סיור באיסטנבול

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם, באתר זה:

קונסטנטינופוליס – מדעיכה לחורבן

ראו גם, באתר זה: איסטנבול – הזמנה לטיול; מביזנטיון לקונסטנטינופול; תקופת הזוהר של קונסטנטינופול ; טורקיה – טיול במסלול הקלאסי.

להרצאה על איסטנבול; להרצאה על מערב טורקיה, להרצאה על מזרח טורקיה

זהו אינו מדריך לאיסטנבול. לשם כך קיימים מדריכי נסיעות רבים, ביניהם ספרם של שרון טלמור וכותב שורות אלו: "טורקיה – מדריך קל למטייל" ומפורט יותר הוא ספרה המצוין של ענת מי-דן, "האימאם התעלף". זוהי הזדמנות להמליץ על הגיליון המיוחד "איסטנבול", בעריכת יעקב שקולניק, בהוצאת ארץ וטבע.

כאן מוגשות כמה המלצות שלי, על האתרים החשובים בעיני.

ההתמצאות בעיר, על פי הגבעות, דורשת שליטה בשטח. מי שזכה לכך, יוכל להתמצא ללא כל בעיה. מקובל למספר את הגבעות ממזרח למערב:

בגבעה הראשונה, שהיא גרעינה של העיר העתיקה, האתרים המרכזיים הם: ארמון טופקאפי, איה סופיה (כנסיית הגיה סופיה), ההיפודרום ומסגד שולטן אחמט. זהו לבו של הטיול. כאן מרוכזים האתרים המפורסמים. נכסי צאן ברזל של התרבות האנושית.

בראש ובראשונה, ארמון טופקפי (Topkapı Sarayı), שהיה מעונם של הסולטנים במשך קרוב לשלוש ומאות שנה, שחדריו המפוארים, מספרים את סיפורי התככים וסודות הארמון.

ארמון השולטנים העות'מניים הוקם על האקרופוליס של העיר היוונית, הרומית והביזנטית. לשם כך היה הכרח להרים (מסד מוגבה) ענקי, להרחיב את מישור האקרופוליס ולהביא את בסיסי המבנים למפלס אחיד.

מחמת הכובש בנה את הארמון זמן קצר לאחר הכיבוש ב-1453, וחי כאן עד מותו ב-1481. השולטן האחרון שחי בארמון זה היה מחמוד השני (1839-1808). אחריו העדיפו השולטנים לגור בארמונות בסגנון אירופאי. למן 1924 משמש הארמון כמוזיאון לאומי, ובו אוסף נדיר של כלי חרסינה סיניים, כלי נשק, תכשיטים ואבנים יקרות, ציורי מיניאטורות פרסיות, אריגים ותלבושות, שהיו שייכים בעבר לשולטנים ולחצר האימפריה.

ממש צמוד לארמון נמצא המוזיאון הארכיאולוגי, על מוצריו המרתקים, שנבנה בצוו קיסרי ב-1891 והושלם בתחילת המאה ה-20 על ידי האדריכל הטורקי, עוסמן האמדי ביי (Osman Hamdi Bey, בסגנון נאו קלאסי. זהו מוזיאון עשיר במוצגים מרהיבים, שיאספו מחרבי האימפריה העות'מנית. החל מסרקופג מגולף בשיש, הנחשב ליצירת מופת של התרבות ההלניסטית וכשנמצא בצידון ב-1887, יוחס בטעות לאלכסנדר מוקדון ומכאן שמו "סרקופג אלכסנדר". מוצג מרגש אחר הוא "סרקופג הנשים הבוכות".

חוזה הכסף, הסכם שנכתב על לוח חרס, מצופה בכסף בכתב היתדות בין המלך המצרי רעמסס השני, לבין חתושיליש השלישי, שליט האימפריה החיתית, בעקבות קרב קדש מ-1285 לפני הספירה. הסכם זה נחשב לחוזה השלום העתיק בעולם, המצוי בידינו.

ישראלים ימצאו עניין רב בכתובת השילוח ובלוח גזר. זהן לוח מאבן גיר (שאורכו   11.1  ס"מ ורוחבו   7.2 ס"מ), שנמצא בשנת 1908 בתל גזר על ידי הארכאולוג הבריטי רוברט מקאליסטר. לאחר גילויו נלקח על ידי הטורקים למוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול. על הלוח חרוטה בניב כנעני כלשהו כתובת בת תשע שורות הנראית כלוח שנה חקלאי. הכתובת מתוארכת למאה העשירית לפני הספירה, ועד לגילויה של הכתובת בתל זית, נחשבה לכתובת העברית העתיקה ביותר. בטקסט אין הפרדה למילים אבל מצוין קו המפריד בין יחידות.

בחצר המוזיאון, צמוד לקירותיו החיצוניים של ארמון טופקפי, נמצא בית האריחים צ'ינילי קושקו" (Çinili Köşk), שנבנה על ידי מחמת הכובש ונחשב למבנה החילוני העתיק בעיר. קירותיו החיצוניים של המבנה הדו קומתי, מכוסים באריחי אזניק (znik çinisi) המפורסמים, הבוהקים בצבעם הכחול. האריחים מחזירים את האור בצורה אחידה ויוצרים רושם קומפקטי ובלתי חדיר.

דומה והאתר המרהיב ביותר באיסטנבול הוא האגיה סופיה (Ayasofya), כנסיית 'החכמה הקדושה', מתנוססת באתרה, כמזכרת המרשימה והנעלה ביותר שהנחיל העולם הנוצרי לקונסטנטינופוליס הביזנטית. קרוב לאלף שנה היה זה המרכז הרוחני, שהפך לסמלה של הבירה בפרט והאימפריה בכלל; גולת הכותרת של האדריכלות הביזנטית. אחת מפניני הארכיטקטורה של העולם הקדום.

כאן בנה קונסטנטין הגדול את הקתדרלה הראשונה של הבירה החדשה. לאחר שזו נהרסה, בנה הקיסר תיאודוסיוס כנסיה נוספת, שנשרפה במרד ניקה בשנת 532.

את הכנסייה בנה הקיסר הגדול יוסטיניאנוס, כאחד מניסיונותיו להחזיר את גדולתה של האימפריה הרומית. דומה כי הכיפה הגדולה, המונחת ללא תוף, ישירות על האומנות והקשתות המקיפות את האולם המרכזי, מרחפת באוויר. כאשר סיים את בנייתה הכריז בגאווה: "ניצחתיך שלמה המלך". פרוקופיוס (Procopius), היסטוריון החצר של יוסטיניאנוס מתאר בכישרון, כיצד הכנסייה עולה ומתמרת מעל כל גגותיה של העיר.

האגדה מספרת כי הרוסים החליטו לקבל את הנצרות המזרחית לאחר שביקרו בהאגיה סופיה, וראו היכן משכנו של אלוהים. זהו ההיכל הגדול ביותר בעולם, של טרם המצאת הבטון המזויין. עם הכיבוש הטורקי, הפכה הכנסייה למסגד, שנקרא 'איה סופיה', ושימשה מקור השראה וחיקוי למונומנטים עות'מניים רבים שהוקמו באיסטנבול. מאז 1934 חולנה הכנסייה שהיתה למסגד, והפכה למוזיאון. כדאי לעלות אל קומת הגלריה, קרוב לתקרת הענק ולצפות מלמעלה באולם האדיר של הכנסייה, וגם בפסיפסי הקיר הביזנטיים, ששרדו למעלה מאלף שנה.

במרחק של חמש דקות הליכה משם ההיפודרום – מגרש מרוצי הסוסים (Et meydan), שבנה הקיסר ספטימוס סוורוס במאה השלישית. הכביש העוקף את הכיכר סביב סביב נסלל בנתיב מסלול המרכבות המקורי של כיכר ההיפודרום. ברחבת ההיפודרום ניצבים כמה מונומנטים: אובליסק מצרי ( Misri Dikilitaş) – עמוד גרניט מרשים, שלפי ההרוגליפים החרותים בו, נחצב במאה ה-15 לפני הספירה והוצב במקדש אמון בכרנך שבמצרים עלית, בהוראת מלך מצרים תחותימס שלישי. הקיסר הביזנטי תאודוסיוס הראשון הורה להביא את העמוד ממצרים בשנת 390 לספירה. אובליסק האבן (Ormeta‏ = עמוד המלט) – אובליסק בנוי, המיתמר לגובה של 32 מ'. הוצב על ידי אחד מקיסריה הראשונים של קונסטנטינופוליס, כוסה בלוחות ברונזה על ידי הקיסר קונסטנטין השביעי 'פרופירוגניטוס' (לידתו בארגמן), באמצע המאה העשירית, אך אלו נשדדו על ידי הצלבנים. המזרקה הגרמנית (Alman Çeşmesi); גזוזטרת אבן יפהפייה, מטיפוס של Gazebo, שהעניק ב-1901 הקיסר הגרמני וילהלם השני ,כמחווה לשולטן עבדול חמיד השני.

עמוד הספיראלי עתיק מנחושת, שהובא ,מדלפי וביתן גרמני. כל אחד וסיפורו. ארמון איברהים פאשה (İbrahim Paşa Sarayı), שהיה ביתו של הווזיר הגדול של סוליימן המפואר שנבנה בפאר רב, בין השנים 1520-1536, בשיא תקופת השלטון העות'מני. וכיום משמש כמוזיאון אתנוגרפי. מוצג בו לראווה, אוסף השטיחים הישנים הגדול והמרשים ביותר בטורקיה. התצוגה המרתקת מאפשרת מבט מקיף על האומנות ועל התרבות החומרית של טורקיה לאורך הדורות וכן הצצה למנעמי חייהם של בני המעמדות הגבוהים בתקופת הזוהר של האימפריה העות'מנית. מוזיאון הפסיפסים (Büyük Saray Mozaikleri Müzesi), הנמצא במקום בו ניצב פעם הארמון הגדול של קיסרי קונסטנטינופוליס.

"האגיה סופיה הקטנה" (Küçük Ayasofya Camii), היא כנסיה יפהפייה, שהפכה למסגד קטן ומרשים. הטיול לשם מאפשר מבט אל הרחובות האחוריים, הקטנים והשוקקים של איסטנבול. אל קצהו הדרומי של ההיפודרום, הנתמך על ידי מערכת קשתות לבנות (מבצע הנדסי לא פשוט). את הכנסייה הקטנה בנו יוסטיניאנוס ותיאודורה באמצע המאה השישית והקדישו אתו לשני חיילים רומאיים, סרג'יוס ובכחוס, שהוצאו להורג בשל אמונתם הנוצרית והפכו לקדושים-מעונים. עיצוב הפנים אופייני לכנסיות הביזנטיות הקדומות, אם כי הבניין שופץ והורחב פעמים אחדות מאז שהפך למסגד, לאחר כיבוש העיר ב-1453.

אתר מרהיב הוא יריבטן (Yerebatan Sarnıcı), מאגר המים התת קרקעי של ביזנטיון, ולו קיבולת של כ-100,000 מטר מעוקב מים,. לעיתים מוצגות בו תערוכות ומתקיימים בו קונצרטים, בשל האקוסטיקה המיוחדת במקום.

מסגד שולטן אחמט (Sultan Ahmet Camii) בעל ששת הצריחים, הוא אחד מאתריה המפורסמים יותר של העיר וראוי לתשומת לב מיוחדת. זו הנקודה היחידה בעיר שאפשר לצפות בה הן מים מרמרה (ים השיש) והן מן הבוספורוס וממפרץ קרן הזהב. מאז נחנך ב-1617, ובמשך כ-250 שנה לאחר מכן, בחרו רוב השליטים העות'מניים, להתפלל את תפילת יום השישי ממסגד זה – בשל קרבתו לארמון טופקאפי. התהלוכה המלכותית מהמסגד ואליו היתה נקודת השיא בחיי העיר במשך אותה תקופה, גם כשארמון טופקאפי לא שימש עוד כמשכנם של השולטנים. בראשית המאה ה-17, כאשר האימפריה העות'מנית החלה לגלות סימנים ראשוניים של התפוררות, החליט השולטן אחמט הראשון, לבנות מסגד שיתחרה הן בהישגיו של יוסטיניאנוס קיסר, והן בהישגיו של סולימן המפואר, בונה מסגד סולימנייה. את קירות המסגד מרצפים אריחי איזניק המפורסמים והם שהעניקו לו את כינויו "המסגד הכחול".

מראה העמודים ואריחי החרסינה של 'המסגד הכחול' אמנם מרשים מאד, אך כדאי לשמור את מרבית הכוח למסגדים מושלמים יותר, מבחינה ארכיטקטונית, שבנה האדריכל הדגול סינאן, במאה ה-16, בתקופת השיא של האדריכלות העות'מנית. [כמעט מאה שנים שנהטרם בניית 'המסגד הכחול']. אחד המסגדים הללו שוכן בסמטה צרה, במרחק חמש דקות הליכה משולטן אחמט. יש לרדת מקצה ההיפודרום, בסמטה הפונה אל ים השיש, ולפנות ימינה, במורד רחוב Su Terazi התלול, אל אזור . עד מהרה מגיעים למסגד שנבנה לכבודו של הווזיר הדגול סוקולו מח'מט פח'ה (Sokollu Mehmet Paşa Camii), שנולד לכומר נוצרי בבוסניה, גויס לצבא הייניצ'ארים והגיע לקצה הפירמידה. מסגד זה הוא מבין המסגדים הקטנים, היפים והמיוחדים שבנה סינאן. אריחי החרסינה הם שנתנו למסגד את פרסומו, אך האדריכלות עצמה חזקה דייה כדי להחיות אותם ולהתקיים בצדם, מבלי שאחד מן היסודות יאבד את זהותו.

גם יומיים גדושים לא יספיקו כדי לראות את כול אתריה של הגבעה הראשונה.

בגבעה השנייה נמצא הבזאר הגדול, המקורה (Kapalıçarşı) ובו אלפי חנויות מאות דוכנים ושפע של סחורות. למרות נחשולי התיירים הנוהרים למקום, ניתן לחוש בבזאר הגדול באווירת מסחר אותנטית וליהנות משפע מרהיב של מוצרים. הבזאר נבנה כבר במאה ה-15 על ידי מחמת' הכובש. חמישה עשר שערים שואבים פנימה את הקונים והמטיילים. יש שם היצע מסחרר של סחורות, שפע של ברק וצבע. מהדורה עירונית של מערת עלי באבא, אלא שבמקום שקים גדושים במטבעות, יש כאן אלפי חנויות אמירות בשלל צבעים ואלפי סוחרים, "שודדים" עם חיוך. יש בו רחובות של תכשיטים, של מוצרי עור, של כלי נחושת, של צלחות מחרסינה וכמובן שטיחים. השוק אמנם מוצף בחנויות לתיירים, אך הוא עדיין משמש את תושביה של העיר. שוטטות בבזאר המקורה מזמינה הפתעות אין ספור והנאה רבה. רחוב הזהב למשל, נראה כלקוח מסיפורי 'אלף לילה ולילה'. זהו שוק מקורה, עצום ממדים, מוקף שווקים פתוחים גדולים אף יותר, היוצרים רצף אחד מכאן ועד מפרץ קרן הזהב. למרות ההרס שגרמו שריפות, אשר כילו חלקים שלמים ממנו, עדיין משמר השוק אותו מבנה של ימי היווסדו, במאה ה-15. אף על פי שהאווירה המזרחית הולכת ונעלמת, עדיין אפשר לדמיין את המראה הססגוני של עיר בזעיר-אנפין זו, באותם ימים שבהם היתה איסטנבול מרכז קוסמופוליטי, כשברחובותיה הדהדו טורקית, יוונית וארמנית, לאדינו וערבית, יחד עם בולגרית, איטלקית וצרפתית. מעבר לחנויות, יש בבזאר גם פונדקים ומסגדים וסמוך לו, מסגד נורעות'מניה (Nuruosmaniye Camii), שנחשב לדוגמא המובהקת ביותר של אדריכלות הבארוק העות'מני ומשום כך הוכרז כאתר מורשת עולמי. תוך כדי כך, אפשר לטעום תירס קלוי, או מלפפון ירוק מקולף, טבול במלח. לידו גם החמאם המפורסם ביותר בעיר (Suleymaniye Bath) . חמאם טורקי נועד לענות לצורכיהן של משפחות שאין בביתן חדרי רחצה ויש לו גם תפקיד חברתי מובהק. זה היה המקום להיפגש, לרכל ולהפריח שמעות. אימהות לעלמים היו בוחנות את גופן העירום של הצעירות ותוהות מי יכולה לשמש כלה לבנן. בילוי בחמאם הוא אחת החוויות ה"הכרחיות", של סיור באיסטנבול. המעבר ממים חמים לקרים ולהיפך, עיסוי פוקק עצמות בידיו השריריות של הבלן, מעדן את עור הגוף ומרגיע את הנפש.

בראש הגבעה השלישית נמצאים הסולימנייה והמסגד של בייזיד. באזור נמצאת ככר בייזיד, סמוך לאוניברסיטת איסטנבול בעלת הכניסה המפוארת, בה למדו, בין היתר, דוד בן גוריון ויצחק בן צבי. בסמוך לכיכר בייזיד, נמצא שוק הספרים המשומשים (Sahaflar Çarşısı), שהוא אחד השווקים העתיקים בעיר. כבר בתקופה הביזנטית פעל כאן שוק הנייר ושוק הספרים של קונסטנטינופוליס. בתקופה העות'מנית היה שוק הספרים חלק מהבזאר בגדול. רעידת אדמה שאירעה סוף המאה ה-19 החריבה חלק מהבזאר ובעקבותיו עברו סוחרי הספרים למשכנם הנוכחי. זוהי חצר סגורה ובה כארבעים חנויות ואלפי ספרים. ביבליופילים מושבעים מגיעים לכאן כדי לנבור בסבלנות בין המדפים והדוכנים ולהקשיב להסברים מעמיקים מפי המוכרים. אפשר למצוא כאן כתבי יד עתיקים, שהם יצירת אמנות נדירה ובעלת ערך היסטורי. אספני ספרים משקיעים סכומים גבוהים עבור ספרי קוראן עתיקים או פירמאן של אחד השולטנים העות'מניים הראשונים.

סמוך לאוניברסיטה, יש מוזיאון לקליגרפיה, ששימש בעבר כמדרסה.

המבנה החשוב ביותר בגבעה השלישית הוא מסגד סולימנייה, שהוא היצירה הארכיטקטונית המרהיבה ביותר באיסטנבול. האדריכל סינאן הצליח ליצור חלל מרהיב, בו הכיפה המרכזית נתמכת בארבעה חצאי כיפות. קוטרה של הכפה הצדדית הוא תמיד מחצית מזה של הכפה המרכזית. מספרים שכאשר הגיעו נוסעים נוצריים לעיר וראו את המסגד, הם הכריזו בהתלהבות שאין דומה לו, בכול ארצות אירופה. הסולימנייה נחשב לבעל החלל הארכיטקטוני המרשים ביותר מכל מבני העיר. מכונה לעתים "ניצחונו של סינאן על האגיה סופיה". אין להחמיץ את מראה קרן הזהב והבוספורוס, מהמרפסת שבגן החצר. המסגד, כמרבית המסגדים האימפריאליים,  הינו חלק ממכלול (kulliye) של מוסדות לרווחת הציבור וכולל בית חולים, בית תמחוי, בית יתומים, אכסניה לנוסעים, מדרסה (בית ספר דתי), ספריה, מרחצאות ובית קברות. חלק מהם נמצא בשימוש גם בימינו. מומלץ בחום לבקר את הקברים (Türbesi) של סוליימן המפואר ושל אשתו האהובה רוקסאנה (Roxana). בבית הקברות הסמוך, נקברו מכובדים מוסלמיים לאורך השנים. בשל האיסור המוסלמי על פיסול, תיעלו האומנים הטורקיים את כישרונותיהם לעבודת חריטה של קליגרפיה ודגמי פרחים. מצבות הגברים מלמדות על מעמדו החברתי של המת, על עיסוקו וגילו. בקצה העליון של כל מצבה, מפוסל הטורבן שחבש לראשו. בגבעה הרביעית נמצא מסגד פאתיח' (Fatih). שנבנה לכבודו של מחמת הכובש. לא הרחק משם נמצא האקוודוקט (Kemer) שנבנה בשנת 368 לספירה על ידי הקיסר הביזנטי ואלנס (Valens), בשנת 368 לספירה והוביל מים לארמונו. לא הרחק משם, נמצא שוק העתיקות של הורהור (Hurhur).

בגבעה החמישית – מסגד פטייה (‪Fethiye Camii), "הניצחון". המקום החל את דרכו ככנסייה הביזנטית Pammakristos), שהוראת שמה "אם האלוהים המבורכת", שנבנתה במאותה-11 וה-12 ועוצבה במאה ה-13, בסגנון של השושלת הפלאולוגית, שהיתה פטרונית של הפסיפסים המרהיבים המוצגים בה. לאחר הכיבוש העות'מני הפך המקום למסגד ובשנותה-20 של המאה ה-20, הפך למוזיאון.

בגבעה השישית נמצא מוזיאון קריה (Kariye Müzesi), שעד 1924 היה מסגד קרייה (Kariye Camii). רבים עדיין משמרים את שמו העתיק "קאריה קיליסי" (Kariye Kilisesi), היינו כנסיית כ'ורה Chora)). כנסיה הבנויה בסגנון ארמני, כנראה במאה ה-11, ולה כיפה קטנה המונחת על תוף גבוה ויש בה ריכוז גדול של פסיפסים מרהיבים, המשרים על המבקר, גם אם אינו נוצרי, חוויה עילאית, אפילו דתית.. הכנסייה קיבלה את שמה המוזר משום כאשר הוקמה לראשונה, בשנת 534, לספירה, היא שכנה מחוץ לעיר המוקפת חומה. מקור המילה "קריה", הוא במילה היוונית כ'ורה, שפירושה כפר, אדמה, או רחם. המבנה הנוכחי נבנה במאה ה-11 – תור הזהב של השושלת הקומננית בביזנטיון. המבנה סבל מרעידת אדמה קשה ושופץ במאה 12. המבנה זכה לפרסומו הודות לעבודות המוזאיקה וציורי הפרסקו מן המאה ה-14, המעטרים את כתליו. עבודות אלו מומנו על ידי תאודורוס מטוכ'יטס (Theodore Metochites), פקיד בכיר בחצרו של הקיסר אנדרוניקוס השני. בראשית המאה ה-16, הפכה כנסיית "המושיע בכורה" למסגד ובמאה ה-20, הפכה למוזיאון.

לא הרחק ממנה בנה סינאן את מסגד מיח'רימה, לכבודה של בתו של סוליימן המפואר. אפשר לשלב את הביקור עם הפרצה בחומת העיר, דרכה חדר מחמט הכובש אל קונסטנטינופול, בהכריזו "פתחנו לך שער ניצחון".

שש הגבעות הללו משקיפות אל קרן הזהב.

הגבעה השביעית נפרדת משאר הגבעות. היא נמצאת בחלקה הדרומי של העיר העתיקה, משקיפה אל ים השיש וכוללת מבנים פחות ידועים, ביניהם מכלול המבנים של האסקי הורם (Haseki Hurrem). מצפון לקרן הזהב נמצאת בייוהלו (Beyoğlu) – השם הטורקי שניתן לשתי הערים העתיקות, החדשות יחסית: פרה (Pera = העיר שמעבר") וגלטה (Galata). בעיר כמו איסטנבול, ישוב בן 1500 שנה, נחשב לחדש… בייולו כולל את כל השטח מקרן הזהב ועד ככר טקסים (Taksim).

ראשיתו של רובע גלטה במצודה שהקים הקיסר תאודוסיוס השני, במאה החמישית לספירה, כדי להשלים את מערכת ביצוריה של העיר. תחת שלטון הביזנטים, היתה כאן עיר נפרדת, שנבנתה ואוכלסה על ידי סוחרים מגנואה. עם הכיבוש הטורקי הפך רובע זה, לביתם של האירופאים, בבירת האימפריה העות'מנית. לאורך ההיסטוריה אכלס אזור זה את בני המיעוטים השונים. ברובע ביולו התרכזו חיי התרבות של איסטנבול, מהמאה ה-18 ואילך ברחוב המרכזי שבו, שנודע בשם גרנד-דרואה-דה-פרה (Grande Rue de Péra), כיום רחוב איסתיקלל (İstiklal Caddesi), היינו, שדרות העצמאות, קבעו את משכנן נציגויות דיפלומטיות, בתי קפה ומסעדות יוקרתיות. במהלך השנים נבנו כאן מוסדות דת וחינוך, בתי חולים וחנויות, לשירות התושבים האירופאים. כיום נמצאים כאן מלונות הפאר, כדוגמת הילטון, שרתון ופרה-פאלאס, סניפי חברות תעופה ובנקים. לא הרחק משם נמצא מוזאון הדרווישים המחוללים (Galata Mevlevihanesi Müzesi) ובו תצוגה של כלי ניגנה עתיקים וקליגרפיה עות'מנית. בחצה המרווחת יש בית קברות ומזרקה לטהרה. זהו מקום התכנסותם של הדרווישים המחוללים, המכונים "מוולווים". אחד הטקסים, בו מתקרבים המיסטיקנים אל האל, מוצג לקהל, בו ניתן לקרות את הדרווישים, מחוללים בקצב מונוטוני, עד שמגיעים למצב של דיסוציאציה (ניתוק), קרוב לטראנס.

המבנה הבולט בשכונה הוא מגדל גלטה (Galata Kulsei), האיטלקי בחזותו, שהוקם במאה ה-14, על ידי תושבי הרובע הגנואזים. המגדל, המתנשא לגובה של 60 מ', בלט לכל עבר. הביזנטים שהתבוננו בו מעברו השני של המפרץ, כינו אותו "מגאלוס פריגוס" (Megalos Prigos), כלומר, "המגדל הגבוה". מגדל זה נהרס בפגעים שונים שעברו על איסטנבול, שופץ ונהרס שוב ושוב. כיום ממרפסת הגג שלו, נשקפת תצפית פנורמית, מרהיבה ביופייה. חיי היום יום בסביבות המגדל מעניינים אף הם. פועלות שם נגריות, סדנאות ומפעלים ביתיים. במרחק גוש בנינים אחד, מצפון-מזרח למגדל נמצא בית הכנסת "נווה שלום", שהתפרסם לאחר הטבח שביצע במקום מחבל פלסטיני, בקיץ 1986.

על גשר גלטה משליכים דייגים את חכותיהם אל המים ומתחתיו פרושה שורה צפופה של מסעדות דגים. בעברו השני, נמצא רובע אמינונו (Eminönü), שהיה מרכזה המסחרי של העיר העתיקה (ואכלס יהודים רבים, רבניים וקראים), כאז, כן היום, זהו צומת חשוב שאליו מתנקזת רוב מערכת התחבורה, דופק החיים של העיר המודרנית ונקודת מוקד בחיים התוססים והדינמיים. מכאן יוצאות מעבורות אל הרובעים האסייתיים של העיר אוסקודאר (Üsküdar) וקאדיקוי (Kadıköy), אל איי הנסיכים ואל ילובה שלחוף ים השיש. מכאן גם יוצאות הספינות המשייטות לאורך הבוספורוס.

לב לבו של רובע אמינונו הוא "המסגד החדש" (Yeni Camii), שסביבו התפתחו שווקים פתוחים וסגורים, המשמרים עד היום מעט מאופיים הצבעוני ומאווירתם התוססת. ייחודו של המסגד במיקומו, בצד המפרץ. זהו המסגד המלכותי האחרון שנבנה באיסטנבול בשלהי התקופה  העות'מנית ובכך הוא מייצג את הניסיונות האחרונים ליישם אינטגרציה אמנותית  לפני שהציפו את בירת האימפריה סגנונות שהובאו מאירופה, החל מן המאה ה-18 ושינו את פני האדריכלות העות'מנית. בנייתו החלה בשנת 1597 בפקודת  סאפייה (Safie), ה"וואלידה שולטן", חדיג'ה טורהן סולטאן [Hadice Turhan Sultan], אמו של השולטן מחמט השלישי. באתר גרה קודם לכן קהילה של יהודים קראים, שהתיישבו כאן כבר במאה העשירית, ובעקבות שריפה גדולה, הועברו לרובע האסקוי (Hasköy), שבבייולו, במעלה קרן הזהב . דבר שאפשר את הקמת המסגד. בשל מותו בטרם עת של השולטן, איבדה הואלידה, אמו, את מעמדה והמסגד הושלם רק ב-1663, ששה שולטנים אחריו, על ידי אמו של הסולטן מחמט הרביעי. כנראה שרק באיסטנבול, מסגד בן ארבע מאות שנה, מכונה "חדש"…

מי שזמנו בידו, יכול ללכת משם מזרחה, אל תחנת הרכבת סיקרג'י (Sirkeci), שהיתה אחרונה בדרכה של רכבת ה"אוריינט אקספרס". סמוך לה מסעדה בשם זה, הטוענת שהמציאה לפי שנים רבות את ה"רחת לוקום". נכון או לא, המעדן משובח במיוחד.

אבל הכיוון הנכון יותר הוא מערבה.

מן הרחבה שבחזית המסגד, המוצפת בתנועת קונים והומה יונים, מובילה הכניסה אל השוק המצרי (Mısır Çarşısı), דרך בית שער עצום-ממדים. השוק קיבל את שמו המוזר משום שנבנה מכספי מסים שגבה אוצר האימפריה ממצרים, שהיתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית. השוק ידוע גם בכינויו "שוק התבלינים" .סוחרי השוק מכרו כאן קינמון, שומן ארנבות, שרף אורנים, זרעי שומשום, שורשי קיסוסית, זנגוויל, זעפרן, שורשי שומר, חלב אתונות וזרעי פטרוזיליה. כל אלו נמכרו כתרופות עממיות. ההתמחות המיוחדת של השוק היתה בייצור תרופות מאבק שריפה, אך השימוש בו נאסר מאוחר יותר בשל תאונות העבודה הרבות, שנלוו לייצור. השוק נוסד בעשור השביעי של המאה ה-17, כחלק ממכלול  "המסגד החדש", דמי השכרת החנויות נועדו לממן את אחזקת המסגד ואת פעולות הצדקה שלו, אשר כללו בית ספר, מרחצאות, בית חולים ומזרקות ציבוריות. בשנים האחרונות הולך ועולה מספרן של חנויות התכשיטים, אך עדיין אפשר למצוא חנויות המוכרות גבינות משובחות, פיסטוקים ודברי מתיקה, ופולן (מזון מלכות).

זה לא הכול, ישנם אתרים מרהיבים באמינונו ומשם לאורך קרן הזהב.

בהליכה בת מספר דקות לאורך Hasircilar Caddesi  – רחוב עושי המחצלות, שהוא מן המעניינים ושוקקי החיים בעיר –  מגיעים למסגד רוסטם פאשה (Rüstem Paşa Camii), שנבנה אף הוא בידיו האמונות של האדריכל האימפריאלי מימר סינאן. רוסטם פשה שירת פעמיים במשרת הווזיר הגדול, תחת שלטונו של סולימן 'המפואר' ואף נשא לאשה את הנסיכה מיח'רימה (Mihrimah), בתו האהובה של השולטן. הוא מת בשנת 1561 ובאותה שנה נבנה המסגד לזכרו.

המסגד ממוקם בלב אזור מסחרי, מתנשא מעל מפלס הרחוב על גבי מסד קשתות מוצק. יש לפקוח עין. קל להחמיץ את המסגד משום  שהוא איננו נמצא במפלס הרחוב. כל שרואים הוא מפתן אבן וגרם מדרגות המוביל למעלה. המסגד משמש בקביעות את הסוחרים והאומנים אשר בבזאר. במעלה המדרגות נמצאת מרפסת המסגד. זוהי דוגמא ראויה לציון של אדריכלות פונקציונלית, המציעה פתרון לבעיית מיקומו של מבנה תפילה באזור מסחרי סואן. ייחודו ופרסומו של המסגד באו לו מן השימוש הנלהב שעשה סינאן באריחי הקרמיקה המכסים כמעט את כל האלמנטים האדריכליים של הבניין. הן חזית המבנה והן קירות הפנים, העמודים והקשתות, מרוצפים באריחים כחולים, המעוטרים בצורות גיאומטריות רבות, חלקן הגדול בצבע אדום. כולם מתקופת הזוהר של בתי המלאכה באיזניק, דבר שהעניק למסגד את כינויו הרווח בקרב המטיילים, "המסגד הכחול" האמתי".

בקצה קרן הזהב, ברובע איופ (Eyüp), יש מסגד בשם זה, לזכרו של איוב אל-אנסרי (Eyüp El-Ansari'nin camii ve türbesi), שהיה מה"סוח'בה" של מוחמד, ממנהיגי הצבא הערבי שפשט על אנטוליה וצר על קונסטנטינופוליס, בשנים 678-674. לפי המסורת, כאן מת וכאן נקבר.

משנפרצו החומות על ידי העות'מנים, כ-800 שנה מאוחר מכן, האתר כבר היה מוכר וידוע. הקבר היה למוקד עלייה לרגל ונחשב למקום הקדוש ביותר לאסלאם, על אדמת טורקיה ואחד הקדושים לעולם המוסלמי. חלל הקבר מרשים ולידו תכונה דתית תמידית. פעמים רבות רואים כאן נערים מקושטים העוברים במקום לקראת טקס ברית המילה שלהם. ליד הקבר מסגד, שהוקם על ידי מחמת הכובש. סביבו מכלול שלם של בנינים: מדרסה, פונדק (ח'אן), בית מרחץ, מטבח ציבורי (אימרט) ושוק. הגישה למסגד דרך חצר פנימית יוצאת דופן. זהו למעשה גן, ובו שני עצי ענק, הצומחים מתוך במה מוקפת מעקה בצורת כובע, שהיו חובשים הדרווישים (מיסטיקנים מוסלמים) ממסדר המוולוויה. החצר מוקפת, משלושת צדיה, בשדרות עמודים מפוארות. אולם התפילה בצורת מתומן המונח בתוך חלל מלבני. לרושם הפנים הבהיר תורמים החלונות המרובים בכיפה המחדירים אור רב פנימה. בכול פעם, במהלך טקס הכתרתו של יורש העצר העות'מאני, לסולטאן האימפריה, היה השריף של קוניה, דרוויש ממסדר המבלבים (מסדר מהזרם הסופי שנוסד במאה ה-13), שהגיע במיוחד לשם כך, חוגר למותניו של השולטן החדש, את חרב עות'מן (Osman Kılıcı), שנקראה על שם הסולטאן עות'מאן ג'אזי, מייסד השושלת העות'מאנית, ואשר החל מטקס הכתרתו, בו קיבל את החרב ממורהו וחמו שיח' אדבאלי, בדרכו לבורסה, ב-1299, השתרשה המסורת. העובדה שהטקס התרחש במקום שנחשב קדוש, הייתה אמורה לחבר בין הסולטאן החדש, לבין אבותיו נושאי חרב האסלם ואף לנביא מוחמד עצמו.

עד שלהי המאה ה-19, הכניסה למסגד איופ והצפייה בטקס הייתה אסורה על לא-מוסלמים. הפעם הראשונה בה נשברה מסורת זו הייתה טקס הכתרתו של מהמט החמישי ב-1909, אשר היה פתוח למאמיני כל הדתות, ונכחו בו נציגים מכל דתות האימפריה, בהם השייח אל-אסלאם, הפטריארך היווני, הרב הראשי של איסטנבול (החכם באשי) ונציג הכנסייה האפוסטולית הארמנית .

מחופי מפרץ קרן הזהב אשר ברובע איופ, מוביל רכבל Eyüp‎–‎Pierloti Teleferiği  לבית הקפה "פייר לוטי", הקרוי על שמו של לואי מרי ויאו (Louis Marie Viaud ; 1850–1923)., אחד מאוהביה הגדולים של העיר שהיה מבאי בית הקפה הקבועים, ונודע בשם העט "פייר לוטי" (Pierre Loti).

הוא היה איש חיל הים הצרפתי ומסעותיו הונצחו בספרים שכתב. הוא לא היה רק ימאי חמור סבר אלא גם רומנטיקן שנשבה בדרך החיים הקסומה והמסתורית שגילה באיסטנבול העות'מנית. ספרו "הנכזבות" מתאר את מצבן של הנשים בטורקיה. הוא חי באיופ שנים אחדות וניהל רומן אסור עם אשה טורקיה נשואה, שאותה כינה 'אזיאדה', כשם ספרו הרומנטי המצליח ביותר. בית הקפה איננו קשור לסופר המפורסם, אך המקום בו הוא שוכן דומה להפליא לזה שעליו התענג לוטי. מהמקום נשקף מראה מרהיב של מפרץ קרן הזהב.

גם מצרי הבוספורוס, לכול אורכם, שזורים באתרים למכביר. הצד המערבי מוכר יותר, בזכות מבצר רומליהיסאר (Rumelihisar), ברובע סארייר (Sarıyer), שבנה מחמת הכובש לקראת כיבושה של העיר, אל מול מבצר אנטוליה (Anadolu Hisari) שעל הגדה המזרחית, אשר הוקם כתשעים שנה קודם לכן, על ידי השולטן בייזיד הראשון בשנת 1391, כדי לאפשר מעבר ספינות עות'מניות לאורך המצר. משתי המצודות חלשו התותחים העות'מניים על המעבר הצר. אחרי הכיבוש אבד מבצר רומליה את חשיבותו הצבאית ומגדליו שימשו כבתי סוהר לשבויי מלחמה. בשנת 1953, במלאת 500 שנה לכיבוש, שוקמה המצודה. הפארק משמש כיום להצגות במסגרת פסטיבל איסטנבול.

ממגדליו המרשימים של המבצר, נשקפת תצפית מרהיבה על המצרים. בחודשים אפריל וראשית מאי, אסור להחמיץ את גני אמירגן (Emirgan Korusu), אף הם ברובע סרייאר. בעונה זו של השנה, הם מכוסים בשטיח רב גוני של צבעונים

מבנה מפורסם במיוחד הוא ארמון דולמבח'צה (Dolmabahçe Sarayı), שברובע בשיקטאש (Beşiktaş), המעוצב בסגנון רנסאנס טורקי, עם נגיעות ברורות של בארוק. פירוש השם "דולמבחצ'ה", הוא "גן ממולא". ואכן, גני הארמון הם אחד הפלאים של איסטנבול. הארמון נבנה בשנת 1856 עבור הסולטאן עבד אל מג'יד. השולטן מאס באותה תקופה בארמון טופקפי, המעוצב לפי המסורת העות'מנית, וביקש לעצמו ארמון מודרני, כמו באירופה, כחלק מהמגמה לאמץ את הישגי המערב, בתקווה שאילו יסייעו לעמוד מולו. כך נולד הארמון הזה, טורקי, אך נראה כשכיית חמדה אימפריאלית. הארמון משתרע על פני כמעט 45 אלף מ"ר. בתוכו מכיל הארמון המרהיב 285 חדרים, 43 אולמות, 68 חדרי שירותים, 6 חדרי אמבטיה, ו-6 מרפסות. הסיור מסתיים באולם קבלת הפנים, הסוחט מהמבקרים קריאות התפעלות. זוהי הגשמה מובהקת של הפנטזיות על העושר המזרחי. השיטוט בחדרים, תוך התבוננות ברהיטים ובמברשות הבדולח, מלמד על הרוח שנשבה באימפריה העות'מנית, שאימצה את אופנת המערב . מייסד הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל אטאטורק השתמש בארמון זה כמשכן הנשיאות, בשעה ששהה באיסטנבול. כאן אף מצא את מותו ב-10 בנובמבר 1938 בשעה 0900 . כל השעונים בארמון מכוונים לשעה זו.

ארמון דולמבחצ'ה, כמו ארמון ילדיז (Yidiz) הצנוע יותר, השוכן בפארק עתיר עתים ואגמים בשם זה וארמון צירהאן (Çırağan), אליו עבר השולטן עבדול עזיז ב-1866 וזכה ליהנות ממנו שנה בלבד. כיום הוא ארמון מפואר, השייך לרשת "קמפינסקי". ארמונות אלו הם מקבץ של עושר, פאר ועצמה. מבניהם נשמרים בקפדנות וגניהם מטופחים להפליא. דבר שהופך אותם לאיים של ניקיון ושלווה, בים הרחובות הנמצאים מחוץ להם, אפופי רעש, לכלוך וזיהום אוויר.

מקום מעניין נוסף, אף הוא בבשיקטש, הוא היכל ההנצחה לכבוד שודד הים, שהפך להיות אדמירל עותמאני בשירות הסולטן סולימן, ח'ייר א- דין ברברוסה (Barbaros Hayreddin Paşa Türbesi), שנבנה בידיו המוכשרות של האדריכל מימר סינאן, ב-1541. לידו, כמעט בצמוד, נמצא מוזיאון חיל הים הטורקי ומולו האנדרטה לזכר ברברוסה.

איסטנבול, על שפע מסגדיה וחזותם של מרבית תושביה היא עיר מזרחית. אבל גם למי שמסתייג מההמולה רבת הצבע ומהדוחק של המזרח, יש גם איסטנבול אחרת. במרחק של רבע שעה נסיעה מהאתרים ההיסטוריים נמצא רובע נישנטאשי (Nişantaşı), שבו הבתים, החנויות, בתי הקפה, והמסעדות, אינם נופלים מאלו של כל בירה אירופאית. כל פינה של הרובע משדרת עיצוב מודרני ויוקרה מערבית. ישבו חנויות לא מעטות שמציגות ליהוק של טובי המעצבים עם זיקה לעבר העתיק והעשיר. חלונות הראווה מתפארים בשמות הגדולים של מעצבי אופנה איטלקים וצרפתיים, לצד מעצבים בני איסטנבול, שהתפרסמו בעולם. איסטנבול היתה בעבר, החזית האירופאית של הטורקים ובטאה את משיכתם למערב. עבור האיסטנבולים, תושבי הרובע, המסגדים של העיר העתיקה, או השווקים שבגבעה השלישית הם עולם רחוק שמעורר בהם הסתייגות ובמקרים קיצוניים אף דחייה. איכות מעולה של מוצרים, על פי צוו האופנה האחרון ואנינותם של בתי הקפה, הקנו למקום את הכינוי "מנהטן של איסטנבול" . האתר המרשים באזור הוא המוזיאון הצבאי, ובו כמה מוצגים מרגשים, כמו למשל השרשרת הביזנטית שחסמה את כניסת האניות לקרן הזהב, האוהלים המלכותיים המהודרים, בהם שכנו השולטנים העות'מניים כשיצאו לקרב והתזמורת הצבאית של הייניצ'רים, אותם נערים נוצריים מן הבלקן, שגויסו בכפיה לחייל הרגלים של האימפריה העות'מנית.

למי שעדיין רעב לראות את העיר, אחרי שכבר האזין לתזמורת הצבאית של הייניצ'רים, הפליג במצרי הבוספורוס, ושבע מכנסיות וממסגדים, מומלצת גיחה לאיי הנסיכים שבים השיש, שמהווים מפלט של ירוק וכחול, משאון הכרך. בתקופה הביזנטית, רבו בהם הכנסיות והמנזרים ומשם כך כונו "פרינגיפנוסינה" (Pringiponisia), מילולית: "איי הנזירים". יש בהם בתי מידות יפים וגנים לרוב, כשפה ושם נראים עוד בתי עץ ישנים, עם ניחוח של פעם. האיים, שבורכו בגבעות מיוערות ומחופי רחצה, הם הריאות הירוקות של העיר. זהו ניגוד מוחלט לאיסטנבול ומשלים את הביקור בה. כאן מושלים השקט והרוגע. בחודשי הקיץ נמלטים אליהם רבים, הרוצים לנוח מחום מהרעש ומהעשן.