סיור בעקבות "חומה ומגדל"

כתב: גילי חסקין

            לייתר הסיורים בארץ

חומה ומגדל הוא כינוי למבצע ההקמה של 52 ישובים חקלאיים יהודים מבוצרים, שהוקמו בארץ-ישראל, בימי מהומות-הדמים 1936- 1939 (מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט), בעיקר באזורי-ספר מרוחקים ממרכזי היישוב העברי. יש לציין שבכול המתקפה היישובית הזאת נבנו ששים ישובים, גם אם חלקם ללא מתכונת "חומה ומגדל"   ראו קודם, באתר זה: יישובי חומה ומגדל ראו גם: המרד הערבי  היישוב היהודי, שספג אבדות רבות במהלך המרד הערבי, לא נתפס לפאסיביות ולייאוש. אדרבא, המאורעות והצורך בתגובה היו גורם מדרבן לפעלתנות יישובית מאורגנת ויזומה בתחומים שונים, בתקופה זו חלו שינויים מהפכניים בהיערכותו הביטחונית של היישוב. שינויים אלו היו קשורים בהתיישבות 'חומה ומגדל', הופעת יחידות ניידות של מגינים ויצירת קווי הגנה של רצף התיישבות יהודית[1]. המוסדות ביישוב היהודי מיהרו לקבוע עובדות בשטח, בכל המקומות שבהם נרכשו אדמות[2]. ישובים אלו קמו בתקופת מהומות הדמים, בזמן שהשלטון המנדטורי התאמץ להוכיח שלא נשארו קרקעות פנויות להתיישבות וכי הולך וקרב הרגע בו תחולק הארץ. תכנית 'חומה ומגדל'. הציעה שיטת התיישבות חדשה, שהתקבלה על־ידי המוסדות המיישבים והצבאיים בארץ כפתרון להתיישבות באזורים חדשים[3]. הקמת יישובי חומה ומגדל היה מבצע שהחל להתגלגל כתגובה להחרפת היחסים בין יהודים לערבים בתקופת המרד הערבי הגדול. מאוחר יותר ניתן לו תוקף נוסף בשל מסקנות וועדת פיל ולפיכך הפך לנכס אסטרטגי במאבק על גבולות המדינה הריבונית. המטרה הייתה להזדרז ולקבוע עובדות בשטח באשר לגבולות ההתיישבות בארץ-ישראל. המצב המבודד והמסוכן של היישובים החדשים, בסביבה ערבית, הצריכו פעולה זריזה ומהירה בזמן ייסודם. זוהי שיטת התיישבות המאופיינת בחדירה מהירה לאזורי הספר – שטחים מבודדים ומרוחקים שהיו בבעלות יהודית. המתיישבים עלו לנקודות הללו מרצונם ונכונים לשמש כחוד החנית. הישובים החדשים שנוסדו בתקופת המאורעות נועדו לבלום את פעילות הכנופיות הערביות מחד ומאידך ליישב את האדמות שטרם יושבו ובכך ליצור רצף קרקעי של יישוב יהודי המרחיב את הממד הטריטוריאלי של המדינה היהודית שבדרך. במבצע "חומה ומגדל" לקחו חלק כל זרמי ההתיישבות, מהקיבוץ הארצי ועד בית"ר. בביצוע השתתפו קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל, מחלקות ההתיישבות של הסוכנות היהודית והמרכז החקלאי של ההסתדרות ומוסדות וגופים שונים אחרים. כאמור, מפעל זה נמשך כשלוש שנים. הסיור יתמקד בשלושה ישובים שהיו לסמלי התקופה: תל עמל (ניר דוד), טירת צבי וחניתה. ראוי להתעכב ליד בית אלפא, שעד לאותה תקופה היתה היישוב המזרחי ביותר בעמק. בבית אלפא ישבו אנשי תל עמל טרם עלייתם לקרקע ובבית אלפא התארגנו חברי טירת צבי ערב ההקמה.

בעלייתם של חלק גדול מהישובים, ולמעשה בכול הצד המנהלי של העליה, ניצח דוידקה נמרי, שנודע בכישוריו הלוגיסטיים בו זמנית היה גם לקצין המבצעים של המוסד לעליה ב' (בשנים 1937–1947). נמרי עסק במנהלות של למעלה משלושים מבצעי חומה ומגדל, מהעלייה לתל עמל ב-1936, ובהמשך העלייה לעין גב (פעמיים), לכפר רופין, נווה איתן ובית יוסף, לשרונה, למעוז חיים, לגינוסר ולחניתה.

תל עמל

תל עמל – ניר דוד הוא ישוב השוכן לגדות נחל חרוד, צמוד לגן הלאומי "גן השלושה" (סח'נה). מעל נחל חרוד הוקם ב-1993 דגם נאמן למקור של 'חומה ומגדל'. באתר ניתנת הדרכה. לאתר חומה ומגדל. ניתן לשלב את הביקור עם המוזיאון הארכיאולוגי הנמצא בתחום השמורה. בגן, הקרוי על שמם של חיים שטורמן, דוד מוסינזון ואהרון אטקין, נמצאת מצבה לזכרם. ראו באתר זה: חיים שטורמן, סיור בעמק חרוד, סיור בעקבות וינגייט. דרכי התקשרות: טלפון של הגן: 04-6586219. מוזיאון לארכיאולוגיה: 04-6586352. חומה ומגדל: 04-6581017. פקס: 04-6587822. מייל: ​[email protected]

סיפור עלייתו של תל עמל

קיבוץ ארץ-ישראלי א', של "השומר הצעיר" שכמנהג הימים ההם הכין עצמו במשך תקופה ארוכה לעלייה על הקרקע, במחנה הכשרה במושבה ובקיבוץ ותיק, ישב שנת ב- 1936 בקיבוץ בית אלפא. חברי הגרעין איבדו את אדמות תל שוך, כמה ק"מ מזרחית לבית אלפא, אך סולקו משם בפרוץ המאורעות וחיפשו דרך לשוב לשטחם לקראת עונת הגשמים. יש לציין כי שני השמות: "תל עמל" ו"ניר דוד" שמשו כשם הקיבוץ מלכתחילה. צבי לוריא, יו"ר ועדת השמות של הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי (אחיו, יהושע לוריא, היה אחד מחברי הקיבוץ). הציע את השם "תל-עמל" ונימוקיו: "תילים רבים יש בארץ, תילים חרבים ועתיקים. במקום בו תתיישבו בוודאי תמצאו תל כזה אותו תפריחו בעזרת העמל המבורך שלכם". כאשר ישבו חברי הגרעין בנחלת יצחק והסתיימה תקופת החכירה שם, הם התחילו לחפש מקום להתיישבות קבע והתעוררה הבעיה של מימון רכישת האדמות. מנחם גנוסוב, אביה של חברת הקיבוץ נחמה גנוסר, היה קשור לפדרציה הציונית בדרום-אפריקה שתרמו רבות לגאולת קרקעות בארץ-ישראל ובכללן קרקעות עמק בית-שאן. אולם, הנתינה הותנתה בכך שהיישוב הראשון שיעלה על הקרקע בעמק בית-שאן יישא את שמו של דוד וולפסון – נשיאה השני של ההסתדרות הציונית. כך הפכה תל-עמל, בעל כורחה, ל"ניר-דוד". ביובל הקיבוץ הוחזר השם "תל עמל" (בסוגריים) באופן רשמי. לפני פרוץ המאורעות נקבע שהוא יעלה להתיישבות בתל עמל בפתח עמק בית שאן, שעד אז לא ישבו בו יהודים. המצב הביטחוני המתוח הביא לדחיית העלייה. חברי הקיבוץ לחצו על המוסדות המיישבים שיאפשרו להם להקים את יישובם, אך החששות הצמיתו כול ניסיון כזה. רוח הדברים היתה שמדובר בפעולה מסוכנת מדי. הטענה היתה שעד שיתארגנו להגנה, יהרגו הערבים את כולם. "בתל-שוך היה מאהל בדווי, ועל כן לא אישרו לנו להקים מאהל שלנו במקום, אלא בשטח בית-אלפא. המרחק היה כשלושה קילומטרים וחצי, וחלק מן החברים היו הולכים יום-יום אל שפת האסי ומעבדים גן-ירק שפיתחנו. חברים אחרים עבדו בסלילת כביש עפולה-צמח, וקבוצה אחת עבדה בקו המתח הגבוה מנהריים. כשפרצו המאורעות ב-1936, שרפו הערבים את גן-הירק שלנו. שיקמנו מה ששיקמנו, אבל המרחק היה גדול והערבים הציבו לנו מארבים.  באחד מן המארבים הללו נפל חבר בית-השיטה"[4]. החלטנו לעבור לתל-שוך ויהי מה. אבל זה לא היה פשוט. הגדר של בית-אלפא היתה באותם ימים הגבול המזרחי של יישובי העמק.  פריצת הגדר היתה בעיה ביטחונית, אך יותר מזאת – בעיה פסיכולוגית". "לפני מאורעות 1936 התחלנו לעבד על שפת האסי גן ירק, בקרקעות שייעדנו לנו להתיישבות (עוד בטרם היה אישור לכך מטעם הקרן הקיימת והמוסדות המיישבים (הקרקעות היו בקרבת מאהל של שבט בדואי גדול). המאהל של הקיבוץ היה בבית אלפא והחברים, עובדי גן הירק, היו חוזרים בתום יום עבודה למאהל. באפריל אותה שנה פרצו ה"מאורעות", הבדואים שרפו את מחסן כלי העבודה, הצריף היחיד שהיה בשטח והשמידו את יבול גן הירק. הקיבוץ לא השלים עם המצב והחליט להקים פלוגת קבע שתחיה באוהלים בשטח גן הירק ותמשיך לעבדו. מספרים חברי תל עמל: "אנשי קיבוץ בית אלפא וועד גוש עין חרוד אסרו עלינו לפרוץ מזרחה והזהירו אותנו, שקומץ בחורים לא יוכל להתגונן בפני מאות הבדואים המזוינים. אזור זה היה באותה עת מעין "המזרח הפרוע". הבדואים הטילו חתתם על עמק בית שאן ועל בקעת הירדן בשתי הגדות  ובבית שאן היו באותה עת ארבעה שוטרים מנדטוריים בלבד..[5]. אנשי תל עמל לא ויתרו. חבר הקיבוץ, המהנדס שלמה גרזוֹבסקי (גור), יזם יחד עם פרופ' יוחנן רטנר, מראשי ה'הגנה', שיטת בנייה וביצורים, שבהמשך ננקטה הלכה למעשה בעשרות עליות על הקרקע: חומה של תבניות עץ, שביניהן מילוי חצץ, הקיפה חצר סגורה שמידותיה 35X35 מ' ושטה כ-1000 מ'.

ח

בשתיים מפינותיה הנגדיות נקבעו עמדות בולטות כלפי חוץ ובתוכה הוקמו ארבעה צריפים ובמרכזה הזדקר מגדל תצפית ובו זרקור[6]. מכאן השם: חומה ומגדל[7]. גדר דו-שיפועית הקיפה את הנקודה למניעת הגָעה של משליכי רימוני-יד ובקבוקי תבערה. חלקי המחנה העשויים עץ, הוכנו בעוד מועד והתכנית היתה להעבירם מפורקים לנקודת היעד, כדי להשלים את ההקמה ביום אחד. ראוי לציין כי החומה והמגדל נתנו הגנה מזערית בלבד: החצר הזעירה והדחוסה בצריפים/אוהלים הייתה הופכת למלכודת אש אילו היו לערבים, באותה תקופה, נשק תלול-מסלול. "חברי בית-אלפא התנגדו לרעיון שלנו, וטענו שהערבים יחסלו אותנו. הצעתי שנשים שקי חצץ בגובה המיטות באוהלים שנקים, וכך נגן על האנשים בשנתם. החברים בבית-אלפא טענו אז, כי הערבים יצלפו על האוהלים. אז הצעתי שנקים צריפים, ובגובה סף החלון נגן עליהם בתבניות ממולאות חצץ. גם לזאת התנגדו חברי בית-אלפא, שאנחנו היינו בעצם בני חסותם, בטענה שיצלפו בנו כשננוע בין הצריפים. ואז, באופן טבעי, כדי לרצות את חברי בית-אלפא הצעתי להקיף ארבעה צריפים שיוקמו בחומה בגובה 160 ס"מ, שתיבנה מתבניות עץ שימולאו חצץ. התוכנית היתה להקים את כל המחנה הזה מראש, בבית-אלפא, ולהעבירו מפורק לנקודת ההתיישבות[8]". סוד הצלחתו של דגם חומה ומגדל בתחום הטקטי היה בהתאמתו לנסיבות "המרד": הערבים נמנעו מלהתנגש בכוחות הביטחון לאור היום והעדיפו לתקוף בלילה. המגננים נועדו לאבטחה מפני כלי נשקם: חומת העץ תעמוד כנגד אש רובים ומקלעים. לפי התוכנית הזאת היתה גדר-תיל אמורה להקיף את חומת העץ, מרוחקת כ-60 מטר מן החומה, כדי למנוע את הערבים להתקרב לטווח הטלת רימונים לתוך החצר. בפינות, לפי התוכנית, היו צריכות להיות ממוקמות שתי עמדות שמירה מבוצרות ובהן פתחי-ירי. בהמשך שיכללו גור ורטנר את ההצעה ותכננו להקים מגדל שמירה במרכז החצר ועליו הורכבו זרקור להארת הסביבה ופנס איתות להזעקת תגבורת. מוסדות היישוב, כולל מפקדת ה'הגנה', אישרו לאחר היסוסים את התכנית. וב-10 בדצמבר, כ"ו בכסלו, חנוכה, תרצ"ז, יצאו שמונים חברי תל עמל, מלווים בחברי בית אלפא, נוטרים וחברי קיבוצים מעמק יזרעאל, והקימו ביום אחד את קיבוצם. ערביי האזור לא הגיבו וכך נולדה שיטת "חומה ומגדל".

טירת צבי

קיבוץ טִירַת צְבִי שוכן  בדרום עמק בית שאן (עמק המעיינות), כשבעה קילומטר מדרום לבית שאן. הקיבוץ נוסד בכ"א בתמוז תרצ"ז (1937) במסגרת יישובי "חומה ומגדל", בידי חברי ברית חלוצים דתיים (בח"ד) שעלו מגרמניה, מפולין ומרומניה, והשתייכו לשתי קבוצות: קבוצת שח"ל וקבוצת רודגס, אליה נוספו חברים שעברו הכשרה בכפר יעבץ. הקיבוץ קרוי על שם הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות הדתית ומראשי "חובבי ציון" שפעל לעידוד עלייה והתיישבות בארץ ישראל. משתייך לתנועת הקיבוץ הדתי, שהוקמה על ידי חברי תנועת "הפועל המזרחי". כדאי לפתוח את הביקור בתצפית מתל שלם, ממנו נשקפת תצפית מרשימה על כל העמק וביום בהיר מבט עד לחרמון.  הסיפורים הקשורים לתל שלם והמעיין הנובע לרגליו נמשכים מתקופת האבות ועד  מלחמת העצמאות. במקום נמצא דגם של הטירה שעל שמה נקרא הקיבוץ, מוזיאון קטן וסליק. חבר הקיבוץ מקיים במקום סיורים מודרכים. פרטים והזמנות : גדעון גניאל :  טלפקס: 04-

6078771. נייד: 050-5581078. דוא"ל [email protected]

סיפור העלייה לקרקע

אדמת א-זרעא (מקום מזרע, בעברית) נרכשה בספטמבר 1936, בעיצומו של המרד הערבי. את המשא ומתן ניהל יוסף ווייץ. מיום בואה של וועדת פיל לארץ, ריחף צילה על עמק בית שאן. כבר מאמצע 1936 שמע כול בעל אוזן חדה בישוב היהודי רעיונות מעשיים על חלוקת הארץ. במארס 1936, הרבה לפני שהוקמה וועדת פיל, פורסמה בארץ, בשמו של פקיד בריטי בכיר, תכנית לחלוקת הארץ לקנטונים, לפי אזורי ההתיישבות. אנשי הגרעין, שייסדו לאחר זמן את טירת צבי, פנו בינואר 1937 אל הנהלת הקרן הקיימת ודרשו במפגיע, שעם גבור המאורעות ההתיישבות היא צו השעה. "רק בכוחה למנוע את אבדן שטחי המולדת ולבלום את התפשטות הטרור בארץ. אנחנו נחוצים בעמק בית שאן, הנתון בסכנה". מבין המנהיגים שראו את הצורך ביישוב עמק בית שאן, התקיף ביותר היה משה שרתוק, שבדיון במרכז מפא"י, ביוני 1937, תבע ליישב את העמק, כדי להכביד על החלוקה ככל שאפשר ואם תתבצע בסופו של דבר, להפחית את נזקיה. הוא קרא "אם נתקע יתד בא- זרעא[9], יהיה זה הביטוי החזק ביותר לתביעתנו". החלוצים הדתיים המתינו שבע שנים, יותר מכול קבוצת התיישבות אחרת בארץ. לכך שהמוסדות הלאומיים יקצו מקום ותקציב לעלייתם על הקרקע, כשהם מנהלים מאבק בלתי פוסק. מורת הרוח ממה שהצטייר כדחיית הגרעינים הדתיים בקביעות אל תחתית תור הממתינים להתיישבות הגיעה אל המפלגות הדתיות בגולה והעסיקה גם אותן. באביב 1933, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הי"ח, היה דוד בן גוריון במסע תעמולה בפולין, שם ניהל שיחה קשה עם ראשי החלוצים הדתיים. כך זה נמשך עד שבשנת תרצ"ז, כשדובר על התיישבות חדשה בעמק בית שאן, היתה קבוצת רודגס הראשונה בתור. פלוגות פלוגות של חברים ומגויסים הגיעו לקיבוץ בית אלפא, שהיתה בו נקודת הריכוז לקראת העלייה. את האירוע תיאר כעבור חודשיים, חיים גבריהו מירושלים: "בבית אלפא  הסתדרנו בעבודות שונות: התאמת הלוחות בשביל קירות המגן, הכנת חוטי ברזל קצוצים, מחסומי קוצים ושקי חצץ. חברת העובדים גדלה מרגע לרגע. באו כארבעים איש משדה יעקב, כפר חסידים, כפר יעבץ, כפר פינס וכפר אתא; מכול קבוצות הפועל המזרחי. כל עובדי האדמה הדתיים שלחו את נציגיהם". שבתאי דון יחיא (דניאל), אז עיתונאי צעיר מה"הצופה" דיווח מהשטח: "הגיעו באי כוח מוסדות הישוב ובתנועה.. כאן חלוצים ותיקים עטורי שיבה, שעברו כל מדורי הייסורים של היישוב החלוצי וצעירים שזה מקורב התנחלו בסביבה. נראו ותיקי השומר על קומותיהם הזקופות ובאו נוטרים צעירים. ברגעים הנאדרים האלה נטשטשו הגבולין השוררים בין מחנה למחנה והשתלטה האחווה המבורכת בין חלוצים עבריים בארץ. איש רודגס[10] ליד בן עין חרוד ואנשי גוש נוריס ליד בני "הפועל המזרחי". עם ערב הפכה חצר המשק של בית אלפא לבית כנסת ענק. החברים התכנסו לתפילת מעריב בהתרגשות ניכרת. לאחר שסיימו את עבודות ההכנה הוזמנו לארוחת ערב חגיגית בבית אלפא. שם ברך אותם נציג הקיבוץ: "היה לנו צורך נפשי להתאחד אתכם ערב התקדש יום העלייה. תהא עלייתכם כאבן יקרה במחרוזת הפנינים. עד עתה שמרנו אנחנו על גבול העמק, וכעת נמסר לכם התפקיד הקשה הזה. אנו מודים לכם שהנכם מחדשים את החזון, שבלעדיו אין כוח להחזיק מעמד בחיי יום יום. הפילוגים בישראל אין להם יסוד. כל ישראל ערבים זה לזה"[11]. הגרעין המייסד מנה כ-90 חברים, וכמחצית מהם באו מקבוצת רודגס. חברי המשק הדתיים איישו את כל התפקידים בקיבוץ, פרט לתפקיד המוכתר, אחראי קשרי החוץ, אותו מילא בתחילה חבר קיבוץ עין חרוד, גרשון ריטוב. הקיבוץ הדתי הצעיר רצה שגם תפקיד זה יאויש על ידי חבר דתי, הם נזכרו ביהושע ברוכי שבהיותו חבר רודגס התיידד עם הפועלים הערבים, והזמינו אותו להצטרף אליהם ולמלא את התפקיד, הדורש קשרים תדירים עם ערביי הסביבה. כעבור מספר חודשים, מינתה אותו הקרן הקיימת לישראל למוכתר הישוב באופן רשמי.‏ ברוכי השכיל לקיים  מערכת יחסי שכנות עם ערביי בית שאן ובייחוד עם הבדואים יושבי העמק. כמו כן, היה איש הקשר של הקיבוץ עם הממשל הבריטי והמשטרה. ב-1943, אחרי רצח חבר הקיבוץ שלמה שכטר‏ תוך-כדי סכסוך עם בדואים על קרקעות, הזמין ברוכי את שבט הרוצח לטקס סולחה בקיבוץ בהתאם למנהגי הבדואים.‏ כשמונה חודשים לאחר הקמתו, הותקף הקיבוץ על ידי כנופית לוחמים ערבים חמושה ומאורגנת מצפון השומרון, שהשתייכה לפלג של מוג'אהדין. כחודש לפני כן, פשטה כנופיה זו על תחנת משטרה בריטית שנקראה תחנת חנאזיר (או חונזיר), הסמוכה לטירת צבי ושדדה את מחסן הנשק והתחמושת. התקיפה התנהלה תחת פיקודו של שייח' עטיה, שהיה אחד מראשי הכנופיות הערביות בארץ. התקיפה החלה מ-22:30 בלילה ונמשכה עד חצות. תכניתם של התוקפים הייתה לפרוץ בחשאי את גדר התיל שהקיפה את היישוב, לזחול עד לחומה, מלבני בוץ בגובה של כשני מטר, שהקיפה אותו ולנפץ את הזרקור, ומשם לתקוף את פנים היישוב. התקיפה הצליחה בתחילתה, והלוחמים הערביים הגיעו עד לחפירה ולחומה וניפצו את הזרקור. ניסיונות האיתות ליישובים הסמוכים כשלו בתחילה בשל ניפוץ הזרקור. באמצעות פנס-איתות הצליחו לתקשר עם בית יוסף הסמוך רק ב-23:00; רכב המשמר הנע שיצא מגוש חרוד לעזרה שקע בבוץ בדרך ליישוב והגיע רק עם בוקר. אולם מגיני היישוב הצליחו להכריע את המערכה בכוחות עצמם באמצעות רימונים שהושלכו לעבר התוקפים וירי מאורגן היטב לעבר הכוחות שהמשיכו לנסות ולפרוץ לתוך היישוב[12].‏ לבסוף נהדפה כנופית הלוחמים והם נסוגו. עד סוף תקופת המאורעות לא ידעו יישובי עמק בית שאן התקפות ישירות עליהם, והסביבה הערבית הכירה כביכול דה-פקטו בקיומו של היישוב היהודי בבקעת הירדן. גם על השלטונות הבריטים עשתה ההגנה על טירת צבי רושם רב. הנציב העליון ארתור ווקופ שלח מברק ברכה לסוכנות, והפקד הבריטי אורד וינגייט עצמו, שרק אז החל בקשירת קשריו עם היישוב היהודי, מיהר לטירת צבי כדי להיפגש עם מפקד המקום ולשמוע על הקרב. וינגייט אימן קבוצה של חברי הקיבוץ בא"ש לילה ואף חצה עמם את הירדן, כדי להעמיד מארב לכנופיות, בדרכן לעמק בית שאן

ראו באתר זה: פלוגות הלילה המיוחדות

הקרב המפורסם על טירת צבי התרחש עשר שנים יותר מאוחר וגם הוא נתקבע באתוס הציוני. למרות שלא מדובר בתקופת דיוננו, אי אפשר להתעלם מהאירוע. -20 בינואר 1948 חצה "גדוד הירמוך הראשון" של צבא ההצלה את גשר דמיה בשיירה ארוכה והתמקם בסביבות טובס. הבריטים התעלמו מכך, בהתאם להוראות שיש להימנע מעימות צבאי עם היהודים והערבים, אלא אם יפריע אחד הצדדים לפינוי. הדיווח המודיעיני מסר כי התקפה גדולה עומדת להיות על טירת צבי ומטרת הערבים היא ללכוד את טירת צבי ובעקבות כך, להשתלט על ייתר היישובים בעמק בית שאן. ביישובי העמק ובפרט בטירת צבי הוכרז מצב חירום. הוקמו עמדות חדשות ושופרו ישנות. נחפרו תעלות קשר לעמדות. נמתחו גדרות תיל וזמן קצר לפני ההתקפה נמתחה גדר נוספת. בגלל מצב החירום היה צורך להמשיך בעבודות גם בשבת, דבר שהתקבל בהחלטת פה אחד על ידי חברי הקיבוץ. בחצות הליל של 15-16 בפברואר קלטה יחידת ההאזנה של ההגנה, שיחות טלפון מג'נין לבית שאן: "השייח' יצא לדרך, הכול מוכן" ומג'נין לשכם: "הלילה ירד גשם חם ליד בית שאן". משיחות אלה נלמד כי באותו לילה יתקוף צבא ההצלה את טירת צבי. מיד שנתקבלה הידיעה בטירת צבי על ההתקפה הממשמשת ובאה החלו להעיר את כל אנשי המשק בחשאיות גמורה כדי להעלים תנועות אלה מהמתקיפים. תוך זמן קצר היה קו ההגנה מוצב והעמדות מאוישות. בשעה 02:45 פתחו הערבים באש על קיבוץ עין הנצי"ב ופוצצו גשרים בסביבה כדי למנוע למתגבורת להגיע לטירת צבי. סמוך לשעה 04:00 החלה הפגזת פגזי מרגמות על טירת צבי, וכן על הקיבוצים השכנים שדה אליהו ועין הנצי"ב. התוקפים ירו כשלוש מאות פגזים. פגז אחד פגע בתקרה של בית הילדים ובדרך נס, אף ילד לא נפגע. לאחר שנפתחה אש מקלעים  מתל אבו פרג' הנמצא כ-400 מטר צפונית-מערבית לקיבוץ, החלה ההתקפה מכל הכיוונים. המגנים לא השיבו אש עד שהערבים התקרבו לגדר ואז ירו בהם מכל הכלים. המתקיפים הצליחו לחתוך את הגדר אך אז נתקלו בגדר תיל חדשה שלא ידעו על קיומה ומטר כדורים של המגינים. בשעה 06:30 במשך ההתקפה החל לרדת במקום גשם שוטף. הגשם גרם למעצורים בכלי הנשק. מפקד המקום ריכז במקום מואפל, קבוצת חברות שניקו את הנשק והחזירו אותו מיד לעמדות. לערבים לא הייתה אפשרות דומה. תוך כדי ההתקפה נהרג חבר הקיבוץ נפתלי פרידלנדר, שהפעיל מקלע לואיס. כוח סיוע ראשון של "ההגנה" יצא משדה אליהו נתקל בחסימה ערבית וחזר אל שדה אליהו. כוח מפלוגה ד' של הגדוד הראשון של הפלמ"ח, עליו פיקד ישעיהו גביש, הגיע מקיבוץ מסילות ופתח באש אל התוקפים בתל אבו פרג'[13]‏. כוח נוסף, שכלל מחלקה מקורס מ"כים של חטיבת גולני, שהגיע מעין הנצ"יב ובדרך תקף וגם חיסל את היחידות הערביות הנסוגות‏. בשעה 08:00 הגיע כוח בריטי מבית שאן והורה למפקד הערבי מוחמד צפא להתפנות מהמקום. צפא הסכים בתנאי שהבריטים יפתחו על גדודו באש והוא יוכל לתרץ את נסיגתו בלחץ הבריטים. בקשתו נענתה ובשעה 11:30 נסוג צבא ההצלה מהאזור. בבקר נספרו ליד הגדרות 57 חללים ערביים. ל'הגנה' הגיעו ידיעות כי קאוקג'י היה באותו לילה סמוך לשדה הקרב אך לא פיקד עליו. הוא הכין את עצמו לכניסה לטירת צבי ולמחרת פרסם בעיתונות הערבית כי: "טירת צבי הושמדה ושלוש מאות יהודים נפלו בקרב…"[14]. תחילה נטו להאמין לו אבל משנודעה האמת ירד המורל של ערביי ארץ ישראל וצבא ההצלה. קאוקג'י לא יזם התקפות נוספות עד לקרב משמר העמק באפריל. תוצאות הקרב העלו את המורל בקרב היישוב היהודי, ובשל כך, נקראה אניית מעפילים בשם

"טירת צבי"[15].‏ הדרך הקצרה לחנית העוברת דרך עפולה, אך ניתן גם להמשיך צפונה ולעבור ליד מושב בית יוסף, המושב הראשון שקם במסגרת 'חומה ומגדל'.

בית יוסף

בֵּית יוֹסֵף הוא מושב בבקעת בית שאן השייך למועצה אזורית עמק המעיינות. אוכלוסייה מעורבת עם רוב מסורתי ודתי. הוא קיבל את שמו על שם יוסף אהרונוביץ', איש "תנועת העבודה", עורך 'הפועל הצעיר' וממנהלי בנק הפועלים. המושב הוקם בשנת 1937 כישוב חומה ומגדל אך נעזב במהלך מלחמת העצמאות לאחר שנפגע קשות על ידי הצבאות הירדני והעיראקי אשר פלשו לתחומי המדינה היהודית המיועדת על פי תכנית החלוקה. המושב הוקם מחדש ב-1951 על ידי עולים מכורדיסטן ועיראק. כשהוחל במבצעי 'חומה ומגדל',  נראה היה שעקב מורכבות הנושא, הצורך בארגון מדוקדק והסכנה ליישוב בתקופתו הראשונה, מתאימה השיטה ליישובים קיבוציים ופחות מכך למושבי עובדים, המורכבים ממשפחות וילדים. חברי 'ארגוני הצפון' של תנועת המושבים לא קיבלו גישה זו ותבעו לשתף גם אותם בעלייה על הקרקע, במסגרת 'חומה ומגדל. ואכן, העלייה לבית יוסף, המושב הראשון שהוקם במסגרת זו באפריל 1937, בוצעה לפי כל הכללים והוכיחה שגם מושבים יכולים להיכלל ב'שיטה' האמורה. ואולם, עד שזכו לעלות להתיישבות, היה על חברי 'ארגוני הצפון', לעבור דרך חתחתים ארוכה, שלאמיתו של דבר היתה אופיינית ללא מעט גופים התיישבותיים בתקופה האמורה. בשנות השלושים המוקדמות, שנות ה'פרוספריטי' בארץ, עבדו חלוצים רבים בעבודות בניין בערים ובמושבות. היו ביניהם שנסחפו לעבודות אלה בתוקף הנסיבות, אבל שאיפתם היתה 'לכבוש' את האדמה וההתיישבות. אחד מאותם חלוצים כתב : … "בתוך הגאות של "פרוספריטי" נופלים המבצרים האחרונים של עבודה עברית. ציבור הפועלים עוזב עמדות ניסיון בחקלאות והולך אחר אורות הכרך. גם התנועה הקיבוצית במושבות אינה מצטיינת בזמן האחרון בכיבוש עבודה… פעילי תנועת המושבים, בעיקר ותיקי נהלל, החליטו על תכנית שתשנה את המצב הקיים – גיוס חלוצים בערים ובמושבות להקמת מושב חדש. ביום העלייה על הקרקע, 9 באפריל 1937, בשעה 4 לפנות בקר יצאו הראשונים – בסך הכול חמישה עשר איש, ביניהם אברהם הרצפלד, אליהו דיין, ישראל שפירא, שמעון קושניר, שמואל דיין ואחרים, כדי להכין את המקום לקבוצה. העיתונים למחרת היום דיווחו בהתרגשות: "אנשי שיבה נעו בקלות עם החרמשים בתנועות קצובות ואיתם נעריהם ונערותיהם, שכוחות עלומים מניעים אותם".  אחרי שעה וחצי יצאו לדרך הפלוגות – כ-300 איש, חברי הארגונים העולים ומתנדבים. לשם העברת האנשים, הציוד וחומרי הבניין רוכזו עשר משאיות, מכוניות פרטיות ואוטובוסים של 'אגד'. כשהגיעו לנקודה נתן דוד ("דוידקה" נמרי מאשדות יעקב) הוראות לביצוע. מיד הוקמה החומה – תבניות עץ שביניהם נשפך חצץ, כך שהפכו לקירות מבוצרים. בשעה תשע ורבע כבר התנוסס המגדל, בגובה של עשרה מ' ולידו הוצב מיכל מים. לפי התכנית ניגשו אז להקמת צריפים ולבניית גדר תייל מסביב. בשעת הצהרים היו כבר שני צריפים גמורים. העבודה התנהלה בקדחתנות בקצב ובסדר מופתי. בית אהרונוביץ' הינו מבנה מרשים אשר הוקם במושב בית יוסף בכדי לסייע בהגנה על היישוב נוכח המתקפות השונות אשר תחתן הוא היה נתון בשנותיו הראשונות. המבנה בנוי כמצודת טיגארט (מבנים שהוקמו על ידי שלטונות המנדט הבריטי לצורך הגנה על היישוב העברי) וכיום הוא עומד במרכזו של המושב. מדובר ללא ספק במבנה אשר מספר ללא מילים חלק בלתי מבוטל מההיסטוריה של המקום. "בית אהרונוביץ" הוקם לצורך הגנה על תושבי בית יוסף כאשר בסוף שנות ה-30 היה יישוב מבודד, אך כיום ניצב נטוש, ריק ומתפורר בלב החורשה השוכנת במרכז היישוב. המבנה שכעת הוא חסר שימוש, דורש טיפול יסודי – במידה ומישהו יחליט לחדש את השימוש בו, אבל בינתיים הוא מהווה עדות אילמת לא רק לאמונה והעוצמה שעמדה בבסיסה של ההתיישבות במקום, אלא גם למצב בו החברה הישראלית מעניקה התייחסות אך ורק למוקדי הכוח ומזניחה ושוכחת את ישראל הפריפריאלית ואת ישראל של פעם. בהמשך הדרך צפונה עוברים ליד גשר, אף הוא מיישובי חומה ומגדל, הגם שאת עיקר פרסומו קיבל מקרבות מלחמת הקוממיות. ניתן כמובן לשלב את הסיור בביקור במרכז המבקרים. אתר גשר מספר באמצעות סיורים מודרכים שני סיפורים מתולדות היישוב, האחד על מפעל המים החלוצי בנהריים והשני על הקמתו של קיבוץ גשר.

לאתר אנשי "נהריים בגשר" מלווים את המבקרים במסע בזמן, חושפים בפניהם עולם ומלואו ממורשתם של אנשים בעלי עוז רוח. הם יחלקו עמם את סוד חזונם של חלוצי קיבוץ גשר ו"האיש והאגדה" פנחס רוטנברג – שצלחו באומץ אתגרים מורכבים וקרבות קשים, כנגד כל הסיכויים, בחתירה להגשמת חלומם. ראו באתר זה: ישוב המפעל בתל אור. תיאומים: סיגל הר ציון- ס. מנהלת ומנחת סדנאות "הופכים חזון למציאות". טל': 04-6752685. פקס: 04-6709387. מייל: [email protected] בדרך צפונה עוברים על פני ישובי חומה ומגדל – שער הגולן ומסדה ופונים דרך צומת צמח לרמת פוריה, בדרך צפונה מערבה, עוברים

על פני כפר חיטין.

כפר חיטין

בשנת 1905 קנתה קרן קיימת לישראל חלקות מאדמות חיטין, והיו האדמות הראשונות שנקנו על ידי הקק"ל, באמצעות נציגה, דוד חיים, נתין עות'מאני, שקודם לכן היה פקיד בשירותו של הברון רוטשילד. האדמות שנקנו היו בשטח של 2000 דונם, אולם היו מפוצלות בין כ-400 חלקות קטנות, בין אדמות ערביי הכפר חיטין. ניסיון התיישבות ראשון בכפר חיטים נעשה בשנת 1913 על ידי מתיישבים שהגיעו מדגניה א', אך ניסיון זה נכשל בגלל חיכוכים עם האוכלוסייה הערבית השכנה בגלל בעיות בעלות על אדמות, המחסור במים ופיצול הקרקעות. בשנת 1923 נעשה ניסיון שני ליישב את המקום, על ידי מתיישבים מתנועת 'המזרחי'. חמישים משפחות עלו לאדמות והקימו את מושב העובדים חיטין. המתיישבים התגוררו בצריפי עץ שקיבלו מידי ועד הצירים והקימו רפת ולול לכל משפחה, בית כנסת ומגדל מים. כל משפחה קיבלה לעיבוד מאה דונם: עשרה ליד הבית ותשעים בחלקות מרוחקות יותר. לכל משפחה היו שמונה דונם של כרמים. מים הובאו ממעיין בתחתית ההר[16]. במאורעות תרפ"ט הותקף היישוב וסבל ממספר פצועים, אך ההתקפה נהדפה על ידי המתיישבים והמשטרה הבריטית. לאחר מכן, בשל המצב הביטחוני והכלכלי סבל המושב מעזיבת מתיישבים, ותושבי המקום עברו לכפר אברהם בסיוע הסוכנות. במקומם, נחתם הסכם בין הסתדרות הספרדים העולמית ובין מנחם אוסישקין איש הוועד הפועל הציוני במסגרתו יושבו במקום עשר משפחות נוספות. גם משפחות אלו נטשו לאחר מספר חודשים והמקום ננטש כליל בראשית 1933.

ב-7 בדצמבר, שלושה ימים טרם העלייה לתל עמל, עלה לקרקע באתר הנטוש של כפר-חיטין[17], גרעין קבוצת ההתיישבות "הקוצר", שהורכבה מעולים מבולגריה . אך מכיוון שלא השתמשו בשיטת 'חומה ומגדל', אלא נסמכו על מבנה מבוצר שהיה שריד מניסיונות קודמים להתיישב במקום – עברה הבכורה לתל-עמל. ראשי הגרעין חיים קרישפין[18] ומרקו רומנו[19], ניהלו משא ומתן עם המוסדות המיישבים, לגבי עליית חברי הקבוצה לאדמות חיטין. לאחר שהתקבל האישור הרשמי לעלייה, עלו אחד עשר מחברי הקבוצה לאדמות המושב, כשהם מקימים מגדל שמירה ומנצלים את בניין בית הכנסת הנטוש כמבצר[20]. הרפתות שהושארו על ידי חברי מושב המזרחי נוצלו על ידי המתיישבים למגורים. הוויכוח בין תל עמל לכפר חיטין, על זכות הראשונים בתקופת 'חומה ומגדל', אינו במקומו, שכן לא התאריך הוא הקובע כאן, אלא השיטה הביטחונית – ארכיטקטונית. בתל עמל התהפך גלגל ההתיישבות והרפיון פינה את מקומו לתנופה[21]. ניתן להסתפק בסיור זה. החרוצים מאד, יכולים לשלב גם את חניתה, הנמצאת במרחק של שעה נסיעה משם, שהיתה לאחד מסמלי המאבק ומרכיב חשוב באתוס ההתיישבותי. ”חניתה תנצח… אין לנו ברירה אלא לנצח. הישוב ההרואי, הבנים של תל-חי  לעשרות, של חניתות ושל דפנות, העם הנצחי, הנרדף בכל הדורות ע"י

ההמנ'ים למיניהם – הניצחון יהיה שלו. זכר לא יישאר מהספר הלבן“. [וילנה, 1939 מרדכי טננבוים, לימים מפקד אי“ל (הארגון היהודי הלוחם) בגטו ביאליסטוק].

חניתה

חניתה הוא קיבוץ בגליל המערבי, על גבול הלבנון, צפון מזרחית לשלומי. חניתה הייתה יישוב יהודי קדום בנחלת שבט אשר. היא מוזכרת בתלמוד כיישוב בשם חנותה‏[22]. ששכן על הדרך מלבנון לנמלי אכזיב ועכו. מקור שמה הוא בשורש ח.נ.ה מלשון "חניה" – מקום לחנות ולנוח בו. היישוב שלט על המעבר בין ההרים לעמק הפורה שמתחתיו. העלייה לחניתה ב-21 במארס 1938, נחשבת למבצע הגדול והמרתק ביותר בקורות מפעל ההתיישבותי של 'חומה ומגדל'. הביקור בחניתה מתחיל בחניתה תחתית, שהיתה נקודת ההתיישבות הראשונה ובמוזיאון שבחניתה עילית, הנמצא מעליה עברו המתיישבים כעבור חודש . המחנה עבר  לבית האבן שבראש ההר, מקום שנזכר בתלמוד כ"חנותא עיליתא" ישוב יהודי קדום מתקופת בית שני. בסוף 1938 החליפו את "פלוגת הכיבוש" של "ההגנה" חברי גרעין "שמרון" שיסדו את הקבוץ. מוזיאון חומה ומגדל שוכן בבית אבן ששימש מעון ראשון לכובשיה ולחלוציה בעת העלייה.  במוזיאון תצוגה של צילומים מקוריים, מסמכים, קטעי יומנים, מכתבים, כלי נשק כלי עבודה וסרטים המשלבים קטעי ארכיון מקוריים. כל אלו מתארים את מאורעות התקופה וסיפור העלייה לקרקע.  כמו מוצג סרט על העלייה לחניתה ועל השנים הראשונות בקיבוץ. באגף הארכיאולוגיה של המוזיאון ניתן לצפות בממצאי האזור מתקופות קדומות, כמו שרידים של בזיליקה ביזנטית, פסיפסים נדירים, מטבעות מתקופת בית שני וכלי אבן של האדם הקדמון.

לאתר המוזיאון טלפון: 04-9859677. פקס: 04-9806373. דוא"ל: [email protected] כתובת: קבוץ חניתה, גליל מערבי 22885. אתר: www.hanita.co.il

יצחק שדה עם משה דיין מנהלל (משמאל) ויגאל פייקוביץ ממסחה (מימין)

סיפור העלייה לקרקע

במקרה של חניתה לא היה די בתיאום עם הפיקוד הארצי והאזורי של ההגנה. ריחוקו של האזור והסכנות שנשקפו לעולים במקום לאחר יום העלייה, הביאו את הגורמים המדיניים והביטחוניים להחלטה שמשימת ההתיישבות לא תוטל על גוף כלשהו, אלא על פלוגה מקובצת (שנקראה אז "קבוצת כיבוש"), של חברי 'הגנה' שגויסו בכול הארץ. בימים שלפני העלייה רגשה מתחת לפני השטח תכונה בלתי רגילה. תשעים אנשי קבוצת הכיבוש זומנו לצרכי אימון בקריית חיים כמה שבועות לפני המועד. עוד כארבע מאות איש, ביניהם כמאה נוטרים,  זומנו להתייצב ערב העלייה לקיבוץ גבעת חיים. ארגון העלייה, רכישת הציוד, חומרי הבניה והמזון הוטלו על ארגון ה'הגנה. כמפקד יום העלייה נקבע יצחק שדה ושני סגניו היו יגאל פייקוביץ (אלון) ממסחה ומשה דיין מנהלל. הפיקוד על אתר העלייה הוטל על מפקד ה'הגנה' בחיפה יעקב דוסטרובסקי (דורי)[23]. יצחק שדה הביא עמו כמה אנשי פו"ש לבושים בבגדי נוטרים ובידיהם רובים "ליגלים". בנוסף לכלי נשק רבים, בלתי לגליים. אור ליום ה-21 במארס 1938 התרכזה שיירה גדולה בקריית חיים: 37 משאיות ועליהן חומרי הבניין, הגידור ואפילו 39 חמורים שנועדו להעברת הציוד הרב מהכביש אל הנקודה החדשה. מכוניות פרטיות, טנדרים של נוטרים ומשוריינים האריכו את השיירה. וזו יצאה לדרכה, כשמעליה חג מטוס קל של חברת "אווירון", חידוש שלעצמו בעליות 'חומה ומגדל'. כמו כן ננקטו אמצעי ביטחון מיוחדים ,לרבות סיורים ברכב.  את העץ בחומה החליף פח גלי, לאחר שהתברר כי הכנופיות רכשו בלבנון כדורים מציתים. החצר הוגדלה לקלוט 90 איש והוצבו שני מגדלים לתצפית על המדרונות התלולים. באותו היום לא הושלמה עבודת ההקמה וכבר בלילה הראשון הותקפה חניתה. אנשי כנופיה ערבית ניצלו את מזג האוויר הסוער כדי להתקרב לנקודה בהסתר. עקב רוח עזה נטו כמה אוהלים על צדם ואחד מהם התמוטט. בו ברגע נפתחה אש עזה ממזרח ומצפון ובינתיים התקדמה קבוצה ערבית שלשית עד למרחק של כשלושים מ' מהאוהלים ופתחה באש. למרות ההתקפה המתואמת משלושה עברים, הצליחו המגינים להדוף אותה. והדפה את התוקפים. כחודשיים לאחר הקמת חניתה נאחזו אנשיה בנקודת הקבע, בראש ההר. המקום הראשון הפך לבסיס של ה'הגנה 'וכונה "חניתה תחתית" והמאחז החדש כונה "חניתה עלית". הפלוגה המגויסת שירתה במקום כמחצית השנה הראשונה, עד שעלה גרעין קבע להכות שורש באזור ההררי. למעשה היתה זאת ההיאחזות הראשונה. מבשרת היאחזויות הפלמ"ח והנח"ל. בנובמבר 1938 הגיע למקום קבוצת "בני שומרון" של בני נהלל ובוגרי 'הנוער העובד' והפכוהו ליישוב לכול דבר. עד סוף המרד נוספו אילון ומצובה וקם גוש יהודי בגליל המערבי.

הערות 

[1]  על האסטרטגיה היישובית בתקופה זו ראה: א' אורן, התיישבות בשנות מאבק, אסטרטגיה יישובית בטרם מדינה, ירושלים, תשל"ח (להלן: התיישבות בשנות מאבק), עמ' 13-42.

[2] לפריסת יישובי 'חומה ומגדל', שם, עמ' 43.

[3]  תיאור ממצה בחרב היונה, עמ' 377-378.

[4] מונולוג זה של שלמה גור, נרשם על-ידי זאב ענר, עידן מס '9, עמ' 50-47.

[5] מתוך: צבא המדינה בדרך : פרקים בתולדות כוח המגן העברי

[6] אטלס כרטא, עמ' 43.

[7] שלמה גור, "מונולוג: שלמה גור – האיש מאחורי החומה והמגדל", עידן, חוברת 9, 1987, ע': 47 – 50.

[8] שלמה גור, שם.

[9] שמו הערבי של המקום

[10] חוות הכשרה לנוער ציוני דתי, סמוך לפרדס חנה

[11] שלמה רוזנר, טירת צבי, יתד ראשונה בדרום עמק בית שאן", עידן, 9, עמ' 100.

[12] ראו בהרחבה: יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, (עורך: בן ציון דינור), כרך ב', תל אביב: הוצאת מערכות, 1964, עמ' 868.

[13] עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!: נקודת מפנה בתש"ח", אור יהודה: דביר, 2013, עמוד 64.

[14] אל אהרם, 17 בפברואר 1948.

[15] ראו: "טירת צבי", באתר פלי"ם.

[16] יצחק אלפסי, תורה ועבודה בחזון ובמעש, תולדות הפועל המזרחי וספור פעלם של מייסדיו, תרפ"ב-תרצ"ב 1985, עמוד 41. ראו גם: אסתר כספי, ‏"מושב חיטין תרפ"ה – פרקי יומן", קתדרה 55, מרץ 1990, עמ' 125-110

[17] ניסיונות קודמים להתיישב בכפר-חיטים נעשו ב-1914, ב-1924 וב-1934.

[18] חיים קְרִישְׂפִּין (נכתב לעתים קריספין; Krispin;‏ 22 בספטמבר 1905 – 27 באוגוסט 1963) היה פעיל ציבור בתקופת היישוב והמדינה, חבר הוועד הלאומי ומראשי יהדות בולגריה בישראל (ויקיפדיה). ראו בהרחבה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%9F [19] מרקו רומנו (1941-1873) היה יושב ראש הקהילה היהודית בפלובדיב, נמנה עם ראשי התנועה הציונית בבולגריה, כיהן כחבר הוועד המרכזי הראשון של התנועה הציונית בנסיכות, היה חבר הוועד הפועל הציוני ובלט בקרב הפלג הניצי-אקטיביסטי של התנועה. רומנו שנמנה עם ראשי אגודת "הקוצר" אשר ייסדה את כפר חיטים, פעל לעליית מתיישבים מבולגריה לכפר וב-1937 עלה במסגרת הגרעין לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. רומנו ואחייניו בני משפחת בז'רנו, היו בעלי מפעל עסיס ברמת גן.

[20] "טרגון להתיישבות קיבוצית 'הקוצר', דבר, 1 במאי 1936,

[21] מרדכי נאור, "הישוב היהודי בשנת 1936", ימי 'חומה ומגדל', עידן 9, ירושלים 1987, עמ' 12.

[22] תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ב', הלכה א': "אילו עיירות אסורות בתחום צור שצת ובצת ופי מצובה עלייתה וחנותה תחתייה ובית כריא וראש מנא ואמון ומזי".

[23] לימים, הרמטכ"ל הראשון של צה"ל.