סיור בטנטורה

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: סיור חוף הכרמל. בעיקר מבוא לחוף הכרמל.

בחוף דור נמצאים שני "עוגנים" תיירותיים והיסטוריים – מוזאון המזגגה וחוף דור. בסמיכות אליהם נמצאת רצועת חוף ובה מפרצים קסומים, בהם ואף בים הסמוך טמונים ממצאים ארכיאולוגיים.

הסיור

בית הספר המנדטורי:

נתחיל את סיורנו בבית הספר המנדטורי, שנבנה על רכס הכורכר ב-1944, בכסף שאספו תושבי הכפר ובעזרת ממשלת המנדט הבריטי. כמו כן, נבקר באנדרטה לזכר לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני", שנפלו בכיבוש הכפר טנטורה, במסגרת, "מבצע נמל" במלחמת הקוממיות, בתחילת מאי 1948. מטרות המבצע היו ביעור וטיהור הדרך המובילה מתל אביב לחיפה, וניתוק כפרי "המשולש הקטן" שבכרמל, מנתיב אספקת הנשק המגיע מטנטורה שעל חוף הים ובידודם.

עוד באפריל ובתחילת מאי 1948 נטשו את הכפר כ-45 משפחות אמידות.

בלילה שבין ה-22' ל-23' במאי, יצאה פלוגה מגדוד 33 של חטיבת 'אלכסנדרוני', כדי לכבוש את הכפר בשלוש זרועות – מצפון, מדרום וממזרח, בסיוע של ספינת חל הים ממערב. בקרב נהרגו 13 מחיילי 'אלכסנדרוני' ומספר לא ברור של מקומיים. לאחר כיבוש הכפר עקרו מרצונם או גורשו רוב תושביו (בין 500 ל-1,200) לכפר השכן פוריידיס, שכבר נכנע קודם לכן, ואילו אחרים מתושביו עזבו למשולש הערבי שבצפון השומרון. לפי ההיסטוריון בני מוריס, "ברור כי לפחות חלק מתושביו גורשו". ב-31' במאי שאל שר המשטרה, בכור-שלום שטרית, את דוד בן-גוריון, האם להעביר את הפליטים לטול-כרם לנוכח הקשיים שנגרמים מהמשך שהייתם בפוריידיס. באמצע יוני 1948 עדיין נמצאו בפוריידיס כ-1,200 מפליטי טנטורה. ב-17' ביוני התכנסו אנשי מפ"ם מהאזור לדון בשאלת הגלייתם של הפליטים הללו לטול-כרם.[1] על פי הדו"ח של יעקב אפשטיין, מכיוון שנאסר עליהם לחזור לבתיהם ואדמותיהם, ביקשו אנשי טנטורה עצמם לעבור לטול-כרם ולבקשתם הצטרפו נכבדי פוריידיס בנימוק שאינם יכולים לכלכל את הפליטים. ב-18' ביוני נמסרו 1,086 מתושבי טנטורה בסיוע הצלב האדום לידי הצבא העיראקי ששיכן אותם בטול-כרם.

נדון בסיפור הטבח שהיה או לא היה בטנטורה. תלמיד מחקר בשם תדי כץ העלה טענה זו בעבודת המוסמך שלו.

מעבודתו של כץ עולות שלוש תשובות אפשריות לשאלה זו. לפי הגרסה המתועדת של צה"ל נהרגו במהלך הכיבוש כמה עשרות מתושבי הכפר. גרסה זו נתמכת גם בעדויות מאוחרות של מפקדים שהשתתפו בכיבוש הכפר ונקבו במספר של בין 20 ל-30 הרוגים – רובם ככולם לוחמים. גרסה שנייה, הנשענת בעיקר על עדות מרכזית של אחד מכובשי הכפר, נוקבת במספר הרוגים של יותר מ-200 – אולם טוענת כי אלה נהרגו לא בצורה מאורגנת, אלא כתגובה ספונטנית: חיילי חטיבת אלכסנדרוני פתחו באש והרגו רבים מתושבי הכפר לאחר שנכנעו, בתגובה על כך שאחד מחבריהם נפגע מיריית צלף. לפי הגרסה השלישית, הנשענת על עדויות (בעייתיות ולא מוצלבות) של תושבי טנטורה, שעם סיום כיבוש הכפר נורו למוות רבים מתושביו, חלקם בירייה בראש מטווח קצר, ובמסגרת זו נרצחו בין 80 ל-230 מהתושבים.[2] נוכל לקבל את עדותו של ההיסטוריון יחיא מחמוד אל-יחיא, תושב טנטורה שחי בדמשק, בספרו "אל-טנטורה – כפר שהרס הכיבוש הציוני". אל-יחיא מביא רשימה שמית מלאה של הערבים שנפלו בהגנה על הכפר – 52 במספר, מספר התואם את רשומות צה"ל ואת דיווחי אלכסנדרוני, ובכך מפריך את התזה אודות טבח מאורגן של מאות אנשים.[3]

ההיסטוריון בני מוריס מבהיר, כי מסמכים מהתקופה מאשרים שהחיילים רצחו מספר שבויים וגירשו את התושבים, אך אינם מאמתים טענה בדבר טבח. אך הבעיה המרכזית בעבודתו של תדי כץ, שהיה הראשון לפרסם את הטבח (שמעולם לא נטען על ידי גורמים ערביים), היא הסתמכות יתר על ראיונות מוקלטים מאוחרים ובעיקר אימוץ עמדה פוסט-מודרנית מובהקת לגבי מושג האמת ההיסטורית.

ראו: באתר האינטרנט של חטיבת 'אלכסנדרוני' – הסיפור על טנטורה – סופה של עלילת הדם

כיבושו של חוף הכרמל הושלם רק בסוף יולי 1948. מסביב נפלו כפרים בזה אחר זה לידי הצבא הישראלי. עם כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה, במלחמת העצמאות, נותרו שלושה כפרים ערביים במובלעת החולשת על כביש החוף דאז (כביש 4 של ימינו) בדרום הכרמל, אשר נודעה בכינוי "המשולש הקטן".[4] הכפרים היו: עין ע'זאל, ג'בע ואיג'זים (כיום: עין איילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל, בהתאמה). הכפרים במובלעת זו, חסמו באופן פעיל את כביש החוף בדרך שבין חיפה ותל אביב, על ידי ירי וחבלות. כתוצאה מכך, התחבורה היהודית בקטע שמזכרון-יעקב צפונה, עקפה את כביש החוף דרך ואדי מילק (כביש 70 של ימינו), יוקנעם ויגור. ב"ספר תולדות ההגנה" נכתב: "רק במקומות מועטים מוצאים אנו יוצאים מן הכלל: כפרים ויישובים המחזיקים מעמד בים זה של פאניקה". תנאי ההפוגה הטילו הגבלות מדיניות על פעולות צבאיות. מכיוון שבהתאם להחלטת החלוקה של האו"ם נועדו כפרים אלה להיות בשטח מדינת ישראל, תוכננה הפעולה כמבצע משטרתי נגד אוכלוסייה שאינה מכירה בריבונות מדינת ישראל, לכן נקרא המבצע "מבצע שוטר", אף שמדובר היה במבצע צבאי לכל דבר ועניין.

• א. אנדרטה לזכר הלוחמים (שנהרגו מאש כוחותינו), במושב עין איילה.
• ב. המזגגה.
• ג. משם ניסע למגרש החניה של חוף דור – נחשולים.

בחצר המזגגה מוצגים פריטים שהתגלו בחפירות דור העתיקה ובמפרציה, ביניהם עוגנים מתקופות שונות. כמו כן נראים חלקים מבני ציבור מפוארים, מתקנים חקלאיים, כמו בית בד, אבני ריחיים מבזלת. כמו כן מוצגת אבן מיל רומית. מול המוזאון מוצגת רפליקה של ספינה עתיקה, שהפליגה במאה הרביעית לפני הספירה מיוון לארץ ישראל והיא עמוסה במבני צפחה, קנקני אגירה, כלי אוכל ונגרות ומזון לימאים. היא נטרפה מדרום לדור, אולי בגלל טעות בניווט. הספינה התגלתה באקראי ב-1985, בחוף מעגן מיכאל. לצורך מחקר על תכונות ההפלגה בים, השיט אותה צוות חוקרים, מחופי ישראל לקפריסין.

נבקר במבנה המזגגה, שנבנה ב-1891, לפי הוראת הברון רוטשילד, שרצה כי היין, בייחוד מן המינים היקרים, ישלח ישירות בבקבוקים שימולאו ביקבים עצמם. זהו מבנה דו קומתי, בנוי אבני כורכר, שנבנה כמעט ללא יסודות, על גבעת הכורכר. הקירות הצפוני והדרומי עבים במיוחד ויוצרים את האיזון בתנועת הקימרונות. בסמיכות למבנה התגלה רעף שלם ושברי רעפים משתלבים, המכונים "רעפי מרסיי", כעדות להשקעה הרבה בגג הבניין. המזגגה נקראה, "בית חרושת למעשה זכוכית". יש לציין כי "זכוכית" הוא שמו של החומר הנוצר מהתכה של צורן דו חמצני (חול), נתרן פחמתי, סידן ומינרלים נוספים ביחס הנכון,[5] בטמפרטורה של כאלף מעלות צלזיוס, שלאחר צינונו מקבל את תכונותיו האופייניות. המילה "זכוכית" נגזרת מהשורש "זך", שמשמעו ניקיון וצלילות. הזכוכית אינה מגיבה לחומרים כימיים אחרים, דבר ההופך אותה לכלי אחסון מצוין. את הזכוכית מוצאים במקרא פעם אחת בלבד: "לֹא-יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי-פָז",[6] היא נכללת ברשימת החומרים היקרים שהתורה מדברת עליהם.

משערים שזכוכית יוצרה על ידי בני אדם בצורה אקראית, כ־4,000 שנים לפני הספירה, בתהליך לוואי של הפקת מתכות. בהשפעת הטמפרטורה הגבוהה, האפר שנותר אחרי שריפה של זרעים התחבר עם החול ונוצרה זכוכית סיליקטית המכילה 60% SiO2. זכוכית זו שימשה ליצור תכשיטים. תחילה יצרו חרוזים מזוגגים בניסיון לחקות אבנים יקרות ואחר כך החלו ביציקה לתבניות, על מנת ליצור חפצים קטנים. לפי עדויות ארכאולוגיות, ייצור מכוון של כלי זכוכית נעשה כ-1,500 שנה לפני הספירה, במצרים ובמסופוטמיה. חלה מהפיכה, כשהתחילו לייצר כלים קטנים מזכוכית, לצורך הכלת נוזלים יקרי ערך.[7] לאחר זאת, במשך 300 שנה ייצור הזכוכית התפתח במהירות ואז חלה ירידה בעיסוק בזכוכית. במסופוטמיה חלה התאוששות כ-700 שנה לפנה"ס ואילו במצרים 500 שנה לפנה"ס. מאז, במשך 500 שנה, מצרים וארצות אחרות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון הפכו למרכזים ליצור זכוכית.[8]

פליניוס הזקן, הגיאוגרף הרומאי בן המאה הראשונה לספירה כותב: "סוחרים שהובילו בספינתם מטען של נתר גולמי,[9] עגנו בחוף נהר הנעמן. כשהיו מפוזרים לאורך בחוף, כדי להתקין את ארוחתם, לא עלה בידם למצוא אבנים בגודל לשפיתת הסירים. ולכן השתמשו בגושי הנתר שהביאו מן האונייה. לאחר שחום האש המס את הנתר והנתר התערבב בחול שעל החוף, נראו זרמים של חומר שקוף מוזר – וכך נתגלתה הזכוכית".[10] יש לציין כי בתקופה הרומית יוצרה זכוכית גולמית בצפון ארץ ישראל. בג'למי שליד יגור התגלה מפעל התכה רומי, המתואר אצל יוסף בן מתיתיהו: ""ושם מקום חול הזכוכית".[11]

הברון ייעד את המפעל בעיקר לייצור בקבוקים, אם כי הוציאו לשוק לא מעט כלי זכוכית אחרים, כולל כוסות, בקבוקי תרופות ועששיות. מנהל המפעל היה מאיר דיזנגוף (1861-1936) מהנדס כימיה, בוגר הסורבון שהשתלם במרכזי יצור זכוכית בעולם. כבר בתחילה, השקיע הברון סכום עתק של 50,000 פרנק, לבניית התשתיות למפעל, ל"שימון" הרשויות העות'מאניות והשייח' של טנטורה, הוצאות שמירה ומשכורת לקפיטן של ספינת המפרשים, ששירתה את המפעל.[12] דיזנגוף הוא זה שבחר את טנטורה, כמקום להקים בו את המפעל, משום שהייתה כאן קרקע זמינה, בבעלות יהודית, שנרכשו על ידי מתיישבי זכרון-יעקב, בעת עלייתם על הקרקע ב-1882.

ראו באתר זה: זמארין

• חומר גלם זמין (חול), נבדק על ידי דיזנגוף בסיור מקדים. הוא מצא שבשל תכולה של 15-20% ברזל בחול, הבקבוקים יהיו כהים, אך יתאימו להכיל יין.
• קרבה למעגן טבעי, ממנו יגיע חומר הגלם, כולל פחמי אבן להסקת התנורים, כך גם ייצאו את הבקבוקים לראשון לציון (דרך יפו). עם אפשרות לבנות נמל עמוק יותר בעתיד. היה זה חלק מתפישתו של הברון, שהתבססה על שילוב התוצרת החקלאית של המושבות, על כוח עבודה יהודי ועל הטמעת חידושים טכנולוגיים, שהיו מקובלים בתעשיות מודרניות.
• קרבה ליקב בזכרון-יעקב.

ברכה זילברשטיין, אוצרת מוזאון המזגגה, כינתה את המקום "הסטארט-אפ של הברון". היו בו כל המרכיבים של סטרטאפ של ימינו: חזון ומשקיע, נבדקו תנאי השטח, נבדקו שווקים עתידיים, בוצע תכנון פיזי של המפעל וכוח האדם נבחר בקפידה. הובאו מומחים מחוץ לארץ להפעיל את הכבשנים וללמד את המלאכה לפועלים. היה זה חלק מתפישתו של הברון, שהתבססה על שילוב התוצרת החקלאית של המושבות, על כוח עבודה יהודי ועל הטמעת חידושים טכנולוגיים, שהיו מקובלים בתעשיות מודרניות.[13]

בטקס חנוכת הכבשן בטנטורה, שהתקיים בסוף מארס 1893, נשא דיזנגוף נאום בפני העובדים ובו הסביר את תכלית הקמת המפעל לפי ראייתו: רווחת העולים היהודים ולא הכנסות לברון רוטשילד.[14]

שטח המזגגה כולל החצר, היה 50 דונם. מלבד המבנה העיקרי ששימש את המפעל, היו בחצר בנין מגורים בעל מרתף עבור המנהל, שם הייתה גם המעבדה שלו. בנין מרשים זה בולט עד היום במיקומו בראש גבעת כורכר קטנה, ובצורתו – מבנה מסיבי גבוה, בעל שערים וחומות מרשימים, בנוי מלבני כורכר מסותתות היטב. מבנה נוסף שימש למגורי העובדים.[15]

מומחים בתחומי ייצור הזכוכית, בוני כבשנים ומעצבי כורים להתכת הזכוכית וטיח ללבנים, הובאו מצרפת, ושני אומנים בעיצוב זכוכית הובאו מצ'כיה. המלאכה הזאת דרשה לימוד ומיומנות. הם נהגו לסגור את הדלתות בעת העבודה כדי שאיש לא יוכל ללמוד את מלאכתם, אם כי חיים חיסין,[16] מאנשי ביל"ו, מספר: "אך עברי אחד הצליח בכל זאת להצית, החל בהדרגה לשלוח בעצמו את ידו במלאכה ובמרוצת שנתיים התמחה עד כדי כך, שעכשיו אין שוב כל צורך במומחה הצרפתי".[17]

עיקר הייצור ועיבוד הזכוכית התרחש בקומה העליונה, בה היה חלל פתוח בשטח של 560 מ"ר. במרכז החלל בלט כבשן התכה, שהוא לב העבודה בכול מזגגה וכל תקלה בו או סדק ודליפה באחת מקדירות ההתכה, עלול להשבית את המפעל לחודשים רבים. משקל הכבשן וקירות ההתכה הוא כה גדול, שנדרשו אומנות אבן כדי לשאתם.[18] דיזנגוף השכיל לקשור קשרים טובים עם ערביי המקום ואחד מהם המליץ לו להינשא לנערה מקומית… כאשר הערבים הבחינו במעבדה שהקים, היו משוכנעים שהוא רופא ובקשו ממנו תרופות.[19]…

יהושע ברזילי (אייזנשטט), מומחה של 'חובבי ציון' לארץ ישראל, כתב בעקבות ביקור במפעל: "בנין בית המזגגה בטנטורה נגמר. מראהו יפה למאד. ארכו שלושים ורחבו עשרים מתר [כך]. על ידו עומדים שני בתי אבן גדולים. אחד לפקידות והשני לפועלים. מנהל הבית הוא האדון דיזנגוף ולפי הידיעות הנאמנות אשר השגנו משם, הוא דואג הרבה לטובת אחינו הפועלים והאומנים הנמצאים שמה. כן יסד בית ספרים קטן ובלילה יבקרו אותו כל העובדים בבית המלאכה. וגם איכר אחד – הנתמך מהנדיב – ימצא שמה ולו שש מאות עצי תות, חמש מאות עצי אתרוגים, שלושת אלפים גפן. גם שו"ב ומורה לילדים ימצאו במושבה החדשה הזאת". חיים חיסין ביקר במזגגה והעלה את התרשמותו על הכתב. הוא מספר על העובדים הרבים המתגוררים מתחת לגג, בחדר גדול ובו מיטות רבות. התמזל לו מזלו והוא נטל חלק במסיבה שהתקיימה באותו חדר. מתיאורו של חיסין אפשר ללמוד שבמקום שררה אווירה עליזה ואופטימית של עשייה, תוך עזרה הדדית וחגיגיות שמלוות כל שלב בייצור. כמו כן היו במקום בית ספר, בית כנסת וספריה קטנה. בחצר מוקמו אורוות מחסנים וטחנה לגריסת חומרים. כל המבנים הוקפו בגדר אבן ולה שער ברזל. לבניית המתחם השתמשו באבני כורכר מסותתות, שכנראה נלקחו מתל דור. שומר השגיח על הנכנסים והיוצאים.[20] באבוס שבין רכסי הכורכר, גידלו גן ירק, כדי לנצל את התנאים הטבעיים של השטח: מישור פורייה ומי תהום זמינים.[21]

באפריל 1893, בביקורו השני של הברון רוטשילד בארץ ישראל, הוא ביקר גם במזגגה שבטנטורה. הוא ירד מספינתו בחיפה, פנה לקאימאקאם (מושל) העות'מני וזה שלח אותו לטנטורה בעגלה רתומה לסוסים, בליווי פקיד מטעמו. מאיר דיזנגוף מספר בזיכרונותיו כיצד הופתע לשמוע מאחד הפועלים על הגעתו של הברון במפתיע. הוא הבחין בברון "משוטט אילך ואילך בלהט השמש". הפועלים הזמינוהו להיכנס ולנוח, אך הוא טען: "איני בעל הבית כאן, בעל הבית הוא דיזנגוף ובלעדיו לא אכנס". דיזנגוף הדריך אותו בבית החרושת, עד שהברון פנה אליו ואמר: "האם סבור אתה באמת, שיש לי עניין לדעת האם התנור בנוי בצד זה או בצד אחר? העיקר שהעניין ילך ויתפתח".[22]

בביקור הברון דאג להקמתו של בית ספר עבור ילדי העובדים במזגגה. בבית הספר למדו ארבעה עשר תלמידים. במכתב משנת 1894 מסופר: "ביחוד עושה רושם טוב, בית הספר הנמצא בחדר יפה וארבעה עשר תלמידים ותלמידות מבני חמש עד שמונה מבקרים אותו.[23]

שפת הדיבור הייתה עברית וכך גם שפת הלימוד. למקום הובאה המורה שרה סאיף, נערה בת 13, בת צפת, שהייתה תלמידתו של המחנך הידוע יצחק אפשטיין. היא לימדה אותם קרוא וכתוב ודיבור עברי. "מעולם ללא שמענו בין אחינו האשכנזים עברית בהברה ספרדית צלולה וברורה כאשר שמענוה בביתה ספר הזה".[24] העסקת נשים בגני הילדים ובבתי הספר של העלייה הראשונה משקפת את מקומה החושב של האישה בחינוך ובזירוז התפתחותה של השפה העברית.[25] סביר להניח שילדי המזגגה למדו ברוחו של אפשטיין, שדגל בלימוד טבעי של העברית, תוך שיתוף של כל החושים, לימוד מהפרט אל הכלל, קשר עם הסביבה הטבעית של הילד, קשר אל הטבע ולימוד תוך שירה ומשחק.[26] זו הדרך שבה למדו כנראה ילדי המזגגה.

חלק חשוב בהווי המזגגה קשור לצינה דיזנגוף, רעיית המנהל. הם הכירו בנעוריהם ונישאו ב-1893 באלכסנדריה במצרים. אחד הגורמים שהקשו את החיים היו חיזוריו של פקיד הברון אליהו שייד, אחרי צינה, הצעירה ממנו בכשלושים שנה. בתקופת הריונה חלתה צינה במלריה. בהוראת הרופא היא עברה לצרפת, שם נולדה הבת שולמית. התינוקת נפטרה לאחר חודשיים בשוויץ ומאז נותר הזוג ערירי. בשנת 1903 שבו בני הזוג ארצה והתגוררו ביפו. עם הקמת תל אביב, מונה דיזנגוף לראש העירייה.[27]

במזגגה עבדו בימי הטובים, כחמישים איש, ביניהם עשרה צרפתים וששה פועלים ערביים, שיצרו במקום ישוב קטן. הם לא ראו ברכה בעמלם. איכות הבקבוקים לא הייתה משביעת רצון (מאחר שמהחול המקומי ניתן להפיק רק זכוכית שחורה), הפקידים העות'מניים תבעו בקשיש לעתים מזומנות ולא הסכימו להעניק למפעל "פירמן", כלומר, זיכיון או אישור פורמלי לתפעולו.

העובדים סבלו ממחלת המלריה. כך למשל, אשתו של סגן המנהל יצחק חיותמן, חלתה במלריה והתעוורה. בעקבות כך, עברה המשפחה להתגורר בבית אהרונסון בזכרון-יעקב. ד"ר הלל יפה היה מגיע למפעל שלוש פעמים בשבוע ובכל פעם מצא חולים נוספים. הוא כתב לבארון ביוני 1894: "דיזנגוף שב מפאריס, שהה אצלי שעה קלה, ואין דעתו נוחה ממני. הלא אני, בתור רופא, גורם לסגירת בית־החרושת. כבר שלחתי מחצית אנשי טנטורה לשפיה. שם האקלים נחמד. בטנטורה נותרו מעטים, והעבודה מעטה, למראית־עין בלבד. בסוף ספטמבר, ואני מקווה כי בסוף נובמבר, עת תמעט הסכנה, תתחדש העבודה".[28] חודש מאוחר יותר המליץ ד"ר הלל יפה, לסגור את המפעל בגלל שיעור גבוה של חולי מלריה: "אדוני הבארון, אני פונה אליך הפעם בבקשה לשים לב אל המצב בטנטורה. משם מביאים אלינו כל יום חולים קשים, וגם אנושים. אני והחובש נוסעים לטנטורה לכל הפחות שלוש פעמים בשבוע, וכל פעם אנו מוצאים שם הרבה חולים. שמעתי כי בקרוב תתחדשנה העבודות בבית־החרושת. אני חושש מאוד לתוצאות. לדעתי אסור להחזיק פועלים רבים במקום הזה, כי אין רע ממנו בכל הארץ, בפרט בקיץ, ובתנאים כאלה אין כל תקווה להביא סדר בעבודה. טנטורה היא המקלקלת את כל הסטטיסטיקה שלנו".[29]

המפעל הקטן פעל כשנתיים ולאחר מכן דעך ונסגר. עלות הייצור הייתה גבוהה ותשלום מכס נוסף, של 8% על חומרי הגלם והפחם, שממילא היו יקרים מאד, גרמו לכך שהבקבוקים יהיו יותר יקרים מהיין. סיבה נוספת הייתה שניתן היה למצוא במזרח בקבוקים זולים יותר ולמחזרם, כפי שכתב דיזנגוף ביומנו: "סוף סוף הוכרחתי לסגור את בית החרושת, מפני שלא היה חשבון לעשות בקבוקים חדשים, בעוד שבא"י ובמצרים ובסוריה היו מוכרים בקבוקים משומשים בזול מאד והם היו טובים לשימוש כחדשים". גם התנהגותם של המומחים הזרים לא הוסיפה, בלשון המעטה. על פי עדויות מאותה תקופה כל המומחים נהגו בשחצנות. הם הנהיגו שביתות, השביתו את המפעל בשבתות ובימי ראשון וחלו פעמים רבות. הם הקפידו להסתיר את תהליך הייצור מידי העובדים. להתנהגותם של המומחים הזרים היה חלק בגורמים לסגירת המפעל.[30] לבסוף התברר שכדאי יותר לשלוח את היין בחביות.

חוסר היתכנות לבניית נמל עברי בטנטורה וטביעת ספינות שרכש הברון, גנזו את החלום לבניית נמל עברי ופיתוח ספנות יהודית. בכלל זה את חלום הקיום הכלכלי של המזגגה.[31]

סגן המנהל חיותמן נשאר לחסל את המפעל ולסדר את הפיצויים לפועלים, שרובם עזבו את הארץ זמן קצר אחר כך. אחרי תקופה בבית אהרונסון, עבר למטולה והיה בין מייסדיה ובהמשך ייסד עם דיזינגוף את אחוזת בית.[32] עם סגירת המפעל פורק והגג ורעפיו המשובחים ("רעפי מרסיי") הועברו לזכרון-יעקב. יהודה גרזובסקי (גור) היטיב לתאר את העזובה ששררה במקום לאחר פירוק המפעל: "ותצא פקודה לסגור את הבית והפועלים אשר עבדו שם באמונה, כמעט במסירת נפש וישימו את כל תקוותם בהצלחת הבית הזה, נפזרו אל כל רוח, וכה שמם הביתה גדול הזה, אשר לפני זמן מה היה מלא רעש וחיים יומם ולילה, ועתה דממת מוות מסביב לו ורק משק גלי הים הלוחכים את החול הלבן אשר על שפתו, וקול צפצוף הצפרים המקננות במעשן הגבוה אשר על יד המזגגה ובין ערמות פחמי האבן- ישביתו לפעמים את הדממה הנוראה".[33] במשך שנים רבות הייתה קומתו העליונה חסרת גג. המבנה ניטש במשך עשרות שנים. החל מסוף שנות ה-70' של המאה ה-20' שופצה הקומה השנייה במבנה והגג נבנה מחדש. כיום משמש המבנה כמוזאון לארכאולוגיה ימית ולעתיקות תל דור הסמוך.[34]

בחצר המזגגה, שרידים של בית בד, אבן מיל רומית ועוגנים רבים, מתקופות שונות. כמו כן חלקי תותחים ונשק אחר שהושלכו לים בידי צבא נפוליאון שנסוג מעכו בשנת 1799.

משם, נלך לאורך חוף הים, אל תל דור, דרך קיבוץ נחשולים. שם התישבה בשנת 1948 קבוצת צעירים יוצאי פלמ"ח, שהיו בעלי זיקה לים ולדייג, לאחר שעברו הכשרה באזור הקריות. אליהם הצטרף גרעין של עולים מטורקיה ומרומניה, ששירתו בפלמ"ח ומיד אחר כך הצטרפו עולים ניצולי שואה מפולין, שהוחזקו במעצר בקפריסין. ארבע שנים גרו החברים בבתי הכפר הערבי הנטוש טנטורה, עד שבנו את מבני הקבע.

רקע

נטפס לתל דור, הנמצא בקוו הגבול שבין מישור החוף לבין חוף הכרמל, שהוא חלק מהחוף הפיניקי המשתרע מפיניקיה שבטורקיה, דרך ברך איסקנדרון ועד עזה. המקום מזוהה עם העיר המקראית דור (או דֹּאר). רכס הכורכר הנמשך לאורך חוף הים שמטנטורה וצפונה, נמוך ומושפע מאד מגידודם של משברי הים, על כן חוף זה מפורץ מאד וכולו שוניות, מפרצים זעירים ואיי סלע קטנים. הגדול שבאיוני הסלע הוא "אי היונים" שמול שפת הים של קיבוץ מעגן מיכאל, ושתי קבוצות איונים רצופות מצויות בחוף דור ונווה ים – "אי דור" ו"אי שחפית". צירוף זה היה אידיאלי להקמת מעגנים בימי קדם. עיצוב נופו המיוחד של החוף המסולע הושפע רבות מכוח עמידותו הרב של הכורכר, שהוא התאבנות של חול, המכיל אחוז גבוה של גיר מלכד – בשל קרבת הכרמל, שסיפק סחף גיר באמצעות נחליו, היורדים כאן אל הים. משום כך נראה ברכסי הכורכר של חוף הכרמל, שפע של מחצבות בניה מימי קדם.

בארץ ישראל מוכר רק ישוב אחד לחוף הים באלף השלישי לפני הספירה והוא אשקלון. עם התייצבות האקלים ומפלס האוקיינוסים בראשית האלף השני לפני הספירה, החלה תנופת התיישבות בהיקף נרחב וחסר תקדים. בין 2000 ל-1800 לפני הספירה, נוסדו עשרות ערים חדשות לאורך מישור החוף, בקטע שבין אשקלון לצידון. כמעט כולן, באתרים שלא היו מיושבים כלל באלף השנים שלפני כן. כמעט בכול המקומות, נוסדו צמדי ערים: האחת בקו החוף ממש. בדרך כלל בפינה צפונית של "מפער המים" של אפיקו הקדום של נחל, בפתחו של האסטואר ההולך ונסתם.[35] השנייה – במעלה האפיק, פנימה, באתר שניתן היה להגיע בסירות. הקמתן של ערי הנמל הללו הביאה לתנופת פיתוח כלכלית ולשילובה של ארץ ישראל במערך הסחר הימי ששגשג בחופי הלוונט, בעיקר בין מצרים לחוף של האזור שהוא כיום בלבנון, בימי השושלת ה-12' במצרים (מאות 19'-20' לפני הספירה). כדי לשמר את מקור שגשוגם הכלכלי נאלצו תושבי הערים החדשות, להבטיח את תקינות הנמלים ואת איכות העורף החקלאי, על ידי שיפור במערכת הניקוז לים.

תל דור

התל חבוק בשלושה מפרצים, שהדרומי והארוך מביניהם, תחום על ידי שלושה איים קטנים, היוצרים מעין לגונה הנוחה לעגינת ספינות. נתון טבעי זה אפשר ליושבי העיר לבנות בה כשניים או שלושה נמלים. דבר זה הפך את העיר דור לנמל ונקודת סחר חשובה. הזיהוי של תל דור עם העיר העתיקה דור נסמך על מקורות יווניים ולטיניים (כגון אובסביוס)[36] וכן על מפת פויטינגר,[37] הממקמים את העיר דור, כ-12 ק"מ צפונית לקיסריה.

מבחינה גאוגרפית נמצאת דור בגבולה הדרומי של פיניקיה. העיר נזכרת בכתובת מימי רעמסס השני, מהמאה ה-13' לפני הספירה, ברשימת ערים, ששכנו לאורך "דרך הים". בתקופת הברזל הראשונה, היינו, תקופת השופטים, הייתה דור עיר גדולה בנויה היטב ומבוצרת. עיר מחוז זאת נכבשה על ידי יהושוע כמתואר בספר יהושע פרק יב': "וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-אַרְצָם […] מֶלֶךְ דּוֹר לְנָפַת דּוֹר", אך כנראה לזמן קצר בלבד. מתקופה זו נחשפו באתר מבני ציבור, ביצורים וכן מבני מגורים פרטיים בסגנון "בית חצר כנעני". אלה, כמו כלי החרס שנחשפו באותן שכבות, משמרים מסורות כנעניות מתקופות הברונזה המאוחרת. כמו כן ניכרת השפעה מהאי קפריסין ומהקנקנים הרבים שנמצאו במקום, ניתן ללמוד על קשרי מסחר ותרבות הדוקים עם מצרים. תושבי העיר לא היו כנענים אלא ת'כרים, אחד העמים שהגיעו מהמרחב האגאי (שהמחקר המודרני קורא להם בשם המקובץ "גויי הים"), ניסו לכבוש את מצרים, נהדפו ונאחזו בחוף הארץ ישראלי. במקורות המצריים הם נקראים גם "סיקולים", ויתכן שהשם מרמז על מוצאם מסיציליה. המקרא מספר לנו על הפלשתים שהנביא צפניה מזהה עם "גוי כרתים" ועמוס מציין שהגיעו מכפתור – כנראה כרתים. אבל אנחנו יודעים גם על השרדנים, שהפכו לשכירי חרב בצבא המצרי, על הדנאים, שייתכן שהתמזגו בשבט דן ועל עמים נוספים המתוארים במקורות המצריים ומצוירים על קירות "מדינת האבו" (חפו?) במקדש המוות של רעמסס השלישי, שהדף אותם ממצרים בקרב ימי ובקרב יבשתי. בעיר דור נמצאו מעט ממצאים ת'כרים ואלה דומים לאלה של התרבות החומרית הפלשתית. בשכבות הרלוונטית, נמצאו ממצאים הדומים דווקא לתרבות הכנענית ולתרבות הפניקית שהחלה להתפתח בחוף הצפוני ולכן חופרי דור בשנים האחרונות, טוענים שאין עדות לכיבוש דור על יד ישות זרה, כלומר, אין ניגוד בין ה"ת'כרים" ובין הפיניקים.[38]

לאחר שהעיר נחרבה בשריפה, נבנו באתר מבני ציבור מונומנטליים. העיר הייתה אחת מבעלות בריתו של יבין מלך חצור במלחמתו עם יהושע (וַיְהִי, כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר; וַיִּשְׁלַח, אֶל-יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן, וְאֶל-מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן, וְאֶל-מֶלֶךְ אַכְשָׁף. וְאֶל-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן, בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנְרוֹת וּבַשְּׁפֵלָה; וּבְנָפוֹת דּוֹר, מִיָּם).[39] העיר עצמה לא נשלטה ממש בתקופת התנחלות שבטי ישראל, אלא רק הוטל עליה מס, בתקופות בהן יד ישראל הייתה תקיפה: "וְלֹא-הוֹרִישׁ מְנֵשֶּה…וְאֶת-יֹשְׁבֵי דּוֹר וְאֶת-בְּנוֹתֶיהָ… וַיְהִי כִּי-חָזַק יִשְׂרָאֵל, וַיָּשֶׂם אֶת-הַכְּנַעֲנִי לָמַס; וְהוֹרֵישׁ, לֹא הוֹרִישׁוֹ." בניגוד לאתרים רבים אחרים מתקופה זו (ברזל א'), בהם הייתה ירידה בעוצמת היישוב, בדור התנהלו חיים עירוניים שוקקים בעלי אופי מונומנטלי.

במאה ה-11' לפנה"ס הגיע לעיר אורח מפורסם – כהן מצרי בשם ון אמון (Wenamun), שהפליג ממצרים לעיר גבל (ביבלוס) שבסוריה, כדי לרכוש קורות עצי ארז לצורך בניית סירה עבור האל אמון, כדי שיוכל להפליג בה בנילוס, כדי להתאחד עם האלה מות. במגילה שנקראה על שמו, מוזכרים הקשרים של דור הן עם פיניקיה והן עם מצרים. במסעו לאורך החוף הוא הגיע לדור ועל כך כתב: "עירם של ת'כר ובדר [Beder] הנסיך שלה, הביא לי חמישים ככרו לחם, כד יין ושוק של פר". כמו כן, מהמגילה אנו למדים כי כל כספו של ון-אמון, שנועד לרכישת ארזים, נגנב בנמל. הוא דרש החזר הגניבה ממלך דור: "שדוד שודדתי בנמלך, ועתה אם מלך הארץ הזאת אתה ואם שופטה אתה – חפש את כספי" מכאן ניתן להבין שחלק מזכויות העגינה הניתנות בנמל לאונייה היא זכות ההגנה, כולל הרכוש הנמצא על האונייה. מלך דור לא רואה חובה לעצמו להחזיר את הכסף. לטענתו, הגנב בא מהאונייה ולכן זו אחריותו של ואן אמון. מכאן ניתן להסיק, שרמת האחריות בנמל הייתה רק לגבי התנהגות הנובעת מאנשי המקום. לון-אמון לא היה כל ספק שזו זכותו ולכן כאשר לא מקבל שיפוי, הוא מרשה לעצמו לקחת את הכסף מאונייה אחרת השייכת לדור ולהימלט משם. מכאן ניתן אולי להבין, שהייתה ערבות הדדית בין אוניות השייכות לאותה עיר. בתגובה, דולקות אחריו תריסר ספינות של הת'כרים. הוא הצליח להגיע לגבל, לרכוש את הארזים בתום משא ומתן ארוך, אולם המלך המקומי לא מעניק לו מקלט ודורש ממנו שיצא מהנמל, בעוד האוניות הת'כריות מנסות למנוע בעדו מלשוב למצרים. לאחר תלאות רבות הוא הגיע לקפריסין, מלכת האי התאהבה בו וכאן הפפירוס נקטע…

מאוחר יותר, בספר מלכים, מוזכרת דור כבירת אחת מנציבויות המס של שלמה, שעליה הופקד חתנו של שלמה, בן אבינדב: "וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים-עָשָׂר נִצָּבִים, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-בֵּיתוֹ: חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל-אחד (הָאֶחָד), לְכַלְכֵּל. וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם, בֶּן-חוּר בְּהַר אֶפְרָיִם… בֶּן-אֲבִינָדָב, כָּל-נָפַת דֹּאר – טָפַת, בַּת-שְׁלֹמֹה, הייתה לּוֹ, לְאִשָּׁה".[40] לכן עלתה הסברה כי דור נכבשה על ידי דוד המלך, כשבנה את האימפריה שלו. אולם מכיוון שלא ניכר כל שינוי בתרבות החומרית, סביר להניח שעד למאה השמינית לפנה"ס, שמרה העיר דור על אופייה הפיניקי-כנעני. רק במהלך תקופת המלוכה, חל תהליך של "ישראליזציה" של המכלול הקרמי. תקופה זו, המכונה במחקר תקופת הברזל ב', מסתיימת, עם הכיבוש האשורי, של תִּגְלַת-פַּלְאֶסֶר השלישי משנת 732 לפני הספירה. דור נחרבה ונוסדה ככל הנראה מחדש לאחר שנת 480 לפנה"ס.

מפרץ האהבה

נמשיך צפונה, לכיוון "מפרץ האהבה", שם נסייר במתקנים להפקת צבע הארגמן, שנקרא ביוונית "פויניקוס" ומכאן "פניקס", עוף החול וגם "פניקיה". זהו גם מקור השם "כנען", שהוראתו ארגמן. את הצבע הכינו מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים. הארגמן מוזכר במקרא כמקור להערכה אישית ועושר וכן כסמל שלטון בקרב מלכי ישראל.[41] הפיניקים היו יורדי-ים, שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה.

השם "פניקים" הוא כינוי יווני לכנענים שחיו באזור זה מכאן ועד החוף הסורי. במקורותינו נקראים הפיניקים "צידונים". הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלו, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

תולדות פיניקיה הם למעשה תולדות הערים הראשיות בה (כגון ארוד, גבל, צור, צידון, עכו ועוד), אם כי לא תמיד הייתה בהן השתלשלות היסטורית מקבילה. לכל עיר ועיר הייתה אלוהות משלה: דגון בארוד, בעלת גבל בגבל, אשמן בצידון ומלקרת בצור. על ידו מופיעה, האלה תנית שמוצאה לא ידוע. במאה ה-10' מופיע בפנתיאון הפיניקי האל בעל-שמם, דהיינו בעל שמים, שזוהה עם זאוס. ראשיתה של ההיאחזות הפיניקית בחופי הים התיכון הייתה באי קפריסין, שם נוסדה המושבה כתי, שמרדה בצור. מכאן יצאו הפיניקים לאיי הים האגאי, לסיציליה, מלטה, סרדיניה וצפון אפריקה (עתיקה וקרת חדשה) ומשם לספרד (גדר). הם מלאו תפקיד חשוב בראשית ההגירה היוונית לאסיה הקטנה ובעיצוב הכתב היווני.

אגדה יוונית מספרת כי הרקלס (שזוהה עם מלקרת, האל הראשי של צור), טייל לאורך החוף. כלבו נשך חילזון ופיו נצבע בארגמן. הרקלס שחשב שכלבו מדמם, ניגב את פיו בפיסת בד. הצבע הקסים את הנימפה טירוס, אחריה חיזר (שהיא התגלמות של העיר צור) ולבקשתה אסף בחוף הים חלזונות רבים, מהם צבע לה גלימה מפוארת. מאז היה הארגמן לצבען של גלימות המלכים במשך דורות רבים. יש לציין שמדובר בצבע הסגול (RGB 128,0,128) ולא באדום כהה כפי שמקובל היום. לפי 'ספר הזוהר', "ארגמן" הם ראשי תיבות של חמשת המלאכים אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל ונוריאל.

בתיאור מהתקופה הביזנטית, מוזכרת דור כמרכז לתעשיית הארגמן: "ליד קיסריה, נמצאת דורה, עיר קטנה מאד, המיושבת בפניקים. אלה התיישבו כאן בגלל האופי הסלעי של החופים ושפע חלזונות הארגמן".[42] בחפירות דור התגלו עדויות רבות להפקת צבע הארגמן, מארגמון כהה קוצים. את הכלים בהם השתמשו להפקת הארגמן, ניתן לראות בארונות התצוגה של מוזאון המזגגה. מצפון לתל דור התגלה אזור של בריכות ותעלות חצובות באבן, שהארכיאולוג אבנר רבן שיער ששימשו להפקת אגמן או כאזור לאיסוף חלזונות. כדי לצבוע גלימת מלך, השוקלת 1 ק"ג צמר, נדרשו 10,000 חלזונות. גם בדרום התל התגלה מתקן מהמאה השלישית לפני הספירה, שכלל שני בורות ותעלה המקשרת ביניהם. אחד הבורות היה מלא כולו ברסק ארגמונים והשני עם נתזי סיד בצבע סגול-ורוד. על פי בדיקות כימיות, זוהו כתמי הצבע עם צבע הארגמן.

במשך דורות רבים ניסו חוקרים שונים להתחקות אחר מקורו של צבע התכלת. צבע המופיע במקרא 49 פעמים. כך למשל, בקשר למצוות הציצית: "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת".[43] לעתים לצד הארגמן ("וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים).[44] הצבע מוזכר גם בספרות חז"ל. היהודים הפסיקו להשתמש בתכלת בתקופה הביזנטית ולימים ניסו להתחקות אחר מקורו. האדמו"ר מראזין (פולין) יצא למסע חקר בנאפולי והגיע למסקנה שהתכלת מופק מדיונון. אחריו חקר את הנושא הרב יצחק הרצוג, לימים הרב הראשי של מדינת ישראל, אב וסב של שני נשיאים. בעבודת המוסמך שלו מ-1913, מצא שכדי לקבל את צבע התכלת, נדרש תת סוג של אותו חילזון, עם יתרון לאינדיגו.[45] כנראה שגונו הסופי של הצבע, תלוי בחשיפה לשמש וזאת משום שמולקולת מונוברומו-אינדיגו אינה יציבה ונוטה להתפרק בחשיפה לאור וכך מתקבל הגוון הכחול.[46] פסי הטלית וצבע התכלת נתנו השראה לתנועה הציונית בעיצוב דגלה, שהיה לדגלה של מדינת ישראל.

בתקופה הפרסית הפכה דור למבצר חזק מוקף חומה. בראשית המאה החמישית לפנה"ס, מוזכרת דור בכתובת אֶשמֻנעַזָר,[47] כעיר אשר נמסרה לשליטת מלכי צידון מידי השלטון הפרסי המרכזי. המרחב של דור ויפו מכונה שם "ארצות הדגן האדירות אשר בשדה השרון". אריח חרס גדול ועליו דמות מדוזה, מחזק את ההשערה שבמאה הרביעית או החמישית לפני הספירה היה קיים בעיר מקדש, ששירת את התושבים והסוחרים היווניים. בתקופה ההלניסטית הייתה דור עיר מבצר חזקה במיוחד. יוסף בן מתיתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים", מכנה אותה "עיר מבצר קשה לכיבוש".[48] הוא מתאר את המעגן כנמל לא מוצלח במיוחד, בו היו סירות קטנות פורקות מטען שהורד מספינות גדולות. המקורות ההיסטוריים מספרים שטריפון לבית סלווקוס (142-139 לפני הספירה), רוצחו של יונתן החשמונאי, ברח לדור מפני אנטיוכוס השביעי סיטדס והלה צר על העיר מן היבשה ומן הים, בעזרתם של שמעון, אחיו של יונתן ולא יכול לה. אלכסנדר ינאי הכיר בחשיבות האסטרטגית של המקום וכבש אותו. פומפיוס כבש את המקום בשנת 63 לפנה"ס. באותה תקופה עברה העיר מהפך ארכיטקטוני והחלה לשגשג. במערב העיר דור, על שפת הים, חשף הארכיאולוג הבריטי ג'ון גארסטאנג (John Larsen Garstad), כבר בשנות העשרים, של המאה העשרים, שני מקדשים רומאיים, שנבנו על גבי מסד (פודיום) מרשים. במקום נחשפו גם שרידי וילות רומאיות. בצדו הצפוני-מזרחי של התל נבנה תיאטרון, המעיד על חשיבות המקום. אולם כשהגיע זמנו של הורדוס חלה נסיגה. האחרון החל להקים את נמל קיסריה וגרם לירידת קרנה של דור. למרות זאת, הוטבעו בדור מטבעות ברונזה מן המאה השנייה לספירה, שעל חלקן מופיע התואר "המושלת בימים", המופיע לעתים על מטבעות של ערים פניקיות שהנמל שלהם שירת את צי המלחמה הרומי ואת הסחר הבינלאומי. במוזאון המזגגה, בקיבוץ נחשולים יש מוצגים רבים המשקפים את קשריה הכלכליים, התרבותיים, הדתיים והאמנותיים של העיר. בתקופה הביזנטית הייתה דור תחנה חשובה בדרכם של עולי הרגל למקומות הקדושים לנצרות ומקום מושבם של בישופים. מדרום מזרח לתל התגלתה כנסיה ביזנטית ובסמוך לה התגלה עמוד שיש ועליו חקוקה כתובת יוונית: "אבן מן הגולגתא הקדושה" אחר כך המקום שקע ונשכח.

לאחר מאות שנים בהם האתר היה נטוש, הגיעו לכאן הצלבנים בראשית המאה ה-12' לספירה, שהאמינו שזהו מקום הולדתו של אנדריאס הקדוש ובנו כאן מצודה, שלצדה אחוזה. היא מוקמה בנקודה המערבית והגבוהה ביותר שעל התל, במקום ממנו נשקפה תצפית טובה סביב סביב. המצודה נקראה "מרל" (La Merle), שהוראתו בצרפתית (במקור מלטינית) ציפור שַׁחֲרוּר (קיכלי).

המצודה הופרדה משטח התל על ידי חפיר עמוק. עם בנייתה היא הרסה שכבות קדומות רבות, כמעט עד הסלע. ידוע שריצ'רד לב הארי עבר כאן בדרכו דרומה.[49] בסוף המאה היא נמסרה לשליטת המסדר הטמפלרי, והיא התקיימה כ-75 שנה, עד שצבא מוסלמי, בפיקודו של בייברס הממלוכי, כבש את האזור. לא נותר ממנה הרבה – רק יסודות מגדל, גרם מדרגות לולייני, קירות אבן ומלט נפולים, כלי חרס שלמים המוצגים במוזאון ומטבעות. בשנת 1878 הגיע לכאן סקר "ארץ ישראל המערבית" וקירות המצודה צוירו על ידיהם. אך בשנת 1895 דיווח גוטליב שומכר, המהנדס הטמפלרי מחיפה, שהמגדל קרס.[50] לאחר הפיגוע בכביש החוף, בשנת 1978, מיקם חיל הים הישראלי, ציוד רב על גבי משטחים יצוק בטון, אותם עדיין ניתן לראות בראש המצודה.

השרידים הארכיאולוגיים אינם מרשימים את מי שאינם בעלי מקצוע, אפילו לא שרידי המקדשים הרומאיים, אבל לא צריך להיות חובב ארכיאולוגיה כדי ליהנות מן המקום. מבית העלמין של נחשולים עולים בטיילת מושקעת הצופה אל הים, על גליו המגודדים את סלעי הכורכר, אל האיונים הזעירים וכל מה שהופך את החוף הזה לדרמטי. לצדו של השביל פורח הצמח הפולש נר הלילה החופי בצהוב, קוץ הקיפודן בולט בכדורים כחולים בוהקים וכבר בסוף יוני, ראיתי עמוד פריחה של חצב ראשון. התל דומה ללשון יבשה הפורצת לתוך המים. ניתן להתבונן בגלים המכסים את הסלעים בקצף לבן ולחוש את הרוח מפיגה את חום היום. תחושה דומה לזו של הניצב בחרטומה של אנייה למעט הטלטלות. זה המקום לנשום אוויר ים, להרהר במי שאתם אוהבים ולרדת בשביל אלכסוני, החותך בפס לבן את מדרונותיו של התל, בפרט כשהם מוריקים בתקופת החורף.

מפרץ דור

נרד מן התל למפרץ נחשולים וממנו למפרץ דור, שם נראה את הבאר התת ימית ששמשה בעבר את תושבי הכפר.

במקום בו בנויים כיום בתי המלון של קיבוץ נחשולים ומושב דור, השתרע בעבר הכפר הערבי טנטורה. ייתכן שהשם "טנרטורה" הוא שיבוש של "תל דורה". לפי המסורת המקומית יושבה טנטורה על ידי קבוצת משפחות שהיגרה מהודו, ותושביה כינו אותה בשמות רבים, בהם דור, ד'רהמיה, דריהימיה, דרכימה, דרכמונה וטנטורה.[51] ייתכן שהשם "טנטורה" קשור לטנטור, כובע מחודד הדומה בצורתו לתל דור, או לתנור טנדורי (Tanduri) שמקורו בהודו.

זה המקום לספר את תולדותיו של הכפר טנטורה. בתוך כפר הנופש דור נותר קבר שייח' מג'מרי (או בז'יראמי), שמוצאו ממצרים, ונקבר כאן כנראה בשנת 1800.

בתקופה העות'מנית שמשה טנטורה כמעגן לספינות. שווליה ד'ארוויה, קונסול צרפת בפלשתינה, ערך ביקור בעזה ובמהלכו ביקר גם בטנטורה. הוא כתב ביומנו ב־ 1664: "רק הגענו [לטנטורה], כאשר ספינה יוונית גדולה עם יין קפריסאי וגבינה, שהייתה בדרכה למצרים, ברחה פנימה מהסערה. מהר מאוד נתקעה הספינה במדף החול והגלים שברו אותה לחתיכות. כל הצוות ברח ליבשה, אבל הגבינות נשארו בים וארגזי היין התגלגלו להם ונסחפו עם הזרם". כשראה האמיר טורבאי, ששלט באזור טנטורה את המתרחש, מיהר עם אנשיו אל צוות הספינה ואל המטען הנסחף, ואלה החלו לשדוד ולאסוף מכול הבא ליד. כדי להציל את המטען אמר ד'ארוויה לבוזזים שהגבינה עשויה מחלב חזירים והכפריים זרקו את הכול ורחצו את ידיהם". מניחים שבמהלך הדורות ספינות רבות נטרפו מול חופי טנטורה והמקום הפך להיות אבן שואבת לארכיאולוגים. צוות ארכיאולוגים ימיים מאוניברסיטת חיפה יצא לחפש ספינה. נועה בן שלום-שיזף מספרת שלפני מספר שנים נחשפה ספינה על קרקעית הים, לאחר שסערה הסירה ממנה את החול. היה חשש שגוף העץ החשוף ייפגע מזרמים חזקים ומגלים. הצוות יצא לחפירת הצלה, במטרה לתעד את כלי השיט העתיק, להציל את הממצאים שבו ולשמר את הספינה כדי שתשמש אתר צלילה אטרקטיבי ולימודי. מבדיקות פחמן 14, התברר שהספינה מהמאה ה־17' והועלתה סברה כי אולי היא הספינה שתיאר הקונסול ד'ארוויה ביומניו.[52] לפי תיאורו של האביר ד'ארווייה, טנטורה היה כפר קטן ובו רחוב אחד שהוביל לים. שם היה קיים יריד של מוצרים חקלאיים שהגיעו מכפרי הסביבה. לשם גם הגיעו ספינות קטנות ממצרים ובהן אורז ומוצרים אחרים, קטנות מפני שהמעגן רדוד. בכפר לא היה מסגד והמבנה המרכזי והמפואר ביותר הוא בית הקפה.[53]

הנוסע האנגלי ריצ'רד פוקוק (Richard Pococke; ‏ 1704- 1765),[54] ביקר בכפר הקטן בשנת 1737. הוא זכה לקבלת הפנים יפה מצד השייח'. בדיווחו סיפר שבמקרה של סערה, היו ספינות נמלטות אל המעגן שבדרום המפרץ ונאלצו לשלם למקומיים דמי חסות.

באמצע המאה ה-18' הלך והתעצם הקשר המסחרי בין צפון ארץ ישראל לאירופה, והיה מרוכז רובו ככולו דרך הים מנמל עכו. הקרבה היתרה של טבריה לגבולה של איילט (מחוז) דמשק ורצונו של דאהר אל עומר להגביר את שליטתו על הסחר, הניעו אותו להעתיק את בירתו מטבריה לעכו. ובשנות החמישים של המאה ה-19' הרחיב את אחיזתו בכל רכס הכרמל וברצועת החוף שמדרום לו, עד מעגן טנטורה וואדי זרקא (נחל התנינים).[55] בתקופתו גדלה חשיבותה של טנטורה. הוא הרחיב את הנמל הקטן ששימש ליצוא כותנה לאירופה. התפשטות זאת עוררה את חשדו של השער העליון באיסטנבול והשלטון המרכזי החליט לנסות ולבלום את כוחו המרכזי של דאהר אל עומר. כשיצא הוואלי של דמשק, ל"דוורה" השנתית שלו, המשיך בדרכו עד לחוף הים, כבש את מבצר טנטורה והציב בו יחידה צבאית קבועה. חלק ניכר מהכנסות נמל חיפה יועד עתה לכלכלתם ולאחזקתם של חיילי מבצר טנטורה.[56] לאחר חיסולו של דהאר אל עומר, הושם במקומו הוואלי של צידון, אחמד אל ג'זאר, אשר קבע את מושבו בעכו וממנה שלט שלטון נוקשה ואכזרי בחלקים נרחבים מן הארץ.

הזרקור ההיסטורי מופנה שוב אל טנטורה, בעת מסעות של נפוליאון בונפרטה, שהיה חלק מהמערכה הצרפתית בסוריה ובמצרים בשנים 1798–1799. בתחילה הגיע נפוליאון למצרים, במהלך שמטרתו הייתה לערער את עליונות הצי הבריטי, לכבוש שווקים בדרך להודו ולשמר את מעמדו של נפוליאון כמצביא נערץ אל הצבא נספחו משלחות מדעיות. פייר ז'קוטין, שעמד בראש צוות השרטטים והמהנדסים הותיר 47 מפות טופוגרפיות, מפורטות. בזמן מסע נפוליאון בארץ ישראל שימשה טנטורה כבסיס קטן לאספקת צבאו והשאיר שם מספר חיילים. הכפר מוזכר כ-Tantourah, במפה של ז'קוטין (Pierre Jacotin).

נפוליאון ניצח בקרב שכונה "קרב הפירמידות". אך לאחר שהאדמירל הבריטי נלסון הטביע את האוניות הצרפתיות בקרב אבו קיר, הוא חשש מהתקדמות של צבא עות'מני לכיוונו ויצא להקדימם ולתקוף אותם בארץ ישראל. הצבא הצרפתי התקדם לשדה המערכה ב"דרך הים" המסורתית, בצפון חצי האי סיני ואילו התותחים והציוד הכבד נשלחו באוניות. הצבא עוכב בקרב קשה עם צבא מקומי באל עריש, ונתקל בהתנגדות קשה ביפו. הוא כבש את יפו וחיפה, והטיל מצור על עכו. נפוליאון ניצח במספר קרבות, בהם "קרב התבור" (שהתרחש בכלל בעפולה). את התותחים הכבדים שנשלחו בדרך הים, תפסו הבריטים ולמרבה האירוניה שימשו אותם כנגד הצרפתים, בשעה שאלה צרו על עכו. משנכשל במצור על עכו, – יש האומרים שבשל הימצאותו של רבי נחמן מברסלב בעיר -, עזב את העיר בחשאי (20' במאי 1799), משום שחשש מהסתערות על ידי הנצורים, שיבינו כי ניצחו בקרב. השיירה ירדה דרומה בדרך החוף, כאשר הפצועים נישאים על גמלים ופרדות וסובלים מצמא, מרעב ומהחום העז. בליל ה-21' למאי הגיע הצבא המוחלש לחוף טנטורה. החיילים קיוו לפגוש את ספינות הצי הצרפתי שיחזירו אותם למצרים, אך העזרה לא הגיעה ולא היה להם די מים ומזון להמשיך במסע. החיילים היו מותשים. לכן החליט נפוליאון להקצות את עגלות המסע לפינוי החיילים ולהיפטר מהנשק והתחמושת, לבל ייפלו בידי אויביו. לכן במשך הלילה והבוקר שלמחרת עמלו החיילים והשליכו את ארסנל הנשק אל הים, כולל שנים עשר תותחים. את חומר, את קרונות התותחים ואת ארגזי אבק השריפה, הבעירו על החוף. אחד הארגזים התפוצץ ובתאונה נספו שנים עשר תותחנים. שני תותחים גדולים במשקל של שלושה טון, שלא הצליחו להטביעם בשל גודלם, קברו בחול. על הפרשה נכתב: "שארית תותחינו הכבדים נשארה בחולות הנודדים של טנטורה. דומה כי החיילים שכחו את סבלם כאשר אבדו להם תותחי הברונזה האלה, אשר אפשרו להם לנצח פעמים כה רבות והרעידו את כל אירופה".

במפרץ הדרומי בדור, התגלו שני תותחים, מתוך ה-20 שהוטבעו. הראשון שבהם הוא תותח עשוי מברונזה, הנושא את הסמל של הסהר והכוכב, כשליד חור ההצתה, מופיעה רקמת שמו של השולטן סלים השלישי. זהו כנראה אחד התותחים שלקחו הצרפתים שלל במהלך הקרב עקוב הדמים על יפו, העבירו לעכו ונאלצו להטביע בטנטורה. התותח השני הוא מרגמה מברונזה, שנלקח על ידי הצרפתים מספרד. על פי הכתובת שעל המרגמה, היא נוצקה ב-12' בדצמבר 1793, בסביליה, עבור צבאו של קרלוס הרביעי, מלך ספרד. במהלך השנים מצאו צוללנים רובי מוסקט, חרבות, אקדחים, כדורי עופרת – ארסנל שלם של נשק.

ב-22' במאי חנו בקיסריה, וב-24' במאי שבו ליפו, בה חנו עד 28' במאי. במהלך שהייתם ביפו נתן נפוליאון לרופאיו את הפקודה הקשה להרוג חלק מהפצועים ומהחולים, שנראה היה כי לא יעמדו בתלאות המסע. ב-1' ביוני שבו הצרפתים לאל עריש וב-14' ביוני שב נפוליאון לקהיר, משם חזר לצרפת מאחר שהוקמה באירופה שוב הקואליציה האנטי צרפתית.

גם אם מסע מלחמה זה לא גרם לשינוי מידי במצבה של הארץ או במצב יושביה, ניתן לראות בו מעיין זרקור, ששפך אור על ארץ הקודש, שהתדרדרה להיות פחווה עות'מנית נידחת. הרוח החדשה אשר הביא עמו נפוליאון אל הארץ, כשם שהביא לכל מקום אליו הגיע במסעותיו, סייעה לקדם את הארץ אל עבר העידן המודרני. העניין שהיא עוררה במערב בנעשה בארץ, בישר את חזרת ההתערבות האירופית אחרי גירוש הצלבנים, ששיאה יהיה בכיבוש הארץ, כעבור למעלה ממאה שנים, על ידי בריטניה, במלחמת העולם הראשונה. על מסעו של נפוליאון כתב ההיסטוריון צבי גרץ: "בבואו אל ארץ ישראל, נדמה בונפרטה למטאור נורא, אשר אחרי עשותו שמות בארץ יעלם לפתע פתאום. חלומו אשר חלם, להיות לקיסר של ארץ המזרח ולהשיב את ירושלים ליהודים, גז חיש מהר".

נוסעים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19' מתארים את טנטורה ככפר קטן, עם כמה עשרות בתים, נמל ומלון דרכים לסוחרים (חאן). בשנת 1816 ביקר במקום הנוסע ג' בקינגהם, הוא לן בכפר, שהיו בו 40-50 בתים אך נשדד במהלך הביקור. מספר התושבים בכפר בתקופה זו לא עלה על 500. בשנת 1839 חנו בטנטורה יהודית ומשה מונטיפיורי במסעם צפונה לאורך החוף של ארץ ישראל.[57] בשנת 1848 הגיעה לטנטורה משלחת המחקר האמריקנית של ויליאם פרנסיס לינץ' (William Francis Lynch) וחבריה תיארו אותה כ"עיירה רבת-אוכלוסין ומשגשגת", שהנמל שלה "נוצר בידי שלושה או ארבעה איים".[58] עד לרבע האחרון של המאה ה-19' היו במישור החוף, בין חיפה לירקון, רק ארבעה יישובי קבע זעירים: עתלית, טנטורה, אום אל חאלד וארסוף. בטנטורה גידלו אבטיחים ותורמוס, ועסקו במסחר ימי. במשך הזמן עלתה חשיבות האבטיחים, בעיקר לאחר פתיחת תעלת סואץ והקמת ערים חדשות לאורכה, וכן גידול האוכלוסייה העירונית במצרים ובמידה פחותה גם בחוף הלבנוני ובתורכיה. מחירו הזול של האבטיח וטעמו הערב לחך, הפכוהו למוצר מבוקש מאין כמוהו גם בקרב השכבות העממיות.[59] כמו במקרה של נמלים אחרים, שימש הנמל במהלך המאה ה-19' ליצוא עודפים של תוצרת חקלאית מהאזור, בעיקר אבטיחים למצרים, כפי שהיה מינת אבו-זבורה ("הנמל של משפחת זבורה"), המפרץ הקטן של מכמורת (וכמו עוד מספר נמלים במישור החוף). האבטיחים שונעו לכאן על גב גמלים, ומקו המים נשאו אותם סבלים בסלים גדולים, אל הסירות שעגנו במים עמוקים יותר. עם התעוררות סחר האבטיחים, החל הכפר לצמוח.

בשנת 1898 עברו בטנטורה קיסר גרמניה וילהלם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה, במהלך נסיעתם מחיפה לירושלים. ביומן המסע שלהם נרשם שבכפר בתי אבן מודרניים למדי, חלקם חלקם בעלי שתי קומות. בנמל עגנו נספר גדול של ספינות, שמלחיהם השחומים דמו לפירטים.

ב-1919 קיבל מאיר גורביץ מג'יימס דה רוטשילד, חברו מהגדוד העברי, זיכיון ל-200 דונם כולל הבניינים בחוף טנטורה, עבור ועדת המים, שם הקים כפר דייגים עברי ראשון בארץ ישראל וייסד בו קבוצת דייגים ראשונה מבין הסובוטניקים שעלו לארץ ישראל מאסטרחן. לצורך זה קיבל מהנדבן יצחק גולדברג, 20 לא"י. תנועת 'החלוץ', בראשות יוסף טרומפלדור, שאפה ללמד עולים מהקווקז את תורת הדיג, על ידי שילובם בקבוצות דיג מקצועיות, לכיבוש העבודה בים ויישובם בכפרי דיג לאורך חופי הארץ סמוך לנמלי ים עתיקים. יוזמה שלא יצאה לפועל.

על פי מפקד שערך המנדט הבריטי באותה עת היו בכפר 750 תושבים. אנשי הסקר הבריטי מתארים כאן מעגן ומלון אורחים. בשנות ה-30' של המאה ה-20', עם התקדמות התעבורה והובלת אבטיחים ברכבות, ירד נמל האבטיחים מגדולתו. בסוף דרכו, בשנת 1948 , הכפר הגיע לשיאו ומנה 1,490 נפש, ב-150 בתי אבן עם גגות בטון.[60]

בית חג'אג'

נמשיך ל"בית חג'אג'", שהיה כנראה בית המכס של הנמל ונבנה ב-1882. המתיישבים היהודים השתמשו במפרץ הזה לצורך פריקה של צריפי העץ שהובאו מרומניה ושימשו באופן זמני את מתיישבי זכרון-יעקב. כאן גם פרקו את חומרי הגלם והציוד שנועד לבניית בתי המושבה. כאן נחתה סירתו של הברון רוטשילד, שיצאה מספינתו המפוארת, אשר עגנה בים ממול. מכאן יצא הצי העברי הראשון, של הספינות שנועדו להוביל בקבוקי מים לאירופה וסופו שנטרף בסערה. המפרץ שימש מעגן טבעי לכל הפעילות הנזכרת, בלא שייבנו בו נמל, או אפילו מתקני עזר קבועים. מעת לעת הותקן מזח עץ קטן, לכן לא נותר בשטח זכר לנמל העברי הראשון.[61]

בית בונשטיין

המפרץ הטבעי של טנטורה, היה חלק מנחלת ז'רמן, הקונסול הצרפתי שישב בבירות. כאשר הועד הלאומי אשר בגלנץ, רכש עבור ה"קולוניסטים" שלו, את אדמות זמארין שעל חוטם הכרמל, נרכשו באותה עסקה גם אדמות טנטורה, למרות קרבתן לביצות. כפי שכתב אריה סמסונוב, בספרו על זכרון-יעקב: "הנה גם אדמה להם בחוף טנטורה, פתח-תקוה לנמל בימים הבאים לטובה".[62] אדמת טנטורה שימשה לגן ירק, על שום נתוניה הטבעיים: אדמת מישור פורייה ומי תהום זמינים. עם המעבר לחסות הברון, בסוף 1883, גידל האגרונום דינור במקום זה ירקות כגון כרוב. תפקיד זה יועד לקרקע שבטנטורה בשנים הבאות.[63]

מרדכי בונשטיין עלה מאודסה לארץ ישראל בשנת 1882 (עליית הבילויים), ביתו הראשון היה במושבה ראש פינה, שם פיתח משק חקלאי ועבד קשה כחקלאי. כאשר החליט הברון רוטשילד להקים את מפעל הזכוכית (המזגגה) בטנטורה פנה אליהו שייד שהיה אחד מפקידי הברון ומהקבוצה שייסדה את זכרון-יעקב, למרדכי בונשטיין ושיכנע אותו לעבור לטנטורה שנרכשה בשעתו יחד עם אדמות זמארין מסגן הקונסול הצרפתי בחיפה. הברון לא רצה לאבד את חזקתו בקרקע והחליט ליישב אותה. בונשטיין הצליח לפתח עם שכניו הערבים יחסים טובים, עד שאלה בקשו ממנו להתמנות למוכתר הכפר. האגדות מספרות כי שכנע אותם לחדול ממלאכה ביום השבת ואלו כינו אותו "מוסא טנטורה". שייד נטע בו תקוות שווא על עיר שתקום בטנטורה ובה נמל בינלאומי ימי ותעשיה פורחת. אולם לאחר שהתפכח מהחלומות, עקר לזכרון-יעקב ובנה את ביתו, עשר שנים לאחר שהתיישב בטנטורה.[64] בזכרון בני ביתו כונו על ידי אנשי זכרון בכינוי "הטנטורים". למרבה הצער, החליט מי שהחליט, להרוס את ביתו של מרדכי בונשטיין. במקום בו היה ברחוב המייסדים 18 בדרך היין, ניצב שלט המספר את סיפורו.

הערות

[1] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 167–168.

[2] אורי בר יוסף, "לחפש את הקברים", הארץ, 25-05-2003. ראו גם : אמיר בוגן, "לא מכירים בנכבה? הסרט 'טנטורה' עוזר להשלים עם העבר האפל שלנו", ynet, 21-01-22.

[3] "הסיפור על טנטורה – סופה של עלילת הדם", https://www.alexandroni.org/tantura/

[4] להבדילם מ"המשולש הגדול": טול-כרם, שכם וג'נין.

[5] בעת העתיקה הזכוכית הייתה מיוצרת רק מסיליקה (סידן דו-חמצני) וסודה (נתרן פחמתי) ולכן הייתה מסיסה באופן טבעי בתהליך איטי, דבר ששופר בתקופה הרומית בהוספת גיר (סידן פחמתי) משברי צדפים המצויים באופן טבעי בחול.

[6] איוב, כ"ח, י"ז. חז"ל קראו לזכוכית "סכוכית" וגם "זוגיתא"

[7] The History of Glass – Glass Facts, Zibo Taiji Industrial Enamel Co.,Ltd.

[8] Roman glass and its chemistry, Royal Society of Chemistry – educational resources.

[9] אֶחָד מִמִּלְחֵי הַנַּתְרָן שֶׁהָיָה יָדוּעַ בִּימֵי קֶדֶם כְּחֹמֶר מְנַקֶּה וּמְטַהֵר: אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית (ירמיה ב כב). “שִׁבְעָה סַמְמָנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם. "רֹק תָּפֵל וּמֵי גְרִיסִין… נֶתֶר וּבֹרִית".

[10] פליניוס, תולדות הטבע, ספר ל"ו, עמ' 191.

[11] יוסף בן מתיתיהו, מלחמות היהודים, ספר ב', פרק י', פסקה ב'.

[12] ברכה זילברשטיין, המזגגה ותל דור, נחשולים 2019, עמ' 8. להלן: "המזגגה ותל דור".

[13] המזגגה ותל דור, יוני 2023 עמ' 8.

[14] "בית החרושת למעשה הזכוכית, מ. דיזנגוף, חיפה (טאנטורה)", הצפירה, 4' במאי 1893.

[15] א' יערי, זיכרונות ארץ ישראל, כרך ב', רמת גן, 1947, עמ' 741-751.

[16] חיים איסר חיסין (1865 – 1932) היה רופא, פעיל ציוני בבלארוס, אז חלק מהאימפריה הרוסית, איש ביל"ו מראשוני תל אביב. חיסין הרוכב על חמורו הוא דמות קבועה בציוריו ובסיפוריו של נחום גוטמן. וכך כתב גוטמן על חיסין: "הנה על כן, למראה גבו בלבד היו הילדים שברחוב מחייכים. כי היו נזכרים ברפואות המתוקות שזכו להן מידיו. האמהות היו מפסיקות לנגב את הצלחות וממהרות לחלון, לשלוח אחריו מבט רוחש טובה. וערבי זקן היה מחיש את רגליו חולות השיגרון ומניח על האוכף של ד"ר חיסין פרחים רטובים" (נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט).

[17] חיים חיסין, מסע בארץ המובטחת, תל אביב, 1982, עמ' 337. להלן: "מסע בארץ המובטחת".

[18] ז. חיות (חיותמן), עם יצחק חיותמן, מייסד מתולה ותל אביב, הוצאת הרצל חיותמן, 1968, עמ' 20-23. להלן: "עם יצחק חיותמן".

[19] א' יער פולנסקי, מ. דיזנגוף, חייו ופעולותיו, הוצאת "היישוב", תל אביב, תרפ"ו עמ' 747.

[20] מסע בארץ המובטחת, עמ' 337-341.

[21] המזגגה ותל דור, שם.

[22] "מאיר דיזנגוף מספר על פגישותיו עם הברון רוטשילד", ידיעות תל-אבי יפו, חוברת 1-2 (השנה העשרים ושלוש), עמ' 27-28.

[23]בית הלוי, מכתבים מארץ ישראל, הוצאת אגודת בני משה, יפו, יום א', אשר שני, אתחכ"ה לגלותנו (התרנ"ד).

[24] שם, שם

[25] עם יצחק חיותמן, עמ' 20-23

[26] המזגגה ותל דור, עמ' 21.

[27] יערי פולנסקי, י"מ דיזנגוף, חייו ופעולותיו, הוצאת הישוב, תל אביב, תרפ"ו, 1926.

[28] הלל יפה, דור המעפילים, הספרייה הציונית, ירושלים תשל"א, 1971, עמ' 98-99. https://benyehuda.org/read/34142

[29] שם, שם.

[30] המזגגה ותל דור, עמ' 29.

[31] המזגגה ותל דור, עמ' 23.

[32] עם יצחק חיותמן, עמק 20-23.

[33] יהודה גרזובסקי (גור), השילוח, 1897.

[34] המזגגה ותל דור, עמ' 9.

[35] שפך נהר, או "אסטואר" (Estuary) מציין את מקום המפגש של מי הנהר עם קו הסיום שלו בים או באגם. אם שפך הנהר פתוח לרווחה, נוצר במקום נמל טבעי ונוח. בשפך נהר שצורתו משולשת דוגמת דלתה, נערמים משקעי חול ובוץ שהנהר סחף בדרכו מן ההרים אל החוף. מצבורים אלה יהפכו לשטח יבשתי נוסף, ההולך וגדל וממלא בעפר את הדלתה.

שפך נהר שצורתו כמשפך – מין משולש שבסיסו כלפי הים וקודקודו במעלה נהר, נפוץ בעולם. צורת נוף זו נוצרת מפעילותם של מי הנהר וגלי הים אשר שוחקים את גדות הנהר הקרובות אל אזור השפך ובמהלך הזמן מרחיבות אותו מעת לעת. התרחבות של שפך הנהר והפיכתו לצורה של משפך מתרחשת באזורים בהם הגאות והשפל חזקים והנהר אינו מסיע די סחף ליצירת דלתה. בנוסף לכך נוצר גבול בתוך הים כתוצאה מהשפך הבנוי מאיים וגבעות תת-ימיות. נהר גדול הנשפך לים "ממתיק" את המים המלוחים מרחק רב אל תוך הים, ואילו בנחל קטן משתנה מליחות המים סמוך לשפכו ככל שזה קרוב אליו.

בשפכי נהר כאלה הוקמו נמלי הערים רוטרדם, ניו יורק, בואנוס איירס, לונדון, המבורג ואנטוורפן ועוד.

[36] אֵוסֵביוס איש קיסריה (סביבות 265/260 –340/339) כונה גם "אֵוסביוס פמפילי" (קרי:"אוסביוס חברו של פמפילוס") היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה המוקדמת של הכנסייה הנוצרית (בפרט חיבורו "תולדות הכנסייה").

[37] מפת פויטינגר (Tabula Peutingeriana) היא מפת הדרכים והמחוזות של האימפריה הרומית, אשר נוצרה במאה ה-4' או ראשית מאה ה-5' לספירה, ושורטטה על פי נתונים שהופיעו ברשימת תלמי. המפה מתארת את רשת "שירות הבלדרים" (Cursus publicus) של האימפריה הרומית שהוקמה על ידי אוגוסטוס קיסר (63 לפנה"ס – 14 לספירה) על מנת להעביר אגרות מאת השליטים, הסעת פקידי ממשל, והעברת תקבולי מיסים מפרובינקיה רומית אחת לשנייה. היא מתארת את המרחב שבין ספרד ואנגליה במערב ועד הודו במזרח. מפת פויטינגר התגלתה בגרמניה בשנת 1507 כמגילה צרה וארוכה. המגילה הועתקה במאה ה-13' מהמגילה המקורית של מפת הדרכים העתיקה, שאיננה בידינו, על ידי נזיר בעיר קולמר שבצפון-מזרח צרפת. (ישראל פינקלשטיין, "‏הערות גאוגרפיות-היסטוריות לתיאורה של ארץ ישראל במפת פוינינגר", קתדרה ,8' יולי 1977).

המפה נקראת על שם בעליה קונרד פויטינגר (1465-1547), מדינאי ואוסף עתיקות גרמני. הוא קיבל אותה מקונרד סלטס (Conrad Celtes) מווינה, שלא הספיק לפרסם אותה לפני מותו. העתק הראשון של המפה המקורית כלל 12 קטעים (אחד היה חסר). היא שימשה מפת דרכים ולכן גולגלה לגליל קל לנשיאה. פויטינגר הכיר בכך שמדובר בהעתק ממפה קדומה של האימפריה הרומית. המפה נמצאת כיום בספרייה הלאומית של אוסטריה, בארמון המלכותי הופבורג שבווינה.

[38] א' שטרן, דור המושלת בימים, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ב.

[39] יהושע, י"א, 1-2.

[40] מלכים א/ פרק ד', ז' – י"ב.

[41] נירה קרמון, "תעשיית הארגמן בעת העתיקה באגן המזרחי של הים התיכון", עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אונ' חיפה, 1986.

[42] קלאודיוס יולאוס, מצוטט אצל סטפנוס מביזנטיון.

[43] במדבר, ט"ו, ל"ח.

[44] שמות, כ"ה, ד'.

[45] צ' קורן, "הפקת תכלת וארגמן מחלזונות ימיים בימי קדם", בתוך: א' מאירי, בלוך, י' קפלן (עורכים), קטלוג התערוכה "אל עומק התכלת, מוזאון ארצות המקרא", ירושלים 2018, עמ' 86-99.

[46] נ' סוקניק, "תעשיית זיופים בת אלפיים שנה", בתוך "אל עמק התכלת", עמ' 100-119.

[47] על גבי מכסה הסרקופג מופיעות 22 שורות של כתובת הידועה בשם KAI-14. זוהי כתובת שנמצאה חרותה על הסרקופג של אֶשמֻנעַזָר השני, מלך פיניקי של צידון ונוצר במאה ה-5' לפנה"ס. הסרקופג נחשף בשנת 1855 באתר ארכאולוגי ליד צידון ומוצג במוזיאון הלובר. נוצר כנראה במצרים, הכתובת בשפה הכנענית פיניקית, מציינת את המלך שקבור בתוך הסרקופג, ומזהירה אנשים שלא להפריע את מנוחתו. בנוסף לכתובת הזאת, הופיעה כתובת קצרה יותר, בקצה החיצוני של התיבה סביב הראש, הכוללת שש שורות וחלק משורה שביעית. הכתובת הזאת חוזרת על חלק מהטקסט של 22 השורות, אך היא רשומה באותיות יפות וסימטריות יותר. הכתובת קבעה ש"אדון המלכים" (המתייחס למלך פרס בתקופת הממלכה האחמנית) העניק למלכי צידון את השטחים בארץ ישראל של דור ויפו במישור השרון. הכתובת על גבי הסרקופג הייתה הכתובת הראשונה שהתגלתה בשפה הפיניקית.

[48] יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, י"ג,ז,ב.

[49] יהושע פרוור, תולדות ממלכתה צלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, 1971, כרך ב', עמ' 72-73.

[50] Gotlieb Schumacher, Reports from Galilee, Palestine Exploration found, 1895. Pp. 111-113

[51] יצחק שכטר, "‏רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט", קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987.

[52] נועה בן שלום-שיזף, "דור-טנטורה – סודות במצולות", מסע אחר און ליין

[53] Laurent D'Arvieux, Jean Baptiste Labat (Autors), Memoires Du Chevalier D'Arvieux V4, 1735, pp 87-91

[54] פוקוק ביקר בשנים 1737–1741 במצרים, בארץ ישראל, בלבנון ובסוריה, וכן במסופוטמיה, בכרתים, באסיה הקטנה וביוון. את מסעותיו אלה סיכם בשני כרכי ספרוֹ "תיאור המזרח וכמה ארצות אחרות" (A Description of the East, and Some Other Countries). הכרך הראשון (Observations on Egypt) הוקדש כולו למצרים וראה אור ב-1743. שנתיים אחרי כן, ב-1745, פִרסם פוקוק את הכרך השני על אודות יתר הארצות שבהן המשיך את מסעו. "תיאור המזרח" תורגמו בתוך עשורים ספורים לגרמנית, לצרפתית ולהולנדית. (י. פראוור, "מפות היסטוריות של עכו", ארץ ישראל – מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך ב' (תשי"ג–1953), עמ' 182–183) ההיסטוריון אדוארד גיבון שיבח אותם תוך הסתייגות-מה: ”תיאוריו של פוקוק הם מלאכה מלומדת ורצינית לעילא, אף שהמחבר מערֵב לעתים את מה שראה במה שקרא”. שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, כרך חמישי (1788), חלק חמישי, פרק 51, הערת שוליים 67.

[55] אוריאל הייט, דאהר אלעמר שליט הגליל במאה הי"ח – פרשת חייו ופעולותיו, ירושלים, ראובן מס, 1976

[56] אמנון כהן (עורך), שלטון הממלוכים והעות'מנים, 1260-1804’, בתוך יעקב שביט (עורך ראשי), ההיסטוריה של ארץ ישראל, יד בן צבי, ירושלים, 1981, עמ' 125כרך שביעי,

[57] Diaries of Sir, Moses and Lady Montefiore, Chapter XXIII, p. 187.

[58] ויליאם פ. לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, מאנגלית: שלמה גונן, ת"א : משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1984 עמ' 322.

[59] שמואל אביצור, "נמל האבטיחים של חדרה" מתוך: אלי שילר (ער'), חדרה וסביבתה פארק השרון, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל 95-96, ירושלים, ספט' 1993, עמ' 94-97.

[60] Walid Khalidi, All That Remains, p 193.

[61] רן אהרנסון, לכו ונלכה, סיורים במושבות העליה הראשונה, יד בן צבי, ירושלים, 2004, עמ' 221.

[62] אריה סמסונוב, זכרון-יעקב – פרשת דברי ימיה תרמ"ב-תש"ב הוצאת ועד המושבה, עמ' 237.

[63] רן אהרנסון, הברון והמושבות, עמ' 243.

[64] איתי בחור, פעמון סדוק, עמ' 105-107; 110, 126, 156-157 181