סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: פרשת הכותל המערבי;   מאורעות תרפ"ט -רקע וגורמים ;    מאורעות הדמים      של תרפ"ט

סרטון  מהסיור שנערך ב 20 ביוני 2020   ;    סרטון נוסף מאותו סיור   ;  ועוד סרטון מהסיור

מצגת מהסיור בעקבות מאורעות תרפ"ט 

     לייתר הסיורים בארץ 

הסיור

הסיור בעקבות מאורעות תרפ"ט יכול להתקיים במקומות רבים. המקום המובהק והמפורסם ביותר הוא חברון. אולם סיור זה יעבור במסלול: רמת רחל – תלפיות – מוצא – עמק הארזים- הרטוב – חולדה.

תחנה מס' 1: רמת רחל

קיבוץ רמת רחל הוקם בשנת 1926 על ידי עולים מליטא ומרוסיה, חברי 'גדוד העבודה על שם טרומפלדור'. גרעין המייסדים השתייך לפלוגת העבודה בירושלים, אשר ראו את עצמם חיל חלוץ של האומה בארצה. הם מנו כ-250 חברים והתגוררו ברחבי העיר, במחנות ובבתים שכורים ועסקו במגוון עבודות מזדמנות, כולל חציבת סלעים ובניית בתים בשכונות גבעת שאול, בית הכרם והרובע היהודי בעיר העתיקה. חלק מחברי פלוגת ירושלים עלו ב-1926 להתיישבות בקרקעות מדרום לעיר ירושלים, שנרכשו מהפטריארכיה היוונית והקימו במקום מחנה אוהלים. השם שנבחר לקיבוץ על ידי מנחם אושיסקין, מתייחס לקרבת הקיבוץ לבית לחם, שם קבורה, לפי המסורת, רחל אמנו. בשל כך יצר האמן דוד פולוס[1], במתנה לחברי הקיבוץ, פסל ברונזה המציג את רחל אמנו כבת איכרים סלבית, האוחזת בידה האחת בלפיד, ואילו ידה השנייה מגוננת על ילדיה הקטנים, החוסים תחת גלימתה המתנופפת.

העלייה לקרקע נעשתה בצל הפילוג האידיאולוגי בגדוד בין "ימין" ל"שמאל".

ב-1927 כתב יהודה קופלביץ' (אלמוג), מכתב להסתדרות העובדים הכללית, בו הביע התנגדות נחרצת להתיישבות אנשי השמאל ברמת רחל: "השכנות של השמאל היא פגע רע בשבילנו, שיש בו יום יום הרעלת האטמוספרה והתנגשות תמידית". חבר הקבוצה בן ציון חייכמן התאבד, לאחר שלא יכול היה לשאת את המצב בגדוד.

ראו באתר זה: גדוד העבודה.

מאורעות תרפ"ט ברמת רחל

לפי הוראות של מרכז ההגנה בירושלים, בקיץ 1929, פונו הנשים והילדים מרמת רחל והועברו אל תלפיות. בנקודה נותרו 13 חברים. למפקד מונה זמנית אליעזר הלפרין, מחברי הגדוד. הנשק היה דל ביותר – רובה אחד או שנים ואקדחים[2].

מתוך דו"ח בן התקופה: "ביום ו' [22 באוגוסט], ב-5 אחר הצהרים התחילה ההתנפלות על רמת רחל. הערבים הסתערו ביריות על המקום. הנשים והילדים הוצאו משם מבעוד יום והגברים התבצרו בבית האבן היחידי. במשך שש שעות החזיקו מעמד. את המתנפלים לא ראו". אחד המגינים – פנחס וולמן –מוותיקי הגדוד, עלה לגג בית התינוקות כדי להשקיף על הסביבה ונורה. הוא פונה ירושלים ומת באותו הלילה. הנשק בידי המגינים היה מועט ופחתו גם הכדורים. בשעה 01:00 בלילה באה פקודה לפנות את המקום"[3]. המגינים עברו לתלפיות וב-4 בבקר חזרו בלוויית מגינים יהודים והוציאו את הסוסים. כעבור שעה התחדשה ההתנפלות ומשלא נפגשו בהתנגדות, פרצו המתנפלים לתוך הנקודה שדדו את הכול והעלו באש את הבית והצריפים. את הבית הרסו. נשרפה בין השאר ספריה של שלושת אלפים כרכים. הארכיון העשיר של גדוד העבודה מראשית התהוותו. כל עצי הפרי נגדעו ונשברו באכזריות פראית".

בראשית שנות ה-30 שבו החברים ובנו הכול מחדש: ב"שבת השחורה" נעצרו כשבעים חברים (בהם כמובן גם חברי הכשרות פלמ"ח). רמת רחל נתפסה כבלם קדמי בדרך לירושלים. עבדאללה א-תל, ממפקדי הלגיון אמר עליה ב-1948: "רמת רחל היתה בליטה חזקה בקווי ההגנה בדרום ירושלים. ומה שהחמיר את המצב היה מיקומה האסטרטגי – תל גבוה וחולש על צור באחר ועל דרך ירושלים – בית לחם. בתיה היו בנויים מאבן קשה, דבר שהפך אותה למבצר חזק".

הקיבוץ נחרב בשנית עם פרוץ מלחמת העצמאות. בסוף המלחמה נותרה רמת רחל בשטח ישראל. בקרבות רמת רחל נשזר סיפורו הפנטסטי של אלעזר גרינבויום, שכונה "לאון ברז'ה", והיה קאפו במחנה אושוויץ. יש הסוברים, כי נרצח על ידי חייל מכוחותינו, שזיהה אותו. קו שביתת הנשק שנקבע בין ישראל לירדן ב-1949 הקיף את הקיבוץ כמעט מכל עבריו, והותיר מעבר קטן לקיבוץ משכונת תלפיות הסמוכה. בתקרית אש בשנת 1956, ירו חיילי הלגיון הירדני על משתתפי כנס ארכיאולוגי, ששהו באתר החפירות של רמת רחל  והרגו ארבעה אנשים.

מגדל המים של הקיבוץ, נבנה על אתר עתיק בשם ח'רבת א- צאלח. שם נתגלו  שרידים מהמאה השמינית לפני הספירה ואילך (כולל קנקני "למלך"). במקום נתגלו כותרות פרוטו-יוניות מגולפות, המוצגות במוזיאון ישראל. בתקופה הביזנטית נבנה במקום מנזר ולידו כנסיה, ובה נקשר סיפור ישיבתה של מרים בדרכה לבית לחם[4]. שביל מוליך לגן לזכרו של יאיר אנגל, לוחם השייטת, שנהרג בתאונת צלילה. בקצה השביל (המזכיר קונכייה) עומד פסל נוסף ומרשים בגודלו של רן מורין. סבו היה בין חברי הקיבוץ שנאחזו בקרקע בכל מחיר, אך הפסל אינו נראה כנטוע בקרקע – אלה סלעים הצפים באוויר ומקיפים מרפסת עם תצפית מרהיבה על ירושלים.

גן הזיתים

ניתן וכדאי לשלב בסיור את גן הזיתים, במקום המשקיף אל ים המלח, העיר העתיקה, בית לחם ומרחבי מדבר יהודה. הפארק ועמודי הזית מהווים פרויקט אמנות סביבתית שתוכנן ובוצע על ידי האמן רן מורין.  שלושה שבילים מרכזיים מובילים אל הפסל, דרך עשרים ושבע  שורות של עצי זית, שנטעו בתוכנית קונצנטרית מובילים אל הפסל. סבו של רן מורין היה בין חברי הקיבוץ שנאחזו בקרקע בכל מחיר, אך הפסל אינו נראה כנטוע בקרקע – אלה סלעים הצפים באוויר ומקיפים מרפסת עם תצפית מרהיבה על ירושלים. הפסל הוצב בשנת 1992, "מקום מפגש בין ארץ נושבת, ארץ מזרע במערב ובצפון וישימון המדבר מדרום וממזרח", כדברי האמן. מהפסל מוליך מזרחה שביל, לעבר תצפית על הכפר הערבי צור באחר, ואחריו מדבר יהודה. קרוב לו – מוצב הפעמון.

תחנה מס' 2: תלפיות

תלפיות היא השכונה היחידה בירושלים שתוכננה כ"עיר מודרנית", בת כ-800 בתי אב, עוד לפני תקופת המנדט (דבר שלא התגשם) אך נבנתה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. בין האישים המפורסמים שהתגוררו בשכונה ניתן למנות את אליעזר בן יהודה, אבל פן, יוסף קלוזנר, אריה לייב יפה ו שמואל יוסף עגנון, שאף תיאר את השכונה ואת ביתו בה בכמה מספריו:  "… עד שלא נבנתה תלפיות, היה מלך הרוחות מושל שם בכל הארץ, וכל שריו ועבדיו רוחות עזים וקשים…פעם נזדמנתי לשם וראיתי שהמקום נאה והאוויר צח והרקיע תכלת טהורה והארץ רחבת ידיים. טיילתי להנאתי, פגע בי רוח. אמר לי: מה אתה עושה כאן? אמרתי לו מטייל אני. אמר לי מטייל אתה? טפח על ראשי וזרק כובעי… עמד הרוח והיפילני לארץ, וצחק צחוק פרוע. הגבהתי את עצמי ועמדתי. הטיח בי וצעק: כלך ולך… כלך ולך.."[5].

היוזמה להקמת שכונת תלפיות הייתה של יצחק לוי, מנהל בנק אפ"ק, שביקש לבנות קריית מגורים לעובדיו בירושלים. בשנת 1911 יצר לוי קשר עם ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, שנועד לכוון ולנהל את פעולות ההתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית ויחד חיפשו השניים קרקע מתאימה להקמת השכונה[6]. באותם ימים, שלטו העות'מניים בארץ והקרקעות שמחוץ לעיר העתיקה בירושלים היו בעיקר בידי נוצרים, שרכשו אותן במהלך המאה ה-19.  בתוך כמה חודשים, אותרה חלקת אדמה גדולה של כ-145 דונם[7],בדרומה של ירושלים, שהייתה שייכת כולה לטמפלרים. לוי ורופין היו מעוניינים בחלקה קטנה בהרבה, אולם בעלי הקרקע, הסכימו למכור אותה רק כגוש אחד. תכניתו של רופין הייתה ליצור מעין "עיר יהודית מודרנית" לצד העיר העתיקה, שתתחרה על יוקרתה של האחרונה, ותהווה אלטרנטיבה מושכת למבקשים להתגורר בירושלים, מבלי להצטופף בין חומותיה[8]. מלחמת העולם הראשונה הקפיאה את כול תכניות הבנייה והפיתוח בירושלים. לאחר הכיבוש הבריטי, שונו התכניות לגבי "העיר המודרנית" בדרום העיר.

רופין פנה לפטריק גדס, מתכנן ערים בריטי, בבקשה לתכנן עבורו את "העיר המודרנית" על פי אמות מידה גבוהות ובתכנון ייחודי. גדס יצר תכנית שכללה רחובות החוצים את קו הרכס וגינות ענקיות במרכז השכונה. הבתים על פי תכנית זו היו צפופים, והשטח הירוק היה מועט. בשנת 1920 פנה רופין לריכרד קאופמן, בבקשה לשפץ את תכנית גדס, ולהתאימה לטופוגרפיה ולאופי הירושלמי. קאופמן עמל על התכניות במשך חודשים ארוכים, ולבסוף הוציא מתחת ידו מפת יישוב משוכלל ומתקדם, שכללה למעלה מ-800 יחידות דיור. את התוכנית השתית קאופמן על אידיאל שכונות הגניםהעיקרון העומד בבסיס אידיאל זה הוא יצירת שכונות, ירוקות ומרווחות, ששדרותיהן מתמזגות עם הטופוגרפיה הטבעית ומתעגלות בהתאם וברוב החלקות גדול השטח הירוק מהשטח הבנוי[9].

שכונת גנים (suburb garden), או פרוור גנים הם צורת בנייה שהתפתחה בשלהי המאה השמונה-עשרה במערב אירופה, אך היו לה מקבילות רבות בעבר, אפילו בעולם הקלסי. במאמרו, "ערי גנים ושכונות גנים", מבחין פרופ' גדעון ביגר, בין "ערי גנים", לשכונות גנים, שרבים כורכים אותם בטעות, בנשימה אחת[10]. המושגים עיר גנים (garden city) ושכונת גנים (suburb garden), למרות הקרבה הלשונית ביניהם, מציינים שתי צורות יישוב שונות מאוד זו מזו.

מצוקת הפועלים, שליוותה את המהפכה התעשייתית, לחצה על הרשויות המקומיות והמרכזיות, למצוא פתרונות לבעיות, במידה מועטה מאד של הצלחה. היה זה עולם תועלתני של עיסוקים בבעיות תועלתניות[i]. באותם ימים, קמו הוגי דעות שהסבו את תשומת הלב הציבורית, לבעיות הללו. רעיונותיהם, שתחילה הגיעו לידיעת מתי מעט, נראו כאוטופיסטים ואפילו  מטורפים, אך אט אט החלו לחלחל. חלק מהם יושמו כעבור יותר מיובל שנים[ii]. בראשית המחצית השנייה של המאה ה-19. הבולט שבהם היה אבנעזר הוורד(Ebenezer Howard) . ספרו "ערי הגנים של המחר" (The Gardens Cities of Tomorrow) נחשב לאחד הספרים החשובים בנושאי תכנון עירוני. בספר זה עוצב המושג "עיר גנים"[iii]. לימים קמה תנועה בשם זה, שהשפיעה על תכנון הערים באנגליה, הן במישור  התיאורטי והן במישור הפרקטי. הוורד הרחיב את הרעיון המקורי. מעיר מפעל פשוטה, יצירתו של תעשיין, דובר על תכנית מקיפה של תנועת אוכלוסין ותעשייה, הרחק מעבר לערי התעשייה הצפופות והמפויחות של המאה ה-19. הוורד הושפע מתכניתו של הכלכלן הוויקטורייני אלפרד מרשל,(Alfred Marshall)  שנחשב לחשוב שבין המתכננים האוטופיסטים. מרשל ראה בעיר החדשה תשובה לתחלואי העיר המתועשת שהיתה קיימת בתקופתו ונתן לכך גם צידוקים כלכליים. מרשל טען כבר ב-1884, שתעשייה תצליח בכל מקום בו יהיו עובדים, ושהתשלום עבור בריאות ומגורים, אותו יש לדרוש  מהעובדים, יהיה זול יותר. ₄ הרוורד ראה בחזונו עיר שכל אדמותיה תהיינה בבעלות הקהילה, מספר תושביה יהיה כעשרת אלפים נפשות ושטחה אלף אקרים. מבני המגורים יהיו מפוזרים במתחם גדול מרכזי, סביב מבני הצבור. מרכז הקניות יהיה בקצה העיר והתעשיות מחוצה לה. העיר תוקף בחגורה חקלאית רחבה בשטח של 5000 אקרים. חגורה ירוקה שתמנע מן  התעשייה להתפתח הלאה. במרכז תכניתו של הוורד, גן ציבורי, ומסביב למרכז בתים עם גינות והשדות המשותפים נמצאו מחוץ לעיר. האדמה בעיר הגנים, נועדה להיות בבעלותה של כל הקהילה ונתונה לפיתוח ולפיקוח משותפים. אפשר שגם האופי האוטופי של התכנית, וגם רעיונות השיתוף הביאו לעניין הרב שעוררה התכנית. בעקבות ספרו, הוקם ב-1899 "איגוד₄ ערי הגנים", שהוביל להקמת תנועה של בניית פרברי גנים שהשפיעה על העולם המעוייר. ב-1903 הוחל בבניית העיר לצ'וורת'(Letchworth) . עיר הגנים הראשונה על שטח של 4,500 אקר (45,000 דונם), במרחק  34 מיילים (כ- 50 ק"מ) מלונדון, ובה תכננו לשכן 35,000 בני אדם[11].

שכונת גנים משמשת למגורים בלבד, בדרך כלל יש בה שירותים מועטים, ולעתים אין בה מסחר ושירותים כלל. שכונות גנים נבנות בצורה מתוכננת בשולי ערים קיימות, גדולות בדרך כלל. השכונה מתוכננת על ידי חלוקת הקרקע לגושי בנייה גדולים, מדונם ומעלה, ומרחב הבנייה בכל יחידת שטח הוא מצומצם, 30 – 40 אחוז משטח המגרש, על פי רוב בבית רחב, בן קומה אחת ולעתים שתיים. פרוורים כאלה מיועדים בעיקר לבני המעמד הבינוני-הגבוה, שהיי העסקים והתרבות שלהם מתנהלים בעיר הסמוכה, ושהשכונה היא עבורם אך ורק מקום מגורים. פריחתן של שכונות הגנים הייתה קשורה בגידול באפשרויות התנועה, ברכבות ואחר כך במכוניות, דבר שאפשר להתרחק ממרכזי הערים הצפופות והמפויחות לטובת מגורים ברמה גבוהה תוך קיום קשר שוטף עם העיר.

דגם עיר הגנים בא לשרת את מי שלא יכולים היו להרשות לעצמם לגור בפרוור גנים בשל יוקר הקרקע והבנייה ובשל אפשרויות התנועה המצומצמות שלהם. עקרון היסוד הארכיטקטוני ברעיון עיר הגנים הוא בניית יישוב המכיל בתוכו את כל האלמנטים הדרושים לקיומו של יישוב עצמאי, ובהם : מגורים , תעשייה, מסחר, מרכזי תרבות וחינוך, מרכזי מנהל ועוד. יחידה עירונית זו אמורה הייתה להיבנות במרחב בתולי , במקום שיאפשר לה קשר עם המערכות היישוביות הקיימות אך גם קיום כלכלי עצמאי וניהול עצמי. עבור גנים בעיר זו אמורים היו המתכננים להקצות שטחים גדולים לשטחי ירק ציבוריים פתוחים לשימוש האוכלוסייה כולה וכן תוכנן – ובכך הדמיון היחיד לשכונות הגנים – גינון פרטי נרחב סביב בתי המגורים , כמו גם באזורי התעשייה והמסחר. כדי להבטיח הקצאה מספקת של שטחים לשימוש כלל הציבור, נדרשה בעלות ציבורית על השטה, כזו שתוכל לעמוד בפני הלחצים הכלכליים שהיו עלולים להביא להקטנתו ההדרגתית של השטה הפתוח לטובת בנייה כלכלית. ברור אפוא השוני הרב בין פרוור הגנים – שנועד להיבנות על קרקע

פרטית, בתכנון כולל, עבור המעמד הבינוני-הגבוה, הנשען על העיר למילוי כל צרכיו להוציא צורך המגורים הנוחים – לבין עיר הגנים – שנבנתה עבור המעמד הבינוני-הנמוך, ושהייתה מבנה יישובי מלא. רק הצבע הירוק והגינון משותפים לשתי צורות יישוב אלה, וגם בעניין זה קיים ביניהן הבדל. בשכונת הגנים הגינון הוא פרטי ורק לעתים רחוקות נמצא בה שטח פתוח בבעלות ציבורית ללא בנייה. ייחודו של פרוור הגנים בצורתו הפיזית, שאפשרה לכל בעל מגרש לדאוג לגינון לאורך הכבישים הפנימיים ואף הקצו לעתים שטחים קטנים לגינון ציבורי. פרוור גנים כזה התפתח לראשונה בלונדון במאה התשע-עשרה בהמפסטד הית (Heath Hampsted) , ובעקבותיו התפתחו פרוורי גנים סביב כל הערים הגדולות באירופה ובצפון אמריקה.

שכונות כאלה נבנו גם בארץ-ישראל בראשית המאה העשרים. אחוזת- בית, שהוקמה מחוץ ליפו , וזיכרון-משה, שהוקמה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, הן דוגמאות ראשונות של שכונות גנים בארץ-ישראל. ובעקבותיהן נבנו בתקופת השלטון הבריטי שכונות גנים במקומות רבים, ובהם ירושלים (רחביה, קריית-משה, תלפיות, בית-הכרם , בית-וגן) המשותף לכל השכונות הללו הוא הרצון ליצור אזור מגורים סמוך לעיר שבו יגורו בעלי אמצעים בינוניים ומעלה ברחבות ובתוך אזור נטוע, בעיקר בטיפוח עצמי, וכל זאת על קרקע פרטית ובהתאם לתכנית מתאר מקומית מחייבת. בשכונות אלה לא נבנתה מלכתחילה מערכת שירותים , וכל הדרוש הובא לשכונה מן העיר על ידי התושבים[12].

ש"י עגנון, ממתיישביה הראשונים של שכונת תלפיות, הקדיש את סיפורו "הסימן", לתיאור שכונת תלפיות, קורותיה ומראיה.: "עמדתי בין העצים הקטנים שכולם מוקפים גנים… ובשביל שאני אוהב את הבתים הקטנים ואת הגנים הרעננים, אספר את תולדותיהם"[13]. במאורעות תרפ"ט ניזוק ביתו השכור של עגנון והושחתו ספריו וחפציו. בית עגנון הנוכחי תוכנן על ידי האדריכל תושב השכונה, פריץ קורנברג, ונבנה בשנת 1931. ממכתבים ששלח עגנון לרעייתו אסתר (כמופיע בקובץ 'אסתרליין יקירתי') מתלונן הסופר על הבית, שאינו מוצא חן בעיניו, על "הרהיטים המכוערים" ועל הצבעים הלא מוצלחים שבחר קורנברג לאריחי הרצפה וצבע הקירות.  ביתו של ש"י עגנון, כמו גם אתרים נוספים בשכונת תלפיות, זכו ליחס ספרותי מיוחד מצדו של א.ב. יהושע, בהיותם זירת התרחשויות מרכזית בספרו "הכלה המשחררת". בספר חוזר גיבור הסיפור, פרופ' יוחנן ריבלין, שוב ושוב לרחובותיה של השכונה, ומבקר שוב ושוב בביתו של עגנון, אותו הוא מוצא לרוב נעול.. בספרו זה רומז יהושע לאחדים מספריו של עגנון.

הסופר עמוס עוז, בספרו האוטוביוגרפי, "סיפור על אהבה וחושך", מתאר את בית עגנון, כפי שזכור לו מביקורים שערך במקום בילדותו: "אף פעם לא שרר אור בבית עגנון. תמיד עמדו שם מעין דמדומים עם ריח קל של קפה ושל דברי מאפה, אולי מפני שהיינו באים אליו קצת לפני צאת השבת, בשעת בין ערביים, ואת אור החשמל לא הדליקו שם לפני שהופיעו בחלונם לפחות שלושה כוכבים. ואולי דלק שם אור חשמל, אלא שהיה זה חשמל ירושלמי צהוב וקצת קמצני… את האפלולית אני זוכר עד היום, כמעט נוגע בי בקצות אצבעותיי, אפלולית שסורגי כל החלונות כמו כלאו והחמירו אותה." בתקופה שבה חי עגנון בבית וכתב בו, התלונן כי רעש המכוניות מפריע לו להתרכז בכתיבה, ובתגובה הפכה עיריית ירושלים את הרחוב לחד-סטרי, ושמה שלט האומר: "נא לשמור על השקט, סופר במלאכתו!"[14].

משפחתו של פרופסור יוסף קלויזנר[15] (1874-1958) דודו של עמוס עוז, התגוררה בקרן הצפון מזרחית של מפגש הרחובות קלויזנר וקורא הדורות. קלויזנר נולד ברוסיה. בוגר אוניברסיטת היידלברג שבגרמניה. עלה ארצה ב-1919 באוניה "רוסלן" ה"מאיפלאוור" של ארץ ישראל היהודית, בה עלו אישים רבים שישפיעו אחר-כך על התרבות העברית בארץ, ביניהם רוזה "האדומה" אמו של יצחק רבין ורחל המשוררת. עם עלותו ארצה החל בפעילות מדעית וספרותית ענפה כשתחומיו העיקריים הם הספרות העברית ונושא המשיחיות. ‏‏‏קלויזנר, על אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, הפך בעצמו מושא לכתיבה. ברומן "שירה" שכתב שכנו, ש"י עגנון, הפכה דמותו של קלוזנר (כפרופסור בכלם) לדמות ארכיטיפים, נרקיסיסטית ונלעגת של איש האקדמיה. הבית המקורי שעל משקופו נחקק 'יהדות ואנושיות' נהרס ותחתיו קם בית דירות.

תלפיות במאורעות תרפ"ט

מתיאורי התקופה: "ביום ו' בערב [22 באוגוסט], בשעה 10:00, בא המון ערבי והקיף את משק הפועלות[16]. על יד השכונה. במשק נמצאו באותה שעה רק שני צעירים. אנשים מתלפיות באו לעזרתם והוציאום מתוך המשק, אל השכונה. המשק נשדד. החלה התקפת ערבים מכול העברים. הנוער בתלפיות הגן על המקום. במשך שעתיים היו חילופי יריות חזקים. אחרי שעתיים באו חמישה אנגלים אל המקום ופקדו על כול התושבים להיכנס לבתיהם. כשהתחילו האנגלים לתור את הסביבה, ירו גם עליהם ואז נכנסו לשכונה ורצו לטלפן ולדרוש עוד כוחות אולם הטלפון כבר לא עבד, כי עם התחלת המאורעות נפסק הקשר של הטלפונים ורק מוסדות יחידים הורשו להשתמש בהם. בשעה 04:30 אחה"צ הגיע מכונית משוריינת שהתחילה לירות על מנת להפחיד את המתנפלים ואחר כך עזבה את השכונה. באה קריאה מרמת רחל (גדוד העבודה), אולם אי אפשר היה להיענות כי מכול הצדדים, היתה אש יריות חזקה.

ב-11 בלילה הקיפו הערבים את השכונה מכול עבריה וירו לתוכה ורק בשעה 2 אחר חצות, באה מכונית משוריינת שסבבה פעמים אחדות את הרחובות והסביבה השתתקה למספר שעות. ב-5 בבקר התחדשה ההתקפה מצד הכפרים הסמוכים צור בהר ובית צפפה. שתי בחורות שהיו בבית הדר' י' קלויזנר נפצעו. ב-6 בבקר יצא משה ברנדס  מאחד הבתים שבו עמד כל הלילה על המשמר, כדור פגע בבטנו. הוא הוחש לבית החולים "הדסה" אך למרות מאמצי הרופאים להציל את חייו הוציא את נשמתו. הוא הובא למנוחות בהר הזיתים. אחר כך באה עזרה של ששה שוטרים בריטים והמתנפלים נשתתקו. אולם כעבור זמן קצר עזבו שוב השוטרים את השכונה והמתפרעים שבו / למרות היריות שבאו מצד השכונה פרצו המתנפלים לבית מר קרוננברג ושדדוהו. משוריין בריטי הגיע וירה על הכפר בית צפפה ועזב. בערב התגברה ההתקפה מצד הערבים והמשמר הבריטי לא היה. רק בשתים ורבע אחר חצות, הגיעו שני משוריינים בריטיים והדפו את המתנפלים. מספר ערבים נהרגו ואחרים נפצעו. בשלוש וחצי אחר חצות, עזבו התושבים את כוונתם. המתנפלים שדדו 18 בתים, ביניהם בתיהם של דר' קלויזנר, ושל הסופר ש"י עגנון. את בית קרוננברג הציתו על ידי שקי תבן. את מה שלא יכלו לשדוד, השחיתו. עם צאת התושבים, נשארה השכונה תחת פיקוחה של המשטרה הבריטית, אולם פיקוחה לא מנע שדידת בתים נוספים.

תחנה מס' 3- מוצא

מוצא (או מוצא תחתית) היא מושבה חקלאית לשעבר בהרי ירושלים בפאתיה המערביים של ירושלים, בסמוך לנחל שורק, בגובה ממוצע של 580 מטר מעל פני הים. כיום היא שכונה של הבירה. ראשיתה ב-1860, עשור לפני מקווה ישראל (1870); כמעט שני עשורים לפני פתח תקווה "אם המושבות" (1878). שם המושבה בא לה מן המצה (בחולם חסר) המקראית, שעל גבול יהודה ובנימין[17] והפסוק " וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו"[18], מלמד על משמעות השם[19]. הזיהוי המשמעותי ביותר של מוצא, הוא לפי המובא בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי, על הבאת ערבות ממוצא (שגדלו ליד המעיין) ועל המושבה הרומאית קולוניה. "[20].

מהכביש הראשי, כביש ירושלים-תל אביב, ניתן לראות מבנה גדול, בעל גג אדום. זהו בית החרושת לרעפים ולבנים שייסד יחיאל-מיכל שטינברג, שהיה ממייסדי מוצא, בסוף המאה ה-19. בית זה כונה בפי כל "הבית האדום". בשנות ה-90 של המאה ה-20, הוסב המבנה לפרויקט מגורים מטופח. הבית הצמוד לבית האדום, שהוכרז "מבנה לשימור", הוא בית אחיו – בית ירחמיאל שטינברג, הנמנה גם הוא עם מייסדי המושבה והיה ראש הכפר בתקופה העות'מנית ובתקופת המנדט. הבית הכיל את "יקב שטינברג". ירחמיאל, שידוע היה בכינוי "הצדיק ממוצא", לא נטש את מוצא בפרעות תרפ"ט ואף לא בקרבות מלחמת העצמאות.

יהושע ילין[21] היה הראשון לרכוש את אדמות המקום, היתה זו קניית הקרקע החקלאית הראשונה בארץ ישראל. המטרה הייתה "לרכוש לו מגרש או שדה חוץ לעיר", עבור יהושע בן ה-17. הוצע לאביו ולגיסו, כרם זיתים בכפר הערבי קאלוניה, ששימר בשמו את היישוב הרומי "קולוניה אמאוס". בכרם הייתה חצובה מערה בסלע אשר ממנה נבע מעיין. הייתה גם חשיבות לעובדה שהשטח המוצע למכירה היה בצד הדרך הראשית בין ירושלים ליפו. יהושע ילין מציין כי "חג' מוסטפא אבו גוש, מהכפר הערבי אבו גוש, משל על כל תושבי הכפרים בסביבות ירושלים לצד צפון, העלים עינו ולא הפריע לנו ממעשינו". ב-1871 הקים ילין מלון דרכים ("ח'אן), על החלקה, בבניין שבימינו הוא בית הכנסת של מוצא והפעלתו נחלה הצלחה.

בשנת 1890, הצליח ילין לרכוש קרקעות נוספות, אותם מכר ל'חובבי ציון' ולחברה שנקראה "חיבת הארץ" ובשנת 1894 נוסדה המושבה מוצא, על שטח של כ-1,000 דונם, כיישוב חקלאי יהודי מבודד על הדרך מירושלים ליפו, כארבעה קילומטרים מערבית לירושלים[22]. בין המתיישבים הראשונים היו יצחק ולאה כהן, שמואל ברוזה ומשפחת מקלף, שהגיעו הנה ממטולה בעקבות חשש מנקמת דם על ידי ערבים[23]. את ילדי מוצא לימד הסופר והחוקר משה דוד גאון (אביהם של איש העסקים בני גאון והזמר יהורם גאון). החל משנת 1933, עם הקמתו של מושב העובדים מוצא עילית, שונה שם המקום מ"מוצא" ל"מוצא תחתית", ובשנת 1993 צורפה מוצא תחתית לירושלים.

מוצא בעת המאורעות

קולות האזהרה מירושלים הגיעו למוצא במהלך יום שישי. לפי עדותו של שמואל ברוזה (שהיה מוכר בפי הערבים כ"אבו רוזה"), נזרקו אבנים על האוטו בו נסע לירושלים ועל רכב אחר שחזר מירושלים למוצא. ערבים מהכפר קולוניה התקיפו כל כלי רכב שחלף בכביש. בעריש טורנהיים, הגיע בצהרי יום שישי אל המעיין התחתון, כדי להשקות את עדר הפרות שלו והנה השבאב החל להצטחק, ולעבור לגידופים. כששב לביתו, הגיע אליו הידיעה שהשבאב "גרזן" כמה מאות משתילי הגפנים שבכרמו[24]. אחת הערביות מקולוניה, שלחה ביום שישי לבית ברוזה, התראה עמומה להישמר מאנשי הכפר שישובו ביום שישי בצהרים מן התפילה במסגדים. שוטר ערבי, שמספרו 185, שנמצא במוצא באותו יום, פגש אשה ערביה שנשאה תרנגול לשחיטה בביתו של כץ ואמר לה: "למה את הולכת לשחוט עופות בשביל יהודים? מחר ישחטו את כול היהודים". בבקר נסע שמואל ברונזה לארזה, כדי להזעיק עזרה טלפונית, מפני שאת הטלפון היחידי שהיה במושבה (מספרו 4129), ניתקו הערבים. בעדות מאוחרת, סיפר איש ה'הגנה' יהושע לרמן, כי הגיע בראש חוליה קטנה וחמושה לבית המוכתר שטיינברג והציע לכול המושבה להתרכז בבית אחד ולזכות בהגנת אנשיו. הצעתו לא יצאה לפועל, על פי זכרונו, מפני שהמשפחות המועטות של הכפר, היו כה מסוכסכות ביניהן, עד שלא השתוו על קורת גג מוסכמת על כולם[25].

מתיאור בן התקופה: "בשבת בבקר, הפועל הערבי החולב בבית מקלף ומוביל החלב שאצל ברוזה, לא הגיעו לעבודה. אחת העדויות מספרת, כי שייח' הכפר הערבי קולוניה, ביקר במושבה ונשבע באלוהים ובקוראן כי הכפר יגן על המושבה העברית מכול התנכלות. דבר זה הרגיע את התושבים[26]. בצהרים מצאו הערבים על הכביש בין מוצא לארזה, לא הרחק מן הגשר, את נעמן זיר, רועה הבקר בן קולוניה, הרוג. החלו שמועות שבן הכפר נרצח על ידי ברוזה. כאשר בן ציון ברוזה, יצא לחליבה שנייה ב-12:00 בצהרים, הוא גילה טור של כפריים יורד מקולוניה. חיים מקלף, בן ה-22 אץ לירושלים להזעיק עזרה, אך לשווא. בראש המתנפלים היה צאלח – הרועה הערבי של משפחת מקלף והשוטר – הגובה של הממשלה, שלקח חלק בראש ברציחות. הוא היה היחידי שהשתמש בנשק חם. אחדים מאלה שנמצאו בבית, אורחות שבאו מת"א לנוח שם ומבני המשפחה הספיקו לקפוץ דרך החלונות ולהימלט. המתנפלים שיחד עם השחיטה, עטו מיד על הביזה, לא נפנו לרדוף אחריהם. בשעת קפיצתן של שלוש האורחות נשברה לאחת מהן רגל והאחרות נפצעו בראש. בידי אחד מבני משפחת מקלף (במקור מקלב) היה רובה, אולם לאסונו לא פעל באותו רגע והוא רץ לקרוא לעזרה… במשך רגעים מעטים שחטו בסכינים וחתכו באכזריות נוראה את אב המשפחה אריה מקלף כבן 50, שתי בנותיו – רבקה בת 18 ומינה בת 20. את בנו משה בן 22 ושנים מהאורחים (הבית שמש כאכסניה למבריאים מהחוץ), הרב זלמן שך מת"א[27] בן 85 וה' גלזר בן 60. אם המשפחה נפצעה קשה והיא מתה ביום ב'. מוטק'ה בן התשע קפץ מהמרפסת הגבוהה וכך גם הנערה מרים סירקיס, שבאה לנפוש בכפר (אחת העדויות מספרת, כי הוכתה במקל בראשה ברגע שקפצה מהחלון, אך הצליחה להימלט). את שלוש הנשים אנסו והתעללו לפני הירצחן. חיים, האח הבכור שהה באותה עת אצל שטיינברג המוכתר. מספרים ששמע את היריות, שלף רובה מהסליק. הרובה, שהיה חלוד לא ירה. הוא הגיע קרוב לביתו וחזה בטבח לקראת סופו.

עדות אחרת טוענת שהוא הצליח לירות באחרוני המתנפלים שהחלו כבר לברוח. אחד מהם נהרג כשהוא קורא בשם אללה, עד רגע האחרון. אחרי השחיטה והביזה, שנעשו במהירות רבה, הציתו את הבית והגופות שהובאו משם היו חרוכות. בינתיים, כשעתיים אחרי השחיטה, הגיעו למוצא שלוש מכוניות משוריינות שהביאו העירה את מרבית מתושבי המושבה, למעט ירחמיאל שטיינברג שסירב לעזוב את המקום. חלק מפרותיו של ברונזה נדקרו על ידי המתנפלים בסכינים עד מוות. פרידה ושתי עגלות שנותרו בחיים, פצועות גם הן, בסכינים בצוואריהן". המושבה נעזבה אחרי השחיטה והשכנים שדדו ללא הרף. אם כי לרוב בהיחבא. בליל יום ד' הוצת אחד מבתי המושבה.

כעבור שנה, ניצבו שנים עשר כפריים על דוכן הנאשמים בבית המשפט בירושלים. חיים מקלף תיאר את מה שראו עיניו, בערבית רצוצה ובקול נחנק:  "… נכנסתי לבית דרך הגינה שלפני הבית. ראיתי את אמי יושבת על המדרגות ומורטת את שערותיה. על ידה אחי משה ואבי… רק אמי היתה בחיים והיא צעקה: "הצל אותנו!". שפכתי קצת מים עליה. השד השמאלי חתוך. הפה חתוך וגם הזרוע השמאלית. ניסיתי להרים את ראש אבי, אבל הוא נשמט בחזרה. המוח יצא דרך חור גדול בראשו והעין חתוכה. לאחי משה היה פצע עמוק בלב. נכנסתי פנימה לבית שם במטבח מצאתי את רבקה הרוגה". מקלף תיאר באותו דו"ח כיצד הוא וחבריו, כשלש שעות אחר הרצח, התאמצו להוציא את הגופות מהבית הבוער אך הערבים ירו עליהם ממרחק של 500 מ'. מוט'קה, הילד הניצול, הובא לבית המשפט כשהוא בוכה ומפחד, אך השופט התעקש כי "ילד צריך להגיד את האמת". הוא נאסף לבית אחיו הבכור בירושלים ולמד בבית הספר "תחכמוני". טרם שנפטר, הציגו סבו יחיאל צ'מרינסקי, בפני מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, ואמר לו: "תן לו טיפול מיוחד, הוא עוד יפליג רחוק". לימים, מרדכי מקלף, הפך לימים לרמטכ"ל השלישי של צה"ל. כאשר הגיע לביקור במושבה, לא הצליח להיכנס אל הבית, אפוף הזיכרונות הקשים.

עמק הארזים

עמק הארזים ושוליו הם חלק ממסדרון אקולוגי חשוב ובו ריכוז גדול של בעלי חיים שברחו מאימת הזחילה האורבאנית של העיר ירושלים אל תוך שטחי המחייה שלהן.[28]. במקום גן לאומי- עינות תלם. המקום נקרא בעבר "עין תולמא" והוא אחד משרשרת המעיינות שנובעים בין הסטף למבואותיה המערביים של ירושלים. אל הפינה הצפון מזרחית של בריכת האגירה הגדולה, צמוד בית דו קומתי קטן יחסית ומעל המעיין המרכזי, ניצב בית דו קומתי גדול יותר, שניכר בו שבנייתו לא הושלמה.

במאה ה-16 היה במקום זעיר בשם בית טולמה ובמאה ה-19 המקום ננטש וחרב[29], את השרידים של מבני הכפר ניתן לראות באזור המעיינות. המקום שנקרא גם עויון תולמא, היה ידוע ביופיו וגם בסוף המאה ה-19 היה מוקד משיכה למטיילים, כפי שמציין יהושע ילין ממייסדי המושבה מוצא: "המקום בכללו הוא מצוין באווירו הזך והנעים ובמימיו הקלים והמתוקים. שלשה מעינות גדולים יש שם, לבד ממעיינות קטנים. בכל סביבות ירושלים לא נמצא מקום יפה ונעים כמוהו, ולכן בכל ימי הקיץ יוצאים עשירי ירושלים הישמעאלים לשבת שם באוהלים, ליהנות מאווירה ומימיה… בבואנו בפעם הראשונה אל המקום הזה, בשאפנו את האוויר הזך ובהריחנו את ריח הפרחים הנעים ובשתותנו את המים הקלים והמתוקים, אשר כל אלו לא יראו ולא ימצאו בירושלים ובכל סביבותיה, התפעלנו עד מאוד"[30].

בשנת 1906, אהרון אייזנברג והמהנדס דב קלמיקר, ממייסדי רחובות, רכשו 230 דונם מאדמות עויון תולמא, כיוזמה חקלאית-תעשייתית, שנתן לה השם "בית טלמא",. המקום היה מרוחק יחסית מכל מקום ישוב יהודי, בסביבה בה הביטחון האישי היה בסכנה תמידית. בצמוד למעיין המרכזי, הוקמו בית בד ומפעל סבון שניצל את פסולת השמן של בית הבד. למפעל ולחברת המניות שהקימו קראו בשם "חרמון". הם הביאו מכונות משוכללות מצרפת ונערך טקס פתיחה מרשים. אולם היוזמה לא הצליחה להמריא ומשאזלו הכספים של היזמים נפסקה העבודה ובשנת 1911 המפעלים ננטשו. עם תום מלחמת העולם הראשונה, מחלקת ההתיישבות החקלאית, מסרה את הקרקע לקבוצת פועלים שכינתה את המקום "עמק הברושים". תושבי מוצא השאילו להם כלי עבודה והם זרעו במקום פול, אפונה ובצל, אך כעבור זמן לא רב, נפוצו לכול עבר.

בשנת 1923, קנו פרופסור פיק והרב יהודה לייב הכהן פישמן[31], נציגי 'המזרחי', את אדמת קלימקר בבית טלמא. ליישוב המתחדש ניתן השם "עמק הארזים", ככל הנראה על שם הברושים הגדולים שצומחים בערוץ הנחל ודומים במראם לעצי ארז. למקום הגיעו משפחות צל והעברי. הן הקימו מפעל לרקמה, בעזרת שתי מכונות שהביאו מאוסטרליה. הם רקמו פרוכות לארון קודש, שקים לטליתות, כיפות ומפיות. לאחר שנה הצטרפו אליהם ששה מתיישבים נוספים, ביניהם יצחק לנדברג (לימים שדה; לא קשור לצחק שדה מפקד הפלמ"ח). בשנת 1925 הונחה במקום, אבן פינה ל"בית חלוצות" – פנימייה ובית ספר למלאכה ולחקלאות עבור בנות ישראל, של זרם 'המזרחי' דוגמת 'בית החלוצות' של רחל ינאית ברחביה. דמות בולטת בחבורה היה הצייר ידידיה. הוא נולד בהונגריה בשנת 1875 ועלה ארצה בשנת 1921, כשהיה כבר ידוע כצייר מוכר. הוא עסק גם בקליגרפיה עברית. עליו אמר אביגדור המאירי: "קושר הוא כביכול, כתרים לאלף בית". הוא ובוריס שץ, מייסד 'בצלאל', כונו "שני אומני התחייה הלאומית". יצחק לנדברג היה אומן בורסקאות. הוא פתח מפעל לעיבוד עורות, ליד המעיין בעין תולמא.

בזמן מאורעות תרפ"ט (1929), ביום שישי י"ז באב, הורגשה תנועה ערה של הערבים בסביבה. בליל שישי התאספו תושבי "עמק הארזים", כחמש משפחות והחליטו לסדר שמירה והגנה. בשבת, בשעה 08:00 בבקר, עלו רועים מהכפר קולוניה על אדמת המושב והחלו לחפש אמתלה לתגרה. לשאלת אחד הצעירים למעשיהם, פתחו הערבים ביידוי אבנים ומראשי ההרים התחיל לנהור המון ערבים. הם פתחו גם באש על המושב. לנדוברג נפצע בשתי דקירות סכין. הוא קרס, השתרע וראשו באדמה. תוקפיו חשבוהו למת ואצו לפגוע באחרים.

הודות להתערבותם של שכנים ערבים נפסקה ההתקפה… בשעה 12:00 בצהרים ראו אנשי המושב, את הפרעות שנערכו במוצא בכלל ובפרט בביתו של מקלף ז"ל. לאחר שבצעו הפורעים את מעשיהם במוצא, פנו שוב לעמק הארזים ותקפו ביריות את הבית שבו התרכזו כול התושבים. לאחר שהערבים השכנים הודיעו, כי במקום אין יהודים – התפזרו הפורעים. בשעה חמש תקפו שוב את המושב, ערבים למאות[32]. השכנים הערבים, שחששו פן לא תישאר נפש חיה מקרב היהודים, שמונה עשר במספר, הלבישום בבגדים ערביים והצליחו להעבירם לבית השכן איסמעיל, שם לנו. בבקר השבת פשטו הכפריים על ששת הבתים של עמק הארזים, בזזו אותם ושרפו את מה שנותר. כל תמונותיו של הצייר ידידיה, עליהן עמל 30 שנה, נשרפו. במשך היום חולצו הניצולים ירושלימה על ידי מכונית צבאית[33].

ראו בהרחבה, באתר זה: מוצא (בהכנה).

תחנה מס' 4 הרטוב.

הרטוב היא תחנה בסיורנו בעקבות מאורעות תרפ"ט. היא גם התחנה הראשונה של הסיור בעקבות שיירת הל"ה.

ראו באתר זה: מחלקת ההר

פרשת ההתיישבות היהודית בהר-טוב וחורבנה של המושבה הם פרק מרתק ועצוב בתולדות ההתיישבות[34].פעמיים נאלצו אנשים אלה לנטוש את ביתם בעקבות אירועים אלימים. בפעם הראשונה במאורעות תרפ"ט, 34 שנים לאחר עלייתם לקרקע. שנה ישבו כפליטים בתל אביב, עזרו כוח שבו ושיקמו את הריסותיה. בפעם השנייה, במלחמת הקוממיות, צה"ל פינה אותם ושוב השאירו מאחוריהם בתים, ומשקים חקלאיים. לאחר המלחמה, לא שבו עוד. במהלך השנים לא הוקמו יד וזיכרון לאנשים האלה ולמאבקם ההרואי. עד למחקרו של יוסי בן ארצי ב-1980, כמעט ולא הובא בכתובים, סיפורה של הר-טוב[35]. החברה הישראלית, המעריצה מיתוסים של גבורה, לא מצאה מקום בתודעתה לנטישה הכפולה של המושבה הרטוב.

ראשיתה של הר-טוב לוותה בדרמה שלא היתה כמותה במקום אחר בארץ ישראל של ראשית העלייה הראשונה. מצבם הקשה של העולים נוצל על ידי ראש המיסיון האנגלי, המומר מוזס פרידלנדר, שפעל מטעם "חברת יהודי לונדון", הקים חברה ל"עזרה לפליטים יהודים" בירושלים,[36] ורכש עבורם את אדמות הכפר ערטוף, במטרה להעבירם על דתם לנצרות.

בדצמבר תרמ"ג (1883) הגיעו לערטוף, עשרים וארבע משפחות של יהודים עניים מרומניה ומרוסיה והחלו בעיבוד הקרקע. המיסיון בנה על ראש הגבעה, חצר ובה מבני אבן גדולים. המיסיון פעל במושבה במתינות ואפשר למתיישבים לקיים את יהדותם. המתיישבים סבלו מאד מקשיי הקיום ומייחס היישוב אליהם. העיתונים העבריים ובראשם "החבצלת" תקפו את מעשי המיסיון.  המושבת זכתה לכינויים "מושבת המסיתים" ו"מושבת המסיטים".

תנאי הקיום במקום היו קשים: מחסור במים ,קרקע דלה ומחלות. בצריף עץ ארוך, שחולק במחיצות למשפחות – הצטופפו כ-160 נפש. הכשרת הקרקע היתה מפרכת, המים מועטים והקרקע טרשית. כל הגורמים האלה הביאו לנטישה מתמדת של המושבה ובתרמ"ו (1886) עזבו המשפחות האחרונות. עיתון "הצבי" הודיע בשמחה כי "מושבת המסיתים התפרקה" והמיסיון כבר חיפש קונה לקרקעותיו[37].

בשנת תרנ"ה (1895) נקנו אדמות ערטוף על ידי "אגודת אחים לישוב א"י", "חובבי ציון" מבולגריה, שהחליטו להקים מושבה בארץ[38]. נקבע שמתוך ששים המשפחות שהתארגנו בבולגריה, יעלו שתים עשרה, כנגד תריסר שבטי ישראל. כול משפחה תעבד את קרקעותיהן של חמש משפחות שהמתינו בבולגריה. שלוש המשפחות הראשונות ("החלוץ"), הגיעו למקום ביום ד' א' טבת תרנ"ו, נר שביעי לחנוכה 1895, ומאז נחשב יום זה ליום יסוד המושבה. כל אחת מהמשפחות היתה צריכה לעבד את קרקעותיהן של עוד חמש משפחות שהמתינו בבולגריה. כל הונם, כ- 180,000 פרנקים שנועדו לבנייה, לקניית ציוד וכו' ,הושקע בקניית הקרקע וב"התגברות" על קשיים שהציב המושל הטורקי של ירושלים.. "

עד פסח תרנ"ו 1896, חיו שלוש המשפחות לבדן ועסקו בהכשרת הבתים והשטח לקראת בואן של משפחות נוספות. בקיץ אותה שנה הגיעו חמש משפחות נוספות וכעבור שנה נוספת, הגיעו ארבע המשפחות החלוצות האחרונות[39]. המתיישבים החדשים התמקמו בשני מבנים גדולים שנותרו ממפעל המיסיון, שהיו בעלי שתי קומות ובהם כ- 15 חדרים, שעמדו בחצר מוקפת חומה. ערטוף, לימים "הרטוב", הפכה להיות המושבה "הספרדית" הראשונה בארץ ישראל. צעדיהם הראשונים של מתיישבי הר טוב זכו להערכות אופטימיות "[40]. אט אט התבררו העובדות המכאיבות: הקרקע שנקנתה בכסף כה רב, לא הייתה מוצלחת, המים בבאר יבשו בקיץ, והבידוד מישובים יהודיים אחרים היה קשה.[41]. לקשיים במקום נוספו הבדידות והריחוק ממושבות השפלה. חיי הציבור התנהלו כולם במבנה המרכזי. מצב הסניטציה היה בכי רע וילדים לא מעטים נפטרו. היתה גם תחושה של בדידות וניכור. מרחק ממושבות אחרות וניכור חברתי. גם מוצא התושבים ושפת ה"לאדינו", הכבידו על יצירת קשר עם היישוב החדש. גאוותם של בני בולגריה מנעה אותם מלבקש את תמיכת הברון רוטשילד.

בצר להם פנו אנשי הרטוב לתעסוקות שונות: ייצור חלב כבשים, ייבוש פרחים וייצואם, עצירת שמן זעתר והובלתו על גמלים והפקת סיד. ב-1900, חמש שנים לאחר העלייה לקרקע, כתב אחד המבקרים במושבה: "מעמד הקולוניסטים (בארטוף) הוא היותר רע שבכול אחוזות בני ישראל בארץ ישראל. מתפרנסים המה בצער ובדוחק רב. אין להם בגד ללבוש ומנעל לנעול. הלחם והירק הוא המאכל היחידי לפיהם"[42]. אחד העם, שביקר במקום באותה שנה, תיאר אף הוא את מצבם הקשה. הוא ציין שמכיוון שאיש אינו תומך בה (לאחר שאגודת המייסדים בסופיה התפזרה מחוסר כסף):  "ששים מתיישביה רעבים ללחם ובתוכם עשרים ילדים שאין להם מורה ואפילו עברית אינם יודעים. "החיטה זרעו ביחד עם הערבים וקיבלו מחצית הקציר. בתים אין להם, אך יש בניין אחד רחב ידיים עם אורוות ובו יושבים כמעט כולם בלחץ גדול. בסיבת עניותם הגדולה לקחו הזריעה מאת הערבים (כלומר לא היה להם גם כסף לזרעים)". הוא היה הראשון שהציע שאנשי הרטוב ימכרו חלק מאדמותיהם[43]. עם הזמן, מתיישבי הר- טוב טפחו יחסים טובים עם ערביי הסביבה ועם הצבא הטורקי, עניין זה העניק להם מעין שלווה יחסית.[44].

הזדמנות להיחלץ ממצבם הכלכלי הקשה עמדה בפני ה"הרטובים" בשנת 1909, כאשר יצחק לֶיְבּ גולדברג (1860 –1935) קנה קרקע, ביזמת בן המושבה, יצחק לוי, לצורך הקמת חווה ומשתלה. גולדברג רכז שליש מקרקעות ערטוף; 1440 דונם תמורת 46000 פרנק. והתחייב להשתתף בשליש מההוצאות הקבועות של המושבה[45].

גולדברג היה נדבן יהודי ועסקן ציוני ליטאי מראשי "חובבי-ציון" בווילנא שפעל רבות למען התנועה הציונית ולמען בניין ארץ ישראל. מכונה לעתים "הנדיב הלא ידוע" (ראו להלן)‏‏. בכסף שקיבלו מגולדברג, קנו אנשי הרטוב, מחבריהם שנשארו בבולגריה, את יתרת הקרקע וניגשו להקים את מושבתם מחדש. ב-1912 הוקמה גם תחנת קמח ששמשה את כול ערביי הסביבה. שוכללו האמצעים להפקת שמן אזוב ונבנו בית בד ובורות סיד[46]. עד 1919 חלו בהרטוב תמורות – רובן בתחום המשקי. ענפי החקלאות, התבססו, בעיקר גידולי דגנים וצאן וניטעו כרמי שקדים. בתקופה זאת נטעו שקדים, כמו במקומות אחרים בארץ ובעידוד השלטון העות'מני נעשו ניסויים לגדל קפה, גומי וטבק. גולדברג הקים שם את משק הבקר המודרני הראשון בארץ ומימן נטיעת אלפי עצי יער סביב המושבה. חוות גולדברג הוקמה כ- 200 מטר מדרום למושבה ולכפר הערבי ערטוף, ולפי הוראותיו של גולדברג, נבנה במקום בית מגורים מרווח, מוקף בחצר רחבת ידיים. הוקמו מבנים לפועלים ולצורכי המשק: רפת, אורוות, מחסנים, סככות, ובריכה לאגירת מים שנשאבו מבאר מרוחקת בבקעה. ביומנו הקשה לפענוח כתב: "בעשר הגעתי להר-טוב. בפעם הראשונה נכנסתי אל הבית שלי, שנבנה באופן ארעי. הנוף כה נהדר, ארץ ישראלי. עד שלוש התהלכתי מסביב לגבולות אחוזתנו". עוד לפני שעלה ארצה בשנת 1918 העביר לאחוזתו בהרטוב, את ספרייתו העשירה, ארכיונו האישי והחשוב ביותר. העבודות הושלמו לקראת סוף 1911.[47]. לראשונה בארץ התפתח משק חליבה מסודר. הונהג "ספר העדר". בו נרשמה תנובת החלב של כול פרה ופרה ושושלת היוחסין שלה. אפילו בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" רכש חלב מחוות גולדברג.[48]. לאחר המלחמה, מינה כמנהל החווה את ידידו יהודה לייב אפל, שהיה כבר בן 65,. בהשפעתו של אפל, נסללו כבישים, שופצו הבניינים ונטעה חורשת אורנים. עבודת הייעור נמסרה למשק הפועלות של רחל ינאית מירושלים[49].

במלחמת העולם הראשונה הרטוב לא סבלה כייתר המושבות בדרום הארץ[50]. תושביה דברו טורקית וערבית וקשריהם עם הסביבה הערבית והצבא העות'מאני עמדו במבחן. אולם גם ב-1919, כלומר, 25 שנים לאחר הקמתה, עדיין חיו כול בני המושבה בבית אחד. אברהם בכר, בן הדור השני, כתב: "במושבה 130 איש, כולם גרים בבית אחד ולא מתאים. אין כלי עבודה ואין בהמות במידה מספקת… אין בניין ציבורי, מרפאה. בגיל בית ספר יש 40 ילדים, כולם לומדים בחדר אחר"[51].  רק בשנת תר"פ (1920) החלו המתיישבים להרחיב את משקיהם ולבנות להם בתי מגורים. היה זה בעיקר בזכות בני הדור השני, שגדל בתנאי הארץ והמקום, רכש ידע חקלאי בבית הספר 'מקווה ישראל' והקים חברת איכרים של ממש. בשנים 1919-1920 נבנו לראשונה בתי משפחה נפרדים, על השלוחה שבין ערטוף הערבית לחוות גולדברג – משני צדיו של הרחוב המרכזי.

השלטון בארץ עבר לידי הבריטים, סדרי המנהל השתנו והגיעה שעתו של הדור השני, אלה שנולדו, גדלו ולמדו בארץ, הכירו את מנהגיה ובעיקר שלטו בשפה. לא היו עזיבות במשך השנים והצעירים נשארו ונישאו בתוך המושבה. השינוי המהותי חל בחקלאות כל השטח עובד בידי מתיישבי הר טוב ופועלי החווה. תושבים מירושלים נהגו להינפש בחדשי הקיץ בהר טוב. והחשוב מכל לראשונה נבנו בתים חדשים[52].  בית הספר שהברון רוטשילד הבטיח עוד ב 1914, הושלם ב 1923 ונבנה על שלושה דונם, שגולדברג תרם ובעזרת הלוואה שניתנה על ידי יק"א[53]. בבית הספר הוקצה מקום לבית כנסת ולמרפאה, בחנוכתו השתתף הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל[54]. בשנים אלה החלה הר טוב מקבלת צביון של ישוב חקלאי רגיל: מבנים משפחתיים, מבנה ציבורי, דרך פנימית וחיבור לדרך ארצית[55].

כשהגיעה המושבה לכלל רווחה ולפתח תקופה רבת סיכוי, נגזר עליה גורל מר ואכזר, בשל מאורעות תרפ"ט. בדידותה הגיאוגרפית היתה לה לרועץ ולא עמדו לה קשריה הטובים עם ערביי הסביבה. המתח הורגש באוויר. בכפרים היו התקהלויות ומסיתים זרים, ביניהם בדואים מהנגב, קראו לפגוע ביהודים. אם כי היו מבין ערביי ערטוף שניסו להתנגד למהומות[56].

כשפרצו המאורעות באוגוסט 1929 לא היתה הרטוב מאורגנת דיה להגנה, הנשק היה דל והיישוב מפורז לחלוטין. בליל ה-24 לחודש, הגיעה ידיעה כי בכפר הערבי דיר אבן מתארגן כוח גדול להתקפה על המושבים. ערבי חמוש בסכין ניסה לדקור את אפל, מנהל החווה. אולם ערבים אחרים שהיו בסביבה נחלצו לעזרתו והניסו את התוקף[57]. אברהם בכר העיד כי מוכתר הכפר ערטוף פנה ליצחק לוי, מוכתר המושבה וזה הזמין את אנשי המושבה לחסות בצלו, ולהתכנס במסגד הכפר. אנשי המושבה ועובדי החווה החלו לצעוד אל הכפר ולהתרכז ליד המסגד, אולם הצעירים לא בטחו בחסות שהוצעה להם ודרשו לשוב לחווה ולהיערך להגנה[58].  כמאה תושבים נאספו לבית הגדול והחזק של משפחת לוי והנשק המועט הוצב בחלונות. השאר נערכו להגנה מחוץ לבניין. עם רדת הלילה, נהרו מאות ערבים מדיר אבן, בדרכם לתקוף את המושבה. הם התקדמו תוך צרחותיהם "אטבח אל יאהוד". הבית הגדול היה מלא עד אפס מקום. האנשים נשכבו על הרצפה וילדים התחבאו מתחת למיטות. תחילה נבזזה חוות גולדברג ונשרפה. אחריה בא תור הבתים הקיצוניים. הפורעים האירו את דרכם בלפידים בוערים. מפעם לפעם נשמע קול ניפוץ והרס מתוך אחד הבתים. אחר כך פרצו להבות האש. אך ניסיונות הערבים  להתקרב לבניין נהדפו . שוב ושוב ניסו הפורעים לחדור, אך נהדפו על ידי המגינים. שש שעות נמשכה האש ומאחר שלא היה טלפון במושבה, התחפש גבריאל לוי לאשה ערביה ופנה לתחנת הרכבת, להזעיק עזרה[59].  לפנות בקר נכנס משוריין בריטי למושבה וכשהפורעים ראו אותו, נסו. מפקד המשוריין עזב את המקום כעבור חצי שעה. תחמושת המגינים אזלה ובבקר הלכו התושבים לתחנת הרכבת, שהיתה במרחק של ק"מ מהמושבה והתבצרו בה. הנשים והילדים הלכו במרכז והגברים הקיפום מסביב. את הנשק הסתירו בתוך שמיכה.  הם הספיקו לראות את הערבים בוזזים את הישוב והופכים את תושביו לפליטים חסרי כול[60]. כששבו כעבור מספר ימים, בלוויית חוקרי המשטרה הבריטית, לא מצאו במושבה אבן על אבן. שנה שלמה שהו המשפחות כפליטים בתל אביב. גם היישובים היהודיים האחרים באזור נפגעו. כפר אוריה הותקפה ונבזזה. שש המשפחות היהודיות האחרונות שנותרו בה מצאו מחסה בביתו של איסמעיל מולחם, שייח הכפר בית פאר (כיום טל שחר). חלק מבני הרטוב התיישבו בפתח-תקווה ובאבן-יהודה שבשרון. אלו ששבו, בנו בתים חדשים, פיתחו את התעשייה המקומית ועיבדו קרקעות. אלא שהרטוב נותרה קטנה (רק שבעים איש בתש"ה – 1945) ומבודדת. עם פרוץ מלחמת הקוממיות  היתה הרטוב מבודדת מישובים אחרים. כביש הגישה מצומת שער הגיא היה כולו בידי הערבים, שהתנכלו לתחבורה שעברה בו. ב-15 בינואר יצאה מכאן מחלקת הל"ה,

שיירה משוריינת שהגיעה להרטוב ב-18 למארס 1948, הותקפה מהמארב בשובה לירושלים. המשוריין נקלע לקרב שנמשך ארבע שעות. במהלך הקרב ניסו אנשי הרטוב לצאת לעזרת הרכב, אך לא הצליחו. אחד עשר ממגיני השיירה נספו. ב-22 למארס הותקפה המושבה על ידי כוחותיו של עבד קאדר אל חוסייני והצליחה להדוף את המתקפה. למרבה הפליאה, במשך חודשי המצור שררו יחסים תקינים עם ערביי הסביבה. מוכתר הכפר רפת סייע באספקת מזון. אולם ב-14 למאי 1948, ללא סיבה מידית הקשורה למצב בהרטוב, הוחלט במפקדת מחוז ירושלים כי המושבה לא תעמוד בלחץ הלגיון. גזירת הפינוי ניחתה על תושבי הרטוב כחטף. . בליל ה-14 למאי נשלחה למקום כיתה של "גבעתי" בפיקוד שלמה להט ("צ'יץ') לפנות אותם מיישובם,[61]. כך בא הקץ על המושבה הספרדית הראשונה בארץ. מחורבנה זה – שוב לא קמה.

לסרטון אודות הרטוב

שרידי הר-טוב

בית הספר האזורי "אבן העזר", בנוי על מקום המושבה הרטוב. המושב נחם בנוי על שרידי ערטוף.

א. חצר המיסיון: בכניסה למושב נחם מכיוון בית-הספר האזורי, עומד בית בן שתי קומות שחצרו מוקפת גדר אבן. גם אגפו הדרומי של הבניין בנוי אבן. זה השריד היחיד מחצר המיסיון, שגרו בה חלוצי הרטוב הבולגרים, במשך עשרים וחמש שנים. אחר-כך היה זה רכושה של משפחת רוביסה. כיום משמש הבניין למגורים.

ב. בתי מגורים: בין חצר המיסיון ובין בית הספר האזורי מצוי רחוב קטן (כיום אין בו תנועה). זהו רחובה הישן של המושבה. משני צדיו נבנו בשנות העשרים של המאה העשרים בתי מגורים (מהנדס יק"א תכננם עוד ב-1911). שלושה בתים, שנבנו לאחר מאורעות תרפ"ט, עדיין נמצאים בצל העצים, מוזנחים ומטים ליפול. עוד שני בתי מגורים, עשויים אבן, ניצבים במורד המערבי של הגבעה. הם שופצו והורחבו ומשמשים למגורי הישיבה בנחם.

ג. כבשני סיד: במדרון המערבי של הגבעה השתמרו כמעט בשלמותם שלושה בשני סיד. על אחד מהם יש כתובת של בית-הקברות.

ד. מעצרת שמן: בחורשת האקליפטוסים, מערבית לכביש שער-הגיא-בית-שמש וסמוך לו, היה חלקה התחתון של המושבה ובו שני בתי מגורים: של משפחת בכר ושל משפחת פרנג'י (בן-ארצי). כן נמצאו שם באר מים ו"מפעל" לעצירת שמן זעתר. מה"מפעל" שרד דוד קיטור. סמוך לדוד מבני אבן קטנים, צינורות ומרצפות של בתי המגורים.

בית גולדברג

יצחק לייב גולדברג (1860-1935)קשור למאורעות תרפ"ט, הן משום שחוותו נהרסה במאורעות והן משום שבן זקוניו, בנימין, נהרג בהן, באבו כביר. כשבאים לבדוק את ההיקף העצום של פועלו לבניין הארץ קשה להבין כיצד הוא מצא זמן לעסקיו[62]. גולדברג היה פעיל ציוני נלהב ואיש עסקים מצליח. את עיקר הונו עשה ברשת של ממכר תרופות בכל רחבי אירופה, בוועידת חובבי ציון' בשנת 1887 התחולל עימות חריף בין חילונים לדתיים – עימות שילווה את התנועה הציונית לאורך כל ימיה. גולדברג הבין יותר מאחרים, את חשיבות השכנת השלום בין המחנות הנצים, כדי שהמחלוקות לא יטרפדו את הצלחת התנועה. אוסישקין היה נוהג לספר את סיפור כישרון השכנת השלום של יצחק לייב – שלדעתו, תרם להצלחת התנועה לא פחות מתרומותיו הכספיות. הוא היה ממייסדי "הכשרת היישוב" . כבר באותם זמנים, השתמש בכספים שהרוויח, כדי לקדם את עולם התרבות העברית. ההיסטוריון גרשון גרא כתב עליו: "כשהתחקיתי על עקבותיו של יצחק לייב גולדברג, מצאתי שלימים, לא היה תחום בהחייאת השפה העברית שידו לא הייתה בו – מגן הילדים ועד לאוניברסיטה, ממשורר בודד ועד להקמת בית הוצאה לאור – הכול למען השפה העברית"[63].

גולדברג היה התורם הראשון לקרן קיימת לישראל, ואף נידב לקרן את הקרקע הראשונה – 200 דונם באזור חדרה. לראשונה הגיע גולדברג לארץ בשנת 1891, יחד עם חבורת עסקנים מ"חובבי ציון" ברוסיה, ומאז פעל לגאולת האדמות ובסייע ליהושע חנקין במאמציו לרכישת אדמות עמק יזרעאל, שלא עלה יפה. . הוא השתתף ביסוד ובהנהלת חברת "אחיאסף" (להוצאת ספרים עברים), שהוציאה את הירחון "השילוח". כמו כן, הקים וייסד את חברת "גאולה" (לרכישת נכסי קרקע בארץ בעזרת הון פרטי). הוא תמך בהוצאת "השלח", מיסודו של אחד העם. גולדברג ביקר שבע פעמים בארץ לפני מלחמת-העולם הראשונה, ואף רכש אדמה בראשון לציון. בשל הצנעת פעילותו, הוא מכונה "הנדיב הלא ידוע", שהו גם שמה של הביוגרפיה שלו, שכתב גרשון גרא. חיים נחמן ביאליק כתב עליו את השיר הפותח בשורה "יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶש"[64]. בתום מלחמת העולם הראשונה, עקר גולדברג עם כל בני ביתו לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.

הוא נרתם לפעילות חרושת בארץ ישראל על ידי ליאון שטיין, והיה ממייסדי חברת 'כרמל מזרחי'. הוא רכש פרדס גדול מדרום לנחל הירקון, בסמוך לתל נפוליאון ולימים נקרא "פרדס גולדברג" והפך למתקדם לתקופתו. הפרדס נודע ברחבי הארץ, גם ביחסים הטובים ששררו בין הבעלים לבין הפועלים. שכר העבודה היה גבוה מהמקובל במושבות, והפרדס שימש כ'מקלט עבודה' למובטלים בתל אביב בעונות מצוקה[65]. גולדברג הוא ששילם את הסכום העיקרי (7,500 לא"י) לרכישת אחוזתו של סר ג'ון גריי היל[66], הקרקע שעליה נבנתה האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים, והעביר את האדמות לרשות הקק"ל[67].  גרשון גרא שהתחקה אחר הביוגרפיה שכתב, אודות  יצחק לייב, תיאר באכזבה: "עליתי להר הצופים והלב רחב. חזונם של הראשונים קם והיה לתפארת. מאות סטודנטים מן הארץ ומן הגולה ממלאים את בנייני האבן הירושלמית. כל בית על שם תורם, תבוא עליו הברכה. כל חדר, אולם ומסדרון על שמות תורמים – תבוא על כולם ברכה… סבבתי והלכתי, שאלתי וחיפשתי – רק שם אחד נעדר, נעלם ואיננו, שמו של הנדיב הבלתי ידוע. לפתע חשתי בושה. הרגשתי שאני עושה עוול לאדם הזה. האם יצחק לייב היה רוצה שארדוף אחריו עם הכבוד האבוד?"[68]. חותמו של גולדברג הוטבע גם בתחום העיתונות הציונית בארץ ובעולם. הוא ערך והוציא לאור את ביטאון ההסתדרות הציונית "העולם" והיה ממוציאי העיתון העברי "העם". כן היה ממייסדי השבועון "הדור" והיומון "היום". לאחר עלותו ארצה, ייסד את עיתון "הארץ" בגלגולו הראשון. וב18ביוני 1919 ראה אור היומון 'חדשות הארץ'. בגיליון הראשון, שראה אור, השתתפו טובי הסופרים והעיתונאים בארץ ישראל, וביניהם גם אליעזר בן יהודה ואיתמר בן אב"י. גם זאב ז'בוטינסקי כתב בעיתון 'הארץ' ועיצב את הלוגו שלו..[69]. יצחק לייב גולדברג ואשתו רשל, תרמו את המגרש והלבנים להקמת תיאטרון 'הבימה'[70]. בני הזוג תמכו בתיאטרון זה במשך שנים ב'הבימה' וגם ב'תאטרון הארץ ישראלי' – התא"י, כבר מימיהם הראשונים בארץ.

בן הזקונים של גולדברג, בנימין-זאב (1905–1929), סיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה ויצא ללמוד מכונאות בלונדון. בשנת 1927 שב ארצה, ופנה לייצר נשק במפעל "חרושת העמק". ברגע ששמע בנימין בתל אביב על תחילת המאורעות בירושלים, כבר ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, רכב על אופנוע אל תלפיות והיה בין מגיניה המעטים. משם יצא להגן על שכונת "מקור חיים". הוא פינה את הנשים והילדים באוטובוס ועבד ללא הרף, עד יום ראשון בבקר. ביום ראשון שמע על ההתקפה על תל אביב, יצא לשם ברכבת הראשונה. בדרכו ראה את חוות אביו שרופה. הוא רצה לרדת לסייע, אך מנהל התחנה הודיע לו שכולם פונו לתל אביב. כשיצא להגן על יהודים שהותקפו בבית החרושת לספירט, נפל עם עוד שלושה מחבריו (יוסף ברקוביץ, משה הררי ואייזק פיינגולד). חמישה נפצעו. ב"ז גולדברג הובא לקבורות בבית הקברות טרומפלדור. מילותיו האחרונות היו: "אבל ארץ ישראל תהיה בכל אופן שלנו". גולדברג השכול כתב ביומנו, הלום צער:"ריבונו של עולם, מדוע ייסרתני? המעט הקרבתי קורבנות בימי חיי לתחיית הארץ ובניינה, שאחרי כל זה הוטל עלי עוד קורבן של דם? פשפשתי במעשי אולי חטאתי ועוויתי ומשום כך נגזר עלי שאקריב את בני היקר למולדת"[71].

בתגובה להתקפה זו, פרצו יהודים ועמם השוטר שמחה חינקיס (חיינקיס), לבית ערבי באבו כביר והרגו ארבעה אנשים, ביניהם אישה וילדה[72]. חינקיס היה נסער לאחר שחברו הטוב נהרג בזרועותיו ממש. בספר "בלדנא פלסטין" מופיע התיאור הקשה הבא: "הם ביתקו את בטן האב וריסקו את ראשיהם של בן אחיו ואשתו ובנו, שהיה באותה העת בן שלוש"[73].

ראו בהרחבה: מעשה נקם של יהודים במאורעות תרפ"ט.

יש לציין כי ההיסטוריוגרפיה ניסתה להציג את מעשהו של חינקיס כאקט של הגנה עצמית ופגיעה בפורעים[74]. הם זכו בחנינה כעבור מספר שנים, לכבוד יום הולדתו של מלך בריטניה, ג'ורג' החמישי[75].  חינקיס, קיבל עם שחרורו, קרקע מגולדברג, בשכונת תל בנימיןגרא כותב כי לא ניתן כלל להעריך את היקף ההנצחה שיזמו ההורים לזכר בנם. "דומה ולא נותר מוסד חינוכי בארץ ובווילנה שלא הוקמו בו קרנות לצמיתות, לשם הענקת מלגות לימוד לנזקקים". עיריית רמת גן קראה בית ספר על שמו של בנימין והמחווה ריגשה את ההורים השכולים שהעבירו לעירייה שי של 4508 דונם[76]. למרות זאת, ברחבי רמת גן, אין כיכר, רחוב, או שלט, המזכיר או מנציח את התרומה הזו ואת תורמיה"[77] . הזכר היחידי לפעולתו של גולדברג בעיר, שכונת 'תל בנימין', שהוקמה על אדמותיו ברמת גן.

בשנת 1935 נסע עם רחל רעייתו לקונגרס הציוני ה-19, והוא בן 75. שהתקיים בלוצרן. שם נפטר מהתקף לב. בצוואתו הותיר את מחצית רכושו בסך של 75000 לירות לקרן הקיימת לישראל – כדי שתשקיע אותם 'לצרכי הספרות העברית ולתרבות העברית בארץ ישראל', וזו היא ללא ספק התרומה הגבוהה ביותר שהוענקה אי פעם לקק"ל.

לסרטון על יצחק לייב גולדברג

ראו בהרחבה באתר זה: המושבה הרטוב (בהכנה).

תחנה מס' 5: חולדה

עניינינו במקום הוא באנדרטת העבודה וההגנה ובית הרצל.

יער הרצל

לאחר מותו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, בשנת 1904, הוחלט לטעת בחולדה יער לזכרו ולבנות במרכזו, בית מרשים על שמו.

ב-1907 החלו בנטיעת עצי זית ביער. הוקמה משתלה בבית עריף, באזור בן שמן של היום. רופין מינה את האגרונום משה ברמן, כמנהל העבודה בחוות בן שמן[78]. ברמן היה בעל מקצוע מוכשר, אולם לא היה לו קשר נפשי ושותפות אידיאולוגית עם צעירי העלייה השנייה ולכן הסתכסך עמם מיד בתחילת העבודה, בעיקר משום שהעדיף להעסיק בנטיעות פועלים ערביים[79]. נטיעת יער על שמו של הרצל, על ידי פועלים ערבים, עוררה התמרמרות בקרב הפועלים היהודים. לאחר משא ומתן סוכם על שילוב פועלים יהודים במשתלה, לצד פועלים ערבים. עם זאת, קבוצת פועלים מהמושבות באזור, שהגיעה לביקור במשתלה, התכנסה לאספה וכשהתלהטו הרוחות,  כמה פועלים עקרו כמחאה את השתילים שנטעו הערבים, אך כדי לא להזיק לקרן הקיימת נטעו אותם מחדש.

ראו גם, באתר זה: זרם הפועלים בעליה השניה

חוות ההכשרה בחולדה

ב-1909, הוקמה, סמוך לכפר הערבי ח'ולדה (כיום משמר דוד), חווה של ההסתדרות הציונית להכשרת העולים ארצה ובה משק חקלאי מגוון. במקום נבנה הבית המפואר שנקרא על שם הרצל[80]. החווה של חולדה נוהלה על ידי האגרונום לואי בריש, אולם האווירה היתה עכורה, והיחסים בין המנהל לפועלים לא הבטיחו טובות. חוסר ניסיון ויידע מועט על תנאי האזור הקשו על עבודת הנטיעות. מתוך 12,000 שתילי הזית, נקלטו רק 3000. תחת מחליפו, האגרונום יצחק וילקנסקי, שינתה חולדה את פניה והפכה לחוות לימוד. לכרמי הזיתים נוספו עצי בוסתן, חורש ויער, וביניהם שקדים, אורנים, שיטים, ברושים וחרובים, יחד עם לול, רפת, שדות פלחה ותעשייה חקלאית מקומית שהפכו את המקום למשק מעורב. החווה בחולדה, ביחד עם חוות הלימוד בבן שמן, נחשבו בציבור הפועלים הארצישראלי לבית יוצר למשק חקלאי, עבודה עברית, וראשית הווי פועלי עברי עצמאי[81].

בימי מלחמת העולם הראשונה, עזבו מרבית הפועלים או גורשו, והחווה שממה. הפועלים המעטים שנותרו בחווה, התמודדו עם מחסור קשה במים ועם הארבה שפשט בארץ וכילה את הנטיעות. בתום המלחמה, התיישבו בחולדה קבוצות של חלוצים, בינהם היו זאב סמילנסקי, ואהרון בן ברק, שהיה ממייסדי נהלל. הסופר יזהר סמילנסקי נולד כאן. ביער ניטעו בעיקר אורנים, שגידולם עלה יפה. היה יער עצי סרק הראשון בארץ ישראל. כשהחלו הרוחות להתחמם, התעלמו המגינים מההתלהמות הלאומית הערבית ולא התעניינו באירועי הכותל המערבי בסתיו 1928, שהסלימו למאורעות הדמים של תרפ"ט. בליל חמישי ה-22 באוגוסט 1929, הופיעו לקראת חצות, שני שוטרים. הם הנחו את השומר להיות ער לקורה סביבו ולהזעיק אותם בשעת הצורך. ביום שישי ה-23 באוגוסט, קיבלו ידיעה על האירועים בירושלים וקראו לעזרה ממפקדת ה'הגנה' בתל אביב.

בשבת אחרי הצהרים הגיעו לחולדה יעקב אברמסון, איש 'השומר ' לשעבר[82] להגיע. ואפרים צ'יזי'ק ממנחמיה[83]. אברמסון אסף את הגברים ולמד על מצב הנשק ועמדות ההגנה. בחולדה היה ארגז נשק ממשלתי ובו כ-12 רובים קנדים (ברישיון) ועוד כמה רובים ורימונים בלתי חוקיים מורשת הגדוד העברי[84]. אברמסון וצ'יזיק הורו לאלתר לחפור שוחות, למלא שקי חול ולנקות את  כלי הנשק. וכן, הדריכו השניים, את אנשי החווה, בשימוש בנשק. ביום ראשון בבקר, הגיע אוטובוס מטעם המשטרה, אסף את מתיישבי כפר אוריה והעביר אותם לרחובות. בעוברם דרך חולדה, יעצו להם השוטרים, אנגלים וערבים, להצטרף אליהם ולעבור לרחובות. הם סירבו בנימוס אך פינו את הנשים והילדים. נותרו במקום 18 חברים. בהמשך היום, הגיעו לחולדה עוד כעשרים חברי "הגנה" מתל אביב ומרחובות, שהחלו לבצר את המקום. ביניהם גם יהודה סנדלר, איש הגנה מנוסה,  שמונה כ"שלישי" לפיקוד, אחרי אברמסון ואפרים. היום והלילה שלאחריו עברו בשקט יחסי, למעט ניסיון של ערבים, להצית את הגורן, אך השומרים הניסו אותם ביריות. בבקר יום שני, דיווח הצופה על הגג, דיווח כי הערבים בכפר ח'ולדה, מתכנסים לאסיפה תחת עץ התאנה. אחר זיהה ערבים נוהרים מכפרי הסביבה[85]. בשעה 18:30,  נפתחה ההתקפה על חולדה. המון עצום נהר לכיוון הגורן והחורשות ולא נרתע מפני היריות. הפורעים העלו את הגורן באש והלהבות האירו את חשכת הלילה. הם הקיפו את מתחם המשק והחלו לפרוץ אליה. אפרים צ'יזיק הציב את האנשים בחצר, בחמש חוליות הגנה מסביב. לפי העדויות, הוא היה כל הזמן רגוע לגמרי, שלט בעצמו היטב, נתן פקודות והיה "חזק כפלדה". החצר לא היתה מבוצרת כראוי ובלתי מתאימה להגנה. המקום המוגן העיקרי, היה הבית העומד מאחורי החצר, במרחק של כמאה מ' ממנה. אפרים הספיק לתת פקודה, "מהר לסגת אל הבית". הוא עצמו  הספיק להגיע סמוך לפתח הבית , שם נפגע מכדור. אברמסון שאל אותו: "מה לך"? אפרים השיב "אני מת" ובאנחה כבדה הוציא את נשמתו. לאחר מות אפרים, המגינים תפסו עמדות סמוך לחלונות הקומה השנייה וצלפו על הערבים הבוזזים. בשעה 23:00 הגיע כוח בריטי ודרש להפסיק את האש, משסירבו הערבים להפסיק את ההתקפה, פתחו עליהם הבריטים באש. השוטרים הבריטים עזבו ובשטח נותרו רק הקצין והשוטר הערביים. ההתקפה התחדשה, ובשעה 01:00 אחר חצות, שבו השוטרים הבריטים בכוח גדול וציוו על המגינים לעזוב מיד. אבל סירבו לקחת את גופתו של אפרים צ'יזיק, רק ב-31 באוגוסט 1929 חזרו לחולדה כמה מהמגינים, ביחד עם בני משפחתו של אפרים והביאו את גופתו החרוכה לקבורה באדמת חולדה[86].

הקרב תואר בשירו של יהודה קרני, בו הוא מצדיע ל"לביאים", גורי יהודה, שעמדו בגבורה. קרני גרם לרבים לטעות בעניין מספרם של מגיני חולדה, לאחר שנקב בשירו במספר "עשרים ושלושה" . השוטרים הבריטים מנו את המגינים בשעת הפינוי ומספרם עמד על שלושים וארבעה.

החולדאים

לא ביישו את העם

היה ליל גבורה

לילה קר, לילה חם

זרמו אלפים

אלפים ערבים

ובחולדה –

ארבעה ושרים לביאים

החורשה נשרפה

החצר כבר שדודה

הייסוגו מחולדה

גורי יהודה!

והם מתבצרים

בביתם מבנים

אפרים נפל-

חי שלושה ועשרים

היה לילה קר

לילה חם, בחורים

נעתקו המילים

אך דיברו כדורים

ושלושה ועשרים

בחורי ישראל

האדירו בקרב

אחרי חצות ליל

אפרים צ'יזיק

צ'יזיק, שהפך לאחר מותו לסמל לעמידת הגבורה של חולדה בתרפ"ט, לא היה איש חולדה. למעשה נקלע במקרה להגנת המקום עליו הקריב את חייו. בשנת 1906 עלו אפרים ארצה עם הוריו (בריינה ושמואל) ואחיו (שרה, חנה, ציפורה, מניה, חיה, רבקה, אהרון וברוך). במהלך נדודיה בארץ, ישבה המשפחה בסג'רה,[87] במושבה כנרת, ולבסוף השתקעה במושבה מלחמיה (היום מנחמיה). בתום המלחמה הגדולה, יצא צ'יזיק ליפו, מטעם המרכז החקלאי והשתלם שם בווטרינריה. מאוחר יותר התגייס ל'גדוד העבודה' והועסק כווטרינר בעין חרוד ובתל יוסף. בי"א באדר תר"פ נהרגה אחותו שרה צ'יזיק, בהגנת תל חי. אפרים הוא שהודיע למשפחה על האסון והוסיף: 'הלילה לנו להתאבל ולהאשים את מישהו באבדן אחותנו… והננו מוכנים למלאות את מקום הנופלים". לאחר נפילתה, כתב אפרים לאחיו: "אל לכם לשכוח שבמאה ה-20 הננו כעת; במאה שרק בדם אחינו ואחיותינו נרכוש לנו את הארץ. בלב נכון ובטוח הקריבה שרה אחותנו את עצמה. נעשה גם אנו כך בשעת הצורך[88]. במאורעות תרפ"א (מאי 1921) הגיע צ'יזיק לתל אביב ונפצע בשכונת נווה שלום, כאשר פורעים ערביים ניסו לפרוץ אליה. לאחר מכן שב לעבוד במשק הוריו במלחמיה. עלם יפה תואר ורב כישרונות, היה התגשמות האידאל של בן הארץ. פרש, ספורטאי , אוהב טבע וחובב שירה ועם זאת לוחם ללא חת – על כל זאת זכה להערצה עוד בחייו . ניכר כי לוחמי חולדה רחשו לו יחס מיוחד, יחס שהתעצם מאוד לאחר מותו . לימים, לאחר שנפל עמירם בלניקוב (חיה צ'יזיק נישאה לשומר חיים-דב בלנקוב), בפעולת פלמ"ח וחי"ש בשרונה, נגד הצבא הבריטי, אמרה גולדה מאירסון:  "וו א שרייפה – דורט איז א – צ'יזיק" =במקום בו בוערת שריפה, שם ימצא אחד מבני צ'יזיק. היישוב היהודי בארץ-ישראל, שעשרות מבניו נהרגו במאורעות תרפ"ט ומאות נפצעו , נותר המום ומושפל. חוסר הארגון והיעדר היכולת להתגונן העלו בזיכרונם של רבים את מראות הטבח בעיירות שמהן נמלטו באירופה. בתוך אווירת הנכאים, נמצאה נחמה פורתא בעמידתם של לוחמי חולדה, מעטים מול רבים המשיבים למתקיפיהם מלחמה שערה.

התיישבות חלוצי 'גורדוניה'

החווה עמדה בשיממונה במשך כשנה. בשנת 1931 התיישבה בחולדה קבוצת חלוצים מתנועת 'גורדוניה' א', מחדרה (מוצאם מפולין) והחלה בעבודות שיקום ונטיעות ביער השרוף, במטעי הזיתים והפרי ובשדות הפלחה. גורדוניה הייתה תנועת נוער ציונית שדגלה בערכי א"ד גורדון, ממייסדי "דת העבודה": הגשמה, ציונות עובדת (עבודה עצמית) וחינוך האדם. בשנת 1937 עזבו אנשי "גורדוניה" את החווה ביער הרצל ויצאו להקים את קיבוץ חולדה, כקילומטר מערבית ליער, בגבעה סמוכה, שהיתה נוחה יותר למגורים ולפיתוח משק חקלאי. בשנת 1938 החלו החברים לעבור למה שכונה "הנקודה החדשה", היא חולדה של היום.

במלחמת הקוממיות הייתה חולדה לתחנת התארגנות ויציאה של שיירות וכוחות לירושלים הנצורה. עם קום המדינה, היוותה יעד להתקפות מטוסי האויב אשר נמשכו כ-8 ימים רצופים, עלו בחייהם של שני חברים, נזק רב לרכוש והביאו ליציאת הנשים והילדים לגלות בתל אביב, למשך כשלושה חודשים. חולדה הייתה הקצה המערבי של "דרך בורמה" וממנה נמתח קו השילוח שהוביל מים לירושלים

אנדרטת העבודה וההגנה

אנדרטת 'עבודה והגנה' הוקמה בידי הפסלת בתיה לישנסקי ,בשנים 1937 – 1929, כמצבה על קברו של אפרים צ'יזיק,

הפסלת, בתיה לישַנְסקי (1900– 1990) הוגדרה על ידי זלמן שזר, כ"נביאת האמנות שאיננה עובדת אלא לאלוהים בלבד". אחותה רחל- גולדה לישנסקי, ידועה כרחל ינאית בן צבי. הן לישנסקי והן חברי הוועדה ראו בהקמת האנדרטה פרשייה הרואית בפני עצמה; פרשייה זו נמשכה שבע שנים תמימות. לישנסקי דימתה את עבודתה על האנדרטה לסיפור יעקב אבינו, שעבד ברחל פעמיים שבע שנים[89]. תחילה בחרה את האבן במחצבה בבית צפאפה שבדרום ירושלים. בשלב הראשון, שנמשך כשנה וחצי , שהתה לישנסקי במחצבה ופיקחה על הוצאת גוש הסלע, שמשקלו היה ארבעים טונות, ועל עיבודו על פי תכנית ראשונית שהכינה. בשלב השני , שנמשך כשנתיים, פעלה לישנסקי להעברת גוש האבן הענק לאתרו בחולדה, משימה שלא היה לה תקדים בארץ[90]. לאחר שני ניסיונות כושלים להעברת האבן, שהובילו לשתי עגלות שבורות, נאלצה לישנסקי להסכים לניסור האבן לשתיים והיא הועברה בשני חלקים.

לישנסקי הגיעה לחולדה בשנת 1931 או ב 1932- לכל המאוחר. הקשיים בהם נתקלה במהלך שבע שנות עבודתה, העצימו את חוויית הקמת הפסל והוזכרו בנשימה אחת עם סיפורה של חחולדה ומאורעות תרפ"ט. לצד אנדרטת 'האריה השואג' שהקים מלניקוב ב-1934 בתל חי, היה זה מפעל ראשוני של הנצחה באמצעות פיסול מונומנטלי בקרב היישוב בארץ ישראל. בדומה לאנדרטה בתל-חי הייתה, ראשיתה של האנדרטה בחולדה, בהבטחה גדולה לזיכרון ולהנצחה מחד גימא ולייצוג מערכת סמלים, שיהוו מופת מחנך לציבור הרחב ולדורות הבאים מאידך גיסא. אולם ההבטחה נכזבה בחלקה והאנדרטה נשכה ונזנחה. נירית שליו כליפא ניתחה את האנדרטה במאמר מיוחד, בו היא מפרטת: "האנדרטה נבנתה משני גושי אבן גיר ירושלמית קשה המכונה בערבית "מיזי אליהודי", ומידותיה 300 ס"מ 200 % ס"מ 150 % ס"מ. באבן העליונה מפוסלות שלוש דמויות, המופיעות בפלג גופן העליון. העליונה מביניהן היא דמות גברית לבושה בבגד, הניכר על פי צווארון מחודד צלעות. היא מתרוממת מעל לדמויות האחרות, פניה מופנות לכיוון דרום והיא נושאת מבטה הרחק אל האופק. ידה הימנית שלובה מאחורי גבה ואוחזת ברימון. יד זו היא הפרט המפוסל היחיד בחלקו האחורי של הפסל, שנותר לא מעובד. הראש מחוטב, עשוי במפסלת עדינה. היד השמאלית מתרוממת בהנפה מעל ראשי שתי הדמויות האחרות וממנה ומטה נמשכת מעין כנף המסוככת על הדמויות. גם הדמות הגברית האחרת, שמתחת לדמות העליונה, נושאת מבטה לכיוון דרום. היא לובשת מעיל ושערה סדור על מצחה, בשתי קבוצות תלתלים. ידה השמאלית אוחזת בכתפה השמאלית של דמות האישה. הדמות התחתונה ביותר היא דמות נשית, פניה מופנות לכיוון המנוגד למבטן של שתי הדמויות הגבריות. שערה אסוף בקפידה וגולש לעבר עורפה. ידה השמאלית קפוצה ומונחת על כתפה הימנית. שתי הדמויות התחתונות נחצות בקו המותן על ידי קו חיתוך האבן. בחלק התחתון מפוסלים כלי עבודה ואלומות שיבולים. לצד הדמות הגברית השמאלית ניצב קלשון ועל ידו חרמש, הנשען על הדמות הנשית. קבוצת שיבולים עולה מתחתית הפסל עד למותניה של האישה. בקו אופקי בתחתית הפסל ניצבת מחרשה ובמקביל לה מעדר וגלגל עגלה. מאחורי הגלגל מתרוממת אלומת שיבולים גדולה המפוסלת כמעט כולה כגוש מחוץ לפסל; השיבולים משורטטות לפרטיהן בסיתות עדין. קו החיתוך של האבן חוצה את האלומה במרכזה. העבודה נעשתה כמעט כולה בסיתות גס, למעט ראשי הדמויות, העשויים מקו הצוואר בעבודה עדינה. למרגלות הפסל, על הקבר, נכתב: "פה נפל אפרים צ'יזיק בהגינו על חולדה. זכר עולם למגיני המולדת'" ובתחתית הלוח: "תל-חי התר"פ – חולדה התרפ"ט'" [91].

שרה צ'יזיק נולדה בעיר טמאשפול שבאוקראינה. ביולי 1907 עלתה עם מרבית משפחתה לארץ ישראל, כשנה לאחר עלית שני אחיה, ברוך וחנה. משפחת צ'יזיק התגוררה תחילה בסג'רה ובהמשך במושבה כנרת, שם מתה אחותה, רבקה, בעת עבודתה בייבוש ביצות הירדן. ב-1913 השתקעה המשפחה במושבה מנחמיה ושם השלימה צ'יזיק את לימודיה. לקראת טקס סיום בית הספר שבמנחמיה, כתבה שרה חיבור על  משה ברסקי, איש דגניה ועל יוסף זלצמן מכנרת[92], אשר לתפיסתה נהרגו על קידוש השם בעת שהגנו על העם והארץ ונפלו כגיבורים. בסיום החיבור הוסיפה שרה על הנופלים: "הלוואי יהי חלקי עמהם"[93].  ב-1916 עברה צ'יזיק לעבוד בפתח תקווה, עם קבוצת פועלות שארגנה חנה, אחותה. במהלך הלוחמה, בין הצבא הבריטי לצבא העות'מאני בארץ ישראל, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, חצתה שרה ברגל את קווי האש והגיעה לבית הוריה במלחמיה. מסע הדורש אומץ ויכולת גופנית גבוהה. לאחר כיבוש צפון הארץ מידי הטורקים, עברה שרה ליפו, כדי לסייע לאחותה, חנה, בנטיעת חורשה בסמוך לגימנסיה הרצליה. ביפו פגשה שרה את יוסף חיים ברנר, שהשפיע עליה רבות. השהות ביפו ותל אביב העיקה על צ'יזיק והיא התלבטה האם לעלות צפונה לאילת השחר או לסייע לאחיה ברוך צ'יזיק, בהקמת מוזיאון חקלאי בירושלים.

בחורף תר"ף 1919-1920 נקלעו למצוקה רבה היישובים היהודים בגליל העליון: מטולה, כפר גלעדי, תל חי. קריאה נרגשת לצעירים לבוא לעזרה פורסמה בכתב העת "קונטרס" של "אחדות העבודה". באזכרה לזכר אהרון שר, חבר קבוצת כנרת, למרות שנשמעו קריאות, כי לא ניתן להגן על היישובים בגליל העליון ולסכן את המתנדבים, נערכה הצבעה והוחלט על תגבור הכוחות.

ראו באתר זה: מאורעות הדמים באצבע הגליל.

היישוב היהודי בארץ היה מצומצם בהיקפו ובאמצעיו והעזרה לישובים התעכבה מלהגיע. מסכת אירועים אלו נגעו לליבה של שרה. היא התייצבה במרכז המתנדבים בתל אביב. כששמעה שחבורת המתנדבים שארגן אברהם הרצפלד, התעכבה בטבריה, מיהרה שרה להשיגם. כאשר הגיעה, הודיעה לו שבכוונתה להצטרף לשיירה, הרצפלד ניסה להניא אותה מכוונתה, אך לשווא. הקבוצה שיצאה לתל חי נחלקה לשתים. צ'יזיק יצאה עם הקבוצה הראשונה, זו יצאה ברגל דרך ההרים, והגיעה לכפר גלעדי בשבת בצהריים. אך היא בקשה להיות קרוב למוקד המתיחות בתל חי או כפר גלעדי.

ראו באתר זה: הקרב על תל חי.

לאחר שנהרגה, אסף י"ח ברנר לקט ממכתביה ופרסם אותם. בכתבים אלו ניכרו כשרונה הספרותי ומודעותה החברתית. צ'יזיק כתבה על בעיית המגדר, על מעמדה ולסבלותיה של האשה באשר היא, והיהודייה במיוחד; בין השאר כתבה על הפרעות בפולין ובאוקראינה. "לבי כואב והנני נדה לאחי האומללים ובייחוד לאחיותי. הנה הן מתות מיתה אחת … גם בתור בנות העם העברי … וגם בתור בנות חוה, המין החלש! הה! מה נתעב, מה נבזה משפיל ומכֹוער"[94].

בנוסף לשני האחים, שנפלו בתל-חי ובחולדה, נראית דמות נוספת בפסל. הסברה המקובלת היא שזהו השומר בנימין מונטר, ששהה בחולדה בטרם עלה לגליל ונהרג בתל חי

למרות ההקבלה לפרשת תל חי, לא נתפסה פרשת חולדה כמיתוס ביישוב בדומה לתל חי. .אפרים צ'יזיק לא זכה למעמד מיתי כזה של יוסף טרומפלדור והאנדרטה של בתיה לישנסקי לא התפרסמה כמו פסל "האריה השואג" של אברהם מלניקוב בבית הקברות בתל חי.

בתיה לישנסקי

לישנסקי נהנתה מהערכה בינלאומית. היא הציגה תערוכות בסלון דֶז אנדפנדנט (Salon des Independents) בפריז בשנת 1926, בשנת 1930 בקהיר, בשנת 1953 במוזיאון סטדלייק באמסטרדם ובשנת 1962 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב. 1926. האנדרטה בחולדה היא הראשונה מתוך תשע בסך הכול. בתיה לישנסקי לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים, לטענתה מהוות עבודותיה המשכיות לעצמה. לישנסקי הציגה במוזיאון סטדלייק באמסטרדם בשנת 1953 ובשנת 1962 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב.

חייה היו לא קלים ורצופים משברים אישיים, מה עוד שוונדליזם והרס עבודותיה חדשות לבקרים לא הוסיפו לבריאותה הנפשית והיא ניסתה להתאבד פעמיים. היא נקברה בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב. בין פסלי חוצות ואנדרטאות שיצרה, אפשר למנות את[95]:

• לורד מלצ'ט [96](1934) – הניצב ליד ביתו של מלצ'ט ביישוב תל מונד[97].
• אנדרטת הנופלים בבית קשת’ לזכר בן אחותה, עלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי, שנפל בקרבת בית קשת במלחמת העצמאות.
• אנדרטה לנופלים (1952) בכפר יהושע[98].
• אנדרטה "משואה לתקומה" בקיבוץ נצר סירני.
• אנדרטת השלום שנוצקה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים בשלוש תבניות, וניצבת בירושלים, קהיר ווושינגטון.
• מגש הכסף – בפתח בית הנשיא יצחק בן צבי, בשכונת רחביה בירושלים.
• פסל השלושה בקיבוץ עינת.

ב-1943 כתב אפרים תלמי, פואמה על ההווי אשר התרקם סביב מצבתו של אפרים בשנות הארבעים[99].

מהאנדרטה יוצאת דרך עפר לכיוון חולדה, שמצדיה שדרת דקלי וושינגטוניה. הדרך מסתיימת במצפה טל, על שם סגן טל צמח, יליד חולדה, שנהרג בפעילות מבצעית בשנת 2002.

מצגת הסיור

הערות

[1] דוד פּוֹלוּס (Polus;‏ 1893 – 1975) היה פסל שעלה מוורשה בירת פולין לארץ ישראל בסוף העלייה השלישית. היה חבר בגדוד העבודה ובקבוצת החוצבים של יצחק שדה. את פסלו הראשון סיתת במגדל צדק: פרוטומה של אהרן דוד גורדון. פולוס נהג לנדוד ברחבי הארץ. הוא התגורר בקיבוצים שונים ופיסל בהם: ברמת דוד, בתל יוסף בבית אורן וברמת רחל. היה לו צריף בשכונת מחלול בתל אביב, שם נהג להתבודד ולעסוק בתכנון עבודות חדשות. מאוחר יותר עבר לירושלים והתגורר בעשרים השנים האחרונות לחייו בצריף אחר, בלבה של חורשת אורנים ליד מחנה אלנבי. ביצירותיו הריאליסטיות יש מוטיבים הרואיים המתארים את תקומת העם היהודי בארצו. פולוס השתמש בחומרים מקומיים פשוטים וזולים יחסית, כמו בטון וטיח על רשתות ברזל. הדבר גרם לבלייה מוגברת בפסליו וחלק מהם עומדים בפני כליה. (ראו בהרחבה: ארנון לפיד, מסע אחרי הפסל שנעלם מן העין): אביב בארי מרמת דוד, משרטט בספר-מחקר את דיוקנו הטרגי של הפסל דוד פולוס, שנוסף על פסלו המפורסם – אלכסנדר זייד על הסוס – התעקש לעשות דווקא אמנות, ודווקא בקיבוצים, (ראו בהרחבה: דוד בארי, "דוד פולוס – פסל נודד בארץ"; "מכון קק"ל לחקר ההתיישבות והציונות"; מסע אחרי הפסל שנעלם מן העין, mynet קיבוץ, 3 ביולי, 2011).

[2] . שורשים ברמה, עמ' 24.

[3]  י. ע., "ההתקפה על הישוב היהודי בתרפ"ט", לקט מקורות, חיפה תרפ"ט

[4] ספי בן יוסף, מדריך ישראל החדש, הוצאת כתר, ירושלים, 2001,  כרך 11, עמ' 207.

[5] מתוך "מאויב לאוהב", סיפור קצר של עגנון. .

[6] פרופ' יהושע בן אריה, הדרום היהודי, ירושלים, 2007

[7] ולא "למעלה מאלף דונם" כמובא בכמה מקורות, ביניהם יצחק שפירא, ירושלים מחוץ לחומה, עמ' 150.

[8] . גדעון ביגר, בינויה של ירושלים, עמ' 183.

[9] . רות קרק ומיכל אורן-נורדהיים, ירושלים וסביבותיה, עמ' 45–49.

[10] כך למשל: נ' גולדשלגר , ע' עמית-כהן ומ' שושני, 'רעיונות ירוקים בשנות העשרים של המאה העשרים : תכנון

שכונת אחוזה בחיפה' , קתדרה, 109( תשרי תשס"ד) , עמ' 87 -110.

[11] P. Hall, Urban & Regional Planning, Penguin Books, England, 1974, pp. 42-45

[12] גדעון ביגר, "עיר גנים ושכונות גנים" קתדרה, 112, תמוז תשס"ד, עמ' 175-177

[13] ש"י עגנון, "האש והעצים", עמוד 238

[14] בספטמבר 1987 הוכרז בית עגנון כאתר לאומי.

[15] ראה מאמרו של מגן ברושי: http://www.haaretz.co.il/literature/study/1.1407959

אף שלא היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית, היווה קלויזנר מקור השראה לימין הציוני ומועמד מטעמה כנגד כל הסיכויים לנשיא המדינה מול מועמד המפלגה השלטת חיים ויצמן . ערך את עיתון השילוח בשנים 1903-1927 וספרים רבים. מחידושי השפה: קרנף, מגדלור, מאובנים, ירחון, עיפרון, קרחון, שקערורית, חולצה, מנוף, בדיה ועוד מילים רבות.

[16] המטרה של משקי הפועלות היתה להכשיר את החלוצות בעבודה החקלאית ממנה היו רחוקות בגולה מרחק רב ולהפוך את הנשים לחלק משמעותי ושווה לגברים בשוק העבודה. משק הפועלות הראשון נוסד בנחלת יהודה ב-1921, על ידי חנה צ'יזיק, שעלתה לארץ מאוקראינה ב-1906, למדה ציור ואריגת שטיחים בבצלאל, והצטרפה לחוות הפועלות בכנרת, שם התיידדה עם א.ד. גורדון. ב-1921 יצאה לווינה להשתלם בחקלאות ולאחר שובה יסדה את משק הפועלות בנחלת יהודה. בשנת 1926 יסדה את משק הפועלות בצפון תל אביב.

[17]  "וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה", יהושע י"ח, 26

[18] ישעיהו, נ"ח, 11.

[19] יהודה זיו, רגע של מקום – סיפורים מאחורי שמות מקומות,

[20] תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד הלכה ג

[21] ראה להלן.

[22] האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ב, 'מוצא', עמ' 793. .

[23] ראו בהרחבה: רבקה אלפר, המתנחלים בהר, תש"ד, הוצאה מחודשת: אריאל, ירושלים תש"ס.

[24] מאיר ברוזה, מוצא – סיפור ארץ ישראל, הוצאת כרטא, עמ' 142.

[25] . מוצא, עמ' 143.

[26]ישראל עמיקם (עורך), ההתקפה על הישוב היהודי בא"י בתרפ"ט : עפ"י "ירושלים", "דבר הימים", "דבר הימים האלה", "דבר", "דאר היום" ומקורות אחרים לקט מקורות, חיפה תרפ"ט.

[27] שם, שם.

[28] . על השמורה, ראה בהרחבה: ‏מנחם מרקוס, הרי ירושלים סקר נוף, הוצאת החברה להגנת הטבע, עמ' 61‏.

[29] . דוד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, הוצאת יד יצחק בן־צבי ירושלים, 1994, עמ' 236‏

[30] . . י' ילין, זיכרונות לבן-ירושלים, ירושלים תרפ"ד, עמ' 30-31

[31] לימים, הרב מימון, שר בממשלת ישראל הראשונה.

[32] ההתקפה על הישוב היהודי בתרפ"ט, לקט מקורות, חיפה תרפ"ט.

[33] שם, ראו גם: ברוך גיאן, "מי ברכב מי ברגל", טבע וארץ, טבת תשנ"ד. חוברת 263, הוצאת החברה להגנת הטבע ינואר 1994‏.

[34] ראו בהרחבה: בן-ארצי, יוסי. "הרטוב – מושבה נשכחה בהרי יהודה", אופקים בגיאוגרפיה, 3 ,1977 (להלן: יוסי בן ארצי – מושבה), עמ' 123-140. ראו גם: יוסף קלויזנר, בהתעורר עם, ירושלים, 1962 עמ'  320-322

[35] כך למשל, רן אהרונסון, הברון והמושבות- ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בראשיתה, 1882-1890, ירושלים : יד יצחק בן-צבי, 1990

[36] י' בן ארצי, "הרטוב – מושבה ספרדית יחידה בארץ" בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, תל אביב, 1996, עמ' 48

[37] . יוסי בן ארצי, "הפרק הנוצרי בתולדות הרטוב", נופים , 9-10, (1978), עמ' 140-144.

[38] . ח' קשלס, קורות יהודי בולגריה, ב', תל-אביב, 1972.

[39] . יוסי בן ארצי, הר טוב – מושבה, עמ' 128.

[40] אברהם לונץ, "המושבה החדשה הר תוף", לוח ארץ ישראל לשנת תרנ"ז. ירושלים תרנ"ו, עמ' 76-73.

[41] . חוות חקלאיות, עמ' 102.

[42] א"ש הירשברג, בארץ המזרח, ירושלים תשל"ז, עמ' 266-267.

[43] א' גינצברג וא' זוסמן, דברי הביקורת לענייני המושבות בארץ הקודש, הועד לחברת התמיכה לבני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ואה"ק, אודסה תר"ס, עמ' 32 – 35, תר.

[44] . יוסי בן ארצי, הרטוב מושבה, עמ' 132.

[45] מחוות חקלאיות, עמ' 104.

[46] תיאור אחר מופיע אצל גרשון גרא, בספרו טוען שכי מלחמת העולם השניה עשתה שמות בהרטוב. ראו  "הנדיב הלא ידוע, עמ' 149

[47] . אחיותיו נמנו על אנשי השומר, אחת נשאה, לישראל גלעדי והשנייה לאלכסנדר זייד

[48] הנדיב הלא ידוע, עמ' 151

[49] שם

[50] תיאור אחר מופיע אצל גרשון גרא, בספרו טוען שכי מלחמת העולם הראשונה, עשתה שמות בהרטוב. ראו  "הנדיב הלא ידוע, עמ' 149

[51] אברהם בכר, "לתולדות מושבה ספרדית נשכחת", מזרח ומערב, עמ' 26.

[52] . מ. זגורודסקי, עמ' 337.

[53] חיים קשלס, עמ' 521.

[54] אברהם בכר, עמ' 16.

[55] יוסי בן ארצי, הר טוב – מושבה, עמ' 135.

[56] יהודה בן בסט, "הר-טוב, מושבה מבודדת בהרי יהודה",  2008, עמ' 138

[57] "חורבן הרטוב", "דבר", 5/9/1929.

[58] דרומי, שם.

[59] ש' לב עמי, ציוני דרך בקורות המושבה הרטוב, בן בסט, הערה מס' 235.

[60] ראו" י"ע, מאורעות תרפ"ט ,חיפה, 1929.

[46] יעקב פיכמן, יצחק ליב גולדברג חייו ופועלותיו" הוצאת משפחת גולדברג, עמ' 44 תל אביב תש"ה.

[61] . א' איילון (עורך), חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, תל אביב 1957, עמ' 559-563

[62] . יעקב פיכמן, יצחק ליב גולדברג חייו ופועלותיו" הוצאת משפחת גולדברג, עמ' 44 תל אביב תש"ה.

[63] הנדיב הלא ידוע, עמ' 15.

[64] יהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם בפרויקט בן יהודה.

[65] אריאל, עמ' 60

[66] יעקב ורמן, ‏קרוליין אמילי גריי היל: הציירת האוריינטליסטית מהר הצופים, קתדרה 112, תמוז תשס"ד .

[67] שולמית לסקוב, "דמותו של נדבן (על י.ל. גולדברג חובב ציון שעל אדמתו קמה האוניברסיטה העברית)", עת-מול ו, 6 (1981), 14–16.

[68] הנדיב הלא ידוע, עמ' 172.

[69] מרדכי נאור, עמ' 15.

[70] מרדכי נאור, "מו"ל מגויס: חייו ופעולותיו של יצחק לייב גולדברג, המייסד והמו"ל הראשון של 'הארץ'", קשר 16 (1994), 97–105

[71] הנדיב הלא ידוע, עמ' 219

[72] את"ה, כרך ב', חלק ראשון, עמ' 327. אצ"ם, S25/4519; S25/4/184. ראה גם, ימי הכלניות, עמ' 268.

[73] בלדנא פלסטין, עמ' 265

[74] . ראה אתר האינטרנט של עיריית תל-אביב. שם : http://tel-aviv.millenium.org.il/NR/exeres/0A6536A2-CD20-4611-A0AF-242DD9A80E1E,frameless.htm?NRMODE=Published. ראה גם הנדיב הבלתי ידוע, על הריאיון שערך עם שמחה חיינקיס, שגם ב-1983 המשיך לטעון כי לא הרג את הילד והאישה, אלא רק פצע אותה (עמ' 215).

[75] . ראה תיק הוועד הלאומי העוסק במתן חנינה לאסיר שמחה חינקיס: אצ"ם .J1/1509/4

[76] הנדיב הלא ידוע, עמ' 223.

[77] שם, עמ' 225

[78] בשנת 1908 החליט המשרד הארצישראלי, בראשות ארתור רופין, להקים חוות חקלאיות’ לצורך הכשרת פועלים לעבודת האדמה ולהתיישבות. הוקמו חוות בחיטין, בכנרת, בבית עריף (בן שמן) ובחולדה והועמדו לרשותן מומחים לחקלאות ואגרונומים. כך מצאה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, שתפקידה העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ, את החוות החקלאיות כשיטה מתאימה למימוש תכניותיה.

[79] . י' בלוך, "מראשית כנרת ודגניה" בתוך, ספר העלייה השנייה (ערכה ברכה חבס, בהשתתפות אליעזר שוחט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז, עמ' 405-403

[80] לתיאום ביקור במוזיאון בית הרצל יש להתקשר ל"קו ליער", מרכז המידע של קק"ל: 1-800-350-550

[81] א. מ. קולר, לחולדה המתחדשת, דבר, 22 ביוני 1937

[82] יעקב אברמסון נולד בעיר אקרמן באוקראינה. בגיל שנתיים עלה עם משפחתו לראשון לציון. שלוש שנים מאוחר יותר עברה המשפחה לכנרת. יעקב למד בבית הספר ביבנאל. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר אל אחותו פסיה בתל עדשים ועבד שם בגן הירק. בהמשך הצטרף ל"גדודים העבריים",( וב-1920, הפר את שבועת האמונים לכתר הבריטי ויצא להגן על רוחמה. בהמשך עלה לשיקום הריסות כפר גלעדי, נרתם לאגירת נשק והברחתו, חזר לכפר גלעדי ובשנים 1928-1929, היה בין מקימי קב"א (קידוח בארות ארטזיים). באותה שנה, הוזעק על ידי ה"הגנה" להגן על חולדה. בתקופת מלחמת העולם השנייה עבד במסגרת "סולל בונה" בסוריה. כשנפטר, הובא לקבורה בחלקת השומר בכפר גלעדי

[83] שמה של המושבה שונה מ"מלחמיה", ל"מנחמיה" על שמו של הנציב העליון הרברט סמואל.

[84] קיצור תולדות ה'הגנה', עמ' 141.

[85] א' ברנר, "יום חולדה", עדות חתומה שניתנה בפני אריה לבנון, מנהל ארכיון גורדוניה בחולדה, ללא תאריך.

[86] "צ'יזיק הובל לקבורות", דבר, 2 בספטמבר 1929 (מודעה)

[87] דוד תדהר (עורך), "יצחק צ'יזיק", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1372

[88] יהודה עציון, בזיעתם ודמם, בני משפחות בלינקוב וצ'יזיק בבניין הארץ והגנתה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ט

[89] א' ברוך, 'האנדרטה הפרטית של בתיה לישנסקי' , הארץ : מוסף שבועי , 18 בדצמבר 1970 , עמ' 17 – 16

[90] א' אפשטיין (עורכת) , בתיה לישנסקי , תל-אביב, תשמ"ה 1988 – , עמ' 11

[91] שליו-כליפא, נירית, אנדרטת 'עבודה והגנה' בחולדה, קתדרה 102, טבת, תשס"ב, עמ' 104-105.

[92] ראו באתר זה: קברו הבודד של יוסף זלצמן: https://www.gilihaskin.com/%D7%A7%D7%91%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%93%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%96%D7%9C%D7%A6%D7%9E%D7%9F/

[93] כתביה, בתוך: בזעתם ודמם

[94] שם, שם.

[95] פסלים פחות מפורסמים הם: ראש של תאודור הרצל בגן "בית הראשונים" בהרצליה. ריקוד ההורה בכפר הנוער "אונים" בכפר סבא. פסל של בוגר-לוחם ב"כיכר הנופלים" בבית הספר החקלאי כדורי (1957). מעפילים (1986), בקיבוץ גלאון.

[96] סר אלפרד מוריץ מונד, הברון הראשון מלצ'ט המוכר גם בשם לורד מלצ'ט (באנגלית: Alfred Moritz Mond, 1st Baron Melchett‏; 23 באוקטובר 1868 – 27 בדצמבר 1930) היה תעשיין, איל הון ופוליטיקאי יהודי-בריטי, ממנהיגי יהדות בריטניה ופעיל ציוני. ב-1928 שכנע מונד קבוצת בעלי הון בריטים לא-יהודים להשקיע ברכישת קרקעות בארץ ישראל, כמיזם עסקי, ולצורך כך הוקמה "חברת מטעי ארץ ישראל". במהלך שנת 1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות באזור השרון, מצפון לכפר סבא, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות לחקלאי המקום. במקום נוסדה מושבה שנקראה על שמו של אלפרד מונד – תל מונד (כיום מועצה מקומית). אחד משבעת הבתים הראשונים במושבה היה ביתו של אלפרד מונד (כיום מוזיאון בית הלורד). בנוסף, רכש מונד שטח אדמה במגדל שעל שפת הכנרת מצפון לטבריה, והקים שם בית (וילה בסגנון אנגלי קולוניאליסטי) הידוע כיום כ"וילה מלצ'ט".

[97] ברחוב הדקל ליד בית מס' 44,

[98] ראו גם: סיור בעקבות ההתיישבות בעמק המערבי (בקעת יקנעם).

[99] אפרים תלמי, אפרים איש חולדה, תש"ג

[i]    A. F. Weber, The Growth of Cities in the Nineteenth Century, New York, 1989, pp. 344-345.

[ii]     ראה בהרחבה: H. I. Herzler, The History of Utopian Thought, New York, 1923

[iii]  E. Howard, Garden Cities of Tomorrow, London, 1902