נתיבה של דרך המשי

לייתר דיוק:

נתיביהן של דרכי המשי

כתב וצילם: גילי חסקין. תודה לגדעון ביגר ויובל נעמן, על הערותיהם המועילות.

"דרך המשי" הוא כינוי רומנטי אירופאי, שניתן במאה ה-19, לאלומת הדרכים החוצות את אסיה ממזרח למערב. משום כך נכון יותר להשתמש בכינוי "דרכי המשי". השם "דרך המשי" מהלך קסם ומעלה אסוציאציות של שיירות, סוחרים, ארמונות ומה לא… למעשה כל טיול לרוחבה של סין, למסדרון גאנסו, לש'ינג'יאנג', לקזחסטן, לקירגיזסטן, לטג'יקיסטן, הוא טיול לדרך המשי. כל גם טיול לגאורגיה, טיול לארמניה וטיול לאזרבייג'אן. העיסוק בדרך המשי רלוונטי גם בטיול לטורקיה ואולי, בעתיד, גם בטיול לאירן.

ראו באתר זה: מהי דרך המשי? ראשיתה של דרך המשי; עלייתה ונפילתה של דרך המשי.

דרכי סחר שחצו את אסיה ואת המזרח התיכון, היו קיימות מקדמת דנא, אך סחורות מסין התחלו להגיע לאירופה החל מהמאה השנייה לפני הספירה. הדרך הגיעה לשיא פעילותה בתקופת שושלת טאנג הסינית, במאות ה-7-9 לספירה ודעכה בראשית המאה ה-11, עם התפשטות העמים הטורקיים, בראשיתה מאה ה-11.

לדרך המשי הייתה עדנה מאוחרת בתקופת השליטים המונגוליים, צ'ינגס-ח'אן ויורשיו. משנפרש באמצע המאה ה-13, שלטון יחיד על הנתיבים הבין-יבשתיים ואפשר היה לנוע בהם ללא פחד, חזרה ונפתחה הדרך מאירופה לאסיה ולמזרח הרחוק, הכובשים המונגולים פתחו עידן חדש של מגעים חברתיים ותרבותיים פוריים, ובכך איחדו בפעם הראשונה את תרבות המזרח התיכון, מזרח אירופה והמזרח הרחוק תחת שלטון אחד. התוצאות היו מידיות וברוכות למסחר ולתרבות.

ראו באתר זה: המונגולים.

באותה תקופה, "תקופת השלום המונגולי" (Pax Mongolica), בעיקר טרם ההתאסלמות של המונגולים שנשארו במזרח הרחוק, נפתחו אפשרויות של מגעים עם התרבות האירופאית, שכן אירופאים רבים ניצלו את שעת הכושר שיצרה נוכחות של שליטים לא מוסלמיים במזרח התיכון.  אמנם, מטרת חלק מהם היתה ליצור ברית עם המונגולים כנגד המוסלמים, אך לא מעטים מהם סיירו וחקרו את נתיבי היבשה אל סין. בתקופה זו פרחו גם דרכי הסחר הימיות של הספנים הערבים והיו גם הן חלק מנתיבי הסחר, שחיברו את סין, אינדונזיה והודו, לערב ולמזרח אפריקה.

דרך המשי כמעט וחדלה לפעול כעבור מאה שנה, עם התבססותה של שושלת מינג בסין והסתגרות סין מפני העולם. חשיבותה התדרדרה עוד יותר משנכבשה קונסטנטינופוליס ב-1453 על ידי העות'מאנים וחלק מצירי הסחר נסגרו. דבר זה עודד אם העמים האיבריים (ספרד ופורטוגל), להעדיף את דרך הים אל המזרח הרחוק, בהפלגה דרומה, באוקיינוס האטלנטי, הקפת אפריקה ומשם מזרחה, דרך האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט, למזרח הרחוק. 'דרך המשי' איבדה באופן סופי את חשיבותה לאחר שב-1498 הגיע וסקו דה גמה להודו דרך "כף התקווה הטובה". כך נוצרה החלופה הימית להובלת סחורות, מסין לאירופה ובחזרה.

ראו באתר זה: המסעות הפורטוגליים לגילוי העולם

התפתחות התחבורה הימית מוטטה את חשיבותה של "דרך המשי" היבשתית.  צמצום המסחר הביא לירידה חדה בהכנסות השליטים המקומיים. כך הפכה אסיה התיכונה מצומת מרכזי של הנתיבים הבינלאומיים, לשוליים נידחים של העולם האירופי המתפתח.

ראשיתה של הדרך, במחסנים הקיסריים הסיניים שבלואויאנג (Luoyang) –עיר שהיתה מספר פעמים בירתה של סין, על אחד הערוצים המובילים לנהר הצהוב. לא הרחק משם נמצאות המערות המפורסמות לונגמן (Longmen), העשירות בפסלים בודהיסטיים. מכיוון שההולכים בדרכי המדבר, זקוקים לא רק למזון, מים ואולי גם נשים, אלא גם לאלוהים, נחפרו בכמה מקומות, מערות בהן נחצבו פסלים מרשימים, או שכוסו בתמשיחי קיר רבי רושם. כמעט כל שושלת סינית, ראתה לעצמה חובה להשקיע משאבים במערות. מסיבות דתיות, מסיבות של יוקרה ואולי גם משום שראו בהן נקודת אחזיה אסטרטגית ומקום לריכוז חיילים בעת הצורך. כך נעשה גם במערות מייגי' (Maiji Caves) שבמזרח גאנסו, מערות מאטי (Mati Si) , ליד זנגייה (Zhangye), מערות מוגאו (Mogau) שליד דונגואנג (Donhuang) ועוד[1].

הבירה העתיקה ומרכז הסחר היו בצ'אנג-אןן (Chang-an), ש'יאן של ימינו. העיר ידועה באוסף המצבות (אסטלות) הענק, שמאוחסן כיום במוזיאון המחוזי של מחוז שאנש'י (Shanxi), באתרים הפרהיסטוריים שלגדת הערוצים הנשפכים לנהר צהוב ובעיקר בצבא חיילי החרס, שעומדים על משמרתם, בגודל טבעי, בקברו של הקיסר הגדול צ'י שי חואנג די, מייסדה של שושלת צ'ין קצרת הימים ומאחדה של סין, שקיבלה את שמו בשפות אחדות. במרחק קצר מקברו המונומנטאלי שלא נחפר, נמצא צבא של אלפי חיילים, עשויים מטרה קוטה, על מדיהם וכלי זינם, כרכרות וסוסים, עומדים ומוכנים לקרב, בשירות הקיסר. אולם המקום הממחיש ביותר את דרך המשי הוא המסגד הגדול, בלב העיר שיאן, שבנוי כפגודה ובגנו פזורות אסטלות כתובות ערבית. אין כמותו כדי להביא את ניחוחה של דרך המשי. תחושה זו מורגשת גם כשמתבוננים ב"חווי-דזו" (Huizhou), מוסלמים הסיניים, שמוצאם באסיה התיכונה וממלאים את השווקים לרוב וגם בשיפודים הנצלים על האש ובמאפי הנאן (לאפיושקה), דמויי צלחת פריזבי.

משיאן מערבה, עוד הצטרפו דרכים רבות ויצרו מניפה לא קטנה על פני המפה הסינית. משום כך ניתן לקבוע כי נקודת המוצא החשובה לשיירות היתה אשר בלאנג'ואו (Lanjou), במסדרון ח'אשי של ימינו. מכאן והלאה נפרשים מדבריות גוֹבִי והמדבר הנורא טאקלה-מקאן (Taklamakan),. שטחם של שני המדבריות יחד כ-15 מיליון קמ"ר.

לא הרחק לאנג'ואו נמצאות מערות בינלינג (Binling Si) שם, בנוף מרהיב שעוצב על ידי הנחלים שזרמו לים הצהוב, נחפרו מערות בסלע הלס הרך ובהן רוכזו במהלך הדורות פסלים בודהיסטיים. אפשר כמובן לחרוג מעט מן הדרך ולטפס על שולי רמת צ'ינגהאי(Chinghai) , חלק מטיבט ההיסטורית, כדי לבקר במנזר לברנג (Labrang), לראות את הצליינים הטיבטים מקיפים את המקדש השני בחשיבותו לזרם הבודהיזם הגלוק-פה (צהובי המצנפת), אחרי זה שבלהסה. אפשר לגוון מעט את הנסיעה המשמימה יחסית, בביקור מרענן בכרי הדשא של הרמה הטיבטית ולהתרשם ממרבדי הפרחים, כמו מחיי הרועים, הנוודים למחצה .

הדרך הראשית חוצה את מחוז גאָנְסוּ לאורך 1,200 ק"מ של נוף מישורי, עד למעבר ג'יא יו גואן (Jiayuguan), מקום בו נמצא הבסיס הצבאי המערבי ביותר של סין הקיסרית והשער המערבי ביותר בחומה הסינית הגדולה. (זהו הקצה המערבי של החומה מאז ימי שושלת מינג.. קודם לכן היא המשיכה לנקודה מערבית יותר). זהו למעשה מקום הישוב היחיד לאורך מדבר גובי שאינו נאת מדבר, אלא מקום שיושב אך ורק בזכות חשיבותו האסטרטגית הרבה. במקום מבצר ענק, שנבנה במאה ה-14 וכונה "המעבר הבלתי חדיר תחת השמים". העוברים דרכו מערבה, נפרדים בו מסין ויוצאים אל ארץ הערבות רבת הסכנות.

מבחינה תרבותית, זוהי גבול הארץ הנושבת. במקום נחפרו מאות מערות קבורה קטנות, שציורי הקיר שעל קירותיהם מלמדים על חיי היום יום, בימים עברו. קברי וויי ו-ג'ין (Wei and Jin Tombs), מהמאה ה-5 לספירה, הן מערות הקבורה היחידות שפתוחות לקהל הרחב ונחשבות לאחד האוצרות המיוחדים של דרך המשי.

האזור שבין נווה המדבר חאמי (Hami) לנווה המדבר של טורְפָאן, כונה "עמק השדים", והנוסעים שם היו שרויים בפחד מתמיד. מסע דרך מדבר גובי (במונגולית: "מישורי"), היה עניין שרק מעטים העזו להתנסות בו. ליויואן (Liu Yuan) , שוכנת בשולי מדבר גובי, המכונה באזור זה "הגובי השחור". הנוף הוא של גבעות אפלות, כהות, המתרוממות מכול עבר ומשתפלות למישור שחור, קודר. ככל שמתקדמים מערבה, מפנה השחור מקום לגבעות בצבעים חמימים יותר- אדומים וורודים. מתוך המדבר מתרוממות ברכות גבעות עגלגלות, חלקן חרוטיות משהו. השיחים הולכים ונעלמים, הנוף הופך לישימון של ממש. משום מקום מופיע עדר של גמלים בקטיאריים, כפולי דבשת. עם הזמן, מופיעים כתמי ירק, המעידים מן הסתם על מי תהום עליונים.

דונגחואנג (Donghuang) הוקמה בשנת 111 לפנה"ס, כעיר מחוז בלבו של נווה מדבר על דרך מסחרית עתיקה.  לעיר, שכונתה על ידי הסינים "עיר החולות", בשל הדיונות העוטרות אותה, יש חשיבות גיאוגרפית, ארכיאולוגית והיסטורית רבה. בתקופת שושלת טאנג קיבלה הדת הבודהיסטית עידוד רב. המקום בו הטביעו את חותמם יותר מכל היה מערות מוגואו (Mogau), המצויות 25 ק"מ דרומית לדונגחואנג. במערות אלו גולפו אלפי פסלים וצוירו אלפי תמשיחי קיר, על ידי  אמנים בודהיסטיים, במימון השלטון המרכזי, או נדבנים עלומי שם, תמשיחי קיר רבים, שנשתמרו הודות לאוויר המדבר היבש ועדות לכך שעד המאה התשע-עשרה, הן היו חבויות, הרחק מעיניהם של סקרנים מהעולם  החיצון. מערות מוגאו הן העדות המרשימה ביותר לשילוב התרבויות על "דרך המשי" ולהשפעה ההדדית ביניהן. הן מביאות לידי ביטוי מייצגות את הרוח החיה של "דרך המשי", שכולה תנועה, שילוב ומיזוג תרבויות[2].

נאת מדבר זו מצויה לפתחו של מדבר טאקלה-מקאן, שהוראת שמו "זה שנכנס אינו יוצא".  שיירות שעברו בשלום את כל הדרך במדבר גובי, משיאן עד לדונגחואנג, היו צריכות להכין את עצמן לחציית מדבר נוסף, עוין וקשה לא פחות ממדבר גובי. דונגחואנג מציעה למטייל סיור בדיונות ענקיות, ברגל או על גבי גמלים, שדות ירוקים שעליהם מלחכים את החול, מלונים שמתיקותם מקהה את השיניים ממש, משמשים נפלאים, שווקים בהם מוכרים חצילים מבריקים בסגול, פלפלים ירוקים ועגבניות עסיסיות בוהקות באדום. יש בה שוק לילה ססגוני, שיפודי כבש ובירה ממכלים ענקיים וכמובן את המערות שלתמשיחי הקיר הבודהיסטיים שלהן, יצא שם עולמי.

הדרכים התפצלו בדונגחואנג: ענף אחד הקיף את מדבר טאקלה-מקאן מצפון, חצה את מעבר שער יומן (Yuman), אל נווה המדבר חאמי (Hami) והמשיך משם אל נווה המדבר טורפאן (Turpan).  זוהי נאת מדבר הנמצאת בדרום-מערב מדבר גובי, והיא אחד הפלאים הירוקים על דרך המשי.

בקרבת טורפאן מצויים שרידי הערים העתיקות: ג'יַאוֹחֶא (Jiaohe) וגאצ'אנג (Gaochang) . האחרונה נבנתה כבר במאה הראשונה לפני הספירה ושימשה כמרכז פוליטי, כלכלי ותרבותי, עד שנחרבה במאה ה-14. בתי החומר שלה הינם שרידים אילמים לימים שהיו ואינם. מראש העיר הצחיחה, נשקף מראה מרהיב של שטיח ירוק רחב ידיים, נאת המדבר הרעננה של טורפן. האתר הוא רמה ארוכה, השוכנת בלב נאת המדבר. זהו אי בעל גדות תלולות, שהנהר המתפתל למרגלותיו משקה רצועה רעננה של צמחיה זוהרת בירוק. מן הסתם נדרש מאמץ עצום כדי להעלות מים לצורך העיר ומקדשיה. לפני ההתאסלמות של אסיה תיכונה ולפני חדירת עמי הערבות, האוזר היה בודהיסטי, דבר שבא לידי ביטוי במערות, בציורים, בפסלים ובמקדשים.

כאן הנוכחות הסינית הלכה והתדלדלה, עד לעשרות השנים האחרונות, בהן טורחים הסיניים לבצע "סיניפיקציה" של מחוזות המערב וליישב כאן מיליוני סינים האנים. אבל מי שמתרחק מהעיר החדשה, מוצא עצמו בנוף של אסיה התיכונה: עגלות רתומות לחמורים עייפים, אופנועים שחוברה להם פלטפורמה לנשיאת ענבים, נערים בכיפות לבנות עומדים לצד ערמות של אבטיחים, ענבים מיובשים לצימוקים במחסני לבנים מאווררים. טורפן שוכנת בצפונו של שקע ש'ינג'יאנג' (מילולית: "האדמות החדשות"), המחוז הצפון-מערבי ביותר בסין של היום וגובל ברוסיה, מונגוליה, קזחסטן, קירגיזסטן, טאג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן, הודו וטיבט. שינג'יאנג' הוא מחוז מדברי ברובו ובלבו אגן טארים רחב הידיים. טורפאן היא אחד המקומות החמים ביותר בעולם בקיץ והנמוך ביותר בעולם, פרט לים המלח. זהו כנראה המקום הרחוק מן הים עלי אדמות והתוצאה היא אקלים יבשתי חסר רחמים. קור צורב בחורף וחום מצמית בקיץ. בחורף היא קופאת ובקיץ היא נצלית.

טורפאן חייבת את קיומה למערכת הכוללת 972 תעלות תת-קרקעיות, שתפסו את האקוויפר, לאורכו זרמו מי השלגים שחלחלו לאדמה והובילו אום במפלס אלטרנטיבי מתחת לפני הקרקע, כך שהגיעו אל השדות מבלי שהיה צורך לחפור לעומק ואגב כך זו נמנעה התאיידותם[3]. לצורך חיזוק תקרת הפואגרות דופנו תקרתן. התעלות הללו, הנראות קארז (Karez) הינן המצאה פרסית.

השיטה הגאונית והסודית ,ידעה לפתור ולנתב את זרימת המים ,בשיפועים נמוכים (בשטח מדברי מישורי). בעבודת נמלים נחפרו מנהרות ארוכות, שאורכן הממוצע היה עשרה ק"מ, אך היו כאילו שהגיעו ל-40 ק"מ. על מנת למנוע סחף וסתימת התעלות, נחפרו פירים – בורות אנכיים עמוקים – לצורך ירידה למנהרות וניקוין. אורכם של הפירים עד לתעלות התת קרקעיות, הגיע לפעמים לעומק של כששה מטר ויותר. הכניסה והיציאה מהפירים נעשתה בעזרת יתדות וסולמות שהוכנסו לדפנות הפירים. (מזכיר, בדגם מוגדל מאה מונים, את הפוגארות (בתרגום לעברית: באר שרשרת) של מדבר שומרון ושל הערבה; אף הן נחפרו בתקופה הפרסית)[4] ואת הקאנאט (Qanat) של צפון אפריקה. אותה כמות של מים זורמת בהם כל השנה, ומתמעטת מעט בשיא הקיץ כשהטמפרטורות מגיעות ל-40 מעלות. בש’ינג’יאנג’ יש מאות ק"מ של קארז. בלעדיהן לא היתה כאן חקלאות. לא ענבים, לא מלונים, לא תלתן או כותנה. רוכלים מציעים את מרכולתם לאורך המדרכות: תמרים, תאנים, שקדים, צימוקים, אגוזים, ירקות טריים וכן כלי בישול וכלי עבודה. מה שנראה כמו מקטרת מעץ, מתברר כמתקן לניקוז שתן עבור תינוקות ממין זכר….

לא הרחק מנווה המדבר של טורפאן מתנשא טור הגבעות האדומות ("רכס הרי הלהבה" בפי משרד התיירות הסיני), אורכו כ-400 ק"מ ורוחבו כ-10 ק"מ. שמו ניתן לו בשל אבן החול האדמדמה המרכיבה אותו. החריצים האנכיים והאוויר הלוהט השובר את קרני האור, כך שדומה והגבעות עולות באש. הרכס התפרסם כבר במאה ה-16, הודות לסיפור המיתולוגי, "המסע למערב"[5]. השיירות לא חצו את המכשול הפיסי הזה, אלא זחלו לאורכו, בעמק הנוח שבו סלול הכביש ומונחת מסילת הברזל של ימינו.

דרך המשי הקדומה, התפצלה בטורפאן לשתי דרכים: הצפונית והדרומית. הצפונית עברה בטורפאן אל קוצ'ה (Kucha), שכמו בדונגחואנג וטורפאן, גם בה נחפרו מערות, אלא שתמשיחי הקיר שלהן נשדדו ומצאו את דרכם לבתי נכאת במערב. מקוצ'ה הדרך ממשיכה אל אקסו (Aksu). בעוד הציר הדרומי, מקיף את המדבר מדרום, דרך ח'וטאן (Khotan) וירקנד (Yarkand). בחוטאן נותר הבזאר הטורקי האחרון בסין, שלא הוכנס לתוך מתחם מקורה ומשמר את ימי השווקים הגדולים של פעם ובירקאנד כורים עד היום את אבני הירקן (ג'ייד)[6] שכל כך אהובות על הסיניים. לאורך הדרכים הללו, שלעתים היו רק שבילים נטושים ולעתים שטחים שוממים, מסומנים במגדל או לפיד – צמחו ערי השיירות, בדרך כלל בנאות מדבר. בהן יכלו פקידי הקיסרות, או תקיפים מקומיים, לבדוק את אשרות המעבר של הסוחרים, הנוסעים ועולי הרגל, לאפשר להם לקנות בהמות משא רעננות ולהמשיך לנוע.

אורומצ'י (Urumqi), היא עיר גדולה, עם גורדי שחקים ופקקי תנועה. אירוני ככל שישמע, משמעות שמה במונגולית, היא "כרי דשא". לא נותרו כאלו באורומצ'י, אולם המוזיאון של העיר מציג בצורה מקצועית את תולדות האזור, החל מהמומיות שהשאירו נושאי התרבות הטוכארית, הודו אירופאים במוצאם, דרך כלי חרסשהותירו יישובי המקום במהלך ההיסטוריה, בהם ניכרות השפעות ים תיכוניות מחד וסיניות מאידך. אורמצ'י היא נקודת מוצא טובה לביקור באגם הרקיע, שהוא גוף מים שצבעו כחול עז, חבוק בלב הרי טיין שאן.

שני הסעיפים של הדרך נפגשו בקשגאר, נאת המדבר המערבית ביותר בסין של היום, סמוך לגבולה הנוכחי עם טג'יקיסטן וקירגיסטן. המסגד הגדול, הבולט בצבעו הצהוב במרכזה של העיר, כמו המונומנט רב הרושם, בו קבור השליט אבאק חוג'ה (Abakh Hojah). כולו מכוסה כולו באריחים צבעוניים. אלו כמו סוחר המוליך גמל כפול דבשת, או אוסף הכיפות האויגוריות, מזכירים את המרחק התרבותי מסין ההאני ואת היותה של שינג'יאנג', חלק מתורקסטן.

קשגאר הינה "קפסולה של זמן", ששוקיה משמרים להפליא את האווירה ששררה פעם על דרך המשי. כיום היא דומה לחוויה נדירה שכאילו נלקחה מסרט אקזוטי[7]. קשגאר העתיקה בנויה בתי טין קטנים, מוקפים חצרות, סוכת גפנים פרושה על חצר, פרחים, חמניות המרימות את ראשן הצהוב מעל החומה..

כאן, במה שהיה לאורך הדורות שטח ההפקר של אסיה התיכונה, חיים אויגורים, קזחים, טג'יקים וקירגיזים. קהילותיהם מפוזרות משני עברי הגבול שמדינות מתמקחות או מתקוטטות עליו. אין להם זיקה או נאמנות מיוחדת, לא לבני האן, השולטים בסין, מתעמרים בהם ומצרים את דרכם ולא לרוסים שפעם שלטו ברפובליקות האסייתיות של מברית המועצות לשעבר. הם מוסלמים בדתם ומרביתם, למעט הטג'יקים, טורקיים בתרבותם. השפה האויגורית נכתבת באותיות ערביות, לבושם ססגוני יותר מזה של הסינים ההאנים, עיניהם גדולות משל הסיניים ועצמות לחייהם בולטות יותר. צבע עורם שחום יותר. בקשגאר מתקיים שוק בהמות מדי יום ראשון, שהוא כנראה  המפורסם ביותר באסיה, אלפי סוחרים ולקוחות, מתנקזים לכאן מהעיר ומסביבתה, כדי לרכוש ולמכור גמלים, סוסים, בקר, כבשים,  וסכינים מעוצבים בקפידה. בבאזר הגדול של העיר, שלמרבה הצער כוסה בגג , דבר שלא פגע בעושר הסחורות הנמכרות בו, אך נטל משהו מנשמתו. שם מוכרים שטיחים, שמיכות, עבודות יד, ומכל הבא ליד.

מקשגאר חצו דרכי המשי את אסיה התיכונה  תוך התמודדות עם מכשול טבע נוסף – חציית הרי טיינשיאן (Tian Shan) והרי פאמיר (Pamir) המושלגים, שכונו "גג העולם", שגובהם מעל  7,500 מטרים.

דרך אחת ירדה דרומה מערבה, פנתה מערבה, בגבול עם טג'יקיסטן של ימינו, שם עברה דרך מסדרון ווחאן (Wahan Coridor), אל פקיסטן. המסדרון מכונה כך כי הוא משמש כמעבר הכרח,י בין הרי פאמיר בצפון, לרכס הרי קאראקוראם (Karakoram)  בדרום. מצודת חאחא קאלה מהמאה השלישית לפנה"ס ומצודות אחרות הבנויות לאורך המסדרון, הוקמו כדי לתת מענה הגנתי ושימשו גם כתחנות דרכים.

דרך אחרת ממשיכה דרומה לכיוון פקיסטן ונקראת "דרך קארקוראם" (Karakoram Highway) והיא הכביש הבינלאומי הסלול הגבוה ביותר בעולם[8]. הכביש יוצא מקשגאר ועובר בנופים מרהיבים, אל מצודת האבן טשקורגן (Tashkurgan) המזכירה להפליא את המצודה במסדרון ווחאן. מכאן ממשיך הכביש וחוצה את רכס הקארקוראם במעבר חונג'ראב (Khunjerab Pass),  שהוראת שמו "מעבר הדם", אך מקובל לכנותו "מעבר השודדים", בגובה של 4,693 מטר[9], אל האזורים הצפוניים של פקיסטן, בדרכו הוא חוצה שלושה רכסי הרים גבוהים: הרי הימלאיה, הרי קארקוראם והרי פאמיר ומהווה אתר תיירות מרכזי באזור.

סעיף צדדי של הדרך המשיך מקשגאר אל קבול שבאפגניסטן, ומשם דרך הרי קראקוראם (Karakoram) אל פקיסטן והודו, דרך חשובה המשיכה מקשגאר אל מעבר טורוגרט (Torugart); כאן נמצאת תחנת הגבול בין סין לקירגיסטן. ממנה ממשיכה הדרך, צפונה-מערבה אל נארין (Naryn) .מעבר אחר, פחות מוכר ופחות נוח, ממשיך היישר ליימת איסיקול (Issyk-Kul ) שבקירגיזסטן, שגם משם יצאה דרך היישר מזרחה, אל סין. שתי הדרכים נפגשות בבלאסגון (Balasagun) שממערב ליימת איסיקול וממנה המשיכו לבישקק, בירת קירגיזסטן של ימינו.

דרך אחרת יוצאת מאורומצ'י מערבה אל יינינג (Yining ), דרך נהר אילי (Ili), החוצה את ערבות סאקה (Saka) – מולדת הסקיתים וממשיך מערבה אל לשם הגיעה דרך נוספת שעברה באלמטי, לפנים אלמה אטא (Alma-Ata), העיר החשובה בקזחסטן.

מבישקק המשיכה הדרך מערבה אל טשקנט, בירת אוזבקיסטן של ימינו וממנה, המשיכה, דרומה מערבה, במקביל לנהר האמו דאריה, אל סמרקנד. אחת מערי השיירות הגדולות ומרכז חשוב של התרבות הפרסית. לסמרקנד הגיע דרך נוספת, מפנגי'קנט (Panjakent), שלמרגלות הרי פאן , שהיתה אחד המרכזים החשובים של הממלכה הסוגדית.

דרך אחרת המשיכה מנארין אל אוש (Osh) שבדרום מערב קירגיזסטן, ומשם גלשה אל בקעת פֶרגאנה (Ferghana), דרך קוקנד (Kokand) אל מרקנדה (סמרקאנד), שהיתה אחת הערים ההדורות שעל דרך המשי ומשם לבוכרה היפה. ציר נוסף של הדרך הגיע לסמרקאנד מטשקנט. מסמרקנד המשיכה הדרך הראשית, במקביל לאמו דאריה ויובליו, הזורם דרך המדבר השחור – קרארקום.  הדרך המשיכה אל בוכרה וממנה מערבה אל חיווה (Khiva) .

הדרך הראשית הדרימה מבוכרה אל מרב (Merv) , כיום מארי שבטורקמניסטן, שהיתה מוקפת בשבע חומות וממנה אל ניסה (Nisa), בירת הפרתים, הסמוכה לאשחבאד (Ashgabat) של ימינו. אשחבאד ידועה בשוק הטקסטיל הגדול ביותר באסיה.  לאשחבאד מגיעה דרך נוספת, שיצאה מחיווה, אל קוניה אורגנץ' (Konya Urgench) בטורקמניסטן של ימינו, על גבול אוזבקיסטן, הידועה במבנים מפוארים שבנה בה טימור לנג. גם אשחבאד היא צומת ממנו מתפצלות כמה דרכים: אחת ממשיכה דרומה, למצרי הורמוז (Hormuz) שבמפרץ הפרסי, נמל אליו הגיעו רבים מהנוסעים ב"דרך המשי", שהמפורסם שבהם הוא מרקו פולו.

הדרך מאשחבאד ממשיכה דרומה-מערבה אל טהרן שבאיראן וממנה דרך איספהאן ושיראז אל מיצרי הורמוז. דרכים אחרות יצאו מאירן צפונה מערבה, לטבריז (Tabriz) וממנה לארמניה ולגאורגיה. דרך אחרת יצאה מטהרן אל בגדד וממנה אל פלמירה (Palmira), היא תדמור, עיר התמרים שבסוריה של ימנו וממנה לאלפו (Aleppo) , הלוא היא חאלב שבצפון סוריה.

דרך אחרת הובילה מבאקו או טבריז אל שושן (בפרסית Šuš), הנמצאת בהרי הזגרוס הנמוכים, שבאיראן, כ-250 ק"מ מזרחית לחידקל. שושן הייתה עיר מרכזית של העילמים, הפרסים והפרתים. במגילת אסתר, כבירתו של אחשוורוש וגם בספר נחמיה ובספר דניאל[10]. משושן יצאה דרך שחצתה את אנטוליה, דרך קייסרי אשר בקפדוקיה והמשיכה אל סרדיס (ספרד המקראית) וממנה אל הים התיכון, אל הנמל של אפסוס. לימים קמה מצפון לאפסוס, לחוף הים האגאי, העיר היוונית סמירנה, הלוא היא אזמיר.

פאלמירה היתה עיר סחר חשובה, שם התחברה הדרך לצירים לצירים עתיקים במזרח-התיכון והגיעה אל ערי הנמל החשובות שבלבנט – אנטיוכיה (כיום Antakia שבטורקיה), צור, צידון, ועכו. דרך אחרת המשיכה אל דמשק וממנה אל ג'רש שבעבר הירדן, אל פטרה ושם התחברה לדרכי הבשמים של הנבטים, שהובילו את הסחורות לנמל עזה, או אלכסנדריה.

"דרך הבשמים", איננה חלק מדרך המשי, אבל קשורה אליה בקצהה. אחת מדרכי המסחר החשובות והמרתקות של העולם העתיק עברה מדרומו של חצי האי ערב אל חופי הים התיכון, והיוותה חלק מרשת של דרכי המסחר בין אירופה והמזרח. הבשמים היו חומרים טבעיים פשוטים, שגדלו בערב הרחוקה הפכו לחומרים שריגשו את החיים, המתים והאלים במערב. מפיצי הריחות נקראו בשמות אקזוטיים. כך נקראו המור והלבונה “מינאי”, על שם הממלכה בה גדלו הצמחים במדבריות ערב[11]. פליניוס "הזקן", שכינה את ערב “המאושרת”, הסביר שהסיבה לעושרה ואושרה של ערב, הם שני האוצרות שגדלים בה: המור והלבונה, הגדלים באזור סודי בהרים"[12]. השימוש בבשמים החל במזרח הקדום ומשם עבר מערבה, תחילה ליוון ואחר כך לרומא. הבשמים שימשו לפולחן, לקבורה, לטקסים מאגיים, לריפוי ולצרכים קוסמטיים שגרתיים. בכתבים ממצרים העתיקה מסופר על שימוש ב”בושם האלים” לטכסים במקדשים אך גם לשימוש יומיומי. היוונים השוו את המור והלבונה לאמברוסיה, מזון האלים. ב-450 לפני הספירה סיפר ההיסטוריון היווני הרודוטוס על ערב וניחוחותיה: “הארץ כולה נודפת ניחוח מתוק מופלא”[13].

הנבטים, עם ערבי שהגיע לנגב מחצי האי ערב, עשה את הונו מסחר הבשמים[14].

ראו באתר זה: התרבות הנבטית.

הדרך יצאה  מאזור הגידול של עצי הלבונה בוואדיות אזור זופאר, שבעומאן המודרנית, משם מערבה למאריב בתימן (שבא העתיקה), וצפונה לפטרה בירת הנבטים בדרום ירדן. מכאן התפצלה הדרך לשני נתיבים – האחד נע צפונה בדרך המלך אל ג'רש (Jarash)  וממנה לדמשק, לפלמירה (תדמור) שבסוריה ממנה למוצול שבעירק ואל ימת אורמיה (Urmia), שבאירן, שם נולד הנביא זרטוסטרא וממנה אל טבריז.. נתיב אחר חצה את דרומה של ארץ ישראל עד לנמלי הים התיכון, בעיקר זה של עזה. נתיב השיט הימי עבר דרך מפרץ עדן והים האדום, עד לנמלי עקבה וסואץ, ומשם בדרך היבשה לנמל עזה או לנמלה של אלכסנדריה. אורכה הכולל של הדרך הגיע לכ-2,000 ק"מ. מנמלי הים התיכון נשלחה הסחורה בדרך הים לנמלי אירופה וצפון אפריקה[15].

נשוב לדרך המשי:

דרך חשובה אחרת יצאה מאשחבאד אל תורכמנבאשי (לפנים Krasnovodsk) שלחוף הים הכספי, חצתה אותו אל באקו  (וBaku) באזרבייג'אן של ימינו. משם התפצלה ממנה דרך נוספת, שהמשיכה צפונה לאורכו של הים הכספי, עד לאסטרחאן שבשפכו של נהר הוולגה. ממנה ניתן היה להפליג על הוולגה, אל קזאן (Kazan), בירת הטטארים אשר ברוסיה.

הדרך הראשית המשיכה מערבה, לאורך נהר המטקווארי (Mtkvari) , אל שקי ( (Sheki), בה נשמר להפליא קרוון סאראי ("ח'אן") מימי הביניים וממנה, לטלבי (Telavi), שבגאורגיה, הידועה במנזר אלוורדי (Alaverdi Monastery) , שבנה המלך קריויקה השלישי (Kvirike III) מקחת'י (Kakheti) במאה ה-11, משם לטביליסי הבירה. טביליסי היא צומת חשוב. ניתן להמשיך ממנה דרומה, לאגם סוואן (Sevan) ולירוואן שבארמניה וממנה אל איראן. דרך מרכזית יותר המשיכה אל קוטאיסי שבקולכיס הגאורגית וממנה אל הים השחור. חלק מהנוסעים מפליגים מכאן אל טרבזונד, לשעבר טרפיזונד וחלק ממשיכים מכאן אל טרבזונד בדרך היבשה, לחוף הים השחור ולמרגלות הרי הפונטוס הנישאים. זוהי דרך מרהיבה ביופיה והנוסעים של ימינו יוצאים ממנה דרומה, לסיורים בכפרים הציוריים והאגמים היפים בהרים. מטרבזונד יצאה דרך שחצתה את רמת אנטוליה, בלב טורקיה של ימינו, אל אלניה שלחוף הים התיכון, בעוד שהדרך הראשית המשיכה דרך אמסיה (Amasya), הידועה בקברי מלכי פונטוס, אל קונסטנטינופוליס (איסטנבול). היו דרכים שהגיעו אל אפסוס שבים האגאי ומשם בספינות לרומא.

הערות

[1] ברוק לארמר, "מערות קדושות", נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 145, יוני 2010

[2] יונתן גלובמן, "פרוספקט לטיול בדרך המשי", של חברת "שביל הדרקון".

[3] טורפן משמשת כיום כמרכז כלכלי, פוליטי ותרבותי של המחוז האוטונומי האויגורי שינג'יאנג', שבסין, מאחר שהבירה והמרכז הכלכלי-פוליטי, אורומצ'י, מאוכלס ברוב האני משמעותי.

[4] . על פוגארות בעולם: http://web.archive.org/web/20050205102218/http://qanat.info/en/index.php

[5] . "מסע למערב" הודפס במקור בעילום שם בשנות ה-90 של המאה ה-16 בתקופת שושלת מינג, ולמרות ששום הוכחה לזהותו של המחבר לא שרדה עד ימינו נוהגים מתחילת המאה ה-20 לייחסו למלומד וו צ'אנג אן. הסיפור קרוי לעיתים קרובות (גם בעברית)  "סיפורו של קוף", בעקבות השם שנתן של ארתור ווילי לתרגום מקוצר לאנגלית.

הרומן הוא תיאור בדיוני של האגדות סביב העלייה לרגל של הנזיר הבודהיסטי שואנג דזאנג להודו, במהלך שושלת טאנג במטרה להשיג את כתבי הקודש הבודהיסטיים. על פי הוראותיו של הבודהה נתנה גואן יין , הבודהיסטווה של החמלה את  המשימה, לנזיר ולשלושת בני ליוויתו והם קוף (סוּן ווּקוֹנג), חזרזיר (ג'וּ בָּאגְיֵה) ובן-החול (שָׁה ווּגִ'ינְג). – יחד עם נסיך הדרקון, בתפקיד סוסו של סאן דז׳אנג. ארבע דמויות אלו הסכימו לעזור לשואנג דְזָאנְג במסעו, כאמצעי לכפר על עוונותיהם.ח לק מהפופולריות המתמשכת של הרומן נובע מהעובדה שהוא פועל בכמה מישורים. הוא סיפור הרפתקאות, מקור לתובנה רוחנית, ואלגוריה נרחבת שבה המסע של קבוצה של עולי רגל להודו מייצגת את המסע האישי לקראת הארה

[6] מכיוון שלא כל האבנים צבען ירוק, ומינרלוגיות הן שונות זו מזו, העדיף הסינולוג דן דאור, לתרגם את השם הספרדי "ג'ייד", ל"יחאד"

[7] אם כי הסינים הכניסו את השוק המופלא לתוך מתחם מקורה ובעת כתיבת הדברים, הם משלימים את רציחת התרבות האויגורית ודיכוי קשה של בני מיעוט זה.

[8] . קרדונג-לה שבלדאך גבוה ממנו אך אינו בינלאומי.

[9] King, John 1989. Karakoram Highway : the high road to China. Hawthorn, Victoria, Lonely Planet Publications.

[10] . שושן היא אחד מהיישובים העתיקים ביותר באזור ובעולם. הייתה עיר הבירה של האימפריה העילמית. היא נכבשה על ידי המלך סרגון והייתה לעיר מחוז אכדית בשנים 2330 עד 2240 לפני הספירה. לאחר מכן נכבשה על ידי השומרים. לאחר נפילת האימפריה השומרית בידי העילמים בערך בשנת 2004 לפנה"ס. חזרה שושן להיות בירת עילם. לאחר שהעילמים כבשו את בבל במחצית המאה ה-12 לפנה"ס, הם הביאו איתם לשושן כשלל את הלוחות המקוריים שעליהם היו כתובים חוקי חמורבי;. האשורים, בהנהגת המלך אשורבניפל, הרסו את שושן בשנת 647 לפנה"ס. הרס העיר מתועד בלוח שנחשף בנינוה, בירת אשור. בשנת 538 לפנה"ס כבש המלך הפרסי כורש את שושן. כנבוזי השני, בנו, העביר אליה את בירת הממלכה הפרסית. עם נפילת הממלכה הפרסית בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 331 לפנה"ס, איבדה העיר את חשיבותה. לאחר אלכסנדר, הייתה העיר לחלק מהממלכה הסלאוקית, ושמה שונה ל"סלואקיה". כמאה שנים לאחר מכן הצליחו הפרתים להשתחרר מהשלטון הסלאוקי; שושן הייתה לבירת החורף של הממלכה הפרתית החדשה.שושן נהרסה לפחות שלוש פעמים במהלך ההיסטוריה שלה: בפעם הראשונה ב-647 לפנה"ס על ידי האשורים; בפעם השנייה, ב-638 לספירה, כשהצבאות המוסלמים כבשו את פרס לראשונה; ובפעם השלישית, בשנת 1218 לספירה, על ידי הכובשים המונגולים. העיר העתיקה נעזבה באופן הדרגתי לאחר מכן. שושן נזכרת במקורות היהודיים: על פי המקרא, גם דניאל וגם נחמיה גרו בשושן בתקופת גלות בבל, ואסתר הייתה למלכה שם. בסמוך לשושן ישנו אתר הנחשב לקברו של הנביא דניאל. בספר היובלים, אחד הספרים החיצוניים, שושן מוזכרת כאחד ממקומות ישיבתו של שם בן נח ושל בנו הבכור עילם (מתוך ויקיפדיה)

[11] רונית יואלי טללים, דרך הבשמים: בושם, תהילה ודרכים", מסע אחר און ליין.

[12] . .. “מור ולבונה הם המוצרים העיקריים של ערב… במרכז הארץ בקירוב שוכנים האסטראמיטים, באחד המחוזות של השבאים, שבירת ממלכתם היא סאבוטה, השוכנת על הר גבוה; ובמרחק של שמונה ימי נסיעה מסאבוטה יש מחוז שבו מייצרים את המור, השייך גם הוא לשבאים. שם המחוז הוא סאריבה, שהוראתו, כפי שמוסרים היוונים הוא ‘מסתורין סודיים’… בקרבת האסטראמיטים יש מחוז אחר, של המינאים, דרך ארץ זו מעבירים את מטעני היצוא של הלבונה בשביל צר. אלה הם האנשים שהחלו במסחר הזה, והם המנהלים את עיקרו. על שמם נקרא הבושם בשם “מינאי”. מלבדם לא ראה איש ערבי כלשהוא את השיח המצמיח קטורת, ואפילו אלה לא כולם ראוהו. מסופר כי במסחר הזה עוסקות 3,000 משפחות בלבד, השומרות על מונופולין זה העובר בירושה…” (פליניוס, תולדות הטבע, 12:30).

[13]  . הרודוטוס. כתבי הרודוטוס, תרגם מיוונית  אלכסנדר שור. הוצאת ראובן מס. ירושלים תרצ"ה

[14] . נגב אברהם.  אדוני המדבר, תולדות הנבטים וממלכתם . בית ההוצאה כתר. ירושלים. 1983

[15] תוואי הדרך בין מכתש רמון ועבדת, נחשב במשך שנים כתוואי שאינו ידוע במדויק, התגלה בתחילת שנת 2018 על ידי צוות מבית ספר שדה שדה בוקר