סיור בזיכרון יעקב

כתב: גילי חסקין, 13-06-2020. עדכון: 24-03-24

ראו גם, באתר זה: זמארין – ראשיתה של זכרון יעקב ; זיכרון יעקב – מושבת הברון ; תולדות זיכרון יעקב במאה ה-20,  ; ארגון הביון ניל"י.

 לייתר הסיורים בארץ 

סרטון יוטיוב: סיור בזכרון יעקב  25.5.2020

תודה מיוחדת לאיתי בחור, כותב הספר פעמון סדוק, שטרח 15 שנה על הכנת ספרו, הוביל בזכרון יעקב עשרות סיורים וסייע לי בהכנת הסיור. תודה לרן אהרנסון וליעקב שורר על תשומת לבם. תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

רן אהרנסון, חוקר מושבות העלייה הראשונה כתב: "זיכרון יעקב נולדה מן הים וצמחה מן האדמה". "מן הים", שהרי המתיישבים הגיעו, בשנת 1882, מרומניה שמעבר לים התיכון. הם בנו על אדמות הגיר של חוטם הכרמל, שצופות על מישור החוף, את מושבתם. השלישית במניין מושבות העלייה הראשונה.

השיר: זיכרון יעקב שלי.

את הסיור נעשה בעקבות הרומן "קופסא שחורה", שכתב עמוס עוז. ספר שנע בין הספרות לבין הסוציולוגיה. בין ההיסטוריה לבין הפואטיקה. זהו רומן מכתבים, בין דמויות שונות, סטראוטיפיות משהו, שמתכתבות זו עם זו ויתכן מאד שמייצגות רעיונות שמעבר לדמויות. הרומן נכתב על רקע תולדותיה של זיכרון יעקב, המהדהדים בסיפורי הדמויות. ניכר על הספר, שהסופר ערך עבודת תחקיר מקיפה, טרם שניגש למלאכת הכתיבה. יש יסוד סביר להניח, שגיבור הסיפור, אלכסנדר, מזכיר לסופר את אלכסנדר אהרונסון, איש ניל"י (שם רעייתו של עוז). אלכסנדר הוא גם שם סבו של עמוס עוז, כפי שהאחרון מעיד עליו ב"סיפור על אהבה וחושך". אכן, עוז אינו מזכיר שמות מפורשים של מקומות ואנשים והאסוציאציות הן על אחריות הקורא. אך אי אפשר להימלט מההשוואות.

ראו באתר זה: קופסא שחורה.

ספר נוסף שילווה אותנו הוא ספרו של בנימין תמוז: "רקויאם לנעמן; כרוניקה של נאומים משפחתיים (1895 – 1974)". זוהי סאגה העוסקת במשפחת איכרים יוצאי מושבה וותיקה ומבוססת שתחילתה ב- 1895 ואחריתה ב – 1974, שנה אחרי מלחמת יום כיפור, המייצגת שבר בתולדות מדינת ישראל. דרך סיפור משפחת אברמסון, בנימין תמוז מספר לנו אלגוריה לחלום הציונות וקריסתו: "אשה היתה במושבה שלנו, בשנת התשעים של המאה שעברה, בלה-יפה שמה ושם בעלה פרויקה-אפרים ולהם בן ובת, נעמן ושרה שמם, וכן שבעים דונם של פלחה ועשרים וחמשה דונם של שקדים וגפנים עם בית, אורווה ורפת, ובחצר יונים עם תרנגולות וירקות המטבח שתולים מאחורי הרפת. בלילה הירח שופך אורו הירקרק על פני החצר, וגרוטאות הברזל והעץ הפזורות מסביב חגות ונעות כיצורים חיים, והאשה בלה-יפה נשענת על מעקה המרפסת ושותקת, ובעלה עושה במטבח ושותק אף הוא, למוד ניסיון; ובשעה מאוחרת יותר הוא בא ומניח כף ידו על כתפה של אשתו, להובילה אל חדר המיטות, ואז אומרת האשה: “ראה נא, פרויקה, איזה כישוף מסביב, איזו עצבות נוראה.”

תמוז כותב בסרקסטיות, בהומור ובחמלה. דרך תיאור משפחת מייסדים וקורותיה, תוך כדי הקריאה עולה השאלה: האם הציונות היא סיפור הצלחה שהגיע כעת לסיומו, כאידיאולוגיות אחרות שעברו וחלפו מהעולם?  האם טירוף נעמן המוזיקאי הוא רקוויאם לציונות, בו המנצחים יהפכו למובסים. האם סופנו להיעלם כמו נעמן ?

תמוז, כמו חיים הזז, ב"אבנים רותחות", מציב בפנינו דילמה, האם האידיאל הציוני, הוא בר ישום על ידי בני אדם בשר ודם? האם אלו שיתעקשו לממשה סופם שיהפכו לאנשים נטולי אנושיות? כפי שאומר תמוז: "חלומות לא תמיד ניתנים למימוש, בפרט כשהם מתנגשים בחלומות של אחרים". הרהור הגורם עצב לתמוז ולקורא..

התכנסות:

רחבת "אגד". מגרש החניה. בעבר היה כאן הגורן של המושבה. במושבה התלחשו על פעילות חברתית מסוגים שונים, שהתקיימה בגורן….בשנות ה-50 נמסרה הקרקע ל"אגד", עם הבטחה שתוחזר לידי המושבה. דבר שלא קרה ונמצא בדיונים.

תחנה מס' 1: יד למייסדים.

בקצה הדרומי של רחוב המייסדים, במקום בו היתה הגורן של המושבה, ניצב מבנה שנועד להנציח את פועלם ומורשתם של מייסדי זכרון יעקב ושל בנותיה (בת שלמה ומאיר שפיה).

מי היו המתיישבים? מדוע באו? מה רצו להשיג?

כותב עליהם אלכסנדר אהרונסון: "צעירים לימים היו אז, והרבה מהם היו גם בעלי משפחה, שבדחיפה פנימית, דחיפת געגועי היהודי אל ארץ מולדתו, באו לחפש חיים חדשים בארץ-ישראל. את הארץ, שאליה הלכו לחיות, להילחם ולמות, הכירו רק מתוך רקמת-אגדות וספורי קדומים. בחדר למדו מהתנ"ך, שארץ-ישראל זבת חלב ודבש היא. ממשולחים יחידי-סגולה ששהו בארץ-ישראל, שמעו, שהארץ היפה והחמה, ארץ היהודי, שוממה ועזובה היא ושהשכינה מיללת בכל פנה-חרבה על חרבן הארץ שבניה גרשו ממנה…ואלה החלוצים חשבו בתומתם, שאהבה עזה ומסירות-גמורה לרעיון, תספקנה להצלחת שאיפתם. ובאותה תקופה גופא נדדו אלה שאותם כנינו “החלוצים”, חלוצינו, ויעזבו את ביתם, את החיים שאליהם הורגלו, את כל מנוחת אירופה התרבותית, ויעברו על פני ימים ומדברות ובלבם הגעגועים לחזות בעיניהם את ארץ תפלתם, ולבנות בית-יהודי בארץ-אבות. במקום עזוב, בין תושבים פראים שלא ראו צורת אדם אירופי לפני זה; לגור עם נשים וטף ברפת מעופשה ומחניקה בקיץ, דולפת גשם ומקפיאה בחרף, להסתגל אל אקלים חדש ולא תמיד מבריא, לעבוד עבודה גופנית מייגעת ואשר אליה לא היו רגילים לפני זה"[1].

האנדרטה עשויה בצורת מגילה ועל הקיר החיצוני, יש תבליט המתאר את חיי הראשונים. ניתן לראות את הצריפים שהובאו מרומניה, אך הוקמו בה בשעה שהחלו כבר לבנות את הבתים. אליהו שייד, מנהל מושבות הברון[2] נסע לאיסטנבול, שם ביקש רישיון מפורש לבניין בתים, אך העלה חרס בידו. כיוון שכך, יצא מקושטא לגאלאץ והזמין שם ששים צריפי-עץ, שעל בנייתם לא חל איסור מפורש, וביקש לשלחם ארצה מפורקים לחלקיהם. בנובמבר 1884 נשלחו העצים באנייה ובתעודת-המשלוח צוין כי המשלוח מיועד לבניית רפתות, מחשש לעורר את חמת השלטונות. בשנת 1885 הוקמו חמישים צריפי עץ אחידים כמבנים זמניים למגורי האיכרים. צריפים אלה כללו שני חדרים בלבד, על שטח ברוטו של 32 מ"ר (4X8 מ')[3]. החלפתם בבתי אבן, מסוף שנות ה-80 ואילך, נעשתה בנפרד ועל ידי כל איכר ולא במרוכז על ידי הפקידות. כיוון שכך, קצב ההחלפה היה איטי והותיר בשנת 1890, כמחצית מבתי העץ[4].

ראשוני המתיישבים היו קבוצה מאד הטרוגנית, שלא ברחו מרדיפות, אלא מתחושה של נבגדות מצד המולדת הרומנית. הם רצו להקים בארץ חברה של "חיה ותן לחיות", עם רעיונות מהפכניים של דמוקרטיה (כולל זכות בחירה לנשים). הם הקימו חברת מניות. היו שקנו מניה ב-50 פרנק והיו שקנו ב-2000 פרנק, בדרך כלל, המתיישבים עצמם. היו גם גבירים שהתחייבו לקנות מניות, אך לא מימשו את הבטחתם בסופו של דבר. הם הגיעו מרומניה באנייה "תטיס", שאורגנה על ידי "הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה שברומניה". האנייה יצאה מגאלאץ ביום 25 באוגוסט 1882, ועל סיפונה הפליגו חמישים משפחות, שכללו 228 נפשות.

בדרך, נגן כינור בשם לופו ניימן ניגן מנגינות עצובות, עד שגם הנוסעים הארמנים, שהפליגו עמם, דמעו מעצב ומגעגוע אל ארץ ישראל. כדרכם של יהודים, הסתכסכו כבר באנייה, על הכשרות, עם אנשי מוינשט, שירדו בנמל ביירות, כדי ליישב את המושבה ראש פינה. הייתר, התיישבו בחיפה, לאחר מסע רב תלאות. הם לא היו הסטריאוטיפ של חלוצי העלייה הראשונה. היו בהם חילונים ודתיים. היו גם אמידים שהביאו עמם פועלים שכונו "צעירים", במטרה שעם הזמן, יוכלו לרכוש לעצמם נחלה. היו ביניהם שתים שלוש של משפחות חקלאיות והיו עירונים גמורים.

בחיפה הציעו להם לרכוש את אדמת זמרין,  שהיתה בבעלות הקונסול הצרפתי, ששמח להיפטר ממנה, תמורת תשלום הגון. לדעת חיליק לייטנר מזיכרון יעקב, מקור השם "זמארין" בפרוש השם: "זומר" בערבית- חליל, את הזומר מכינים מצמח הקוסאב (קנה סוף) על שום משפחות הערבים שחיו על ההר ועסקו ברעיית צאן. יתכן מאד שהסיבה קצת שונה: מדי שנה, היתה מתקיימת במוטם הכרמל, ברמת הנדיב של ימינו, עלייה לרגל חגיגית, לזכרון של שייח' מנצור אל עקאב, שהיתה מתקיימת ברוב עם. יתכן שכמה משמות הכפרים בסביבה, היו קשורים לחגיגה זאת: צבארין ("מצפים הסבלנות", ליומו הגדול של מנצור אל עקאב) – כפר ששרידיו נמצאים מצפון למושב עמיקם של היום.יש הקוראים את שמו "צבאע'ין", כלומר, "צובעים" חוטי אריגה ובגדיל לקראת החג. ממזרח לדכרון יעקב, היה קיים כפר בשם טבאלין, שמשמעות שמו "מתופפים" וממזרח לזכרון יעקב, נקרא הכפר זמרין, על שום ה"מחוללים".

ראו גם, באתר זה: סיור בעקבות ההתיישבות בחוטם הכרמל

למקום נשלחו שליחים, שכונו "מרגלים" בהשראה תנ"כית: משה קורלנד ומרדכי קליסטר. הם שבו נפעמים: "מה נאמר ומה נדבר!" – מסיים דבריו מרדכי קליסטר – "עצי זית לאלפים בנחלה, בעיני ראיתי". "ואני ראיתי באדמת הנחלה עץ זב דבש…" (כנראה חרוב), ממלא אחריו משה קורלנד. וכדי להוכיח כי אמת יהגה פיו, הוא נשבע בפאותיו ובזקנו. נפעם לב השומעים… לשווא אפוא הוצאה דיבת הארץ רעה, כי חרבה היא ועזובה. משה אמת ותורתו אמת: "ארץ זבת חלב ודבש". כלה ונחרצה, על פי שנים עדים יקום דבר. זו תהיה להם לנחלה, זו ולא אחרת". לכפר שממול למקום המיועד, קוראים "פרדיס", היינו … גן עדן….

המפגש עם המציאות היה טראומטי. היו בעיות של יבול דל, גניבות, קדחת, היעדר עזרה רפואית, המתיישבים נאלצו לחזור לחיפה. השאירו כמה שומרים. גם הכסף מ"חובבי ציון" הלך והתמעט". המתיישבים שיגרו מכתבים נואשים. שמה של המושבה מקרא  "זמארין", ששימר את שמו של כפר האריסים הערבי, ששכן במקום לפני רכישת אדמותיו, והיות שהשם הזכיר למתיישבים את השם "שומרון".

פקידי הממשל העות'מני זימנו את הזמארינים בתירוצים שונים למשרדי הממשלה בחיפה או בעכו. בעיקר כדי "לשאוב בקשישים" מקופתם המידלדלת. הבעיה הקשה מכולם הייתה הפסקת העזרה המובטחת מרומניה. בסוף השנה הראשונה הגיעו המתיישבים לסף רעב. תושבי זמארין, עמדו בפני שוקת שבורה. מפאת העוני נדדו חלק מהצעירים עד לירושלים כדי לחפש פרנסה. בסוף הקיץ, המקום ניטש.

תחנה מס' 2 בית הגדעונים

ב-1913 (סוכות תרע"ד) קמה אגודת "הגדעונים", התאחדותם של בני המושבות, על ידי אלכסנדר אהרונסון (אחיהם של אהרון ושרה אהרונסון) [5], והיתה ארגון הנוער הראשון בארץ. הם ביקשו להשתחרר מסמכות המייסדים, לקבל את ההנהגה ולקדם את החיים הכלכליים והחברתיים ולהשליט תרבות לאומית חילונית. 'אגודת הגדעונים' הוקמה על רקע מערכת היחסים הבלתי תקינה שבין בני הדור השני והוריהם המייסדים, עקב אי שביעות הרצון של הצעירים מהשמרנות הדתית ששררה בתחום החברתי, התרבותי ובחיי הקהילה.  סוגיה נוספת שתרמה להחלטה להקים את האגודה, הייתה השמירה על המושבה ושטחיה החקלאיים, שהופקדה בידי שומרים ערבים, שלעתים רבות היו מעורבים בגניבות חקלאיות בשטחים ובתחום המושבה. ה'גדעונים', טענו נגד הפעלת כוח ללא שימוש מושכל; גישה שייחסו  ל'השומר'. 'הגדעונים', לקחו את אחריות השמירה במושבה על עצמם, והוכיחו בפועל את צדקת תפישתם. הם שיקמו את בית העלמין; חפרו ותיקנו תעלות מים במושבה; דאגו לעריכת חגיגות וקבלות פנים בצורה מסודרת יותר; הקימו 'ועד שלום' ליישוב סכסוכים ולהגשת עזרה הדדית בעבודה ובמקרי מחלה. הם שיפרו את פני המושבה ואת תחזוקתה. כהם מנו  26 חברים בני זיכרון יעקב, למעט אבשלום פיינברג מחדרה.ל אלה היו בעיניהם בגדר פתיחה לפעולה מקיפה, שעיקרה גיבוש כוח ביטחוני וחינוך הדור הצעיר לתפקידי הגנה ופעילות ציבורית . בני הנוער הללו נקראו "שמשונים". [6].

הגדעונים חשו רגשי נחיתות לעומת פועלי העליה השניה, הסוציאליסטים, האינטלקטואלים ושובי לב הנערות, שכונו בפיהם "המוסקובים". ככל שחלף הזמן, היחס כלפיהם ומהם נהיה עוין יותר ויותר. אלכסנדר עצמו פנה פעם אל אנשי תנועת הפועלים בקריאה, "לא להזות את האיכרים". "זכרו כי בבית הקברות של המושבה קבורים מאות מבני משפחתם", כתב במאמר בעיתון "הפועל הצעיר": "ומחלתם לחטאיהם הקלים ואמרתם – נושיט-נא יד להם, כי חלוצים כמונו היו, סוללי דרכנו". אלא שקריאתו הייתה כקול קורא במדבר והמצב לא השתפר במאום. מאידך, גם הגדעונים הואשמו בשנאה ובנקמנות, כלפי אנשי העלייה השניה, שהגיעה לידי עירוב השלטונות, כדי לעשות שפטים בפועלים. אך באופן אבסורדי, הגדעונים אימצו לעצמם סמלים ודפוסי פעולה של הפועלים וארגוניהם: חולצה לבנה עם עניבה כחולה, עזרה הדדית וכדומה[7]. אולם צריך להזכיר, כי נוסף לתפקידי ביטחון, שנטלו לעצמם "הגדעונים", אפשר לראות בהם "תנועת מחאה" חיובית של בני המושבות, שביקשו לשנות ולשפר, הצביעו על נקודות תורפה וביצעו פעולות שונות בעצמם. סיסמתם היתה: "לשמור על הקיים, לבנות את החרב, ולמלא את החסר למושבה בשביל שתהיה מושבה עברית הראויה לשמה"[8].

חלק מהגדעונים התגייסו צבא העות'מני. בשנת 1919, עם סיום המלחמה והכיבוש הבריטי של הארץ, הקיץ הקץ על אגודת 'הגדעונים' ושקעה שמשה. למרות פעילותם הקצרה בזיכרון, נחשבת תקופתם כמפנה תרבותי וחברתי חשוב ופרשת מים בחיי המושבה, שממנו זיכרון יצאה לדרך חדשה. טעות תודעתית נפוצה היא החיבור ששרר, לכאורה בין 'הגדעונים' לבין מחתרת ניל"י. רק שניים מחבריהם: נשיאם אלכסנדר, אחיו של אהרון, ואבשלום פיינברג, מזכירו המדעי הצטרפו לניל"י.

לא לחינם כינה עמוס עוז את גיבור ספרו אלק-גדעון. אלק מרמז על אלכסנדר אהרונסון וגדעון ל"גידעונים".

תחנה מס' 3: מצבת הוקרה לברון רוטשילד

המושבה זכרון יעקב הייתה בת טיפוחיו של הברון רוטשילד, והיחס המיוחד והטיפול של הנדיב במושבה זו, אם כי היה רצוף קשיים ואי הבנות, היה אחד מגורמי הרגשת הייחוד שאתם התהלכו בני זכרון יעקב ובגללה זכו לכינוי הלגלגני "נכדי הברון".

אולם סיפור מעורבותו של הברון במושבה מתחיל הרבה קודם לכן.

מתוך יומנו של אלכסנדר אהרונסון: " ובתוך המלחמה, בעת שכמעט כשל כחם של החלוצים, נמצא איש אחד שנשמת חולם גדול היתה לו, ואשר מעוף ואמונה התלכדו בו. כאשר נודע לו מספור הפלאים, אגדת קמץ הגבורים שקמו להילחם כנגד אלפים שנות הסתוריה [כך], התפעל והתלהב מאד והושיט את ידו ללוחמים. הוא שאף לקמץ בקרבנות, בקרבנות בלתי-נחוצים. במקום לאבד את מרצם וכוחם במלחמה עם קר וקדחת, נתן הוא את האפשרות לחלוצים לרכז את כל אונם בבניין ובעבודה. הוא עזר לבנות בתים במקום רפתים [כך] דולפים, הוא נתן את היכולת לחלוצים לעמוד בפני נוגשים תורקים, ולנטע כרמים על אדמת טרשים"[9].

מתיישבי זמארין החלו לכתוב מכתבי בקשה דחופה לעזרה ותחנונים, אל הרבנים בתפוצות הגולה, אל הוועד המרכזי בגלץ ואל נדבנים יהודים ידועים בעולם כולו. דבר מצוקתם התפרסם במהרה בעולם היהודי. עמנואל וונציאני שליחו של הברון הירש, פגש את הזמארינים עובדים בקציר התבואה שנזרעה על ידם. על אף התרשמותו החיובית מעבודת ה"קולוניסטים", הוא הציע לממן להם את נסיעתם חזרה לרומניה, או להגר לארגנטינה. תגובת הזמארינים הייתה נמרצת וחד משמעית – "זו ארצנו ומכאן לא נזוז!". בעקבות התעניינותה של כי"ח,  במושבות הצפון הרומניות (זמארין וראש פינה), ביקש הברון רוטשילד דין וחשבון מאמיל פרנק, שהיה מנכבדי הקהילה היהודית בבירות ושימש נציגו בארץ ישראל, של הוועד הכללי בגאלאנץ, אבל לא הסכים לקבל את האחריות עליהן [10]. אנשי זמארין הגיעו לפת לחם ממש. בניגוד לאנשי ראשון לציון וראש פינה, הם לא יכלו למשכן את אדמותיהן, מכיוון שאדמותיהם נרשמו על שם ראש הוועד המרכזי בגאלאץ. המושבה ננטשה. רוב הגברים התקבצו אל משפחותיהם בחיפה, אחרים התפזרו בארץ בחיפושים אחרי עבודה ומחיה. שנים עשר או ארבעה עשר צעירים הלכו ליפו ואחר כך לירושלים. אחדים הגיעו מדי פעם למקווה ישראל, רעבים וחסרי כול[11].

אדמונד דה רוטשילד, "הנדיב הידוע", נחשב ל"אבי" היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, בימי העלייה הראשונה. בשנות ה-80 של המאה ה-19 החלה פעולתו למען המושבות הצעירות בארץ ישראל, כאשר הן נקלעו למשבר כלכלי חמור שאיים על המשך קיומן. רוטשילד הקים מושבות חדשות, וסייע למושבות קיימות, על ידי מתן מענקים ועל ידי בניית משק חקלאי מתקדם. בזכות תרומתו זו זכה לכינוי "הנדיב הידוע" (יש הטוענים, כי מכייוןש ביקש בשנים הראונות, דווקא להצניע את פעילותו, השם ניתן דווקא ב"סגיי נהור". .

כותב ישראל בן מאיר בלקינד, איש ראשון לציון, בזיכרונותיו "בנתיב הבילויים": "למען להוציא את המושבה ממצבה הקשה […]  הם אמרו כי ברון אדמונד ראטהשילד [כך], אשר היה אז בן שלשים-וחמש שנה, מתעניין בשאלת היהודים, והראיה לדבר כי למרות עסקיו הרבים קרא את ספרו של גרץ: “דברי ימי עם היהודים”. ויציעו לו, ל[ישראל "לוליק" ] פיינברג, לנסות דבר אליו, אל הברון. […] והרגע ההיסטורי הגדול בא. הברון אשר לבו היה ער לכל דבר אשר בו קשורה טובת עם ישראל, נאות להושיט את ידו הנדיבה לעזרת חלוצי ישוב ארץ ישראל, לאיכרי ראשון-לציון. כמלאך מושיע הופיע הוא לנו לראשון-לציון ולכל הישוב כולו אשר יכול להתפתח, יכול לעמוד על רגליו".

ראו באתר זה: זיכרון יעקב מושבת הברון.

תקופת הברון במושבה ארכה שש עשרה שנים, מסוף 1883 ועד סוף 1899. תקופה זו ידועה בשמות שונים: "תקופת החסות", "תקופת האפוטרופסות" ו"תקופת הפקידות". חשוב לציין, שהברון לא נכנס למעורבות במושבות בבת אחת. דרכי פעולתו והמנגנון שהציב, לא עוצבו בפרק זמן קצר. הברון שיגר את נציגיו בהססנות, בזהירות ותוך כדי חיפושים ממושכים אחרי השיטה הנאותה להנהגת חקלאות עברית בארץ, על כל המשמעויות החברתיות והכלכליות הנובעות מכך. לכלל של שיטה של ממש, שכללה את בעלותו שלו על הקרקעות, בתמורה לתמיכה קבועה, וכן ניהול מושבות בפועל, כולל מנגנון הדרכה משקי, הגיעה הפקידות שלו, רק בשלבים מתקדמים של מעורבותו של הברון בהתיישבות[12]. זה קרה, רק לאחר ביקורו בארץ ב-1887[13].

מיומנה של אסתר ראב, תושבת זיכרון: "ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג’אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקווה לזכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם. נוסעים, נוסעים [….] בעלייה להר זכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו“קראק!” – נשבר היצול וסטופ!  […] ובכן, ה“עגלון” יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה“עגלון” מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה. ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים? עמד ה“עגלון” המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדמדומים, על רקע הנוף הסלעי. עם בוקר נכנסנו למושבה זכרון-יעקב. שם כבר חיכו לבוא הברון בדאגה". [14].

שנת 1887 היתה שנת מפנה במדיניותו ובפעילותו של הברון. תוצאות הביקור היו גיבוש תכנית התיישבותית כוללת, שטיפלה, בו זמנית, בכמה בעיות יסוד: מדיניות של רכישת קרקעות להתיישבות חקלאית יהודית בארץ ישראל; מדיניות חקלאית וכלכלית מוגדרת; מדיניות בחירה של מתיישבים והכשרתם; עיצוב דמותה של המושבה בעברית בחסות הברון. גיבוש תפישת דמותו של אותו "איכר עברי" במושבות הברון, הכשרתו, חינוכו וחינוך ילדיו, מידותיו והשירותים שיש לספק לו, כדי שיהפוך בבוא העת לאיכר העומד ברשות עצמו. למעשה, הברון שנחשב ל"לא ציוני", ניגש לממש את חזונם של 'חובבי ציון', שהיו אז חסרי יכולת פיננסית ומרוחקים מהנעשה בארץ עצמה.[15].

יחסי הברון והאיכרים הם טרגדיה של אי הבנה. הברון ואנשי המושבות ראו את המציאות משני עולמות שונים. מבחינתו של הברון, אף אחד לא נתן למתיישבים אפילו קמצוץ ממה שהוא נתן: בית חולים, בית ספר, תרופות בחינם, ועוד. מנקודת מבטו, הם והתנועה הציונית, כפויי טובה. מנקודת מבטם של המתיישבים, הם באו ארצה כדי להיות אנשים חופשיים ולא אריסים. הברון ופקידיו ראו לנגד עיניהם דמות של איכר ברוח שתיאר שלמה שילר[16], היינו איכרים עניים ופשוטים. הם דיברו בגנאי על האיכרים ש"רוצים שמלות ופסנתרים". האיכרים מבחינתם, רצו לחיות בתרבות אירופאית.

על הברון כתב דוד בן גוריון: "כשפקידות הברון שלטה במושבות ושללה מהאיכרים כל זכות אנושית ואזרחית, התייצבה משלחת של 'חובבי-ציון' ושל הישוב לפני “הנדיב הידוע”, בתביעה לתת לאיכרים זכות ההנהלה העצמית. קם הברון ואמר: “יישוב א”י אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, איכרים או חברות, להתערב בענייני ולחוות דעה במעשה ידי. לזאת אני מתנגד לגמרי, בהחלט, בכל תוקף". אחד העם, שהשתתף במשלחת זו, כתב אז במרירות: “והארץ אשר נתת לאבותינו ,הנה אנחנו עבדים עליה – כל ימי כשאני מגיע לפסוק זה לבי הומה בי, כאילו אני רואה את הסערה בלבות אבותינו, שבי הגולה, ושומע אני את היללה שהקיפה את הקהל מסביב בעת שהוציאו הלוויים מפיהם את המלים הנוראות האלה “עבדים עליה”, על ארץ שהנחילתנו ההיסטוריה. מה עצום הכאב ומה נדמה לו”. וגם על חבריו במשלחת שפך את זעמו המר, על אשר לא רגזו תחתיהם ולא קם בהם הרוח לשים בבת אחת קץ לשחוק מרגיז לב. “כי מהי עבדות שפלה ובזויה המתעטפת בטלית של “תנועה לאומית”, אם לא שחוק מרגיז לב?”[17].

תחנה מס' 4 – בית הקברות

מערבית לבית המייסדים, מעברו השני של הרחוב, שוכן בית הקברות של המושבה, בה מצאו מנוחתם מייסדיה ובוניה. עליהם נאמר: "עדת הנחשונים, נשיאי יהודה, אשר לא ביקשו חשבונות רבים והשליכו נפשם אל ארץ ציה וצימאון, לפרק הרים ולשבר סלעים, לפנות למדבר דרך לעבור גאולים".

בית הקברות הראשון נחנך בדצמבר 1883, דרומה מכאן, בשכונת רמז של ימינו. כעבור כמה חודשים העבירו אותו לכאן. כותב אחד המייסדים,  אהרון אפלבאום: "יום אביב. השמש מאחזת בצמרות העצים של בית העלמין בזכרון יעקב; קרניה מלטפות את מצבות קברותיהם של המייסדים".

היטיב לתאר אלכסנדר אהרנסון: "קטנה היא המושבה ראש-פנה, אבל בית הקברות אשר על הר כנען מונה כל כך הרבה קברים! גדול הוא הגורן אשר בזיכרון-יעקב, אבל לעומתו עומדות שורות שורות של מצבות המעידות על המחיר ששלמו בעד כל ערמת תבואה אשר בו. יבשות הן הביצות אשר מסביב לחדרה, אבל בערב – בערב מרחשות שם נשמות גבורים מתוך ענפי האקליפטוס"…[18]

כשהולכים דוממים בין המצבות, ניתן למצוא שמות נודעים של אישים שלקחו תפקיד נכבד בתולדות המושבה: הנה קברו של  אהרון אפלבאום, שהתכבד בהדלקת הנרות בנר שלישי של חנוכה תרמ"ג (1882), יום העלייה של מתנחלי זמארין על הקרקע. הנה קברה של מלכה אהרונסון, שביום אחד שיכלה בזמארין את שתי בנותיה הקטנות, שאמרה ש"גם אם נכרסם אבנים, לא נזוז מכאן". מרטיטה במיוחד היא חלקת הקברים הקטנים, ללא שם וללא ציון, בהם נטמנו הילדים חולי המלריה והגוועים ברעב. אריה סמסונוב, כותב בספרו על המושבה: "חרש חרש אתה עובר בפתחה שער, זהיר ונזהר לבל תחרוק דלת על צירה ולא תופרע דממת הקודש. רבות המצבות ומעטים הדברים. אין אלה, כי אם בת קול למגילת סבל רבה. רק הד גווע ממרחקים… אילו ניתן פה לגלי האבנים הרובצים דומם במורד החורשה…"[19].

בסיור נפקוד גם האנדרטה לזכר אהרן אהרונסון.

ב-1919 התרסק המטוס שבו טס, מצרפת לבריטניה בתעלת למאנש והוא נהרג. לאחר התאונה נפוצו שמועות כאילו מדובר בפעולת חיסול בריטית מכוונת, אך דבר זה אינו סביר: בהתרסקות נהרג גם טייס בריטי; כמו כן, תאונות במטוסים מסוג זה היו נפוצות. נבקר בקברה של שרה אהרנסון גיבורת ניל"י, נספר את עמידתה בעינויים ואת התאבדותה. לימים, ניכסו ההוגים של הימין, כדוגמת אב"א אחימאיר, את ניל"י וראו בה את מקור השראתם. ל"ברית הביריונים' קראו תחילה "אגודת ש.א" (שרה אהרנסון). נבקר בקבריהם של מיכאל וניטה לנגה ורבים אחרים.

ראו בהרחבה, באתר זה: בית הקברות של זיכרון יעקב.

תחנה מס' 5 – שער המושבה

השער, שבקצהו הצפוני של רחוב המייסדים, נבנה על ידי האדריכל קרטיס ונקרא על שם ישי שיבובסקי, שכיהן כראש המועצה של זיכרון 28 שנים. בזמנו התפתחו,  אתרי התיירות בה, כמו מוזיאון העלייה הראשונה ומדרחוב דרך היין. השער יוצר רושם מופרך, כאילו היתה המושבה מוקפת בחומות. זוהי לא עיירה מדייוואלית. התפישה של המושבות היתה חיבור למרחב. לא היו להם שערים וחומות. רק ב-1903 החלו למתוח גדרות בין החצרות.

תחנה מס' 6: מבט על רחוב המייסדים

לשעבר "רחוב האיכרים". כאן גרו מייסדי המושבה, לאחר שעברו מכאן מביר אל חנאזיר. בשנים הראשונות גרו המשפחות בחיפה ורק באביב 1885 עלו לזיכרון יעקב. המושבה כבר מנתה 71 בתים לאיכרים, מלבד בתי הרופא, הרוקח, המיילדת, השוחט, המורה, הרב והמלמד. בתחילה נקרא הרחוב, פשוט "הרחוב החדש". בהמשך, מציינים את הרחוב כ"רחוב דרך יפו", זאת כמובן בגלל שהוא הוביל לכיוון דרך יפו של ימי העות'מנים ("דרך יפו" עברה באזור תל אסויר- תל ארובות, סינדיאני – ישובי אלונה, בריקי וואדי מילח). החל מ- 1903, שאז נרכשו אדמות בורג'-בנימינה ומראח- גבעת עדה, מוזכר הרחוב בשם "רח' בורג"". בהמשך הזמן מוכר לנו הרחוב גם בשם "רח' הגורן". שם נוסף לרחוב זה, והוא למעשה השם הרשמי הקיים עד ימינו אנו, הוא "רחוב המייסדים"[20].

בשנת 1885 נבנו מבני הקבע במושבה החדשה, סמוך לאתר המושבה הישנה. והמושבה קיבלה את צורתה המוכרת כיום. כמה בתים שומרים עדיין על צביונם המקורי. עליו אפשר ללמוד מתיאורו של דוד ילין: "משני עברי רחוב האיכרים, קירות נמוכים אבני גזית ושערים בהם לבית כל איכר. וגם משני עברי כל חצר איכר קירות כאלה, להבדיל בין נחלת כל אחד ואחד". פרופ' יוסי בן ארצי הוכיח במחקריו, כי בניגוד למה שהיה מקובל לגבי התכנון הפיזי של המושבות, הן היו כולן מתוכננות, בנויות ומעוצבות בידי אנשי מקצוע ולא פרי חיקוי או העתקה של דגמי בתים וישובים מאירופה, מצרפת, מהטמפלרים או מערביי הארץ. דימוי זה שלט בכתיבתם של אדריכלים וגיאוגרפיים, עד שנות השבעים של המאה העשרים. יוסי בן ארצי הגיע למסקנה חדה, כי מרביתן המוחלט של המושבות, היו "מעשה חושב", שהותאם לאידיאולוגיה התכנונית הבסיסית ביותר: יצירת כפר חקלאי עברי בארץ ישראל[21].

בשני עברי הרחוב, נטעו הרבה עצי תות לנוי ועצי אזדרכת. ברחובות נקבעו פנסים ומנורות נפט להאיר בלילות. המושבה כבר מנתה 382 נפש[22]. כמו במושבות הברון האחרות, מבני המשק של האיכרים היו חלק נפרד מתכנית המושבה ונבנו במקביל לבתי המגורים. ברוב המקרים, הם היו ערוכים סביב חצרות האיכרים, כשקירותיהן האחוריים מהווים חלק מגדרות המחיצה שבין המגרשים, או משתלבים בחומת המגן החיצונית של החצר. תחילה בנו בכלל רק רפתות, בניצב או במקביל לרחוב הראשי, וצריפים בחזית. בשנות ה 90 נוספו החלו ל'סגור' קטעים על ידי בניית החצרות בדומה לראש פינה, וכשהאיכרים החלו לבנות בתים במקום הצריפים נוצר דגם מכונס, אבל לא אחיד של בנייה – כשהחומה לא מקיפה את כל השטח הבנוי הגדול מאד – מצפון לדרום – אלא בקטעים. כך שזכרון שונה מכולן: קצת סגורה אבל לא חומה מושלמת כמו בגליל התחתון.

כל האורוות והרפתות במושבות הבארון היו בנויות אבן (למניעה של פריצה וגנבת חיות משק) ולהן גג מצופה מלט, או גג רעפים. תכנית הרפתות-אורוות בזיכרון יעקב, מאביב 1885 (8.20  X  4.40  מ') מגלה כי כל אחת מהן יכולה להכיל בין שש לשמונה בהמות[23].

תחנה מס' 7: בית בונשטיין

מרדכי בונשטיין נולד בשנת 1858 בעיר אודסה שבאימפריה הרוסית. הוא התקשה להתפרנס במולדתו והיגר לרומניה. שם חכר שדות דגנים, סחר בתבואה ונשא לאשה את חיה-רחל יעקובזון. בשל המשבר הכלכלי המתמשך, והאפלייה נגד היהודים, מאס בונשטיין בחיים ברומניה ועלה ארצה עם חתנו שלמה יעקבזון. הם התיישבו בראש פינה, שם חי קרוב משפחתם דוד שוב[24]. המקום לא מצא חן בעיניו, הן משום שהתושבים שם, רובם בני העיר מוינשט, היו אדוקים בדתם וקנאים, הן בשל מתחים בין התושבים והן משום ששאף לעבד שדות תבואה גדולים. שייד הציע לו לעבור לטנטורה, שנרכשה בשעתו יחד עם אדמות זמארין. הברון לא רצה לאבד את חזקתו בקרקע והחליט ליישב אותה. הפקידות העמידה לרשותם חושה, לה הוסיפו שני חדרים ושני מטבחים. בחדר אחד גרו חיה-רחל ומרדכי בונשטיין ובחדר אחר, גרו שלמה יעקבזון, אשתו, שני בנותיהם ואחיו בן ה-16, של דוד שוב. נחלתו של בונשטיין היתה מורכבת מחלקות קטנות ומפוזרות, שגבלו בחלקות של ערביי טנטורה, אך בונשטיין הצליח לפתח עמם יחסים טובים, עד שאלו בקשו ממנו להתמנות למוכתאר הכפר. בינתיים נולד לו ולרחל-חיה בן נוסף – פסח. לאחר המרד נגד פקידות הברון, הוחלט לגרש את המורה אפרים-פישל הורן, בעזרת שוטרים טורקיים. שלמה יעקובזון התערב ושחרר את אשתו של הורן, שננעלה בביתה, בעת שהחיילים העמיסו את חפציה. בעקבות כך, הוא גורש מהארץ, על ידי הפקיד הראשי יהודה ווארמסר, ומשפחת בונשטיין נותרה לבדה בטנטורה. כעבור זמן מה, גילה מנהל המושבות אליהו שייד, כי בונשטיין שכר בית בזיכרון יעקב והעביר לשם את אשתו וילדיו שחלו בקדחת. שייד כעס, איים על בונשטיין, הבטיח לו לבנות קומה שניה בביתו ונטע בו תקוות שווא על עיר שתקום בטנטורה ובה נמל ימי בינלאומי ותעשיה פורחת. ההבטחות הוורודות, השאיפה לעתיד טוב יותר, האיומים המוסווים וחסימת האפשרות לעבור לזכרון יעקב, השפיעו על בונשטיין להישאר במקום מוכה הקדחת ולהחזיר לשם את משפחתו. בעקבות הקמת מפעל הזכוכית, חש בונשטיין שקרב היום והכפר יהפוך לעיר נמל בינלאומית. אולם לאחר שהתפכח מהחלומות, עקר לזכרון יעקב, עשר שנים לאחר שהתיישב בטנטורה[25].

תחנה מס' 8 : בית משפחת אהרנסון.

בית ההורים הוא הבית היחידי מתקופת העלייה הראשונה, שנראה אמיתי. אהרון אהרנסון נולד ב-1876 בבקאו שברומניה. בשנת 1882 עלה יחד עם הוריו, התחנך בבית הספר שבזכרון יעקב. כבר בילדותו התעניין בחקלאות, ובשנת 1891, כשהיה כבן 15 בלבד, התמנה לעוזר-מתמחה בצוות המדריכים החקלאים של פקידות הברון. בזכות כישרונו, נשלח על ידי הברון רוטשילד ובמימונו ללימודי אגרונומיה בבית הספר הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. עם סיום לימודיו בשנת 1896, שימש כמדריך החקלאי הראשון של המושבה מטולה, שזה-עתה נוסדה, אולם בשל סכסוך מקצועי בינו לבין פקידי הברון וחלק מהאיכרים, עזב את המקום, ונסע לטורקיה. שם ניהל חווה חקלאית גדולה, ממנה חזר ב-1900 לארץ ישראל[26].

מאחר שלמרות השתדלויות, לא הצליח לקבל עבודה אצל הברון, בחברת יק"א או במסגרת אחרת ההולמת את השכלתו וכישוריו, החליט לפנות לעסקים פרטיים. בין השאר, הקים סוכנות לייבוא כלי עבודה חקלאיים מתקדמים (כגון משאבות וקומביינים) ועם עמיתיו ד"ר זליג סוסקין ויוסף טריידל הקים את 'המשרד האגרו-טכני'; עסק ייחודי זה התמחה במתן שירותים מקצועיים (כמו סקרי היתכנות חקלאית והערכות הידרולוגיות, מדידה ומיפוי), לישובים החקלאיים. במהלך השנים הבאות המשיך ועסק בתחומים רבים הקשורים לחקלאות ולפיתוח אגרו-טכני בארץ ישראל, פרסם מאמרים מקצועיים על במות מדעיות אירופיות, והיה לאישיות ידועה.

אהרנסון ערך מסעות מחקר רבים ברחבי הלבנט[27], במסגרת מסעותיו בגליל ובחרמון שב וגילה בשנת 1906 את 'אם החיטה'[28]. תגלית זו הביאה לאהרנסון תהילה עולמית, ובין השאר – הזמנה של משרד החקלאות של ארצות הברית, לביקורים ארוכים באמריקה. במסעו הגדול לאירופה, צפון אפריקה וארצות הברית (1908–1910), התקבל בכבוד רב ובהערצה בכל מקום. בארצות הברית נערכו כנסים רבים בהשתתפותו, ובאוניברסיטת ברקלי (Berkeley) רצו למנותו לראש החוג לחקלאות במעמד של פרופסור, וזאת על אף שלא היה לו כל תואר אקדמי.

בעזרת הקשרים שיצר בארצות הברית, עם פעילים ואילי-הון יהודים, הקים אהרנסון, בשנת 1910, חוות ניסויים חקלאית בעתלית, הראשונה מסוגה במזרח התיכון. במסגרת מחקריו המגוונים בחווה ניסה, בין השאר, להשביח ולזווג בין חיטה תרבותית לאם החיטה. מצד אחד גילה צמחים ארצישראלים מקומיים אחדים שלא היו ידועים קודם למדע, ומצד שני הביא לראשונה מחו"ל צמחים אחרים (כגון דקל הוושינגטוניה) שהתאקלמו בארץ ישראל. הוא קיבל משכורת אמריקאית ורכש את המכונית הפרטית הראשונה בארץ. על פי יומנו, נתבקש אהרנסון, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לכתוב דו"ח למשרד המלחמה הבריטי "על מעשי האכזריות בארמנים". ב-16 בנובמבר 1916 הגיש למשרד המלחמה תזכיר באנגלית, שכותרתו "פרו ארמניה"[29], בו כתב: כי מה שראה, בעיניו ממש, בסוריה, בקוניה ובקונסטנטינופול והמידע שהשיג "מפי הסוכנים ששלח לחלק של האימפריה הטורקית בו מתבצעים מעשי הטבח הללו בקנה־מידה רחב, שדי בו למלא כרכים שלמים ולסמר שיער." הוא מספר כי ביקר בעצמו בכמה מחנות של ארמנים, ביניהם בחורן, מחוז עג'לון ודרום-מזרח ים המלח. אהרנסון עושה שם השוואה עם חורבן בית שני: "הטבח רחב ההיקף ביהודים, שנעשה בצו המצביא הרומי טיטוס, הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה, השווה בהיקפו לטבח הארמנים"[30].

זה המקום לספר את סיפור הקמתה של ניל"י

ראו באתר זה: ארגון הביון ניל"י.

אהרן אהרנסון, ששהה במשך חלק ניכר מהמלחמה בחו"ל, המשיך אחריה, בפעילות דיפלומטית מול הבריטים במטרה להשיג הישגים מדיניים. האמריקאים התנערו ממנו אחרי המלחמה, בעקבות הפיכת תחנת הניסויים שהקימו, למוקד פעילותה של רשת ריגול. הוא הצטרף לחברי המשלחת הציונית לשיחות השלום בפריז[31]. אבל חיים וייצמן, כמו אישים אחרים בישוב, הסתייגו ממנו.

לאחר תפיסת ניל"י, נחשפה הרשת לכלל הציבור, ודבר קיומה עורר זעם. הפחדים מנקמת השלטון העות'מאנים והתגובות האלימות שלהם כלפי אנשים בזיכרון יעקב (כך למשל קשרו אדם לסוס דוהר), היו טריים בזיכרון הלאומי, ואף שהשלטון הבריטי התקבל בברכה ובשמחה, האנשים המרכזיים שהיו פעילים בניל"י בתקופת המלחמה וזוהו עמה, נודו והוחרמו. הוא ניסה לטפח קרירה פוליטית. אבל מנהיגי הישוב התייחסו אליו כאל אדם מסוכן. תרמה להסתייגות מניל"י, גם הדחייה מפעולות ריגול, שנתפס בתקופה זו כבגידה וכדבר לא ראוי. כאשר הושיט אהרן אהרנסון את ידו למנחם אוסישקין אמר הלה: "כאשר יש הכרח משתמשים גם במרגלים, אך יד אין נותנים להם". במכתב שכתב ד"ר הלל יפה, לוועדה הציונית שבקרה אחרי המלחמה בבית אהרונסון כתב: "יודע אנוכי שכל הממשלות מסתייעות בריגול. גם זה נשק. משלמים תמורתו בעין יפה, אבל אין מכבדים אותו". כל זאת למרות שאהרנסון כנראה לא קיבל מהבריטים ולא ביקש כל תשלום עבור הריגול.

משפחת אהרנסון, שלא היו אהודים במושבה, השקיעו רבות בהנצחה.

בחצר בית אהרונסון יש שלושה מבנים – בית המשפחה, ביתו של אהרון, שנשמר בצורתו המקורית , כולל הריהוט המיוחד שנעשה בדמשק, לפי הזמנתו (מעניין שהטורקים לא פגעו בו). ביתו של אהרון אהרונסון היה אחד המוקדים לפעילות המחקר החקלאי שביצע האיש ואחד ממרכזי הפעולה של ניל"י (בנוסף לחוות הניסויים בעתלית). לאחר שהתגלתה הרשת, תפשו הטורקים את שרה אחותו, שריכזה את פעילות ניל"י ועינו אותה כדי שתגלה להם את סודות הרשת. לאחר עינויים קשים, ביקשה ללכת להחליף בגדים, טרם שייקחו אותה לנצרת אך בחדר האמבטיה ירתה בעצמה למוות.

במרוצת השנים הוקם בחצר בניין נוסף ובו הוקם מוזיאון ומפעל הנצחה לפעולות בני המשפחה ולארגון ניל"י. בנוסף, מצויים בו חלקים מהעשבייה הגדולה שהקים אהרון אהרונסון[32].

תחנה מס' 9:  בריכת בנימין

במעלה הרחוב, סמוך ל"בית אהרונסון", נמצאת בריכת המים הראשונה – בריכת בנימין, על שם הברון רוטשילד. עד שהוקמה, הובילו התושבים מים בחביות מהמעיינות שהיו בתחומי המושבה.

זיכרון יעקב היתה המקום הראשון בארץ, בו זרמו מים לכול הבתים. מגדל המים נבנה בשנת תרנ"א וכונה "בריכת בנימין" – מפעל בניהולם של אליהו שייד ובן שימול, שכתובת מפארת את מעשיהם ["למזכרת הנדיב, אשר קם על נדיבות, ויזל מבאר המים ועל הבריכה ייזכרו לטוב צירו הנאמן השר אליהו שייד ופקידו עושי דברו הא' [האדון] יעקב בן שמואל [בן שימול] הי
ו (ה' ישמרם ויצילם")].

בשנת 1891 נחפרה באר סמוך לטחנת הקמח (דרומית-מערבית לבניין היקב). מיד החליטו להקים בריכה במעלה הגבעה ומשכו צינורות מהבאר אל הבריכה (לשם כך היה צורך במשאבה מאד חזקה). משם הובלו המים אל מקומות מרכזיים ברחוב ומהם לקחו התושבים מים לבתיהם. רק מאוחר יותר הונחו הצינורות ישירות לבתי המתיישבים. ליד הבית שלצדו רשום שלט: "בית המוכתאר". לא מדויק, משרת המוכתאר, שהיתה על פי דרישת השלטונות העות'מניים, לא היתה מבוקשת ועברה מאיש לאיש. כמו כן, האיכרים שגרו שם, לא קיבלו פיצוי, כי הקרקע לא היתה רשומה על שמם, אלא על שם יצחק לעבל מגאלאנץ, שהיה נתין אוסטרי והורשה לרכוש אדמות.

מן הבריכה מוליכה מזרחה מנהרה, בה הונח צינור המים, שהוביל מהבאר לבריכה. למנהרה זו כמה פירים, שבאחד מהם הסתתר יוסף לישנסקי, בעת שהחיילים הטורקיים צרו על זיכרון יעקב, כדי לתפוס אותו, לאחר גילוי מחתרת ניל"י.

תחנה מס' 10: בית סמסונוב

אריה סמסונוב היה עסקן.  אינו מהראשונים. מקור המשפחה מחדרה. הוא כתב את הספר "זיכרון יעקב – פרשת  דברי ימיה".

הסיפור מתחיל עם ישעיהו קרניאל, שנולד ב-1881 ברומניה, למרדכי ולאה קרניאל. אביו, שהיה פעיל באגודת 'חובבי ציון', חבר לשותפיו באגודה, דוד שו"ב ואליעזר רוקח ועלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1882. תחילה התיישבה המשפחה בראש פינה ולאחר מכן עברה לזיכרון יעקב. קרניאל הצעיר למד בבתי ספר של המושבה. בנוסף הרחיב את השכלתו בתנ"ך, תלמוד ובדברי ימי ישראל ולמד ערבית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. לאחר שסיים את לימודי התיכון, נסע ללימודים גבוהים בביירות ופריז. כשחזר ארצה מונה למורה בבית הספר בזיכרון יעקב, בו למד[33].

אחיו של ישעיהו הוא יהודה קרניאל ( מהחקלאים המובילים בזכרון יעקב). אחותו חסיה נישאה לאיש ניל"י מנשה ברונשטיין. ישעיהו עצמו נישא ב-1903 ליהודית אידה לובמן[34]. נולדו להם שלושה בנים ושתי בנות. ישעיהו קרניאל נפטר ב-1942 בחיפה, תוך כדי הרצאה על אליעזר בן-יהודה והובא לקבורה בבית הקברות בזכרון יעקב. בשנותיו האחרונות, שקד על איסוף חומר לכתוב את תולדותיה של זיכרון יעקב. תשובה ניצחת לטענת ה"השכחה" או ה"התעלמות" של בני העליה הראשונה. במהלך השבעה, הגיעה משלחת מזיכרון יעקב כדי לנחם את האלמנה. אריה סמסונוב נתקל בארגזים מלאי ניירת, שאל לפשרם והציע להשלים את המלאכה. מעבר לכך שהקרדיט לקרניאל אינו בולט, יש תחושה שסמסונוב כותב בשליחותה של משפחת אהרנסון.

תחנה מס' 11: חצר וילדר

החצר הוקמה בשנת 1882, על ידי שלמה ואיטה וילדר. בחלקה העליון של החצר גידלו בני המשפחה פירות וירקות, משק חי עם עופות, סוסים ורפת גדולה. בביקורת על הספר "רקיאווים לנעמן", נכתב: "מעט מראות עולים בזיכרוני כשאני מבקר ברחוב הראשונים בזכרון יעקב. שם אני ניכנס תמיד לחצר וילדר הישנה, מביט במקום המשוחזר ששינה את פניו ומשמש היום מוקד לבתי קפה וחנויות לחפצי נוי. אני חוזר מעט לאחור לשער הכניסה, מביט בתמונה ישנה, אותה קבע בן דודי זוהר כזיכרון לסבא ולסבתא רבא שלנו ולילדיהם אנשי העלייה הראשונה, מייסדי זיכרון יעקב. הגברים חובשים כובעים שחורים, על פניהם זקנים ארוכים. הנשים עוטות לראשן מטפחות. כאלה היו הראשונים, אנשי אמונה באלוהים, באדמה ובמשפחה". בכול חצר היה מרתף בו שימרו את החמוצים, יין, ריבות. עמוס מרוז, (אביו של גיא מרוז), החליט לייצר מיתולוגיה, וקבע שהמרתף שימש כבית מעצר טורקי ובו שיכנו הטורקים את העצירים הזמניים שנפלו בידיהם עד להעברתם לבית הכלא בחיפה. אין לכך שום סימוכין. כיום שוכן שם מרתף היין 'קשטוניו'.

בחלקה התחתון של החצר היו מערות בעלי מסדרונות צרים, כאשר תחת אפם של הטורקים הוחבאו והוברחו נשקים וסוסים במטרה שלא יוחרמו. את החצר הקיפה גדר גבוהה מכל צדדיה ושער גדול הגן עליה מפני גנבים ומשיגי גבול. בשנת 2000, כחלק מפרויקט שימור של צביונה המושבה החליטו נכדי המייסדים – אבשלום ועמנואל וילדר, לשחזר את החצר. מה ששימש אז כמחסנים הפך לחנויות- אורוות הסוסים של פעם היא כיום 'ענתיקון' המוכר כחנות כלי בית. רפת הפרות הפכה לחנות יין.

תחנה מס' 12: תצפית על הייקב וגבעת זמארין

הברון סבר שהמתיישבים לא יוכלו להתמודד בגידול דגנים עם הערבים ובקש לטעת מטעים. לאחר ביקור של הברון במושבה ב-1887, הוא הנהיג שיטה שכונתה "משק שיווק". לפי שיטה זו, יגדלו המתיישבים מטעים, שתוצרתם תעובד במפעלים מקומיים ותשווק בארץ ומחוצה לה. תחילה ניסו לגדל כאן עצי תות לתעשיית המשי ועצי זית לתעשיית השמן והסבון. אך לאחר שנכשלו באלה, החלו לנטוע בזכרון יעקב, כרמים לתעשיית היין.

בניגוד לגישה האמריקאית, שדגלה בתנאי קיום טובים, אימצו בארץ את השיטה הצרפתית המכונה "גפן סובלת", מתוך הנחה, שגפן הנמצאת במצוקה, תתעל את כול האנרגיה שלה, לטובת הדור הבא, כלומר, הפירות. תחילה הביאו גפני "מלבק" מבורדו, שהתברר שאינם מתאימים לארץ. הגפן לא פרחה וזמורותיה התארכו. הקרקע הקירטונית הניבה יבולים דלים. הביאו זנים אחרים שב-1897 נפגעו מתולעת הפילוקסרה, שהתפשטה משם גם אל גפני השומרון. הגפנים הנגועים נעקרו וניטעו מחדש, שתילי גפן שהורכבו על כנות אמריקאיות.

מכיוון שהובלת הענבים למרחקים בתנאי התעבורה של אותם ימים, היתה בעיה קשה, בנו כמה יקבים ברחבי הארץ: שנים גדולים – בזכרון יעקב ובראשון לציון וכמה קטנים (ראש פינה, רחובות ועוד). חציבת היקב בזכרון יעקב החלה בשנת 1891, אך הקמתו נמשכה שנים אחדות. בין הייתר משום שהשלטונות העות'מניים עקבו בחשדנות אחר פעילותו של הישוב היהודי ואחרי פעילותו של הברון ה"תימהוני" מפריס והללו התנכלו לכל התפתחות משמעותית במושבות. יום אחד הגיעה אנייה לנמל חיפה ובה הציוד המודרני להפעלת הייקב הציוד כלל קרוניות להובלת הענבים ומסילת ברזל. הקאימקאם היה בטוח שהיהודים רוצים להניח פסי רכבת מאחורי גבו של השולטן. לכן לא שחרר את הציוד, עד שקיבל התחייבות כי הקרונות יוליכו רק ענבים לסחיטה ויידחפו בידיים, ללא קטר. גם "בקשיש" נאה עזר לאישור המיוחל[35].

דוד ילין[36] כתב בספרו "ירושלים של תמול": "הימים ימי הבציר בתוקפם, ומכל המושבות הנה שמועות טובות מגיעות, כי השנה שנת הרבה לענבי הכרם הרבה יותר מהשנה החולפת, אשר היתה גם היא נחשבה בין השנים הטובות. עתה המה ימי העבודה במושבות במלואם, לרבות הלילות, וביקבים אשר ב“ראשון לציון” ביהודה וב“זכרון יעקב”. באפרים רבה התנועה מאוד בדם הענבים. לוע ענק אשר ליקב הראשון אשר אליו יובאו כל ענבי מושבות הנגב–ראשון לציון, ופתח תקוה, וגדרה, ורחובות–בולע מדי יום ביומו מאה וחמישים אלף קילו ענבים, וגם יקב “זכרון יעקב”, אשר אליו יבואו ענבי המושב הזה ובנותיו שפיה ואם-אלגמאל וענבי מושב חודירה, מקבל מדי יום ביומו כארבעים אלף קילו, ועוד מעט וכלתה עת הבציר כולה ונודעה תבואת השנה בדיוק"[37].

כבר ב-1890 הגיעו לשטח של כ-4,600 דונמים כרמים בזכרון ובנותיה. כבר ב-1892 נחנך האגף הראשון של היקב וזה הופעל על ידי פקידי הברון. היה זה הענף המרכזי בהתיישבות כולה. יקבי הברון רכשו את כל יבולי הענבים במחירים מסובסדים ובכך תרמו הן לשגשוג המושבה והן לתלותם של האיכרים בפקידות. כורמים גדולים כפישל אהרנסון, שביקשו להפסיק את הלוואת התמיכה, נענו בסירוב. מתוך הכנסתם מהענבים, הועבר להם חלק זהה לגובה התמיכה שקיבלו בעבר ושאר ההכנסה שלהם קוזזה בבת אחת, כנגד חובותיהם משנים קודמות.

התעוררה בעיה עם יצור היין: בשל הטמפרטורות הגבוהות בארץ, הענבים תססו מהר מדי. בנו מרתפים, אך המצב השתפר אך מעט היתה גם בעיה שמחוסר ידיעה, נחנקו מהרעלת Co2, עד שהבינו שיש להקים ארובות ניקוז. ניסו לאחסן את היין במיכלים מבטון והוא החמיץ. לכן בנו בית חרושת לקרח, כדי להוריד את טמפרטורת התסיסה. למרות זאת, היין לא היה מוצלח והתפרנסו ממכירת קרח….

בחודש אייר תרנ"ז (1897), בסיועם של פקידי הברון רוטשילד, הקימו מספר תושבים מהמושבה ארגון של הגנה עצמית, במסווה של גדוד מכבי אש שנקרא "אגודת מכבים ונוטרי מנוחת המושבה זיכרון יעקב". זאת על פי חוק עות'מאני משנת 1891 שאִפשר להקים תחנות כיבוי אש בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. הארגון פעל במקביל ל"גרדיסטן", שהתרכז בטיפול בגניבות. הקבוצה מנתה כשלושים ושניים צעירים מתנדבים ובראשם עמד המהנדס אליהו קנטור. היו לו שלושה סגנים ועשרים ושמונה כבאים-נוטרים. הציוד ששימש את הקבוצה הובא ארצה מפריז על חשבון הברון, וכלל משאבות, זרנוקים, סולמות, קרדומים וכמובן מדים מפוארים ונוצצים עם כובעי נחושת מבריקים וחגורות עור, כפי שהיה נהוג אז בערים הגדולות של אירופה. מכבי האש היו ארגון צבאי למחצה, לבשו מדים, פטרלו במושבה ובשדות וכיבו שריפות שפרצו מדי פעם בייקב. הגדוד התאמן גם בתרגילי סדר, התעמלות וכיבוי אש. כמסורת מכבי האש, הוקמה תזמורת כלי נשיפה. מכבי האש גם הנפיקו כרטיסי זיהוי לפועלים, על מנת להבחין בינם לבין המבקרים הרבים שפקדו את המושבה. קבוצה זאת פעלה עד שנת 1900 והתפרקה[38].

המעבר לחסותה של יק"א, הביא לשינויים חיוביים נוספים בתחומים המשקיים, בהם העברת היקבים בשנת 1905, לאחריות האיכרים ולאחריה יצירת "אגודת הכורמים של ראשון לציון וזכרון יעקב", והקמת חברת "כרמל מזרחי", לשיווק היין.

לצד היקב נראית גבעת זמארין. בניגוד למה שניתן לחשוב, המתיישבים הראשונים לא ישבו כאן, במקום ללא מים, אלא בביר אל חנאזיר. בסוף שנות השמונים, אחרי שהוקם היקב, הפכה גבעת זמארין שמעליו ל"גבעת הייקב" , נבנו בגבעה של זמארין הישנה , בתים שונים, ששימשו ב-1890 למגורי תושביה הלא חקלאיים של זיכרון יעקב.[39].

ברקע נראה את הבית ספר החקלאי מאיר שפיה. על שם אבי בית רוטשילד. אז- מושבת בת של זכרון יעקב. מאיר שפיה ובת שלמה, מושבות הבת, היו אמורות להיות שכונות חוץ של זכרון יעקב, אבל לאחר קום המדינה, העדיף שר הפנים דאז, ישראל בר יהודה, להקטין את כוח המועצות המקומיות והעביר את המושבות הקטנות, לתחום השיפוט של המועצה האזורית.

ראו גם באתר זה : זמארין-ראשיתה של זכרון יעקב

תחנה מס' 13: רחוב הנדיב.

בעבר רחוב הפקידים, בו שכנו מרבית מוסדות הציבור. תכנית היישוב התבססה על ציר אורך הנמתח על פני כ־ 700 מטר, מצפון לדרום לאורכה של הרמה הארוכה שהשתרעה מעל גבעת זמארין, וציר רוחב שאורכו כ־ 570 מטר, העולה מאזור היקב של ימינו ועד לשלוחה הפונה מערבה, במפגש עם רחוב הרצל של ימינו. ציר האורך נועד למשקי האיכרים, שנבנו משני צדיו, וציר הרוחב – למוסדות ציבור, בתי מגורים לפקידות ומבני שירותים. האקלים ברחוב זה, נעים הרבה יותר, בשל רוח מערבית המנשבת מן הים.

דוד ילין שביקר במושבה בשנת 1903, כתב: "ורחוב הפקידים, העולה ממזרח ימה, מתחיל ביקב וכול בנייניו ומכונותיו. קדמו לו בניני זמארין העתיקה, לאמור בניני איכרי זיכרון, לפני קום הנדיב למושיע להם. ברחוב הזה גם בית התרופות של המושבה. גם השוק, בית הספר ובו בית תפילה לפועלים היהודיים במושבה – ברחוב הזה מקומם. עתה הגענו אל חצי הרחוב לאמור, אל המקום אשר בו מפסיקו רחוב האיכרים. מכאן והלאה הולך הרחוב ועולה גם במקום גם בחשיבות. בחציו זה נמצא בית הכנסת, אשר בו דיברתי על אודותיו, בית המקלט לילדים הקטנים, ולאחרונה בית הפקידות הרם והנישא. הרחוב שומר במידה רבה על צביונו הישן. על הגגות עדיין ניכרים רעפי מרסיי ודקלי הוושינגטונית, שהובאו על ידי אהרונסון והיו מקובלים כעצי נוי במושבות הראשונות"[40].

משמאל – בית התרופות – הלוא הוא בית המרקחת של אז. בתקופת הברון, התרופות ניתנו ליהודים ולערבים, ללא תשלום. מעברו השני –המשק שכונה "אורוות הפקידות" (וכיום "אורוות הברון"). במקום אוכסנו מכונות חקלאיות ועגלות ושוכנו בהמות העבודה. במקום המפגש של הצירים נוצר צומת ארבע כיווני, אשר מעבריו השונים נבנו בית הפקידות הראשון, בית הספר הראשון, בית החנויות הקרוי ה"דיפו" הגדול ובית הכנסת. כל אלה נבנו על פי תכנית מוגדרת וחוזי בניה עם קבלנים מחיפה.

תחנה מס' 14: בית הכלבו

בית האוצר (ה"דיפו ז'נראל)" היה ה"כול בו" של המושבה. תחילה, ב-1887, נפתחו כאן שלוש חנויות עבור האלמנות, שלא רצו לשוב ארצה. "פקידות הברון הקצתה לכל אחת מהן חנות והעמידו לרשותה אשראי של 7000 פרנק, כדי לציידה. לאלמנה רפפורט מוקצית מנופקטורה, לאלמנה קורלנד – חנות לחומרי בניין, ולסופי פסקל – מכולת. גם לממכר כל צרכי בני כרך, עד גלומי משי וסאמט לא נעדרו". הברון שהטיף לתושבי זיכרון יעקב לחיות באורח חיים צנוע, היה המתנגד הגדול ביותר לנעשה בחנות: "דעתו היתה כי על האיכרים והאיכרות היהודיים, ללבוש תלבושת ערבית פשוטה וזולה. ויהי בבוא היום וירא את כולה כבודה אשר באוצר, ויקצוף מאד ויצו להוציא תיכף חפצים רבים ומלאכו הנאמן [אליהו שייד] הופיע ויצו וישיבו את העולם למנהגו ותהי רווחה. ולמני אז, בכול פעם שמעו פקידי האוצר, כי הנדיב נכון לבוא זכרונה, היו מריקים תיכף את האוצר וישיבו את העולם לתוהו ובוהו – עד יעבור זעם"[41]. הקניה בחנויות נעשתה לפי תלושים שהנפיק הברון, כפי שהיה נהוג קודם לכן, בעיירות הכורים שבארצות הברית. בהמשך, הנפיק הברון מטבעות כסף משלו, עד שאלו בוטלו על ידי העות'מניים.

תחנה מס' 15 – בית הכנסת

ב-1886 נחנך בית הכנסת המפואר "אוהל יעקב"[42]. כבר באפריל 198, הונחה אבן הפינה לבניין בית הכנסת. לטקס נקלעו איל התה היהודי הגדול ממזרח אירופה, קלונימוס ולדימיר ויסוצקי, שבעקבות ועידת קטוביץ, הגיע כשליח של 'חובבי ציון', לבחון את הנעשה בארץ ישראל ואלעזר רוקח, שהצטרף אליו בתור מזכיר מומחה לענייני ארץ ישראל. אולם הפקידים העות'מניים סירבו להנפיק רישיון; מן הסתם, כדי לקבל שוחד תמורת העלמת עין מבנייתו. באופן סדיר הגיעו במושבה פקידים עות'מניים מלווים בחיילים ותבעו שוחד, תמורת העלמת עין מעבודות הבניה [43].

בית הכנסת 'אוהל יעקב', הוא מבנה מלבני מוארך, הבנוי בסגנון בזיליקה. הוא ממוקם על אוכף השלוחה שעליה נבנתה המושבה, אולם לא בשיא הגובה שלה, וכך לא זכה בית הכנסת למיקום השולט שהיה לבתי הכנסת, בחלק מן המושבות האחרות. המבנה גבוה משאר המבנים בני התקופה הנמצאים בסמיכות אליו, אך אינו גבוה יותר מבית הפקידות. הכניסה הראשית לבית הכנסת, הפונה לרחוב הנדיב, נמצאת בחזיתו הצפונית של המבנה, וארון הקודש עומד בצד דרום, כדי שהמתפללים יפנו בתפילתם לירושלים, כמקובל. כך נבנו גם כמה בתי כנסת במושבות אחרות בצפון הארץ: בבת שלמה, בראש פינה, במטולה ועוד[44].

המבנה היה גדול ומפואר, עטור פיתוחי מתכת מבחוץ וקישוטי עץ מבפנים, בשלושת צדדיו נקבעו חלונות רבים וגבוהים ומעל חזיתו חלון רוזטה מרשים. בכניסה לבית הכנסת, יש אולם כניסה צר, ושתי דלתות גדולות המובילות אל פנים בית הכנסת. אולם התפילה הוא גדול, הכולל שני טורי עמודים, התומכים בקומה העליונה ובגג. חלקו העליון של האולם, היה עטור בשלושה כיוונים. ביציע עזרת הנשים, שנשען על עמודים. במרכז האולם ניצבה במה מפוארת; חלקים מתקרתו ומקירותיו עוטרו בציורים צבעוניים[45].

טליה אברמוביץ ונעמי כרמון, ערכו מחקר מקיף ומעמיק על בית הכנסת, בשם "דת, עיצוב והתיישבות". הן מציינות כי מעקה העץ בעזרת הנשים, גולף על ידי משה הירש הרשקוביץ, אחד ממייסדי המושבה, אשר היה נגר אומן. כמו כן יש שני חלונות ויטראז', כך שעל כל חלון, יש את הסמלים של ששה מתוך שנים עשר שבטי ישראל. גג בית הכנסת מעוטר בכוכבים, ועל הקירות כתובות שלוש אמרות: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", "ואהבת לרעך כמוך", ו"דע לפני מי אתה עומד". בחזית בית הכנסת הוצב גם שעון אותיות עבריות, שנתרם על ידי הברון כמתנה למושבה. הזגג המומחה אדלר זולטן התקין חלון עגול עם מגן דויד במרכזו, החלון בנוי מאלומיניום וזכוכיות צבעוניות שהורכב מעל ארון הקודש. בחגיגות המאה למושבה (בשנת 1982), נוסף על גג בית הכנסת מנורה. לאחרונה גם נוסף על ארון הקודש, עיטור של שבעת המינים. כמו כן, כל הריהוט והספסלים בבית הכנסת הוחלפו.

בשעתו נחשב "אוהל יעקב" לבית הכנסת המפואר ביותר בקרב היישוב המתחדש, כפי שציין י' רפאלוביץ באלבום התצלומים שפרסם בשנת 1899: "בתוך המושבה עומד גן בית תפילה נהדר ומפואר מכל בתי התפילה שביתר המושבות". תרייסר החלונות, הנחלקים באופן סימטרי בין ארבעת צדי המבנה, עשויים עץ, וכך גם החלונות בקומה השנייה, שצורתם מחודדת (גותית). את הקשת מילאה בעבר תחרת עץ, שהוחלפה עם השנים בזכוכית. ארון הקודש מעוטר בשיש, ומעליו צמד אריות מצוירים בזהב, נשענים על לוחות הברית. המעקה בעזרת הנשים, יציר כפיו של הנגר משה הירש (הרשקוביץ), עשוי בחריטה ובגילופי עץ בדוגמת מגזרות נייר. מתקרת העץ משתלשלות נברשות פליז (שפעלו על בסיס נפט) עם פיתוחים מסולסלים, תוך שימוש במוטיבים של פרחים וצמחים מטפסים ארט נובו). שני חלונות עגולים, רוזטות, קבועים בחזית הדרומית ובחזית הצפונית של בית הכנסת. באחד שיבוצי זכוכית של מגן דוד, ובאחר שעון שספרותיו אותיות עבריות. על חוויית התפילה כולה. הבימה הוצבה בסמוך לארון הקודש ולא במרכז החלל. זאת בשונה מן הנהוג במזרח אירופה, שממנה הגיעו המתפללים עצמם. פרט לבימת הנכבדים ובימת הקריאה בתורה, גם עזרת הנשים חריגה למדי. זו נבנתה כקומת גלריה העוטפת את חלל התפילה משלושה צדדים. קצותיה, שלא כנהוג במרבית המושבות האחרות, מגיעים עד לקיר הדרומי שבו מצוי ארון הקודש, וצורת הישיבה מזכירה ישיבה של קהל בתיאטרון. גם גודלה של העזרה חריג: ברוב בתי הכנסת במושבות העלייה הראשונה עזרת הנשים מצומצמת באופן יחסי, ולעתים אף ממוקמת בשולי האולם מעל לכניסה. בזכרון יעקב – בדומה למדי לבית הכנסת בראשון לציון – עזרת הנשים גדולה כמעט כמו ההיכל הראשי ומאפשרת מבט על כל אולם התפילה. חריגה עיצובית נוספת הייתה הצבת הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", בצרפתית דווקא (!) כעיטור לכותל הצפוני של בית הכנסת. עיצוב זה אינו מפתיע, משום שהפקידים שהועמדו בראשה היו ברובם צרפתים, וגם חלק מצעירי המושבה אימצו לעצמם גינוני תרבות שהושפעו מן התרבות הצרפתית[46].

בעולם האדריכלות והעיצוב מקובל לחקור שינויים בעיצוב, המתרחשים בעקבות שינויים חברתיים המתחוללים בסביבתם ומשקפים אותם. בבית הכנסת בזיכרון יעקב התרחש תהליך שונה: השינוי העיצובי הגיע מן החוץ, וכפה על הקהילה עיצוב וטקסים שהיו זרים לה. כיוון שהתרבות הצרפתית הכתה שורשים בחברה המקומית של זיכרון יעקב, רבים בקהילה קיבלו — אולי אפילו ברצון — את החידושים במבנה ובטקסים. רק קבוצה מצומצמת יצאה נגדם בגלוי, ואף היא סולקה בידי פקידי הברון[47].

לא ברור מי היה האדריכל שתכנן את בית הכנסת. בספרו של סמסונוב מוזכר מהנדס ששמו "שטוקלר". אולם שם זה אינו נזכר במקורות ויוסי בן–ארצי טוען כי ייתכן שזהו שיבוש שמו של אדולף יצחק שטרקמט, שלמד הנדסה בפריז וברבות הימים היה למהנדס הראשי של הפקידות ושל יק"א בארץ. גם התושבים הטמפלרים מהמושבה הגרמנית בחיפה, היו מעורבים בבניית זכרון יעקב ובית הכנסת. בצד תפקודו העיקרי כמקום תפילה, שימש בית הכנסת, במשך עשרות שנים, גם לעריכת חופות וקידושין, דבר שעורר מורת רוח בקרב רבים. המבנה המיוחד של עזרת הנשים, איפשר גם את השתתפותן של נשים בטקס, ולאלו הוענקה זווית צפייה נוחה אל המתרחש בקדמת האולם.

סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, מחה גם הרב אברהם יצחק  קוק נגד מנהג זה – במכתבו אל הרב יצחק וואלפרט, רבה של זכרון יעקב – בגלל שיבוש הנוהג האשכנזי, לערוך את החופה מתחת לכיפת השמים, ובשל החשש שעריכת טקסי חופה בתוך בית הכנסת תפגע בגדרי הצניעות ובהפרדה שבין נשים לגברים. תשובת הרב המקומי, אגב, הייתה שאלו הוראותיו של ועד המושבה, וחופות המשיכו להתקיים שנים ארוכות בתוך כותלי בית הכנסת.

קיימות מספר השערות לגבי מתכנן ובונה בית הכנסת, שמקורה בעיון במרכיבי העיצוב והשימוש הייחודיים של בית הכנסת. מרכיבים אלו מזכירים את השינויים שהנהיגו הרפורמים בבתי הכנסת באירופה, במחצית הראשונה של המאה ה–19. אחד התיקונים שהנהיגה התנועה הרפורמית, בניסיון להתאים את הפולחן הדתי לרוח הזמן, היה העתקת הבימה ממרכז בית הכנסת לחזית האולם, כנהוג בכנסייה. כמו כן, קיימו הרפורמים, חופות וקידושין בתוך ההיכל, כנהוג בכנסיות, ועריכת דרשה בבית הכנסת בשפה המקומית. כן הונהגה לעתים ישיבה מעורבת של נשים וגברים, ללא מחיצות כלל. אם כן, ייתכן שגם בית הכנסת בזיכרון יעקב תוכנן בידי אדריכל יהודי רפורמי. בהתאם להתנהגותו העקיבה של הברון במושבות, לפיה היה מעורב לעתים גם בפרטי הפרטים של בניית המושבות וניהולן,  בהחלט ייתכן כי היה מודע לאופן שבו תוכנן בית הכנסת ולפריטי העיצוב הייחודיים ששולבו בו. עם זאת, אין בידינו מידע מפורש, המעיד ששינויים במבנה בית הכנסת נעשו בהנחייתו או בידיעתו.

כשהגיע משלחת הרבנים בחורף 2013, והגיעו להתפלל בבית הכנסת הגדול במושבה, הבחין הרב קוק שהבימה הוצבה, בשונה מבתי הכנסת במזרח-אירופה, ליד ארון הקודש ולא באמצע בית הכנסת. הדבר הכעיס אותו מאד. משום שמיקום הבמה היה סמל המאבק של הזרם האורתודוקסי בתנועה הרפורמית במערב-אירופה.[48]. הרבנים, בעקשנות חסרת פשרות, עמדו על כך שיש לשנות את מיקום הבימה, אחרת לא יתפללו שם בערב שבת, דבר שעורר מבוכה רבה בקרב ועד המושבה והאיכרים. התושבים הציעו להזיז את הבמה למרכז ביתה כנסת באופן זמני, אך הרבנים סירבו והודיעו כי כף רגלם לא תדרוך בבית הכנסת עד שהבימה לא תועבר באופן קבוע אל המקום הנהוג במסורת ישראל.

אחר-כך גם הבחינו הרבנים כי הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", המעטר את הקיר הצפוני של בית-הכנסת, כתוב בשפה הצרפתית, מה שחיזק את דעתם, שלא להתפלל במקום. פקידי יק"א- שלא היו בין המתפללים בבית הכנסת, אולם בלהט הוויכוח עורבו בדבר – לא היו מוכנים לדון בשינוי. ככל שנקפו השעות התגבשו במושבה שתי קבוצות: האיכרים שתמכו בעמדת הרבנים ואלה שתמכו בעמדת הברון. סמוך לכניסת השבת החליטו הרבנים, להתפלל ביחידוּת באכסניה. התפילה נערכה בנוכחות קהל גדול, ובית הכנסת במרכז המושבה נותר ריק. למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעו אלברט כהן, פקיד יק"א, וגבאי בית הכנסת, אל הרבנים באכסניה וביקשו מהם לכבד את בית הכנסת בתפילתם; הם התחייבו בפניהם כי לאחר השבת תפורק הבימה ותועבר לצמיתות למרכז בית הכנסת. הרבנים התרצו ואנשי המושבה התכנסו לתפילת שחרית ,כשהבימה עדיין ניצבת על מקומה[49].

לאחר צאת השבת, התכנסו הרבנים וחברי הוועד לדון בתיקונים הנדרשים. למרבה ההפתעה, הוועד גילה קשיחוּת ונסוג מן הסיכומים הקודמים בכמה נושאים כגון חינוך דתי  ובעניין הבימה – התיקון היה לשבת אחת בלבד. אנשי הוועד ביקשו להגיע לפשרה ודחו את ההחלטות בסוגיות השונות לאסֵפת החברים ולאסֵפת ועד בית-הספר. תפילת השחרית בבית הכנסת הגדול הסתיימה בתרומה שתרמו הרבנים להזזת הבימה[50].

מיקום הבימה נהפך לסמל במאבק להחזרת השליטה של ההנהגה הרבנית הדתית בזכרון יעקב. אין ספק, כי המשמעות של חזרה לעיצוב המסורתי סימלה, או עוררה ציפייה, לשיבתו של הציבור במושבה לחיקה של הדת. אולם למרות הדרמה שהתרחשה השינוי עצמו התמהמה, עד ששני איכרים בעלי יוזמה העתיקו את מיקום הבימה במו ידיהם למרכז האולם. בעקבות השינוי החלו בני המושבה לערוך חופות מחוץ לבית הכנסת ולא בתוכו, הפסוק בצרפתית הוסר אף הוא מהכותל הצפוני, ובמקומו נקבע הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" בעברית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוסיפו המתיישבים לשנות את עיצובו של בית הכנסת. ידם של האורתודוקסים גברה והם הפרידו את הכניסה לנשים מהכניסה הכללית. שני פתחים חדשים נפערו משני צדי הדלת הראשית ושתי דלתות הובילו את הנשים לשני גרמי המדרגות העולים לקומת הגלריה. השינויים המבניים והעיצוביים בבית הכנסת ליוו את השינויים בעולמם הערכי של בני הקהילה המקומית ושיקפו את מעמדו העדיף של הממסד האורתודוקסי, הנמשך מאז ועד היום[51].

תחנה מס' 16 –הכנסת אורחים.

מלון גרף

מצפון לחנות הגלידה, עמד בעבר מלון "גרף", שהיה אחד משני בתי המלון שהיו בזיכרון יעקב. (השני היה הרשקוביץ). ב-1885 לערך, בנה צבי גרף את המלון, ששמו הרשמי היה "האמריקאי-גרף". המלון היה דומה בהרבה לח‘אן מאשר למלון, בשל שטחיו הגדולים, שיועדו לאחסון סחורות, עגלות, דיליז‘נסים, מזון לבהמות ואורוות לסוסיהם, חמוריהם ושוריהם של הנוסעים, ושבשל כך הקנו למלון את הכינוי "החצר של גרף". בשיאו היו במלון כעשרים חדרים, רובם במבנים נפרדים מהמבנה המרכזי. המבנה המרכזי היה מעין בית-קפה-מסעדה, קבלה, טרקלין וחדר אוכל, ובו שולחן יחיד באורך כחמישה מטרים, ששימש גם כמקום מפגש לתושבי המושבה ולאורחי המלון.

המלון היה גדול ויוקרתי יחסית לתקופה ולמקום, ולא רק סוחרים הרבו להתארח בו, אלא גם תיירים מחו"ל ועסקני היישוב במסעותיהם ברחבי הארץ. עם תחילת שלטונו של ג‘מאל פחה בארץ, בעת מלחמת העולם הראשונה, כלאו התורכים את אלכסנדר אהרונסון במלון זה, כדי שימסור להם את הנשק של המושבה[52]. בזמן פעילותו של ארגון הביון ניל"י, נשלחה יונה מחוות הניסויים אשר בעתלית, נחתה בשובך של המודיר בקיסריה, נתפשה והבהירה לעות'מנים שבאזור פועלים מרגלים. השוטרים פנו ליהודי ממוצא טורקי, שעבד בפקידות העות'מנית לפענח את הכתוב בפתק, אך הוא כשל. משום כך הציבו הטורקים את היונה במלון "גרף", כדי שהאיכרים יפחדו ויתחילו לדבר. איש לא פצה את פיו.  המפקד העות'מני חסן פואד בק לן בו ב-1917, כשחייליו ערכו מעצרים של חברי ניל"י.

מלון גרף היה המלון המקומי היחיד (לא שהיו הרבה), אשר ניהל ספר אורחים כדוגמת מלונות אירופיים. המלון זכה לשבחים רבים על השירות – ובמיוחד על המאכלים, מעשה ידיה של בעלת הבית. הערת אורחים אחת חוזרת ונשנית: "…חבל שהמנהלים לא יודעים לדבר עברית". כיום לא נשארה אפילו אבן אחת מהמבנה המקורי: במקומו הוקם בניין משרדים.

היו בזיכרון יעקב הרבה חדרים להשכרה, למגינת לבו של הברון.

לידו משרד של "הכנסת אורחים".  היה זה מוסד ייחודי לזיכרון יעקב, מבין מושבות העליה הראשונה. כנראה בהשפעת מוסדות האירוח בגולה. אנשי המשרד היו מאתרים מישהו ברחוב ומוודאים אם אין לו היכן ללון. במקרה כזה, היו נותנים לו פתק לאחד מבתי המלון או האירוח, שם היה יכול ללון, ללא תשלום, עד לפרק זמן של שלושה ימים.

תחנה מספר 17: בית ריבניקר

בית שמואל (סם) אהרנסון, נמצא בחלקו הצפוני והנמוך של רחוב המייסדים, ומכונה בשם "בית ריבניקר", או "בית אהרנסון השני" [53]. הבית נבנה כנראה סביב שנת 1890 – בערך באותו זמן, בו הוקם בחלק הדרומי והגבוה יותר של הרחוב, "בית אהרנסון" הראשון, המוכר, בו נמצא כיום המוזיאון (תאריך הבנייה המדויק של שניהם אינו ידוע). שני הבתים נבנו כנראה בעזרת פקידות הברון רוטשילד ויועדו למגורי משפחות המייסדים, שגרו עד אז במבנים זמניים[54]. "בית אהרנסון" הראשון נבנה עבור משפחתם של אפרים-פישל ומלכה אהרנסון (בחצר לצד בית המשפחה מצפון, הוקם לאחר כעשרים שנה ביתו של הבן הבכור אהרן, בו התאבדה שרה); הבית השני, זה שמולנו, הוקצה תחילה למשפחת ריבניקר, נרכש על-ידי שמואל (סם) אהרנסון, ומכאן שמו.

היו בו, אפוא, שלשה חדרים, שכללו חדר מבוא עם מטבח קטן ושני חדרי מגורים גדולים מצדדיו. כניצול של פני הקרקע המשופעים, נבנה מתחת לבית מרתף מקומר גדול. הבניין הוקם באיכות גבוהה, רובו מאבנים מסותתות היטב של כורכר ומיעוטו מאבני גיר. מלכתחילה כנראה צופו קירותיו בטיח, כך שמבחינה חיצונית, יצר הבית רושם שונה מבתי האיכרים שנבנו על-ידי הפקידות. בקירות הבית שובצו דלתות וחלונות, מרפסות ופריטי בניה אחרים, עשויים ברזל מפורזל ועץ מעובד שהובאו מאירופה (בעיקר רומניה וצרפת) או מהלבנט (טורקיה ולבנון); מעל מעטפת הבנין הוקמה קונסטרוקציית עץ משופעת, עליה הונח גג רעפים אדומות שיובאו ממרסיי. אף הכניסה היתה מרשימה: אל מבוא הבית הוביל גרם מדרגות, ולצדו בחצר הקדמית הקטנה שפנתה אל רחוב המושבה ניטעו עצי תות. חזית הבית תוחמה בגדר אופיינית לתקופה, עשויה קורות-עץ מאונכים שחודדו בקצם העליון ועוגנו בין עמודי כורכר מטויחים

השירותים היו בתחילה בחצר האחורית רחבת הידיים, בנפרד מהבית. סביב החצר האחורית, על החצר שהשתפלה מרחוב האיכרים מזרחה, הוקמו כמה מבני עזר; ב"חכורה" (גינה אחורית) הגדולה שהשתרעה בהמשך, נשתל גן-ירק קטן וניטעו עצי נוי ופרי מסוגים שונים, לתצרוכת ביתית.

במשך הזמן – חלו שינויים רבים בבית וסביבתו. לבית המגורים המקורי נוספו מטבח עם חדר אכילה גדול, שירותים, אמבטיה וחדרים אחדים. בחצר האחורית הוקמו חדרי מגורים פשוטים לפועלים ובני משפחותיהם (ערבים גם יהודים), ומבני משק.

משה בן יצחק ריבניקר, שעלה עם קבוצת המייסדים ב-1882, נודע ככוורן (דבוראי) הראשון בזכרון. לפי מקור אחד, עוד בקיץ 1884 החל לעסוק בגידול דבורים לרדיית דבש, ביוזמתו של לורנס אוליפנט, שגם מימן את רכישת הכוורות הראשונות . ב"בית ריבניקר" גרה משפחת הבן הבכור יצחק, שהגיע ארצה כבחור מבוגר ואולי כבר נשוי. היה בנאי, זגג ובעיקר נגר-אומן; בין השאר עבד בשרות פקידות הברון רוטשילד, בהקמת יקבי זכרון-יעקב בשנים 1891-92, ובנה את רהיטי דירתו של אהרן אהרנסון (מלבד רהיטי דמשק) שנים אחדות לאחר הקמת זכרון-יעקב, קיבל בתור בעל משפחה, מגרש פנוי במורד הרחוב צפונה. נראה כי חלק גדול מעבודות בניית ביתו נעשו בידי יצחק עצמו. בגלל שלא היה איכר ולא קיבל נחלה חקלאית, לא ניבנו בתחילה בחצר הבית כל מבני משק.

מתי שהוא בתחילת המאה העשרים, יצחק נפרד מאשתו וילדיו, שחזרו לרומניה, בעוד הוא עצמו עבר לחיפה. השלב הבא בקורות הבית, אינו ברור. על-פי גרסה אחת, מיד כשעזבו הריבניקים, תפסו הטורקים את הבית הריק, ועשו אותו למרכז פעולותיהם. הבית שימש אפוא את פקידי השלטון ובהם את חוכרי המס, ובשעת הצורך גם את השוטרים הטורקים. לפי מקור אחר, מסתבר שכאן שכנו המשרד והספריה של אהרן אהרנסון – כשהבית אולי שימש בעשור הראשון של המאה, לצרכי פעילותו המחקרית-כלכלית (כגון זו של "המשרד הטכני"), ואחר-כך כעין סניף מקומי של תחנת הניסיונות בעתלית למן הקמתה בשנת 1910[55]. אם נקבל את הגרסה השניה, אפשר להוסיף ולשער כי מבית זה (הצופה צפונה אל קטע מהים התיכון) אותתו במלחמת העולם הראשונה לספינות בריטיות במהלך פעולות הריגול של ניל"י, כשנחשפה מחתרת ניל"י בסוכות תרע"ח (סוף שנת 1917), הוחרם הבית בידי שלטונות הצבא הטורקי. אלו קבעו בו את מפקדתם המקומית הזמנית, לכאן הביאו וכאן עינו את החשודים בריגול, בראשם שרה אהרנסון ובהם אביה אפרים-פישל ואחיה צבי .

"ביום ג', 2 באוקטובר [1917]… העבירו את האב, בנו ובתו… למרכז עינויים חדש, בקצה המושבה, בית יצחק ריבניקר, ששימש כספריתו ומשרדו של אהרון. באחד החדרים קבע את מקומו עוסמן ביי, הממונה על המלקות, ובחדרים האחרים הושיבו את האסירים, גברים ונשים. מלבד אפרים-פישל אהרנסון, בנו צבי ובתו שרה וראובן שווארץ ושאר האסירים, ישבו בבית זה גם רבקה לישנסקי, אשתו של יוסף [מראשי ניל"י], ושני ילדיהם…" "על שרה לא ריחמו. יסוריה גדלו עוד יותר, משום שאת אביה הזקן עינו לנגד עיניה… עוסמן ביי היה חוזר ודורש משרה כי תסגיר את לישנסקי ותגלה את כל הידוע לה. כשמיאנה, הצליף על גופה בפרגולו. מן המלקות פנו לעינויים קשים יותר: צבטו את בשרה במלקחיים, הניחו ביצים לוהטות תחת בית שחיה ובין ברכיה, פרכו את אצבעות ידיה… אך היא לא גילתה דבר… שלשה ימים רצופים נמשכו העינויים… צעקות שרה נתערבו בצעקות האסירים-הגברים…"

"בבית ריבניקר כתבה שרה את מכתבה האחרון – צוואתה… כנראה זרקה את הניר דרך חלון בית השימוש, ויש להניח כי שם גם כתבה אותו…" במכתבה האחרון כתוב, בין השאר: "זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו. אני לא מאמינה שנחיה עוד… אין לי כבר כח לסבול וטוב היה לי יותר להמית את עצמי מאשר עוד להענות על ידיהם המגועלות [של הטורקים] … כגיבורים הומתנו ולא הודינו… אין דבר, אנחנו עמלנו ו[ה]כנו דרך טובה ואושר עבור העם…שאפתי לעמי ולהטבת עמי…"

ביום ו' 9 באוקטובר 1917 "…בשעת בוקר מוקדמת הובלה שרה ברחוב הראשי של זכרון-יעקב, מבית ריבניקר אל בית אביה במעלה המושבה. הרחוב היה שומם… ידיה היו כבולות לפנים, וחייל עם רובה מכודן החזיק בה בחבל. מספר נוסף של חיילים עם רובים מכודנים ליווה משני צדדיה. אף שרגליה צבו עקב המלקות, צעדה שרה זקופת-גו… כאילו השכינה ליוותה אותה[56]." מספרים שאנשי המושבה ליוו אותה בקללות ובנאצות.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, חזרו לזכרון-יעקב ארבעת בני משפחת אהרנסון, ששהו בסוף המלחמה בחו"ל. אהרן, אלכסנדר ורבקה, שהיו רווקים, שבו לבית המשפחה הישן, הוא "בית אהרנסון" הראשון. אחיהם שמואל (סם), שהיה נשוי ואב לילד – התחתן בשנת 1910 עם מרים (מרי) לבית שטרנברג – רכש בשנת 1919 את בית ריבניקר, מבית זה המשיך שמואל לטפל ולתחזק את התחנה בעתלית בכחות עצמו, במשך שנים רבות נוספות.

שמואל אהרנסון יליד שנת 1883, הבן הראשון של זכרון-יעקב, קיבל את השכלתו במושבה, בבית-הספר מקוה-ישראל ובבית-ספר חקלאי גבוה באוראן שבאלג'יריה[57]. הוא היה איכר, סוחר ויזם בעל חזון. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, עסק ביצוא של סוסות ערביות אצילות (אותן קנה במסעותיו לארצות השכנות), לעשירי אירופה ואציליה. קשריו עם חצר המלכות הספרדית זיכוהו, כמסופר, בתואר אצולה מהמלך ובאזרחות ספרדית; כך הבריחו, ברגע האחרון למצרים, בספינת ריגול בריטית, את מרים ובנם הקטן ידידיה, תחת אפם של הטורקים…

לאחר קניית הבית, רכש שמואל חלקות שדה, ובכך צרף לראשונה לבית, שנודע במושבה מאז כ"בית סם אהרנסון", גם משק חקלאי. המשק התבסס על גידול גפני יין ושיווק תוצרתם ליקבי זכרון-יעקב. מאחורי הבית נוספו מבני משק – אורווה ורפת, אסם ולול – ובחצר ההומה בהמות עבודה וכלים חקלאיים, התגוררו פועלים יהודים וערבים, לעיתים עם בני משפחותיהם.

במקביל לכורמות, פתח אהרנסון בשנת 1920, במרתף ביתו החדש, מחלבה מודרנית, שייצרה גבינות קשות, כגון צ'דר. את הציוד המכני למחלבה הביא ממצרים. לאספקת חלב גידל עדר פרות דמשקאיות ברפת שבחצר הבית, בה הקים גם דיר עיזים גדול. המחלבה, שנחשבת לאחת הראשונות מסוגה בארץ, פעלה בניהולה של מרים (אשר נסעה לצורך זה להשתלם בבית-ספר מקצועי באנגליה) עד שנסגרה בסוף שנות העשרים . היה לשמואל חלום להקים תחנת כוח הידרו-אלקטרית על נחל תנינים, בקרבת זיכרון-יעקב; הוא אף קיבל בשנת 1929 זיכיון לייבא ארצה מקררים חשמליים[58] – שלוש שנים בטרם נחנכה תחנת-הכח הארצישראלית בנהריים.

בשנת 1929 התגוררו במבנים שבחצר חלק מפליטי מאורעות חברון, בהם בתו של הרב סלונים; בשנות השלושים דרו שם אחדים מיהודי גרמניה נרדפי הנאצים, בתוכם ד"ר בער שפתח בבית מרפאה; ובשנות הארבעים – פליטי שואה ועולים חדשים, בהם הצייר יהושע קוברסקי . שמואל ומרים אהרנסון, גרו במקום עד שנת 1934, אז עזבו לחיפה. שמואל החזיק והפעיל את הבית, החצר והמשק, עד מותו בשנת 1950; אלמנתו מרים המשיכה בכך בצורה מצומצמת שלושים שנים נוספות, עד פטירתה. מאז שנת 1980 עומד בית שמואל (סם) אהרנסון בשממונו, והוא הולך ונהרס. לא ייפלא, אפוא, כ הבנין נבחר בעבר הקרוב כאתר צילומים לסרטים ("הבננה השחורה", "תמונות מזכרון-יעקב") וכמודל לציורים (אלבום "זכרון שלי", תערוכת "זכרון בתים")[59].

תחנה מס' 18: בית החולים

על פי ספרו של ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים"[60], הוא שימש כרופא בטבריה, מסוף אוקטובר 1891 ועד סוף חודש ספטמבר 1893, לאמור: במשך שנתיים. לזיכרון יעקב, הגיע ככל הנראה,  זמן קצר לאחר שסיים את עבודתו בטבריה, על פי הזמנת התושבים,  אשר פנו אליו למען ישמש כרופא במושבתם. במושבה בה התגורר שימש כרופא בין השנים 1893 – 1895.

יפה מתאר את שמצא בבית החולים ובבית המרקחת שלצדו ומתוך שבחו של ד"ר קליין, שקדם לו, סיפר גם בגנותו. כאשר הגיע לבית החולים, בו נמצאו ארבע עשרה מיטות אשפוז, נמצא שלבד מן הרופא היו תשעה פקידים שהועסקו בו, חובש נאמן ואדם הגון, גנן, מנהל ומבשלת, ואילו אחות לא הועסקה בו. כלכלת החולים (לחמניות וחלב) הייתה על חשבון הברון, אך גם כלכלת  פקידי המושבה הוטלה על כלכלן בית החולים וזה דאג להגיש לפקידות, בתום כל חודש חשבון הוצאות ולקבל את התמורה. את ד"ר קליין תיאר כרופא טוב, אדם נאור מן הדרגה הגבוהה, פיקח וחכם להפליא, אך עצבני במידה יתירה ובעל לשון חריפה יתר על המידה ומחמת תכונות אלו לא  רכש לו חיבה יתירה מצד המתיישבים והפקידות. רופא זה היה גם רשלן במידה מסוימת, ואפשר לפקידיו לעשות כרצונם. את בית המרקחת (אופתיקה בלשון הימים ההם) מצא  מוזנח  ובמצב מרושל. אי  אפשר היה לקרוא את הכתוב על צנצנות בהן הוחזקו תרופות. לבני המושבה ניתנו תרופות חינם, אך לא נרשמו פרטי אופן שימושן. לפיכך הורה הלל יפה לסגור את בית המרקחת לאלתר, עד אשר ייעשה בו סדר. על צנצנות, בהן היו תרופות מסוכנות, דאג לציין  בתווית  ראויה  "לשימוש חיצוני בלבד". בבית המרקחת נמצאו שוקולד, יין טוב וקוניאק משובח, שהרוקח עשה בהם שימוש לפרקים עד בלבול הדעת. אמרכל בית החולים נהג לספק לרופא, בכל ערב שבת, עוף יפה מתקציב בית החולים. עם זאת לא נמנע ד"ר יפה, לתבוע את חלקו בכלכלת ביתו, כפי שנהג בימי קודמו, ובכלל זה גם מים מן הבאר, נפט, יין וירקות.

בבית החולים אושפזו בעיקר חולי מלריה. היו אלה תושבי המושבה ואף חולים מתושבי המושבה חדרה, שאף היא סבלה קשות ממחלה זו. את התקציב לתרופות תבע לקבל מעוזרי הברון בפריז, אשר לא אחת החליטו על דעתם לשנות את סוגי התרופות  וכמותן מבלי להיוועץ בכך בד"ר יפה. במקרים אלו, תבע יפה מן הברון, להקפיד על בקשתו במלואה, ואף פרט את הצורך בתרופות אלה והשימושים להם נועדו. את החובש החליף בחובש חדש, והמיר את שיטות העבודה בבית המרקחת, בשיטות חדשות ויעילות. בית החולים דאג לספק תרופות לא רק לתושבי המושבה היהודים כי אם גם לערבים שהתגוררו במושבה  כפועלים אצל בעלי ה"אחוזות" וכן ערביי הסביבה, מאחר והקדחת פגעה באלו כמו בתושבי חדרה, עתלית ועובדי המזגגה בטנטורה, בראשה עמד מאיר דיזנגוף. לא רק יפה נטלטל בדרכים כדי לטפל במטופליו, גם החובש המומחה שטרן, היה נלווה אליו לעיתים קרובות. לכל מתיישבי יישובים אלו דאג יפה לספק חינין ובמידת הצורך לאשפז חולים בבית חולים שבניהולו. יפה  ביצע גם בדיקות מקיפות לאיתור מקומות בהם דגרו יתושים נושאי נגיף הקדחת, בביצות, בריכות, בורות ומקווי מים, והדריך את התושבים בדרכים בהן יש לפעול על מנת לחסלם. לא אחת נזקק יפה לפנות במישרין לנדיב הידוע, בגין אי מלוי בקשותיו על ידי בא כוחו הבכיר של רוטשילד, שעמד בראש הפקידות במושבה זו. זה היה גם כאשר נזקק לקניית צנצנות  שנדרשו לבית המרקחת, פריט של מה בכך. נראה כי מחאתו הועילה ואכן צנצנות אלו אושרו לרכישה.

מערכת יחסיו עם מעסיקו, הברון רוטשילד, ידעו עליות ומורדות. כבר במרץ 1895, כתב יפה מכתב לאחותו ברוסיה: "אני במצב רוח משונה, שוב ספקות. מצד אחד יש לי חשק לשבת פה עוד שנה, עוד שנתיים, ומן הצד השני, נכון אני כל יום לעזוב את המושבה, את הברון ושיטתו, את הפקידים, המותרות והתועבות. פתאום נתגלה לו כי מבזבזים הרבה כסף, וצווה לקמץ גם במחלקה הרפואית, יש בזה מן הטוב, כמו מן הרע. עד כה היו בידי המחלקה הרפואית סכומים עצומים שכל ארץ ישראל יכלה לפנות אלינו במקרים חשובים, ולקבל רפוי רפואי חינם. הריפוי חינם הביא לזמרין המוני חולים, ערבים כיהודים, וכך ניתנה לי הזדמנות להכיר הרבה מקרים מעניינים…  כמה אומללים הצלחנו להציל ממות, ויש אנשים שנתנו להם הוצאות הדרך, כמה אומללים שבאו מרחוק, נתקבלו אל ביה"ח, נתרפאו, הבריאו, שבו והוכשרו לעבודה. כתבתי לברון שהנהיג קמוצים, כמובן גם בשרות הרפואי. אבל מן הראוי שהקצוץ הכללי יהיה שווה ובאופן יחסי, ושתינתן לי מידה של חופש במחלקתי … "

פעילות יפה בזיכרון יעקב, הרחק מעמיתים למקצוע ומבתי חולים מתקדמים, העיקה עליו. בסוף אפריל 1895, כתב לאחותו כי ברצונו לצאת לחופשה לשלושה חודשים, לצורך נסיעה לאירופה, הוא חש כי היה ל"בור ברפואה". המדע הולך ונשכח ממנו ובינתיים נערמות אצלו שאלות התובעות את פתרונן הרפואי. ביוני אותה השנה נתקבל אצלו מכתב משייד. מתשובתו אליו ניתן להסיק כי נפגע מיחסו של הברון אליו, וכך כתב: "אין לי מזל ביחסי לברון. אני יודע, כי עשיתי את חובתי במלוא האחריות, אני מקבל מחמאות מכל הצדדים. אני אהוב על החולים. האיכרים והפקידים מצטערים מאוד על לכתי מזה. אולם אני מרגיש כי הברון אינו רוכש אלי אמון מלא". נראה שבתום שנתיים וחצי של עבודה קשה ומפרכת בהקמת בית חולים, מיסוד שיטות מאבק במחלת הקדחת, מחלות עיניים ושאר מחלות מדבקות, ובעקבות  היחס הנוקשה של הברון ופקידו הבכיר שייד, החליט יפה לשנות כיוון וסיים את עבודתו הרפואית בזיכרון יעקב.

על ביתו במושבה, כתב חודשים אחדים טרם עזיבתו את זיכרון יעקב את הדברים הבאים: "לפנים היה קשה לי לעזוב את טבריה, הצטערתי מאוד ועתה קשה לי שבעתים לעזוב את זיכרון. הן לי היא כמולדת. הנה ביתי, הבית האחרון בקצה המושבה, בתוך כרם, חלונותיו פונים אל הים ואל השדה. החדרים גדולים, שקטים, מרוהטים בטעם משונה קצת, והם מלאים אור וחום בקיץ, והעיקר – שקט מסביב. המקום הזה – אני מכיר בו כל ילד ותולדותיו, כל יושביו, הנראים לי, ברגע זה טובים וחביבים כל כך. במקום זה עשיתי מה שעשיתי בלי צדיות. רק לקול מצפוני שעיתי. אכן, קשה לי להיפרד ממנו, ומה צפוי לי ביפו, עיר המסחר, המלאה זוהמה, רפש וסרחון". יפה אכן נטש את זכרון יעקב, לטובת פעילות ציונית בתפקיד רם דרג ביפו. בשנת 1907 שב יפה לזכרון יעקב לפרק ב' בתפקידו כרופא המושבה, וחוקר מחלת הקדחת בארץ, תפקיד בו עסק עד שלהי מרץ 1919[61].

תחנה מס' 19: ביר אל חנאזיר

כותב בנימין תמוז ב'רקוויאם לנעמן': אלה הדברים שאמרה האשה לבעלה ולילדיה: "אני מנסה לזכור מתי היתה ההתחלה. אולי כשהייתי בת חמש או שש, כשנטל אותי אבי בעגלה לחתונה בעיירה סמוכה. יצאנו מן העיר בבוקר ובפעם הראשונה בחיי ראיתי מרחבים, שדות בצבע הזהב ושדרות של עצים דקים, שגזעיהם לבנים עם כתמים שחורים. עצים דקים רצים כמו רוחות ערטילאיות אל תוך האין סוף. פרצתי בבכי ואבי נטל אותי בזרועותיו והחביא את פני בתוך אדרתו ולחש לי: ‘אל תסתכלי בטומאה הזאת, בלה. מקסם-שוא, הבל של גויים. באחד הימים נצא מכאן ונלך אל ארץ אבותינו… שם תראי אילנות של ממש, ארזים בלבנון… הגאולה איננה רחוקה… עוד שנה שנתיים, בחסדי האלהים, תדרוכנה רגלינו על אדמת דביר נחרב…’"

המייסדים מנו שבעים משפחות, ולצדן רווקים בוגרים. סך הכול כ-450 נפשות. הם רכשו במושבה הגרמנית בחיפה: עגלות, מחרשות, שוורים ועוד ציוד הדרוש לעבודת האדמה. בנר השני של חנוכה העמיסו את הציוד על העגלות ובדרך לא דרך הגיעו לזמארין נחלתם. מיד בבואם התחילו במרץ במלאכת סיקול הקרקע והכנת חלקות קטנות, לזריעת גרגרי החיטה שהביאו איתם (סיקול הקרקע בהרי זמארין נמשך עוד שנים רבות, וגלי האבנים ששרדו מאז הם עדות לכך).

"ביום ב' 6 בדצמבר 1882, עלינו למושב זמרין", רושם ביומנו ירחמיאל הלפרין. "קנינו מחרשות ישנות מאת הגרמנים בחיפה וניגשנו במרץ לעבודתנו, מי במחרשתו ומי במעדרו. וכך זרענו הקטארים אחדים חיטה… כאשר עלינו למקום מצאנו בו 16 משפחות ערבים, והתיישבנו בארבעה בתים ערביים. מצאנו את אדמת זמרין זרועה אבנים עד אשר אפשר היה למחרשה לעבור בה. מוכרחים היינו לסקל, ראשית כל, את האבנים ולפנות את האדמה למען נוכל לחרוש אותה. הערבים שמצאנו פה היו עניים, דלים ורעבים. כדי לשבור רעבונם היו רועים יחד עם עדרי העזים בשדה, ערומים למחצה, רק סחבות-שק כעלי-תאנה לבשרם. רבות עמלנו וטרחנו למצוא את העץ, שעליו נשבע משה קורלנד בפאותיו, כי ראהו בעיניו שהוא "זב דבש". לצערנו לא מצאנוהו, וכן לא זכינו למצוא את אלפי עצי הזיתים שקליסטר העיד עליהם. רק גידולי פרע אחדים מצאנו ביער. אין זאת כי אם נשאם הרוח!…"

בתחילה, הנשים והילדים גרו בחיפה והגברים עבדו בהר, בחברת כמה נשים שהתחלפו בתורנות, מדי כמה שבועות. למרות שהמשפחות עדיין התגוררו בחיפה, החלו ה"עמיגרנטים" [כך כינו את עצמם] בגאווה, לקרוא לעצמם "זמרינים". החלוצים ובנו להם בגבעת זמארין וליד ביר אל חנזיר (כיום מקווה הראשונים בתחילת רח' פינלס), חושות מבוץ ואבנים. את הגג כיסו בענפי שיחים ועצים.

המתיישבים סבלו בשנה הראשונה מקשיים עצומים. הם היו חסרי ידע בחקלאות. השטח המעובד היה מוגבל והיבול עלוב. הם סבלו מתברואה לקויה ומתמותת תינוקות קשה, בעיקר ממחלת הקדחת (מלריה). נוסף על כך היו להם סכסוכים רבים עם שכניהם הערבים. גנבות, הפכו לדבר שבשגרה – שוורים, מחרשות וכול ציוד אחר, היו מטרות לגנבים. במקרה אחד ניסו אפילו לגנוב את השמיכות מעל הישנים. בתגובה הקימו המתיישבים ארגון שמירה, שנקרא "גרדיסטים" שנאבק כמעט מידי לילה בניסיונות גניבה.

תחנה מס' 20: שכונת התימנים.

ב-1912´החלו להגיע לארץ משפחות יהודיות מתימן, בעקבות מסעו של שמואל יבניאלי, איש העליה השניה, שיצא לתימן בברכת ארתור רופין, וקרא להם לעלות ולהשתלב בעבודה חקלאית. לעומת הגישה שאין לראות בארץ ישראל ארץ הגירה, כונתה הארץ, במכתב של הקרן הקיימת לישראל, 'אמריקה עבור התימנים'[62]. התייחסות המיוחדת לעולי תימן, נבעה מתפקיד יישובי מוגדר שנקבע להם: התימנים היו אמורים להחליף את הפועלים הערבים במושבות. התימנים, שהיו בעלי נתינות עות'מנית, שומרי מסורת, מסתפקים במועט, צייתנים ואוהבי עמל, נחשבו כ'יסוד עבודה' ,(Arbeitselement), 'פועלים טבעיים' ו'בעלי ערך כלכלי רב'[63].

אנשי המשרד הארצישראלי פנו ליק"א והציעו לקבל את התימנים כפועלים חרוצים וזולים. דב בר, איש המשרד הארצישראלי, העלה כמה משפחות של תימנים על עגלות והביאו אותם לזיכרון יעקב. הפקידות לא התארגנה לקליטתם ולא הכינה עבורם מקומות לינה. העגלון הוריד אותם ליד בית הכנסת. הם התיישבו על הארץ עייפים ושבורים מטלטולי הדרך ומהעייפות ובכו. אסתר צעירי סיפרה בזיכרונותיה: "והסיעו אותנו בעגלות לזיכרון יעקב. שמו אותנו על יד בית הכנסת. באו השכנזים, הסתכלו עלינו ואמרו: 'וי זמיר וי, התימנר קומען' [אוי ואבוי, התימנים הגיעו] וזקן אחד אמר: "נוציא את העיזים מהדיר, הפרות מהרפת ישימו תבן על הרצפה ויגורו שם'". "[64].

סך הכול הגיעו שתי קבוצות של עולים מתימן, ס"ה 43 משפחות, שמנו 138 נפשות ויושבו על ידי יק"א בשכונה מיוחדת. הם היו לפועלים במושבה. אחד הזכרונאים ("זכרוני"), תיאר בעיתון 'הפועל הצעיר': "רוב תימני זיכרון הינם צעירים ובריאים… ותימני השיירה הראשונה, הסתגלו מהר לעבודה. בייחוד בזמן הקציר, ההובלה והדיש. גם תימני השיירה השנייה מוצאים להם תמיד עבודה ביקב, בפרדס של הברון בכרמים ובייתר המטעים. תימנים לא דחקו את רגלי הערבים מהחצרות. בחצרות שישבו הערבים, יושבים הם גם עתה. וממשיכים לעבוד אצל בעליהם… יחס הזיכרונים לתימנים הוא כזה: הזקנים, שהם פה הרוב, רואים חובה לעצמם לנהוג בתימנים מידת הכנסת אורחים ומדת רחמנות. והצעירים להיפך, מתייחסים אליהם כאל אנשים עובדים. וימלאו תפקיד הטוב ביישוב. ומה שנוגע לתימנים עצמם, הרי הם שמחים בחלקם: יש עבודה ויש קמח. ואם יש קמח יש גם תורה. ככה הם נאה דורשים". לא קל היה לעולי תימן להתאקלם בעבודות החקלאיות שלא הורגלו להן בארצם ושכרם היומי היה בדרך כלל נמוך מאד ולעתים אף נמוך משכרם של הערבים. יתר על כן, למרות שלא בחלו בשום מלאכה, היו ימים ושבועות שבהם לא נמצאה להם עבודה והם סבלו חרפת רעב[65]. השתלבותם בישוב הייתה איטית ורוויית קשיים. הם סבלו מבעיות של דיור, מחלות תמותת תינוקות ויחס מתנשא מצד האיכרים ולעתים גם מצד הפועלים.

תחנה מס' 21 – בית לנגה

הסיפור התחיל ב-1898 כאשר משפטן אנגלי בשם הרברט בנטוויץ', שהיה ציוני נלהב ושימש כיועץ המשפטי של התנועה הציונית (לימים גם זכה להשתתף בניסוח הצהרת בלפור), בא לבקר בארץ והתאהב בה, ובמיוחד בנופי הכרמל. בעקבות ביקורו זה הוא קרא לאחוזת הקיץ המשפחתית שלו באנגליה: "חצר כרמל" (Carmelcourt). בעקבותיו הגיעו לארץ בשנת 1910 ניטה, הבת הבכורה ובעלה מיכאל לנגה, שהיה בן למשפחת סוחרים עשירה מגרמניה ובעל השכלה משפטית מאוניברסיטת קיימברידג'. מיכה לנגה היה תלמידו של פרופ' סולומון שכטר (אחיו התאום של ישראל שכטר, ממייסדי זיכרון יעקב).  השנים נישאו ב-1910. את ירח הדבש שלהם עשו במסע לארץ ישראל ותרו אותה לאורכה ולרוחבה, ברגל וברכב. בביקורם השני בארץ, ב-1912 החליטו השניים להתיישב בזכרון יעקב.

באפריל 1913, הם רכשו 77 דונם של קרקע על גבעה המשקיפה על פני המושבה, חזרו לאנגליה והלל יפה פיקח על בניית ביתם[66]. 40-50 פועלים הועסקו בסלילת דרכים, בפיצוץ סלעים, בבנייה ובנטיעת עצים. ניטה למדה מאהרונסון לגדל ירקות ורקמה תכניות לפיתוח המקום ולקידום רווחת המושבה[67]. המקום כונה "חצר הכרמל", כשמה של אחוזת אביה של ניטה באנגליה. בהספד לניטה לנגה, אמר דוד ילין: "כל הבא לזכרון יעקב ידע כי עליו לבקר בבית לנגה וכי בביתה זה ימצא ידידות משפחה, ידידות לב ונפש, ושם ימצא את בת הצחוק העדינה של בעלת הבית"[68].

בני הזוג לנגה שהיו חשוכי ילדים, היו אהודים מאד על כל בני המושבה. אריה סמסונוב מספר: "הם קרבו לבם לגורלה של המושבה. ייחדו דעתם לעדת התימנים שעלייתם לארץ התחילה בימים ההם, ומהם שהגיעו לזיכרון יעקב. ניטה התמסרה לילדים והיתה מסבה עמם ומשתעשעת אותם בשדה וביער ומשפיעה מרוחה הטובה עליהם ועל חינוכם. לנגה מדקדק בתפילות ומשום נימוס ודרכי שלום היה מתפלל על פי רוב גם בבתי הכנסיות של עדות התימנים והספרדים במושבה"[69]. בזמן מלחמת העולם הראשונה, נאלצו בני הזוג לעזוב את הארץ, משום שהיו נתינים בריטיים ושבו לאנגליה. ביתם, שהוחרם על ידי הצבא העות'מני הפך למטה עבור קציני הצבא הגרמנים והטורקים. בני הזוג שבו ארצה (ניטה למדה בינתיים חקלאות באנגליה) והתמסרו לשיקום הבית והחצר. בט"ו בשבט תרפ"ב, חזרה ניטה מחגיגת הנטיעות שהתקיימה בשוני, חשה ברע. הרופא אבחן שהיא הרה. מתברר שהיתה לה התקפת אפנדציט. למחרת נפטרה, בגיל 38. הארץ כולה התאבלה עליה, יהודים כערבים, ורשימות מלאות הערצה והערכה נכתבו עליה בכתבי עת יהודיים בכל העולם. בעלה חי בבדידות שנתיים נוספות ולבסוף התאבד. חצר הכרמל עברה לגיסתה, ליליאן פרידלנדר, שעברה להתגורר באחוזה עם משפחתה, לאחר שבעלה ישראל פרידלנדר, נרצח ב-1920 באוקראינה, בעת שהיה בשליחות הג'וינט. היא  הקימה בתחומה את "בית דניאל", המשמש כמרכז לאומנים[70].

צעיר בניה, דניאל פרידלנדר, התבלט בכישרונו המוזיקלי. כבר בגיל שבע משך תשומת לב כאשר ניגן בלי תווים בקונסרבטוריון בחיפה בו למד. בזכות כשרונו זכה במלגת לימודים ובשנת 1935 נסע בלוויית אמו, ללמוד בבית הספר הגבוה למוזיקה ג'וליארד בניו יורק. בשנת 1936 התאבד בגיל 18. הרושם העמוק שדניאל השאיר אחריו בחוגים מוזיקליים, והעתיד שהיה מובטח לו באים לידי ביטוי גם בדברי ההספד עליו שפורסמו ב"ניו יורק טיימס" בחתימתם של אמנים חשובים באותה תקופה.

בתקופה שבה נסעה ליליאן עם בנה דניאל לניו-יורק הושכרה אחוזת לנגה לדורה שוורץ (ראו להלן). לאחר ששבה ליליאן מארצות הברית, ניגשה לבנות בית חדש בתחום האחוזה, לה ולמשפחתה. על בניית הבית הופקד האדריכל אליעזר ילין, בעלה של תלמה, גיסתן של ליליאן וניטה. עם סיום הבנייה החליטה ליליאן שהבית שנבנה בעבור משפחתה, ישמש בית למוזיקאים ואמנים, ובכך תתממש צוואתו של בנה דניאל. הבית החדש, שנקרא "בית דניאל", נחנך בטקס צנוע ב-18 בינואר 1938[71]. לכבוד האירוע שודרה בתחנת הרדיו "קול ירושלים", אחת מיצירותיו של דניאל. בתוכנית הראשונית, שהייתה שאפתנית מאוד, נכללו יחידות מגורים ברמה גבוהה, בריכת שחייה ומתקנים נלווים, מגרשי טניס ושטחים מדושאים פתוחים לפעילות ספורטיבית. התוכנית לא בוצעה בשלמותה.

בנובמבר 1936 יוסף רבינוביץ, מחלוצי מרחביה ומראשי קרן היסוד, ביקש מליליאן להקים בשטח הנחלה קיבוץ נוער. ליליאן הקציבה למטרה זו כחמישה דונם ובסיועה של הנרייטה סולד התיישבו חמישים בוגרי בן שמן בארבעה צריפים שהוקמו במקום ומשם עברו לגליל התחתון הקימו את קיבוץ אלומות. בשנת 1946 נענתה ליליאן לבקשתו של הסופר המנוח אשר ברש, להקצות חלקה מתוך שטח הנחלה לאגודת הסופרים, לצורך הקמת בית מרגוע לחברי אגודת הסופרים. .

מדי קיץ, בשנות החמישים והשישים, התנהל במקום סמינר מוזיקה קאמרית לנגנים צעירים בהנחיית אמנים ידועי-שם, במשך שלושה שבועות. דורה שוורץ, יהודייה אוסטרית, שהגיעה למקום ביולי 1933  והקימה בית הבראה, על טהרת הצימחונות. בשנת 1935 הפך בית ההבראה לפופולרי מאוד, בשל אופי המקום ודרך ניהולו. הגיעו לשם בעיקר יוצאי מרכז אירופה (היֶקים) וכן אנשי רוח, סופרים, מלחינים, אמנים, שחקנים ומדינאים. בין האורחים הקבועים שם לאורך השנים היו אנשי הציבור זלמן שזר, משה שרת וארתור רופין, השחקנים חנה רובינא ויהושע ברטונוב, ההוגים הוגו ברגמן ואחד העם, התעשיין דב לאוטמן ואחרים. באחד מראיונותיה של שוורץ לעיתון היא סיפרה: "דוקטור רוּפין אמר לי פעם כי הפנסיון שלי משרת שתי מטרות: את בריאות האנשים ואת הקיבוצים המגדלים פירות וירקות" וזאת מאחר שהמזון שהוגש שם היה על טוהרת הצמחונות. האורחים שהגיעו לבית ההבראה נפגשו עם שוורץ אישית, היא ערכה להם בדיקות כדי לאבחן את מצב בריאותם, והתאימה להם את הדיאטה והפעילות שנזקקו לה. שוורץ האמינה ששיניים בריאות מעידות על גוף בריא, ולכן חלק מתהליך קבלת האורחים הייתה בדיקה אצל רופא השיניים המקומי, ד"ר ינאי. ספורט היה חלק ניכר במהלך היום יום של בית ההבראה. בבוקר כולם התעמלו יחדיו. שוורץ נלחמה בחירוף נפש נגד העישון, היא הזהירה מפני סכנת העישון שנים רבות לפני שההכרה בה נמצאה בקונצנזוס. בצמוד לביתה של שוורץ היה גן ירק שבו גידלה ירקות, נטעה עצי פרי, ובאמצעות זרעים, שאת רובם הביאה מאירופה, גידלה שיחי תבלינים וצמחי מרפא אשר היו חלק בלתי נפרד ממרכיבי הארוחות וגם שימשו לריפוי האורחים. בית ההחלמה היה במשך יותר מ־30 שנה אחד המעסיקים הגדולים של זכרון יעקב. פקדו אותו אורחים מכל קצווי הארץ והעולם, חולים ובריאים. אורח החיים ששוורץ הטיפה לו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, זכה להכרה רק שנים רבות לאחר מכן, כך למשל ההכרה שהעישון מזיק לבריאות, הצורך באכילת פירות וירקות טריים וצריכת דיאטה מאוזנת.

בגין הקרבות שהתנהלו באזור צפת בימי מלחמת העצמאות, במאי 1948, פונה בית החולים לחולי שחפת "הדסה", לבית דניאל ולפנסיון דורה. בית החולים נשאר כאן עד יולי 1951 ובמשך כל אותה תקופה סיפקו עובדי בית דניאל את כל הארוחות לחולים ולעובדי בית החולים. לאחר זמן מה התנגד ועד המושבה, לשהותם של חולי השחפת שם, בעיקר בגלל החשש מהידבקות, וכן בגלל פגיעה בכלכלת המושבה, שכן החולים תפסו את מקומם של אורחי בית ההבראה. באותו הזמן עשתה שוורץ מאמצים כדי לקבל בחזרה את בית ההבראה, אך ללא הצלחה.

באחד מהמכתבים מהתכתובת שהתנהלה באותה תקופה בין שוורץ לבין הנהלת בית החולים הדסה, ביקשה שוורץ לקבל לידיה את בית ההבראה לפני אמצע חודש פברואר, כדי להספיק להכינו לפתיחתו באביב[72]. לאחר אינספור מכתבים והתחשבנויות על פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לבית ההבראה ומאבקים ביורוקרטיים עיקשים, זכתה שוורץ לקבל את ביתה ב-21 ביולי 1950, כשנתיים לאחר שמסרה אותו. עם תום הקרבות ב-1951, חזר המקום לתפקודו הרגיל ושוב הגיעו לשם אמנים, מוזיקאים ואנשי רוח, ושוב נערכו קונצרטים בחצר האחוזה.

לקראת סוף 1969 רכשה אֵמה ברגר את בית ההבראה משוורץ. לאחר ששילמה שוורץ את חוב הארנונה, הבינו במועצה, ששוורץ מכרה את בית ההבראה "לגרמנים" (כינוי שאֶמה ברגר ואנשיה זכו לו מאז ועד היום). בעקבות התגלית פרצה מהומה גדולה שכללה הפגנות רועשות. המפגינים האשימו את ה"גרמנים", שנקראו 'קהילת בית אל', במיסיונריות, הטיחו גידופים כלפי שוורץ והאשימו אותה במכירת קרקע יהודית לנוכרים בשל תאוות בצע. היו מספר ניסיונות של המועצה לטרפד את מכירת בית ההבראה לאמה ברגר, עד שהעניין לבסוף הוכרע בבית המשפט העליון, לטובת אמה ברגר[73].

תחנה מס' 22: גן טיול

חלוקת הנחלות בזיכרון יעקב, היתה מדויקת והקצאת שטחי הציבור נעשתה מראש ובנדיבות רבה. השטח שנותר ריק "מאחורי" ביתו של האגרונום הנוצרי ז'יסטן דיגור (Juustin Duguord), היה מוקצה מראש לשימושי קרקע ציבוריים, כמו גם השטח שהיה מולו מדרום לאותו רחוב, בהמשך למבנה בית הכנסת. על החלק הצפוני הוכשר "גן הטיול", שהיה שימוש קרקע ציבורי הכרחי בעיני המתכננים האירופיים של פקידות הברון, ועל החלק הדרומי הוקמו בין השאר בית לרופא, גן ילדים, בית ספר שני ולימים (1893), מבנה הפקידות הגדול והנאה שנחשב בשעתו לאחד המבנים הבולטים בהתיישבות כולה. כיום נמצא בו מוזיאון העלייה הראשונה.[74]. מאחורי בית הפקידות היה שטח ריק ורחב ידיים, עליו נבנה גן טיול, שנקרא אז ביידיש, שהיתה במדה רבה שפת המושב "לוסטגארטן". היה זה שטח טרשי,  שהכשרתו נעשתה בספטמבר 1886, על ידי ששה עלמים צעירים, ש"חובבי ציון" באודסה בחרו ואשר נועדו לעבור הכשרה כמדריכים חקלאיים לאיכרי המושבות[75]. פקיד הברון דיגור, רצה להעמידם במקומם ובמידה מסוימת להשפילם בעיני עצמם ובעיני האיכרים והעסיק אותם במלאכות כעין זו, שלא היו קשורות כלל במטרת שליחותם: "הוא התעמר בצעירים החדשים מרוסיה. תחת ללמדם חקלאות וגננות, היה מעסיק אותם בעבודות שחורות… הששה מתגוררים בחדר נידח. משכנם —דרגש עץ, ללא מצעים … ובגדיהם מתמרטטים, רגליהם יחפות, פניהם נופלים… " [76]. בטרם ילמדו חקלאות מקצועית, התבקשו המדריכים החקלאיים לעתיד, להתחיל בסיקול הטרשים. יצחק אפשטיין ראה במטלה זו משום "מלחמה באבנים"[77]. יוסי בן ארצי כינה זאת "הטרטור הציוני הראשון"…[78]

"גן הטיול" של זיכרון יעקב היה חלק מתפישת התכנון המרחבי של פקידות הברון. אליהו שייד מתמוגג בזיכרונותיו אודות קסמו של הגן: "עד־מהרה פינתה פינה צחיחה זו את מקומה לעובר של גן, שמעט־מעט פשט צורה ולבש צורה ונעשה הגן הציבורי המוקף שיחי מימוזה (קאסיה פארנזיאנה) שריחם ערב כל־כך. וכל התיירים, וכל פקידי הממשלה הבאים לכמה שעות לזיכרון־יעקב, אין פיהם פוסק מלתת שבח והלל ליצירת מופת אמתית זו. כי כיום [1898], הרי זה גן שבו אילנות יפים הפורשים צל על פני שדרות, פרחים ובריכה עם מזרקה מקלחת. המראה מקסים באמת. הואיל ואין כאן בתי מרזח ובתי־קפה הרי לכבוד ולעונג הוא למתיישבים ולמשפחותיהם שבימי־החגים יכולים הם לבלות כאן כמה שעות עם ילדיהם"[79].

היו אלה מרחבים ציבוריים, בהתאם לתפישת עולמה של פקידות הברון, שנועדו לאפשר לאיכרים, לנפוש מעט לאחר שעות העבודה ולשוח בחברת בני משפחותיהם, במרחב ציבורי פתוח ומטופח[80]. תחילה שימש השטח משתלה לצִדה הוסיפו עצי תפוז ותמר שעיטרו את שביליה. עם העברת שתילי התות והשקד למטעים פונה השטח ועל מקומו נִטעו פרדס שבמרכזו שדרה ומשני צדיה עצי דקל מצלים. אט אט הפך המרחב לגן ציבורי, "שהפקידים ונשיהם יוצאים לטייל בו לעת ערב והמתיישבים ומשפחותיהם מטיילים בו בשבתות ובמועדים"[81]. כיום נקרא הגן "גן רוטשילד" ותואם להפליא את תיאורו של דוד ילין: "מעברו השני של הרחוב משתרע הגן הגדול  והנהדר, גן המושבה. עצים רעננים המשליכים צלליהם עד למרחוק. ערוגות של פרחים יפם, תהלוכות סלולות וישרות לטיולים. ספסלים למנוחה, במה לתזמורת ורוח וריח אביב נעים של הרי הכרמל גם בשעת חום צהרים – זה הוא הדר הגן הזה".

השלב הבא בהתפתחות המושבה, היתה העברתה לניהול חברת יק"א, צעד מתבקש נוכח המאזנים הכלכליים המאד שליליים והביקורת הקשה שהוטחה כנגד שיטותיה של פקידות הברון.

כפי שכתב דוד בן גוריון: ". הברון שהשקיע ביישוב עשרות מיליונים מהונו הפרטי, הבין סוף-סוף שהיישוב אינו עניינו הפרטי, שהאנשים העושים את היישוב אינם קניין ההון, והמושבות נמסרו לידי האיכרים. אולם “העבדות הבזויה והשפלה” לא פסקה. נתחלפו רק בעליה. במקום ברון אחד גדול, שנתן משלו, באו הרבה “ברונים” קטנים שלקחו משל אחרים ונעשו בעלי-בתים, ועכשיו הם רואים את עצמם לבעלי היישוב היחידים. וכל מי שאינו בעל בית, כל מי שנתן ליישוב רק את זיעתו ודמו בלבד – “אין לו להתערב במעשי ידיהם”[82].

הגישה הניהולית של יק"א הובילה למגוון של התארגנויות מקומיות, כמו הקמת ועד מושבה, עם זכות בחירה כללית, עם בית משפט שלום ואגודת אשראי קואופרטיבית "הלוואה וחיסכון" ב-1906. הפקידות צומצמה ועל האיכרים הוטלה אחריות על משקיהם. היקבים עברו לרשות הכורמים ואחריותם. תחת הבעלות החדשה שגשגו היקבים והמחיר ששולם עבור הענבים ,היה מחיר השוק ולא מחיר מסובסד. המושבה קיבלה צביון עירוני משהו וכונתה "הצרפתייה"[83]. גם השקעותיו הקודמות של הברון בבנייניה נתנו אותותיהן בצורתה המטופחת של המושבה. בעיתונות התקופה נכתב: "זר אם יבוא לזכרון יעקב ויראה את הרחובות הארוכות והמרוצפות, את הבתים המרווחים, החנויות הרבות ובניהם מחסנים אחדים, את שני ההוטלים, את בית החולים היפה, בית העם הנהדר, גן הטיול – לא יאמין שזוהי מושבה של עובדי אדמה. ולא רק במראה חיצוני, אלא לפי מקורות הכלכלה של תושביה, מספר התושבים היה כ-800.כבר חציים החזיקו במקצועות לא חקלאיים – חנוונים, בעלי מלאכה ואומנות, בעלי מקצועות חופשיים, ורק החצי השני חי מעבודת אדמה".

אחת הסוגיות החריפות היתה העסקת הערבים.

פועלים יהודים  מעטים מצאו עבודה במושבה, אולם לא קל היה להם להשיגה ולעמוד בהתחרות עם הערבים. עיתון 'הפועל הצעיר' הסביר את מיעוט הפועלים היהודים, בשכרם הנמוך של הערבים, והעיקר: "אין האיכר מאמין בפועל העברי… פוחד הוא מדיעותיו ומהשקפותיו". עוד בשנת תר"ן דרש מנחם אוסישקין עבודה עברית והמרת הפועלים הערבים ביהודים[84]. ביקורת זו הוחרפה והוקצנה עם המאבק על עבודה עברית, בתקופת העלייה השניה.

המבקרים באותם הימים בזיכרון יעקב, נחלקים בדעותיהם באופן קיצוני. כמה מהם מגנים במילים קשות את המציאות במושבה. כמו למשל,  אשר צבי (הירש) גינצברג , הידוע בשם העט שלו "אחד העם, שנשלח ארצה ב-1891 , מטעם הוועד האודיסאי של 'חובבי ציון'. בדרכו באנייה לאודסה, כתב את מאמרו הנודע ומעורר הפולמוס" "אמת מארץ ישראל". הוא הוקיע את יחסם של האיכרים היהודיים במושבות לפועלים הערביים ותבע מהמתיישבים "ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו את חמת עם הארץ, על ידי מעשים מגונים". הוא כותב על המתיישבים: "עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות שיכולה להימצא רק בארץ פרועה כמו טורקיה… השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך'". לגבי זיכרון יעקב עצמה, השתמש אחד העם במילים חריפות עוד יותר, כשהוא מבקר גם את משטר האפוטרופסות של הברון: "לא מושבה היא זיכרון יעקב, כי אם חרפה. חרפה להנדיב [כך] ופקידיו אשר יצרוה, וחרפה ליושביה שהסכימו להיות חומר ליצירה כזו, וחרפה היא לכול חובבי ציון, אשר ראו את הנעשה שם במשך שנים רבות – ושתקו… יותר ממה 'איכרים' נמצאים בזיכרון יעקב ובנותיה[שפיה ובת שלמה] ובהם רק אחד הראוי לשם זה באמת… כל שאר האיכרים, אין להם כמעט שום יחס אל האדמה [כך]. הכרמים התחלקו אמנם בין הקולוניסטים ונקראו על שמם, אבל 'נקראו' ולא יותר. כי אין להם להקולוניסטים, לא בהמות ולא כלי עבודה. הכול נעשה על ידי האדמינסטרציא (מינהל הברון), על ידי פועליה ובהמותיה, ובהשגחת פקידיה, אשר בו במושבה באופן בלתי יאומן"[85]. גם אם יש להטיל ספק בדיווחו של אחד העם, לא מפני שלא אמר אמת, אלא משום שהכליל, הוא מצייר תמונה עגומה[86].

ראו באתר זה: אמת מארץ ישראל

בכעבור מספר שנים החל מ-1904, הצטרפו למושבה פועלי העלייה השנייה, שהגיעו כבודדים, ומהר מאד התנגשו עם איכרי זיכרון, בדרישתם לעבודה עברית[87]. הפועלים, שהיו מתגרים לעתים באיכרים, ככפי שמתואר ב"רומן רוסי", שרו בקול שירים גסים באוקראינית. חלוצי העלייה השניה, את ה"קולאקים", בעלי הקרקעות ומעסיקי הערבים מהמושבות בשם "בועזים", משום שהזכירו להם את דמותו של בועז המקראי. כנראה שאין זה מקרה, שעמוס עוז, בחר לקרוא לבנו הפוחח של גיבור הספר, בשם "בועז". נער זה גדל פרא בקיבוץ, על אף מאמצי רחל דודתו לקרבו. הוא בועט לכול עבר, ויחד עם זאת, צמא לאהבה ויכול להעניק חיבה,

ראו באתר זה: תולדות זכרון יעקב במאה העשרים

מיטיב לתאר את המפגש, הסופר י"ח ברנר: "אבל הוי, הוי… המושבה שאחריה, הצרפתית – איזה גועל-נפש! איזה גועל-נפש! מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוּול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות… פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת, משומן, לעשות אף צעד אחד; אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים… ילידי הארץ, הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צרכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז’ארגוֹן יהודי-רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עמה, ועיניו המלאות תֶבֶל וטראכוֹמה קורצות ומחייכות…"[88].

העימות בין אנשי העליה הראשונה והעליה השניה, הותיר הרבה צלקות, כפי שמתואר בספרו של תמוז: "רקוויאם לנעמן": "האיכרים של המושבות הדרומיו,ת נטלו הלוואות בבנקים של לונדון ובסניף של בנק אנגלו-פלשתינא ביפו, והחלו משיבים לחיים את פרדסיהם. מי שרוחו היתה קצרה וכיסו ריק, היה ממשכן ומשעבד את פרי הפרדסים, שלש וחמש שנים מראש; אבל אפרים אברמסון נזהר. מפני שצפה את העתיד והבין שמחירי פרי ההדר יהיו עולים מעלה מעלה, וחבל על הפסד ממון. כשביקש מן הבנקים שילוו לו כסף בתנאי אשראי נוחים וארוכים, כפי שניתן הדבר לקיבוצים, אמר לו המנהל, זלמן דויד לבונטין, שהקיבוצים מקבלים כספים מקרנות לאומיות מיוחדות, מפני שהם אידיאליסטים ואינם להוטים לראות רווחים לאלתר, וכל מגמת פניהם לעבוד את האדמה ולהקים חברה אנושית ממין חדש, חברה שאין בה בצע-כסף, לא קניין ולא רכוש פרטי.

“וזו מנין לך?” השתומם אפרים.

“כך הם אומרים,” השיבו האדון לבונטין, מנהל בנק אנגלו-פלשתינא.

“ואנחנו האיכרים, מה?” הרים אפרים קולו. “דבש היינו מלקקים בימי הטורקים? אני, רודף בצע אני? הסתכל בידיים שלי, אדון לבונטין. אלו, מה הן בעיניך? ידיו של קלפן, או מה? מה הדברים האלה שתה אומר לי?”

חייך האדון לבונטין ואמר לאפרים שכך האופנה החדשה עכשיו: אותם איכרים שבאו בסוף המאה שעברה, הרי הם איכרים; כמו כל האיכרים שבעולם; ואילו החדשים, שבאו אחרי 1905 וייסדו את קבוצת דגניה, הם אידיאליסטים. ואם אין אתה סבור כך, מר אברמסון, אתה רשאי לכתוב מאמר בעתון".

תחנה מס' 23: בית הפקידים.

היה זה מקום מושבה של פקידות הברון, שכותנה "האדמיניסטרסיון הצרפתי", המשמש כיום כבית המועצה המקומית. האגרונום דיגור, קבע פעמון שהשמיע צלצולו שלוש פעמים ביום: צלצול ראשון בבוקר – יציאה לעבודה. שני – למנוחת צהריים, והשלישי להכריז על סוף יום-העבודה. הפקידים שילמו לאיכרים קצבאות מדי חודש, כאשר גודל התשלום היה תלוי בגודל המשפחה בלבד ולא בתפוקה החקלאית של אותו האיכר. במושבה פעלו פקידים רבים, שהועסקו על ידי הברון. הם היו ברובם מומחים מתחומי המשק והקהילה, מהנדסים, טכנאים, מדריכים חקלאיים, מורים, רופאים ועוד[89]. את מעמדו האישי של הברון במושבותיו, ניתן להגדיר כ"בעלות נעדרת" (אבסנטאיזם, Absentee Ownership)), שהרי בעוד הקרקע והמבנים עברו לרשותו, נשאר הברון עצמו בפריז. מכאן ההזדקקות האוטומטית, לנציגים או לסוכנים שינהלו את רכושו[90]. ככל שהועמקה מעורבותו של הברון במושבות, כל גדלה והתרחבה הפקידות, כלומר החלק הלא יצרני של ההתיישבות. פקידי הברון הועסקו בתחומים מגוונים: פעולה משפטית, ניהול כוח אדם, מימון, רכישות קרקע, פיתוח פיזי, יצור חקלאי פיתוח תעשיה חקלאית, מסחר, מתן שירותים ציבוריים, ותכנון.  לפחות מאתיים אנשים הועסקו על ידי הברון בשנות השמונים, אליהם נוספו עוד 170 בשנות התשעים[91].

הייתה זו תקופה קשה בכול הנוגע ליחסים בין האיכרים לבין פקידי הברון, שפגעו בכבודם ועצמאותם של התושבים. המשטר החדש, בדמותו של ה"אדמיניסטראטור" האלזאסי, יהודה לייב וורמסר, הכביד את עולו עליהם, לא הבין לרוחם ולקשייהם, גילה עורלת-לב והעניש את ה"חוטאים" ביד קשה. הוא התערב בענייניהם הפנימיים של המתיישבים ובכך הבעיר את חמתם. הוא גם לא הרשה למתיישבים לעסוק במלאכות אחרות, בנוסף על החקלאות, כדי להגדיל את הכנסותיהם[92] וורמסאר היה לפי התיאורים איש קשה, ביורוקרט רודף שררה ועקשן גדול. הוא הנהיג משטר במושבה כמעט כמו במחנה צבא. בניגוד למקובל, מסתבר שהאחריות למדיניות זו לא מוטלת על כתפי הפקידים בלבד, אלא ביזמת פריז. גם מימושה נעשה בתיאום הדוק עם הברון, ארלנגר ושייד[93].

בשנת תרמ"ח (1888) פרץ מרד בזיכרון יעקב, נגד הפקיד וורמאסר, בדומה למרד שפרץ בראשון לציון נגד פקיד הברון יהושע אוסוביצקי [94]. הוא נבדל ממנו בכך, שהשתלבה בו נימה דתית חזקה, שלא היתה במרד בראשון לציון. הוביל את המרד ד"ר אלייקים גולדברג, רופא חדש, שהתמנה על ידי הברון. הוא היה גם מוסמך לרבנות וכנראה גם בעל שאיפות שררה. בני המושבה, קיבלו אותו בהתלהבות כמורה רוחני. גולדברג, שהיה חוזר בתשובה קנאי, קרא תיגר על המצב הדתי הירוד במושבה ודרש בהטפותיו בבית הכנסת, להקפדה יתירה בעניין זה. הוא החל להתערב במועדי חימום בית הטבילה בזיכרון יעקב, דבר שהביא אותו להתנגשות עם וורמאסר.[95]. זאת ועוד, בדרשותיו בבית הכנסת, הסית אותם נגד וורמאסר והאשים אותו (בדרך כלל ללא כל הצדקה), בפגיעה בזדון בקודשי הדת ובאכילת מאכלים לא כשרים. בין השניים פרצו מריבות גלויות והמושבה היתה כמרקחה. וורמאסר החליט לסלק את הרופא ומשפחתו מן המושבה. אך לצדו של הרופא, נתלקטו ארבעים איכרים, שנשבעו כי לא ישלימו עם הגירוש. שמעו של המרד הגיע למרחקים ותפש מקום גדול בעיתונות היהודית בארץ ובעולם. אלא שבמקרה של זיכרון, תמכו בהם אנשי הישוב הישן, הן משום שהתנגדו לפקידות הברון והן משום שראו במאבקם של המורדים, מעיין מלחמה דתית. אלעזר רוקח פרסם בעיתון הירושלמי "החבצלת", דברים קשים בגנות וורמאסר. אליהו שייד גיבה את וורמסר, ביקש מהמתיישבים להשלים עמו ואף איים עליהם כי יבטל את התמיכה אם יעמדו במריים. התושבים ענו לו שהם מעדיפים תליין על פניו [96]. בסופו של דבר, הרופא החליט לעזוב את המושבה, אך הפרשה לא תמה. שישה מראשי המורדים גורשו עם משפחותיהם ונשללה עזרה מעשרים ושמונה איכרים נוספים[97]. התסיסה נמשכה ורק לאחר שהברון הורה לוורמאסר לעזוב את המושבה, שקטו הרוחות[98] .

מקובל להפריד בין חסדיו ונדיבותו של הברון, לבין ההתעמרות של פקידיו, אולם התמונה מורכבת יותר. למרות שהברון לא הצליח לגייס לשורותיו אנשים בעלי שיעור קומה מוסרי או רוחני, אין להטיל על פקידים כוורמאסר את מלוא האשמה[99]. הרבה מהתנהגותו של הברון עם המתיישבים, נבע מרצונו להפוך אותם לאיכרים עצמאיים. מצד אחד לא חסך בהוצאות, כדי להעניק להם את התנאים להפוך לכאלו ומצד שני, ציפה כי יעשו הכול כדי להצליח ולהגיע למצד שבו לא יזדקקו עוד לתמיכה וכי יעמדו ברשות עצמם. אולם הברון חשד בתכונותיהם ובכוונותיהם של המתיישבים ולכן החליט כי עליהם להיות נתונים לפיקוח ולמרות מוחלטים של אנשי מקצוע ומומחים, שידריכו אותם בדרך הנכונה. אופייני הדבר, שבכול מכתביו הוא מכנה את המתיישבים "אומללים" או "מסכנים". רוטשילד ומקורביו היו משוכנעים, כי אם לא ינהגו במתיישבים ביד חזקה, הם לא יגיעו למה שהועידו להם והוא מעמד של איכרים עצמאיים.[100]. מקור נוסף לגישתו זו של הברון נעוץ באופיו האוטוריטטיבי ובהשקפותיו חברתיות השמרניות. את ההתנגדות לפקידות ייחס להשפעתם של יסודות "ניהיליסטיים" בקרב המתיישבים ואת אלו יש לסלק מיד[101].

עם כניסתו לתפקיד, של הפקיד החדש, יוסף בן שימול (נקרא לעתים "בן שמואל", או "בנשימול"), נרגעו הרוחות. הוא החזיר לעשרים ושמונה האיכרים את זכויותיהם והחלה תקופה חדשה ביחסי המושבה עם הפקידות[102]. אלא שהשיטה הבסיסית לא השתנתה. האיכרים מעבדים אמנם את המטעים, אבל הקרקע שייכת לברון. האיכר מקבל שכר חודשי לפי גודל המשפחה (בנדיבות) ולא לפי חריצותו ויכולתו (לייבינסמיטעל-הוצאות מחייה). מציאות זו כמובן, אינה מעודדת יוזמות וחריצות יתר. בקומה התחתונה של בית הפקידות שכן בית הספר הראשון של המושבה והאולם הגדול שבקומה העליונה שימש לאספות וכן להצגות ולחתונות.

באוגוסט  1903 נערכה כאן "הכנסייה הארצישראלית", ביוזמתו של מנחם אוסישקין, מראשי תנועת "חובבי ציון" ברוסיה. היה ניסיון לאחד את הישוב היהודי בארץ ישראל, לגוף כעין-פרלמנטרי, במקביל לקונגרס הציוני העולמי.[103]. הכנסייה ריכזה את כל מנהיגות הישוב באותם ימים. השתתפו בה שישים ושבעה צירים, שייצגו כשלושת אלפים ומאתיים איש, מתוך כחמישים אלף יהודים, תושבי הארץ אז[104]. היו אלו עסקני "חובבי ציון", ראשי המושבות, רבנים, נציגי "הישוב הישן" ושלוחי עדות שונות. אחד הנושאים המרכזיים בהם עסקה ה"כנסייה" היה העבודה הערבית במושבות, "יום יבוא", כתב אוסישקין ביומנו, "וזה הפלח הערבי המדוכדך, האובד בעניו, ימצא דעת, יפקח עיניו , ויראה לפניו מושבות עבריות פורחות ואנשים בהן מעט. הוא יראה וידע כי יזע שלו, כי זיעת אפו שלו עשו את כל השפע הזה… וכבר עכשיו, כל מי שאזנים לו לשמוע, יבוא וישמע רחש-רגנים בין הערבים היושבים בזכרון יעקב"[105].

יש סמליות ואף גורליות היסטורית, בכך שבשעה שהקונגרס הציוני דן בתכנית אוגנדה, נערך במקביל קונגרס ארצישראלי, שהיה מעין מחאה חיה על החלטותיו[106]. בין ההצעות שהועלו (ואושרו כולן) על ידי אוסישקין, היתה הצעה לדחות את רעיון ההתיישבות באוגנדה, שהתקבל באותו זמן, בקונגרס הציוני השישי, שנערך בבזל[107]. אולם כמידת ההתלהבות הראשונה, כן מידת ההצטננות אחרי ההתכנסות.

דוד ילין היה ציר נבחר לאותה ועידה וכך הוא מתאר את בית הפקידות באותו הזמן: "זהו 'קודש הקודשים של בני זיכרון לפנים, אשר בו השפיל הפקיד ממרום שבתו, לעסוק גם בענייני האיכרים וצורכיהם. וראו זה פלא: "קודש הקודשים, הזה, אשר בני המושבה רגילים להביט אליו ביראת הרוממות וחיל ורעדה יאחזם בגישתם אל שעריו – ההיכל הזה היה הפעם  המקום המיועד לאסיפת העם היותר דמוקרטית, לאספות הכנסייה הראשונה לבני ישראל, בארץ ישראל. מבחוץ הוא מקושט בדגלי טורקיה גדולים. רק באמצע הגזוזטרא בולט מגן דוד כחול, על בד לבן ובתוכו המילה "ציון" באותיות כחולות. הפקידות וסמל הציונות. מה נפלאו מעשיך, הזמן".

מיד לאחר ה"כנסיה", כינס אוסישקין בזיכרון יעקב, ועידת מורים שנמשכה שלושה ימים (26-28 באוגוסט 1903), והשתתפו בה כשישים מורים, מורות וגננות. וכך נוסדה בהתכנסות "אגודת המורים בארץ ישראל", שהפכה בשנת 1928 ל"הסתדרות המורים"[108]. המטרה המוצהרת הראשונה של התארגנות המורים הייתה לטפח מערכת חינוך לאומית בעברית[109].. כנשיא ארגון זה, כיהן ילין בשלוש שנותיו הראשונות, עד 1906.

תחנה מספר 24– בית הספר ללימודי עבודה

המבנה נהרס כבר מזמן. הוא היה בקצה רחוב הנדיב פינת הרצל, היום עומד שם שלד של בית קולנוע לא גמור. לידו בית המורים והמנהל של בית הספר ומאחוריו מגרש כדורגל, שנוצר במקור כגינת ההכשרה לתלמידי בית הספר, שיישרו ועיזקו וסיקלו אותו לכדי מגרש גדול ושטוח.. [כמו גן הברון]

החלטתו של הברון על ביסוס המושבות על כרמים, חייבה הכשרה מיוחדת של בני איכרים ושל פועלי המושבות ששאפו להפוך לאיכרים. כך הוחלט על הקמת מוסד ייחודי להכשרת עובדי אדמה בזיכרון יעקב[110]. עד מהרה קיבל המוסד את הכינוי "ארבייטער שוללע[111]", מינוח משובש בכול לשון של מקור, גרמנית או יידיש. המעמד אליו התכוונה הפקידות היה של "פועל מתלמד". התכנית הוזמנה אצל המהנדס הגרמני, בן העדה הטמפלרית בחיפה, גוטליב שומאכר (Gottlieb Schumacher). הוא היה מן הבודדים בארץ ישראל, של אותה העת, שלמד הנדסה ואדריכלות במוסד מקצועי והיה אמון על פקידות הברון, שהזמינה אצלו גם את בניית היקב בראשון לציון, וגם את תכנון ובניית בתיה של בת שלמה[112]. במהלך יולי 1887, הוחל בבניה בקצה רחוב הפקידים  ונראה שלקראת אוקטובר, הוחל אכלוס המבנה והכשרת הלומדים[113]. המוסד, כונה בעיתונות העברית "בית הספר לעבודת אדמה", למרות שלא היה זה בית ספר במובנו המקובל, אלא מוסד הכשרה והמילה "אדמה" לא נכללה בהגדרתו[114]. בחירת המשתלמים נעשתה ללא בירור ומיון מוקדמים, באלול תרמ"ז. בתמורה להתחייבותם לעבוד היטב, קיבלו הללו שלושים פרנק לחודש, שיכון, בגדים ונעלי עבודה, בצירוף הבטחה כי יתאכרו על חשבון הברון אחרי שלוש שנים[115]. ששים הצעירים שנבחרו ללמוד בו השתכנו במבנה גדול שנבנה במיוחד לשם כך. עיקר עבודת התלמידים היתה עקירת סלעים ושורשי עצים כדי להכשיר את הקרקע לנטיעות. כאחראי על בית-הספר החקלאי התמנה האגרונום דיגור ששימש גם מדריך ראשי. הצעיר פרץ פסקל, בנה של סופי, מונה מפקח על עבודת הצעירים. אף שרבים מן הצעירים לקו בדיזנטריה ובקדחת, המשיכו לעבוד בהתלהבות[116]. פקידי הברון וורמסר ודיגור עודדו את אלה שהצטיינו ולמדו בשקידה וניפו בהדרגה את אלו שרק התכוונו לבסס את עצמם בחסות הברון[117].

ימיו של  ה"ארבייטער שוללע" אכן היו קצרים. הצעירים נוצלו לעבודות תשתית חסרות תכלית ולא הוכשרו למלאכות איכרות שונות. הניסיון התפורר בהדרגה. בוגרי בית הספר הקימו את "מושבות הבת" של זיכרון יעקב –  שפיה על אדמות שוויא ובת שלמה על אדמות אם אלג'מאל (שתיהן על שמות בני משפחתו של הברון). בני זיכרון יעקב עצמה נשארו בנחלות ההורים, או השתלבו במנגנון הפקידות[118]. בניין זה נהרס במהלך השנים.  למרבה החמצה, זיכרון יעקב לא השכילה  לכבד את  מורשתה הבנויה, כמו גם במקרה של בית הפקידות הראשון, בית הספר הראשון וגן הטיול.[119].

הערות :

[1] אלכסנדר אהרנסון, "הישוב הנרקב", דואר היום, 1920

[2] אליהו שייד היה המפקח הראשי על המושבות בארץ ישראל מטעם הברון רוטשילד מאז פרס זה, את חסותו עליהן בסוף שנת 1883 ועד שהעבירן לניהול יק"א בדצמבר שנת 1899. שייד, שקודם לכן היה מזכיר "הוועד לגמילות חסדים של יהודי פריז",  נשלח על ידי הברון רוטשילד באוקטובר 1883 בפעם הראשונה לארץ ישראל , כדי ללמוד ולהמליץ בפניו האם יש סיכוי שהיהודים שהגיעו מרומניה ורוסיה ילמדו לעסוק בחקלאות .  לאחר שסייר במושבות , המליץ שייד לברון להשקיע בסיוע למושבות.

מושבו של שייד היה בפריז, ומשם ניהל את מנגנון הפקידות והחזקת המושבות. במשך השנים בקר עשרים ושתים ! פעמים בארץ ישראל. יחסיו עם המתיישבים היו מן הסוג הפטרנליסטי , והיו לו במשך השנים עימותים לא פשוטים עמם. מאידך , למרות שהיה מרוחק מחקלאות , תרם רבות לשליחת מומחים ופיתוח ענפי חקלאות מגוונים. הוא לא פעל ממניעים ציוניים. את התמיכה במתיישבים ראה בבחינת חובה לסייע ליהודים במצוקתם.

[3] יוסי בן ארצי, "החוזים והתכניות לבניית בתים ואורוות בזכרון יעקב (1883-1885, ניתוח גיאוגרפי-היסטורי, , קתדרה 29, יד בן צבי, תשרי תשמ"ד (להלן: חוזים), עמ' 59.

[4] הברון והמושבות, עמ' 198 ; אריה סמסונוב, שם

[5] נראה שהכריזמטי ביותר מבין ששת בני אהרונסון שהגיעו לבגרות, היה דווקא אלכסנדר אהרונסון, שהיה מבוגר משרה בשנתיים. הוא היה גבר נלהב, רהוט, יפה תואר ובעל יכולות בלתי מבוטלות. בעשור של 1914-1924 הוא נטל חלק בהקמתה והפעלתה של ניל"י, התגייס לצבא הבריטי ושירת בו כקצין מודיעין מצטיין, הקים יחד עם איתמר בן אב"י את העיתון העברי "דואר היום" ועמד בראש ארגון בני המושבות "בני בנימין". ולמרות זאת, אולי בגלל ישיבתו הארוכה בחו"ל, הוא כמעט אלמוני בימינו ("עלייתו והתפוררותו של אלכסנדר אהרונסון; הבלוג של אורי קציר).

[6] הבלוג של אורי קציר

[7] הגדעונים, עמ' 153-152

[8] מסיפורי ארץ אהבתי, עמ' 219-220

[9] אלכסנדר אהרונסון, "הישוב הנרקב", דאר–היום, ד' כסלו תר"פ.

[10] מכתב רוטשליד משנואל הירש, מנהל מקווה ישראל, מיום 26/3/1883, יבניאלי, ב' עמ' 87.

[11] סמסונוב, זכרון, עמ' 75.

[12] בן ארצי, המושבה, עמ' 18.

[13] שמעון שאמה, בית רוטשילד וארץ ישראל, ירושלים, תש"ם (להלן: שאמה),, עמ' 82 ואילך

[14] על ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, ב-1887, מספר יהודה ראב בספר זכרונותיו “התלם הראשון” בפרק “במשמר הכבוד לברון” (עמ' 105–106),

[15] יוסי בן ארצי, "ארבייטער שוללע", ו"לוסטאגרטן" בזיכרון יעקב 1887-1888 (להלן: "ארבייטער שוללע"), 'מרחבים ', כרך 7,-מרחבים בשינוי: תמורות גיאוגרפיות בארץ ישראל וסביבתה, מוקדש לגדעון ביגר, אוניברסיטת תל אביב 2016 (להלן: ארבייטער שוללע).

[16] שלמה שִילֶר (1863 1925) היה מורה, מחנך, איש ציבור והוגה דעות ציוני בגליציה, שבאימפריה הרוסית ובארץ ישראל. לוחם תקיף למען לימוד כל המקצועות בעברית. מנהלה הראשון של הגימנסיה העברית רחביה בירושלים ומאנשי "הפועל הצעיר".  על שמו נקרא הקיבוץ קבוצת שילר. (דב סדן (, גורל והכרעה: משנתו של שלמה שילר, ירושלים, ראובן מס, תש"ג 1943.)

[17] דוד בן גוריון, המשבר בציונות ותנועת הפועלים, הפועל הצעיר 40–34

[18] אלכסנדר אהרונסון, דאר–היום, ד' כסלו תר"פ.

[19] אריה סמסונוב, זכרון יעקב – פרשת דברי ימיה".

[20] אתר האינטרנט של חיליק לייטנר

[21] יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל, 1882-1924, יד בן צבי, ירושלים, תרמ"ח (להלן: המושבה העברית), עמ' 264 ואילך

[22] שלוש, שם

[23] חוזים, עמ' 49-52.

[24] משה דוד שוב (משה דוד ינקוביץ שו"ב) (1854–1938) היה שליחה של "חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה" ממוינשט שברומניה; הוא רכש בשם האגודה את האדמות עבור ראש פינה, והיה ממייסדי מושבה זו, וכן המושבות יסוד המעלה ומשמר הירדן.

[25] איתי בחור, פעמון סדוק, עמ' 105-107; 110, 126, 156-157 181

[26] איתי בחור, שם

[27] ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון – כולם אז חלק מהאימפריה העות'מאנית

[28] מיכה לבנה, על מהלך הגילוי של אם-החיטה, באתר צמח השדה

[29] יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 192-191.

[30] יאיר אורון, הבנאליות של האדישות – יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; נספחים: פרו ארמניה, עמ' 336, 341-339, 343, 345.

[31] אליעזר ליבנה, אהרון אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק, 1969

[32] יעקב שורר, שם.

[33] ב-1903 היה קרניאל בין מייסדי הסתדרות המורים, ב-1906 עבר עם משפחתו לירושלים והחל לעבוד בסניף המקומי של בנק אפ"ק. – עד 1919 התקדם לחבר ההנהלה ב-1919 חזר קרניאל לירושלים,  חבר הנהלה בהסתדרות המדיצינית הדסה .תפקיד אותו מילא עד שנת 1932.

ב-1919 החל קרניאל לעבוד בעיתון דאר היום מיסודו של איתמר בן-אב"י. תחת השם הספרותי "עַזְמָווֶת". עבודתו בעיתון זה נמשכה עד 1933. ב-1934 עבר לחיפה שם חידש את כתיבתו העיתונאית בעיתונות מקומית. קרניאל היה פעיל במספר רב של ארגונים ציבוריים.

[34] את ירח הדבש עשה הזוג בקונגרס הציוני העולמי השישי בבזל

[35] יעקב שורר, זיכרון יעקב

[36] פרופ' דוד יֶלין (י"א באדר ב' ה'תרכ"ד, 19 במרץ 1864 – כ"ב בכסלו תש"ב, 12 בדצמבר 1941) היה מורה, חוקר העברית ואיש ציבור, מראשי היישוב, מראשי הבונים החופשיים בארץ ישראל, מייסד מכללת דוד ילין, ממייסדי הסתדרות המורים וועד הלשון העברית, יושב ראש הוועד הלאומי, וממקימי שכונת זיכרון משה בירושלים. ילין נולד בשנת 1864 בירושלים למשפחה ירושלמית ונקרא על שם סבו, דוד ילין, שעלה מפולין עם משפחתו בשנת 1834. אביו יהושע ילין היה ממייסדי שכונת נחלת שבעה ואמו שֶׂרה הייתה בתו של שלמה יחזקאל יהודה, שעלה עם משפחתו מעיראק. בגיל 14 בלבד כתב ילין עיתון משלו בשם "הר ציון", שנכתב בעותק אחד בלבד פעמיים בחודש במשך למעלה משנה (סה"כ 43 גיליונות). היה זה מעין ניסיון של ילין בעולם ההוצאה לאור. כמו כן כתב בשנת 1878 בעיתון "הלבנון", ולאחר מכן בעיתונים נוספים, ובהם "המגיד" ו"המליץ"

[37] כ“ט באלול תרנ”ז.

[38] פעמון סדוק, עמ' 174

[39] הברון והמושבות, עמ' 200-201

[40] יעקב שורר, "זכרון יעקב, לחיות ערימות האבנים האלה", בתוך: עירית זהרוני (עורכת), משרד הביטחון, תל אביב, 1983, עמ' 252

[41] דוד ילין, מדן ועד באר שבע, עמ' 168

[42] מועדים סותרים על חנוכת בית הכנסת, (מאמצע תרמ"ו ועד ראשית תרמ"ז), אצל סמסונוס, עמי 128, ח' פאלק, הצבי, 2 (1886), גליון 41, י"ב אב, תרמ"ו, עמ 'קס"ה.

[43] סמסונוב, זיכרון יעקב, פרשת דברי ימיה, עמ' 129

[44] טליה אברמוביץ ונעמי כרמון, דת, עיצוב והתיישבות, עת־מול 218, אוגוסט 2011 (להלן, דת, עיצוב והתיישבות)

[45] הברון והמושבות, עמ' 203

[46] כפי שכתב גם רפאלוביץ: "ורוח צרפת מנשב שמה ועל כן יחשבוה כל באיה לפריס אשר בארץ ישראל".

[47] דת עיצוב והתיישבות

[48] בשונה ממאבקים אחרים של האורתודוקסיה, למשל, איסור הנגינה בבית הכנסת בשבת וקיום מחיצה בין הגברים לנשים בבית הכנסת, לא היה עניין הבימה איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן. זו הייתה סוגיה אסתטית בלבד. ואולם, מיקומה היה מעין הצהרה על עמדתה של הקהילה בוויכוח שבין הרפורמים והאורתודוקסים. לכן, הזרם האורתודוקסי, ששלל בעיקרון כל שינוי של מנהג, אסר את התפילה בבתי הכנסת שבהם הבימה לא ניצבה במרכז.

[49] מ' אליאב, "מסע הרבנים למושבות הגליל", בתוך: ע' אטקס וי' שלמון (עורכים), מ' אליאב, "מסע הרבנים

למושבות הגליל", פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, ירושלים תש"ם, עמ' שעט-שצו.

[50]  הרב קוק, סדרת גדולי הרוח והיצירה היהודית, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2006. ראו גם: יאיר אטינגר, כשהכופרים היו כופרים (והקנאים היו קנאים), באתר הארץ; חן מלול, המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, דצמבר 2018

[51] דת עיצוב והתיישבות

[52] אתר הנוסטלגיה הישראל

[53] אהרנסון רן, "הבית של שמואל אהרנסון", עת-מול, עתון לתולדות ארץ-ישראל ועם ישראל, כ"ב  2(130), (דצמבר 1996), עמ' 8-6 [ ושוב, בנוסח כמעט זהה: "בית אהרנסון השני", אריאל 123-122 (אוג' ,1997 עמ' 119-114 ]

[54] בן-ארצי יוסי  "החוזים והתכניות לבנית בתים ואורוות  בזכרון-יעקב", קתדרה 29, (1983),,עמ' 62-45

[55] ליבנה אליעזר (1961), נילי, תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, ירושלים  ותל-אביב

[56] תולדותיה לש העזה מדינית, עמ' 272-278

[57] אהרנסון רן (1990), הבארון והמושבות – ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל  בראשיתה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים

[58] רוזנטל יונל ורוזן ברוך (1993), "תמונות מהעבר – מחלבת אהרנסון בזכרון-יעקב", משק הבקר והחלב 246, עמ' 68-66

[59] רן אהרנסון, בית מגורים פרטי לשימור, המקרה של בית שמואל (סם) אהרנסון בזכרון-יעקב, עתמול, עמ' 168

[60] בהוצאת דביר, ת"א תרצ"ט).

[61]  מרדכי אשל , בית החולים בזכרון יעקב, מראשוני בתי החולים העבריים בארצנו

[62] מכתב תעמולה של הקרן הקיימת, 17.10.1912, אצ"מ, 1/254 KKL.

[63] דיווח לחברי הוועד הפועל, 1.7.1912, אצ"מ, 3/430 Z.

[64] פעמון סדוק, עמ' 224-225

[65] ניצב דרויאן,"עולי תימן בעלייה השנייה", עידן 4, ירושלים תשמ"ה, עמ' 133.

[66] הקמת המבנה בוצעה על ידי הקבלן טוביה קרופיק מזכרון יעקב

[67] אתר האינטרנט של בית דניאל

[68] דוד ילין, הספד לניטה לנגה, הארץ, 20-02-1922

[69] אריה סמסונוב, זכרון יעקב – פרשת דברי ימיה", עמ' 329".

[70] יעקב שורר, שם

[71]  נחנך בית דניאל בזכרון יעקב, דבר, 19 בינואר 1938

[72] מכתב מדורה שוורץ לד"ר וייס, מנהל ההסתדרות המדיצינית "הדסה", 22 בדצמבר 1948, בארכיון הציוני המרכזי

[73]  בג"ץ אמה ברגר 392/72

[74] יוסי בן ארצי, הארבייטער, עמ' 67.

[75] יצחק אפשטיין, "מזכרונותיו של עולה צעיר", בתוך: מחקרים בפסיכולוגיה של הלשון והחנוך העברי, ירושלים, קהלת, תש"ז, (להלן: אפשטיין)עמ' 344.

[76] יעקב חורגין, יצחק אפשטיין, תל אביב, התאחדות בני הישוב (להלן: חורגין), תש"ג, 18-19

[77] אפשטיין, עמ' 344-345

[78] ארבייטער, עמ' 74

[79] שייד, עמ' 83

[80] חיים לסקוב חיסין, מסע בארץ המובטחת, מחקרים ומקורות תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1982 (להלן: חיסין) 1982, עמי  124 ; ראו גם: רוח בשדרה: 120 שנה לשדירות הדקלים ראשון לציון, מוזיאון ראשון לציון, 2010

[81]שייד, עמ' 203.

[82] דוד בן גוריון, המשבר בציונות ותנועת הפועלים, [הפועל הצעיר 40–34

[83] יעקב שורר, זכרון יעקב, עמ' 254

[84] מנחם אוסישקין, "הפרוגרמה שלנו", ספר אוסישקין פרק ט"ז, ירושלים, תרצ"ד

[85] "אחד העם, "אמת מארץ ישראל" מופיע ב"פרוייקט בן יהודה"https://benyehuda.org/read/1153

[86] יוסף גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית, זרמים מדיניים-אידיאולוגיים בציונות, ביחסם אל היישות הערבית בארץ ישראל, בשנים 1882-1948, עם עובד, תל אביב, 1985, עמ' 33-34

[87] יעקב רואי, עמ' 262

[88] יוסף חיים ברנר, מכאן ומכאן, מחברת שלישית

[89] אהרונסון, "זיכרון בירת השומרון", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות – סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, משרד הביטחון, תל אביב (להלן: זיכרון, יבתר השומרון), עמ' 59.

[90] הבארון ומושבותיו, עמ' 93

[91] הברון והמושבות, עמ' 97-98

[92] דן גלעדי, עמ' 197.

[93] י שראל קולת,  תולדות היישוב היהודי בא"י מאז העלייה הראשונה – התקופה העות'מאנית, מוסד ביאליק, כרך בק,

[94] קדם לו מרד נגד האגרונום דינור, כבר ב-1883, דבר שהוביל לסילוקו של ישראל בלקינד, איש ביל"ו, מו המושבה.

[95] ייהושע קניאל, "הישוב הישן וההתיישבות החדשה", עמ' 279

[96] סמסונוב, עמ' 163.

[97] הברון ומושבותיו, עמ' 142.

[98] זכרונות אליהו שייד, עמ' 37, 79

[99] השנואים ביותר מבין הפקידים היו אוסוביצקי בראשון לציון, אושרי בראש פינה ואדולף בלוך, אף הוא מאלזס, שרדה באכזריות במתיישבי ראשון לציון ומזכרת בתיה

[100] דן גלעדי, הברון, עמ' 183-184

[101] ראו לדוגמא, מכתביו של הברון לשמואל הירש, מנהל בית הספר "מקווה ישראל", בעניין מתיישבי ראשון לציון, אצל שמואל יבניאלי, תקופת חיבת ציון, ב', תל אביב , תש"ד, עמ' 73, 90

[102] על בן שימול, ראו : הלל יפה, דור מעפילים, תל אביב, 1939

[103] מרדכי נאור, הראשונים, עם עובד, 1983, עמ' 14.

דוד ילין, ירושלים של תמול, הוצאת ראובן מס, תשל"ב עמודים 403 – 405

[104] מספר זה מתקבל מן הנתונים אצל א"מ לונץ, לוח ארץ ישראל לשנת התרס"ד, ירושלים תרס"ג.

[105] מנחם אוסישקין, "הפרוגרמה שלנו", ספר אוסישקין פרק ט"ז, ירושלים, תרצ"ד

[106] חיה הראל,"התנועה הציונית והישוב בארץ ישראל", בתוך ספר העלי הראשונה, עמ' 398-399

[107] מסיפורי ארץ אהבתי, עמ' 235-236

[108] שולמית לסקוב, "חובבי ציון ברוסיה, למען הישוב בארץ ישראל, בתוך: מרדכי אליאב, ספר העליה הראשונה, עמ 172-174

[109] לכן בין פעולותיה הראשונות של הסתדרות המורים היה המאבק על הוראה בעברית. הסתדרות המורים הייתה שותפה פעילה במלחמת השפות ונאבקה כנגד השלטת הגרמנית כשפת ההוראה והלימוד. מאבק אחר היה כנגד הרצון ללמד ביידיש במקום בלשון הקודש

[110] הברון הורה לבנות מוסדות כאילו גם בראש פינה ובראשון לציון, אבל יושמה רק בזיכרון, יוסי בן ארצי, שם.

[111] מינוח משובש בכול לשון של מקור, גרמנית או יידיש. "Arbeiterschule” ", בגרמנית הוא "בית ספר עמלני. שם, עמ' 57, הערה מס' 1.

[112] יוסי בן ארצי, "גוטליב שומאכר – מפות ותכניות  לפיתוח חיפה בשלהי המאה הי"ט, קתדרה, 73, 1994

[113] סמסונוב, 146-147. באתר האינטרנט המביא את תמונות ילדי המוסד, מוזכרת בטעות שנת 1885-6, כשנת הפעלתו.

[114] . י, גולדשטיין וי' מרגלית, "מפעלו של הברון רוטשילד 1882-1899", בתוך '/קולת (עורך), תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, מאז העליה הראשונה, ירושלים,מוסדביאליק, תש"ן,

[115] הברון והמושבות, עמ' 79.

[116] https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=22599

[117] שייד, עמ' 88

[118] יוסי בן ארצי, ארבייטער שוללע", עמ' 64; הברון והמושבות, עמ'126-128

[119] ארבייטער, עמ' 65, הערה 4