משפחת שריג, של הפלמ"ח, של העמק ושל השכול

כתב: גילי חסקין

תודה לצחקי שריג על הערותיו

לפני שבוע הלך מאתנו רן שריג, מקיבוץ בית השיטה. רן, שהיה מפקד בשריון, קודם לדרגת אלוף-משנה באוגוסט 1973 ומונה למפקד חטיבת המילואים 179. החטיבה השתתפה בקרבות הבלימה ברמת הגולן. במהלך הקרבות, נפצע שריג מרסיס בצווארו ופונה לבית חולים 'פורייה' שבטבריה, אותו עזב על דעת עצמו, לאחר כשלושה ימים. תחת פיקודו, השתתפה החטיבה במתקפת הנגד לתוך סוריה ולחמה בקרב מול השריון העיראקי. במלחמת לבנון הראשונה שירת במילואים, כסגן מפקד אוגדה 90. בין לבין היה מזכיר קיבוץ, כמנכ"ל מפעל השימורים בבית השיטה, מנכ"ל מפעל "נירעותק" בניר דוד ומנכ"ל מפעל 'סופרפייל' בכרכור. הוא היטיב לתאר את תהליכי ההפרטה בקיבוצים, כשהעיד על עצמו ש"הפך מבולשביק גמור לקפיטליסט נלהב".

עבורי, רן אינו עוד אחד מטובי בניה של הארץ, אלא מישהו שיש לי אליו נגיעה אישית, גם אם עקיפה. רן היה בנו של נחום שריג, המח"ט הנערץ של אבי, ששירת בחטיבת 'הנגב' במלחמת הקוממיות. בילדותי שמעתי לא מעט סיפורים, על שריג המח"ט ועל חיים ברלב – מפקד הגדוד השמיני של הפלמ"ח,. שניהם התקבעו בזיכרונו, מנקודת מבטו של נער בן 17. כשהצטרף רן, בלוויית רעייתו, לטיול שהדרכתי בסקנדינביה, סיפר לי בעיקר על הקשר החברי שרקם עם אבי, ששירת שנים במילואים בחיל השריון. שניהם היו גאים מאד בכומתה השחורה.  בשלב זה עדיין לא קישרתי בינו לבין אחיו, צחקי, שהיה קומונר שלנו בקן של 'הנוער העובד' בשכונת 'חבצלת', שברחובות.  צחקי הגיע אלינו,  כשהייתי בכתה ח' ובמשך שנים, שמר על קשר בעיקר עם "הגדולים". באותם ימים, לא ידעתי שהוא בנו של נחום שריג.  לימים, התברר לי שאחיו, יוסף שריג, שהיה משורר מבטיח, נפל בקרבות מלחמת יום הכיפורים, בחזית רמת הגולן. חלפו שנים עד שקישרתי בין שלושת הקדקודים של המשולש, שהוא חלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני.

משפחת שריג מספרת את הסיפור הישראלי הקלאסי: הם גדלו בקיבוץ בֵּית הַשִׁטָּה שבעמק חרוד, שמהווה את אחד מאבני המסד של התחייה הלאומית. להקמת הקיבוץ חברו קבוצות מבוגרי גימנסיה הרצליה בתל אביב ובית הספר הריאלי בחיפה, שהקימו ב-1928 את "קבוצת החוגים" בחדרה. כעבור זמן מה הצטרפו אליהם חברי "לגיון הצופים" שפרשו מתנועת הצופים בירושלים ובפתח תקווה. איחוד הקבוצות הביא להקמת תנועת הנוער "המחנות העולים", ובֵּית הַשִׁטָּה, היה הקיבוץ הראשון של התנועה. המשק הצמיח לא מעט דמויות ידועות: ההיסטוריון ד"ר ניר מן (היסטוריון ועיתונאי); אל"מ רועי סבירסקי (מפקד חטיבה 188); אל"מ במילואים וח"כ לשעבר משה "מוסא" פלד; ד"ר ענת ליבנה (היסטוריונית, מנהלת בית לוחמי הגטאות) ; אל"מ עוזי אילת, קצין צנחנים ואח שכול בעצמו, שהיתה לי הזכות להדריך, יחד עם קבוצה גדולה של חברי הקיבוץ, בטיול באיסלנד. ידוע מכולם הוא המחנך ואיש הטבע, עזריה אלון. הסוציולוגית והסופרת עמייה ליבליך, כתבה על סמך ראיונות עם חברי בקיבוץ, את ספרה "קיבוץ מקום".

משפחת שריג מנתה שבע נפשות, חמישה ילדים, כולם שירתו בחיל השריון. ארבעה מהם כקצינים. נחום היה נצר למשפחה חרדית מפורסמת, האם, בת לעולים מאוסטריה, מחנכת וסופרת ילדים. שניהם ממקימי הקיבוץ, ב-1935, בתקופה שאיש לא שאל "למה דווקא הם"….

בקיץ שלפני המלחמה, מצא את עצמו רן, בתור בקר של תרגיל של חטיבה 188 ברמת הגולן, כאשר שני אחיו משתתפים באותו התרגיל – יוסף כמפקד פלוגה במילואים, בגדוד 39 וצחקי, כמפקד מחלקה צעיר בחטיבה. היתה זו חטיבת הטנקים הסדירה היחידה בצפון באותה עת. תמונה של שלושת קציני השריון לבית שריג, לבושים במדי ב' צהליים, יכולה לשמש ככרזה של המפעל הציוני. אח נוסף, אייל, אף הוא קצין שריון, נעדר מהתמונה. טרם פרוץ המלחמה, ספגה משפחת שריג את המהלומה הראשונה. האח הצעיר, צחקי, הקומונר בדימוס, התהפך עם  קומנדקר, במהלך סיור בקו רמת הגולן, בעת תחילת ההיערכות למה שיתברר בהמשך, כמלחמת יום כיפור. נהג הרכב איבד שליטה בסיבוב חד סמוך לג'וחדר (את הסיבוב ניתן לאתר גם היום בכביש המזרחי 98, ברמת הגולן).
בתאונה הקשה שקרתה היה הרוג אחד וכמה פצועים קשים, הקשה ביותר היה צחקי. כפסע היה בינו לבין המוות. לכמה רגעים המזל האיר למשפחה פנים. בערב יום כיפור הוא פקח את עיניו, אותו המזל, מתברר היה הפכפך והאושר היה זמני בלבד. בקרב שאותו הוביל יוסף, ב-10 באוקטובר, תקפה פלוגתו מוצב סורי. יוסף נפל בראש פלוגתו, כשהוביל את גמר הדיפת הצבא הסורי אל גבולו במרכז הגולן.  הוא נפגע מאש פגזים ונהרג. אייל, ששירת כסמ"פ בחווה הסינית, יצא בשלום.

יוסף הותיר אישה ושני ילדים משתי מערכות נישואים.

במלחמת יום הכיפורים  נפלו 11 חיילים מבית השיטה, בשיעור הגבוה פי עשרה משיעור הנופלים בארץ כולה. לימים כתבה חברת הקיבוץ, דורית צמרת את ה"החיטה צומחת שוב", לזכר חבריה הנופלים. היא שואלת שם: "עוֹד הַשִׁירִים שָׁרִים אַךְ אֵיךְ יֻגַּד/ כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה/. הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת/ אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב/ וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן/ שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב".

זה אותו העמק של השופט גדעון, שיצא לפעולת קומנדו למרגלות גבעת המורה, חמוש בכדים, שופרות ולפידים, זה העמק של 'פלגות הלילה המיוחדות' של אורד וינגייט, שלימד את בני יהודה קשת, העמק של יישובי 'חומה ומגדל'….

באותן נסיבות שר חנוך אלבלק, עם חברי הקיבוץ, את "ונתנה תוקף". השיר המתאר את החרדה הגדולה מאימת דינו של אלוהי ישראל ואת אפסות האדם מולו, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום. וקיבל אחרי המלחמה משמעות מיוחדת ומצמררת. משפחת שריג שתתה את כוס התרעלה עד תומה.

אושרה הררי, לבית וייס, דודניתו  של נחום, אשתו של יוסק'ה הררי מאביחייל, אף הוא פלמ"חניק בדימוס, סגן אלוף בצה"ל ויו"ר 'אגד', שיכלה אף היא את בנם נמרוד, באותה מלחמה. שני בני הדודים נפלו במרחק זמן של שבועיים, איש מרעהו.

יוסק'ה ניתב את מרצו לפעולות התנדבותיות, כמו הנהלת יד לבנים והיה לימים ראש הוועד להחזרת רון ארד. נחום האפיר כולו והתעטף בשתיקתו. תקוה, האם, שקעה עמוק בתוך האבל ולא יצאה ממנו עד יום מותה. משה טבנקין, בן הקיבוץ הסמוך, עין חרוד, כתב כמה שנים קודם לכן, את "השכול מהלך בגננו כחרב". שיר שקיבל משמעות אקטואלית מצמררת.

בחייו האזרחיים, היה יוסף, מורה להיסטוריה ולמוסיקה. כמו כן, היה משורר, מלחין ומנצח. ב-1972 התבקש להלחין שיר ללהקת ה'גבעטרון' במלאת חמש שנים לאיחוד ירושלים, וכך נולד השיר, "אור וירושלים" שאותו הוא גם כתב וגם הלחין: "ראיתי עיר עוטפת אור/ והיא עולה בשלל צבעי הקשת/ והיא נוגנת בי כנבל העשור/ראיתי עיר עוטפת אור"

שיר זה הפך לאחד מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי. שיר נוסף שהוא כתב הוא "מותי בא לי פתע", אותו הלחינה נעמי שמר. שיר נוסף שלו, "כנפים", הולחן על ידי בנו אסף שריג ובוצע על ידי להקת 'איפה הילד', בה הוא היה חבר.

בטיול לגלבוע, כשאני מוביל את מטיילי בעקבות שאול המלך, אני מהרהר במלך שניחן באומץ לב ובצניעות, אך היה חסר את קופת השרצים שראוי שתהיה תלויה על מותניו של מלך, שיורשו צויד במנה גדולה שלה. אני מצביע על נתיבם המשוער של אנשי יבש גלעד, שזכרו לשאול המלך את חסד עינם הימנית ובפעולת קומנדו נועזת הורידו בחשכת הלילה את גופות שאול ובניו מחומות בית שאן והובילום לקבורה מכובדת, אני מספר את סיפור המתקפה ההתיישבותית של 'חומה ומגדל' ומצביע על האנדרטה האנדרטה לזכר בני העמק, ביניהם משה שטורמן, שנהרג במלחמת הקוממיות, בקרב על הגלבוע. משה היה בנו של איש 'השומר' חיים שוטרמן, שכונה בפי הערבים "שייח' אל משאייח' ונפל בשנת  1938, בעלות רכבו על מוקש, סמוך לתל תאומים, במורדות המזרחיים של הגלבוע. משה נפל קילומטרים ספורים ממקום מותו של אביו. משה היה גם אביו של חיים שטורמן, שנקרא על שם סבו, ששירת בקומנדו הימי ונפל בקרב באי גרין ביולי 1969. נכד נוסף, אמיר ברין, נפל שנה אחריו, כשריונר, על גדות התעלה. בעקבות נפילתו של חיים הנכד, כתב יוסף את השיר:

"לא צמאי מלחמה
אל הקרב הלכנו
אהבנו תמיד את הבית.
השמש, שדה הנפתח בנשמה
ושבנו עתה אליכם
פשוטים כתמיד
ורוח אין בנו.
התוכלו רעים,
לנחם את אמא, במקומנו?"

ראו באתר זה: ההגדה לבית שטורמן ;הפינה שלי – הגלבוע.

אני נוהג לסכם את הטיול, במצפה דב וערן שמיר, בגובה 425 מטר מעל פני הים. המתקן שוכן מדרום לדרך נוף גלבוע, בראש רחבה מוגבהת ומקורה בפרגולה. שביל קצר, העובר בגן נטוע בעצי בר של ארץ ישראל "מחוזקים" בצמחי נוי, עולה אל המצפה. כשעל סלעים בצדי הדרך, חקוקות שורות מפרי עטו של אברהם שלונסקי על הגלבוע. המצפה מתנשא ליותר מ-600 מטר מעל סביבתו ונשקפת ממנו אחת התצפיות המרשימות ביותר בארץ ישראל. לוחות תצפית מפורטות, חקוקות על אבן גיר, מצביעות על נקודות רבות בשטח, מהרי נצרת ועד הגלעד שבעבר הירדן.

המצפה נקרא על שם אב ובנו.

דובי, יליד 1947, חבר קיבוץ שדה אליהו, שחושל בשדות הקמה של עמק בית שאן, נישא להדסה גנץ, שהיתה שכנה שלנו, כשגרנו שנה בשכונת 'חבצלת', אך נפשותינו נקשרו באילו שלהם. הם היו המשפחה הדתייה היחידה בשכונה. אחיה יקי, לימד את החבר'ה, את ההפטרה לבר המצווה. בעת שירותה הלאומי, הכירה את דובי, נישאה לו וחיה עמו בקיבוץ. לאחר כמה שנים, עזבו למזכרת בתיה. דובי נלחם ונפצע במלחמת ששת הימים

עשר שנים אחר כך, כסמג"ד בצה"ל, נהרג במהלך אימון ההקמה של חטיבת הנ"ט ושמו של הרחוב בו גרו, שונה לרחוב "דב שמיר". כעבור מספר שנים, בשנת 1997, נהרג בנו, ערן, סמ"פ סיירת צנחנים, בקרב בעזה., בגיל 23 בן ואב שנפלו על תקומת המולדת. ממשיכי דרכם של שאול המלך ובניו. כפי ששר אלי לוזון, אם כי במשמעות הפוכה: "איזו מדינה, מיוחדת במינה". במצפה שנבנה לזכר הנופלים בני משפחת גנץ, שכני ב"דו", מופיעים שיריו של יוסף שריג המנוח, אחיו של הקומונר שלי מהתנועה. מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?