גילי חסקיןכתבה מקוצרת התפרסמה גם במגזין האלקטרוני של YNET
כתב וצילם: גילי חסקין
ראו גם, כתבה באתר האינטרנט של מסע אחר: סין של פעם
לצפייה בתמונות בנושא: טיול לכפרי המיאו
ירדנו מהרכב כמה עשרות מטרים לפני הכפר. שביל צר הוביל אותנו לעבר חורשת הבמבוקים ולאחר שחצינו אותה, טפסנו אל גבעה קטנה, ממנה נשקף מראה של מקום אחר. היה זה חזיון מרהיב הנראה כלקוח מעולם האגדות: גבעות עטורות בטראסות ירוקות, גלגלי עץ גדולים המעלים מים מהנהר בדליי במבוק; שדות אורז מצהיבים לפני קציר; מגדל תוף בנוי עץ במרכזו של הכפר, גבב של בתים בנויים מקורות בוהקות, סמטאות מתפתלות…. אל כל המכלול הזה מוביל גשר מקורה ומצועצע, שתפקידו להעניק מחסה לעוברים ושבים. במרכזו של הכפר, ליד מגדל התוף ישבו כמה זקנים בבגדיהם הכחולים, צחקקו ועישנו ממקטרת ארוכה. סין של פעם. סין של החלומות.
המטייל בסין מתאכזב לפעמים. מי שחלם על פגודות ציוריות מוצא עצמו מול שיכוני פועלים בסגנון סטליניסטי. נחלי האדם המדוושים באופניהם פינו את מקומם לפקקי תנועה רעשניים. דרכי עפר שהתפתלו בעבר בינות לכפרים ציוריים הפכו לאוטוסטראדות כפולות מסלול. סין אצה קדימה בצעדי ענק להיות מעצמת על. אולם עדיין, ניתן לראות, במקומות רבים, את סין עליה חלמנו. מחוז גויג'ואו הוא דוגמא טובה.
פתגם סיני ידוע מספר כי "בגויג'ואו (Guizhou) קשה למצוא שלושה ימים ללא גשם, שלושה מטבעות בכיס אחד ושלושה ק"מ של כביש ישר". כאשר סיפרתי למדריך המקומי בקונמינג כי אני מתעתד לסייר עם קבוצתי שבוע שלם בגוויזו, הזדעק נוכח בזבוז הזמן המשווע. הוא לא הבין מדוע לנסוע למחוז בו שיעורם של יודעי קרוא וכתוב ושיעור תמ"ג לנפש נחשבים לנמוכים ביותר בסין. הם לא מעריכים כל כך את המחוז הזה, הנחשב לאחד המרודים שבמדינה. עני במחצבים ובהשקעות. מה ששנוא על הסינים, קוסם למבקרים מן החוץ.
נסעתי לכאן, מצויד במצלמה, מעיל גשם ובספר "עיירת גבול" של שן צונג וון, העוסק בחייהם של פשוטי העם במקומות נידחים של סין. בדמו של המחבר זרם דם בני המיאו והטו ג'יה. כתיבתו פיוטית והוא מעלה באוב את הנופים המוכרים לו מימי ילדותו. כבר בכפר הראשון, כשעיני שוטטו בתזזיות, מחפשות לאן להתבונן קודם, ברור היה לי שלא באתי למספיק זמן. שבוע דיו כדי לבקר, לצלם, לראות. אין בו די זמן כדי להיות. כדי לספוג. לעכל. המראות מסחררים ממש. כל עיקול בכביש פותח צוהר לנוף מרהיב שמסגרת השמים האפרוריים, רק מדגישים את צבעיו הירוקים. טראסות עתיקות עליהן עמלו דורות של חקלאים נפרשות מלוא העין, כשהן חושפות גדמים שרופים של אניצי אורז שנקצר לא מכבר. צמד תאואים עולה מהשדה, איכר וכלבו נוהגים בהם. בטראסות שמלאו מים ירוקים שוחים ברווזים ושאון הגעגוע עולה למרחוק.
מחוז גויג'ואו, שוכן בדרום מזרח המדינה הענקית. כשני שליש מבני האזור הם בני חאן (היינו, סינים "קלאסיים"). אולם ייעדם של המבקרים מן החוץ הוא בעיקר בני שלושה עשר עמים אחרים, ההופכים את המחוז כולו לחגיגה צבעונית בלתי פוסקת. תשבץ של מלבושים ותסרוקות. בכפר דא-טנג (Datang), למשל, ניתן להבחין בתספורות מיוחדות בצורת מגדל, המתנוססות לראשיהן של נשות הכפרץ בכפר באשא למשל, נוהגים גברי הכפר לגלח חלקים מראשם ולהותיר קווצת שיער ההופכת לצמה – זכר לחוזה השלום ההיסטורי שחתמו עם שושלת צ'ינג לפני כמאתיים שנה.
ריבוי הקבוצות השונות הם הגורם העיקרי ללוח הפסטיבלים השנתי העמוס של האזור. החל מפסטיבלים של אירוסין ושידוכים וכלה בפסטיבלים בהם מקיימים מרוץ של סירות דרקון. ציורי ופוטוגני במיוחד הוא פסטיבל הפוריות הנערך בכפר פנפאי אחת ל-12 שנה. הפסטיבלים המקומיים מהווים הזדמנות מצוינת לבני המיעוטים להתכנס, להחליף רכילויות ומידע, לזווג זיווגים ולשתות כוס מיין-אורז מקומי. במסגרת הפסטיבלים, נערכים בכיכרות המרכזיים של הכפרים, קרבות תרנגולים, מלחמות בין תאואים, תחרויות שירה וריקוד מסורתיים וכמובן פולחני אבות, אז מוקרבים חזירים וכסף-דמה לאבות הקדמונים. במרבית הפסטיבלים מקיימים הגברים תחרויות נגינה בלושנג (Lushang) – כלי נשיפה, העשוי במבו ודלעת, בו נוהגים הגברים לנגן נעימות.
רק לאחרונה נפתחה גויג'ואו לתיירות זרה. כרגיל, היו אלה התרמילאים ש"פלשו" לראשונה למחוזות המיעוטים. מרבית הכפרים עדיין "בתוליים" ואינם נגועים בתיירות המונית. אך דומה ומצב זה משתנה במהירות. בני המיעוטים משתפים פעולה עם התיירות וזו מהווה גורם מאיים מדרגה ראשונה על תרבותם.
המיאו נחשב לאחד המיעוטים הגדולים בדרום מערב סין, עם אוכלוסיה של קרוב ל-9 מיליון איש. בקרב המיאו ניתן להצביע על קבוצות רבות, חלקן בכלל לא רואה את עצמו כ"מיאו". שורשי המיאו מגיעים אחורה, עד שבט מיתולוגי של לוחמים שנאבק בעוז נגד הקיסר הצהוב המיתולוגי. עקב תנאים אקלימים שונים, התפתחו מנהגים ולבוש שונים ולפעמים גם שפה שונה ופסטיבלים שונים.
מרביתם של המיאו הם תושבי כפרים מבודדים, באזורים הררים הקשים לגישה, לגדת נהרות. הם עוסקים בחקלאות ועיקר תוצרתם אורז, תפוחי אדמה, קטניות, שקדים, טבק, סוכר, כותנה ושמנים. הם מגדלים תרנגולים, חזירים, תאואים, כבשים וכו'. נשות המיאו נחשבות לנושאות התרבות ומשמרות המסורת. החומרית כמו הרוחנית. הן לבושות צבעוני ובעלות מראה אצילי וקסום, עדויות תכשיטי כסף מעוטרים בתבניות פרחים, שרקעו במו ידיהן. נשות המיאו מתמחות כבר מגיל צעיר (חמש) באומנויות הרקמה השונות ובתפירת בגדים. בהגיען לגיל העשרה הן כבר שולטות ברזי העבודה. השמלות, הנקראות "באיצ'הג'ון", עוברות מדור לדור (מאם לבתה) וכל נערה, בתורה, מוסיפה לשמלתה את השכבה שלה. לעתים עד שלושים שכבות שונות, דבר המסביר את משקלן הכבד, לעתים מספר קילוגרמים.
כיסוי הראש משתנה מפרובינציה לפרובינציה ולעיתים נחשב לפריט הלבוש היקר מכל. הפרחים החרוטים על הנזר דמוי החצי סהר המונח על ראשן, מזכיר כתר של נשים מחצרות מלוכה עתיקות. בראש הכתר מופיעה דמותו של "פניקס" (עוף החול) ומסביבו ארבע ציפורים המזכירות בחזותן צורות שונות של דרקונים והוא מעניק לראשן מראה אצילי. נשות ה'מיאו' עונדות לצווארן מספר שרשראות מתכת בגדלים שונים ובהם רקועים תבניות שונות של פרחים. מעשה ידיהן. בנוסף הן לבושות גם בכיסוי חזה ולו פעמוני כסף קטנים, נשות המיאו נוהגות, עד היום, לקשט את מלבושיהן בספר סמלים חשובים, במיוחד בדמות של חרק, המסמל את הדרקון ואת מעופה הסמלי של הכלה לבית חתנה.
כמו בחברות רבות, פזורים פסטיבלים לאורך השנה, המהווים עבורם איים בים השגרה. על כולם לסיים לשתול את האורז בשדות לפני תחילת הפסטיבל, אנשים שרבו ולא דיברו, חייבים להתפייס. צעירים מטפסים על עמודי הטוטם והזקנים מנגנים ב"לושנג" (lusheng), שהוא כלי נשיפה (חליל רוח) באורכים שונים. בצעדים מדודים אך מהירים הם נעים במעין מחול מסורבל בין הצופים שמסביבם, כשהלושנג פולט נעימות צורמניות אך באופן מפתיע הולם מאוד את המקום.
זקני הכפר מתכנסים בכיכר המרכזית, מתחת לעמוד הטוטם הגבוה המגולף עץ המשמש בעיתות חג לתחרויות טיפוס של הצעירים. בעוד בני התשחורת נערכים לטיפוס ברגליהם היחפות, עסוקים הקשישים בהקרבת חזיר ושטרות מדומים של כסף, לאבות הקדמונים. למרגלות הטוטם, בסמוך לגופת חזיר מבותר שראשו מתנוסס בגאון, מונחות קערות של אורז דביק. מנהל הטקס אוחז את השטרות המדומים ולעתים כמה גרגירי אורז ומשליך אותם לתוך האש. בסמטאות הצרות משוטטים זקנים ובידיהם לושנג. הנשים עוטות בדים רקומים ומתקשטות בשרשראות וצמידי ברזל מעשי ידיהן, שמשקלם עשוי להגיע עד עשרה קג'. דבר המקשה על התזוזה. משום כך הם אינם מקפצים במהלך הריקוד, אלא ספק פוסעים, ספק מתנדנדים. מספר המחוללים עשוי להגיע לשבע מאות איש.
כדאי מאד לכוון את הטיול לאחד הפסטיבלים, עת האולם מרבית המבקרים אינם מצליחים כמובן לכוון לפסטיבל ומשום כך מארגנים רשויות הכפר מעיין פסטיבל דמה, שאיננו כמו הדבר האמיתי, אך מהווה תחליף סביר ונותן מושג כיצד מתלבשים ורוקדים בחג האמיתי. בפסטיבל, כמו במופע, מוזמנים המבקרים אל הכפר. נשות המשפחה עומדות בזוגות, לבושת בלבוש המסורתי ומכבדות אותו ביין אורז (Mi jiao) צונן. הטעם אינו חריף, אך מומלץ בחום שלא להיסחף. מספרים שאחרי שלושה גביעים של יין אורז, כולם מתחילים לרקוד.
בחודש החמישי של הלוח הירחי, נערך פסטיבל הנהר לכבודו של הדרקון. כל שנה, בין היום העשרים וארבעה לעשרים ושבעה של החודש החמישי, משיטים בני המיאו סירות דרקון מקושטות בנהר והן מלווים אותם בהקשה על תופים. כל כפר שולח סירת דרקון ייצוגית לתחרות. במקומות מסוימים נוהגים לשחרר ברווז סמוך לקו הסיום ועל הקבוצה המנצחת להצליח לתפוס אותו.
בפסטיבל השנה החדשה חוגגים את תחילת השנה החדשה לפי הלוח הירחי, מדי שנה, ב-20-26 בנובמבר. במהלך הפסטיבל נערך קרב בין שני זכרי תאואים (Bufalo). בני הכפרים מתכנסים לגדת הנהר וממתינים לתחילת הקרבות. צמד צמד שועטים הבופאלו'ס המגודלים אחד לעבר השני וקול נפץ נשמע כאשר שני זוגות הקרניים ננעלים זה בזה. הקול המבהיל נבלע בשאון התשואות והנהמות העולות מצד הקהל בכל פעם שתאו אחד מצליח להבריח את יריבו לכיוון הנהר. נציגי הממשל הסיני מנסים, לשווא, לנהל את הקרבות באופן מסודר אך הקהל הוא שקובע, מיהו התאו המועדף, מי המנצחים ומי המנוצחים. בצד, הרחק מעינו הפקוחה של החוק, מתקיימים הימורים. כמה מפסידים ואחרים גורפים את הרווחים לכיסם.
הגדול בכפרי המיאו, הוא שיג'יאנג (Xijiang), הבנוי כולו מבתי עץ בני שלש קומות. בשנים האחרונות נוקו רחובות הכפר ותעלות המים. בתי הארחה נפתחו ומאפשרים למטייל לשהות בתוך עולם האגדות. לצאת עם שחר אל הטראסות ולראות את אדי הערפל מרחפים מעל מגדל התוף. אלא שבסין, כמו בסין, יצוצו כאן חנויות כמו פטריות לאחר הגשם ויקומו בתי מלון. הסינים עצמם יגלו את המקום ויציפו אותו בחופשותיהם. אלא שבינתיים, נותרו לנו מספר שנים ליהנות מן הקסם.
בני המיאו ושכניהם בני הדונג, מותחים מעל אפיקי הנחלים, גשרים מעץ, במבוק ואבן. גשרים מסוג זה, המתנוססים בפתחו של כל כפר כמעט, מכונים גם "גשרי רוח וגשם". הן משום שהוא מעניק מחסה מפניהם והן משום שמסמל את הסגידה להם. גשר הרוח והמים, הינו שילוב מרתק של קורות בצבעי שחור לבן, שגגותיהם המכונפים מעטרים אותם ומשווים מראה של קסם לשפע הירק שמסביב.
אביב נעמן ששלח אותי למחוז המופלא הזה, הגדיר את גויג'ואו כמחוז המאפשרת למטייל בו להציץ אל סין שהייתה וחלפה מן העולם. העבר ממשיך לחיות כאן. השאלה היא כמובן לכמה זמן…
ראו גם: המלצות למטייל בסין
גילי חסקין: מדריך טיולים בארץ ובעולם; מארגן טיולים מיוחדים בסין.
גילי שלום
סליחה שאני מתפרצת אל תא הדואר שלך (אבל היה פתוח…), פשוט, חיפוש בגוגל במילים :פולחן אבות" הביא אותי אל כתבה יפיפייה שלך על טיול בגוי ג'ואו. בטיול האחרון שלי שם, לפני ארבעה חודשים, מצאתי על הגבעות סביב הכפרים (באזור עם גשרי העץ הענקיים ללא מסמר אחד) מצבות ישנות ועליהן מרוח דם טרי ומודבקות נוצות. אני סטודנטית לתואר שני ללימודי מזרח אסיה (מתחילה רק עכשיו, בסמסטר ב') והייתי רוצה לחקור עוד את הנושא של קורבן בעלי חיים בפולחן אבות. ראיתי שכתבת על קורבנות חזירים בפולחן האבות ורציתי לדעת אם יש לך מושג מי חוקר את הנושא (עדיף בארץ) ואם אתה מכיר ספרות בנושא.
אני מקווה שתמצא זמן להשיב לי, ומודה לך מאוד
לירון שחם
יופי שקשה לתאר.
כנ"ל "גשר משום מקום" שמחבר 2 פסגות הרים וגושר על תהום בעומק של ק"מ וברוחב של כמה ק"מ. הסינים משתמשים בצפלינים לבנין הגשר, כי המפרקים של הגשר כבדים מדי עבור הליקופטר.
אגב, הפרובינציה של Guizhou לא נכבשה במלה"ע 2, כי לא השתלם ליפאנים להתעסק אתה.
יופי של תיאורים. מושך את העין והלב. שוטטנו שם כשלושה שבועות
גילי שלום,
שמחתי ונהיניתי לקורא את כתבתך על גוואידז'ואו בניוזטלר של מסע אחר.
אני גר בסין ובמסגרת עבודתי, פיתוח פרוייקטים ומייזמים חקלאים, אני נמצא הרבה בגוואידז'ואו.
אני חושב שהטבת לתאר את המראות והתחושות שהמקום משרה על המבקריו.