סטלין במלחמת העולם השנייה

כתב: גילי חסקין, ‏יום רביעי 11 יולי 2018

ראו קודם באתר זה: סטלין,  מנעוריו ועד למלחמת העולם השנייה.

קובץ זה חיוני לטיול ברוסיה, שם התרחשו הקרבותה חשבוים ביותר במלחמת העולם השניה, אבל רלוונטי גם לטיול בגאורגיה, משם הגיע סטלין וגם בארצות אסיה התיכונה, ששלחו למלחמה את מיטב בניהן.

מדיניות החוץ של סטלין

במדיניות החוץ, כמו במדיניות הפנים, חתר סטלין להגשים את מטרותיו מבלי שהאידיאולוגיה תפריע לו.  כבר בסוף שנות ה-20 פיתח את רעיון "מהפכה בארץ אחת", כלומר ברוסיה, בניגוד לרעיונות של לנין וטרוצקי, שגרסו שיש קודם כול לייצא את המהפכה, עד שכל העולם יהפוך למדינה קומוניסטית אחת. הוא דרש פיקוח מלא על כל המפלגות בחו"ל ועשה אותן לסוכני ברית המועצות ובכך הכפיף את התנועות המהפכניות לאינטרסים של ברית המועצות.

במשך שנות השלושים, עמד סטלין וצפה מן הצד בהתחמשותה והתעצמותה של גרמניה, תחת שלטונם של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית. מבחינה אידיאולוגית, נחשבו מדינות המערב, צרפת, בריטניה וכמובן ארצות הברית, לאויב גרוע כגרמניה. עם זאת, ובמיוחד לאור קווי הדמיון בין שני המשטרים, הנאצי והקומוניסטי, סבר סטלין כי יש למצוא דרכים להתמודד עם האיום הגרמני.  להגנתו, סיפרו לאחר מכן תומכיו, כי הברית עם הנאצים, נועדה לאפשר לברית המועצות פסק זמן שבו תוכל להתחמש כדי להכין עצמה לקרב הבלתי נמנע עם הנאציזם.

בחודש מאי 1939, עשה סטלין מחווה ראויה לציון כלפי היטלר, אויבו האידיאולוגי הגדול. כדי להפיס את דעתו של היטלר, הדיח את שר החוץ, מקסים ליטבינוב[1], אדם מתון בעל נטייה פרו מערבית מסוימת ובעיקר, יהודי, שהנאצים כינו בשם "פינקלשטיין"[2]. במקומו מינה את  בויאצ'סלב מולוטוב, שהיה לו הטמפרמנט ליצור שינויים היסטוריים. עתה היה המצב כשר לשינוי מהותי, וזה לא איחר לבוא. עד לרגע האחרון, נוהלו שיחות צבאיות עם משלחת אנגלית-צרפתית, לאור הערבות שנתנה בריטניה לפולין, כי אם תותקף, תבוא זו לעזרתה.  צירופה של ברית המועצות להסדר זה, נמנע בשל הסירוב הפולני, לאפשר לצבא רוסי, לקדם את פני הפולש על אדמת פולין.

סטלין והיטלר חלקו שאלת עקרון יסוד כלכלי: על המדינה להיות גדולה בשטחה ועצמאית בכלכלתה ולקיים שיווי משקל בין תעשיה לחקלאות, התומכות בציבור אזרחים צייתן ואמיץ ומונע בכוח על ידי אידיאולוגיה, שיש בכוחו להגשים חזונות היסטוריים. סטלין האמין שמשיגים זאת בכוח תיעוש פנימי והיטלר, בכוח חקלאות קולוניאלית. שניהם שאפו לאוטרקיה אימפריאלית באימפריה יבשתית גדולה, עשירה במזון ובמחצבים.  שניהם האמינו שהשיטה שלהם תוכיח את עליונותה על הקפיטליזם המנוון ותבטיח להן עצמאות משאר העולם, באמצעות יצור מזון[3].

ב-23 באוגוסט 1939 "הטיל סטלין את הפצצה": שר החוץ הגרמני יואכים ריבנטרופ הגיע לביקור במוסקבה, ושם (התקבל על ידי דגלי צלב הקרס) חתם על "הסכם אי התקפה" (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) , שאפשר בין השאר לגרמנים, לעקוף את מגבלות 'חוזה וורסאי'. מבחינה רשמית, היה זה "הסכם אי התקפה". לאמיתו של דבר, חתמו שרי החוץ על נספח סודי שבו חילקו  מחדש את  אירופה המזרחית. להסכם היה גם נספח חסוי, ובו חילקו הצדדים במפורש את פולין והארצות הבלטיות ביניהם. למרבה האירוניה, זה מכבר הצדיק סטלין את רציחת למעלה מ-100000 מאזרחיו הפולנים, בטענה הכוזבת שפולין חתמה על נספח סודי כזה בדיוק עם גרמניה. המבצע נגד הפולנים הוצג אז, כהיערכות לקראת מתקפה משולבת של גרמניה ופולין. כעת הסכימה ברית המועצות לתקוף את פולין, יחד עם גרמניה[4].

סטלין כרת ברית עם הגרוע שבאויביו עד אז, אדם שנשבע אין ספור פעמים לכבוש ולשעבד את מרחבי ברית המועצות, להשמיד את אוכלוסייתה הנחותה, ולעקור את השיטה הקומוניסטית מן העולם. אופיינית היא הרמת הכוסית של סטלין "לבריאותו של הפיהרר, שאני יודע עד כמה אוהב אותו העם הגרמני". סטלין אמר שההסדר עם גרמניה שירת היטב את האינטרסים של ברית המועצות. הוא אמנם ציפה שההסדר יסתיים ביום מן הימים, אבל לא ב-1941.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב סלל את הדרך למלחמת העולם ה-II והעניק לברית המועצות שנתיים של הפוגה, ממעורבות במלחמת העולם. אחרי פרוץ המלחמה, פלש הצבא האדום לשטחי מזרח פולין ולמדינות הבלטיות, שהפכו חלק מברית המועצות – זה היה שכרו של סטלין, על אבטחת החזית המזרחית של היטלר. סטלין הבין שהברית היא זמנית, אך קיווה לדחות את העימות עד שהצבא האדום וישתקם מהנזק שגרמו לו הטיהורים בשנים 1938-1937.

כמו כן, סטלין קיבל על עצמו לספק חומרי גלם לגרמניה. עד היום מהווה ההסכם, דוגמה לציניות עילאית במערכת היחסים בינלאומיים. שאיפתו היתה להבטיח את ארצו מפני התקפה גרמנית. אלא שברית זו היתה רוויה בחשדנות הדדית, וסטלין מינה עצמו במאי 1941 לתפקיד ראש הממשלה, כדי לנצח על היערכותה של ארצו למלחמה.

ואכן ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה בפלישה הגרמנית לפולין. פלישה סובייטית לא איחרה בעקבותיה, והצבאות הגרמני והסובייטי נפגשו בקו שתוכנן מראש, תוך שהם מחלקים את פולין ודנים את תושביה לשנים של רציחות ושיעבוד.

כשלוש שנים לאחר מכן, לאחר פרוץ המלחמה עם רוסיה, גילו הגרמנים, במקום הקרוי "יער קטין" קבר המוני ובו גופותיהם של אלפי קצינים פולנים, שנפלו בשבי הסובייטי בתקופה זו, אשר רוכזו ביער ונורו. הגרמנים מיהרו לפרסם את התמונות בעולם. סטלין הכחיש את מעורבות ברית המועצות בטבח. אך כיום אין המטילים ספק בכך שהמדובר באחד מפשעי המלחמה הגדולים להם היה סטלין אחראי.

עם כיבושה של פולין נפנה סטלין, בדצמבר אותה שנה, לכבוש את פינלנד ולהשליט בה ממשלת בובות סובייטית. בפלישה זו התברר מה עמוק המשבר שספג הצבא האדום בעקבות הטיהורים הגדולים. ההתקדמות הסובייטית בפינלנד היתה איטית ביותר, אל מול התנגדות של צבא, שהיה לכאורה נחות בכל פרמטר מן הצבא האדום, ובמיוחד בכוח האדם.  לאחר כשלושה חודשים של אבדות כבדות, שהגיעו לעשרות אלפי אנשים, נחתם הסכם הפסקת אש, בו העבירה פינלנד טריטוריה מסוימת לידי ברית המועצות. למרות התוצאה, היתה הפלישה כישלון, וחשפה את הצבא האדום במלוא חולשתו. יש אומרים כי הגרמנים התבוננו בהתנהלות הסובייטית בפינלנד והגיעו למסקנה שהדוב הרוסי אינו נורא כל כך.

ראו באתר זה: תולדות פינלנד

בעקבות הביצועים הכושלים של הצבא הסובייטי בפינלנד, והכיבוש המהיר של צרפת וארצות השפלה על ידי הצבא הנאצי בקיץ 1940, הבין סטלין שצבאו עדיין אינו מוכן להתמודד כנגד הצבא הגרמני, ועשה הכול על מנת להרוויח זמן, כדי לבנות מחדש את הצבא האדום ולהכין אותו למלחמה נגד גרמניה, שנראתה בלתי נמנעת, במיוחד לאחר ביקורו של מולוטוב בברלין בנובמבר 1940. הוא ניהל מדיניות פייסנית ולעיתים אף מתרפסת כלפי גרמניה, סייע למאמץ המלחמה הגרמני, סיפק לגרמנים חומרי גלם, כדי לא לתת להיטלר עילה כלשהי לפתוח במלחמה נגד ברית המועצות, ושיכנע את עצמו, שיצליח לדחות את המלחמה נגד גרמניה, לפחות עד שנת 1943.

סטלין תכנן מן הסתם לצאת למלחמה כנגד השכן המאיים שלו, במועד שיתאים לו. אילו נכנסו הגרמנים למלחמת התשה מתמשכת כנגד הצרפתים והבריטים בחזית המערבית ב-1940, כפי שמוסקבה קיוותה שיקרה, אפשר  שהרוסים היו תוקפים את הגרמנים בעורפם, בתמורה לפרס טריטוריאלי כלשהו מצד בנות הברית[5].

עם נפילת צרפת והתפשטות מדינות הציר ב-1941, שאף סטלין לתקן את הקשרים הדיפלומטיים של ברית המועצות במזרח אסיה, במטרה לאבטח את גבולה המזרחי,  של ברית המועצות, וכדי לאפשר להם לרכז את כוחותיהם בזירה האירופית. היפנים, מצדם, היו שקועים במלחמת סין-יפן השנייה, וקשריהם הדיפלומטיים עם ארצות הברית הלכו והתדרדרו. הם שאפו לשפר את מצבם הדיפלומטי העולמי, וכן לאבטח את גבולם הצפוני במנצ'וקו (מנצ'וריה) מפני פלישה סובייטית. ב-13 באפריל 1941 נחתם במוסקבה הסכם ניטרליות, בן רוסיה ליפן, שהיתה התגשמות פחדיו הנוראיים ביותר של צ'יאנג קאי צ'ק. באותו יום חתמו הצדדים על הסכם נוסף, בו הכירה ברית המועצות בשליטה היפנית במדינת מנצ'וקו, ויפן הכירה בשליטה הסובייטית במונגוליה.

סטלין עצמו הופיע בתחנת הרכבת, כדי להיפרד מר החוץ היפני מצואוקה יוסוקה והכריז "שנינו אסייתיים". ערב הפלישה הגרמנית, נהיתה ברית המועצות החברה המבוקרת והמפוקחת ביותר בעולם. מנגנון הדיכוי שלה היה מפותח הרבה יותר משל הנאצים. שישה מיליון איכרים נספו במהלך תכנית התיעוש הכפוי של סטלין ומספר גדול מאד של חברים לדרך, הנאמנים לקומוניזם, נפלו קורבן לפרנויה של מנהיגם.

 מלחמת העולם

ב-22 ביוני 1941, בשעות הבוקר המוקדמות, פרצו כוחות הוורמאכט (הצבא הנאצי) לברית המועצות, במה שכונה "מבצע ברברוסה". המדינה לא היתה מוכנה לפלישה הגרמנית. סטלין התמכר כל כך לאשליית השלום עם גרמניה, עד שהתעלם בעקשנות ממידע שמסרו לו מדינות המערב ואף סוכניו שלו – ביניהם ריכרד זורגה[6] שפעל ביפן –  על תכניות ההתקפה של  גרמניה ולא נקט בהכנות צבאיות נאותות כדי להתמודד עם הגרמנים..

סטאלין כל כך הופתע עד שנכנס להלם ונעלם לשבועיים. ב-22 ביוני בשעה 12:15, שידר מולוטוב ברדיו, את ההודעה לציבור על פרוץ המלחמה. בימים שלאחר מכן נועד סטלין כמה פעמים, עם המפקדים המרכזיים של צבאו וקיבל כמה החלטות קריטיות. אחת החשובות שבהן, היתה להעביר את מתקני התעשייה מזרחה. המשטרה החשאית פתחה במבצע של הוצאות להורג והגליות סיטוניות של "אנשים שלא ניתן לסמוך עליהם" מקלטי הרדיו הפרטיים הוחרמו, כך שהציבור הרוסי הוגבל לחדשות שהושמעו דרך הרמקולים, במפעלים ובבניני ציבור.

עם נפילת מינסק ב-28 ביוני, לקה סטלין בהתמוטטות עצבים. הוא הפטיר: "נכשלנו. לנין השאיר בידנו פיקדון ואנו דפקנו אותו", ופרש לדאצ'ה שלו, בדיכאון עמוק, לא נמצא מי שיתפוס את מקומו. כשמשלחת מטעם הקרמלין, בראשות אנסטס מיוקויאן, באה לבקר אותו ב-30 לחודש, הוא שאל בנימה קודרת "למה באתם"? נראה שציפה להדחתו מהשלטון. במקום זאת, הפצירו בו אותם אנשים מבוהלים וכנועים שיחזור להנהיגם[7]. הוא התעשת והתחיל להנהיג.

ב-3 ביולי 1941, נאם סטלין לקהל הרוסי נאום הזכור היטב, שיש המשווים אותו לנאום "דם יזע ודמעות" של וינסטון צ'רצ'יל [8]. בנאום, שהתחיל בפניה הישירה, הבלתי אופיינית עד אז, "חברים, אזרחים, אחים ואחיות, לוחמי הצבא והצי! אני דובר אליכם, ידידי!", ביסס סטלין את מנהיגותו. סטלין הציג עצמו, לא כמנהיג קומוניסטי של מעמד הפועלים, ואת המלחמה, לא כשלב נוסף במלחמת המעמדות המרכסיסטית, כי אם הציג עצמו כלאומן רוסי, ממשיכם של קוטוזוב[9] וסובורוב[10],. את המלחמה הציג, כמלחמה לאומית רוסית. הוא השווה את היטלר לנפוליאון וקרא לבני עמו לנהל מלחמת גרילה ואדמה חרוכה בהיקף נרחב. הואיל ופטריוטיות נולדת במלחמה, חזה סטלין שהפלישה הזאת תחזיר אותו לחיים חדשים. הוא ציווה להנהיג גיוס עממי – "נרודניה אופולצ'ניה". המגויסים, גדודי מיליציה של בשר תותחים, היו אמורים להאט את התקדמותן של דיביזיות הפנצ'ר הגרמניות בגופם, בנשק קל, שכן לא היה להם שום דבר אחר[11]. לראשונה מאז 1918, הותר הפולחן הדתי והיה לכך משקל רב בהתאוששות הזהות הלאומית. עצירים שוחררו ממחנות הריכוז והפכו ל"גדודי עונשין" בקו החזית. לימים יתאר בוריס פסטרנק ב"ד"ר זיווגו", איך קידמו הכלואים בברכה את המלחמה. בנאומו בכיכר האדומה, עתר לקדושים והלוחמים של רוסיה הצארית[12].

לאחר מכן, נטל סטלין על עצמו שורה של תפקידים, החולשים על כל הצדדים, בהגנה על בריתה מועצות. שר ההגנה, יושב ראש הפיקוד העליון, יושב ראש המועצה לביטחון לאומי, יושב ראש נציבות התחבורה. ב-8 ביולי מינה את עצמו למפקד עליון של הצבא האדום, שמצבו שרשרת הפיקוד שלו היה בכי רע, בעקבות הטיהורים של שנות ה-30.  סטלין ניהל את תנועת הכוחות לא רק ברמה של גייסות (ארמיות), אלא ברמה של אוגדות (דיביזיות) בודדות[13].

בחודשים הראשונים של המלחמה, הוכה הצבא האדום מכה ניצחת. הגרמנים עמדו בשערי מוסקבה. בשלב קשה זה, כאשר הפלישה כבר העמיקה לתוככי רוסיה, וכמות הנפגעים התבררה, הפך פולחן האישיות שהיה עד אז מוכתב מלמעלה ומלאכותי, לתקווה של ממש, כי אם היה  אדם המסוגל להוציא את המדינה מן המצב שאליו נקלעה, זהו סטלין. הוא החל לנהל את המדינה ולארגן אותה למאמץ המלחמתי האדיר.

בשנים הקשות שבאו אחר כך, ריכך סטלין את משטר הדיכוי שלו, במטרה לגייס את רצונם של עמי ברית המועצות סביב המטרה המשותפת, הבסת האויב. לכן כונתה המערכה בשם  "המלחמה הפטריוטית הגדולה" ולא "המלחמה הסוציאליסטית הגדולה", או משהו דומה, משום, שהמטרה העיקרית היתה הדיפת הפלישה בכל מחיר. כך, בכוח המנהיגות והכריזמה שלו, הצליח סטלין ללכד מאחוריו את המוני החיילים והאזרחים להדיפת הפולש. זכורה האמירה: "נא רודינה – נא סטלין" (למען המולדת, למען סטלין").

מאז תחילת הפלישה, התקדמו הכוחות הגרמניים מאות קילומטרים לכיוון מוסקבה. מתקפתם על מוסקבה החלה בראשית אוקטובר 1941. לאחר 19 יום בלבד מתחילת המתקפה, הגיעו הגרמנים עד למרחק של כ-30 קילומטר ממוסקבה, ואז האטו התקדמותם לאור ההתנגדות הנואשת של הרוסים.

באוקטובר 1941 עמד הצבא הגרמני בשערי מוסקבה. ה-16 באוקטובר 1941, היה היום המסוכן ביותר במלחמה. הצבא האדום עמד בקרב הגנה נואש על העיר. אזרחים ופועלים גויסו על מנת להגן על העיר בגופם, בחפירת תעלות כנגד טנקים. נעשו הכנות להרוס את המתקנים והמפעלים החשובים במוסקבה. רבע מיליון אזרחים, רובם נשים, התחילו לעבוד בחפירת תעלות נגד טנקים בפרברים[14].

פקידים ממשלתיים, מקורבים לשלטון, וממשלת ברית המועצות יצאו מזרחה ברכבות. הממשלה יצאה באופן רשמי לעיר קויבישב, המצויה כ-800 ק"מ ממזרח למוסקבה, לאחר מבצע טיהור מטורף, בו הוצאו להורג "אלמנטים חתרניים", שהוחזקו בבתי הכלא. ארכיונים שלא היה ניתן להעבירם, הועלו באש. האספסוף בזז חנויות מזון ופקידי מפלגה השמידו את פנקסיהם והחלו להכין לעצמם מקומות מחבוא. סטלין עצמו נשאר במוסקבה, דבר שמנע התמוטטות. נוכחותו האישית ביום זה תיזכר כמפגן של מנהיגות ואומץ אישי. כנראה שסטלין נשאר מאותה סיבה שהניעה את היטלר לרכז בידיו את כול הסמכויות. הוא לא בטח בגנרלים וביקש להטיל פיקוח אישי על מהלכי המלחמה וגם על הטרור שהמשיך להשליט. כל מי שנתעורר ספק, ולו הקל ביותר, לגבי נאמנותו, טופל כאילו היה כלב שוטה. אסירים פוליטיים באזורים שבציר ההתקדמות הגרמני, נטבחו[15].

לפי הלוח הנהוג ברוסיה, חל יום המהפכה ב-6 בנובמבר. כשהגרמנים עמדו בשערי העיר נתכנסה עצרת "ערב יום המהפכה" , באולם גדול של הרכבת התחתית. באולם נכח קהל של מאות אנשים, פעילי מפלגה ואיגודים מקצועיים וחיילים.

סטלין נאום המכונה נאום "רוסיה הקדושה" בתחנת הרכבת התחתית במוסקבה "מייקובסקי" Meikovski)). בצעד תעמולתי מבריק, החזיר לעיר יחידות שהיו בדרכן לחזית ושיתף אותן במצעד המסורתי שהתקיים בבירה ביום השנה למהפכה הקומוניסטית.

בראשית נאומו תיאר סטלין את המצב הקודר ופירט את מספרי אבדות הרוסים בארבעת חודשי הלחימה; 700,000 הרוגים, 378,000 נעדרים ו-1,020,000 פצועים. בהמשך מנה סטלין את אבדות האויב והגזים במספרי האבדות, כנראה כדי להוכיח את טענתו על כישלון מלחמת הבזק הגרמנית. בהמשך עבר לדברי עידוד לעם הרוסי, ואמר כי העורף הרוסי מוצק מאי פעם, וכי כל מדינה אחרת שהייתה מאבדת שטחים נרחבים כאלה הייתה מתמוטטת. סטלין עבר לתאר את מצבם של הגרמנים הלוחמים בשטח אויב הרחק מבסיסי האספקה שלהם, הנמצאים באיום מתמיד מצד הפרטיזנים, והמשיך, על פי הציטוט של אלכסנדר ורט (Alexander Werth)   [16]: "צבאנו לעומת זאת, נלחם בתוך סביבתו הוא, ונתמך ללא הרף על ידי העורף, באספקת כוח אדם ומזון… הגנת מוסקבה ולנינגרד הוכיחה….כי באש מלחמת המולדת הגדולה מחושלים חיילים, קצינים, טייסים, תותחנים, צוותי טנקים ומלחים חדשים… אשר יהיו מחר לאימת הצבא הגרמני" וסיים: "לחיי הצבא האדום שלנו! לחיי מולדתנו המהוללת! מטרתנו צודקת, לנו הניצחון"[17].

עם זאת, המצב המשיך להיות גרוע. הפלישה הגרמנית המשיכה. מסביב לעיר לנינגרד הודק מצור שמנע העברת מזון וציוד, וגרם לרעב שבו נספו מיליונים. באוקראינה כותרו כוחות גדולים של הצבא האדום, והושמדו.

האבדות הסובייטיות היו עצומות. ב-1941 ספגה רוסיה 27.8% מכלל האבדות שלה במלחמה. אך ב-1942, האבדות בחרקוב, בקרים  ובחצי האי קרץ' (קרים), היו גדולות יותר. אם נוסיף לכך את הקרב על סטלינגרד, כלל האבדות באותה נשה הגיע ל-28.9% מאבדות המלחמה. סטלין למד לקחים חיוניים: הוא התחיל להעביר את הסמכות לקבל החלטות צבאיות, לידי גנרלים מנוסים. הכושלים יותר הודחו. כלי הנשק שייצרו מפעלי התעשייה, מעבר להרי אורל, החלו להגיע ליחידות. עוצמת הכוחות הסובייטים החלה לעלות, בעוד עוצמתם של צבאות הציר, הלכה ונשחקה.

כעבור שנה וחצי, נבלמה ההתקדמות הגרמנית סמוך לסטלינגרד, העיר שבה השיג סטלין את הישגו העיקרי במלחמת האזרחים. לאחר הקרב על מוסקבה, ולאחר מתקפה גרמנית נוספת בדרום, בקיץ 1942, שבה איבדו הרוסים שטח נרחב נוסף, החל הגלגל להתהפך. קרב סטלינגרד, וקרב קורסק הביאו את התקווה לניצחון במלחמה.

הניצחון הרוסי בפברואר 1943, בקרב סטלינגרד, היה נקודת מפנה במלחמה. הוסר האיום הקיומי והחרדה לתוצאות המלחמה. בברית המועצות החלה לנשב רוח אופטימית  למרות זאת היו עתידות לחלוף עוד כשנתיים וחצי עד הניצחון הסופי. אל התעמולה הרשמית, שעד אז דיברה על המורשת הלאומית הרוסית, חזרה המילה "סובייטית" ותפסה את מקומה מחדש. הודגשה העובדה, כי הניצחון בסטלינגרד, לא היה ניצחון הגבורה הרוסית, אלא פרי ניצחונו של הארגון הסובייטי והמפלגה הקומוניסטית. בעקבות הניצחון האדיר מנגנון התעמולה של המפלגה את דמותו של סטלין ונולדה האגדה על "גאוניותו הצבאית".

לאחר הניצחון בקרב קורסק ביולי 1943, אשר בעקבותיו באה התקדמות רוסית מהירה בחזית ארוכה אל הדנייפר ואף מעבר לו, גבר הביטחון בתוצאות החיוביות של המלחמה, אף שהניצחון הרוסי היה רחוק, ולימים התברר, שתבע עוד כמיליון קורבנות בנפש[18]. לנינגרד הופגזה עדיין על ידי הגרמנים, אך במוסקבה כבר שררה אווירת ניצחון. סטלין הפגין בגדול ובעוצמה רבה את נטיותיו הלאומניות הקיצוניות, למען "רוסיה הגדולה", דבר שגרם לכמה משקיפים זרים להרחיק לכת עד לדיבורים על "חזרה לצאריזם".

בין אותם גילויים מנה ורט את סרטו של סרגיי אייזנשטיין "איבן האיום", שהופק בשנת 1943, על פי פקודה מפורשת של סטלין, אשר תיאר את הצאר בונה מוסקבה, האכזר אך הנבון, כמבשרו של סטלין. כמו כן הזכיר ורט בין אותם גילויים את הקמתם של תשעה "בתי ספר על שם סוברוב", בתי ספר לפרחי קצונה, כדוגמת בתי הספר לצוערים של התקופה הצארית, שנועדו ליצור מעין כת עילית של קצינים. בראשית שנת 1944, הותאמו להמנון הישן של המפלגה הקומוניסטית, מילים חדשות לאומניות-סטליניסטיות והוא הפך להיות המנונה של ברית המועצות במקום "האינטרנציונל".

בהמשך המלחמה נטש סטלין את המאבק בכנסייה, וזאת כפי שהוצהר "למען אחדות לאומית מוחלטת". מספר המבקרים בכנסיות גדל בצורה בולטת. בליל חג הפסחא של 1943, רחובות שלמים במוסקבה שליד כשלושים הכנסיות שבעיר המו אדם. בספטמבר אותה שנה נועד סטלין בקרמלין, עם שלושת המטרופולינים של הכנסייה  באוקטובר הוכרה הכנסייה כנציגתה הרשמית של הנצרות האורתודוקסית. התהליך היה דו-צדדי והכנסייה האדירה את כבודה של הממשלה הסובייטית. התהליך שירת גם את יחסיה של ברית המועצות עם בעלות בריתה המערביות[19].

למעלה משנתיים נוספות נדרשו לצבא האדום להתקדם מפרברי לנינגרד בצפון ומסטלינגרד שבמזרח, עד שיחידותיו הקדמיות עמדו על חורבות בונקר הפיקוד של היטלר וחיילי הצבא האדום נפגשו עם חיילי בנות הברית. סטלין הנהיג את ברית המועצות לניצחון, אך במחיר נוראי של חיי אדם.  מעריכים שמדובר ב-26  מיליון קורבנות.

לקראת סיום המלחמה, בסוף שנת 1944, כאשר הפולשים סולקו כבר מאדמת ברית המועצות והצבא האדום המשיך להתקדם במזרח אירופה, הייתה בעם הרוסי הרגשת גאווה והרגשת הישג עמוקה מאד. בהמשך,  כאשר הצבא האדום נכנס לגרמניה, נלחם על ברלין ולבסוף היטלר התאבד, העיר נכבשה וגרמניה נכנעה, אחזה בעם שמחה המונית.  שניים או שלושה מיליוני אנשים מילאו את הכיכר האדומה, את גדות נהר מוסקבה. הם רקדו ושרו וחיבקו ונישקו כל חייל וכל קצין שנקרו בדרכם. מן הפופולריות העצומה ממנה נהנה הצבא הפיק גם סטלין תועלת והוסיף לשמו את התואר "גנרליסימו", אך רגשות הגאווה והאופטימיות של העם הרוסי עם סיום המלחמה, חלפו עד מהרה, ובמקומם באו שנים של אכזבה ותסכול.

סטלין, שלא ידע כמעט דבר על הגנה מעומק השטח, דחה את רעיון הנסיגה האסטרטגית. עמידתו על החזקת כל פיסת שטח, עד טיפת הדם האחרונה, גם כאשר ארמיות שלמות היו בסכנת כיתור, הביאה להשמדתם של כוחות רבים. אחרי הקרבות הראשונים, הוצאו להורג אלפי קצינים וחיילים, שנחשבו לאשמים בניהול ככושל של הכוחות או בפחדנות. ביניהם מפקד החזית המערבית דימיטרי פבלוב. סטלין הגיב בעונשים חמורים לכול תופעה של כניעה או עריקות. המסמכים הרשמיים מדווחים על 168,000 אזרחים סובייטים נידונו למוות והוצאו להורג באשמת פחדנות או עריקות. מעריכים שבסך הכול, כ-300,000 חיילים רוסים נהרגו בידי מפקדיהם הישירים. יותר ממספר החיילים הבריטיים שנהרגו בכל הקרבות, בכול המלחמה[20].

מאפיין אחר של המלחמה הכוללת, היה גירושם של מיעוטים, שנאמנותם הוטלה בספק בעיני השלטונות. סטלין עסק בהנדסה חברתית מגננית, בקנה מידה שנפל ביומרתו, רק בשיעור שולי מתוכניותיו הפרועות של היטלר. 1,650000 גרמנים, תושבי הרפובליקה הגרמנית האוטונומית "וולגה" גורשו לסיביר. קוריאנים פונו מהמזרח הרחוק של רוסיה, לאסיה התיכונה. אחריהם הגיע תורם של עממים שלמים אחרים: צ'צ'נים, אינגושים, הקאראצ'אים של צפון הקווקז, הקלמיקים של צפון מערב הים הכספי, הטטרים של חצי האי קרים. כמה פשעים מסוג זה בוצעו גם לאחר חלוף הסכנה הגרמנית. כך למשל, הצ'צ'נים נעקרו מארצם בפברואר, 1944[21].

מבחינת מדיניות החוץ, היו אלו מעצמות המערב שלא היססו להושיט יד לסטלין בצרתו. היה זה וינסטון צ'רצ'יל, שנשא נאום בפרלמנט, בו אמר כי, על אף שבמשך עשרים וחמש שנים לא היה מתנגד חריף ממנו לקומוניזם, ואינו חוזר בו מאף מילה,  הרי שכעת המדובר במלחמתו של העם הרוסי, עם של איכרים ופועלים, אל מול כוח נאצי, הבא עליהם לשעבדם ולהשמידם. במלחמה זו חובתם של העמים הדמוקרטיים לתמוך במותקף כנגד התוקפן. בנאום זה החלה ברית שנמשכה עד סוף המלחמה. יחד עם זאת, הבריטים ולאחר מכן האמריקאים, נתקלו בקשיים לשתף פעולה עם אנשיו של סטלין. כותבים אמריקאים נוהגים להדגיש את הפן הזה בהנהלות מול הסובייטים, כנראה בהגזמה.

למרות זאת, במשך שנים זרמה לברית המועצות, מבריטניה ומארצות הברית  אספקה – נשק, תחמושת, ציוד רפואי ומזון, באמצעות שיירות שעשו דרך קשה ומסוכנת עד ארכנגלסק שבים הצפוני. לאספקה זו היה חלק ניכר בעמידתה של ברית המועצות כנגד התוקף. הסיוע המערבי ניתן ללא התניות והועבר ישירות לאוטוקרטיה של סטלין. הוא מעולם לא נשאל מה עשה בו. לעם הסובייטי לא ניתן שום מידע על עצם קיומו.[22].

בעלי בריתו המערביים של סטלין, העריכו מאד את הנחישות שלו ואת היכולת ללכד את ברית המועצות סביב המטרה.  סטלין, מצדו, חשב על המפה האירופית לאחר המלחמה. אופיינית היא פקודתו לצבא האדום לעצור את התקדמותם מערבה, במבואות ורשה, למשך כמה חודשים, עד שיסיימו הגרמנים, לדכא את המרידה הפרו בריטית של המחתרת הפולנית, אשר פרצה שם בחודש ספטמבר 1944, בראשותו של הגנרל הפרו מערבי בור-קומורובסקי[23]. הטענות הפולניות ביחס להתנהגות הנהגת ברית המועצות והצבא האדום במהלך המרד, עדיין מעוררות מחלוקת עד לימינו. יש הטוענים כי הסיוע הרוסי למורדים, לא היה רחב די הצורך והקשה על הצלחת המרד.

אין ספק שסטלין לא רצה בהצלחת המרד, ובשחרור בירת פולין על ידי "צבא המולדת", הנאמן לממשלה הפולנית הגולה ("ממשלת לונדון") הפרו-מערבית. הצלחה כזו הייתה מחזקת את הלגיטימציה הבינלאומית של ממשלת לונדון, כממשלה החוקית של פולין, ומקשה על השגת היעד של הקמת ממשלה קומוניסטית בפולין, והפיכתה למדינת חסות של ברית המועצות. הצבא הסובייטי יכול היה להגיש למורדים בוורשה סיוע הרבה יותר משמעותי, בוודאי בשלבים המאוחרים של המרד, והעובדה שהסיוע הסובייטי היה מצומצם ביותר, נבעה ממניעים פוליטיים של ההנהגה הסובייטית.

גם בימי המלחמה נמשך הטרור הפנימי. ב-1941 רצח המשטר הזה יותר אנשים משרצחו הנאצים. בימי המלחמה בלטה עריצותה של המדינה הסובייטית, כמו החרמת כל מקלטי הרדיו הפרטיים או ההוצאות להורג בפינות הרחוב של אזרחים החשודים כבוגדים…..

ברחבי ברית המועצות גויסו מתנגדים פוליטיים לגדודי עונשין, שקיבלו משימות כפינוי שדות מוקשים, והסתערויות חסרות תוחלת. גדודים של נקוו"ד. הוצבו בעורפם של הכוחות הלוחמים על מנת למנוע נסיגה, באמצעות ירי בנסוגים. סטלין קבע עיקרון: אסור לחיילי הצבא האדום להיתפש חיים. הוא לא יכול היה להעלות על הדעת אפשרות שחייליו ייסוגו וייכנעו; תפקידם היה להתקדם, להרוג ולמות. באוגוסט 1941, הודיע סטלין ששבויי מלחמה סובייטים יחשבו לעריקים ומשפחותיהם יאסרו וכשנפל בנו שלו בשבי הגרמנים, הורה לאסור את כלתו. אולם דווקא העריצות הזאת של תפישת המתקפה, בתכנון הצבאי הסובייטי, היא שגרמה לחיילים רבים כל כך ליפול בשבי. מפקדים סובייטים פחדו להורות על נסיגה, כדי שלא תוטל בהם אשמה אישית (והם יוצאו להורג). כך אירע שחייליהם החזיקו בעמדות זמן רב מדי, עד שכותרו ונפלו בשבי[24]. ברגע שנכנעו, נדהמו השבויים הסובייטים מאכזריות שוביהם. יש הטוענים, כי ביחס הנורא כל כך של הגרמנים כלפי השבויים הסובייטים, נועד להבטיח שהחיילים הגרמנים יפחדו מיחס דומה בשבי הסובייטים ולכן יילחמו בחירוף נפש, כדי שלא ליפול חיים בשבי האויב[25]. החוזרים מן השבי "סומנו", ונשלחו לרוב לחינוך מחדש במחנות במזרח. בנו של סטלין, יעקב, היה טייס שנפל בשבי. נאמן לגישתו, סירב סטלין להצעות לשחררו עבור שבויים גרמנים בכירים, עד שיעקב נרצח על ידי הגרמנים במהלך ניסיון בריחה.

מברית למלחמה קרה

סטלין החליט שלא להגיע לוועידת קזבלנקה, שהתקיימה בינואר 1943, משום שלא רצה לעזוב את רוסיה הנאבקת במצור הגרמני המתמשך ובחורף הקשה. אבל השתתף בוועידות המלחמה של טהרן[26], יאלטה ופוסטדאם[27], כשווה למנהיגי בריטניה וארה"ב.

לוועידת יאלטה[28] , שהתקיימה לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, מ-4 עד 11 בפברואר 1945, נועדה לדון במצב השלום שיגיע אחרי המלחמה, הגיע סטלין כשהוא מוכן, בשיא כושרו הפיסי והמנטלי. הוא רצה לדאוג לכך שכניסתו למלחמה נגד יפן, תבטיח לו שליטה בצפון סין. הוא ידע כי כניסתו למלחמה תזכה אותו בהכרת תודה מצד ארצות הברית ובכך תחזק את מעמדו באירופה. בנוסף הוא רצה לדחוק את שאלת פולין, כדי שברית המועצות תוכל לבסס את מעמדה שם, דבר שהיה חשוב ביותר לסובייטים. לאותה ועידה הגיע נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, כשהוא חולה ומותש. התוצאה היתה, שעם סיום המלחמה שלטה למעשה ברית המועצות באירופה המזרחית, כשהיא מקימה משטרי בובות קומוניסטיים במזרח גרמניה, פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, ובולגריה. סטלין היה המרוויח העיקרי מהוועידה. היה זה צ'רצ'יל שטבע את הביטוי כי "מסך הברזל ירד על מזרח אירופה". עם זאת היו אלו החלטות הועידה אשר אפשרו את הקמת ארגון האומות המאוחדות.

סטלין שאף להבטיח לברית המועצות דומיננטיות במזרח אירופה ובמרכזה, באזורים שנכבשו או עתידים היו להיכבש על ידי הצבא האדום בדרכו לפולין. אי ההסכמות בסוגיות הללו הביאו בהדרגה לפירוק הברית עם המערב.

ב-5 באפריל 1945 הודיעה ברית המועצות לשגריר יפן במוסקבה, על התנערותה מהסכם הניטרליות, אולם היפנים טענו שההסכם תקף עד אפריל 1946, ולכן נותר ההסכם על כנו. עם זאת, ב-9 באוגוסט, שלושה ימים לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה וביום בו הוטלה פצצת האטום על נאגאסקי, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן וכוחותיה פלשו  למנצ'וריה, בתואנה שהיא נוקמת על ההפסד במלחמת רוסיה – יפן ב-1905.  בכך קיימה ברית המועצות את הבטחתה לבעלות הברית שנתנה בוועידת יאלטה, להצטרף למלחמה נגד יפן, חודשיים עד שלושה חודשים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה באירופה.

בוועידת פוטסדאם (לאחר כניעת גרמניה), כבר בא לידי ביטוי המתח הגלוי בין שתי מעצמות העל. לנציגי המעצמות – וינסטון צ'רצ'יל (אשר הוחלף ב-28 ביולי על ידי ממשיכו קלמנט אטלי, לאחר שהפסיד בבחירות בבריטניה), סטלין והארי טרומן (ארצות הברית) – היה ברור כי בשאלות העיקריות לא ניתן להגיע להסכם, וכי יש להשאירן פתוחות. סטלין, שכוחותיו שלטו כבר בכל מזרח אירופה, הבין כי שום גורם לא יוכל לדחוק אותו ממעמדו. הוא זעם על הפסקת הסיוע האמריקני, ועל נוכחות הצבא האמריקני במערב ברלין, בתוך שטח הכיבוש של הצבא האדום. סטלין האמין כי רק יד נוקשה תוכל לכופף את עמדת טרומן ואטלי, ואכן גם ועידת פוטסדאם, כמו ועידת יאלטה, הייתה ניצחון מובהק לסטלין. המערב עדיין לא היה מודע לכוונותיו של סטלין (מלבד וינסטון צ'רצ'יל, שהביע בפומבי את דעותיו על סטלין). למרות זאת, יש היסטוריונים שטוענים כי מטרתה של פצצת האטום השנייה שהוטלה על נגסאקי לאחר סיום הוועידה, הייתה איתות לברית המועצות, כתוצאה מהדיונים.

ברית המועצות הוכרה כמעצמת-על ולאחר המלחמה הפיצה את השיטה הקומוניסטית במדינות מזרח אירופה. כדיפלומט במלחמת העולם ואחריה עלה סטלין על בני בריתו הבריטים והאמריקאים. כתוצאה מכך נתמלאה לאחר המלחמה אחת משאיפותיה העיקריות של ברית המועצות ולאורך גבולה קמו מדינות עצמאיות להלכה וכפופות לה למעשה. מנקודת מבט סובייטית, היתה זו חגורה אסטרטגית, שנועדה להגן עליה מפני התקפות מהמערב, כפי שאירעו מתקופת נפוליון ועד לפלישה הגרמנית במלחמות העלום הראשונה והשנייה. "מסך הברזל" הפריד עתה בין אירופה המזרחית לבין שאר העולם.

לקריאה נוספת:

יצחק דויטשר, סטלין: ביוגרפיה פוליטית, כתבים, 1951.

אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 – 1945, הוצאת מערכות, 1968

ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, עם עובד, 2006

מרק פרו, שבעה גברים במלחמה, דביר, 2010

טימותי סניידר, ארצות דמים: אירופה בין היטלר לסטלין, הוצאת כתר, ירושלים, 2012.

לואיס פישר, יוסף סטאלין – חייו ומותו, , 1953.

י. דויטשר, סטאלין – ביוגרפיה פוליטית, , הספרייה המובחרת לעם, 1953.

מילובן ג'ילס, שיחות עם סטאלין, עם עובד, 1962.

Leon Trotsky, Stalin: An Appraisal of a man and his Influence, New York, 1946

הערות

[1] . מקסים ליטבינוב  נולד בשם מאיר חנוך וולך-פינקלשטיין, בעיר ביאליסטוק (אז בתחומי האימפריה הרוסית, כיום בפולין), למשפחה יהודית אמידה.

בשנת 1898 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (בעתיד – המפלגה הבולשביקית), שהיתה גוף מהפכני ומחתרתי.  עסק בתעמולה קומוניסטית בקרב הפועלים במזרח אוקראינה. בשנת 1901 נעצר על ידי המשטרה, נשפט ונידון למאסר ממושך. בשנת 1902, עם עוד 11 חברים, הצליח לברוח מהכלא בקייב ולהימלט לשווייץ. ב-1914 עבר לבריטניה.

לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה מונה לנציג דיפלומטי בבריטניה. לאחר חזרתו החל לעבוד במשרד החוץ הסובייטי. בשנים 1921–1930 שימש סגן שר החוץ ולאחר מכן מונה לתפקיד שר החוץ של ברית המועצות. במהלך שנות פעילותו בתפקיד זה הביא לכינון יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית ולקבלת ברית המועצות לארגון חבר הלאומים.  בשנת 1939 הוחלף בתפקידו על ידי ויאצ'סלב מולוטוב ופרש משירות החוץ.

בשנת 1941, לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות, חזר לשירות. מונה לתפקיד סגן שר החוץ ובמקביל (עד שנת 1943) היה גם שגריר ברית המועצות בארצות הברית. בשנת 1946 פרש ליטבינוב סופית מהשירות במשרד החוץ.

נפטר בשנת 1951 במוסקבה ונקבר בבית העלמין נובודוויצ'י (ע לפי ויקיפדיה).

[2] טימותי סניידר, ארצות דמים. אירופה בין היטלר לסטלין, הוצאת כתר, ירושלים, 2012, עמ' 137

[3] ארצות הדמים, עמ' 179-180

[4] John Lukacs , The Last European War: September 1939 – December 1941,, 2001

Pp, 58-59.

[5] ממק סהייסטיגס, נפתחו שערי הגיהינום, מלחמת העולם השניה, 1945-1939, מודן, בן שמן, 2015, עמ'167-168.

[6] . רִיכַרְד זוֹרְגֶה ( Richard Sorge;‏ 1895 –1944) היה קצין מודיעין סובייטי, שפעל טרם ובעת מלחמת העולם השנייה, כסוכן סמוי שעבד כעיתונאי גרמני בגרמניה הנאצית ובאימפריה היפנית. ב-6 בספטמבר 1933 הגיע ליפן כעיתונאי. הוא בנה שם רשת ריגול והצליח להתברג לצוותו של שגריר גרמניה ביפן אויגן אוט. תרומתו הגיעה לשיאה ב-1941, כשלמד דרך קשריו עם השגרירות הגרמנית על תוכניות הנאצים לפלישה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 במבצע ברברוסה, אך מפעיליו בברית המועצות התעלמו מהאזהרה. באוגוסט 1941, דיווח זורגה לקרמלין כי היפנים מעדיפים לתקוף באוקיינוס השקט ובדרום מזרח אסיה, ולא לבצע מתקפה על ברית המועצות מכיוון מזרח ממנצ'וריה. על סמך מידע זה, העביר סטלין עתודות של אוגדות מסיביר וממזרח ברית המועצות לאזור מוסקבה, דבר שהכריע לבסוף את הקרב על מוסקבה ומנע את כיבושה בידי הצבא הגרמני. זורגה נחשף על ידי היפנים וב-7 בנובמבר 1941 נאסר באשמת ריגול. לאחר שהסובייטים התנערו ממנו וסירבו שלוש פעמים להחליפו בעסקת חילופי אסירים, בטענה כי אינו מוכר להם, הוציאו היפנים את ריכרד זורגה להורג בתלייה ב-7 בנובמבר 1944. עשרים שנה לאחר מותו, ב-1964, הוכרז זורגה על ידי הסובייטים כגיבור ברית המועצות והוענקה לו דרגת קולונל בצבא האדום ואף הוצא בול דואר לזכרו.

[7] נפתחו שערי הגיהינום, עמ' 177.

[8]  דם, יזע ודמעות (במקור האנגלי: Blood, Toil, Tears and Sweat) הוא נאום שנשא וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בפני בית הנבחרים הבריטי של הפרלמנט הבריטי ב-13 במאי 1940, במהלך הימים הראשונים של הניצחון הגרמני על צרפת, ועל חיל המשלוח הבריטי. באותה העת הגרמנים גרשו את בעלות הברית מנורווגיה והחלו במתקפה אדירה, על הולנד, בלגיה, לוקסמבורג וצרפת.

.כמעט מאה שנה קודם לכן, ב-2 ביולי 1849, נשא ג'וזפה גריבלדי נאום לכוחותיו בטרם עלו על רומא, ובו מוטיבים דומים למדי, לפיהם הוא מציע להם אך רעב, צמא, צעדות מאומצות, קרבות ומוות. ייתכן שאלה עלו בזיכרונו של צ'רצ'יל, והוא השתמש בהם, במודע או שלא במודע.

[9] . הנסיך מיכאיל אילריונוביץ' קוטוזוב (1745 – 1813) היה מצביא רוסי. גיבור קרב "המלחמה הלאומית".

-22 ביוני 1812 פלש נפוליאון לרוסיה, בראש צבא ענק שמנה 700,000 חיילים. מפקד הצבא הרוסי, מיכאיל ברקלאי דה טולי, נקט בטקטיקה של  נסיגה תוך השארת אדמה חרוכה לצבא נפוליאון המתקדם, תוך כדי קרבות קטנים בכוחות צרפתים תועים ומזדנבים. טקטיקה יצרה תרעומת בקרב הצבא הרוסי, ודרמה להחלפתו בקוזוטוב הקשיש,  ב-20 באוגוסט 1812. לאחר שהמשיך זמן-מה באסטרטגיית הנסיגה של ברקליי, בחר לבסוף קוטוזוב  להתעמת עם צבאו של נפוליאון ו ב-7 בספטמבר, התנגשו בקרב בורודינו, שנחשב כקרב המתועד הגדול ביותר בהיסטוריה עד לאותה עת. מעריכים 300000 איש , מכל צד, נטלו בו חלק. האבדות בכל אחד מהצדדים היו קרוב לרבע מסדר הכוחות. לאחר הקרב שהסתיים ללא הכרעה, החליט קוטוזוב לחזור לטקטיקת הנסיגה של דה טולי והשארת אדמה חרוכה. הצעד החריף ביותר שבוצע במסגרת מדיניות זו היה פינוי העיר מוסקבה מתושביה ושריפה מכוונת של העיר עד ליסוד, וכל זאת על מנת למנוע מנפוליאון וצבאו  להפוך את העיר האסטרטגית לבסיסם. הצבא הצרפתי, מוכה קור ורעב, נאלץ לשוב על עקבותיו כחודש לאחר שהגיע לעיר.

הצבא הצרפתי יצא ממוסקבה ב-19 באוקטובר וניסה תחילה לנוע לכיוון דרום רוסיה במטרה למצוא שם אספקה, אך קוטוזוב שמע על כך מבעוד מועד וחסם את נפוליאון בקרב מאלויארוסלאבץ. מרגע זה נמצא נפוליאון בנסיגה מתמדת לכיוון מערב, כאשר קוטוזוב כל הזמן מאיים עליו בכיתור. בסופו של דבר גורש נפוליאון מרוסיה ושארית צבאו הושמדה כמעט כליל בקרב ברזינה.

בעקבות הדיפת הכוחות הפולשים מרוסיה, זכה קוטוזוב לעיטור גאורגי הקדוש מדרגה ראשונה ולדרגת הפילדמרשל ונחשב לגיבור העם הרוסי עד היום.

[10]  אלכסנדר ואסילייביץ' סובורוב  (1729 או 1730‏ – 18 במאי 1800) היה מצביא רוסי מהולל, אשר רכש תהילה כמי שלא הפסיד אף קרב בחייו.

במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) אשר במקביל אליה לחמה רוסיה גם נגד פולין, הביס הבריגדיר סובורוב את הפולנים והעות'מאניים במספר קרבות חשובים וזכה בשל כך לעיטורים ולקידומים נוספים – עד לדרגת גנרל. על אחת מפעולותיו העצמאיות הוא נידון למיתה, אך יקתרינה הגדולה חננה אותו באמרה ש"את המנצח לא שופטים".

בשנת 1787 פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1787–1792. במלחמה זו הופקד סובורוב בהתחלה על אזור שפך הדנייפר החשוב והצליח בכוחות קטנים מאלה של יריביו לסכל ניסיון נחיתה עות'מאני במהלך קרב קינבורן. בשנת 1789, ניצח בשני קרבות חשובים: קרב פוקשני וקרב רימניק. בקרב פוקשאני, שהתרחש ב-21 ביולי, הביס סובורוב עם 25,000 חיילים רוסים ואוסטרים (אוסטריה לחמה אז לצד רוסיה) צבא של 30,000 עות'מאניים,

בקרב רימניק, שהתרחש ב-10 בספטמבר 1789, ניצבו 25,000 רוסים ואוסטרים מול צבא של 100,000 עות'מאניים. כאות הוקרה על קרב זה קיבל סובורוב את "צלב גיאורגי הקדוש דרגה 1" – העיטור הצבאי הגבוה ביותר של רוסיה, את התואר "רוזן רימניק" מקיסרית רוסיה ואת התואר "רוזן של הקיסרות הרומית הקדושה" מקיסר אוסטריה. בזכות ניצחונו על הצרפתים במערכה באיטליה בשנת 1799 קיבל את התואר "נסיך איטליה".

[11] אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה" , ידיעות אחרונות, תל אביב, 2012, עמ' 218-191.

[12] פול ג'ונס, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 ועד לשנות התשעים, הוצאת דביר, תל אביב, 1995.

[13] נפתחו שערי הגיהינום, עמ' 177.

[14] שם, עמ' 180

[15] היסטוריה של הזמן המודרני, עמ' 340.

[16]  אלכסנדר ורט (1901 –1969) היה עיתונאי, סופר וכתב צבאי בריטי ממוצא רוסי שתיעד את ברית המועצות במלחמת העולם השנייה.

[17] Alexander Warth, Russia at War, 1941–1945: A History

[18] . המערכה סביב בליטת קורסק (שהשלב הראשון שלה ידוע גם בשמו הגרמני "Operation Zitadelle", "מבצע מצודה") התחוללה בחודשים יולי ואוגוסט 1943 בין הצבא הסובייטי לבין צבא גרמניה הנאצית, והייתה אחת המערכות המכריעות בחזית המזרחית בפרט, ובמלחמת העולם השנייה בכלל. קרב קורסק נחשב גם לקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה, מכיוון שהשתתפו בו 6,000-8,000 כלי רכב משוריינים משני הצדדים  (Glantz & House. The battle of Kursk, university of Kansas press, 2004).

[19] אלכסנדר ורט סיפר כי שמע מהשגריר הבריטי במוסקבה כי בפגישתו עם סטלין בסוף שנת 1944 אמר לו הלה כי "לפי דרכו שלו, אף הוא מאמין באלוהים. השגריר הוסיף "אני מעז לומר כי דברים אלה נאמרו מן השפה ולחוץ, אולם אין ספק כי יש משמעות בעצם העובדה שסטלין ראה להעיר הערה כזאת לפני."

[20] נפתחו שערי הגיהינום, עמ' 177-178

[21] היסטוריה של הזמן המודרני, עמ' 339-340

[22]  שם, עמ' 341

[23] . מרד ורשה היה התקוממות כושלת של המחתרת הפולנית נגד צבא הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה, שקיבלה את שם הקוד "מבצע סופה". דיכוי המרד על ידי הצבא הנאצי היה אכזרי ביותר, ובמהלכו נהרגו לפחות 200 אלף אזרחים פולנים והעיר ורשה נחרבה כמעט כליל. המרד החל ב־1 באוגוסט 1944 ה צבא המולדת (Armia Krajowa) הפולני, ניסה לשחרר את בירת פולין, ורשה, מהכיבוש הנאצי, לפני הגעת כוחות הצבא האדום אל העיר. הכוחות הפולניים בוורשה נכשלו בניסיונם להשתלט על נקודות מפתח בעיר ועל הגשרים על נהר הוויסלה, וניהלו קרב נואש נגד כוחות נאציים עדיפים עד שהוכרעו סופית ב-2 באוקטובר, לאחר 63 ימים של לחימה. עם סיום הלחימה פתחו הנאצים בהרס שיטתי של מבנים בוורשה שעדיין נותרו שלמים עם תום הקרבות וגירשו רבים מתושבי העיר

[24] Catherine Merridale, Ivan's War: Life and Death in the Red Army, 1939-1945 , p. 28

[25] Omer Bartov,  Hitler's Army, Soldiers, Nazis, and War in the Third Reich, p. 87

[26] . ועידת טהראן, שבה נפגשו לראשונה צ'רצ'יל ורוזוולט עם סטלין, נערכה בין 28 בנובמבר ל־1 בדצמבר 1943 בטהראן, איראן. חשיבות הוועידה הייתה בעצם כינוס שלושת המנהיגים של המעצמות המובילות את המלחמה בגרמניה. הוועידה נערכה תחת אבטחה כבדה ביותר וחשדנות בין הצדדים. בוועידה אושרה התוכנית לפלישה לנורמנדי כדי לפתוח "חזית שנייה" באירופה, חזית שתאלץ את גרמניה להעביר כוח אדם ומשאבים למערב אירופה ובכך תושג הקלה לצבא האדום. בזמן הוועידה נלחמו בעלות הברית על אדמת איטליה במה שנקרא מלכתחילה החזית השלישית. לבסוף הוחלט שהחזית העיקרית תהיה בצרפת במבצע "אוברלורד" – הפלישה לנורמנדי, תוך כדי נחיתה סימולטנית בריביירה הצרפתית

[27] . ועידת פוטסדאם היא התכנסה ב-17 ביולי 1945 בארמון צציליינהוף בעיר פוטסדאם על אדמת גרמניה הכבושה, לא רחוק מברלין. מועד פתיחת הוועידה היה תשעה שבועות אחרי כניעת גרמניה, בשעה שארצות הברית עדיין נלחמה ביפן. הוועידה ננעלה ב-2 באוגוסט. ארבעה ימים לאחר הנעילה הטילה ארצות הברית פצצת אטום על העיר הירושימה, לאחר שבמהלך הוועידה פרסמה ארצות הברית אולטימטום.

[28] . ועידת יאלטה התקיימה בהשתתפותם של מנהיגי ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וברית המועצות: רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין. כאשר התברר שבעלות הברית עומדות לנצח במלחמה התעוררה השאלה לגבי חלוקת השטחים ואזורי ההשפעה בין המדינות המנצחות. הוועידה נועדה למצוא פתרון לבעיה זו. הוועידה התקיימה בארמון הקיסרי לשעבר ביאלטה שבחצי האי קרים שבברית המועצות. כבר בקיץ 1944 חילקו ביניהן ברית המועצות והממלכה המאוחדת את אזורי ההשפעה בבלקן. בוועידת יאלטה הועלתה בעיקר השאלה בקשר לגבולותיה של פולין. סטלין תבע שגבולה המזרחי של פולין יהיה כמו ב-1941, וחלקה הצפוני של פרוסיה המזרחית יסופח לברית המועצות, ופולין, כתמורה על אובדן שטחים במזרח, תפוצה בשטחים ממערב לה. כל הצדדים הגיעו להסכם שגבולותיה הסופיים של פולין יקבעו סופית בוועידת השלום, אך לכאורה היה ברור לכל הצדדים שברית המועצות תקבל את רצונה, ולזאת הסכימו רוזוולט וצ'רצ'יל מפאת העובדה שהשטחים הנידונים כבר היו בידי ברית המועצות וכדי לשנות עובדה זו הם היו צריכים להשתמש בכוח, אלטרנטיבה שממנה ניסו להימנע בשלב זה