נחל התנינים

כתב: גילי חסקין; 07-07-2020. עדכון: 18-01-24

תודתי לגדעון ביגר, יעקב שורר ואייל אופק, על הערותיהם.

נבקר בחלקו הנמוך של נחל התנינים, סמוך לשטחו, במסגרת הביקור בג'יסר א-זרקא וביצות כבארה. כחלק מהטיול לחוף הכרמל.

ראו באתר זה: הטיול לחוף הכרמל. ; ג'יסר א-זרקא; טיול לרמות מנשה; יבוש ביצות כבארה.

זהו נחל איתן, שיובליו העליונים, ראשיתם ברמות מנשה, בין הקיבוצים דליה ועין השופט, זורם דרום מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל[1]. חלקו העליון של הנחל, מתפתל , פיתולים מתונים, בין גבעות קרטון מעוגלות ומוריקות בחורף ובאביב. זהו יער פארק של אלון תבור, עם כמות נדיבה של פרחים, כגון כלנית, רקפת ועוד. בחלקו התחתון הוא זורם במישור החוף הצפוני, בעמק רב נביעות, עתיר בצמחיה טרופית, שבעבר השתרעה שם ביצת כבארה.

אורך מסלולו של הנחל,  משיפולי רמת מנשה, עד לשפכו, כ-25 ק"מ והוא זורם באזורים מגוונים, היוצרים חתך של מישור החוף הצפוני. נחל התנינים הוא האחרון במישור החוף הצפוני, הראוי להיקרא בשם "נחל" בעצמת זרימתו, בנופיו, בצמחייתו ובעולם החי שבו.  מימיו מגיעים ממקורותיו השופעים – הן מאגן הניקוז הגדול של הגבעות הקרטוניות שבמנשה והן מהמעיינות הניזונים מן האקוויפר של תנינים-ירקון, שהוא מן הגדולים בארץ. נחל התנינים העילי אינו משופע במים, בעיקר מאז נוצלו מי מקורותיו בסביבת אביאל – גבעת עדה, הן על ידי קידוחים והן על ידי מאגרי מים מקומיים. באזור זה תלויה עוצמת זרימתו בעיקר במצב הגשמים של כל שנה.

ערוצו העליון של נחל תנינים. צילום: גילי חסקין; אפריל 2020

ראו באתר זה: טיול לרמות מנשה.

אולם, בחלקו התחתון של הנחל, במקום בו הוא פונה בתפנית חדה מערבה, צפויה, ליד "חוטם הכרמל", הדרומי, הוא קולט את מי מעיינות התמסח והופך לנחל איתן[2]. נוהגים לתרגם את שמו הערבי של הנחל "ואדי אל-זרקא", כ"הנחל הכחול". אולם, יש לציין כי זהו תרגום לא מדוייק. השם לא כולל את המילה "אזרק", שהוראתו בערבית "כחול", למרות שגשר (ג'יסר) בערבית הוא זכר וכך גם נחל. לפיכך, הפירוש המתקבל על הדעת, הוא שהמים היו כחולים ומים (מיה) בערבית זו נקבה. לפיכך השם הוא "ג'סר פוק מי זרקא", היינו, "הגשר מעל [המים] הכחולה" ומכאן הקיצור ג'סר (אל) זרקא[3]. משיחותי עם המקומיים הבנתי שהשם "ואדי אל זרקא", מתייחס לכול אפיקו של הנחל ואילו ואדי תמאסיח", מתייחס לקטע האחרון, האיתן. מבריכת תמסח ומערבה, עד לשפך.

במקום הנביעה של מעיינות תמסח, נוצרת בריכה טבעית הנקראת "בריכת תמסח" ומימיה צלולים. המעיינות מבעבעים מסדק ארוך ועמוק, בקרקעיתה של בריכה, שאורכה כ-40 מ', רוחבה כ-30 מ' ועומקה כמטר אחד בלבד. מתנקזים אליה גם מי מעיינות קטנים, העוטרים את הבריכה, סביב סביב. ליד הבריכה הגדולה משתרעת גם "בריכת תמסח הקטנה" (כל המעיינות האלה הם המגלש הצפוני, של האקוויפר ירקון-תנינים). מים אלה מצטיינים גם בחומם, המגיע דרך קבע ל-22-24 מעלות צלזיוס, דבר המסביר כיצד שרדו כאן התנינים בימי החורף הקרים[4]. דפנות הבריכה, קרקעית המעיינות הקטנים והתעלות, מורכבים ממרבץ רציף של קונכיות מאובנות למחצה, של הפאונה אשר שקעה על קרקעיתו של האגם הקודם. אפשר למצוא בו חלזונות וצדפות מים מתוקים, המצויים כיום בכנרת ובנחלי האיתן בארץ, שלא זוהמו. הצמחייה כוללת מרכיבים רבים של צמחים הידרופיליים (חובבי מים), עם נוכחות גדולה של צמחיה עמידה לתנאי מליחה[5].

זרימתו של הנחל נמשכת לאורך שלושה ק"מ בלבד (בעבר התמשכה זרימתו האיתנה לאורך של כ-8 ק"מ), היא עזה וסוחפת. כ-7,000 מ"ק בממוצע לשעה וכ-50 מיליון מ"ק בשנה. מים אלה נובעים ברובם בבריכת תמסח, כי נגר עילי כמעט שאינו מגיע עוד לנחל, לאחר שערוציו העליונים הוטו למפעל נחלי מנשה, שנועד לתפוס את מי השיטפונות ולאגמם ב"מאגרי מנשה".

הנחל מוזכר כבר במקורות קדומים[6] יש המזהים בנחל את שיחוֹר לִבְנָת, שציין את גבולה הדרומי-מערבי של נחלת שבט אשר[7]: מקורו של השם "שיחור" הוא במצרית עתיקה והוראתו: "מימי [האל] חור". נראה שהצירוף המקראי הוא בא בהשאלה – "מי [נהר] לבנת"[8]. הרומאים קראו לנחל "קרוקודילון", אך השם השגור יותר בפי התושבים הוא "וואדי אלתמאסיח", שמו הערבי הקדום יותר, של נחל תנינים. בחזרה להווה: צמחייה עבה הכוללת בעיקר אשלים וסמר, מכסה את גדות נחל התנינים ומשווה לו מראה פראי. כמה תושבים מטילים חכות. מישהו אפילו תופש דג. ילדים משחקים במימי הנחל. כמה מהם שוחים. אחרים רוכבים על גלשן רעוע וחותרים לכיוון הים באמצעות משוט מאולתר, שתחתיות של קופסת שימורים מהודקות לקצותיו.

האם היו תנינים[9] בנחל התנינים?

ראו באתר זה: תנינים

מסתבר שהמחלוקת על מקורם והימצאותם של תנינים, בנחל תנינים, היא עתיקת יומין, ומציאות ואגדה משמשות כאן בערבוביה. למרות שכבר פליניוס (Pliny) וסטראבו (Strabo) הזכירו בכתביהן את הנחל ותניניו[10]. הכומר והאנתרופולוג האנגלי, ריצ'רד פוקוק (Richard Pococke) אף הזכיר את לכידתו של תנין ב-1743 [11]. אך הספקות עדיין קננו. זאב וילנאי כתב אודות פטלוס, עולה רגל נוצרי משנת 1148, שסיפר, כי "בנהר תנינים איומים והם שונאים את האדם יותר מכל חיה אחרת".

התיאולוג הצרפתי ז'אק דה ויטרי (Jacques de Vitry), מונה להגמון עכו בשנת 1216 וכעבור שלוש שנים החל לחבר את תולדותיה של ארץ ישראל מעליית האסלאם ועד מסעי הצלב, כתב: "תנינים נמצאים בנילוס, יותר מבנחלים אחרים… כמו כן, חיים הם בנמל קיסריה, בארץ ישראל". הנוסע פרסטר בורכרד (Frater Burchardus de Monte Sion), מדווח ב-1283: "קיסריה – גבולה במערב הים התיכון, ובמזרח בבצת מים מתוקים עמוקה, בה מספר גדול של תנינים". בשנת 1877 נתפסה בנחל נקבת תנין גדולה, שאורכה 3 מטר ובבטנה 48 ביצים.

הקדמונים נטו לראות בתנין בעל חיים שהובא לכאן על ידי האדם (אינטרודוקציה), כלומר, שהובא לכאן ממצרים ונקלט כאן. היתה סברה שבשנות שלטון מצרי באזורנו, בתקופת הברונזה המאוחרת, הביאו מצרים את התנינים לצרכי פולחן אל התנין סובך. וילנאי מספר גם על אגדה, לפיה הובאו שני זוגות תנינים ממצרים בימי קדם, בה שלטו בקיסריה שני אחים, שהבכור מביניהם רצה להיות שליט יחיד וקיווה שהתנינים יטרפו את אחיו, שהיה חולה בצרעת, ולכן היה עליו לרחוץ בנחל בקביעות, עד שנטרף. אגדה אחרת קושרת את התנינים לקליאופטרה, מלכת מצרים, שרצתה להפיס את דעתו של הורדוס ושלחה לו במתנה, זוג תנינים[12].

יש סיפור על בת מלך מצריה, שנישאה לבן המקום, היא עמדה במגדל אשר בקרוקודילופוליס וצפתה בנחל ובצמחיה, אלו הזכירו לה את הנילוס ורק תנינים היו חסרים לה להשלמת התמונה. בחיר ליבה מיהר והביא למענה תנינים[13]. גם ויקטור גרן  (Victor-Honoré Guérin) [14] מזכיר כאגדה, שמקור התנינים בנחל, הוא משני תנינים שהובאו ממצרים[15]. יש הקושרים את יבוא התנינים, כביכול, עם משחקי המים שהיו נהוגים באמפיתיאטרון של קיסריה. אולם למרות שמרבית הנוסעים לאורך השנים סברו שמדובר ביבוא, אנשי המקצוע, זואולוגים ופלאו-זואולוגים, רואים בתניני נחל התנינים, שריד של פאונה טרופית, שהיתה נפוצה בארץ בעבר, כפי שמוכיחים מאובנים מחד ומינים של בעלי חיים טרופייים, שחיים בארץ: אמנונים, שפמנונים וצבים רכים. (פרופ' ביטנסקי ולץ, מצא עצם של היפופוטם בביצות התמסח)[16].

החוקר הנרי בייקר טריסטראם (Henry Baker Tristram) [17] כתב ב-1863: "היום שמענו כמה שמועות על מציאותו של התנין בוואדי זרקא, הוא "הנהר הכחול", שבשפילת השרון, קצת דרומה לכרמל. ביצות נחל זה עוד שורצות מפלצות מעטות ממין זה של זוחלים, הקרוי בפי הילידים "תמסח". הוא כותב: "גם שמעתי מפי ערבים, שהיו מספרים כי לעתים קרובות נוהג התנין לחטוף את הגדיים היורדים לשתות במי הביצה. הבטחת פרס פעלה עת פעולתה וכעבור זמן הובא לפני על ידי ידידי, פרט נאה, אשר היה במצב של ריקבון כזה, שרק העצמות והגולגולת ניתנים לשימור"[18]. ברי כי נחל זה, הוא שנקרא בפי הקדמונים "נחל התנינים", כינוי שניתן לו בשל מציאות החיה. רושמי הרשומות שבצלבנים מזכירים את מציאותו של התנין בנחל זה עצמו. כמו הבהמות, התאו, הארי ומרבית החיות הגדולות האחרות, כן גם הזוחל הגדול נסוג בהדרגה מפני נוכחותו של האדם והתקדמות היישוב. בימי קדם לא רק בנחל התנינים אלא אף על גדות הירדן, בביצות מרום ובשיפולי יזרעאל, אפשר היה אל נכון למצוא מחסה נאות, ומציאותו של התנין בנחל התנינים אינה אלא עוד דוגמה לקרבה המרובה שבין עולם הזוחלים והדגים של מצרים ושל ארץ ישראל. […][19] אנו לא הצלחנו למצוא את התנין , אף על פי שגווייה אחת הובאה לחיפה זמן מה לפני בואנו; אבל עתה נשאה השתדלותנו פרי. אחדים מן הערבים ששלחנו לחפש "תמסח", הצליחו לצוד אחד שאורכו יותר משלושה מטרים וחצי; הם הביאוהו אלינו לנצרת וראשו עודנו ברשותי. זה מוצג מעניין מאוד, שהרי אין בשום אוסף עוד תנין שניצוד באסיה והוא כמובן המין המצרי. מר מק גרגור  [John MacGregor ; ראה להלן] סבור שנתקל בתנין, כששט בנחל קישון. תניננו שלנו ניצוד בלי ספק מדרום לכרמל, אבל בריה זו מסוגלת לעבור בנקל מרחק קטן על החוף, ובמעלה הזרם, אם כי יקשה עליה למצוא שם מקלט בטוח"[20].

במאמרו ב-"Natural History of The Bible”, משנת 1872, כתב הנוסע והאורניתולוג הנרי בייקר טריסטראם (Henry Baker Tristram): "יש לנו ראיות בדוקות, שנמצאים בזמננו תנינים בפלשתינה, בביצות בנחל זרקה, שמקורו רחוק בשומרון והזורם בעמק השרון. התנין שנמצא שם נזכר כבר על ידי פליניוס וסטראבו ועוד במאה האחרונה מדובר על צידו של התנין על ידי החוקר והבישוף האנגליקני ריצ'רד פּוֹקוֹק (Richard Pococke ). הערבים של האזור מיטיבים להכירו ובשנת 1872  הביא לי אחד מהם תנין שנהרג זה עתה, שאורכו היה תשעה רגל ושראשו ושלדו שמורים עמי".

המהנדס הטמפלרי גוטליב שומכר (Gottlieb Schumacher), שפעל בשירות קרן המחקר הבריטית, לחקירת ארץ ישראל (PEF)  , הגיע לכאן בשנת 1887. הוא צירף תיאור מדויק של בריכת תמסח, הלוא היא בריכת התנינים. הוא מספר שתנין אחד נהרג על ידי מתיישבים גרמנים בקיץ 1878. לפי המפה המצורפת לתיאור, התרחש הציד ליד מקומה הנוכחי של תחנת הרכבת בזיכרון יעקב. שומאכר מוסיף ומעיר, כי התנינים אינם נדירים בזרקא (ובביצות סביבו). ידוע גם על תנין שניצוד בנחל עוד בשנת 1905[21]..הוא עצמו הוזמן על ידי תושבי האזור, להרוג אויבים אלה, הנטפלים לעדריהם. בשנת 1912 נצוד באזור התנין האחרון בארץ ישראל. את פוחלצו אפשר לראות באוסף הזואולוגי של האב שמיטץ (Ernst Johann Schmitz) שהועבר מירושלים לאוניברסיטת תל אביב [22]. הוא היה איש-דת קתולי וזואולוג גרמני, מחלוצי המחקר של הפאונה של ארץ ישראל. הקים אוסף זואולוגי הכולל ציפורים, יונקים וזוחלים שמקורם מארץ ישראל וסביבתה. אחדים מבעלי החיים המוצגים באוספו נכחדו לחלוטין מהאזור[23].

שמיטץ הגיע לנחל תנינים ב-1921 ומרכז ביומנו עדויות להימצאות תנינים בנחל. בין הייתר, הוא מדווח שם על גופה של תנין, שנמסרה בשנת 1869 , לחוקר הטבע מסטרמן (E. W. G. Masterman): "שמענו לעיתים בנצרת, על התנינים בנחל זרקא. כשסיפר איש מנצרת, שביקר באזור הזרקה, כשנהרג שם תנין, וגופתו עדיין מונחת שם, הבטיח לו בעלי בקשיש נכבד, אם יביא את הגופה. הראש, השלד והזנב היו שלמים, אך הרגלים חסרו. מהחשיפה לשמש התייבשה הגופה, אך הסירחון היה קשה מנשוא….[באותו זמן הגיע איש מאום אל-פאחם בדרומו של הכרמל והביא עמו ביצי תנין מנחל התנינים. הן לא היו בצורת ביצה וחלקות כמו ביצי יענה, אלא נראו כמו אבנים לבנות והכילו חומר דביק בצבע צהוב. זה היה לפני 51 שנה".

ביצות כבארה

נחל תנינים שופע המים ובריכות תמסח של היום, אינם אלא שריד של ביצות כבארה. כל השטחים המעובדים במשבצות ירוקות נחל תנינים, נחל עדה ושטחי המרעה מסביב למעיינות, המזכירים במתארם ברכות קטנות. על פני כל השטח החקלאי הזה, המשובץ בשמורות טבע ובשרידים עתיקים מרשימים, השתרעה בעבר, הביצה הגדולה ביותר במישור החוף, ששטחן היה כ-6000 מ"ר; בין גבעות הכורכר במערב, שעליהן עובר היום הכביש המהיר, לבין הכרמל[24]. חוקר הטבע עוזי פז, מבהיר שיש  להבחין בין הביצה העיקרית, ביצת כבארה גופא, לבין רצף הביצות, שכלל בנוסף לכבארה, גם את ביצות זרנגיה, ביצות נזלי, ביצת שומריה ועוד, שלכולן יחד נהגו לקרוא בשם "ביצות כבארה" ושטחן הכולל הגיע ל-18000 מ"ר[25].

כאשר הוקמה קיסריה, במאה הראשונה לפני הספירה, הוזרמו אליה, באמת מים, מי המעיינות העליונים של נחל התנינים – עינות עמיקם ואלונה. כשאלו לא הספיקו עוד, פנו פרנסי העיר, במאה השנייה (בתקופת הקיסר הדריינוס), לנצל את אזור כבארה, בו נובעים 3000 מבועים. אולם מכיוון שמקום נביעתם של מעיינות כבארה, היה נמוך ממקום האספקה המיועד, צריך היה איפה, לבנות מערכת שתרים את המים, עד שתתאפשר זרימתם לקיסריה, בכוח הכובד. לשם כך בנו סכר, שראשו מגיע לגובה של 7 מ' מעל האפיק, רוחבו 3 מ' ואורכו 175 מ'. סכר זה חסם את המוצא שהנחל חתר לעצמו בסכר הכורכר. במקביל, בנו סכר נוסף, מצפון לו, בניצב לרכס הכורכר, בינו לבין רכס  הכרמל, שנמתח לאורך של 1259 מ'.

בין שני סכרים אלה, נוצר מקווה מים גדול, שמפלס מימיו התרומם לגובה של יותר ממטר מעל פני השטח. כך יכלו המים לזרום בתעלה שנחצבה מדרום לסכר וממנה אל "האמה התחתונה" שהובילה אותם לקיסריה. אחרי שהמוסלמים כבשו את הארץ, ולא הצליחו לתחזק את מערכת הניקוז וההשקיה, נותרה כאן ביצה רחבת ידיים[26]. זקני הכפר מתרפקים על זיכרונות העבר ומעידים, ש"הכל היה מים". אם כי, בחשבון פשוט, מרביתם נולדו אחרי ייבושה של הביצה ויודעים עליה רק מסיפורים. שומאכר (שהוזכר לעייל), שסייר בה בשנת 1884, מתאר אותה ביומנו: "בחרנו בעונת שנה מאוחרת זו, כדי למצוא את הביצות מצומצמות במידת האפשר. אף על פי כן ,היה בהן די.. מורי הדרך שלנו הובילו אותנו בין קנים, בגובה 10-15 רגל וסבך שיחי פטל. פה ושם עברנו תעלות קטנות, ששקענו בהן עד ברכיים, מחליקים על משטחי כרפס הביצות, הגדל במקומות אלה בשפע, או נאחזים בקוציה פטל, אשר קרע את בגדנו. אחרי מאות מטרים, הגענו לבסוף לאגם קטן, שממדיו 50 X 180 מ' ובו מים זכים, ועל גדותיו סבך קוצים"[27].

בביצות קיננו יתושי האנופלס והמלריה הפילה חללים רבים בקרב מתושבי זכרון יעקב, טנטורה ואחר כך גם בנימינה. כאשר פנתה פיק"א לייבוש הביצות, המהנדס לאון קרון הורה על ניקוז המים, אך הביצה לא התייבשה. מהנדס המים דב קובלנוב, שהחל את דרכו כפועל פשוט, שכנע את אנשי פיק"א, שיש, לפרוץ את הרכס הרומאי, למרות התנגדותו של המומחה הצרפתי לאון קרון, שטען שהדבר עלול לגרום לחדירת מי הים אל היבשה. הסכר נפרץ בשנת 1927, מפלס המים ירד במהירת אז אפשר היה לאחוז את אלפי הנביעות ולהזרים החוצה את מימיהן בתעלות ניקוז ובצינורות חרס (50 ק"מ של צינורות). פעולה זו נמשכה עד 1936. פריצת הסכר הוכחה כרעיון נכון לייבוש הביצה, אולם חיסלה מתקן ענק לניצול כוח המים. בנוסף ליצירת אגם, שימש הסכר גם כגשר לאורך הדרך הרומית, שהוליכה מקיסריה לכיוון דור וצפונה וגם כמגלש, ל-13 טחנות קמח, שפעלו ברציפות במשך כ-1700 שנה[28]. חישוב שהיא מלמד שעצמת הזרימה הגיעה ל-2-3 מ"ק בשניה בקיץ ו-4 מ"ק לשניה בחורף. הטחנות ניצלו את אנרגיית המים בשיעור של 40 כ"ס בקיץ ו-60 כ"ס בחורף. לקוחותיהם של הטחנות, בראשית המאה העשרים, היו באים מטירה בצפון  טול כרם בדרום[29]. ועד האדמה הוחכרה לחקלאי הסביבה, עד אשר התיישבו כאן, עם קום המדינה, מושב בית חנניה וקיבוץ מעגן מיכאל.

ראו בהרחבה, באתר זה: יבוש ביצות כבארה.

הע'וורנה

בביצה הזאת התגוררו במשך מאות שנים, אבותיהם של תושבי ג'יסר של היום. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, כלל היישוב שבשולי ביצות כבארה 15 בתים, חושות וטחנות קמח. התושבים, שחורי עור ברובם, מכונים "ע'וורנה" ומזכירים בצבע עורם ובאורח חייהם את הע'וורנה שחיו בעמק הירדן (ע'ור), בביצות הנעמן או לחוף ימת החולה. הדעה העממית המקובלת, לפיה תושבי הכפר הם צאצאי עבדים שהגיעו ממצרים עם המשפחות שבאו ממצרים או מסודן, או ברחו מהן, במאה ה-19, היא אגדה מרושעת, מלגלגת, שהשתרשה בקרב יהודים וערבים כאחד. אך לכך סימוכין. נהפוך הוא, ע'וורנה", אינו הגדרה אתנית, או גיאוגרפית, אלא חברתית. ברחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון, עד איראן, קיימת תופעה בהם נמלטים מן החוק, מפני נקמת דם ועבדים בורחים, התרכזו באזורי הביצות, שם היה קשה להשיגם.

הביצות היו "No man’s Land”, ולכן כל אדם יכול היה למצוא בהן מקלט. בני הע'וורנה ייחסו את שמם למקום מושבם בעבר, באזור הע'ור בבקעת הירדן.[30]. מכיוון שמשפחת ג'ורבאן הגיעה מעמק הירדן (ע'ור בערבית), סברו בעבר כי משום כך, התושבים כונו "ע'וורנה".[31]. חשוב להדגיש, כי במהלך השנים הסתפחו אנשים נוספים, שלא מצאו את מקומם בחברה, איש איש וסיבותיו וקיימו בחסות הביצות, מעין ברית של נידחים. בנוסף לכך, משפחת נג'אר הגיעה מאל-עריש או מצרים, וטואווחה מסודאן, כנראה צאצאי עבדים שהגיעו עם חילותיו של אברהים פאשה, (בנו של מוחמד עלי ממצרים), שיצא נגד האימפריה העות'מנית המתפוררת ואגב כך החל את העת החדשה בארץ ישראל. עם הזמן, הם התחתנו בינם לבין עצמם והגן השחור, שהוא דומיננטי, השתלט וטבע את חותמו במראה האנשים. אנשי הע'וורנה, שחיו בביצות במקומות שונים, נחשבו לנחותים שבין הבדווים, ויחס הסביבה אליהם היה כמעט כמו לצוענים. אין לנו הרבה מידע על הע'וורנה בכבארה. יש יותר מידע על הע'וורנה בחולה.

הנוסע הסקוטי ג'ון מקגריגור (John MacGregor) הגיע לארץ ישראל בשנת 1869, והעלה על הכתב את רשמיו וחוויותיו[32]. הוא היה הנוסע המערבי הראשון שחדר אל סבך ביצת החולה, שהיתה עד למסעו בבחינת ארץ לא נודעת. הוא דימה את קשיי המעבר בסבך הצפוף של ביצת החולה כמו שיט ביער צף[33]. מיה דואני מספרת, כי בדרכו עבר מקגריגור ליד הכפר צַאליחִייֶה (ליד קיבוץ כפר בלום של ימינו), שבו התגוררו אנשי שבט הע'וורנה. הוא לא הכיר את אנשי השבט, אבל מכיוון שהם שיצא להם שם רע בשל תוקפנותם, הוא ניסה להתחמק מהם. אולם הם הבחינו בו ותפסו אותו. לימים תיאר מקגריגור את ראש התוקפים: "פניו היו שחורות ולחייו מכוסות שריטות עמוקות וציורי קעקע, מעל אחת מאוזניו תלה עגיל גדול. ציצת ראשו הזדקרה במאונך, והמים הבריקו את גופו הגולמני". הסקוטי האמיץ ששוחרר אחר כך, ידע כי בדווים אלו, מעודם לא פגשו אירופאים, ומכיוון ששמעו על רוחות רעות ועל שדי מים, הוא הבין ללבם, ומחל להם על ניסיונם לפגוע בו. באיור שהוסיף לרשמיו, נראים הבדווים כמו "אינדיאנים", ילידי אמריקה[34]. אין תיעוד דומה לגבי תושבי כבארה, אך סביר להניח שמדובר באנשים דומים. הם ישבו על גבעת הכורכר, במקום בו נמצא כיום קיבוץ מעגן מיכאל, גידלו תאואים (ג'מוסים), קלעו סלים, חבלים ומחצלות, שנועדו לשיווק יחד עם המוצר המבוקש ביותר – המלח, שלא הופק על ידם מהים, אלא ממי המעיינות המלוחים, על אלפי נביעותיהם; האשלים שנכרתו במקום, שימשו דלק להרתחת מי מלח אלה. בני כפרים אחרים נמנעו מלהתחתן עמם, בשל התדמית השלילית החריפה כלפיהם, בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ, שנבעו ממוצאם השונה. מכיוון שכך, הם פיתחו מחלת דם, שנקראת "אנמיה חרמשית" (Sickle cell disease). זו מחלת דם תורשתית, הגורמת להמוגלובין, המצוי בתאי הדם האדומים ואשר נושא חמצן לכל תאי הגוף, להיווצר בצורה לקויה. שם המחלה נובע מצורתם האופיינית של תאי הדם האדומים – צורה חרמשית. בדיעבד, לקות זו מקשה על  הקדחת להתפתח בגופם. התושבים התפרנסו מדיג בביצות ובים התיכון וכן מקדרות מאדמת הביצה ויצירת מחצלות מצמחי הגומא והקנה[35].

המהנדס הטמפלרי גוטליב שומכר (Gottlieb Schumacher), שפעל בשירות קרן המחקר הבריטית, הגיע לכאן בסוף המאה ה-19, במטרה לצוד תנינים ותיאר ביומניו את המפגש עם התושבים: "הם חיים בביצות ובסבך הקנים ובריכות המים, באוהלי קידר עלובים. אין הם מעבדים את האדמה, אלא חיים על חלב התאו וגבינה… הם סובלים מהמלריה, הנגרמת מן המים המעופשים, בהשפעת השמש הלוהטת [באותם ימים עוד לא ידעו עלה גורם למלריה]. ודי בלילה אחד, כדי שהזר הלן במקום יסבול ממנה במשך חודשים! ..אך הע'וורנים נהנים מאזורים אלה, ועל כך נאמר: '"אם יעזוב הע'וורני את מחנהו בביצה ויעבור לחיפה – יותקף בקדחת, כי אקלימה מזיק לבריאות'. כאשר חוזר הע'וורני ממסעו, נגוע קדחת – הוא פושט את כותנתו ומתפלש בבוץ. לאחר מכן בורר לו מקום יבש, משתרע על הקרקע וישן שנת ישרים. כאשר הוא מתעורר משנתו – מתייבש הבוץ, מתקלף ונושר מגופו ומחלתו נעלמת. על אף פשטותה של תרופה זו, היא יעילה למדי, שכן מעטה הבוץ נוטל מן הגוף את החום. הע'וורנים שבמקום מעטים. הם חיים בשלום ביניהם, אולם הם מפילים חתתם על הפלחים והבדווים שבסביבה וידועים לשמצה בתוקפנותם. אין הם נחשבים מוסלמים של ממש, שכן הם אינם מקפידים על איסור בשר חזיר ומשקאות חריפים"[36]. רג'ח, תושב ג'יסר א-זרקא, מי שהיה עוזרו הנאמן של מהנדס המים דב קובלנוב, זכר את הביצות ערב ייבושן בשנות העשרים של המאה עשרים: "במשך הקיץ נטו הע'וורנה את אוהליהן באיזור הביצה, ובחורף גרו על גבעות הכורכר. הביצה היתה מקור מחייתם. הם עסקו בקליעת סלים מגבעולי הסמר ומחצלאות מקנה ומסוף, ואת מוצרי החלב והבשר סיפקו להם הג'מוסים שחיו בביצות. כדי לחצות את אזור הביצה, ממזרח למערב, נהגו לעבור על אמת המים הרומית בעלת הקשתות [שליד בית חנניה], או על הסכר הרומי הצפוני [שליד תחנת הרכבת].[37] "

תל תנינים

נחל התנינים נשפך לים מדרום ל"אי היונים", שמול מעגן מיכאל. מדרום לשפך בולט מצוק כורכר מגודד, לא גבוה ומכורסם על ידי הגלים המתנפצים אליו. זהו תל תנינים. טבלאות הגידוד המתמשכות ממנו לכיוון הים, מעידות כי בעבר התמשך התל כמה מטרים מערבה.  זהו תל תנינים, שהערבים קוראים לו "חירבת אבו טנטור" והוא המזוהה כעיר "קְרוֹקוֹדִילוֹפּוֹלִיס" (Crocodilopolis), היינו, "עיר התנינים". עיר קטנה, שהייתה מיושבת מהתקופה ההלניסטית ועד התקופה הביזנטית. מדרום וממזרח מכוסה התל בחולות נודדים ומן הסתם כוסה בזמנים קדומים גם מצפון, אלא שבריכות הדגים שנחפרו לאורך החוף, עוצרות את התקדמות החולות בכיוון זה ומאז שהוקם במצרים סכר אסואן ועצר את הגעת הסחף אל הים התיכון, התמעטה הגעת החולות גם מכיוון זה. את שרידי הישוב שהיה על המצוק ולרגליו, יש לחפש בחלקם בים ובחלקם הם מבצבצים מתוך החול – חלקי רצפות פסיפס, כותרות עמודים וחרסים רבים[38]. ב-1979 נערכה במקום חפירת הצלה[39]. חוקרים סבורים שתושבי המקום עסקו בייצור מלח בישול ועל כן שמו של המקום' ערבית "תל אל-מלח".

רמז ראשון לתל תנינים נמצא בתיאורו של סקילאכס (Scyllias), יורד ים יווני בן המאה הרביעית לפני הספירה. הוא מתאר את החוף הארץ ישראלי, מצפון לדרום, ואת הערים שהיו בשליטה פניקית. הוא מזכיר את עכו (כעיר של בני צור), עתלית ודאר ועיר (כערי צידונים) ועיר נוספת, ששמה חסר, לצד "נהר הצורים". המקום הגיאוגרפי מרמז על נחל התנינים ובעיר שבשפכו, שמאחור יותר נקראה "קרוקודילופוליס"[40].תיאורו של סקילאכס משקף את המציאות בתקופה הפרסית, שעה שהחלה פריחה של הערים הפניקיות בחוף הצפוני של ארץ ישראל. גם סטראבו, גיאוגרף והיסטוריון רומאי, בן המאה ה-1 לפני הספירה, מזכיר את המקום. הגיאוגרף הרומאי פליניוס, בן המאה ה-1 לפני הספירה, מתאר אף הוא את האזור מצפון לדרום, ומציין: "פעם היתה עיר ששמה קרוקודילון ועדיין יש נהר באותו שם". במפת פויטונגר (מפת דרכים של האימפריה הרומית, מן המאה ה-4 לספירה), מסומן בין קיסריה לדור, שפכו של נהר אל הים ונראה כי הכוונה היא לנחל תנינים. בסמוך, נמצאו אבני מיל של דרך רומית, שעברה סמוך לחוף הים התיכון; בחלקן נושאות כתובות.  לא ברור אם עברה באזור דרך רומית. יתכן שמדובר באבנים בשימוש משני [הדרך עברה כנראה בבית חנניה, ועד היום עומדת שם אבן רומית][41]. תעלה רחבה, החצובה בסלע הכורכר מדרום לתל, בתוך הים, מעידה על מעגן שהתקיים כאן בתקופה הרומית והביזנטית וראשיתו אולי עוד בתקופה הפרסית[42]. דרומית –מערבית לתל תנינים, שפעה בעבר באר מים מתוקים, במרחק של מטרים סורים משפך הים. באר זו ניזונה ממי תהום הגבוהים יחסית והיתה בשימושו של הכפר ג'יסר א-זרקא, עד לחיבורו לרשת המים הארצית. אך עם הזמן יבשו מימיה, אם מפאת שאיבת יתר ואם מפאת התמלאותה בחולות[43]. בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית, היה כאן ישוב משגשג, שחרב בכיבוש הפרסי של ראשית המאה השביעית לספירה. העיר נבנתה שוב ונחרבה בשנת 640 לספירה, על ידי הערבים. בתקופה הצלבנית נקרא האתר "מגדל המלח": בערבית "תל אל-מלח", בלטינית "טורון סלינריום" ובצרפתית "טור דה סלין". יתכן שבמקום הזה, הקרוב לים, עסקו באידוי מי הים והפקת המלח ממנו. אם כי, יתכן שהיתה כאן תחנת דרכים, שנלקחו בה מסי מעבר. ידוע שבתקופות מסוימות, שימש המלח, כמצרך חיוני ומטבע עובר לסוחר. בתקופה הצלבנית השתייך המקום לרוזני קיסריה, ואחר כך למסדר ההוספיטלרי. באוגוסט 1192 התקדם הצבא הצלבני דרומה, מעכו דרומה, במסע "רקונקוויסטה", להשיב את האדמות שאבדו בעקבות נצחונו של צלאח א-דין,, מסע שעתיד להימשך שנה תמימה (עד נובמבר 1192, עם הפסקה של שלושה חודשים, בחורף 1191-1192) ב-03 באוגוסט התקדם המחנה הצלבני עד נחל התנינים וכיאה לשם הנחל, מסופר ששני צלבנים נושכו על ידי תנינים במקום[44]. בפעם האחרונה מוזכרת מצודת תל-מלח כאחת המצודות הצלבניות הקטנות, צפונית לקיסריה, אשר הוחרבו על ידי גדודיו של השולטן הממלוכי בייברס, כשכבש את החוף מידי הצלבנים. אין ספק שהיה קיים ישוב צלבני בשפך נחל התנינים, אם כי לא ברור היכן ולא ברור  אם השפך היה כאן. מזרחית לתל יש מבנה מרובע, שזוהה כמגדל צלבני אך נמצא ששימש כבריכת אגירה למים. זמנה של הבריכה הוא כנראה ביזנטי והיא חדלה לאור מים כשהאזור נזנח. יתכן שהאתר הצלבני נמצא במקום המכוסה כיום בבריכות דגים[45].

בשפך נחל תנינים נמצאים שרידים של גשר קשתות עות'מני. ראשיתו בגשר רומי עתיק, ששופץ בימי העות'מאניים בשנת 1898, לקראת ביקורו המלכותי בארץ ישראל של קיסר גרמניה וילהלם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה, ביקור זה היה נקודת ציון בולטת בתולדות ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית. הקיסר ביקש לעבור במרכבתו מחיפה לירושלים, לאורך חוף הים התיכון, כדי לחנוך בירושלים העתיקה את כנסיית הגואל. הטורקים מיהרו לשפר ככל יכולתם את הנתיב בחוף הכרמל, שהפמליה המלכותית היתה אמורה לעשות את דרכה, במרכבה נהוגה בידי העגלון גיאורג סוס, בן המושבה הגרמנית בחיפה[46]. לשם כך בנו שני גשרי אבן, על נחל מערות ועל נחל דליה (ואדי דיפלה) ושיפצו את שרידי הגשר הרומי העתיק  הנטוי על שפכו של נחל תנינים[47]. זמן קצר אחר כך, הגשר מופיע במפות של סוף המאה ה-19 שם הוא נקרא "גשר הקיסר" ותוכנית לשיקומו מקודמת בימים אלה. רוח משובבת נפש נושבת מן הים, מרככת את העליבות. יהודית איילון תרגמה מגרמנית את הספר "מסעו של הזוג הקיסרי (וילהלם השני ואשתו), בארץ הקודש, 1898": "26 באוקטובר: […] המסע התקרב לנחל קטן, אך עתיר מים, הזורם מההרים המרוחקים כדי שעתיים הליכה. בסיב הנחל ועד למרחוק עטרו אותו אשלים, גושי גומא הפפירוס ומשטחי סוף שיבש. זהו נחל התנינים "זרקא", שהיה בימי קדם תפארת השפלה ומקור מים עשיר, אך מוקף כעת סבך ביצות שאין לעברו, אשר מימיהן נודפים אדים הגורמים למחלת הקדחת[48]. עקב הבצורת הקשה שלאותו קיץ, יבשו הביצות שבגדות הנחל וגשר חדש, שנוי אבן ומכוסה שכבת עפר שחורה ועבה, שימש לנו למעבר על פני הנחל" זכר לאירוע הזה נשמר בשמה של הדלתא, בפי התושבים הערבים של ג'יסר א-זרקא: "הולשטיין פאשה"[49]. אותי שיבוש שמו של "וילהלם".

הערות

[1] נחל תנינים עצמו, מתחיל בואדי עארה ליד עין אבראהים וגבעה 400. קו פרשת המים בין נחל תנינים לנחל דליה, עובר מדרום לקיבוץ דליה, על דרך הגנבים, שהיום בנו שם מאגר ענק של 2.3 מליון מ"ק  מים מושבים. מצפון זורם לנחל דליה, מדרום, כולל נחל רז לנחל תנינים.

[2] יהודית איילון , תנינים ונחל תנינים, החברה להגנת הטבע, מעגן מיכאל תשמ"ג, עמ' 20

[3] תודה לאייל אופק על הבהרתו

[4] עוזי פז, ארץ הצבי והיעל, שמורות טבע בישראל, תל אביב, 1981, עמ' 183

[5] יהודית איילון , תנינים ונחל תנינים, החברה להגנת הטבע, מעגן מיכאל תשמ"ג, עמ' 20

[6] פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 5, פרק 19, סעיף 17.

[7] וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי, לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. כה וַיְהִי, גְּבוּלָם–חֶלְקַת וַחֲלִי, וָבֶטֶן וְאַכְשָׁף.  כו וְאַלַמֶּלֶךְ וְעַמְעָד, וּמִשְׁאָל; וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה, וּבְשִׁיחוֹר לִבְנָת" (יהושע, י"ט, 26)

[8] יהודה זיו, רגע של מקום. סיפורים מאחורי שמות מקומות, צבעונים, תל אביב, תשס"ה, עמ' 112.

[9] כיום משתמשים במילה העברית "תנין" לציון קרוקודיל ובמלה תמסח, כמילה נרדפת. הפעמים רבות המילה "תנין" המופיעה במקרא, מכוונת לדרקון. ראו באתר זה: הדרקונים.

[10] יהודית איילון, תנינים ונחל תנינים, החברה להגנת הטבע, בית ספר שדה מעגן מיכאל, תשמ"ג  (להלן: תנינים ונחל תנינים), עמ' 3

[11] Letters from Abroad: The Grand Tour Correspondence of Richard Pococke & Jeremiah Milles. Volume 3, Letters from the East (1737–41). Rachel Finnegan (Ed.),

[12] זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל

[13] יהודית איילון, תנינים ונחל תנינים, , עמ' 3

[14] ויקטוֹר גֵרֵן (:1821, 1891,) היה משכיל צרפתי, שערך מסעות מחקר וכתב ספרים שהיו סיכומי מסעות החקר הגאוגרפיים והארכאולוגיים שערך בצפון אפריקה, ביוון ובאיי יוון, בסוריה ובארץ ישראל. ביקר בארץ ישראל שמונה פעמים, בשנים: 1852, 1854, 1863, 1870, 1875, 1882, 1884, 1888. גרן זכה בפרס האקדמיה הצרפתית למדעים על ספרו "ארץ הקודש – תולדותיה וזכרונותיה" שפורסם בשנים 1881–1883.

הוא למד בבית מדרש למורים בפריז והיה מורה לרטוריקה. בשנת 1852 התקבל כחבר בבית הספר הצרפתי ללימודי אתונה באתונה, יוון. בשנת 1878 התמנה לפרופסור באוניברסיטה הקתולית של פריז. בספרים גרן כותב על זיהוי האתרים וההיסטוריה שלהם והוא מרבה להוסיף מראי מקום ומובאות מהתנ"ך, מהמיתולוגיה היוונית, מכתבי חוקרים אחרים בני זמנו כגון רובינסון, טוֹבְּלֶר ודה סוֹסִי. גרן מצטט גם מקורות עבריים כגון המשנה והתלמוד וגם נוסעים יהודים כמו יצחק חילו ובנימין מטודלה. ביומני המסע של גרן מצוינים במדויק זמני הביקור בכל אתר ואתר וכיווני המסע. החוקרים רוברט מקאליסטר, בנימין מזר ויהושע בן אריה משבחים את עבודתו, את מחקריו ואת כתביו.

[15] ויקטור גרן, תיאור ארץ ישראל. תרגם מצרפתית חיים בן עמרם, כרך חמישי, השומרון, זרקא, עמודים 220 עד 224

[16] תנינים ונחל תנינים, עמ' 4

[17] הנרי בייקר טריסטראם (1822 – 1906) היה כומר, חוקר טבע, מלומד, נוסע ואורניתולוג אנגלי. הוא אחד היה מהחוקרים האירופיים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל, אשר כתביו ואוסף הפוחלצים והאדרים שלו מהווים מקור ידע חשוב בדבר עולם החי של ארץ ישראל במאה ה-19. טריסטראם היה אחד מהחוקרים האירופאים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל, כתביו ואוסף הפוחלצים והאדרים שלו מהווים מקור ידע חשוב בדבר עולם החי של ארץ ישראל במאה ה-19. את סיפורי מסעותיו אסף ופרסם בספר "מסע בארץ ישראל – יומן 1864-1863". למעשה טריסטראם נחשב ל"אבי הזואולוגיה בארץ-ישראל" ספרו "החי והצומח של ארץ ישראל" שראה אור לראשונה ב-1889, היה בעל חשיבות רבה במחקר הביולוגי של הארץ. פוחלצי היונקים שאסף במסעו בארץ-ישראל בשנות השישים, הגיעו למוזיאון דרום קנסינגטון בלונדון. וחלק מהצמחים שאסף אל המוזיאון הבוטני בקיימברידג' [על ציפורים וחפצים: מארץ הקודש לאמריקה, אוספי הקונסול סלה מריל ובני דורו, מאת פרופ' רות קרק, בתוך: ברקאי גבי ושילר אלי (עורכים), נופי ארץ ישראל: ספר עזריה אלון, אריאל, ירושלים, 2000;  נתן שור, ספר הנוסעים לארץ-ישראל במאה הי"ט, כתר, ירושלים, 1988, עמ' 87 – 98; עוזי פז, טבע הדברים, מסעות הכומר טריסטראם בעקבות חיות הבר, באתר ynet, 15 באפריל 2014].

[18] The Fauna and Flora of Palestine by H.B. Tristram, ILD, D.D, F.R.S., Canon of Durham. Published by the committee of the Palestine Exploration Fund, London, W.C.I, Adam Str. Adelphi 1884

[19] הוא מוסיף שם: ברור לגמרי כי זוהי החיה הנקראת "לוויתן" בספר איוב  ורושם הפסוקים יגבר אם נזכור שהיצור היה אל, נכון מוכר לא רק במצרים , אלא גם לאיוב עצמו ולבני דורו, שהתגוררו על גדות פרת או ליד הנחלים והביצות של כנען.

[20] הנרי בייקר טריסטראם , מסע בארץ ישראל : לחקר חיי הארץ וטבעה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1975, עמ' 80

[21] עוזי פז, ארץ הצבי והיעל, שמורות טבע בישראל, תל אביב, 1981, עמ' 183

[22] האב שמיץ היה אחד האספנים וכותבי הרשומות הבודדים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20. הוא פעל בתקופה שבה נכחדו בארץ חולייתנים גדולים רבים, ללא ספק בעקבות הגידול באוכלוסייה והשימוש הגובר בנשק חם. מסמכיו של שמיץ מתעדים ציד של דובים חומים, ברדלסים, קטופות, פרָסים ותנינים. ברשומותיו מתאר האב שמיץ גם בעלי חיים שכיום הם מראה נדיר, דוגמת עזנייה שחורה, נמר ועיט שחור. רשומותיו והפריטים שאסף הם התיעוד האחרון לקיומם של כמה מהמינים בארץ ישראל. האוסף  כולל כמה מהמוצגים הנדירים ויקרי הערך של המוזיאון: הנמר האחרון שניצוד בהרי ירושלים, תנין יאור  שהוזכר לעייל  הברדלס האחרון שניצוד בסביבות ים המלח וחתולי בר טהורי גזע, שאינם נראים עוד בטבע בישראל. לצִדם מוצגים פריטים מרהיבים מארצות רחוקות, דוגמת ציפור גן עדן ואפודי הזהב.

ארנסט שמיץ, המוכר יותר בשם "האב שמיץ" (18.5.1845, ריידט, גרמניה – 3.12.1922, חיפה), הוסמך ככוהן דת קתולי בשנת 1869. בשנת 1873, בעקבות השאיפה להפוך את גרמניה לפרוטסטנטית, גורש האב שמיץ לגלות, בתחילה לאיי מדירה ולאחר מכן עבר לפורטוגל. בעת שהותו במדירה החל לאסוף חיות בר מקומיות וכן חיות בר מאזורים אחרים בעולם, והקים את מוזיאון הטבע הראשון באי פונשל שבמדירה. שמיץ התמחה בחי ובצומח של המינים המקומיים, ואסף והגדיר מינים חדשים ונדירים. הוא התמחה בייחוד בעופות, אך התעניין מאוד גם בחרקים, ברכיכות ימיות ויבשתיות, בדגים, באלמוגים, בעשבי ים ובאצות. בשנת 1908 נשלח האב שמיץ לירושלים, כדי לנהל את המוסדות הקתוליים של האגודה הגרמנית למען ארץ הקודש ולנהל את ההוספיס "סנט פול".

עם הגיעו לירושלים, בגיל 63, שם לו האב שמיץ למטרה להקים אוסף זואולוגי, אשר יכלול פוחלצים של כל בעלי החיים המצויים בארץ הקודש. לאחר מותו של האב שמיץ נעלמו עקבותיו של האוסף, שהפך עם הזמן לאוצר זואולוגי כמעט מיתולוגי. בשנת 1978 התגלה האוסף מחדש על ידי פרופ' יוסי לשם, במרתפי בית הספר שמידט שבעיר העתיקה בירושלים. כיום, לאחר תהליך של שיקום ושימור, נשמר האוסף בהשאלת קבע כחלק מאוספי הטבע הלאומיים של מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב.

[23] יוסי לשם, אוצר זואולוגי – אוסף הפוחלצים של האב שמיץ – נתגלה בירושלים, טבע וארץ, כ’ (3) 100-105, 1978. ראו גם: ניר חסון, המאבק על אוסף שמיץ, באתר הארץ, 11 ביולי 2018

[24] לייתר דיוק:  נחל תנינים עצמו הוא למעשה ברוב השנים נחל אכזב נחל תמסח, הוא נחל שופע מים כל השנה ונחל עדה נפגש עם נחל תנינים ממש לקראת הכניסה לשמורה.

[25] ארץ הצבי והיעל , עמ' 168

[26] שם,, עמ' 184.

[27] P.E.F. Q. S 1887, G. Schumacher-Research in the plain North of Caesarea

[28] ארץ הצבי והיעל עמ' 184-185. פז נוקב במספר של שבע טחנות. איילו – 13. תנינים ונחל תנינים, עמ' 32.

[29] תנינים ונחל תנינים עמ' 32

[30] ענת בר כהן, הזיקה שבין התנאים הסביבתיים לבין היישוב הכפרי המסורתי והמצב האגררי ברמת מנשה לפני קום המדינה, רמת גן: (עבודת תזה לתואר שני) אוניברסיטת בר אילן, 2001. (בעברית)

[31] הסבר מפי אחמד "ג'וחא"  בעל הגסטהאוז, ג'יסר א-זרקא.

[32]  ג'ון מקריגור, רוב רוי על הירדן: הנילוס, ים סוף, ים כנרת ועוד : מסע שוטית בארץ ישראל, מצרים ונהרות דמשק הוצאת משרד הבטחון

[33]  הוא עשה את דרכו במימיו של נהר הירדן, בסירת קאנו מיוחדת, שמיועדת לפילוס הדרך בצמחיית הביצות. על דופן הסירה היה כתוב השם "רוב רוי" ("Rob Roy"). התיעוד שהותיר אחריו השאיר מידע רב על ההיסטוריה של הירדן, החולה והכנרת  (ראה גם: רונית סבירסקי,  אתר רוב רוי – שייט קאנו בירדן, אתר האינטרנט Phototour)

[34] מיה דואני, "עמק החולה – החיים על גדות הבִּיצה הגדולה", מסע אחר און ליין

[35] עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, ידיעות אחרונות, 2001.

[36] G. Schumacher, Research in the Plain, North of Caesarea, P.E.E.F.Q.S. 1987

[37] מתואר בארץ הצבי והיעל

[38] תנינים ונחל תנינים, עמ' 27.

[39] עזריאל זיגלמן ושלום ינקלביץ, חדשות ארכיאולוגיות, ע"ז, 1981.

[40] ישראל פינקלשטיין, תל תנינים וחוף הכרמל – מקורות מהתקופה ההלניסטית-רומית, הוצאת החברה להגנת הטבע.

[41] מיכאל אבי יונה, "אבני מיל רומאיות", קדמוניות, ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כרך כ"ד, תש"כ, 1959-1960

[42] שלום יענקלביץ, דו"ח חפירות תל-תנינים, חדשות ארכיאולוגיות, חוברת ע"ז, 1981

[43] תנינים ונחל תנינים, עמ' 30

[44] יהושע פרוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"א, כרך ב', עמ' 73

[45] תנינים ונחל תנינים, עמ' 19/

[46] ראו בהרחבה: קונרד שיק, 'הכנות שנעשו בירושלים לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בסתיו 1898', בתוך: אלי שילר, למען ירושלים (אריאל 130–131), עמודים 200–202.

[47] "מחיפה עבר וילהלם במרכבה לאורך השרון, על גשרים מיוחדים שנבנו לכבודו על נחל מערות, על נחל דליה (דיפלה) ובשפך נחל תנינים, והם קיימים עד ימינו" (ז. וילנאי, "אריאל, אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל", עם עובד/תרבות וחינוך, כרך ב, ג-ז, תל אביב, 1977, עמ' 2005). על הקמת הגשר, ראו: יהודה זיו, רגע של מקום, סיפורים מאחורי שמות מקומות, צבעונים, תל אביב, תשס"ה, עמ' 110

[48] באותם ימים סברו שהקדחת נגרמת על ידי אוויר רעיל ומכאן שמה: "מאל אריה"  (Malaria). עקב הבצורת הקשה של אותו קיץ, יבשו הביצות שבגדות הנחל וגשר חדש, בנוי אבן ומכוסה שכבת עפר שחורה ועבה, שימש לנו למעבר על פני הנחל

[49] תנינים ונחל תנינים, עמ' 30