נעמי שמר – חייה, יצירת ודיוקנה כמשוררת לאומית

כתב: גילי חסקין

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן, הגדיר את נעמי שמר: "היוצרת החשובה ביותר שהייתה לעם היהודי מאז ימי המקרא, מאז מרים הנביאה, ואולי מעולם", גם אם אליהו כהן חטא כאן בהגזמה פרועה, כאילו לא קמו לנו ביאליק, טשרניחובסקי, רחל ואלתרמן, אין ספק שהיא יוצרת חשובה. שמר זכתה לאותות הוקרה רבים, ובהם פרס ישראל לשנת 1983, תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית והתואר אזרח כבוד של תל אביב. העיסוק בנעמי שמר רלוונטי תמיד. היא נושא למחקרים בתחום הזמר העברי. מכיוון שהיא אחת הדמויות המפורסמות שצמחו "בין דגניה לכנרת" , נדון בה בסיורינו, "אידיאולוגיות סביב הכנרת" ונעסוק במקומה באתוס הישראלי[1].

נעמי שמר נולדה בקבוצת כנרת בשנת 1930, לרבקה ומאיר ספיר.

מאיר ספיר, שנשלח לעבוד כבנאי, נישא כאן לרבקה שפרירי, שהגיעה לכנרת, ב-1924, כבחורה צעירה עם חבורת ה"ווילנאים", ששנתנה דחיפה לקבוצה המצומקת, שעבדה בחצר כנרת. אמה היתה מנועה מלנגן מסיבה פיסיולוגית ולכן היתה מושיבה את נעמי ליד הפסנתר, החל מגיל 6.

על ילדותיה ונעוריה  בקיבוץ כתבה את השיר "נועה"

"נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן

נועה היתה כמו אגל של טל

חרצית היא קטפה בשדה ומן הכותרת

תלשה עלעל עלעל".

במקורו, של השיר 'נועה' נכתב בבית הראשון,:
"נועה שטפה את פניה בטל"
ואילו בביצועי השיר שרים "נועה היתה כמו אגל של טל"
הכיצד?

סיפרה צילה ב"נ, מקבוצת כנרת שנעמי שמר, שלא אהבה את השם נעמי ורצתה שיקראו לה נועה (או נוֹמִי). השיר מספר עליה כילדה, שכינוי החיבה שלה היה "נועה". בילדותה למדה נעמי שמר פסנתר ואמה חייבה אותה להתאמן מוקדם בבוקר לפני לכתה לבית הספר בדגניה. כשקמה כה מוקדם בבוקר לא הספיקה לשטוף פנים ולכן, פשוטו כמשמעו, נהגה לשטוף פנים בטל שעל העשבים בדרך לבית ספר. כשפורסם השיר חששה נעמי שמר שלא יאמינו לה ויחשבו שמדובר במטאפורה מוגזמת, לכן שינתה ודימתה את נעה/נעמי לאגל טל.

בשנות ה-40 הגיעו הוריה של רבקה וניסו לחיות בכנרת. הם לא רצו לחיות חיי קיבוץ. הם ביקשו וקיבלו אישור לבנות את ביתם, בית שפרירי (שם נעוריה של רבקה), כבית להורים, שאינם חברי קיבוץ

על השיר הזה כתבה נעמי שמר את "חורשת האקליפטוס".

"כשאמא באה הנה יפה וצעירה,

אז אבא על גבעה בנה לה בית.

חלפו האביבים, חצי מאה עברה

ותלתלים הפכו שיבה בינתיים.

עמירם אידלמן חבר כנרת, שנעמי ספיר היתה מורתו למוסיקה, מספר:

"פה גדלנו על האמונה העמוקה שאנו טובים יותר מכולם. החיים על הגבעה לא היו ענין טופוגרפי, אלא הרגשה: אנו מעל כל השאר. האבות היו רוסים עקשנים וקשים ובבית הקברות שלנו טמונים שני המתווכחים הגדולים של הקיבוץ: אהרון שידלובסקי שהטיף לסגפנות ושדבר לא היה טוב דיו עבורו, והחבר הרך ממנו בן ציון ישראלי שראה רק טוב. חיינו בין הקשה למפויס, ואף קבריהם נראים כך: לרך יש מצבה לבנה וגבוהה ולקשה, שחורה ונמוכה". בתוך כל זה גדלה נעמי".

במהלך מלחמת הקוממיות, בקשה לצאת ללימודי מוסיקה. מזכיר הקיבוץ התנגד וניסה לשכנע את החברים. באסיפה השלישית, כשנדמה היה שידו על העליונה, לפני ההצבעה, הגיעה שרה מאירוב, (אשתו של שאול), אמו השכולה של גור מאירוב ואמרה: "חברים, ישים כל אחד את ידו על לבו ויגיד לעצמו בלבד את האמת, שכולנו יודעים בסתר לבנו, שזה ייעודה האמיתי של נעמי שלנו. בל ניקח על אחריותנו לקחת נתח מארץ ישראל המתחדשת. אתם, בהתנהגותכם זו, רוצחים את הילדה ואת כישרונה". למותר לציין מה היו תוצאות ההצבעה.

נעמי -אז עדיין ספיר – למדה באקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים ועל ידי מורים פרטיים ממיטב המוסיקאים בארץ. כששבה נעמי לקבוצה, לאחר לימודיה, לימדה ריתמיקה את ילדי הגן ונוכחה שאין להם מספיק שירים המתארים את עולמם. לכן, כתבה עבורם את שיריה הראשונים, ביניהם, "הדואר בא היום", "אחינו הקטן", "הטיול הקטן" ועוד. שמונה שירים אלה הוקלטו לראשונה על ידי יפה ירקוני באלבומה "שירים מכנרת", שסייע לשמר בפריצת הדרך.

בשנת 1954 נישאה לשחקן גדעון שמר, ובשנת 1956 נולדה בתם, הללי.

חיים טופול, שזכר אותה משירותה הצבאי בפיקוד הנח"ל, הזמין אותה לכתוב שירים לתכניתה הראשונה של להקת "בצל ירוק" (1957). היא כתבה להם את "משירי זמר נודד", שזכה להצלחה גדולה ונחשב ללהיטה הראשון של שמר. החידוש בשיר זה היה בעצם השימוש שלה בגוף ראשון יחיד ("אבל אני, אבל אני, לבד לבד צועד, הללו הללו הללויה הללו, ושר אני ושר אני שירי זמר נודד"), יתכן שהצלחתו של השיר הביאה את שמר לקרוא "הללי" לבתה הבכורה.

בתחילת שנות השישים נפרדה מגדעון שמר. אביה סייע לה לשכור חדר בדירתה של גולדה מאירסון. כאשר בא לבקרה בתל אביב, מצא אותה מתייפחת מחוסר יכולת להתפרנס ולכלכל את בתה. הוא הציע לה לכתוב והיא השיבה לו שאמה טענה שאי אפשר לחיות מכתיבה. אביה הסביר לה שכול מה שעושים בידיים מביא ברכה. לכן מעולם לא כתבה במכונת כתיבה. גם לא תווים. לימים כתבה את:

"באלה הידיים עוד לא בניתי כפר.

עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר.

עוד לא ציירתי פרח, עוד לא גיליתי איך.

תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך".

עד מהרה החלה להלחין את מלותיה שלה, כשהשיר הראשון במתכונת זו, "זמר נודד" (הידוע בפי העם כ"הדרך ארוכה היא ורבה") אשר נכתב עבור  התוכנית הראשונה של להקת "בצל ירוק" זכה להצלחה רבתי. שמר הפכה לכותבת מבוקשת. שירים שכתבה בקצב מסחרר ללהקות הצבאיות זכו כמעט כולם להצלחה מידית: "חמסינים במשלט", "הכול בגלל מסמר קטן" ועוד רבים אחרים.

ב-1960 השתתף שירה "הופה היי" (שנכתב במקורו עבור להקת פיקוד מרכז), בפסטיבל בינלאומי באיטליה. בעקבות הזכייה כתב העיתונאי אורי קיסרי ב"הארץ": "זוהי הזדמנות נאותה לומר, כי הגויים היטיבו לזהות את הטובה בפזמונאי ישראל".

בהמשך נסעה ללמוד בפריז, עליה כתבה את השירים "עיר באפור", "אילו ציפורים", "שלגיה" ו"אין אהבות שמחות". שם פגשה את שליחי "המוסד", זאב עמית (סלוצקי) ויוסל'ה רגב מנהלל, שייתכן שעליהם כתבה "אנחנו שנינו מאותו הכפר". אם כי, בקבוצת כנרת טוענים שכתבה את השיר על בני כתתה, יעקב מלמד וגור מאירוב.

ראו באתר זה: אנחנו שנינו מאותו הכפר

רגע השיא בקריירה שלה היה בשנת 1967, עם כתיבת השיר "ירושלים של זהב". ספור השיר מתחיל עם טדי קולק שהיה בראשית תפקידו כראש עירית ירושלים. הוא פנה לנעמי שמר (באמצעות איל אלדמע), שתכתוב שיר מיוחד עבור ירושלים, לקראת פסטיבל הזמר שנערך באותה שנה בבנייני האומה. היא היתה המומה מגודל המעמד והסבירה לאלדמע שהיא לא מסוגלת לכתוב תחת לחץ. לימים סיפר לימים אלדמע: "אמרתי לה את יודעת מה, את לא חייבת, אם תרגישי השראה תכתבי, ואז ידעתי שהיא אכן תכתוב". לא עבר זמן רב ואלדמע קיבל לידיו את התווים של "ירושלים של זהב" ולדבריו, כבר ממבט ראשון בהם עמדו בעיניו דמעות. השיר תיאר את מצבה של ירושלים באותה עת, שמקומותיה הקדושים אינם נגישים ליהודים. שם השיר מבוסס על תכשיט לראש, המכונה "ירושלים של זהב", שהתנא רבי עקיבא נתן לאשתו רחל, על שעודדה אותו ללמוד תורה[2].

לחן השיר, כך הסבירה, התבסס על טעמי המקרא ויש בו השפעה של שירת "תור הזהב", כגון המשפט  "לכל שירייך אני כינור", שנלקח מרבי יהודה הלוי. עם הזמן נטען שהלחן הוא פלגיאט ונלקח משיר עם בסקי.

שלושה שבועות לאחר הצלחת השיר, פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה שוחררה ירושלים, והשיר הנבואי נהיה להמנון החיילים במלחמה. בנוסח הראשון של השיר היו שני בתים בלבד, ורבקה מיכאלי הציעה לשמר לכתוב בית נוסף שיתייחס לניצחון. לדעתי, התוספת הזאת חסרת טעם, כי שיר אמור לתאר חוויה נכונה לשעתו ואינו צריך להיות תיעוד היסטורי[3].

לאחר המלחמה פרסם מאיר אריאל את שירו "ירושלים של ברזל" ("ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור, הלא לחומותייך קראנו דרור"), שיר שנועד להשמעה בין חיילים ופרץ החוצה. שמר רצתה לתבוע לדין את אריאל – שהיה אז חבר קיבוץ בן 24 וצנחן-מילואים, שנטל חלק בכיבוש ירושלים ואף זכה לכינוי "הצנחן המזמר" – על שהפך את שירה "הלאומי" לשיר התרסה כנגד קדושת העיר ומלחמת ששת הימים ועל שהעתיק את שירה. כעבור מספר ימים חזרה בה, לאחר שהבינה את ההשלכות הציבוריות שיהיו לתביעתה נגד צנחן, שהיה מבין משחררי ירושלים. השניים הגיעו לפשרה יוצאת דופן: מרבית התמלוגים על השמעת "ירושלים של ברזל" – 50% מתמלוגי המילים וסכום התמלוגים המלא על הלחן, ייזקפו לזכות המשוררת מכינרת. פשרה שנראתה מוזרה עוד יותר לאחר שהתברר מקורו הבסקי של הלחן.

מאז הפכה נעמי שמר להיות הפזמונאית הלאומית, שאוזנה קשובה למה שקורה בשטח ומגיבה בשיר. אמנם, כבר על "ירושלים של זהב" נמתחה ביקורת מהצד השמאלי של המפה הפוליטית בשל השורה "כיכר השוק ריקה", שלדברי מבקרים, כמו הסופר עמוס עוז, ביטאה התעלמות מערביי מזרח העיר. לימים הגיבה על כך נעמי שמר: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'… עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".אבל התנגדות זו לא היתה נחלתם של רבים, בפרט ששיר אינו מתחייב לתאר מציאות, אלא מצב נפשי. המילים "כיכר השוק ריקה" היו והן עדיין דימוי פיוטי לגיטימי. מבחינתה של שמר נעמי, המקום  היה ריק, כי האנשים שחיו שם, היהודים, הורחקו משם.

עמוס ותמר רודנר, שערכו במשך שנים את ספרי שיריה של שמר ונמנו עם חוג ידידיה הקרובים, הציעו זווית ראיה נוספת של השורה מעוררת המחלוקת "כיכר השוק ריקה", "הוריה, רבקה ומאיר, כמו רבים ממייסדי כנרת, הגיעו לארץ ישראל מווילנה. לפני מלחמת העולם השנייה נעמי, שהיתה בת 5, עוד הספיקה לבקר בווילנה עם אמה. וילנה היתה אז מלאה ביהודים ונעמי היתה אחת מהישראלים שהכירו את כל בני המשפחה שלהם שאחר כך נספו בשואה. היא היתה מאוד פעילה בהנצחת בני משפחתה ובהצבת האנדרטה ביער פונאר, שבו הוצאו להורג יהודי וילנה, לפני ההשמדה הממוסדת […] נעמי חשה שווילנה ללא תושביה היהודים שנרצחו בשואה היא מקום ריק. כך היא הסבירה לנו את תחושתה גם בעת שכתבה על כיכר השוק הריקה ב'ירושלים של זהב'. נעמי חשבה שמקום שממנו הורחקו יהודים, אם ברצח ואם בגירוש, הוא מקום ריק".

כך או כך, הוויכוח הזה, שלטעמי הוא חסר חשיבות, לא סדק את מעמדה של נעמי שמר כפזמונאית ולטעמי גם כמשוררת לאומית, משום שבמרבית חייה היצירתיים היא הייתה המפענחת האולטימטיבית של החברה הישראלית שכן היא הצליחה גם לתאר וגם להשפיע על המציאות היומיומית והלאומית שלנו. בין אם בכנרת, מקום הולדתה, בתל אביב, או  בהשקיפה מעל הרי ירושלים, הפליאה שמר להביע במלל ובזמר את מה שחשו בני ארץ הזאת כלפי ארצם. אם אתלה לרגע באילנות גדולים, ארחיק את עדותי עד חיים נחמן ביאליק, שלדעתי נקבע מקומו בכותל המזרח של השירה העברית, לא דווקא משום שכתב שירים לאומיים כגון "מתי מדבר האחרונים", אלא דווקא משום יחסו הלא החלטי והרב משמעי אל הגולה. בשיריו השכיל לבטא את תחושותיהם של רבים. כך למשל, בטאה שמר את רחשי לבם של רבים, כשכתבה בימי מלחמת ההתשה, שיר הלל על המעוזים. במבט רטרוספקטיבי קשה להאמין, אבל שירה "מעוז צור ישועתי", שהיום נראה ארכאי, הושר כמעט בפי כול.

גם במלחמת יום הכיפורים, שחוללה רעידת אדמה, נשמעה תגובתה של נעמי שמר, כקול המייצג את ההתפכחות הכלל לאומית כמעט מהאופוריה שגאתה לאחר מלחמת ששת הימים, בשיר "לו יהי".

באמצע שנות השבעים, שמר שגדלה בבית היוצר של תנועת העבודה,  החלה להזדהות עם אנשי "גוש אמונים". בשיר "איש מוזר", שחיברה לכבודם, היא מכנה את המתנחלים בנימה אירונית,  "אנשים מוזרים" . כינוי שהוא כמעט פארפרזה לשירו של נתן אלתרמן אודות אנשי העלייה השנייה. אנשים רבים לא אהבו, בלשון המעטה, שהיא משווה את המתנחלים, השנויים במחלוקת, לאנשי העלייה השנייה, שנמצאים בלב האתוס הציוני.

איש מוזר / נעמי שמר.

בדרך לכאן פגשתי איש מאוד מוזר

שהלך כמו סהרורי, מלמל לעצמו בשקט ואמר:

על משכבי בלילות אני שומע קול פעמון מצלצל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל

ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר וכמו מתפלל.

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

והד עונה לי מן הגאיות והזריחה בהרים היא יפה להלל

וארץ ישראל שייכת לעם ישראל

וכך בקול ענות וכך בקול ילל וכך יומם וליל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל

והיא שייכת לו – לא כדי להחזיק בה חיל כיבוש או חיל מצב.

והיא שייכת לו – כדי לבנות בה את בית חלומותיו.

וכך בהקיץ ובחלום ומדור-דור ומתוך הרגל.

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל…

איש מוזר – אמרתי – תתבייש, ססמא כל-כך ישנה

הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו ובעיקר מחוץ לאפנה –

אבל האיש המוזר לא ענה לי – הוא לא ענה…

ואז ראיתי מסביב את העשרות ואת המאות ואת האלפים

אנשים כל-כך מוזרים אנשים כל-כך יפים

וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל –

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל

ואז – מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם –

אמרתי – אנשים מוזרים לו יהי חלקי עמכם!"

גם השיר "פרנואיד", שמתייחס בעצם למחנה ממנו באה, עורר סערה ציבורית.

"לפני הרבה שנים היה לנו ידיד

פרנואיד

או בשפה יותר יפה –

חולה מחלת הרדיפה

לאיש הזה היתה תכונה מסוכנה

לראות שחורות בכל אשר פנה".

במידה רבה, נעמי השלימה את עזיבת כנרת והפעם, לא רק עזיבה גיאוגרפית, אלא גם עזיבה ערכית.

בשנת 1981 כתבה את השיר "על כל אלה".

"על כל אלה, על כל אלה,

שמור נא לי אלי הטוב.

על הדבש ועל העוקץ,

על המר והמתוק.

אל נא תעקור נטוע,

אל תשכח את התקווה

השיבני ואשובה

אל הארץ הטובה".

למרות שהשיר הוקדש לאחותה, שהתאלמנה מבעלה, הפך להיות להמנונם של מתנגדי הנסיגה מסיני. כנראה בשל המשפט "אל נא תעקור נטוע". אריה אידלמן, מי שהיה מזכיר הקיבוץ כשיצאה ללימודים, שלח לה מכתב מחאה נזעם. שמר ענתה לו:

"לך ידידי המזכיר החביב

שלמרות כעסו, אותי לא הכזיב

זכור נא ידידי שיומי עלה, בהיר וקר

פתאום נעור בו עוד מיתר

שירי שונה ללא הכר,

שירי הוא עם מיתר אחר".

ובכול זאת, ב-1982 נעמי שמר התייצבה נגד הנסיגה מסיני, במסגרת השלום עם מצרים. היא כתבה פרודיה על שירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", וכתבה את "בהיאחזות מצרים בסיני". היא לא רק הביעה את התנגדותה להסכם השלום, אלא רתמה לשם כך את יצירתה. בולט במיוחד שירה "הכריש".

"בחוף אילת או אל-עריש

סרדין קטן פגש כריש

פוגשים כריש כחום היום

אז מה אומרים? אומרים "שלום"

סרדין קטן אומר 'שלום"

והכריש מביט בו דום

'תגיד שלום' קורא סרדין

והכריש אינו מבין

אז הסרדין מרים קולו

'אני מוכן תמורת שלום

לתת לך סנפיר שלם"

והכריש חרש-אילם…

[…]

אז הסרדין במר לבו

הריע באזני אויבו

"תמורת שלום גדול גדול

אני מוכן לתת הכל"!

זאת הכריש סוף-סוף שמע

והוא סוף-סוף "שלום" ענה

אמר שלום, חשף שיניו

והסרדין טרוף טורף

פרחים שלום ואהבה

לא גל במים לא אדווה

ובחוף אילת או אל-עריש

באין מפריע שט כריש..".

היו שתמהו מדוע שמר, הזמרת הלאומית, משווה את מדינת ישראל לסרדין. אחרים תהו אם הכריש לא בלע בסופו של דבר, את "ירושלים של זהב…

העיתונאי נדב שרגאי מדגיש, שאחרי הנסיגה מסינ,י שמר מיעטה להתבטא בנושאים פוליטיים. לדעתו מכיוון שחששה מתגובת "השבט".  בארכיון הפרטי של נעמי שמר, שהועבר לספרייה הלאומית, נמצא בין היתר צרור מכתבים ששמר כתבה לאמה, רבקה ספיר, לאחר מלחמת ששת הימים. באחד מהם, שמר יותר מרומזת על המחיר שנאלצה לשלם בגין ההתרחקות מהסביבה האידיאולוגית של קבוצת כנרת והמשפחה.

"אמא'לה שלום, בשבועות הסוערים העוברים עלינו אני שואלת את עצמי לא פעם אם איני גורמת לך עוגמת נפש מיותרת. אני מקווה שלא. חוץ מההצהרות הפוליטיות (טפו!), עשיתי גם כמה דברים חיוביים בשבוע האחרון, כמו הופעות בנען ובבאר שבע. ממש תענוג לפגוש אנשים לא תל־אביבים. יענק'לה (אחיה של שמר) היה כאן וראיתי שגם אותו 'המאורעות' מביכים – אבל אני מקווה שיתרגל, בפרט כשעכשיו אני במחנה אחד עם חזן ממשמר העמק ועם ראשוני חניתה ועם חיים גורי. [אנשים שהתנגדו לוויתור על שטחים]. תודי שלפחות החברה היא טובה"

בשנת 1984 פרסם מבקר הספרות דן מירון את מאמרו "זמירות מארץ להד"ם". הוא תיאר חלק מלחניה של שמר כגיבוב של חיקויים, האשים אותה במניפולציה, בפיתוי ובהדחה של המאזין, ואף התרשם ממילות שיריה, כי עברה מן העיסוק בחוויה האישית ובנופי הארץ אל המוכלל והאידיאולוגי, בעיקר בשירות "מגמות הפוליטיקה המשיחית". רבקה מיכאלי, חברת נפש של שמר, סיפרה: "נעמי נכנסה לסוג של שיתוק. היא נפגעה ממנו קשות. הרגישה שמירון שופט אותה על דעותיה הפוליטיות, ולא על היצירה שלה; שאין לו באמת בעיה עם היצירה שלה, אלא עם העובדה שהיא אכזבה אותו בכך שהזדהתה עם העמדות של היריב הפוליטי. היא לקחה את זה מאוד קשה. זה הפיל אותה למיטה למשך שבועיים, עם הפנים לקיר".

בשנת 1987 הקליט משה בקר את האלבום "חפצים אישיים", שהורכב כולו משיריה. את כישלון האלבום ייחסה נעמי שמר לזיהויה הפוליטי, שלדבריה פגע בקריירה שלה. היו אמנים נוספים שרתמו את יצירתם למחאה פוליטית, כמו למשל, סי היימן, ששרה את "יורים ובוכים[4]" או נורית גלרון בשירה "אחרינו המבול"[5] אבל הם היו מוכנים לשלם על כך את המחיר בפופולריות שלהם, דבר ששמר לא קיבלה.

שמר היתה מתוסכלת מכך שיוצרים כמו דליה רביקוביץ', הדגישו שהיא פזמונאית ולא משוררת. הדבר בא לידי ביטוי בשיר ההספד שכתבה על דב סדן, שברור שבהספדה אותו, היא מדברת גם על עצמה

"אם אתה משורר, יאמרו שאתה חרזן, אם אתה סופר, יאמרו שאתה גרפומן"

בעקבות רצח יצחק רבין תרגמה נעמי שמר את השיר המפורסם  "הו רב חובל", שכתב וולט ויטמן, המשורר האמריקני הדגול, לאחר הירצחו של אברהם לינקולן. הוא בוצע לראשונה על-ידי הזמרת מיטל טרבלסי, ביום השנה לרצח רבין.

"הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה

אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך.

זרי פרחים, פעמונים, המון אדם צוהל

כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל.

אבוי ליבי ליבי ליבי

הו כתם דם שותת

באשר רב החובל שלי

צונח קר ומת

ליבי ליבי ליבי

הו כתם דם שותת".

בשנותיה המאוחרות העדיפה שמר להימנע מהזדהות גלויה עם עמדה פוליטית מסוימת. עם זאת, באחד מראיונותיה האחרונים ציטטה את בעלה, מרדכי הורוביץ, שכתב כי "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". דברים אלו זכו לתגובה נסערת מצד מתנגדיה והעיתונאי נחום ברנע אף ביקש מקוראיו באופן בוטה לעבור לצד השני של המדרכה כשהם פוגשים בה.

גם אחרי מותה, לא שכחו לה את הכיוון הפוליטי בו בחרה. הביקורת חלחלה לסרט של יהלי גת, "הרוח, החושך, המים", שהוקרן בשני חלקים בערוץ הראשון. מנסה לפענח באמצעות קטעי סרטים ייחודיים, ראיונות עם מקורביה וחומרים מתוך ארכיונה הפרטי, את סוד הקסם של נעמי שמר, שמהלך בין קטבים שבין יצירה אישית וציבורית, בין קנאות לחמלה, בין כנרת לתל אביב ולירושלים, בין הפסנתר והגיטרה. זהו קסם שהולך וגדל ומפעים אותנו ככל שחולפות השנים מאז לכתה. גם שם היו שייחסו לה משיחיות וסיאוב, וטענו שבגלל דעותיה הפוליטיות היצירה שלה התקלקלה. היו שם אנשים שקבעו שבמחצית חייה השנייה היא שקעה בכתיבת המנונים, ולא בכתיבת שירה אישית, בשעה שהמציאות והעובדות אינם מאוששים זאת. במאי הסרט עצמו, יהלי גת, שאמר באחד הראיונות בעקבות הסרט שהוא רואה בשינוי שחל בשמר 'בגידה'. לא פחות.

אולם, כפי שאמרה עליה רבקה מיכאלי, "אבל שמר היא נצחית, כישרון אינסופי, מחוננת, תופעה חד־פעמית, נכס, וכפי שלא תוקפים את אורי צבי גרינברג או את נתן זך על דעותיהם הפוליטיות, ולא שופטים את יצירותיהם דרך פריזמה פוליטית אלא אמנותית, כך היה נכון ונכון גם היום לנהוג עם נעמי". גם אם אליהו הכהן הגזים כשאמר: "אם סורקים לאחור את המאות הקודמות, אין בנמצא יוצרת כמו שמר", קשה שלא להסכים עם דבריו ש"90 אחוזים מהשירים שכתבה אינם שירי ספר, אלא שירים מושרים ומזומרים בגרונות וברפרטואר"".

למרות זאת, ב"לקסיקון לסופרים ישראלים", שיצא לאור עשור לאחר מותה, אין זכר ליצירתה של מי שכתבה את "ירושלים של זהב". הלקסיקון משתרע על פני 998 עמודים ומוקדש לפועלם של מאות העוסקים בכתיבה העברית, אבל המערכת שכללה פרופסורים לספרות, ובראשם העורכים יגאל שוורץ וזיסי סתוי, התעלמה מיצירתה. לטענת שוורץ: "חברי המערכת – כמה פרופסורים – התנגדו לשמר בנימוק שכתיבתה אינה קנונית". אני חושד בעורכים הנכבדים בגבהות מצח מוגזמת. אפשר שלא לאהוב את כול שיריה. אפשר ואולי ראוי להתקומם כנגד דעותיה, לא חייבים להסכים עם דברי השבח של אליהו הכהן, שגם לדעתי חרגו מכול פרופורציה, אבל שמר היא אחת הדמויות המרכזיות בעיצוב הישראליות, בעיקר בגעגועיה למציאות התמימה, שהיתה ואיננה עוד.

בלי קשר להתנגדות לדעותיה, עם התפוררות הסולידריות החברתית והעמקת הקיטוב הפוליטי, הלכה יצירתה של שמר ורחקה מקהלים חדשים שהושפעו מאופנות מוסיקליות חדשות, שנוצרו כאן ומעבר לים.

נעמי שמר נפטרה ממחלת הסרטן בליל ה-26 ביוני 2004, בגיל 74, ונטמנה בבית העלמין של קבוצת כנרת שבה נולדה, על פי בקשתה המפורשת, אותה בטאה לא אחת.

בבקשתו של אדם, להיקבר במקום מסויים, יש בדרך כלל, גם אמירה ערכית. דוד בן גוריון, למשל, ביקש להיקבר בנגב; חיים וייצמן – במכון וייצמן; מנחם בגין – למרגלותיו של לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין. נופלי "השומר" הועברו שנים לאחר מותם, מבתי הקברות של סג'רה וכנרת, אל בית הקברות של כפר גלעדי, הישוב שנבנה על ידי אנשי "השומר". גם עצמותיהם של כמה מאבות תנועת  העבודה, כמו משה הס, נחמן סירקין ואברהם הרצפלד, הועברו לאחר שנים, לבית הקברות של הכנרת, שהפך לפנתיאון של תנועת העבודה הארצישראלית. אני תוהה למה לשייך את בקשתה של שמר, למצוא לעצמה מנוחה נכונה, לא בקריית ארבע, אלא דווקא בכנרת, אותה עזבה, תרתי משמע.

נחום ברנע , שביקר אותה קשות על התבטאויותיה הפוליטיות, הספיד אותה וכתב ש"היתה אחד הצאצאים המחוננים ביותר של ישראל הוותיקה. כאשר במהלך השבת מלאו ערוצי הרדיו בשיריה, כל שיר וקסמו המופלא, נדמה שהחיים כאן חגיגיים, תמימים, נקיים יותר משהם נתפסים בדרך-כלל". ברנע גילה שכמו מרבית בני דורו, הוא יודע את המילים של עשרות משיריה בעל-פה, הם חלק בלתי-נפרד מהתרבות, שפת הרגש, הדימויים, מדורת-השבט. הם חלק בלתי-נפרד מההיסטוריה: היא סיפקה את הנופך הרומנטי לכיבושי ששת הימים ואת התקווה שלאחר הייאוש במלחמת יום הכיפורים. "אילו האמנתי שיש מי שמאזין לתפילות, הייתי מתפלל במילים ובמנגינות שלה. היא השאירה מאחוריה כמויות בלתי-נדלות של אהבה: אהבה למנגינות ולשירים, אהבה לטבע, לנופי הארץ, לאנשים".

יתכן שבקשתה של שמר להיקבר דווקא בכנרת מבטאת את רצונה לשוב לכנרת, גם בממד הערכי. מכול מקום, כפי שברנע היטיב לנסח: עכשיו, כשנעמי שמר שבה לכנרת, פג תוקף כל ההתבטאויות ונותרו השירים שאהבנו. כמו הגדוד ההוא ששרה עליו, שיצא למסע רגלי גדול בלי לחם ובלי מים והתגבר, אבל "בלי זמר זה נורא, והגדוד צריך ללכת כל הדרך חזרה" . אני מעריך שככול שיחלוף הזמן, יישכחו השירים השנויים במחלוקת והאמירות הקיצוניות ונישאר עם השירים הגדולים באמת.

הערות

[1] ראו באתר זה: עיצוב הזיכרון הלאומי הציוני

[2] "ראתה רחל, בתו של כלבא שבוע, בעקיבא שהוא צנוע ומעולה, אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך לבית המדרש? אמר לה: הן. נתקדשה לו בצנעה. שמע אביה והוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו. הלכה ונשאה לרבי עקיבא. בימות החורף היו ישנים במתבן… אמר לה: אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב (מין כתר של זהב שירושלים מצוירת בו). אבות דרבי נתן, פרק ו, ג.לגבי אפיונו של התכשיט ניתן ללמוד מן המשנה בסוטה {פרק ט' משנה י"ד} "בפולמוס (במלחמה) של טיטוס גזרו על עטרות (כתרי) כלות" ובגמ' מסביר רבה בר בר חנה "מאי עטרות כלות? …עיר של זהב". מכאן משתמע שירושלים של זהב היה מין כתר מזהב בצורת ירושלים, שניתן על ראשי הכלות.

[3] אי אפשר שלא להיזכר בתוספת שהוסיף דן אלמגור לשירו "כשאת אומרת לא". בעקבות הלך רוח פמיניסטי, שהציג את המחזר הנבוך כמטרידן מיני, הוסיף בית דידקטי, ש"לא, זה לא", אמירה פדגוגית צדקנית, שעיקרה את השיר מתוכנו

[4] יורים ובוכים,

שורפים וצוחקים.

מתי בכלל למדנו

איך קוברים אנשים חיים?

יורים ובוכים,

שורפים וצוחקים.

מתי שכחנו

שגם לנו הרגו ילדים?

[5] יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה

ויש תל אביב בוערת ממועדונים ומעשי זימה

יש מדינת מתקוממים שם חובשים את הפצעים

ויש תל אביב חוגגת, חיים, אוכלים ושותים

לא, אל תספר לי על ילדה

שאבדה את עינה

זה רק עושה לי רע, רע, רע

רק עושה לי רע

אין לי כח לטיפוסים מדוכאים ומתייסרים

ולא אכפת לי מה נעשה בשטחים

אל תספר על זמן צהוב, על עצורים ועל מורדים

נעשה אהבה, נחיה את החיים

תל אביב זה החיים

לא, אל תספר לי על ילדה

שאיבדה את ביתה

זה רק עושה לי רע, רע, רע

רק עושה לי רע

אין לי כח לטיפוסים שומרי מוסר וצדקנים

בוא נבלע את רחובות תל אביב ההומים

לא, אל תספר לי על ילדה

שאיבדה ילדותה

זה רק עושה לי רע, רע, רע

רק עושה לי רע

בוא נחיה את תל אביב שממול

אחרינו המבול