בקדחת. רק בשנת 1906 או לאחריה, החלה בניית אגפיו האחרים של המבנה, שהוקמו סביב חצר פנימית בצורת האות ח'. בצלע המערבית של המבנה נבנו ארבעה חדרים וחדר אוכל שפנה אל החצר הפנימית. באגף הצפוני היו שתי קומות, ובין היתר הותקן בו בית שימוש, דבר יוצא דופן לתקופה. באגף הדרומי נבנו חדרי השירות: מטבח, אמבטיה ומגורי העוזרת. מתחת למבנה נחפר מרתף גדול שתקרתו מקומרת. הבית מעוטר בעבודות עץ מושקעות שנותרו בשלמות מאז הקמתן. בתכנונו ניכר סגנון אירופאי, שבא לידי ביטוי בתריסים מקושטים וארגז רוח מעוצב. בני משפחת פיינברג היו ידועים כאניני טעם, דבר שבא לידי ביטוי בריהוט ובכלי הבית, ובציורי קיר בסגנון אר דקו ואר נובו. בצדו השני של הבית, מעט במעלה רחוב ז'בוטינסקי, אפשר לראות שריד נאה של חומת הכורכר המקורית, שהקיפה את כול החצר[43].

בחצר הבית (היום בית הקפה) בחצר הפנימית, טיפחה אם המשפחה פאניה פיינברג, גן ורדים ואירוסים. גינה זו נקראה בפיה “הגניק”. בביקור הברון רוטשילד בארץ ב-1914, הוא עצר ליד בית פיינברג, ואבשלום פיינברג הגיש לו אירוס מגינת הבית. הוא לחץ את ידה של פאניה והודה לה מספר פעמים”[44]. מאחורי הגינה המטופחת, עומד מבנה משק משומר, מתקופת העלייה הראשונה. בעת פינוי הצבאי של יפו באביב 1917, התגוררו בבית קרובים ומכרים של המשפחה, והמרתף שימש להטמנת חפצי ערך.

בהתקפה על חדרה במאורעות תרפ"א (ב-6 במאי 1921), בתיה הדרומיים של המושבה נעזבו ו-14 מהם, ובהם בית פיינברג, נבזזו והועלו באש. פאניה פיינברג לא חזרה מאז לגור בבית, והוא היה נטוש ומוזנח במשך עשרות שנים. הבית תואר רבות בספר 'אות מאבשלום'. זהרה וילבוש (1917-1995), בתם של  נחום ושושנה, היתה מומחית לפולקלור בזכות זכרונה החזותי, סייעה זהרה לשחזר את בית פיינברג במושבה חדרה, הבית בו גדלה כילדה

זה המקום להרחיב מעט אודות משפחות בלקינד, חנקין ופיינברג, מן הביל"ויים.

ראו באתר זה: ההגדה לבית בלקינד.

בבית זה גדל אבשלום פיינברג, ממקימי מחתרת ניל”י במלחמת העולם הראשונה. חוטר מהדקל שצמח מגלעין תמר שהיה בכיסו של אבשלום, שנרצח בסיני, נשתל מימין לכניסה לבית בתום עבודות השימור אשר בוצעו ב–2008. הקומה השנייה אשר הייתה מעל האגף הצפוני נשרפה בפרעות הערבים ב–1921 ולא שוחזרה במסגרת עבודות השימור.

תחנה מס' 3 – תחנת הניסויים של אהרון אהרנסון בחדרה, "גן המייסדים" של ימינו.

"גן המייסדים" הוא הגן הציבורי הראשון בחדרה. נמצא מדרום לשוק, במרחק של כמה דקות נסיעה מבית פיינברג. ראשיתו כפרדס ציבורי שניטע ב 1898 במרכז המושבה. וועד המושבה היקצה קרקע לגן ציבורי, בן 100 דונם.  ההחלטה הזאת היתה אחת הפעולות הציבוריות הראשונות לפיתוח המושבה. הגן ניטע ליד הבאר הראשונה, שנחפרה במרכז המושבה, בסיוע הברון, בשנת 1898 (על הבאר בנוי היום בית משאבות קטן  ולצדה שוחזרה מערכת שאיבה ישנה, שאינה נמצאת באתר המקורי ואינה קשורה לבאר)[45].  לאחר שהבאר החלה לספק מים, החליטו האגרונומים של הברון, להקים משתלת עצי אקליפטוס ענקית בגן. נזרעו מאות אלפי אקליפטוסים והשתילים הועברו מקץ שנה לביצות, כחלק ממפעל הייבוש (דבר שהתברר כצעד חסר ערך).  גידול עצי האקליפטוס הצליח יפה וראשוני חדרה ייסדו חברה לנטיעת עצי יער, שבראשה עמד ישראל ("לוליק") פיינברג. בשנת 1910 פנה ועד המושבה, ביוזמת אבשלום פיינברג, אל אהרון אהרנסון וביקשו להקים שלוחה לתחנת הניסויים אשר הוקמה בעתלית. בפנייה לאהרנסון נכתב: "חדרה זקוקה ומתאימה ביותר לתחנת ניסיונות… יש בה מגוון קרקעות… כוח אדם מנוסה, וכלים חקלאיים משוכללים; איכרי חדרה פתוחים לניסיונות ויהיו מוכנים ליישם את התוצאות". אנשי חדרה היו מודעים לאמצעים שעמדו לרשותו של אהרנסון  וראו במפעל מקור פרנסה חשוב. אהרנסון קיבל רשות להשתמש במים ללא תשלום ואבשלום פיינברג מונה כמנהל התחנה.

אהרנסון אסף מאות מיני זרעים של עצים בסיוריו הנרחבים בעולם  בגנים בוטניים, ובמיוחד במזרח הקרוב. בתחנה שבעתלית ערך ניסויים חקלאיים, בעוד שבחדרה התמקד בניסויים הקשורים לאקלום עצים. הוא ביקש לאתר עצים המתאימים לייעור הארץ , ועצי נוי לגנים ציבוריים. למרות חוסר הניסיון בנושאי האקלום, הצליח לטפח שתילים רבים שהופצו בישובים בארץ. בין העצים הרבים היו מיני אקליפטוסים, עצי שיטה, סקוויות (שאת זרעיהם קיבל מקליפורניה). אהרנסון מציין, כי הסקוויה נראית לו כמתאימה במיוחד לביצות חדרה. אחד העצים האטרקטיביים שאהרנסון הצליח לגדל היה "דקל הוושינגטוניה", המתנוסס עד היום במרכז גן המייסדים (וגם בשדרה בדרך לעתלית). מעצי הבר של הארץ טיפח אלונים שונים, וכן את כליל החורש, ער אציל, דולב, אדר סורי, מילה סורית , ליבנה, עצי אלה ועוד. בעקבות ניסוייו, הכין אהרנסון הצעות לייעור הארץ[46].

במלחמת העולם הראשונה שימשו תחנות הניסויים אשר בעתלית ובחדרה, כמסווה לפעולות ניל"י. עם מותו של אהרנסון, בראשית השלטון הבריטי, הקיץ הקץ על תחנת הניסויים. הצבא הבריטי הקים במקום מחנה צבא לחיל הפרשים וחלק מהעצים נפגע. עם קום המדינה, שוקם הגן, אך הוא לא חזר לתפארתו מימים עברו[47].

תחנה מס' 4 – יד אבשלום

נסיעה מזרחה, דרך גבעת אולגה, עד לצדה המערבי.

בכניסה לפארק נחל חדרה, למרגלות הארובות של תחנת הכוח, ניצבת האנדרטה שהוקמה ביוזמת אחותו של הנופל, צילה שוהם. האנדרטה שתכנן האדריכל בנימין אוראל[48] (והמהנדס עזרא רוטמן), נושאת אופי מזרחי מובהק, עם כיפה לבנה וכנפיים מעט מוזרות.

על המצבה כתוב: " גלעד אבשלום בן ישראל ופאני פיינברג, מחולל המחתרת לשחרור המולדת, במלחמת העולם הראשונה. נולד בגדרה, כ"ח בתשרי תר"ן, נפל במדבר סיני, למען קוממיות ישראל, בכ"ו בטבת תרע"ז (20.1.1917)". המצבה נחנכה במלאת 40 שנה לנפילתו, 20.1.1957, טרם שעצמותיו של פיינברג הובאו לקבורה. תחילה ניצבה לצד כביש 4 ולאחר עבודות פיתוח הועתקה ב–2010 למקומה הנוכחי.

באישיותו של פיינברג יש מרכיבים רבים הבונים מיתוסים: צעיר יפה תואר, ערביסט, הרפתקן עם קסם פריזאי ונטייה לכתיבת שאנסונים, ששימש כמרגל למען הבריטים ונהרג במשימה לילית מסתורית בגיל 28, ומקום קבורתו היה תעלומה במשך עשרות שנים. הוא תופש מקום מרכזי בשלושה רומנים: "שרה גיבורת ניל"י", של דבורה עומר, "אות מאבשלום" של נאווה מקמל־עתיר ו"סוד הדקל במדבר" של רן לוי יממורי.[49]. הסופר משה סמילנסקי, כתב כך: "את העלם הזה ידעתי עוד מימי ילדותו. הנער אבשלום גדל בין ערבות חדרה לבין הבדווים השוכנים בביצותיה ועל חול הים… הוא היה נער ער, בעל דמיון חי, ומאביו ירש כוח, מרץ ורוח גבורה. לאחר התנ"ך ו"תולדות מלחמת היהודים', המשיך דמיונו לבקש לו מזור ברומנים הצרפתים וגם עשה בצרפת זמן מה בימי עלומיו"[50].

ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי הגדיר את אבשלום פיינברג, כ"אבי המרגלים הישראלים". "יש לו חשיבות עצומה", אמר הלוי בשיחה ל"הארץ", "בעיקר כאשר מבינים מה היה ההקשר של הפעילות שלו, מה ידעו אז על המהלך ההיסטורי ואיזה החלטות אמיצות קיבלו אנשי ניל"י, החלטות שבדיעבד התבררו כנכונות ומדויקות ומועילות [?}  ליישוב היהודי הקטנטן, רק 50 אלף איש, בארץ ישראל של תחילת המאה ה–20"[51].

אבשלום פיינברג נולד בגדרה ב- 23 באוקטובר 1889. אחרי צירי לידה ממושכים, בזרועותיה של המיילדת, דודתו  אולגה, לבית בלקינד. אולגה הגיעה ארצה זה מכבר, בעקבות מכתב מלא תחנונים שככתב לה אביה, כדי שתצטרף אל המשפחה בארץ ישראל. מספרים שבמהלך הלידה, לחשה פאני לאולגה, שהתינוק עיקש כאביו. הוא היה תינוק זעיר כהה עור ורופס[52]. " נראה היה כי גורלו יהיה כשל פעוטות רבים שנולדו באותה תקופה, שלא צלחו את תקופת הינקות. עפר רגב, מספר בספרו "להתאהב בארץ ישראל", כי הבריות התלחשו ש"לו היה בספרטה, לא היה נשאר בחיים". יתכן שאבי ישראל, המכונה ""לוליק" בפי היהודים ו"לולו" בפי הערבים, בחר את השם "אבשלום", על הקונוטציה השלילית שיש לו, כבן שמרד באביו, משום שהזכיר לו את מרדנותו שלו[53]. חמדה בן יהודה, אשתו של מחיה השפה העברית, שחזרה את השיחה בין האב לוליק, לאם היולדת: "אל לנו לפנקו ולעשותו לרך הלבב. כי תעודתי בחיים – מלחמה! לכשיגדל אקחהו איתי לכל מקום שאלך. יכיר את ארצנו… יתחבב על שכנינו, וכשיהיה לאיש יגור בתוכם… השנאה בינינו לבין שכנינו תהפוך לאהבה"[54].

בשנת 1900, לאחר שנתיים של מגורים בחדרה, (כשהיה אבשלום, שכונה "אבשה", כבן שנתיים), עברה משפחתו ליפו. אבשלום הצעיר התחנך על ברכי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק. לאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, המקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של ארגון "כל ישראל חברים" ביפו. לאחר מכן, עלתה המשפחה לירושלים

בגיל שתים־עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם 'נושאי דגל ציון', שמטרתה הייתה להביא ל"ארץ ישראל חופשית". הוא היה נער סקרן, שהיטיב לרכוב על גבי סוסים, חסון, נאה למראה, יהיר מעט ונטול מורא. בדמותו גילם את סמל העבריות ואת גאוות בני המושבות[55]. כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שטרם היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי לשמו, והן משום שלקה בבריאותו: בקיץ 1904 יצא לסיור במושבות בארץ ישראל, כדי להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. במהלכו התקרר פיינברג וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו. שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה. הדבר משתקף בשיר שכתב:

"משנן אני בליבי את דברי ויקטור הוגו:

אם אלף הם – אני עמהם

גם אם רק מאה הם, אני עולה נגד סקילה

אם עשרה המה – אני העשירי

אם לא נותר אלא אחד – אני האחד"[56].

הוא זכה להצלחה חברתית, התערה בחוגים ספרותיים ואף התיידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם הפילוסוף הקתולי, ז'אק מריטן (Jacques Maritain) ועם המשורר שארל פגי (Charles Péguy).

לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ועבד שם כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונוורלגיה (נוריטיס, דלקת עצב) שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע בשנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חזר לגור בבית פיינברג בחדרה. בשנת 1910 החל לעבוד כעוזרו של אהרנסון בתחנת הניסויים החקלאיים.

בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש־עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. כל זאת, למרות שלמשפחתו היו יחסים טעונים מאד עם הברון רוטשילד ופקידיו ומשפחת אהרונסון נחשבה כמקורבת לברון. גם עם משפחתו של אהרון, קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר, והתקרב לאחיותיו שרה ורבקה. ההילה הרומנטית סביב דמותו של אבשלום נרקמה, בין הייתר הודות ליחסיו עם שתי האחיות. אבשלום התיידד עם שרה, ובהמשך התארס, ככל הנראה, עם רבקה אהרנסון[57]. תמר אשל, בתה של אחותו צילה, טענה בריאיון טלוויזיוני, שהחל קשר רומנטי בין אבשלום לשרה אהרנסון, אולם שרה הבינה שאינה מתאימה לאבשלום והוא זקוק לאשת ספר ומשום כך הפנתה אותו לאחותה. השמועה שהתהלכה היא, שאלכסנדר חשש שאהבתם של השניים נמצאת בסכנה, משום שהאחות הבכורה, שרה, לא נישאה עדיין. אז הוא הביא סוחר יהודי עשיר מטורקיה, ושכנע את אחותו להינשא לו [58]. אבשלום פיינברג התכתב עם כמה נשים מרכזיות בחייו: דודתו אלכסנדרה סוניה- בלקינד (רופאת הנשים הראשונה בישראל), מניה שוחט, סגולה בקמן-רבילי, פאני -פריזר- חיסין (אשתו של הביל"ויי חיים חיסין)[59]. בין השנים 1910 ו-1915 החליף אבשלום עם שתי האחיות לבית אהרנסון, עשרות מכתבים (תוכנם מרתק ונוגע לעניינים אחרים בארץ ישראל). יתכן מאד שהוא אהב את שתיהן.

לשרה אהרנסון (היו שמועות לרומן שהיה ביניהם) כך: "סלחי לי ילדה את כל גסותי בעבר ובעתיד הן במעשה, הן בדיבור והן במחשבה; סלחי יען שגבר אני ולא יותר… ועתה מה? על האצבעות שיגעו בזה, בשוּרות המסכנות האלה, הרשי, שׂרתי, לנער רע לשים דמעה ונשיקה, שתי המתנות הטובות שנתן לנו אלוה". לאחותה, שיתכן והיתה גם ארוסתו, כתב: דעי לך, רבקה'לה, כי בעוד שנתיים, שלש, עשר, אלך גם־כן אל הקור, אל החום, אל הסכנה, אל האי־ידוע והַאוונטורה, וגם אם אוהבך אז אלף מונים, אל תנסי לעצרני כי אדחפך כגס, ועברתי על פניך, זכרי זאת...[60]".

במשך שנים התלבטו רבים, למי נכתב השיר המפורסם "אלף נשיקות". רבקה אהרנסון חזרה וטענה כל השנים כי את מכתב האהבה הזה אבשלום כתב לה. אבל התאריכים לא כל כך מסתדרים. אבשלום שכתב את המכתב הזה בחודש אוקטובר, פגש את רבקה בפעם הראשונה רק בחודש דצמבר. לאף אחת מהאחיות לבית אהרנסון,  לא היו תלתלים שחורים. השיר נכתב כנראה לסגולה בקמן-רבילי – נערה שאהב בצרפת. עוד לפני המלחמה, ציטט אמרה של "פילוסוף גרמני זקן" (כנראה ניטשה), על הצורך לחנך את האישה באמצעות השוט. דרך חינוך, שאבשלום פיינברג ראה כדרך היחידה הניצבת בפני הגבר המודרני, המושפל והנדכא, להגן על עצמו. מודל האישה המשכילה, הפעילה וגם בעלת המקצוע היה מאיים לדידו, כיוון שנראה כ"בלתי טבעי".

בשנת 1910 כתב אבשלום פיינברג לאחותו צילה, שהיתה בעלת מודעות פמיניסטית: "[הטבע] עשתה אותך אישה. היי אחותי מה שעשתה אותה הטבע. אישה אמתית, ובפרט אותן הנשים שהן חסרות לנו, הנשים העבריות שתחנכנה בבית הספר, בהיותן בנות חמש עשרה את אחיהן, בהיותן בנות עשרים – בחיים את חתניהן ובעליהן, ובהיותן בנות חמש ועשרים בבית את ילדיהן. האישה אשר בידיה הקטנות והחלשות תָלוּש ותִבְרָא את הדור הענק שיברא לנו את המולדת. האישה אשר תְאֳרֹג את חיינו העתידיים, במילה אחת, אותו היצור שינחם בעבודה, שיעודד בצרה, שיאמץ למלחמה, וישיר בניצחון. הסמל הזה, האידיאל הזה, מעורר בלב כל גבר, בלב כל אדם המרגיש שאיפה לנחמה, לעבודה, למלחמה, לשירה ולניצחון. מעורר (!) רגש של קדוּשה, של שמחה, של אלוהות, של תאווה. והאישה גרב כחול, האישה שהיא חצי איש, איש לא שלם, האישה המשקרת לטבע ובוגדת במטרתה, האישה הזאת גועל נפש"[61].

עם זאת, תמר אשל, ביתה של צילה (לימים שוהם), מעידה על הקשר של אמה עם אחיה אבשלום, כעל קשר חם ואוהב של אחים קרובים (עדויות לכך ישנן למצוא בחליפת המכתבים ביניהם לאורך כל השנים). ועל כן נראה כי פיינברג נקרע בין הסטריאוטיפ הנשי המקובל באותה עת לבין אחותו, אמו ונשים אחרות שהקיפו אותו.

מקריאה בכתביו, מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה ורגישה וציוני נלהב. אבשלום ידע לדבר כמה שפות (עברית, ערבית, צרפתית, יידיש ואנגלית). ההרפתקנות הייתה תכונה בולטת באופיו. מרדכי בן הלל הכהן כתב עליו (בעקבות פרשת הריגול): "טיפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות ונכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו".

בניסיון להסביר את סוד קסמו של פיינברג, אמרה מקמל־עתיר למשה גלעד, בראיון ל"הארץ": כי "הוא איש מורכב. משכיל, קורא, כותב שירה, רגיש מאוד, שכבר בתקופה מוקדמת ידע להפגין אהבה עצומה לארץ ישראל. בולטת בעיני העובדה שהיה לו מצפן פנימי שלא התפשר. הוא גיבש לעצמו אידיאולוגיה ודבק בה, למרות שידע שישלם על כך מחיר כבד. חלק מן הקסם שלו נובע מכך שעשה המון שגיאות והוא מצטייר כדמות אנושית"[62].

בשנת 1913, עת נוסדה אגודת ה'גדעונים' בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב. בניגוד לאנשים כמו מנחם אוסישקין וחיים וייצמן, שדגלו בהקמתה של שכבת עובדים יהודים בארץ, ביטא אבשלום פיינברג גישה הפוכה, כאשר טען שארץ ישראל תיגאל רק בידי ילידי הארץ, שהשתחררו ממסורת הגולה, וראה בעליה החדשה, ה"רוסית", הפונה ל"עבודות הראויות לערבים", כמורידה את ערך היהודי ו"מזיקה לשאיפת השלטת הישוב היהודי בארץ[63].

ראו גם, באתר זה: תולדות זכרון יעקב, במאה ה-20.

החרמת הנשק מהיישוב היהודי בראשית מלחמת העולם הראשונה, עוררה חששות כבדים, כיוון שכך נהגו העות'מאנים בארמנים טרם הטבח. הדים לעדויות ולחששות אלו ניכרים היטב במכתבו להנרייטה סאלד: "מכיוון שאין מעיזים לשחוט את כולנו בבת אחת, יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה בתוך הבוץ… את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי רגילים, שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון".

ראו באתר זה: הטבח הארמני.

פיינברג, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה עוד ב־1909 כתב לדודו, מנדל חנקין (אחיו של יהושע ובעלה של אלכסנדרה – סוניה לבית בלקינד)[64], בעקבות הפיכת 'הטורקים הצעירים': " …בטורקיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפטית לי, שהטורקים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם טורקי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה… אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם… קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע־רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר[65]".

שנאתו לטורקים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאניים, אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו"פרשת חדרה": באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, ובהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאניות בריטיות. הבדואים הלשינו לטורקים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה־עשר נערים באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו, על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה.

ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור[66]. בתחילה הציע פיינברג, לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. אך הצעה זו נדחתה על ידי אהרן אהרנסון, מחשש לנקמה קשה אם תיכשל. במקום זאת ,הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם זקוקים. כך קם הארגון, שעם הזמן קיבל את הכינוי "ניל"י" (ראשי התיבות: "נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר", מתוך ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק 29) [67].

ב-30 באוגוסט, יצא אבשלום פיינברג למצרים, באנייה האמריקנית "דה מוין" (Des Moines) תחת השם הבדוי "הירש נארונסקי" ,עם תעודות שזייף בחיפזון. לאחר כשבוע, הצליח להתקבל לריאיון אצל, לייטננט לאונרד וולי (Leonard Woolley), קצין בריטי באלכסנדריה ( זה היה הארכיאולוג הנודע חוקר העיר אור), שקיבל את הצעתו. הוא שב ארצה וחיבר דו"ח בו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, את גודלם המדויק של הכוחות בירושלים וברמלה, חימושם, יכולת התובלה שלהם, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת. כעבר זמן, הקשר עם הבריטים התמסמס וכדי לחדש אותו, יצא פיינברג ב-9 בדצמבר מביתו שבחדרה למצרים בדרך היבשה. הוא נעצר בחשד לריגול. הוא נשלח לבית סוהר בבאר שבע. הידיעה על מעצרו הגיעה לאהרן אהרנסון; וזה הצליח לשכנע את הטורקים, כי אבשלום היה שליחו במלחמה נגד הארבה, והוא שוחרר ב-11 בינואר (או ב-12 בו) 1916.

בפברואר 1916, נפגש בבורסה שבטורקיה עם דודו יהושע חנקין. שם פגש גם את ישראל ומניה שוחט, שחיו שם מתוקף גלות שנגזרה עליהם על ידי העות'מנים. פיינברג דיבר עימם אודות רשת הריגול וטען כי על היישוב לסייע לבריטים בכל דרך אפשרית; הם לא השתכנעו מדבריו, ושלחו לחברי ארגון 'השומר' בארץ עצה, להיזהר מאהרן אהרנסון ומקבוצתו.

בינואר 1917 יצאו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי (שהכיר היטב את הדרום) , למסע ארוך בדרך לבסיס הבריטי במצרים. בלילה שלפני הנסיעה, דיברה שרה על לבו של אבשלום והפצירה בו שלא ייסע, אך לשווא. מספרים שטובה גלברג, גיסתה של שרה אהרנסון, שהיתה קוראת בקלפים ונחשבה לבעלת יכולת בניבוי עתידות, לחשה "אם ילך – לא ישוב". הפולקלור המקומי מספר שאבשלום הסכים לסגת מתכניתו, אם שרה תואיל להינשא לו, אך היא נאלצה לסרב, משום שהיתה, פורמאלית, אשה נשואה[68].

כשהגיעו לסביבות רפיח, אזור שהיה שטח הפקר בין שטחי הבריטים והעות'מאנים. על פי עדותו של יוסף לישנסקי, התנפלו עליהם בין שלושים לארבעים בדואים וירו בהם, כנראה בגלל נקמת דם במורה הדרך הבדואי שלהם. אבשלום פיינברג נהרג ויוסף לישנסקי נפצע והצליח להגיע לבית חולים בפורט סעיד. חמישה ימים לאחר ההיתקלות עם הבדואים נפגש עם אהרנסון ושוחח עמו, וכך נודע לו על נפילת פיינברג. הייתה זו העדות היחידה על אשר קרה במדבר.

אהרונסון רשם ביומנו: "אבשלום נפל מכדור שפגע בו בגבו! אבשלום בידיהם של שודדים בדווים! אבירנו, האביר ללא חת וללא דופי, נרצח בביזיון בשבת ה-20 לחודש!… שוד ושבר!..." שרה אהרונסון כתבה לאחות רבקה, ששהתה עם אלכסנדר בארצות הברית: "הקורבן גדול יותר ודאי, ואם גם נצליח בעבודתנו, וישועת ישראל לוּ באה גם על ידי קורבן שכזה, האמינו לי יקירי כי לא הייתי רוצה בקורבננו היקר. אך כנראה שכך מזלם של כל השואפים עבור עמם וארצם, ומה עוד שהחביב הלך מרצונו הטוב ובכל לב, וידע גם עד כמה הוא מסָכן. כמה שלא נדבר וכמה דמעות שלא נשפוך זה לא מספיק לרגע את הלב, או לתת איזה סיפוק הצרה גדולה מאוד מאוד, ולמה לי עוד לבוא להמליח לכם את הפצע"[69]. מותו של פיינברג היה מכה קשה לחברו הטוב מחדרה, לוי יצחק שניאורסון. הוא כתב קינה בפנקסו: "למה חרג הרוח המזרחי וניתק את הקשרים בינינו?", "הידיד הטוב והאהוב, בחיר האנשים, איננו, איננו"[70].

בהדפסה הראשונה של הספר "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית", בשנת 1961, מתואר מותו של אבשלום פיינברג במילים: "חולות מדבר סיני כיסו לנצח על גופת אבשלום פיינברג, כדברי-נבואתו בשירו:

"ולו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור המקונן בהר חורב…

ומתנו בשחוק-לעג, בנשיקה מלאת-זיו

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב".

פעמים רבות הואשם לישנסקי כי הוא זה אשר רצח את פיינברג, כחלק מריב רומנטי על לבה של שרה אהרנסון, ובדה את דבר ההתקפה הבדואית.

היו שטענו כי על אירוע זה כתב נתן אלתרמן, בשירו "דרך נתיבה":

"דרך, דרך, נתיבה

דרך, דרך, ערבה

מרחקייך ארוכים

לרגבייך אין חוקים

נחשי־נא לי, הדרך

המרחק – אתה הגד:

שני רעים יצאו לדרך

מי מהם ישוב בוגד?[71]"

אהרנסון מספר ביומנו: "לישנסקי נשלח על ידי הבריטים במאי 1917, לאתר את מקום נפילת אבשלום, וטען שמצא את המקום שבו הותקפו ואשר שם נהרג ידידנו המסכן. ואולם מני אז יישרו את הקרקע , קבעו את פסי הרכבת וחפרו חפירות הגנה. שוב לא היה אפשר למצוא את עצמותיו " [72]… בשנת 1930 התפרסם ספרו  של יעקב יערי-פולסקין, אודות ניל"י: "מרגלים או גיבורי המולדת?". בנימין רן, מהנדס שעבד במערכת הרכבות בחיפה, קרא את הספר והחליט לנסות ולחפש את קברו של אבשלום. הוא יצר קשרים טובים מאוד עם הבדואים באזור, והם הובילו אותו אל מקום שנקרא בפיהם 'אלקבר אל-יהודי' – "הקבר היהודי". מעל הקבר צמח תמר, ככל הנראה מגלעין תמר שהיה בכליו של פיינברג בעת שנרצח. בעקבות מלחמת ששת הימים, החליט קצין צה"ל, רב-סרן שלמה בן אלקנה, לחקור את הסיפור. הוא איתר את גופתו של אבשלום, על פי עץ דקל פראי, שצמח מגלעין שהיה בכליו של אבשלום בשעת נפילתו. מציאת השלד ותחקור זקני הבדואים, הביאו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי.

תום שגב, ספקן הרבה יותר, תיאר את המהלך ב"הארץ" כך: "בדווים בסיני ידעו להצביע על העץ, חפירה בין שורשיו גילתה עצמות אדם, וישראל — שמלחמת ששת הימים שיבשה עליה את דעתה, החליטה שהעצמות הן עצמותיו של אבשלום. הן הועברו לקבורה ממלכתית בהר הרצל; העיתונות דיווחה שאלפים השתתפו בהלוויה ורבים בכו, אם מצער אם מאושר. אין לדעת."

עצמותיו של פיינברג הובאו לקבר ישראל, בטקס צבאי ממלכתי, בחלקת עולי הגרדום שבבית הקברות הצבאי בהר הרצל, מקום אליו הועברו מאוחר יותר גם שרידי גופתו של יוסף לישנסקי.

תחנה מס' 5 – בית העלמין של זכרון יעקב

חזרה לכביש מס' 4. נסיעה צפונה. פניה ימינה (מזרחה) לבית העלמין, הנמצא סמוך לתחנת 'אגד', מצדו הצפוני של רחוב המייסדים.

ראו באתר זה: סיור בזכרון יעקב.

ראו גם, באתר זה: בית העלמין של זכרון יעקב.

מצבת אהרון אהרנסון.

אהרנסון נולד ב-1876 בבקאו שברומניה. בשנת 1882 עלה יחד עם הוריו, שהיו ממייסדי זיכרון יעקב ומראשוני העלייה הראשונה. היה אחד המוכשרים שבבני זכרון יעקב.

על פעילותו בתחום החקלאות, ראו באתר זה: סיור בזכרון יעקב; בית אהרנסון .

ב-16 בנובמבר 1916 הגיש למשרד המלחמה הבריטי, תזכיר באנגלית, שכותרתו "פרו ארמניה"[73], בו כתב על הזוועות שראה.  אהרנסון עושה שם השוואה עם חורבן בית שני: "הטבח רחב ההיקף ביהודים, שנעשה בצו המצביא הרומי טיטוס, הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה, השווה בהיקפו לטבח הארמנים"[74].

אהרונסון שקנה לו שם עולמי בתחום המחקר הבוטני בארץ ישראל, זכה באמונו של ג'מאל פח'ה, אחד מהטרימווירט השליט בטורקיה, שפקד על הארמיה הרביעית של הצבא העות'מני ושלט בארץ ישראל בימי המלחמה. הוא גמר אומר לנצל זאת כדי לקדם את רעיונו.

מבריטניה הפליג למצרים. ביקור שבעקבותיו הוחלט לקיים ביקורי אניות קבועים בעתלית.

אהרנסון חיבר דו"ח ובו מסר מידע רב ומועיל לבריטים, על המצב הצבאי בארץ ישראל בפרט ועל הנעשה בה בכלל.

מעשיו של אהרנסון בתקופה זו, סייעו רבות לעבודתם של פעילים ציוניים אחרים כחיים ויצמן בהמשך הדרך, בעבר היה מקובל לטעון, בהגזמה לא מעטה, כי פעולתו הייתה אחד מן הגורמים, בעקיפין, גם להצהרת בלפור [(היה לו תפקיד, אבל לא מרכזי. באוגוסט 1917 הוא צורף לוועדה הפוליטית שהקימה ההסתדרות הציונית (אחד מעשרה) לסייע לווייצמן ולסוקולוב בשלבים הסופיים של המו"מ עם הממשלה הבריטית וניצל קצת קשרים שהיו לה עם פקידים בריטים. אחרי ההצהרה הוא יצא לארה"ב ושימש מקשר בין הציונים בלונדון ובארה"ב, ועסק בגיוס תמיכה בהצהרה בקרב יהודי אמריקה].

אהרנסון פעל לגייס סכומי כסף גדולים במצרים, לשם משלוחם לארץ. למטרה זו החל לפעול במצרים באביב 1917 ועד מיוחד, בו היו חברים עסקנים ארצישראליים ששהו במצרים בשנות המלחמה. הכסף הועבר לידי ועד ההגירה בראשות מאיר דיזנגוף, וזה דאג לחלק את הכספים לנצרכים. בעצם קבלת הכספים האלה, הודו מנהיגי הישוב, לפחות דה פאקטו, באגודת ניל"י. היו אלו ימיה הגדולים של ניל"י. אהרונסון קנה את לבם של הפקידים והקצינים הגבוהים בקהיר וכאשר קיבל הגנרל אלנבי את הפיקוד על הצבא במצרים, היה אהרונסון ליועץ קרוב.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא הצטרף לחיים ויצמן ולחברי המשלחת הציונית לשיחות השלום בפריז[75].  נראה שקשריו המצוינים עם כמה מראשי המדיניות הבריטית, עזרו במערכה הפוליטית, למנהיגים השונים של התנועה הציונית. הוא ניסה לטפח קרירה פוליטית אבל וייצמן, כמו אישים אחרים בישוב, הסתייגו ממנו. האנשים המרכזיים שהיו פעילים בניל"י בתקופת המלחמה וזוהו עמה, נודו והוחרמו.  תרמה להסתייגות מניל"י, גם הדחייה מפעולות ריגול, שנתפס בתקופה זו כבגידה וכדבר לא ראוי. כאשר הושיט אהרן אהרנסון את ידו למנחם אוסישקין אמר הלה: "כאשר יש הכרח משתמשים גם במרגלים, אך יד אין נותנים להם". במכתב שכתב ד"ר הלל יפה, לוועדה הציונית שבקרה אחרי המלחמה בבית אהרונסון כתב: "יודע אנוכי שכל הממשלות מסתייעות בריגול. גם זה נשק. משלמים תמורתו בעין יפה, אבל אין מכבדים אותו". כל זאת, למרות שאהרנסון כנראה לא קיבל מהבריטים ולא ביקש כל תשלום עבור הריגול.

עם הזמן, היחסים בין אהרונסון למנהיגי התנועה הציוני השתפרו ולאחר ויכוחים הוא הצטרף לוועד הצירים. אהרונסון הקדיש את זמנו בעיקר לבעיית הגבולות, החקלאות והפיתוח. בתחום המדיני תרם רבות להשגת אישורם של הבריטים להקמת הגדוד הארצישראלי. ב-25 למאי 1919, ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-43, התרסק המטוס שבו טס מצרפת לבריטניה בתעלת למאנש והוא נהרג. לאחר התאונה נפוצו שמועות כאילו מדובר בפעולת חיסול בריטית מכוונת, של מרגל שידע יותר מדי. אך דבר זה אינו סביר: בהתרסקות נהרג גם טייס בריטי; כמו כן, תאונות במטוסים מסוג זה היו נפוצות.

קבר שרה אהרונסון

שרה נולדה במושבה זכרון יעקב, בשנת 1890 למשפחת אהרנסון, החמישית מבין שישה ילדים[76]. הוריה, אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, שעלו לארץ ישראל מרומניה בשנת 1882, היו ממייסדי המושבה. אהרנסון למדה בבית-הספר במושבה, הצטיינה בלימודי תפירה. המורה לעברית ולתנ"ך בבית-הספר של זכרון יעקב, כתב על שרה: "אני זוכר עד כמה שרה הייתה מתרגשת בשעות שיעורי ההיסטוריה, כשהייתה שומעת את הרצאת המורה על הסבל של היהודים בתקופות שונות ועל המאבק שלהם לשמור על יהדותם". בגיל שלוש עשרה סיימה שרה את בית-הספר. כמקובל באותם ימים, הבנות סיימו את לימודיהן בהגיען לבגרות והיו אמונות על עבודות הבית, אך תאוות הלמידה שלה (כמו של אחותה), הביאה אותה ללמוד בעצמה צרפתית וגרמנית; היא ידעה גם יידיש, טורקית וערבית. שרה אהבה מאוד לקרוא, בעיקר ספרות צרפתית ותנ"ך, והרחיבה את השכלתה בהדרכת אחיה, אהרון. היא למדה אגרונומיה ובוטניקה, וסייעה לאהרון בתחנת הניסויים שהקים בעתלית. בנוסף לכך, אהרנסון ידעה גם לרכוב ולמדה לירות באקדח. כנערה השתתפה בכל פעולות בני המושבה: סיורים ברכיבה; פעילות באגודת 'לינת צדק' –שדאגה לחולים. שרה פעלה גם באגודת 'חובבי הבמה'. בהיותה בת שבע עשרה הצטיינה כששיחקה במחזה 'אוריאל אקוסטה' שכתב אלכסנדר גוצ'קוב. היא שיחקה את תפקידה של יהודית, המאבדת עצמה לדעת.

ב-14 בדצמבר 1906 פרסם אליעזר בן יהודה, בעיתונו "השקפה", טקסט ארוך שכותרתו "מכתב מבנות מושבה בא"י". על המכתב היו חתומות שתי נערות בנות המושבה זיכרון יעקב – רבקה ושרה אהרנסון (או כפי שנכתב בעיתון: אהרונזון), רבקה היתה אז בת 14 ושרה כמעט בת 17. "ירשה לנו כבודו להגיד לו מדוע ובמה מחזיקות אנו טובה לכבודו עבור חמש המחברות הראשונות שכבר יצאו ממילונו", כך פתחו האחיות את מכתבן, ובהמשך, במכתב ארוך ומפורט, מספרות כי אמנם נעשים ניסיונות להפוך את העברית לשפה חיה, "אבל אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים, יודעים לקרוא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהצפרים והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו". בן יהודה, לא רק שבחר להקדיש טור וחצי בעיתונו למכתבן, אלא אף צירף לו הערת עורך: "המכתב הזה שכתבוהו עברית שתיים מבנות מושבה אחת בא"י, הוא אמנם יותר מכתב פרטי למחבר המילון ממכתב נועד לפרסום בהשקפה. אפס, יש בו במכתב הזה דברים מעניינים לפי דעתי גם את הקהל והמורים בבתי הספר, ולהכותבות הנחמדות אקרא: כמותכן תרבינה בנות בארצנו![77]"

באביב 1914 נישאה בעתלית, בהשפעת אחיה אלכסנדר, לחיים אברהם, סוחר יהודי אמיד ממוצא בולגרי, עמו חייתה מיוני 1914 עד סוף 1915 בקושטא שבטורקיה. הנישואים לא צלחו עקב היעדרויותיו של בן הזוג, שהיה בנסיעות עסקים ברחבי אירופה ובשל געגועים לארץ ישראל ולחיי המושבה.

ב-25 בנובמבר 1915 יצאה אהרנסון לדרכה מטורקיה לארץ ישראל. היה זה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בתקופת תנועת הגייסות הטורקיים ובזמן גירוש המוני ארמנים, ואהרנסון נאלצה לחזות במעשי רצח העם שביצעו הטורקים נגד הארמנים. בדצמבר 1915 הגיעה לארץ ישראל ובאותו יום כתב אחיה אהרן ביומנו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם""[78].

שרה חזרה לזכרון יעקב והשתלבה בפעילות ניל"י. בשנת 1917, בהיעדרם של אהרן, שעזב את ארץ ישראל והגיע למצרים הבריטית, אלכסנדר ורבקה ששהו בארצות הברית ואבשלום פיינברג שנהרג על ידי בדואים, ניהלה שרה אהרנסון יחד עם יוסף לישנסקי את פעולותיה של רשת הריגול, והעבירה מידע לסוכנים בריטיים מעבר לחוף. לעיתים ערכה מסעות נרחבים בשטחי האימפריה העות'מאנית, אספה מידע שימושי לבריטים. המידע הועבר באמצעות אניית הריגול "מנגם" שהפליגה בין מצרים לבין חוף עתלית והעבירה בחשאי גם אנשים, כסף וציוד.

תוך כדי פעילותה זו, התאהב בה עמוקות ליובה שניאורסון, חברו הטוב של אבשלום ומי שהעניק את השם "ניל"י לארגון. למענה הוא התחיל בכתיבת פנקס חדש, מחברת-כיס שאותה מילא בשירי אהבה, בהרהורי אהבה, בשם האהובה (שרה), במבט שבעיניה, וכל זאת מבלי לשכוח את גוון עורה, חיתוך דיבורה, גזרת גופה, או תכונותיה הרבות והמשתנות. בין השאר, כתב לה: "את תכללי בתוכך את כל היופי שיש בך; את תהיי השירה היותר נהדרה ששרו אותה פעם אחת בעולם, ששרו אותה בהדרת קדש וצחות, בנקיות הנפש". אך יתכן שכבר היתה בקשרים רומנטיים עם יוסף לישנסקי[79].

אהרון אהרונסון חזר וביקש משרה שתבוא למצרים, כי חשש לגורלה. שרה סירבה ולבסוף נאותה לבוא לשבועיים בלבד. היא הגיעה לפורט סעיד דרך קפריסין, בלוויית יוסף לישנסקי וליובה שנאורסון. הוא ניסה להשפיע על שרה להישאר עמו, בשטח הבריטי מחוץ להישג ידם של הטורקים, בטענה שהעבודה היא למעלה מכוחותיה וכבר תרמה את חלקה, ואנשי המפקדה הבריטית גמרו את ההלל על הדו"חות שהתקבלו מהתחנה. גם אנשי המודיעין הבריטי ניסו לשדלה להישאר במצרים, אך לשווא. כנראה שנוצרו קשרים חמים בין שרה לבין המרגל הבריטי תומאס אדוארד לורנס (1888 – 1935) שכונה "לורנס איש ערב", והאגדה סביבו שנויה במחלוקת. אם יתכן שרק שמע את שמעה ולא ברור בכלל אם נפגשו.

שרה שבה לזכרון יעקב כדי להמשיך בפעילותה.

בסתיו שנת 1917, אחת מיוני הדואר ששלחה אהרנסון עם מסר לבריטים, נתפסה בביתו של המודיר הבוסני אחמד בק בקיסריה. בעקבות מעצרו של נעמן בלקינד ב-13 בספטמבר והדלפות שונות, החלו העות'מנים לחשוד בקיום רשת ריגול יהודית. עלתה הצעה לפנות את כל שאר אנשי ניל"י באנייה 'מנגם' למצרים. ערב יום הכיפורים תרע"ח, הגיעה סוף סוף האניה לחופי עתלית. כמה אנשים פונו למצרים, פינוי מלא לא התבצע, מחשש לעורר תשומת לב טורקית, שתגרום לפגיעה בנשארים בארץ. שרה עצמה סירבה להימלט ללא חבריה והציעה שהאנייה תשוב כעבור יומיים, על מנת למלט את כל הקשורים בעבודת ניל"י. במכתבה לאהרון כתבה: "אני רוצה להיותה אחרונה ולא הראשונה – לעזוב". היא נשארה בזכרון יעקב. בערב סוכות תרע"ח (אוקטובר 1917) צרו השלטונות הטורקים על המושבה.

הטורקים עצרו את שרה, אפרים וצבי אהרנסון, בני משפחת לישנסקי (פרט ליוסף), ופעילי ניל"י אחרים. כמו כן, לקחו עמם את שרה, צבי (אחיה) ופישל (אביה) אל המפקדה הטורקית שהשתכנה בבית ריבניקר. הם עינו את שרה במשך שלושה או ארבעה ימים, אולם היא לא גילתה דבר מסודות הארגון לטורקים. לאחר שהתקבלה הוראה להעבירה לנצרת, כנראה במטרה לתלותה בדמשק, ביקשה שרה אהרנסון להתקלח ולהחליף בגדים בביתה. במקלחת, ניסתה להתאבד בעזרת אקדח שהוסתר בסליק במשקוף הדלת[80] וזאת כדי להימנע מעינויים נוספים וכדי לא למסור לטורקים שמות חבריה למחתרת. במכתבה האחרון, שכתיבתו נקטעה, ברגע שהגיעו הטורקים, היא מבקשת שינקמו את דמה הן מהממשלה הטורקית והן מהיהודים שמסרו אותה לשלטונות. אהרנסון נפצעה אנושות, ובעודה בהכרה ביקשה מד"ר הלל יפה, שהוזעק לטפל בה, כי יזרז את מותה; שלושה ימים לאחר מכן נפטרה. אהרנסון נקברה בבית הקברות בזכרון יעקב בחלקה מגודרת, בשל ההלכה הקובעת שמתאבדים לא יובאו לקבר ישראל  ובצמוד לה נקברה אמה, מלכה. על מצבתה מופיע שמה הפרטי, שרה, ללא תיאור נוסף.

לוי ליובה) שנאורסון, שמע על מותה חודשים לאחר שאירע. הוא כתב לה: "יש עולם גדול בתוך נפשך, יש יופי כזה, יש שכלול שאין את יודעת בעצמך – אנוכי אבוא ואגלה לך את זה. כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית-המקדש שלי"[81]. בשנת 2012, בטקס האזכרה השנתי, שציין 95 שנה למותה, ניטע לצד קברה, חוטר מדקל אבשלום.

בעלה הונצח ב"בית חיים אברהם", ברחוב ביאליק, חיפה.

"השיר על שרה אהרנסון" – יעקב שבתאי

"זה היה סוף הסתיו בזיכרון יעקב

סוף הסתיו, שרתי

עורך הצח, שרתי

ושלוש יממות הם חקרו וחקרו

ושלוש יממות היא שותקת

ושלוש יממות הם היכו והיכו

ותצעק כחיה מרודפת

ושלוש יממות אין יוצא לשדות

ושומם הרחוב כמו קבר

כי ברחו מקולה והגיפו דלתות

ויבואו הם חדר בחדר".

קבר יוסף דווידסקו

יוסף דווידסקו  נולד בשנת 1891, לאברהם דווידסקו, ממייסדי זכרון יעקב.

בגיל 21 הצטרף לשורות "הגדעונים". והיה פעיל בענייני ארגון הביטחון של המושבה[82]. לימים דבק בו הכינוי "אבו ג'אג'" ("אבי התרנגולות"), שכן היה הראשון במושבה שהשתמש באינקובטור לגידול אפרוחים. כינוי זה דבק בו גם לאחר מכן, כשעסק בעבודת הריגול ונהג להתחפש לערבי מוכר תרנגולות[83]. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמנה עם ראשוני המתגייסים לצבא הטורקי[84]. אך לאחר תקופה מסוימת נפדה על ידי ועד המושבה, בתשלום 'בדל' (כופר) וחזר לעבודת האדמה. עם הקמת מחתרת ניל"י ,החל לפעילות של העברת נשק, מזון וזהב מטעם הארגון, מצפון דרומה ולהיפך. החל מראשית הכיבוש הבריטי, עבד בשירות המחלקה הערבית של המודיעין, בשל יכולתו ללבוש זהות ערבית ולהביא ידיעות מהמגזר הערבי[85]. הוא נטל חלק בעדכון המפה הצבאית של ארץ ישראל, שהוכנה על ידי מחתרת ניל"י ובספטמבר 1918 הוביל את דיוויזיית הפרשים החמישית משרונה לכיבוש בית שאן[86]– תפקיד אליו גויס על ידי אלכסנדר אהרנסון, שהגיע ממצרים. באוגוסט 1919 קיבל מהבריטים את עיטור מסדר האימפריה הבריטית ה- O.B.E= Order of the British Empire [87]. ב-19 בספטמבר 1919, זכה ממכתב תודה מאת ד"ר דוד אידר, מרכז התחום המדיני שעמד אז בראש וועד הצירים' בעקבות רצח ידידו בנימין קרופיק, במאורעות תר"פ בגבעת עדה, יצא לחורן מחופש לבדואי כדי לעלות על עקבות הרוצחים והביא לתפיסת שניים מהם[88].

ב-1930 היה מעורב בקניית נשק, כחלק מניסיון להקים ארגון הגנה עצמאי של בני המושבות[89]. במהלך השנים העביר דווידסקו ידיעות להגנה, לאצ"ל וללח"י. נראה שהמחויבות האידיאולוגית שלו היתה לסייע ליישוב באופן כללי ולאו דווקא לקבוצה ספציפית.[90].

בשלב מסוים חשדו באצ"ל שדווידסקו הוא סוכן כפול שהסגיר את מקום האימונים בשוני וגרם ב-16 באוגוסט 1945 למאסרם של 20 לוחמים שהתאמנו שם. דוידסקו תכנן לנסוע לאנגליה והאצ"ל אף שיגר לו מכתב איום "שלא יחשוב שיגיע בשלום לאנגליה".

אנשי הלח"י טענו כי דווידסקו הוא האיש שהסגיר לבריטים את יוסף סיטנר (גלילי), מי שהיה אחראי במידה רבה על תכנון ההתנקשות בלורד מוין בקהיר, ב-6 בנובמבר 1944. לדבריהם, דווידסקו מסר לבריטים את המידע, בתנאי שלאחר מעצרו של סיטנר, הם יאפשרו לו לעזוב את הארץ[91]. ההיסטוריון של האצ"ל, דוד ניב, טוען לעומת זאת שדווידסקו עבד בכנות עבור הלח"י, אך לאחר שהרגיש שאנשי הבולשת חושדים בו החליט להסגיר לידיהם את מפעילו סיטנר[92].

דוד תדהר גורס ,כי דווידסקו לא הסגיר את סיטנר, אבל האחרון נתפס בגלל רשלנותו. דווידסקו נענה להפצרות אשה מזכרון יעקב שישחרר את בנה, קובלנץ, שנאסר על ידי הבריטים בחשד של חברות באצ"ל. דווידסקו נפגש לשם כך ביפו עם קצין המשטרה אוסוליוון (O'sullivan) שהבטיח לשחררו. אוסוליוון לא קיים את הבטחתו, אך שם את סיטנר תחת מעקב. מיד לאחר פגישתו של דווידסקו עם סיטנר, פלשו בלשים בריטיים לבית הקפה ואסרו את סיטנר[93]. לדברי מירה בלום, תושבת זכרון יעקב, דווידסקו הוחבא על ידי הבריטים ועמד להימלט באנייה לחו"ל[94].

מכל מקום, לח"י לא עבר בשתיקה על מאסרו של סיטנר. ביום שני, ה-25 באוגוסט 1945, בשעה 20:45, חברי לח"י: משה בר גיורא ("ישראל")[95], אברהם יהודאי (אלחנן)[96], הגיעו לבית דווידסקו בזכרון יעקב[97], שם ישב דווידסקו בחדרו ושוחח עם מכרו אריה נידרמן[98]. בר גיורא ויהודאי נעמדו ליד החלון המסורג ובר גיורא ירה משם מספר יריות שפגעו בו. דווידסקו, בן 54 בזמן המקרה, מת מיד [99]. הוא נקבר בזכרון יעקב. על מצבתו נכתב כי "נרצח בידי אלמונים". איש מהרוצחים לא נתפס[100]. לאחר הרצח, פרסם הלח"י כרוז, בו תיאר אותו כ"מלשין ומסגיר לוחמים עבריים לבולשת" ומשום כך הוצא להורג[101].

ההוראה לרצוח את דווידסקו ניתנה על ידי יעקב (ישקה) אליאב,  ממרכז 'לח"י', על סמך שמועות שלא נבדקו עד היום וסביר להניח שהן חסרות ביסוס כלשהו[102]. פרופ'  יואב גלבר מסביר בספרו "שורשי החבצלת", שזיהוי דווידסקו כמסגיר, מקורו בטעות, בגלל שכינויו אצל הבולשת, היה זהה לכינוי של זה שהסגיר את סיטנר[103].

לפי אהרון אבן- חן, התבקש דווידסקו לצאת בשירות המודיעין הבריטי, תחילה לאנגליה ומשם לעירק, ואף ידע על כוונת לח"י להתנקש בחייו. הוא לקה בהלם מהעובדה שהלח"י הוציא עליו גזר דין מוות, אך סירב, בגלל גאוותו, לבקשת ידידיו שהם יתווכו בינו ובין הלח"י לביטול גזר הדין [104]. העובדה שדוויסקו פעל בישרות הבריטים ופעילותו זאת, במרוצת השנים, היתה בדרך הטבע חשאית ובלתי מוכרת בפרטיה, גרמה לכך שהרצח עבר כמעט ללא תגובה ציבורית[105].

תחנה מס' 6 – בית שוורץ ברחוב המייסדים.

ראובן היה בנו של חיים בר שוורץ, מייסדי זכרון יעקב. בתחילת התיישבות כשהאיכרים ישבו ללא משפחותיהם, הוא נסע לחיפה וקנה שתי חביות יין קטנות, שתיהן נשברו בדרך המשובשת. ידוע שהלך ברגל מזכרון לירושלים ובחזרה. ב-1 באוקטובר 1917, החיילים הטורקים הטילו עוצר על זכרון יעקב. למחרת, ערכו החיילים סריקות, השחיתו רכוש וחיפשו את ראובן שוורץ, שנחשב בעיני הטורקים לבכיר ברשת. שוורץ נמלט להרים. החיילים תפסו את חותנו, אלתר אלברט, הלקו אותו במטרה להפעיל על שוורץ לחץ, לחזור למושבה. אלברט המעונה סירב להעביר מסר לשוורץ ולבקש ממנו להסגיר את עצמו. החיילים נכנסו לביתה של טובה גילברג והיכו את חותנה, ניסים רוטמן והיכו אותו, עד שגילה את מחבואם של ראובן שוורץ ויוסף לישנסקי. בערב הגיע ראובן שוורץ למושבה והסגיר את עצמו[106]. הוא עונה מדי לילה, עד ה-23 באוקטובר. בזמן שהיה בחקירות, נערכה לבנו ברית מילה. הוא הבריח פתק מהכלא וביקש שיקראו לעולל בשם "עשהאל". – "כך עשה לי אלוהים". על פי עדות אחד האסירים, ב-23 באוקטובר העירו החיילים הטורקים את האסירים וראובן שוורץ נמצא תלוי על משקוף החלון בחדר. ייתכן שאיבד עצמו לדעת, אך אפשר גם שמת בתוך העינויים ותלייתו בוימה. הוא נקבר בבית הקברות של עפולה, ועצמותיו הועברו משם מאוחר יותר (ב-1925) לזכרון יעקב. נראה שמשפחת אהרונסון הצניעה את חלקו בסאגת ניל"י.

תחנה מס' 7 – בית אהרונסון

בית ההורים הוא הבית היחידי מתקופת העלייה הראשונה, שנראה אמתי.

כבר בילדותו התעניין אהרון אהרנסון בחקלאות, ובשנת 1891, כשהיה כבן 15 בלבד, התמנה לעוזר-מתמחה בצוות המדריכים החקלאים של פקידות הברון רוטשילד בזיכרון יעקב. בזכות כישרונו, נשלח על ידי הברון רוטשילד ובמימונו ללימודי חקלאות בבית הספר הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. עם סיום לימודיו, בשנת 1896, שימש כמדריך החקלאי הראשון של המושבה מטולה, שזה-עתה נוסדה[107].במהלך השנים הבאות המשיך ועסק בתחומים רבים הקשורים לחקלאות ולפיתוח אגרו-טכני בארץ ישראל, פרסם מאמרים מקצועיים על במות מדעיות אירופיות, והיה לאישיות ידועה.

אהרנסון ערך מסעות מחקר רבים ברחבי הלבנט[108]. בין הייתר חיפש ארוכות אחר "השושן" המוזכר במקרא[109]. במסגרת מסעותיו בגליל ובחרמון שב וגילה בשנת 1906 , ליד ראש פינה, את החיטה  הדו-גרגרנית, המכונה 'אם החיטה'[110]. הוא ניצח במרוץ מטורף בין אנשי מדע מכול העולם, שהיו מעורבים בו גאווה לאומית, תאוות בצע ורדיפת פרסום[111]. תגלית זו הביאה לאהרנסון תהילה עולמית, ובין השאר – הזמנה של משרד החקלאות של ארצות הברית, לביקורים ארוכים באמריקה.

בעזרת הקשרים שיצר בארצות הברית, עם פעילים ואילי-הון יהודים, הקים אהרנסון, בשנת 1910 חוות ניסויים חקלאית בעתלית, הראשונה מסוגה במזרח התיכון. הוא קיבל משכורת אמריקאית ורכש את המכונית הפרטית הראשונה בארץ.

בני משפחת אהרנסון, שלא היו אהודים במושבה, השקיעו רבות בהנצחה.

בחצר בית אהרונסון יש שלושה מבנים – בית המשפחה, ביתו של אהרון, שנשמר בצורתו המקורית (כולל הריהוט המיוחד שנעשה בדמשק, לפי הזמנתו) והטורקים " כלל לא פגעו בו ולא הרסו אותו. (מה היינו אנחנו עושים לביתו של מרגל לטובת הסורים או האירנים, בזמן מלחמה ממשית, בעיקר אם הוא היה ערבי?) [112]. ביתו של אהרון אהרונסון היה אחד המוקדים לפעילות המחקר החקלאי שביצע האיש ואחד ממרכזי הפעולה של ניל"י (בנוסף לחוות הניסויים בעתלית). בחדר האמבטיה של בית זה ירתה בעצמה למוות.

תחנה מס' 8 – בית ריבניקר

נמצא בחלקו הצפוני והנמוך של רחוב המייסדים, ומכונה בשם "בית ריבניקר" או "בית אהרנסון השני" [113].. "בית זה הוקצה תחילה למשפחת ריבניקר, ולימים נרכש  על-ידי שמואל (סם) אהרנסון, ומכאן שמו.

אפשר לשער כי מבית זה (הצופה צפונה אל קטע מהים התיכון), אותתו במלחמת העולם הראשונה לספינות בריטיות, במהלך פעולות הריגול של ניל"י. כשנחשפה המחתרת בסוכות תרע"ח (סוף שנת 1917), הוחרם הבית בידי שלטונות הצבא הטורקי. אלו קבעו בו את מפקדתם המקומית הזמנית, לכאן הביאו וכאן עינו את החשודים בריגול, בראשם שרה אהרנסון.

"ביום ג', 2 באוקטובר [1917]… העבירו את האב, בנו ובתו… למרכז עינויים חדש, בקצה המושבה, בית יצחק ריבניקר, ששימש כספריתו ומשרדו של אהרון. באחד החדרים קבע את מקומו עוסמן ביי, הממונה על המלקות, ובחדרים האחרים הושיבו את האסירים, גברים ונשים. מלבד אפרים-פישל אהרנסון, בנו צבי ובתו שרה וראובן שווארץ ושאר האסירים, ישבו בבית זה גם רבקה לישנסקי, אשתו של יוסף [מראשי ניל"י], ושני ילדיהם…" על שרה לא ריחמו. ייסוריה גדלו עוד יותר, משום שאת אביה הזקן עינו לנגד עיניה… עוסמן ביי היה חוזר ודורש משרה, כי תסגיר את לישנסקי ותגלה את כל הידוע לה. כשמיאנה, הצליף על גופה בפרגולו. מן המלקות פנו לעינויים קשים יותר: צבטו את בשרה במלקחיים, הניחו ביצים לוהטות תחת בית שחיה ובין ברכיה, פרכו את אצבעות ידיה… אך היא לא גילתה דבר… שלשה ימים רצופים נמשכו העינויים… צעקות שרה נתערבבו בצעקות האסירים-הגברים…"

בבית ריבניקר כתבה שרה את מכתבה האחרון – צוואתה… כנראה זרקה את הניר דרך חלון בית השימוש, ויש להניח כי שם גם כתבה אותו. במכתבה האחרון כתוב, בין השאר: "זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו. אני לא מאמינה שנחיה עוד… אין לי כבר כיח לסבול וטוב היה לי יותר להמית את עצמי מאשר עוד להתענות על ידיהם המגועלות [של הטורקים] … כגיבורים הומתנו ולא הודינו… אין דבר, אנחנו עמלנו ו[ה]כנו דרך טובה ואושר עבור העם…שאפתי לעמי ולהטבת עמי..."

ביום ו' 9 באוקטובר 1917 "…בשעת בוקר מוקדמת הובלה שרה ברחוב הראשי של זכרון-יעקב, מבית ריבניקר אל בית אביה במעלה המושבה. הרחוב היה שומם… ידיה היו כבולות לפנים, וחייל עם רובה מכודן החזיק בה בחבל. מספר נוסף של חיילים עם רובים מכודנים ליווה משני צדדיה (יש עדויות הטוענות שלוותה על ידי נאצות וקללות מצד אנשי זכרון יעקב). אף שרגליה צבו עקב המלקות, צעדה שרה זקופת-גו… כאילו השכינה ליוותה אותה[114]."

תחנה מס' 9 – בית הכנסת

פעולתה של ניל"י חוסלה למעשה עם מותה של שרה אהרונסון. אולם השלטונות הטורקים הפעילו לחץ כבד על כלל תושבי זיכרון יעקב, לגלות את מקום מחבואו של יוסף לישנסקי. מושל האזור הטורקי נאם לפני כלל התושבים ואיים עליהם בטבח והרס המושבה. הוא הצהיר שהשתתף בעצמו בטבח הארמנים וכך יעשה ליהודים.

השנאה והביקורת כלפיו וכלפי ניל"י באותה עת הייתה כה עזה, עד כי מספרים (מפי ירמיהו יפה, בנו של הלל יפה): "באותו יום מר שהוקפה זיכרון… הייתי בבית הכנסת, כשהוצאו כל ספרי התורה מן הארון ונרות עטופי שחורים הודלקו בעצם היום, ונתקע בשופר, והופל חרם על יוסף לישנסקי… ואלה לא היו דברים סתם, שנאמרו רק כדי לשכך את חמת התורכים [כך]. רובם המכריע של הקהל קיבלם כפי שנאמרו, שכן אין תוקעים בשופרות, ואין נשבעים לשקר בפני ספרי תורה". אנשי זיכרון נשבעו בנוכחות קהל רב, להסגיר את יוסף לישנסקי, לכשייוודע היכן הוא".

לישנסקי נמלט כשברשותו אקדח ו-80 לירות זהב. זמן מה הסתתר ביערות שליד זכרון יעקב. לאחר מכן הגיע לכרכור, נאסף על ידי עגלה ועליה חברי 'השומר'. הוא הובל למטולה, שם התלבטו חברי 'השומר', אם להסגירו לידי הטורקים או להרגו. בשלב זה, באו נציגי זכרון-יעקב ודרשו מאנשי 'השומר' את הסגרתו של לישנסקי לידיהם. אנשי 'השומר' סירבו להסגירו ואמרו כי אכן נסע עמם בעגלה, אך בדרך ירד ופרש ואינם יודעים היכן הוא. הזיכרונים נאלצו לשוב כלעומת שבאו.

לישינסקי אולץ לספר למחזיקיו, את מקומו של מטמון זהב שהיה שייך לניל"י. הוא נלקח בלילה לאתר ליד מטולה, ושם נאמר לו לחכות לבואה של עגלה, אשר תיקח אותו ללבנון. בזמן שהמתין, נורה מאחור בידי אחד ממלוויו, ונפל. היורים חשבו כי מת, והלכו. אפשר לראות בניסיון הרצח של לישנסקי את תמצית העימות בין שני הארגונים, שייצגו במדה רבה שני עולמות. האחד, שמאלי, מהפכן וקיצוני והשני, קיצוני אף הוא, אך קרוב יותר לימין.

לישנסקי שהכיר יפה את השבילים בסביבה, התחמק מידי המתנקשים. כעבור מספר ימים, נתפס על ידי ערבים בנבי רובין, כשניסה לגנוב גמל. הוא הובל לרמלה ומשם לירושלים. עשרה ימים נחקר בירושלים ומשם הועבר ברכבת "חאן איל-באשה" שבדמשק.

בלילה שבין ה-15 בדצמבר ל-16 בדצמבר, בשלוש לפנות בוקר, נלקחו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד מתאם, אל הכיכר המרכזית בדמשק, אל עמודי התלייה. נעמן בלקינד, שהאמין עד הרגע האחרון בחנינה, התמוטט כליל. איתן בלקינד סיפר: "אף שהתאים היו נעולים והאסירים היו כלואים על מסגר, שררה התרגשות רבה בחאן. לפתע פרצה זעקתו של יוסף: 'שלום, יהודים! הנני הולך למות!'… נעמן כשל בהליכתו… בהיפרדם פנו אלי, ושניהם יחד קראו: 'ניל"י!', עניתי להם: 'נצח ישראל לא ישכחכם'. רק אז פרצתי בבכי".

.

לישנסקי הלך לגרדום בראש מורם. בכיכר המרכזית נשא נאום אנטי-עות'מאני בערבית לאוזני קהל ערבי. עדת ראייה, מסרה את דבריו: "אין אנו בוגדים; לא בגדנו במולדת, שהרי בטרם הבגידה חייבת להיות אהבה. אנחנו מעולם לא אהבנו את מולדת ה"פאלאקה" וה"בקשישים"… שנאנו אותה תכלית שנאה… אנחנו, חברי ניל"י, בראשותו של היהודי הגדול [הכוונה לאהרן אהרנסון], חפרנו לך קבר גדול, עות'מאניה הבזויה!. בשעה שאתם עוסקים בתלייתנו, נכנסים צבאות בריטניה הגדולה לעיר הקדושה שלנו, לירושלים, וצבאותיכם נסים מן העיר ללא קרב [הבריטים כבשו את ירושלים כמה ימים אחדים קודם לכן, ב-9 בדצמבר]". כשתורגם נאומו לטורקית, הבין התליין את רוח הדברים וציווה להפסיק לתרגם. לאחר מכן נתלו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד. גופותיהם הורדו מהחבל בשעה תשע בבוקר, והועברו לקברם. שאר האסירים שהיו בכלא השתחררו לאחר פרקי זמן.

תחנה מס' 10 – חוות אהרנסון

המקום שבדרום מזרח זכרון יעקב, על גבי קרקע שנתרמה למטרה זו על ידי משפחת אהרונסון,  נקרא גם 'אחוזת ניל"י'. בתוכו שוכן, בין השאר, מבנה שהתחיל כמלונה של אפרים-פישל ובהמשך כך טוענים בזיכרון יעקב, שימש את אלכסנדר אהרנסון, להתייחדות עם נערות תימניות, כולל עם קטינות[115]…. בהמשך הפך הבית למרכז נוסף פעולות ניל"י, שלעתים היו מאותתים  לאנייה הבריטית  גם מכאן הבית שימש לתקשורת עם הספינה הבריטית 'מאנג'אם. לישנסקי סיפר לשובי מארגון 'השומר' שחלונו נשאר, בשוגג, פתוח; דבר זה היה סימן לאנייה הבריטית כי לא נשקפת סכנה לאנשיה וניל"י עדיין פועלת. אחד מאנשי 'השומר' נשלח כדי לסגור את החלון. השמועה אמרה שנשלח לקחת את מטמון הזהב שנותר שם.

הבית משמש כמוזיאון לזכרו של אלכסנדר אהרונסון. מרבית שטחו של המתחם משמש את "בית התותחן".

נראה שהכריזמטי ביותר בין ששת בני אהרונסון, שהגיעו לבגרות, היה דווקא אלכסנדר אהרונסון, שהיה מבוגר משרה בשנתיים. הוא היה גבר שרמנטי, רהוט, יפה תואר ובעל יכולות בלתי מבוטלות[116].  אלכסנדר החל את פעילותו הציבורית כראש ארגון "הגדעונים", בידי בני האיכרים אנשי העלייה הראשונה בסוף שנת 1913, ונחשב לארגון הנוער המקומי הראשון בארץ. 'אגודת הגדעונים' הוקמה על רקע מערכת היחסים הבלתי תקינה שבין בני הדור השני והוריהם המייסדים, עקב אי שביעות הרצון של הצעירים מהשמרנות הדתית ששררה בתחום החברתי, התרבותי ובחיי הקהילה. "הגדעונים" לקחו את אחריות השמירה במושבה על עצמם, סירבו לכניסת 'השומר' אליה, והוכיחו בפועל את צדקת תפישתם. וכך חזרו השקט והביטחון לשרור במושבה. הם שיקמו את בית העלמין בו נקברו מייסדי זכרון יעקב; חפרו ותיקנו תעלות מים במושבה; דאגו לעריכת חגיגות וקבלות פנים בצורה מסודרת יותר; הקימו 'ועד שלום' ליישוב סכסוכים ולהגשת עזרה הדדית בעבודה ובמקרי מחלה; הודות למאמץ הרב והמשותף שהשקיעו ולמסירותם הרבה הם שיפרו את פני המושבה ואת תחזוקתה[117]. סיסמתם היתה: "לשמור על הקיים, לבנות את החרב, ולמלא את החסר למושבה בשביל שתהיה מושבה עברית הראויה לשמה"[118].

'הגדעונים' נגררו למאבק עם תנועות השמאל והתייצבו לימין הוריהם במאבק זה שבא לידי ביטוי קשה בעיתוניהם, מאמריהם וספריהם של האחרונים. בני המושבות הזדהו גם עם הוריהם וייצגו את הוותיקים המבוססים ובעלי הרכוש, ואילו "הזרים" או "הרוסים" החדשים היו מבחינתם נוודים בעלי דעות חברתיות מהפכניות, שביקשו להשתלט על החברה הנבנית בארץ ולאכוף עליה את האידאולוגיה שלהם.. בינם לבין ארגון 'השומר' התגלע סכסוך חריף, ששורשיו היו נטועים בקרע בין צעירי האיכרים, בני משפחות העלייה הראשונה, לבין הפועלים אנשי העלייה השנייה. אלכסנדר עצמו פנה פעם אל אנשי תנועת הפועלים בקריאה "לא להזות את האיכרים". "זכרו כי בבית הקברות של המושבה קבורים מאות מבני משפחתם", כתב במאמר בעיתון "הפועל הצעיר", "ומחלתם לחטאיהם הקלים ואמרתם – נושיט-נא יד להם, כי חלוצים כמונו היו, סוללי דרכנו". אלא שקריאתו הייתה כקול קורא במדבר והמצב לא השתפר במאום[119].

טעות תודעתית נפוצה היא החיבור ששרר, לכאורה בין 'הגדעונים' לבין מחתרת ניל"י. המציאות הייתה שונה; לא היה קשר ביניהן, ואין להתייחס לניל"י כהמשכה הישיר של 'הגדעונים'. רק שניים מחבריהם: נשיאם אלכסנדר, אחיו של אהרון, ואבשלום מזכירו המדעי, הצטרפו לניל"י.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס אלכס אהרנסון לצבא הטורקי, אך שיחד מספר קצינים וכך קנה את חירותו[120]. הוא נחרד מהטבח בארמנים, וכתב מסמך באנגלית בשם "ארמניה", שלא ידוע אם פורסם: "השדות נטושים, סביב הבארות בכפרים אין נערות ארמניות הממלאות כדיהן. הטורקים עברו שם! … התקפת פתע של אלפי כורדים ובדואים וחיילי הצבא הטורקי הסדיר על כפרים שלווים… הארמנים הצעירים הופשטו מנשקם; אין להם כלי נשק להגן על כבוד אחיותיהם, אימהותיהם ואהובותיהם… מיליון ארמנים נרצחו בתוך פחות משנה!". אהרנסון קרא במסמך לארמנים להתחבר אל היהודים, למאבק משותף בקיסרות העות'מאנית: "ארמנים, אחי, יהודי מדבר אליכם. בן לגזע נרדף, מעונה, שנעשו לו עוולות, כפי שנעשו לגזעכם"[121].

מספר חודשים לאחר פרוץ המלחמה, ב-9 ביולי 1915, עזב אלכסנדר, עם אחותו רבקה את הארץ, בעזרת דרכון ספרדי של אחיו שמואל. הם הפליגו מביירות באנייה אמריקנית, לשם יצירת קשר ראשוני עם הבריטים. לאחר תלאות בדרך נחתו ב-8 באוגוסט באלכסנדריה. אהרנסון ניסה לעניין את המודיעין הבריטי בשירותיהם, אך העלה חרס בידו. ידיד יהודי הפגיש אותו עם מייג'ור ניוקומב (Captain S.F. Newcombe) (זה שלימים "יצר" את הגבול הצפוני שלנו !)[122]. מהמודיעין הבריטי, אך זה חשד בכוונותיו ואף הוציא נגדו צו גירוש ממצרים, כ"אישיות בלתי רצויה".. ייתכן שמה שעורר את חשדו, היה שלא דרש תמורה על הצעתו. ב-3 בספטמבר הפליג אלכסנדר עם אחותו ממצרים, בדרכו לארצות הברית וחי בה במשך רוב תקופת המלחמה, עד יולי 1917[123]. הוא הקדיש את זמנו ללימודים ולתעמולה למען מחתרת ניל"י, שהקים והנהיג אחיו אהרן. עזיבתו את הארץ בזמן המלחמה לוותה בביקורת צוננת עליו, שלא נשאר בארץ ולא נטל חלק בפעילותה המבצעית של המחתרת.

לקראת סיום המלחמה הצטרף אלכסנדר, בעזרת קשריו של אחיו אהרן, לכוחות הבריטיים במצרים, אתם הגיע כקצין מודיעין לארץ ישראל והועלה לדרגת סרן. ב-‏7 בנובמבר 1917 נפלה עזה לידי הבריטים, במידה רבה תודות לעבודת המודיעין הנמרצת שלו. בתחילת שנת 1919 קיבל את "אות השירות המצוין", מידיו של גנרל אדמונד אלנבי בחיפה.

במהלך השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה חי אלכסנדר אהרנסון לרוב בצרפת ובארצות הברית, בעזרת הונה של מרי פלז, אלמנה עשירה ומבוגרת, שהייתה לבת זוגו. בביקוריו בארץ ייסד בעזרת כספיה את ארגון 'בני בנימין', שפעל בשנים 1919-1929. הסתדרות זו, שסיסמתה דמתה מאוד לסיסמת "הגדעונים" – "לשמור על הקיים, לבנות את החרב" – ריכזה את בני המושבות שהיו מעוניינים להקים יישובים חדשים.[124]. אלכסנדר נבחר לנשיא התנועה החדשה.

המטרות המקוריות של הארגון היו סיוע לחקלאים במושבות, אולם תוך זמן קצר הפך לחברה לרכישת אדמות והקמת מושבות. עוד לפני ביצוע פעולות ההתיישבות החשובות של הארגון, פרש אלכסנדר מנשיאות 'בני בנימין' בעקבות פרשת שחיתות וחילוקי דעות עם עמיתיו לאגודה איתמר בן-אב"י עובד בן עמי, וכן עם שני אחיו צבי אהרנסון ושמואל (סם) אהרנסון[125]. אלכסנדר היה פעיל גם בתחומים נוספים, ובין השאר נמנה עם מקימי העיתון 'דואר היום', שהתפצל מעיתון 'הארץ'. בשנת 1920 נבחר לאספת הנבחרים הראשונה מטעם רשימת 'התאחדות האיכרים'. למרות פעילותו הרבת ההיקף, אולי בגלל ישיבתו הארוכה בחו"ל, הוא כמעט אלמוני בימינו.

משפחת אהרנסון תרמה את שטח החווה, להקמת בית התותחן.

אלכסנדר נפטר בשנת 1948 בדרום צרפת, מהתקף לב. הוא לא הקים משפחה ולא הותיר אחריו צאצאים. בחודש נובמבר 1949 הביאה אחותו רבקה את ארונו לקבורה בישראל, ליד קבר אביו בזכרון יעקב[126].

אישיותו הייתה רבת ניגודים. מצד אחד היה אלכסנדר רודף שמלות שלא בחל בנשים בנות כל גיל, ושבשנות חייו האחרונות גם נטה להתבודדות, לטיפה המרה ולכיתות משיחיות (נטיותיו המיסטיות באו לידי לביטוי בפרסומיו המאוחרים). מצד שני, הוא היה אדם כריזמטי, מוכשר ונמרץ, מנהיג של צעירי המושבות, עיתונאי וסופר ברוך עט.

תחנה מס' 11 – תחנות הניסויים בעתלית.

"התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית", השוכנת כשני קילומטרים מזרחית ליישוב עתלית, הוקמה בשנת 1910, על ידי וועדה מיוחדת מקרב ציוני ארצות הברית, בתמיכת ההסתדרות הציונית, ובראשה עמד האגרונום והמדען אהרן אהרנסון, איש זכרון יעקב. משום כך היא מכונה גם: "חוות אהרונסון".

שלושה אישים פעלו לקידום התחנה: החלו בכך ורבורג ואהרן אהרנסון וכעבור זמן הצטרף אליהם מנחם אוסישקין. בסתיו 1910 ,לאחר התלבטויות וויכוחים, החלה החווה בעתלית לפעול, בניהולו של אהרונסון. דחיפה נוספת להקמת התחנה נתן זלמן דוד לבונטין, מחלוצי העלייה הראשונה וממקימי המושבה ראשון–לציון ובנק 'אוצר התיישבות היהודים' (לימים בנק 'אנגלו פלסטינה קומפני', בנק אפ"ק).

אהרנסון היה חוקר בעל שם עולמי, יוצר הקשר והשילוב של המעשה המדיני עם היצירה החקלאית. במסגרת ההכנות לפתיחת התחנה, יצא אהרונסון למסע לימודים והרצאות באירופה ובאמריקה. במסעו זה קשר קשרים עם גדולי המדענים בעולם, גייס את תמיכת משרד החקלאות האמריקני, ורכש את אהדתם ואת עזרתם הכספית של יהודי ארה"ב. הודות לפעילותו הנמרצת, ולסיועם של פרופסור אוטו ורבורג וחבריו, נוסדה התחנה בכספי הנדבנים היהודים מארה"ב, שהתחייבו לתת הקצבה שנתית קבועה במשך חמש שנים להחזקתה. היתה זו חווה ראשונה מסוגה במזרח התיכון. בשובו ארצה ב-1910, החל אהרונסון בהקמתה המעשית של התחנה. הוקמו מבני המשק, הובאו כלי עבודה חקלאיים, ונבנה הבית הדו-קומתי ששימש למעבדה ולמשרד. אהרונסון היה המנהל הראשי של התחנה, ולידו עזרו הכימאי אוסקר טריידל, שעלה מגרמניה, האגרונום משה ברמן, שהיה קודם מנהל חוות כנרת, ומזכיר התחנה אבשלום פיינברג, שחזר מלימודיו בצרפת, והיה תוך זמן קצר ליד ימינו של  אהרנסון.

התחנה פעלה כארבע שנים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). במהלך השנים האלה נוסו כאן מכונות חקלאיות שונות, ונבדקה מידת התאמתן לתנאי הארץ. כן נבחנו גידולי שדה שונים (חיטה, שיבולת שועל, שומשמין, אספסת, תלתן), במטרה להגיע לזנים משובחים וליבולים גבוהים מהמקובל בארץ באותה העת. במטעי התחנה גידלו עצי פרי (זית, תאנה, חרוב, תפוח, אגס, שזיף ועוד), כדי לטפחם ולפתח עבורם שיטות מודרניות בתחומי ההשקיה, העיבוד המכני, הדברת מזיקים וכד'. בתחנה נוסו מכונות חקלאיות חדישות, נבחנו גידולי שדה רבים, טופחו גפנים ועצי פרי, שוכללו שיטות השקיה, דישון והדברה, ועוד.

תשומת לב מיוחדת הוקדשה לגידולים תעשייתיים, כגון הגפן לתעשיית היין, ועצי תות לתעשיית המשי. בנוסף לכל אלה, פותחה גם משתלת עצי יער, שבה גידלו עצים שיתאימו לאזורי הארץ השונים (דיונות החוף, ביצות, אדמת ההרים ועוד). במקום נוסדה ספריה מקצועית, שהיתה לעזר רב לחקלאים מרחבי הארץ, והיו כאן אוספים עשירים בנושאי טבע הארץ. לתחנה יצאו מוניטין, ומעמדה המדעי הוכר בעולם.

כאשר אהרון אהרונסון שב מביקורו הארוך בארה"ב, הוא הביא עמו זרעים של דקל ושינגטוניה. שדרת הדקלים המפורסמת ניטעה ב-1912 לאורך הדרך מעתלית לתחנת הניסויים החקלאית שנוהלה על ידו. מהחווה הופצו הדקלים לכל הארץ למקווה ישראל ועוד. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נותקו הקשרים בין ארץ ישראל לארצות חוץ, ובשל כך פסקו להגיע מארה"ב הכספים שנועדו להפעלת התחנה. כתוצאה מכך שותקה הפעילות המדעית, והעבודה הצטמצמה לשמירה על הקיים.

במהלך מלחמת העולם הראשונה התמסר אהרנסון לפעילות חשאית בארגון הריגול ניל"י שהקים וניהל, ובשלב מסוים נאלץ לעזוב את הארץ. לכשעזב, הפקיד את ניהול התחנה, אשר שימשה כאחד המרכזים המשמעותיים של רשת הריגול, בידי בני משפחתו ובידי יד ימינו אבשלום פיינברג. לאחר מותו של פיינברג, ניהלו את המקום ואת פעולות הריגול שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי. מכאן יצרו קשר עם ספינת הריגול הבריטית. לאחר שנתגלתה רשת הריגול ניל"י, הטילו הטורקים מצור על זכרון יעקב, בחפשם אחר ראשי הארגון; מיד לאחר מכן (אוקטובר 1917) פרצו כוחות הביטחון הטורקים לחוות עתלית, הרסו, עקרו, ושברו את כל מה שהיה במקום. הם השמידו את הספרייה העשירה ואת האוספים החשובים (פרט לעשביית אהרונסון, שניצלה מידיהם ומוצגת כיום בבית אהרונסון בזכרון יעקב).

מלחמת העולם הראשונה, חשיפת רשת הריגול של ניל"י ומעורבותו של אהרנסון בהפעלת הרשת דחפו את הטורקים לסגור את החווה. בתחילת תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, חזרו בני משפחת אהרנסון הנותרים אחרי מות שרה ואהרן, ובראשם שמואל (סם) אהרנסון, להפעיל, בעזרת אחרים, את תחנת הניסויים, גם אם בצורה מצומצמת. לנוכח קשיים רבים שהיו כרוכים בכך, נאלצו לאחר כעשור לסגור את התחנה, שעמדה מאז בשיממונה במשך שנים רבות.

ראו בהרחבה, באתר זה: סיור לעתלית

תחנה מס' 12 – השרידים הבוסנים בקיסריה.

בשנת 1878 הגיעה מהבלקן, קבוצת בוסנים.

על הבוסנים בשרון, ראו בהרחבה, באתר זה: ח'רבת סופסאפי.

אלו מוסלמים בלקניים ממוצא סלאבי-דרומי  הם כונו בשפתם ביחיד Bošnjak, קרי "בושניאק"; ברבים Bošnjaci, קרי בושניאצי). בהסכם ברלין מ-1878, נקבע שבוסניה-הרצגובינה יעברו לשליטה אוסטרית. היו בוסנים מוסלמים רבים שלא רצו לחיות תחת שלטון נוצרי[127]. הם חששו מפני השלטון הנוצרי ומפני האוכלוסייה הנוצרית שנשלטה על ידיהם בעבר. בחסות הסולטאן העות'מאני עבד אל חמיד השני, היגרו רבים מהם והתיישבו ברחבי האימפריה העות'מאנית [128].

השלטון חיפש להגדיל את רווחי המיסים והתבואה מן הארץ הדלילה באוכלוסין[129]. מכיוון  שמבחינת השלטון העות'מאני, נוצר חלל שלטוני ריק באזור השרון הצפוני, והשלטון נזקק לגורם נאמן באזור זה. הם אפשר להם לשבת  בחורבות סופסאפי וחדידון, מדרום לפרדס חנה של ימינו, כשישה קילומטר מזרחית לקיסריה. אולם ישיבתם במקום נתקלה בקשיים רבים: חלקים מהאזור היו מכוסים בביצות, והתושבים החדשים סבלו מקדחת. כמו כן, סבלו מגניבות של בדואים. לכן מרביתם עזבו. ארבעים משפחות התיישבו בכפר יאנון מזרחית לשכם העות'מאנים יישבו את יתר הבוסנים בקיסריה, כדי לשפר את הביטחון באזור, ששרץ שודדים ופורעי חוק למיניהם  [130]. קיסריה, שהייתה מוקפת חומה ושכנה לחוף הים, וכך זכו ליהנות מקרירות בימי הקיץ ומתנאי ביטחון והגנה. הם הקימו שם בתי אבן וניצלו חלקי מבנים קיימים ובארות מים, בנוסף הקימו מספר מסגדים שאחד מהם שרד עד היום, בנמל קיסריה[131].

סמוך לשנת 1910, מינו הטורקים לתפקיד המודיר, את אחד הבוסנים בשם אחמד "בושנאק" (כינוי שהוסיפו לשמם של הבוסנים), שקיבל את התואר "בק". (לפי מסורת צאצאיו נקראה המשפחה גם "חתודה", אוצר בטורקית, כי אבותיו עסקו בגביית מסיים לאוצר העות'מני)[132]. הוא הקים בניין מגורים דו-קומתי ליד בניין המושל בקיסריה[133].

לקראת תחילת חודש ספטמבר שלחה שרה אהרנסון ארבע יונים נושאת דואר, למצרים, וביקשה שה'מנגם', תגיע אל מול חופי עתלית ב-10 בספטמבר. היו ידיעות מעורפלות על מתקפה צפויה של הטורקים בחזית עזה, אותן ביקשו חברי ניל"י להעביר. יונים אלו לא הגיעו ליעדן, אולי עקב שימוש לא נכון של חברי ניל"י ביונים או בשל כישלון האימונים שעברו במצרים.

אחת מן היונים נחתה בין יוניו של אחמד בק, ב-4 בספטמבר 1917. הוא הבחין ביונה הזרה ובפתק שהיה קשור לרגלה. הפתק היה מוצפן והוא לא הצליח לקרוא אותו. היה זה אחר הפתקים ששלחה שרה אהרונסון, אל הבריטים. אחמד בק מסר את יונת הריגול לממוניו הטורקים[134]. אף שהצופן לא פוענח על ידיהם, הוליך קצה החוט לרשת הריגול. במהרה נפוצו שמועות ביישוב על תפיסתה של היונה. איש ניל"י, מנשה ברונשטיין, נשלח מיד לתחנה בעתלית, שחט את כל היונים שהיו שם וקבר את בשרן באדמה. למחרת היום הביאו פקידים עות'מניים את היונה שנמצאה, למלון 'גרף' בזיכרון, בתקווה שלמראה היונה יפתחו פיות הבריות ויגלו את שולחיה. אנשי המושבה הסתכלו ביונה ושתקו. דוד פרג'י, פקיד יהודי במחלקת החקלאות הממשלתית, נתבקש לפענח את כתב הסתרים, אך לא הצליח[135].

כעבור מספר ימים נתפס נעמן בלקינד בדרכו למצרים, לחפש את אבשלום. בכליו נמצאו מסמכים רביםאודות חברי הרשת. את ייתר הסודות הוציאו ממנו כנראה בעזרת אלכוהול. מכאן קצרה הדרך לחשיפת הרשת ולסוף הטראגי של כמה מחבריה.

סיכום

ההערכה לפעולתה של אגודת ניל"י והישגיה, הושפעה במהלך השנים מעמדותיהם הפוליטיות של המעריכים. ביניהם לבין תנועת הפועלים שררו יחסי איבה ואי אמון. מתחילת פעולתה של ניל"י גילו מוסדות הישוב יחס עוין לפעולתה, מתוך חשש שמא יסכנו את שלומו.

תרמה להסתייגות מניל"י גם הדחייה מפעולות ריגול, שנתפס בתקופה זו כבגידה וכדבר לא ראוי. היהודים שלאורך ההיסטוריה היו קורבנות של בילוש, הלשנות והאשמה בבגידה, התייחסו למלאכת הריגול ברגישות מיוחדת וראו בה פגיעה בערכי מוסר יסודיים. הזיכרונות ממשטר הדיכוי הצאריסטי ברוסיה, שרשת הריגול תפשה בו מקום רחב ושירותם של יהודים במערכת הריגול של המשטר העות'מני, גרם ליהודים רבים לפסול את ניל"י, בגלל עצם עיסוקם בריגול.

ההעזה והנכונות להקרבה אישית, אינן מעידות על נכונות דרכה של אגודת ניל"י. גם גבורתה של שרה אהרונסון ואישיותו רבת הפעלים של אהרון אהרונסון, לא קובעים את מעמדה של התנועה בהיסטוריה. הארץ היתה נכבשת על ידי הבריטים גם אלמלא סיועם של אנשי ניל"י והשאלה המרכזית היא האם תרומתם להחשת כיבושה של הארץ, משתווה לסכנה האיומה, שלתוכה הטילה תנועת ניל"י את הישוב הצעיר.

מדובר היה בהתארגנות חובבנית של אידיאליסטים, שבחלק ניכר מהזמן נוהלה בשלט רחוק (ממצריים). לא היתה מסגרת והיררכיה ברורה וגם המשמעת לא היתה הצד החזק של חברי הארגון. מותו של אבשלום במדבר, למשל, נבע מחוסר סבלנותו ותקשורת לקויה עם אהרון אהרונסון בדרכו למצרים[136]. גם יציאתו למדבר של נעמן בלקינד, היתה תוצאה של החלטה פרטית,. הוא כמובן שילם על כך בחייו והביא לחיסולה של המחתרת[137]. עובדה שעסקו בהעברת כספים חשפה אותם לידיעת הציבור הרחב ולכן לביקורת ולמעקב. העובדה שהם התעקשו לחשוף את מעורבותם זו, ודאי הקלה על השלטונות העות'מניים את החשיפה ותפיסת המעורבים ברשת[138].

אנשי ניל"י, ברצונם להציל את הישוב מגורלם של הארמנים, נתנו לשלטונות העות'מניים את ההזדמנות הנאותה לחיסולו, ורק מאמצי הצלה גדולים, נסיבות מדיניות מורכבות ובעיקר מפלתה הצבאים של טורקיה, הם שהצילו את היישוב בימים ההם.  התביעה של תושבי זכרון להוציא את הפעילות אל מחוץ למושבה היה לה על מה לסמוך. העובדה הזאת לא ממש עזרה כאשר נתגלתה הרשת. בין האנשים שנעצרו היו רבים מתושבי זכרון יעקב ואחרים, שלא היו מעורבים כלל בפעילות של המחתרת. בישיבות של ועד המושבה הזהירו אנשים מהאסון וההרס שעשויים הטורקים  לגרום אם תתגלה הרשת. למרות האזהרות על דרכם של הטורקים לענישה קולקטיבית מצאה גם את המזהירים.

כותבי הרשומות של ניל"י, במהלך השנים טענו שעבור הבריטים, הייתה ניל"י מקור מידע יוצא דופן באמינות ויתרון גדול נוסף היה הידע המעמיק והמקיף שהעמיד אהרן אהרנסון לרשות המודיעין הבריטי, בנוגע לתנאיה הטבעיים והאנושיים של ארץ ישראל וסביבותיה. כמו כן, כמה מאנשי ניל"י דיברו גרמנית ויכלו לקבל מידע מקצינים גרמנים. אפרים הלוי, שהוזכר לעייל, אמר בריאיון למשה גלעד ב"הארץ": "אנשי הארגון הגיעו למסקנה שהבריטים ישלטו במזרח התיכון ולכן בחרו לשתף איתם פעולה כדי להביס את הטורקים. "זאת החלטה מדהימה בראייה היסטורית. הם נטלו סיכון גדול ושילמו מחיר אישי כבד, אבל התפיסה ההיסטורית שלהם היתה מדויקת. חשוב לראות היום איזו אישיות היתה לאותם אנשים — אבשלום פיינברג, והאחים אהרון, שרה ושמואל אהרונסון, בנה הראשון של זיכרון יעקב שנותר בצל. הם לקחו אחריות קיצונית, בלי מוסדות שכמעט לא היו קיימים. הם נתנו לבריטים מידע ובתמורה הבריטים, שהעריכו אותם מאוד, שיתפו אותם במידע ובהכרעות על מה שיקרה לאחר המלחמה. הם התייעצו איתם לגבי הצהרת בלפור במקביל להתייעצויות עם חיים ויצמן. זאת בעיני המשמעות הנכונה של מודיעין — איסוף מידע כדי שישמש מנוף לפעילות אסטרטגית מדינית. זה כלל גדול שניל"י הנחילה לכל אנשי המודיעין בישראל, למוסד, לשב"כ ולאמ"ן. אתה משתמש במידע למטרות צבאיות, אבל גם להשגת מטרות פוליטיות ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר[139]. [….] פיינברג ואהרונסון לימדו אותנו 30 שנה לפני קום המדינה שאנחנו צריכים להיות שחקן על לוח השחמט הבינלאומי ולא רק האזורי. הם לימדו אותנו שצריך להביט רחוק, לקחת סיכונים ולחשוב בגדול. מי שלא ייקח סיכונים לא ישיג מאומה. הם ידעו שצריך לקיים מגע עם הידידים אבל גם עם האויבים. אהרונסון היה אגרונום שזכה להערכה רבה של הטורקים ובה בעת ניהל ארגון מרגלים שחתר להפיל אותם. זה דורש אומץ וביטחון עצמי גדול. זה השיעור ההיסטורי שחשוב שנלמד מניל"י"[140].

הדיון בפועלה המודיעיני של  ניל"י  עוצב  לפי   אמות   מידה   ערכיות,  שלא היה   להן   ולא   כלום   עם   קריטריונים   מקצועיים. סיפורו   של   הארגון אומץ   בידי   חוגי   הימין   הציוני   כחלק מבניית נרטיב חלופי להיסטוריה היישובית ה"רשמית" ,מבית מדרשה של תנועת העבודה.  במסגרת זו גם הפעילות המודיעינית הורמה על נס, וכל שבח  שניתן  להישגים  הרבים של המודיעין הבריטי  בארץ-ישראל תורגם  מיד לשיר הלל לרשת  הריגול  העברית דווקא, גם   אם   מקורו  היה  אחר לחלוטין.

יש טענה שניל"י חסכה כביכול לבריטים, את חייהם של אלפי חיילים – דבר שמעולם לא נאמר ממקורות רשמיים וודאי שלא הוכח. החוקר יגאל שפי מסביר, כי מנקודת  ראייה   מקצועית   השיגה   רשת הריגול  הישגים  מודיעיניים מוגבלים בלבד. בדיקה ארכיונית מפריכה כמה  סיפורי הצלחה   מסחררים של   ניל"י , ששבו   להופיע   אף  בספריהם של היסטוריונים רציניים   לתולדות  היישוב   העברי.  .החיסרון הגדול של פעולות ניל"י היה בכך שהמידע שסיפק הארגון היה מגיע לעיתים קרובות באיחור גדול. מפגשים עם אניית הקשר התרחשו בתדירות נמוכה, וכך אירע שהמידע שהשיגה ניל"י – פעמים אף מידע שסוכני ניל"י היו הראשונים להניח עליו את ידם – התיישן, או שהבריטים הצליחו להשיגו בינתיים בדרכים אחרות. ידיעה יוצאת דופן שסיפקה ניל"י הייתה על החלפת מערך המטוסים העות'מאני במטוסים מתקדמים יותר. הבריטים לא ידעו על כך ממקור אחר, ובעקבות הידיעה שדרגו את כלל המטוסים שלהם בחזית ארץ ישראל אבל מחקרו של יגאל שפי, המתמקד במודיעין בלבד, מבלי לעסוק בהערכות ערכיות, מוכיח שמבחינה מודיעינית, התועלת שהביאה ניל"י לבריטים, היתה מזערית[141].

אנשי ניל"י ובראשם אהרון אהרונסון, היו חלוצי הקו המדיני בתנועה הציונית אשר חזה את כישלון טורקיה וגרמניה וראשוני האוריינטציה הבריטית. בכך הם היו שותפים שלא מדעת למחשבתם של מקימי הגדודים העבריים. אבל המחשבה שבזכות כמה עשרות בחורים, ששירתו את בריטניה על ידי ריגול צבאי, יקבל עם ישראל תגמול מדיני, היתה תפישת בוסר פוליטית. יש להוסיף לכם את יחסה של ניל"י למרות הציונית והיישובית. מתחילת פעולתם התייחסו מנהיגי ניל"י בזלזול, לראשי הישוב ומנהיגיו בארץ. זו כנראה אחת הסיבות שהאצ"ל נסה לימים לייחס לעצמו את מורשת ניל"י. התנשאותם של אהרונסון וחבריו, הרגשת הייחוד והשליחות, שלא הסתפקה בהליכה לפני המחנה, אלא בחרה ללכת ללא המחנה, התנקמו בבעליהם. השילוב של הסיכון העצום שניל"י נטלה על חשבונו של הישוב, והפרישה מן הכלל מסבירה מדוע לא הצליחה ניל"י לרכוש לה מקום ראוי בחיים הציבוריים ובזיכרון ההיסטורי, למרות הצלחתה הפוליטית.

במאמר שפרסם בשנת 2012  ב"הארץ" כתב תום שגב: "מורשת ניל"י טופחה בעיקר בידי חוגי הימין הפוליטי. השמאל נטה להתכחש לה. הרבה דם רע היה בהקשר זה בפוליטיקה, לפני הקמת המדינה ואחריה. ב–1967 השתררה בארץ אווירה של שגרת חול וייאוש. העיתונים טיפחו געגועים לאישיות גואלת שתחזיר את המדינה אל גדולת התקומה והתהילה של ימי הבראשית, ימי אתגר, חזון ותעוזה, סער ופרץ. בהקשר זה התרפקו גם על דמותו של הגיבור הפלאי אבשלום פיינברג, בן לשבט המייסדים, במלאת 50 שנה להיעלמו במדבר. מיד אחרי מלחמת ששת הימים גויס זכרו של המרגל יפה הזקן לשורות התנועה לארץ ישראל השלמה".

לאחר מלחמת ששת הימים, התעורר דיון ציבורי נוסף על מעשי ניל"י, בעקבות מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג במדבר סיני. בהלוויה  אמר הרב גורן: "לוויה ממלכתית זו, היא לווייתו של גיבור ישראל, קדוש ומשורר, אחד מקבוצה קטנה של אנשי רוח, עזי-נפש, שניחן בכושר ראייה לטווח ארוך. עדים אנו היום, עד כמה הייתה דרכם נועזת ונכונה, ובאיזו מידה האמינו בנצח ישראל. דור דור וגיבוריו, מגיניו וקדושיו, דמים בדמים נגעו וגבורה בגבורה. אהרן ושרה אהרונסון, אבשלום ורעיך הקדושים, הנחלתם לעם מורשת גבורה שממנה יונק הדור החדש של גיבורים בצה"ל." קבורתו בהר הרצל והנאומים שנשאו נציגים רשמיים של מדינת ישראל, וכן גל של כתבות בעיתונות על ניל"י ואנשיה, מעידים שגם מדינת ישראל אימצה את זכר ניל"י.

הערות

[1] אניטה שפירא, חרב היונה, עמ' 127,

[2]  דינור, בן-ציון (פרופ', עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה, כרך א' ("מהתגוננות להגנה"), הוצאת מערכות, הספריה הציונית, מהדורת עם עובד, 1954, עמ' 353

[3] Efraim Halevi, Balfour 100 ‘Mack’: Aaron Aaronsohn, the NILI intelligence network and the Balfour Declaration, Fathom, summer 2017

[4] חוברת הדרכה למדריכי טיולים, לשכת התיירות, חדרה.

[5] רן אהרנסון, "חדרה על רקע תקופתה," בתוך: אלי שילר (עורך), – חדרה וסביבתה : פארק השרון, הוצאת ספרים אריאל , ירושלים,   1994,  (להלן: חדרה על רקע תקופתה,) עמ' 17.

[6] מקור השם חדרה בערבית – אל-חְ'דֵירַה (, الخضيرة), "הירקרקה", על שם צבען של האצות שגדלו בביצות. אבשלום קור הציע כי השם הערבי הוא גלגול של השם העברי "גדרה", שהיה שמו של יישוב קדום ליד קיסריה (מסגרת הפינה "באופן מילולי" בגלי צה"ל (26/11/07)).

[7] בשנת 1858 פרסם השלטון העות'מני את חוק הקרקעות, שחייב את רישום האדמות בספר המקרקעין. בעלי הקרקע הקטנים חששו שהרישום יאפשר לשילטונות לגייס את הגברים הצעירים לצבא ולכן אפשרו, תמורת תשלום, לבעלי הון לרשום את הקרקע על שמם, וכך להימנע מרישום "אצל הממשלה".

[8] איילה ברודצקי-תמרי, התשוקה לאדמה, חדרה מכפר לעיר, 1891 – 1952, הוצאת אריאל, 2018

[9]משה  סמילנסקי, משפחת האדמה, עם עובד, 1953, עמ' 140.

[10] חדרה על רקע תקופתה .שם

[11] חיליק מדור חיים, "חדרה – ביצות ממאירות שהפכו לגן פורח", בתוך: ", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996, עמ' 63

[12] רן אהרנסון, לכו ונלכה, סיור במושבות העליה הראשונה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, עמ' 236

[13] ראו בהרחבה: יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל, 1882-1924, יד בן צבי, ירושלים, תרמ"ח (להלן: המושבה העברית), עמ' 264 ואילך

[14] חיליק מדור חיים- חדרה, עמ' 65

[15] חדרה על רקע תקופתה עמ' 21

[16] חיליק מדור-חיים, חדרה – עמ' 63-66

[17] דוד תדהר, "ניסן רוטמן", אנציקלופדיה לחלוציה ישוב ובוניו, ספרית ראשונים, 1947, כרך ה' עמוד 2337

[18], מוזיאון החאן בחדרה, תיק 5-170-967

[19] 'בני בנימין' התארגנה כדי לתת ביטוי לאינטרסים (הקבוצתיים) של בני הדור השני במושבות העליה הראשונה. מהיום הראשון מלווה את 'בני בנימין' הסתירה שבין האידיאולוגיה הבלתי מתפשרת של יוזמה פרטית וחופשית לבין המאבק, שלא על בסיס היוזמה החופשית, על המקורות של העם היהודי.

הסתירה הזאת בולטת אפילו ברמת התקנון (ארכיון ציוני מרכזי, תיק S25/525/6). מצד אחד ניכרת  הדאגה למצבם החומרי של חבריה והמושבות בכלל. מצד שני ישנה השאיפה ליצור חלופה לזרם הפוליטי העיקרי ביישוב ובתנועה הציונית. אבל לאורך השנים חלק מרכזי מהפעילות של הסתדרות 'בני בנימין' הוקדש לדרישה לכלול את חבריהם, ככאלה, בתוכניות ההתיישבות של התנועה הציונית שלא ממש התקבלה. במקביל הם תבעו את ייצוגם הראוי במוסדות השונים של הישוב והתנועה הציונית בכלל.

יהיה קשה להבין את התנהלות הסתדרות 'בני בנימין' אם לא נתייחס למאפיינים אשר קשורים לשורשים אך גם למציאות המיוחדת בה הוקמה. כמו בניל"י גם בהסתדרות 'בני בנימין' היה מקום מרכזי ומיוחד לנציג של משפחת אהרונסון – אלכסנדר יליד 1888 (זכרון יעקב). אלכסנדר שהיה נשיאה הראשון של 'בני בנימין' היה גם דמות מרכזית באירגון "הגדעונים" שהקימו בני זכרון יעקב בשנת 1913. מצד אחד, כמו אהרון אהרונסון, הם בזו לנורמות של דור ההורים ומצד שני היו בעלי עמדה ברורה נגד האידיאולוגיה של בני העליה השניה. עיקר פעילותם נועדה לערב את צעירי המושבה בניהול החיים בה כדי לאפשר להם לדאוג לצרכיהם. נציגיהם אכן צורפו לועד המושבה והשפיעו על פעולותיו (ראו באתר זה: זכרון יעקב במאה ה-20).

[20] [20] תולדותיה של העזה מדינית, עמ' 221

[21] עופר רגב, רוטמן – אנשי שורשים, הוצאת פורת, 2001

[22] צבי אהרנסון נולד ברומניה, גדל בזכרון יעקב אליה הגיעה משפחתו במסגרת העלייה הראשונה בשנת 1882. הרבה לפעול בגליל התחתון: היה ממקימי מנחמיה בשנת 1901, שם גם נולדה בתו הבכורה ירדנה, שהייתה התינוקת הראשונה במושבה הגלילית על גדות הירדן. צבי היה גם ממקימי המושבה כנרת, אבל עזב אותה עוד בראשיתה. בין השאר, פעל זמן קצר גם בחוות כנרת, ומטעם אחיו הבכור האגרונום אהרון אהרונסון גם במושבה יבנאל. אהרנסון נפטר ממחלה, כנראה בעקבות המלקות שמהטורקים הלקו את ראשו כשנאסר בעקבות גילוי מחתרת ניל"י, בזמן מלחמת העולם הראשונה,.

[23] מרי פלז היתה אלמנתו של מיליארדר אמריקאי, בעל מפעלי הסבון הגדולים בארצותה ברית.  היא היתה מבוגרת מאלכסנדר ב-30 שנה.

[24] ברון, נתן, מסד למערכת השיפוט הישראלית: שופטים ומשפטנים בארץ-ישראל 1930 – 1980, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, אוקטובר 2003, עמ' 243.

[25] חדרה, האתר לתיירות ו לבילוי

[26] דותן לוי, מיליארדר הנדל"ן הסודי מחדרה נחשף, באתר כלכליסט, 20 באפריל 2011

[27] לוליק נולד בסימפרופול, בירת פלך טאורידה (חצי האי קרים) שבדרום האימפריה הרוסית למשה ולובה, שמוצאם מליטא, בשנת 1865. בילדותו עברה המשפחה לסבסטופול.

[28] רן אהרונסון,  הברון והמושבות, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה, 1882-1890, יד בן צבי, ירושלים  1990, (להלן: הברון והמושבות), עמ' 10

[29] — פינברג ישראל לוליק, אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון

[30] תדהר (אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ה', עמ' 2338), "

[31] רוזמן (מוגילביץ), ישראל (קאלוגר) – הקרבן הראשון של השמירה בגדרה, סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850

[32] בשנת 1915 הוזמן גדליה ויבושביץ,על ידי השלטונות העות'מאנים לתכנן את הקמתה של "שדרות ירושלים" ביפו שנקראו אז בשם: "שדרות ג'מאל פשה" על שמו של המושל הטורקי של ארץ ישראל ושל סוריה באותה התקופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה גויס ושירת כמהנדס הראשי של מפקדת הצבא העות'מאני בדמשק. הכין עבור ג'אמל פשה תוכנית להפיכת העיר דמשק לעיר מודרנית. עקב קשריו ההדוקים עם אהרון אהרונסון ואבשלום פיינברג (שהיה אחי גיסתו) לא מן הנמנע שפעל שם גם כסוכן מחתרת ניל"י. כנראה, שהוא פעל בתקופה זו אצל ידידו ג'מאל פשה והשפיע עליו לבטל פסקי דין מוות שהוצאו כנגד ראשי היישוב (דוד סיטון, קהילת יהודי דמשק, בתוך: מחניים, קי"ד, אדר תשכ"ז, עמ' כח.).

[33] נחום וילבוש, המסע לאוגנדה, הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ"ג.

[34] דן גלעדי, נחום וליבוש (וליבושביץ), בתוך: זאב צחור (עורך), העליה השניה  – אישים. , יד בן צבי, ירושלים, עמ' 152.

[35] וילבוש (וילבושויץ), נחום', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 196.

[36] שמואל אביצור, "נחום וילבוש: מתעשיות מסורתיות לתעשיות חדישות", בתוך, שמואל אביצור (עורך), ממציאים ומאמצים: מחוללי המהפכה בדרכי הייצור בארץ, הוצאה לאור יד יצחק בן-צבי; מוזיאון ארץ ישראל, תל – אביב, 1985

[37] דב קלימקר נולד בקישינב. בשנת, 1903, עלה לארץ עם משפחתו והתיישב בראשון לציון. היה מראשוני הכימאים בארץ. ראשיתה של פעילותו הציונית בעת לימודיו בסורבון, בפריז, ולאחר מכן ברוסיה מולדתו. בשנת 1900, בהיותו ציר בקונגרס הציוני, נפגש עם הרצל בווינה והעלה בפניו תכניות לפיתוח תעשייה בארץ ישראל. הנחתה אותו המחשבה שיש לנצל מוצרי חקלאות עד תום וכל המפעלים שהקים בארץ היו מכוונים לכך.

הקים מפעל לניצול פסולת היקב  בראשון לציון ובו ייצר כוהל (ספירט) ומלח סיד של חומצה יינית וייצא אבן יין (טרטר). בצד פעילותו המקצועית תרם את חלקו להעשרה תרבותית של צעירי המושבה בערבי הקריאה שהתקיימו בבית העם. אף שבית החרושת תרם למאמץ המלחמתי של התורכים והגרמנים במלחמת העולם הראשונה, נאסר דב קלימקר כשפרצה דלקה בבית החרושת והואשם באיתות באש לצי האנגלי. עם סיום המלחמה עזב את בית החרושת ופנה לפעילות ציבורית: היה יושב ראש ועד הדר הכרמל; פעיל באגודת המהנדסים; נשלח כשליח לאירופה מטעם קרן היסוד; יושב ראש קרן היסוד במחוז חיפה; עשה ניסיונות נוספים לפתח תהליכים בתחום הכימי: עסק בייצור סוכר מתפוח זהב; בהפקת נפט מאבן גיר ביטומנית; בייצור פליט ומשחת נעליים; הקים בית חרושת קטן למוצרים כימיים וייצור סודה. גם לשפה העברית תרם את תרומתו בקביעת מונחים טכניים בעברית ובראש וראשונה בכימייה, שפורסמו בכתב העת "לשוננו" שבהוצאת ועד הלשון.

[38] נחום וילבוש, העלייה השניה – אישים, עמ' 153

[39] יעקב יהושע, ירושלים תמול שלשום, הוצאת ראובן מס, 1977, עמוד 33.

[40] עד הצירים לארץ ישראל (נודע גם בשמות הוועדה הציונית או הקומיסיה הציונית, וכן "הקומיסיה הציונית לפלשתינה" ו"הוועדה הארצישראלית"), שנודע בקיצור בשם 'ועד הצירים' ( Zionist Commission), היה משלחת מנהיגים ציוניים לארץ ישראל. הוא הוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918–1921, בראשותו של חיים ויצמן. מטרותיו העיקריות היו הנחת יסוד יציב לבניית בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, דאגה ליהודי הארץ ולקשר בין ההסתדרות הציונית והיישוב העברי לבין השלטונות הבריטיים בארץ ישראל. הוועד מנה 11 שליחים. בראש עמד חיים ויצמן, מחליפו של ויצמן בראש הועד היה פרופ דוד אידר, פסיכואנליסט הבריטי. ואחריו מנחם אוסישקין. מזכירו היה משה שרת, ועם אישיו הבולטים נמנו אהרן אהרנסון, איש ארץ ישראל, שהיה עוזרו של חיים ויצמן, והמייג'ור ויליאם אורמסבי-גור, קצין בריטי אוהד הציונות. כמו כן היו חברים בוועד: סילוואן לוי מכי"ח, לא ציוני שהצטרף על פי מינוי של הממשלה הצרפתית, זלמן דוד ליבונטין, ז'יל רוזנהק (פקיד יק"א), ישראל זיו, דוד אידר מאנגליה (נציג הארגון הטריטוריאליסטי היהודי, ITO), ג'יימס דה רוטשילד, אלטר מאיר, אמריקאי שנלווה לוועד כיועץ כלכלי לויצמן, מ. אלוני ורב החובל אנג'לו לוי-ביאנקיני מאיטליה שמונה על ידי ממשלת איטליה ונרצח מאוחר יותר בידי שודדים ברכבת החג'אזית.. בראש הוועד עמדו אישים חשובים ובעלי יוקרה, דבר שהגדיל את השפעתו. לפי מעמדו הרשמי היה הוועד רשאי לעסוק בעניינים ארגוניים, כלכליים ומדיניים, אך בסופו של דבר מיעט לעסוק בהתיישבות, בשל חילוקי דעות פנימיים רבים. השלטון הבריטי לא אהד את פעילותו ובמקומו נוסד 'הוועד הלאומי'.

[41] שמואל אביצור, שם

[42] ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה. חוברת א'-ב'. שנה י"ג. תש"ז. ירושלים

[43]רן אהרנסון, לכו ונלכה, סיור במושבות העליה הראשונה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, עמ' 236.

ראו גם: נינה רודין, בית פיינברג, "הבית שגידל את אבשלום", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי בתים: סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתיישבות, רעננה, משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1988, עמ' 135.

[44] " “הברון רצה פקעות וקיבל מלוא הדלי. גם לאמא הייתה הזדמנות לדבר עם הברון," ממכתבו של אבשלום פיינברג, מארס 1914, אל סוניה דודתו – ארכיון מוזיאון החאן

[45] לכו ונלכה, עמ' 246

[46] חיליק מדור חיים, שם על זה קרא בספרנו "נלבישך שלמת ירק !!

[47] חיליק מדור חיים, "גן המייסדים תחנת הנסיונות של אהרנסון בחדרה" בתוך אלי שילר (עורך), – חדרה וסביבתה : פארק השרון, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 1993, עמ' 126-127

[48] נולד בשם בנימין פייבלזון למשפחה דתית בפלונגיאן במחוז טלז שבפלך קובנה של האימפריה הרוסית (בתחום המושב היהודי, כיום בליטא), שם שימש אביו כרב העיירה. בעקבות נטיותיו היצירתיות, נשלח על ידי הוריו בשנת 1907 ללמוד בישיבה בארץ ישראל, אך הוא בחר לפרוש מלימודי הקודש ולפנות לבית הספר לאמנות "בצלאל". בבצלאל למד בין השנים 1908–1914 במגמת ציור ופיסול, ולאחר מכן הצטרף כחבר בסגל המורים.  בדומה לאדריכלים רבים באותה העת, היות שלא נמצא היה בית ספר לאדריכלות בארץ ישראל וכן לא היה ברשותו תקציב ללימודים אקדמיים בחו"ל, פנה לעבוד כשרטט במשרדי אדריכלים בפריז ובברלין. עם שובו ארצה חבר למהנדס האזרחי יחזקאל זוהר להקמת שותפות במשרד תכנון אשר הוקם בחיפה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. המשרד פעל בשנים 1926–1942, ובמהלכן תכנן עשרות בניינים. עיקר פעילותו הייתה בחיפה, אולם מגוון הפרויקטים בוצעו ברחבי ארץ ישראל המנדטורית, מנהריה ועד רחובות. בין היתר השתתף בתכנון תחנת כח נהריים של חברת החשמל. בשנת 2008 יצאה לאור המונוגרפיה "בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה", מאת בנו ונכדו אלוף ודרור אור-אל, המסכמת את פועלו של אוראל. (ויקיפדיה)

[49] משה גלעד, "התעלומות סביב אבי המרגלים הישראלים לא נפתרו, גם מאה שנה לאחר מותו", אתר האינטרנט של הארץ, 19-01-17

[50] משה סמילנסקי, סיפורי הישוב, תל-אביב: דביר, תש"ח 1948

[51] משה גלעד, שם.

[52] נאווה מקמל-עתיר, אות מאבשלום, ידיעות אחרונות, תל אביב, עמ' 16-17

[53] עפר רגב, להתאהב בארץ ישראל, טיולים בעקבות אהבות גדולות בארץ ישראל, כנרת, 2005, עמ' 98.

[54] אבי קורן, "בגופו של המרגל הישראלי הראשון פיעמה נפש של משורר", מעריב, 24-10-2020

[55] להתאהב בארץ ישראל, שם.

[56] אהרון אמיר (עורך), כתבים ומכתבים של אבשלום פיינברג, ירושלים, שקמונה, 1971,

[57] איילה ברודצקי-תמרי, התשוקה לאדמה, חדרה מכפר לעיר, 1891 – 1952, הוצאת אריאל, 2018

[58] אבי קורן, "בגופו של המרגל הישראלי הראשון פיעמה נפש של משורר", מעריב, 24-10-2020

[59] חיסין נולדה בקרץ', קרים שברוסיה. למדה בבית ספר עממי ובגימנסיה רוסית. בהמשך נסעה למוסקבה להשתלם בזמרה ולהמשיך בלימודים בקונסרבטוריון על מנת להיות זמרת באופרה. בעקבות הפרעות בדרום רוסיה בשנים 1881-1882 (הסופות בנגב), הצטרפה בשנת 1882 לאגודת ביל"ו יחד עם בעלה לעתיד, חיים חיסין, על מנת לעלות לארץ ישראל. בינואר 1883 עלתה לארץ והצטרפה יחד עם חברי אגודה נוספים למקוה ישראל, תחילה גרו עם חבריהם בבית אנטון איוב שבפרדסי יפו שם עבדו בחקלאות בהמשך עברו לראשון לציון אותה קיוו לפתח למושבה. בשנת 1885 חזרו בני הזוג חיסין לרוסיה אך בשנת 1886 עלו שוב לארץ למושבה גדרה. חיסין עבדה בהקמת היישוב ואף בהגנתו בפני התקפות של האוכלוסייה הערבית.

לאחר לידת ביתה הראשונה, יהודית, בשנת 1887 נדדה המשפחה שוב חזרה לרוסיה שם למד חיים רפואה. בשנת 1905 עלו המשפחה שוב לארץ והשתכנו בתל אביב, שם התמנה חיים לראש הוועד של "חובבי ציון". חיסין הייתה לשותפה ביסוד תל אביב ופיתוח הפעילויות הציבוריות והחברתיות בעיר. בקיץ 1913 התלוותה לאחותה לביקור ברוסיה אך בעקבות מלחמת העולם הראשונה הצליחה לחזור לארץ רק בסוף 1919.

[60] כתב לרבקה במכתב בינואר 1912

[61] בילי מלמן, "מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב: מיגדר וארץ ישראליות (1920-1890)", ציון, רבעון לחקר תולדות ישראל, תשנ"ז, עמ' 278-243.

[62] משה גלעד, "התעלומות סביב אבי המרגלים הישראלים לא נפתרו, גם מאה שנה לאחר מותו", אתר האינטרנט של הארץ, 19-01-17

[63] אבשלום פיינברג, קונטרס,

[64] מנחם מנדל חנקין נולד בקרמנצ'וג, אוקראינה, (אביו, יהודה לייב חנקין, היה ממיסדי ראשון לציון). עלה לארץ בשנת התרמ"ד, 1984 בעקבות הוריו ועבד כפועל חקלאי בראשון לציון. משהוכרח אביו, תחת לחץ ראשי "חובבי ציון" מאודיסה, למכור את נחלתו בראשון לציון ולעזוב את המושבה, עקב השתתפותו במרד האיכרים נגד פקידות הבארון, עזב גם הוא את המקום ובתרמ"ו, 1886 התנחל עם הבילויים בגדרה.

השתתף ביסוד המושבה חדרה, עמד בגבורה להגן על המקום בפני התקפות הערבים, והיה מהנוטעים הראשונים בה. בגלל הקדחת הוכרח לעזוב את המקום ועבר להתגורר ביפו, אך את קשריו לא ניתק עם נחלתו ונטע בה כרם ואח"כ פרדס ומזמן לזמן בא לנהל את הנטיעה והעיבוד ועזר למתנחלים להתבסס במושבה. נבחר לחבר ועד העדה ביפו. שנים אחדות היה ממנהלי המוסד החינוכי "קרית ספר" ליתומי פרעות קישינוב, שיסד גיסו ישראל בלקינד.

השתתף ביסוד חברת "פרדס" והיה במשך שנים חבר הנהלתה. בעת הגירוש הכללי מיפו ותל-אביב במלחמתה עולם הראשונה עבר לחיפה והיה חבר פעיל בוועד ההגירה לעזרת הפליטים והמגורשים. הגיש עזרה רבה ל "נילי" וכשנתגלה הקשר שלו אתם, נאסר גם הוא, סבל עינויים והובא כאסיר לדמשק, לכלא של בית-הדין הצבאי, אך שום הודאה לא יכלו החוקרים הטורקיים להוציא מפיו. מששוחרר המשיך גם בדמשק בהגשת עזרה לפליטים ולאסירים מדיניים יהודים מהארץ.

[65] אהרן אמיר (עורך), אבשלום – כתבים ומכתבים, שקמונה,

[66] . בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סאלד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים: " הקצין שנשלח למקום […] האמין, אפוא, שחובתו הפטריוטית מחייבת אותו לחשוד בכל, לבדוק כל דבר, לחוקק חוקים ולנהוג כעריץ ממש המוציא חוקים ואיסורים שהם טיפוסיים לסכלות הטורקית […] אל־אלוהים, כשאני מעלה על דעתי עד כמה הרבינו לרגוז, לקצוף ולהתעבר באשמת העריצים המנוולים הללו, שאך זה־מקרוב זכו בדרגת הקצונה שלהם, הנני מגיע למסקנה כי הקטנות הללו דיכאו את רוחנו הרבה יותר מהסכנות הגדולות אשר נגדן אתה נחלץ ופועל, כשמרצך מכריח אותך לקום ולעמוד בשער……מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא".

[67] Efraim Halevi, Balfour 100 ‘Mack’: Aaron Aaronsohn, the NILI intelligence network and the Balfour Declaration, Fathom, summer 2017

[68] להתאהב בארץ ישראל, שם

[69] הדר בן יהודה, אתר הספריה הלאומית https://blog.nli.org.il/sarah_aaronsohn_1917/

[70] קינת לוי יצחק שניאורסון על אבשלום פיינברג, באתר הספריה הלאומית: https://blog.nli.org.il/schneerson-feinberg/

[71]   כנראה שנכתב על מלחמת העולם השניה: עיתון "הארץ " http://www.haaretz.co.il/misc/1.928294

[72]  חיליק מדור-חיים, יד אבשלום פיינברג, בתוך: אלי שילר (עורך)  חדרה וסביבתה : פארק השרון, הוצאת אריאל, ירושלים 1993, עמ' 129-131עמ' 129-130

[73] יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 192-191.

[74] יאיר אורון, שם; נספחים: פרו ארמניה, עמ' 336, 341-339, 343, 345.

[75] אליעזר ליבנה, אהרון אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק, 1969

[76] בילי מלמן, שרה אהרנסון, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).

[77] דורית גני, הספריה הלאומית, " כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה", אתר האינטרנט של הארץ

[78]  בתזכיר "פרו ארמניה", שכתב אהרן אהרנסון למשרד המלחמה הבריטי, הביא גם את עדותה של שרה על נסיעתה: "מאז אותו מסע כל אזכור של הארמנים הנעשה בנוכחותה גורם לה להתקף היסטרי… בתחנה אחת…נראו אלפי ארמנים מורעבים, מוכי טיפוס, מחכים ימים שלמים לרכבת שתישא אותם דרומה. הם שכבו על האדמה, ליד ולצד הפסים… אותה עדה ראתה רכבות מגיעות עמוסות 60–80 ארמנים בכל קרון, כאשר 40 בלבד דיים למלא אותו יתר על המידה. ובתחנה נמצאו עשרה או עשרים מביניהם מתים (מרעב וטיפוס הבהרות). הארמנים המתים היו מושלכים מהקרונות, ומספר דומה של ארמנים חיים מוכנסים במקומם יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 171-170; נספחים: פרו ארמניה, עמ' 338.

[79] חן מלול, את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרונסון, אתר "הבפרנים"

[80]  ביקור במוזיאון, אתר מוזאון ניל"

[81] חן מלול, אתר הספרנים. https://blog.nli.org.il/schneerson/

[82] . א' עבר הדני, מאה שנות שמירה בישראל, תל אביב (ללא שנת הוצאה), עמ' 22. ראו גם: נעמי איילי, "רומנטיקה מימי השומרים", מעריב, 7 ביוני 1968

[83] . יעקב שביט, ‏יוסף דווידסקו: "דפים מפנקס הריגול, 1918", קתדרה 36, יוני 1985, עמ' 196-181

[84] . קטעים מיומנו התפרסמו אצל א' סמסונוב, ספר זכרון יעקב, זכרון יעקב, תש"ג, עמ' 365-403. ראו גם: יוסף דוידסקו, בשירות התורכים (יומנו של יוסף דוידסקו מ"גדעוני" זכרון-יעקב), עת־מול 9 (4), 1984, עמ' 23-22

[85].  א' ליבנה, י' נדבה, י' אפרתי, ניל"י: תולדותיה של העזה מדינית ,‫ ירושלים, שוקן, 1980, עמ' 330; ד' ניב, האצ"ל, ב', עמ' 40, 263, סת"ה, כרך ג', חלק ראשון, עמ' 519; בארגמן, עמ' 212 , הערה מס' 1].

[86] יהודה זיו, ‏המפה ה'ציונית' של צבא בריטניה (1918-1917), קתדרה 123, מרץ 2007, עמ' 115-114

[87] "שעה אחרונה, דואר היום", 22 באוגוסט 1919

[88] ג. שרוני, נקמת דמו של בנימין קרופיק, מעריב, 5 במאי 1960

[89] סת"ה, כרך ב', חלק א', תל אביב, תשכ"ג, עמ' 531.

[90] ד' קרפל, "1945, כדור בראש", העיר, 2.3.1990, עמ' 25-29 (להלן: קרפל-העיר).

[91] .חיילים אלמונים, עמ' 342; מבוקש, עמ' 274-275.

[92] דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי לאומי, כרך 4, עמ' 83

[93] . ד' תדהר, בשירות המולדת, 1912-1960, תל-אביב, 1960, עמ' 309-312. לדליה קרפל כמה שאלות קשות לגבי סיטנר עצמו וקשריו עם ה'הגנה' והבריטים ראה: קרפל-העיר, שם.

[94] . ראיון שנתנה בלום, תושבת זכרון יעקב, ב-200 לדוד בר יוסף, מעיתון "הגפן" (גל' 525). ראה גם: http://www.gfn.co.il/index.asp?actionID=7723436725&articleID=3418

ראה גם ראיון של בר יוסף עם יוסף כהן (יוספיקו), "הגפן"

[95] נהרג אחר כך בניסיון לפיצוץ בתי הזיקוק

[96] נהרג אחר כך בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת

[97] . אליאב טוען שהיה שם וצפה בפעולה (שם, עמ' 275-276)

[98].  לדברי מירה בלום, עמד להעביר לו את משקו (הגפן, שם).

[99]. אליאב טוען שבר גיורא ירה שתי יריות בראשו. בנאי טוען  ששניהם, בר גיורא ויהודאי ירו בו (חיילים אלמונים, עמ' 342), הארץ (21/8/1945) ו-Palestine Post (21/8/1945) טוענים שנורו שתים עשרה יריות ..

[100] . ראה גם:  המעש השחור, עמ' 15-17)

[101] לח"י, כתבים, א', עמ' 1021-1022.

[102] . יעקב (ישקה) אליאב, מבוקש, תל אביב, 1983

[103] ראו באתר זה: גילי חסקין, מעשי נקם בחזית היהודית הפנימית, בתקופת מלחמת העולם השנייה

[104] אהרון אבן חן, לילות כנען, תל אביב, 1983, עמ' 63-65.

[105] יעקב שביט, עמ' 182, הערה מס' 6

[106] איתי בחור, פעמון סדוק, זכרון יעקב, עמ' 244.

[107] איתי בחור, פעמון סדוק

[108] ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון – כולם אז חלק מהאימפריה העות'מאנית

[109] ראו באתר זה" השושן הצחור

[110] מיכה לבנה, על מהלך הגילוי של אם-החיטה, באתר צמח השדה

[111] להתאהב בארץ ישראל, עמ' 107.

[112] תודה לגדעון ביגר על הערתו

[113] אהרנסון רן, "הבית של שמואל אהרנסון", עת-מול, עתון לתולדות ארץ-ישראל ועם ישראל, כ"ב  2(130), (דצמבר 1996), עמ' 8-6 [ ושוב, בנוסח כמעט זהה: "בית אהרנסון השני", אריאל 123-122 (אוג' ,1997 עמ' 119-114 ]

[114] תולדותיה של העזה מדינית, עמ' 272-278

[115] שיחה עם יודעי דבר. השמות שמורים במערכת

[116] עלייתו והתפוררותו של אלכסנדר אהרונסון; הבלוג של אורי קציר)

[117] הבלוג של אורי קציר

[118] מסיפורי ארץ אהבתי, עמ' 219-220

[119] הגדעונים, עמ' 153-152

[120] דוד תדהר (עורך), "אלכסנדר אהרנסון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2773

[121] יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 165

[122] ראו באתר זה: אצבע הגליל

[123] יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 164.

[124] דוד סיוון, "אמת על בניה עליה הראשונה", אתר האינטרנט ארץ הצבי.

[125] על יחסיו של בן-אב"י עם אהרונסון בנוגע ל"בני בנימין", "דואר היום" ויחסיו עם פלז, ראו: איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 278-266.

[126] אורי קיסרי, עצמות אלכסנדר חוזרות הביתה, מעריב, 18 בנובמבר 1949;

[127] ג'ינאו, הפרובינציות הבלקניות), עמ' 251-252

[128] טורקיה חוקקה בשנת 1934 חוק המאפשר לכל אדם המשתייך לעם הטורקי או לתרבות הטורקית  לבוא ולהתיישב בטורקיה. החלת החוק גם על כלי מי שנמנה על "התרבות הטורקית" אפשרה למוסלמים רבים, שאינם דוברי-טורקית, להגר לטורקיה

[129] צחק שכטר," ‏רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט", קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987

[130] יאנון (הוא כפר פלסטיני קטן בנפת שכם, שמונה כ-120 תושבים. יאנון שוכנת מעט צפונית-מערבית לעיירה עקרבה. הכפר ממוקם על שתי גבעות, הגבעה הצפונית המכונה "יאנון אל-פוקא" (יאנון עילית) או "ח'רבת יאנון" והדרומית "יאנון א-תחתא" (יאנון תחתית). יאנון מוקפת במספר מאחזים הקשורים להתנחלות איתמר: גבעות עולם, מצפה שלושת הימים, גבעת ארנון, הר גדעון וגבעת ינוח (ראו: צבי אילן, בקעת הירדן ומדבר שומרון, עם עובד, תל אביב, 1977, עמ'  297, 403

[131] צבי אילן, "התיישבות הבוסנים בקיסריה", בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום, חוברת 18, ספטמבר 1981, עמ' 57-62.

[132] התיישבות הבוסנים בקיסריה, עמ' 63, הערה 14

[133] ראו באתר זה: סיור בקיסריה (בהכנה)

[134] מאוחר יותר אישר אחמד בק את הגילוי . ראו: דבר השבוע, 19-11-1965 .

[135] תולדותיה של העזה מדינית, עמ' 248

[136]  ליבנה, אליעזר, יוסף נדבה ואפרתי יורם, ניל"י תולדותיה של העזה מדינית, הוצאת שוקן, ירושלים 1980., עמ' 127.

[137].דגן, שאול, "ניל"י: הרואיקה או טרגדיה", מזמארין לזכרון יעקב, החברה להגנת הטבע, 1988.

[138] דוד סיוון, "אמת על בני העליה הראשונה, אתר האינטרנט, ארץ הצבי"

[139] משה גלעד, הארץ

[140] משה גלעד, הארץ

[141] יגאל שפי, הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ג, עמ' 185–195. אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק ק"א, הריגול לטובת אנגליה ומנהיגיו, משה סמילנסקי 1916 – 1917