תולדות המאורים בניו זילנד

כתב: גילי חסקין

 ראה באתר זה: שייט באיים הפולינזים, ראו גם: איי הפסחא: תעלומה באוקיינוס השקט; פולינזיה – דת ומיתולוגיה

מאמר זה עוסק בתולדות המאורים, עד המפגש עם האירופאים.

ראו גם, באתר זה: התרבות המאורית (בהכנה).

 המאורים (במאורית: Māori) הם ילידים פולינזיים כהי עור, שרוב השבטים שלהם התיישבו בניו זילנד, במאה ה-13 וה-14 .

 המטייל בניו זילנד נתקל פעמים רבות, בנושא המאורי. הוא נתקל בהם כאטרקציה תיירותית, בעיקר באי הצפוני והוא נתקל בהם כנושא היסטורי, תרבותי ובעיקר פוליטי.  מאידך, הניו זילנדי מציג את עצמו כבן ללבן ולמאורי. מאידך, ניו זילנד סובלת מבעיות חברתיות הקשורות במאורים, כולל שכרות, אלימות ופשע, כפי שתואר בסרט "פעם היו גיבורים". כך או כך, למרות שנתקלים במאורים רק באי הצפוני, המאורים הם נושא חשוב בטיול לניו זילנד.

המאורים הם חברה מסורתית, שונה בתכלית מזו המוכרת לנו. גם מזו הניו זילנדית, המערבית. האנתרופולוג גא'רד דיימונד  (Jared Diamond), מסביר כי הקסם שבחקר תרבויות מסורתיות, מקורו בכך שמדובר באנשים שיש בהם דברים הדומים לנו, אבל הם בעיקר שונים מאתנו וקשים להבנה מבחינות אחרות. בניגוד לקליפורד גירץ, שטוען כי בני האדם דומים זה לזה במבנה הנפשי ובצרכים שלהם[1] . אם ההשקפה של גירץ גורסת כי "בני האדם הם ביסודו של דבר אותם בני האדם בכול מקום", הרי דיימונד טוען,  כי מבחינות בסיסות אחרות, אנחנו לא אותו הדבר. רבים מבני החברות הפולינזיות סופרים אחרת (במיפוי חזותי ולא במספרים מופשטים), בוחרים את נשותיהם אחרת, נוהגים בהוריהם ובילדיהם אחרת, מזהים סכנה אחרת ויש להם מוזגים אחרים על ידידות. התערובת המבלבלת הזאת של קווי דמיון ושוני היא אחת הסיבות לקסם שהחברות המסורתיות מהלכות על החוקר ועל המטייל[2].

המאורים שייכים לקבוצה הפולינזית הגדולה, הן מבחינה אתנית והן מבחינה לשונית[3].  קומתם גבוהה למדי, ראשיהם ופניהם מאורכים מעט, אפם סולד, עורם חום בהיר ושערם נוטה להסתלסל. המאורים קיבלו על עצמם את הנצרות. מרביתם אנגליקנים ומיעוטם רומים קתולים ומורמונים.

המאורית היא היא שפה פולינזית (ממשפחת השפות האוסטרונזיות ), הקרובה לשפה המדוברת בטהיטי, בהוואי ובאיים אחרים ממזרח לסמואה בדרום האוקיינוס השקט. ומשמשת כאחת השפות הרשמיות בניו זילנד. . ההנחה היא כי מקור השפה מנוודים שהגיעו לניו זילנד מאיי קוק או מטהיטי[4]. עד לשנת 1814 הייתה מאורית שפה מדוברת בלבד, באותה שנה החלו מיסיונרים נוצרים להעלותה על הכתב באותיות לטיניות. ב-1820 נעשה מהלך משותף של פרופסור סמואל לי מאוניברסיטת קיימברידג' יחד עם הצ'יף המאורי הונגי היקה ואנשיו, ליצור לה כתיב מלא . כיום מאורית נכתבת באותיות לטיניות, תוך שימוש בעיצורים ובתנועות הנהוגות באנגלית. המאורית מדוברת כיום באופן יום-יומי על ידי חלק מבני העם המאורי, נלמדת בבתי הספר, ונחשבת לאחת משלוש השפות הרשמיות של ניו זילנד[5].

למרות שפחות משני אחוזים של תושבי המדינה מדברים מאורית, תומכת ממשלת ניו זילנד ומשקיעה משאבים לשימור השפה.

ההגירה הפולינזית לאוקיינוס השקט

התיישבות הפולינזים באיי האוקיינוס השקט  התחילה באלף השני לפנה"ס והסתיימה במאה ה-14 עם הגעת המאורי לניו זילנד.

לפי אמונתם הגיעו אבות אבותיהם לניו זילנד מארץ ששמה האואיקי (Hawaiki )   [6].  יש חוקרים הסבורים שהכוונה היא לאיי סוואי שבסמואה המערבית, המרוחקים 2900 ק"מ צפונית לניו זילנד.  עדויות לשוניות וארכאולוגיות מראות כי האנשים הגיעו לניו זילנד מאסיה. בשלב כל שהוא הם סבלו מצפיפות אוכלוסין והם התחילו לנדוד דרך הארכיפלג המלאי ודרך מלזיה. התרבות של עמים אלה החלה להתפתח באופן בלתי תלוי במקום אליו הם הגיעו.

התרבות הפולינזית המוכרת התחילה להופיע בתקופה בה הפולינזים הגיעו לטונגה ואיי סמואה, בערך לפני 4000 שנה. תיאוריה אחרת (דעת מיעוט), טוענת כי ההגירה הפולינזית התחילה לנדוד דווקא צפונה ומשם דרך מיצרי ברינג (Bering) לדרום אמריקה ומשם לפאסיפיק. תאוריה זו נתמכת בעובדה שהקומרה (Kumera) , תפוח האדמה המתוק, הנמצא בכל פולינזיה, הוא צמח שמקורו בדרום אמריקה, ולפי צורת ההפצה של הצמח אין לו אפשרות להיות מופץ, לא  על ידי ציפורים ולא על ידי זרמי ים. זאת ועוד, שם תפוח האדמה בפולינזיה זהה לזה שבדרום אמריקה. למרות כל זה תיאוריה זו לא זוכה לתמיכה רבה בקרב המדענים.

הפולינזים הצטיינו כיורדי ים הם ידעו להפליג בסירותיהם הקטנות למרחק של אלפי ק"מ.  תור היירדל טען שהגיעו לפולינזיה מאמריקה הדרומית ואף הוכיח שהדבר אפשרי במסעו "קונטיקי".

ראו באתר זה: תור היירדאל

כמה חוקרים  טוענים שמקורם של המאורים הוא בסין.  יש הטוענים כי מקורם באינדונזיה ומסתמכים על כך שהשפה הפולינזית שייכת למשפחת הלשונות המלאיות. אולם מרבית החוקרים סבורים שספינות מפרש נושאות מתיישבים צמחים ובעלי חיים, הפליגו מאיי פולינזיה.

מהגר פולינזי. צילום: גילי חסקין, בורה בורה, נובמבר  2014  

מכול מקום, המתיישבים עזבו כנראה את מולדתם בשל מחסור בקרקעות, מלחמות או בעיות אחרות. לפי המסורת המאורית, שבע סירות קאנו הביאו את אבותיהם הקדמונים לניו זילנד במספר מסעות שיט שהתרחשו בין השנים 1250–1300 לספירה.

למרות שבכל האיים הפולינזים אנו מוצאים תרבות מפותחת, הרי במזרח טהיטי אנו מוצאים מרכז תרבות. רבים מאמינים כי זהו מרכז התרבות הפולינזית – האוואיקי (Hawaiki). עובדה זו גם מחזקת את הדעה כי ההתיישבות הפולינזית החלה באיים מסוימים כדוגמת טהיטי ומשם יצאו קבוצות שיישבו איים שונים. בעיני מספר קבוצות מאוריות, "האוואיקי"  מתייחסת לאיי קוק. יתכן והסיבה לכך היא שאבותיהם הגיעו לניו זילנד באותו אופן שהגיעו לאיי קוק. בכל אופן, יש בסיס משותף לכל התרבויות הפולינזיות, לשפות שלהן וגם לאגדות שלהן. כולם מאמינים בהפרדת השמיים מהארץ ובמעגל החיים של מאווי.

ראו בהרחבה, באתר זה: התרבות המאורית

בהתאם למסורות מקומיות הפולינזי שגילה את ניו זילנד היה קופה (Kupe) ב 950 לספירה.  אשתו של קופה, הינֶהטֶה-אפאראנגי העניקה לאי שנתגלה, את השם אָאוֹטֶאָרוֹאָה (שפירושו: ארץ הענן הלבן הארוך). לפי גרסה אחת, קופה רצח את בונה סירות הקאנו בהאוואיקי, ששמו הוא הוטוראפה (Hoturapa)  ויצא למסע עם אשתו. אנשי משפחתו של בונה הסירות חיפשו נקמה ויצאו לרדוף אחרי הזוג, אך הם כבר הגיעו לניו זילנד. למרבית הפלא, יש שבטים בודדים בלבד המצינים את קופה באגדות שלהם וכאשר הם מציינים אותו הם מתייחסים אליו כאל זה שמצא את "הדג של מאווי". לא מיושב. קופה חזר לאוואיקי, נתן הוראות איך להגיע ורק ארבע מאות שנים מאוחר יותר הגיעו אנשים לניו זילנד. על אף הדימיון בין השמות, האוויקי אינו האי הוואי. יש להניח כי מדובר דווקא בראיאטאה (Ra'iātea), מאיי סוסייטי  (Society Islands), ליד טהיטי, שבפולינזיה הצרפתית. 

אם קופה מצא את ניו זילנד ריקה ולא התיישב בה, המתיישב הבא שהגיע לניו זילנד לפי המסורת הפולינזית היה וואטונגה (Whatonga). הרפתקן זה הגיע לאאוטארואה (Aotearoa) על ידי כך שהשתתף בתחרות סירות קאנו בהאוואיקי ואז סערה פתאומית הוציאה אותו לים והוא לא חזר.  טוי (Toi) סבו,  שראה שהוא לא חוזר, יצא לחפש אותו, בינתיים וואטונגה חזר וראה כי סבו לא נמצא ולכן הוא החליט שהוא יוצא לחפש אותו. הסיפור מסתיים בכך ששניהם נפגשים ב Hakatane  שב-Bay Of  Plenty  בשנת 1150.

היסטוריה זו היא למעשה היא למעשה עיבוד מפוקפק של אגדות מאוריות, שנעשה על ידי היסטוריונים מערביים.

לסרטון: דרכו של וואטונגה

המיתולוגיה המאורית מספרת על 'צי' של סירות קאנו ארוכות, עמוסות באנשים, נשים וילדים שיצאו לחפש חיים חדשים, והשאירו מאחור את המולדת האהובה, הוואייקי, שלא יכלה עודלהכיל אותם. המסורת הניו זילנדית יודעת לספר על מספר סירות קאנו שיצאו למסע ביניהם טה אראווה (Te Arawa)  אך לא כולם הגיעו. אם ניקח בחשבון שעל כל קאנו ניתן להסיע כ-30 אנשים, אז מספיק להניח כי קאנו אחד מגיע לאי הצפוני וביחד עם גידול אוכלוסין של אחוז אחד בשנה, ניתן להגיע למספר התושבים אותו תיאר קוק בהגיעו לניו זילנד.

יהיה הסיפור אשר יהיה, סירת קאנו אחת הגיע ממזרח פולינזיה בדרך ישירה או בלתי ישירה. אך נשארת השאלה איך הם מצאו את הדרך. אם הם הגיעו במקרה או שהם הגיעו לניו זילנד בכוונה תחילה. אלה הטוענים כי השיוטים שלהם לא היו מקריים מיחסים לפולינזים יכולות ניווט מדהימות ורק באמצעות גורמי השמיים. כי הרי אם זה היה מתוכנן הם צריכים היו לדייק ולעבור מאות ואפילו אלפי קילומטרים ולהגיע בדיוק טוב, כי הרי האיים האלה לא גדולים במיוחד. לעומתם אלה שטוענים כי זה היה מקרי, או לפחות תולדה של מסע מתמשך בו האנשים יצאו להגר, אך לא ידעו בדיוק לאן יוביל אותם יום. בכל מיקרה המסורות המאוריות מתנגדות בכל תוקף לגישה הטוענת שהמסע היה מקרי.

תהיה הדרך אשר תהיה, סירות הקאנו עשו מרחקים גדולים בים .לצורך יציבות באוקיאנוס הסוער, חיברו  הפולינזים שני סירות קאנו יחדיו, על ידי שני מוטות ובאמצע אף בנו סיפון קטן וארעי. ברגע שהם התקרבו קרוב לחוף, הם לפעמים ניתקו את הסירות אחת מהשניה למען נוחות טובה יותר בנחיתה. בכל מיקרה, ברגע שאנשי הקאנו הגיעו הם התערבו ב נישואי תערובת עם "עם הארץ", תושבים מקומיים בשם טנגטה וונו (Tangata whenua ) , שהם הפולינזים הראשונים שהגיעו בשלב הראשונן. אלו שהקדימום ב-200 שנה. אלה התקיימו מלקט שורשים, צייד עופות ודייג[7].

ההגעה של הפולינזים המאוחרים היא ציון דרך וסוף תקופה של המאורי הקדום ותחילת המאורי הקלאסי. למרות ששתי התקופות חופפות פחות או יותר, "המאורי הקלאסי" הוא ציון דרך מכיוון שהם הביאו איתם צמחים ובעלי חיים מבויתים. חשוב להבין כי המושג "טנגטה וונו" (Tangata Whenu), פירושו – "האנשים שכבר חיים במקום מסוים" ולא למישהו ספציפי. כיום שמאורים עוברים לעיר חדשה הם מכנים את מי שכבר נמצא שם בכינוי זה.החלוצים ירדו לאי הצפוני, הלא מיושב ומשם התפשטו לשאר השטח וכך היתה ניו זילנד לגוש היבשה האחרון בעולם שבני האדם התיישבו בו. מאז לא ביקר עוד איש במקום, עד לבואו של ג'יימס קוק. 

 מסע ההגירה הזה הוא אבן יסוד באמונה ובמסורת המאורית. הוואייקי חקוקה בזיכרון הקולקטיבי. המאורים מעלים אותה על ראש שמחתם ומבטאים את כיסופיהם אליה. הם מאמינים שעם מותם – הנשמה שלהם תעשה את דרכה בחזרה הביתה, להוואייקי ושם תמצא מנוחה. .המאורים בני זמננו עדיין מזדהים עם סיפורי עלילותיהם של האבות המייסדים. לטענתם, מאורי אמיתי, יכול לעקוב אחרי אילן היוחסין של משפחתו, דורות רבים אחורנית. 

היו כנראה שלוש הגירות של פולינזיים לניו זילנד:

א. בשנת 1000 לספירה. עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על כך שבניו זילנד התקיימו קהילות מבוססות החל מראשית האלף השני לספירה.  ייתכן שספנים מפולינזיה ערכו מסעות לאיי ניו זילנד כבר במאות הראשונות לספירה.  אך הנווט הפולינזי קופה (Kupe), הוא שמקבל את הקרדיט על גילוי ניו זילנד, בסביבות שנת 950 לספירה.

ב. 200 שנה יותר מאוחר, כאשר מספר ספינות שיצאו מהאואיקי נקלעו לסערה והגיעו לניו זילנד.  האוואיקי איננו האי הוואי, על אף הדמיון שבשמות, אלא כנראה שמדובר בראיאטאה (Raeiatea) שליד טהיטי.  בעקבותיהם יצאה קבוצת חיפוש בראשות גיבור בשם טוי, שהגיעה אף היא לניו זילנד.  הם פגשו שם את צאצאי ההגירה הראשונה ובאו עמם בקשרי נישואין.

ג. בשנת 1350 לספירה, ההגירה המשמעותית ביותר, יצא צי של סירות, כנראה מררוטונגה שבאיי קוק וחצה את האוקיינוס לכיוון ניו זילנד. משפחות של מנהיגי המאורים בימינו טוענות שהן יוצאות חלציו של מנהיגי אותו צי.

התיישבותם של המאורים בניו זילנד

ההתיישבות בניו זילנד היתה מהירה. המאורים מצאו בניו  זילנד איים גדולים מכל מה שהכירו, עם אקלים לא מוכר.  לעומת צפון אמריקה, שם נדרשו לאדם 9000 שנה כדי ליישב את קנדה הארקטית, ההתיישבות בניו זילנד, שהיתה הרבה יותר מאוחר, היתה מהירה הרבה יותר. משהתפתח כושר ההמצאה של האדם המודרני, חקרו בני האדם והסתגלו חיש מהר לרוב האזורים האחרים. לאחר שבאו אבותיהם הקדמונים של המאורים לניו זילנד, נדרשו להם פחות ממאה שנים כדי לגלות את המשאבים המינרליים הראויים לשימוש; רק עוד כמה מאות שנים נדרשו להם כדי להרוג את עופות המואה[9], בשטח שהוא בין המבותרים ביותר בעולם ורק כמה מאות שנים – להתמיין לקשת של חברות שונות. מחברת ציידים-לקטים יושבי חופים ועד חברת איכרים העוסקים בסוגים חדשים של אחסון מזון[10]. במשך מאות שנים חיו המתיישבים הפולינזיים בבידוד ופיתחו תרבות ייחודית הידועה בשם "מאורי". בראשית דרכם, סיגלו אורח חיים שבטי שהתבסס על הארגון החברתי שהיה קיים בארץ מולדתם. הם התהדרו בשפה משלהם, במיתולוגיה עשירה, בעבודות יד מובהקות, באמנויות הבמה ובתרבות לחימה מסורתית. כמו כן הביאו עמו מין מיוחד של תות, שמקליפתו דמוית הנייר הכינו יריעות הקרויות בפיהם "בד טפה"[8]. 

מכול מקום, מדובר בהתיישבות מאסיבית בשפע של אתרים.

פרט לעטלפים הם לא מצאו בניו זילנד כל יונקים לצייד. אבל הים סיפק שפע של מקורות מזון. מבין בעלי הכנף, המרשים ביותר היה עוף המוֹאָה  (Moa) הענקי, חסר יכולת התעופה, שהתנשא לגובה של יותר מ-3 מ'.  עוף זה הפך לאחד ממרכיבי המזון של התושבים הפולינזים במולדתם החדשה.  תוך זמן קצר נכחדו 32 מיני עופות. אוכלוסיית אריות הים שרדה רק באזורים מצומצמים בדרום ובעלי חיים שהביאו – עכברושים (קיאורה) וכלבים (קורי) עשו שמות בעופות המקומיים, שוכני הקרקע.

ישובה של ניו זילנד, כמו של אוסטרליה וניו גיניאה, קשור גם להשמדה ההמונית הראשונה של מינים גדולים של בעלי חיים, בידי בני אדם. באוזר חיו בעלי חיים גדולי מידות (בעיקר באוסטרליה ובני גיניאה, אך גם בניו זילנד).  כל בעלי החיים הללו, המכונים "מגפאונה" (megafauna) נכחדו זמן קצר לאחר בואם של בני האדם. בעלי החיים הללו, כמו אלו של אנטארקטיקה ואיי גלפאגוס, התפתחו לאורך מיליוני שנים, בהיעדרם של ציידים בני אנוש. במקומות בהם הזדרזו שומרי הטבע ואכפו אמצעי מגן, נשמר חלק מבעלי אחרים. במקרים אחרים, הם פשוט הושמדו. קרבן אחד, הדודו   (Dodo) של מאוריציוס, נעשה סמל ההכחדה בכול אי מאיי האוקיינוס, שיושב בעידן הפרהיסטורי ונחקר היטב, הביאה התיישבותה אדם לפרץ של הכחדה, שעם נפגעיה נמנים עופות המואה של ניו זילנד, הלמורים הענקיים של מדגסקר, והאווזים הגדולים, נטולי כושר התעופה, של הוואי[11]. המאורים, צדו את המואה ואכלו את בשרה. בנוסף, השתמשו בעצמותיה לייצור חכות וקרסים, מחטים לאריגת בגדיהם, תכשיטים בהם עיטרו את גופם ועוד. יש המשערים שעוף זה נכחד בעקבות ציד והשמדת היערות, בית המחיה של המואה, בידי המאורים.

המאורים המציאו שיטה משלהם לשימור מזון. הם בישלו את הבשר והעבירו אותו בעודו חם אל מכלים, אותם אטמו בשומן מומס ושמרו עליהם מפני כניסת חיידקים ובקטריות, מבלי שידעו על קיומם של אלו[12]. 

 החקלאות לא היתה מפותחת בתקופה זו של ההתיישבות, המכונה "התקופה הארכאית", מן הסתם בשל האקלים הקר והבלתי מוכר. אולם בעקבות ההידלדלות הגדולה של המשאבים הטבעיים,נאלצו המאורים למצוא מקורות מזון חלופיים. במהלך מאתים שנה (1300-1500 בערך), הפכו השבטים שבצפון לחקלאים ובשל הדרישה לקרקעות, הלכו השבטים והפכו ליותר ויותר לוחמניים. תהליך השינוי, כמו ההתיישבות, החל מהצפון. ובעקבות תהליך של כיבוש ושיעבוד עבדים, נמחו שבטים רבים מעל פני האדמה. כמו כן היתה נפוצה קניבליות וקמו מבצרים (פא), להגנה מפני שבטים אויבים. בצפון, החמים ביותר, גידלו קוּמָארה (סוג של בטטה).  בדרום לא גידלו דבר. עם הזמן למדו המתיישבים להגן על גידולי השורשים מפני פגיעות הקור והחלו לגדל גם יאם וטארו (גידולי שורש נוספים).  לא היו להם בעלי חיים מבויתים (למעט הכלב) והם לא הכירו את החלב ומוצריו.  אלו מהם שהתגוררו סמוך לחוף הים או לחופי אגמים, דגו סרטנים ודגים למחייתם.  כמו כן אכלו שורשים וענבות.  עידן התיישבות זו מכונה כיום "התקופה המאורית הקלאסית". הגעתם של מתיישבים אלו פגעה קשות בחי ובצומח. שריפות הובילו להכחדה מסיבית של היערות. היעדרותם של החזיר והתרנגולת הפולינזים מעידים בבירור על הגעה של מעט מאד אנשים בגל ההגירה הראשון). לא רק שמרבית הצמחים הטרופיים שהביאו עימם כשלו (בננה, קנה סוכר, פרי הלחם), אלא גם בגדים לחימום הגוף חסרו להם. ללא ספק התבססו המתיישבים באזורי החוף והחלו להשתמש בגננות המסורתית בניסיון לסגל את מנהגיהם לארץ החדשה. בהדרגה, דרך החיים שלהם השתנתה בעקבות לחצים של אקלים, אדמה, יערות וים, בעוד שאספקטים חומריים של התרבות השתנו בעקבות שינוי בצרכים  והסתגלות לחומרים הקיימים. ששה מהצמחים שהביאו איתם המתיישבים  הראשונים, שרדו עד לתקופה האירופית: הקומארה (Kūmara), יאם , קיקוס (פרי טרופי), תות עץ, דלעת ועץ הכרוב. הקומארה , סוג של בטטה שמקורו כנראה באמריקה הדרומית ונסיבות הגעתו לפולינזיה עמומות.  עידן התיישבות זה התאפשר רק בזכות פי תוחה של שיטה מתוחכמת להגנה על גידולי שורשים מפני פגיעות הכפור. 

 בעקבות הידלדלות המשאבים הטבעיים נאלצו המאורים להגדיל את שטחי החקלאות שלהם.  בחלקים היותר יבשים של ניו זילנד הם פיתחו שיטה של חלקות מתוחחות באבנים שמזכירות שיטות מקבילות, שהומצאו באורח לא תלוי בחלקים יבשים אחרים של העולם, כמו החקלאים הנבטים בנגב, כמו ילידי אמריקה בדרום-מערב ארצות הברית וכן במקומות יבשים בפרו, בסין ובאיטליה הרומית. האבנים המכסות את העפר שומרות על לחותו ומונעות את התנדפות המים בשמש וברוח וכן מונעות את היווצרותו של קרום עפר נוקשה, שהיה גורם לנגר מהיר עם רדת הגשם. האבנים המכסות את העפר ממתנות את התנודות בטמפרטורת האדמה במשך היממה, משום שהן סופגות את חום השמש בשעות היום ופולטות אותו בלילה. כמו כן הן מגינות על הקרקע מפני בליה עקב טיפות גשם ניתזות[13].

בשל הדרישה הגוברת לקרקעות, הפכו השבטים ליותר לוחמניים.  תרבותם, שהתפתחה לאורך מאות שנים בלא כל השפעה חיצונית, היתה היררכית, ולעתים קרובות התבססה על קרבות עקובים מדם.  משום כך נבנו הפא (מבצרים) להגנה.  בעקבות תהליך של כיבוש ושעבוד עבדים, נמחו רבים מהשבטים לחלוטין מעל פני האדמה. קניבליות היתה נפוצה[14].

המאורים ניהלו מלחמות אכזריות אלה באלה, אבל רק בין שבטים ושכנים קרובים. המלחמות היו מוגבלות מחמת הפריון הצנוע של חקלאותם, שעמוד התווך שלהם היה בטטה. לא היה ביכולתם לגדל כמות מספקת של בטטה להזנת צבא בשטח, לאורך זמן[15]. הקרב הגדול ביותר שהתרחש אי פעם על אדמת ניו זילנד היה קרב Hingakaka, שניטש סביב 1791, מדרום ל- Ohaupo, לגדת אגם Ngaroto. היה זה קרב בין 7000 לוחמים מונהגים על ידי Taranaki, לבין כוח קטן יותר, שהונהג על ידי Te Rauangaanga.

המאורים והמוריאורים

זמן קצר לאחר הגעתם, ישבה קבוצה מן המאורים האלה את איי צ'טם  (Chatham) ונעשתה ל"מוריאורים" (Moriori). במאות השנים שלאחר מכן, התפתחו הקבוצות הללו לכיוונים מנוגדים. המאורים של האי הצפוני פיתחו טכנולוגיה וארגון פוליטי מורכבים יותר והמוריאורים – מורכבים פחות.  המאורים של האי הצפוני פנו לעבודת אדמה נמרצת ואילו המאוריאורים חזרו להיות ציידים-מלקטים. ההיסטוריה של המאורים והמוריאורים מהווה ניסוי טבעי קצר וקטן ממדים שבוחן איך סביבות משפיעות אל בני אדם.

המאורים הקדמונים, שהתיישבו לראשונה בצ'טם, היו כנראה איכרים, אולם הגידולים הטרופיים שהיכרו לא יכלו להתקיים באקלים הקר של צ'טם והם נאלצו לשבו ולהיות לציידים מלקטים. בתור ציידים-מלקטים, לא יצרו עודפי יבולים הזמינים לחלוקה מחודשת או לאחסון. הם לא יכלו לתמוך או לפרנס בעלי מלאכה מומחים, צבא, בירוקרטיה ומנהיגים שאינם ציידים. הם צדו אריות ים, עופות ודגיo. ציד שאינו מצריך טכנולוגיה משוכללת יותר. זאת ועוד, איי צ'טם הם איים קטנים ומרוחקים יחסית המסוגלים לשאת אוכלוסיה של 2000 ציידים-לקטים בלבד. מאחר שלא היו בנמצא איים אחרים, פנויים להתיישבות, נאלצו המוריאורים להישאר בצ'טם וללמוד לחיות בשלום זה עם זה. הם זנחו את המלחמות והקפידו לצמצם את האוכלוסייה, בין הייתר, על ידי סירוס של חלק מהתינוקות הזכרים. התוצאה היתה, אוכלוסיה קטנה, בלתי לוחמנית, בעלת טכנולוגיה וכלי נשק פשוטים ובלי הנהגה וארגון חזקים[16]. 

לעומת זאת, החלק הצפוני של ניו זילנד התאים לחקלאות הפולינזית. המאורים שנשארו בניו זילנד התרבו עד שמספרם עלה על 100000. הם פיתחו אוכלוסיות מקומיות צפופות, הנתונות במלחמות עזות ובלתי פוסקות עם אוכלוסיות שכנות. בעודפי היבולים שיכלו לגדל ולאחסן הזינו בעלי מלאכה מומחים, מנהיגים וחיילים לעת מצוא. הם פיתחו מגוון של כלים שהיו נחוצים להם לגידול יבוליהם, לאומנות וללחימה.

חברת המוריאורים וחברת המאורים התפתחו אפוא מחברה קדומה אחת, אבל במסלולים שונים מאד. שתי החברות שנוצרו עקב כך לא ידעו זו על זו ולפחות במשך 500 שנה לא קיימו מגע ביניהם עד שאוניה אוסטרלית לצייד כלבי ים שבקרה באיי צ'טאם בדרכה לניו זילנד הביאה לשם את הידיעות על איים ישיש בהם "דגים וצדפות בשפע; האגמים שורצים צלופחים; זוהי ארץ גרגרי הקרקא… התושבים רבים מאד, אבל הם לא יודעים להילחם ואין להם כלי נשק". די היה בידיעות הללו כדי לעורר 900 מאורים להפליג אל איי צ'אטאם בשלהי 1835. המאורים עברו בין ישובי המאוריאורים והודיעו להם שמעתה המאוריאורים הם עבדיהם וכל מי שהתנגד נהרג לפי חרב. באותה עת יכלו המאוריאורים להביס את המאורים, כי מספרם היה כפול משל הפולשים, אבל היתה להם מסורת של פתרון סכסוכים בדרכי שלום והם החליט באספה שלא להשיב מלחמה, אלא להציע שלום, ידידות וחלוקת משאבים.

קודם שהספיקו המאוריאורים למסור את הצעתם, תקפו המאורים בהמוניהם. במשך יומיים הם קטלו מאות מוריאורים, בישלו ואכלו אותם ושעבדו את האחרים. ניצול מוריאורי סיפר: "המאורים התחילו להרוג אותנו כמו כבשים. .פחדנו, ברחנו לשדות וליערות. התחבאנו במאורות מתחת לאדמה ובכול מקום אחר… אבל זה לא עזר; הם גילו והרגו אותנו – גברים, נשים וילדים". לוחם מאורי שתושאל, לא ניסה לרכך את הזוועה, אלא נימק אותה בכך ש"זו התרבות שלנו". הטרגדיה של המוריאורים דומה להרבה טרגדיות בעולם המודרני והן בעולם העתיק, בהן ניצבו בני אדם רבים ומצוידים היטב, כנגד מתנגדים מעטים ודלים. מה שעושה את ההתנגשות בי הקבוצות הללו לזוועתית במיוחד היא שפחות מאלף שנה קודם לכן, התפצלו שתי הקבוצות הללו משורש אחד.

 להמשך קריאה: המפגש המאורי עם אירופה.

הערות

[1] קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות, כתר, ירושלים, 1990

[2] ג'ארל דיימונד, העולם עד אתמול, עם עובד, תל אביב, 2015 (להלן העולם עד אתמול)] עמ' 16-17

[3] פולינזים – מיוונית = איים רבים. שם שנתנו האירופאים לאיי האוקיינוס השקט שבין איי הוואי, איי הפסחא וניו זילנד.  האוכלוסייה הפולינזית המאורית אחידה מבחינת הלשון ומבחינת הגזע.  בקרב הפולינזים בולטות תכונות גופניות מונגולואידיות בצד תכונות גופניות קווקזואידיות.  לפני המגע עם האירופאים לא הכירו את השימוש במתכות ואת הקדרות, אך הצטיינו בגילוף בעץ ובאבן.

[4] https://nzhistory.govt.nz/culture/maori-language-week/history-of-the-maori-language

[5] שלוש השפות הרשמיות בניו זילנד הן האנגלית, המאורית, ושפת הסימנים הניו זילנדית (אנ'), שהוכרה כשפה הרשמית השלישית במדינה מאז שנת 2006

[6] ללא קשר להוואי

[7] E. Best, The Nauru. I-II, 1924

[8] Howe, Kerry (2006). "Ideas of Māori Origins". In Māori Peoples of New Zealand: Ngā Iwi o Aotearoa. Te Ara – The Encyclopedia of New Zealand. Auckland: David Bateman.

[9]  עופות המואה היו עופות ענקיים שחיו בעבר בניו זילנד. הם היו קרובי משפחתו של היען ונכללו בסדרה הנכחדת דינורניטיים (שם מדעי: Dinornithiformes). אלו היו עופות חסרי יכולת תעופה שהוכחדו בניו זילנד בתחילת המאה ה-16 על ידי המאורים. אחד המינים היה העוף הגדול ביותר שחי אז על פני כדור הארץ, משקלו היה כ-250 קילוגרם וגובהו הגיע לשלושה מטרים. עוף זה נבדל משאר העופות בכך שכלל לא היו לו כלל כנפיים. המואה הייתה ניזונה מן הצומח ובעיקר מעלים, זרדים ופירות. האויב הטבעי היחיד שהיה לעופות הבוגרים, היה עיט האסטי – דורס ענק שהיה כנראה מין העיט הגדול ביותר בעולם. הוא תפס אותם עם טפריו העצומים ושיסע את איבריהם הפנימיים עד למותם.

[10] ג'ראל ידמונד, רובים, חיידקים ופלדה. גורלותיהן של חברות בני אדם., , עם עובד, תל אביב,,1997 (להלן: רובים, חיידקים פלדה, עמ' 43.

[11] רובים, חיידקים ופלדה. עמ' 34-37

[12] העולם עד אתמול, עמ' 300

[13] ג'ראלד דיימונד, התמוטטות, מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? , הוצאת מטר, תל אביב, 2012 (להלן: התמוטטות), עמ' 91

[14] Howe, K. R. (2003). The quest for origins: who first discovered and settled the Pacific islands?. University of Hawaii Press

[15] התמוטטות, עמ' 154.

[16] Campbell, Matthew (2008). "The historical archaeology of New Zealand’s prehistory