נורווגיה: ביקור באיי לופוטן – עם חי בנופיו

 

 

כתב וצילם: גילי חסקין

 

 

ראו: סרט טבע על צפון נורווגיה

 

הטיפוס היה קשה.  פסענו מתנשפים בשביל התלול, עקב בצד אגודל; מנסים לגמא, בכוחות ההולכים ודלים, את המרחק שנותר עד הפסגה. יתרון מה מצאנו בתחושה הנוחה שמעניק סלע הדיוֹריט, שדומה והוא "קולט" את המטפס ונותן לו תחושה יציבה.  יתרון נוסף, משמעותי עוד יותר, היה שהרוחות החזקות שנשבו בימים האחרונים, פסקו בליל אמש. האוויר היה צלול והמראה בהיר וחד.

לאחר קריאות התפעלות רמות, השמורות בדרך כלל למראות משכרים, הנשקפים מראשי הרים ולאחר רגעים ארוכים של דממת פסגות, התחלנו לעכל את העוצמות הבלתי אפשריות כמעט של הנוף. בינות להרים המושלגים, שעוצבו בעידן הפּרֶה-קָמְבְּריוּם ונחשבים ל"זקנים" ביותר באירופה, היו זרועים אגמים קטנטנים, בעוד שהמפרצים היו כאילו תפורים בשובל של כפרים זעירים.  בכל אחד מהמקומות המעטים יחסית, בהם התרחקו הצוקים מן הים והותירו פיסת קרקע מישורית, ולו קטנה ביותר, נוצל השטח להקמת יישוב.

לבעלי הדמיון שבינינו, הזכיר הוד הקדומים של הררי הגרניט, את המראות היפים של דרום סיני. קצת מוגזם לדעתי, ולא רק בגלל השלג. באיי לופוטן, מורכבת החוויה הנופית, בעיקר מהתבליט הסלעי אך גם מהאגמים, השדות הירוקים והכפרים הססגוניים.

 

 

המראה שנשקף מהפסגה ויותר מאוחר מחלונו של מטוס ה"ססנה", שצלל ב"בזים" חדים אל תוך התהומות, היה אכן מכושף:  חומת סלע המתנשאת בתלילות מעל הים כשלשונות ים, ומפרצים קטנים מלחכים אותם מכל עבר, כשפיורדים עמוקים שולחים אצבעות ים כחולות עמוק עמוק לתוך ההרים.  גם במבט מלמטה, בטיול אופניים ארוך, הקפנו את אחד האיים בדרך צרה שהתפתלה בינות להרים החדים כסכין ולדרדרות שגלשו אל המים, עורר בנו הנוף תחושה של יופי נורא; כן בפירוש יש יופי שהמילה "מאד" איננה מסוגלת לתאר אותו, הוא ממש נורא!

איי לופוטן הם קבוצת איים השוכנת מול העיירה נארוויק (Narvik), מעברו השני של וסטפיורד (Vestfjord). אלו הם איים הרריים, שחלק מפסגותיהם מכוסות שלג בוהק, ובהם תעשיית דייג עשירה וכפרי דייגים ציוריים. יש באיים הללו הם שילוב של כחול, ירוק וכל מה שביניהם.  הכחול הוא לעיתים אפרפר, לפעמים עמוק ועז ולעתים תכול רך. הירוק בלופוטן איננו סתם צבע הנוצר מערבוב של כחול וצהוב, אלא משהו הרבה יותר עשיר ומגוון.  כחול עם הרבה צהוב, עם מעט צהוב ולעיתים קשת מלאה של גווני ירוק. אגמים ומפרצי ים המלמדים על ספקטרום חדש של גווני תורכיז.

כשמהרהרים באיים שלווים ויפהפיים, מקום רחוק ומנותק שבו אפשר לטייל, להתפעם ולשכוח מכל מה שלא רוצים לזכור, המחשבות נודדות בדרך כלל הרחק אל אייו הנידחים של כדור הארץ, בדרומו של האוקיינוס ההודי, או במזרח האוקיינוס השקט. מפעם לפעם, מתברר כי גם באירופה, הסמוכה כל כך אלינו, נמצאים מקומות עלומים נפלאים, שמבחינת ייחודם אינם נופלים, ובמקרים רבים אפילו עולים על אילו האקזוטיים, הרחוקים.  נורווגיה, כמו סקנדינביה כולה, מצטיירת כמקום קר, תרתי משמע, יפה, אך ללא נשמה וכמעט חסר עניין, בכל הנוגע לפעילותו ולתרבותו של האדם השוכן בה. סיור קצר בלופוטן הצליח לרגש אותי, דווקא במימד הזה.

איי לופוטן (Lofoten) הם שרשרת של איים קטנים, הרריים ומיוערים, המשתרעים לאורך 150 ק"מ, מכיוון צפון מזרח לדרום מערב, ומופרדים מהיבשת על-ידי פיורד ווסטפיורד (Vestfjord), שכשמו כן הוא, רחב ידיים ( 80 ק"מ). בין איי לופוטן לאיי ווסטרולן (Vestralen) שמצפונם, מפריד מיצר הארפטסונד, שרוחבו 1-3 ק"מ. מיצר הידוע לשמצה משום סערות החורף המתחוללות בו ועם זאת מהווה מוקד למשיכה למבקרים בשל מפרציו היפים.

בלופוטן, ארבעה איים מרכזיים: Austvagoy, Vestvagoy, Moskenesoy ו-Flakstadoy; שייחד עם שבעה איים בגודל בינוני, הסמוכים אליהם, נראים מרחוק כגוש אחד גדול. האיים העיקריים, מוקפים במאות איונים סביב סביב וכאמור, הם מחורצים מאד, בדומה לחוף הנורווגי, על-ידי פיורדים ומפרצים. שטחם הכולל של האיים הוא 1,214 קמ"ר ומספר תושביהם הוא 80,000.  רובם ככולם חיים ביישובים קטנים שמספר תושביהם אינו עולה על כמה מאות.

 

הגורם הדומיננטי, הקובע את האקלים הוא זרם הגולף, המחמם את חופיה המערביים של נורווגיה (כמו של בריטניה); מי הים, שלמעט בכמה פיורדים קטנים, אינם קופאים כאן לעולם, שומרים   על אקלים ממוזג. כך קורה שבאזור צפוני כל כך סביב קוו רוחב °68, מצפון לחוג הארקטי, התושבים מוציאים את עדריהם למרעה, אפילו בחורף.  במקרים רבים, מתרוממת מעל למים חומת סלע בצורה שאכן מכונה, "חומת לופוטן", המתנשאת לגובה אנכי של  1000 מ' מעל פני המים.  הקרחונים שגלשו כאן, מספר פעמים, בעידן הגיאולוגי האחרון, החליקו את הצוקים והעניקו להם מראה חלק ומשוייף להפליא.

ההרים נראים פראיים עוד יותר מהאלפים, עם פסגות מחודדות ומושלגות ועמקי קרחונים רבים, שקורעים בחומת ההרים, פתחים ומעברים רבים שצדודית הרוחב שלהם היא כשל האות האנגלית U.  מכל עבר, לעתים בגובה רב, נראים מפלי מים, הזורמים בשצף קצף ונופלים ברעש רב ומפזרים ענני רסס לכל עבר.  במקום בו גלש הקרחון עד לים, חדרו בעקבותיו המים, בלשון ים כחולה, צרה ומפותלת. המילה הנורווגית "פיורד", שהוראתה "מפרץ", יוחדה בעולם כולו, רק למפרץ הנוצר מגלישת קרחון אל הים.

בנורווגיה, הפיורדים רבים לאין ספור. הם יוצרים קוו חוף ארוך מאד; 20,000 ק"מ של חופים מזוגזגים, כחולים וקרים. בדרום הם חודרים בינות ליערות עד, המהווים את התגשמות חלומה של הקרן הקיימת; בצפון הרחוק, הם חודרים בינות להרים קרחים וכאן, בלופוטן, בין צוקים המוריקים מעשב, וכתמי יער קטנים.  בפתח הפיורד, מנוצל העמק הרחב לחקלאות, בעוד שבין הבּוֹלְדֶרים שבשוליו, ממוקמים בדרך כלל הכפרים. החקלאות מצטמצמת לפיכך לשטחים קטנים בעמקים, בהם מגדלים שיבולת שועל, מספוא ותפוחי אדמה.

הנוף היפהפה הזה, הוא גם טבע קשה מאין כמוהו. הים מכאן וההרים מכאן ועמקים קטנים, שדומה וצרים מלהכיל גם את האוכלוסיה הדלילה, יושבת סביב הגדולים שבמפרצים.  במקומות רבים הקרקע חמוצה וטובענית, והתושבים עובדים קשה כדי להוציא את לחמם מן הארץ; ליתר דיוק, מן הים.  קיימים אמנם שדות מעובדים ובשדותיו של כל כפר כמעט, נראים עדרי כבשים רועים באחו ובשנים האחרונות התפתח גידול החורפנים (מינקים), אך למרות הזרמים הסוחפניים המסוכנים, שידוע בהם במיוחד הוא זרם המאלסטרום,

האוכלוסייה מתפרנסת בעיקר ממספנות, דייג ומעיבוד הדגה. הכפרים הינם אטרקציה לא פחותה מזו של ההרים שמסביבם. אילו פניני ארכיטקטורה של בתי עץ צבעוניים, הבנויים סביב ובתוך לשונות הים, החבויים בין הצוקים הקרחים ושולחים אצבעות עץ לתוך המים. דוגמא נפלאה לעם החי בנופיו.  בכל כפר כמעט, נראים מתקני ענק בנויי עץ, להמלחת דגים ובכפרים הגדולים קיימים מפעלים להקפאת דגים ולשימורם, לייצור שמן דגים וקמח דגים.  מכאן יצאו ועדיין יוצאים דייגים, לציד לווייתנים בים הצפוני. צייד שהיה בעבר עניין מסוכן וכיום הוא בניגוד לחוק הבינלאומי, אך התועלת הכלכלית מאפילה על שיקולים רבים.

בחורף, הים כאן גועש והחוף מקבל רוחות הנחשבות לחזקות באירופה; בקיץ, מרובים ימי השמש, והיופי הטבעי הופך את המקום לאחד ממוקדי המשיכה העיקריים של התיירות הנורווגית.  באים לכאן מטיילים רבים, לעתים במשפחות שלמות כדי לפסוע בשבילים, להעפיל להרים, לגלוש במצנחי רחיפה או לשבת, לצייר ולחלום.

חובבי הטבע שביניהם, יוצאים כשהם מצוידים בלבוש חם, בנעליים נוחות ובהרבה מזל; הרחק אל שמורות הטבע אשר בהרים לצפות בארנבת השלג, שועל השלג, מכרסמים שונים, אווז האחו, ברבורים לסוגיהם ועוד. הרוצה לראות אותם חייב להצטייד גם בסבלנות נורדית – יכולת לשבת לחופו של אגם שצבעו כחול וקר כעיני השודדים שבסרטים ולהמתין בשקט.  היתר, יסתפקו במראה המרנין של עופות הים.

עד לפני כמה עשרות שנים התקיים באיים מצוד רחב ידיים אחרי עופות דורסים; עיטים ועיטמים נורו בהמוניהם וכנפיהם היו נמכרות לסוחרי נוצות, כהכנסה נוספת.  מאז, עבר למעלה מיובל של שמירת טבע.  האיים, לפחות שטחי היבשה שלהם, הם מקום מוגן לבעלי חיים, למעט עונות מסוימות בהן ניתן, צמוד למגבלות נוקשות, לצוד מספר בעלי חיים, כגון ברווזים ואיילים.   מאכל מקומי מפורסם הוא ה – "Finnbiff"- בשר אייל אפוי, המוגש עם רוטב אוכמניות. סביבת האיים עשירה בשני מיני דגים: מליח (Herring) ובאקאלה (Cod).

 

 

המליחים נאכלים בצורות מגוונות בבקר ובערב, בעיקר בפרוסות כבושות ואילו הקוד, הנקרא כאן "טוֹרְסְק", מבושל בצורה מיוחדת: מניחים פרוסות דג במים רותחים, מכבים את האש ומניחים לו לשרות במים  12 דקות.  מאכלים טיפוסיים נוספים הם כבד קוד, הנאכל כשהוא נא, סנפירי סוס ים ואומצות מבשר כלבי ים.   גם גסטרונומיה היא עניין של גיאוגרפיה…

במשך אלפי שנים, היה המקום הקסום הזה חבוי הרחק מעבר לערפילי הצפון, השפעה אירופאית כמעט ולא חדרה לכאן, למעט לכפר אונסטד (Unstad), שם עגנה, לפני שנים רבות אנייה גרמנית ונוסעיה תכננו מחדש את הכפר ובנו אותו במתכונת צפון גרמנית: לא בקתות לאורך החוף, אלא קובץ של בתים, בלב מישור מעובד.

התחבורה בין היישובים, מתנהלת בעיקר באמצעות סירות.  במקרים מסוימים מדובר במעבורות המפליגות במועדים קבועים ובמקרים רבים יש להמתין בשלווה כדרך הנורווגים:  לשבת על הרציף מכורבלים במעיל, להתבונן בשמים המאפירים ובשחפים הנאבקים על שאריות דגים המושלכות למים, למצוץ קוביית סוכר אגב לגימת קפה מר ללא חלב, לחוש את הרוח הצפונית הקרירה, ולחלום.

 

 

יותר מכל, אני אוהב להתבונן בפניהם צרובות הקור והמלח של הקשישים; ובכפות ידיהן המיובלות של נשים מבוגרות ורחבות גרם, המגלגלות במיומנות מפתיעה חביות כבדות ומלאות במליחים.  קווי האופי הבסיסיים של תושבי הצפון לא השתנה במשך הדורות. הם נותרו חייכנים, נוחים להושיט עזרה לזולת, רגועים וכמעט תמיד סבלניים. אנשים אילו החיים בפינה מרוחקת של אירופה התרגלו במרוצת השנים, כי כל דבר לוקח זמן. במאה ה- 18, כשאוניית הדואר היתה יוצאת מאוסלו, נקפו שלושה חודשים, עד שהגיעה לבודו, על חוף היבשה שממול.  לפעמים לא הגיעה כלל.  לפחות ארבע אוניות דואר, צללו לתהומות מימיו הסוערים של מיצר ווסטפיורד. עובדת החיים הבסיסית כאן היא כי הים מעניק חיים, אך גם לוקח. בזיכרונו של כל כפר מכפרי האיים, שמורים הימים השחורים בהם הים תבע את קורבנותיו. מדי שנה, ב-25 בינואר, המכונה ה- 25 הגדול", מתקיים בכפר וארוי ( (Væroyיום זיכרון מסורתי ל- 38 דייגים, שצללו לתהומות בסערה אחת, בחורף 1823.

עד כמה שניתן (ואולי אסור) לעשות הכללות; תושבי לופוטן, כמו רבים מתושביה של נורווגיה, מרבים לשתות לשוכרה, בלעדי הבירה והוודקה הם אנשים מסוגרים וקשוחים, אולי משום שתנאי הטבע, האקלים ולילות החורף הארוכים עיצבו כך את אופיים; אך ברובם הם אנשים טובים, נחמדים ובעיקר הגונים. מפליא לגלות עד כמה רבים אינם דוברי אנגלית ושמחים להצהיר שהם דוברי נורווגית בלבד.  הזקנים שבהם, אילו שגדלו בנורווגיה של פעם, נורווגיה שלפני גילוי הנפט בים הצפוני, שנחשבה לארץ ענייה ופרימיטיבית במושגים סקנדינבים, עדיין מקנאים בשכניהם השבדים על עושרם ובלבם שומרים להם טינה בשל הניטרליות המפוקפקת שלהם בימי מלחמת העולם ה-II.  לא צריך להתאמץ כדי להוציא מהם דברי קילוסין בגנות השבדים ואפילו פרץ קללות של ממש, היוצאות ממעיין של שנאה, השמור בדרך כלל לגרמנים.  מאז ימי ההפצצות עבר כבר למעלה מיובל, אך הזיכרון הנורדי ידוע כארוך.

 

איי לופוטן, כמו מרבית סקנדינביה, הם אומנם מקום לצעירים, אך תושביהם מזקינים והולכים. תוחלת החיים הולכת וגדלה, ומאז ראשית שנות השבעים, הריבוי הטבעי כאן הוא שלילי.  מרבית המשפחות מסתפקות בילד אחד בלבד; דבר בעייתי במיוחד במדינת רווחה כמו נורווגיה.  יותר ויותר אנשים מקבלים קצבת זקנה ופחות ופחות אנשים יכולים לשלם אותה במיסיהם; דבר היוצר עומס כלכלי גדל והולך על הממשלה.  מקור העושר העיקרי של האיים הוא זרם מים המגיע מים ברנץ, בחודשים ינואר – מרץ ומביא עמו אל ווסטפיורד, עשרות אלפי דגי קוד (בקלה – בלטינית  ,Merlucius; מילולית: זאב הים).  דג גדול למדי (אורכו 50-100 ס"מ), שוכן קרקעית, חי בעומק בינוני וניזון מטרף.  בהגיעם לבגרות מינית, בגיל שבעה עד עשרה חודשים, הם נודדים לכאן מהצפון הרחוק ובעקבותיהם מגיעים דייגים רבים, מרחבי נורווגיה כולה, היוצאים ללכדם בדוגיות קטנות בגודל של קליפת אגוז, כמו גם בספינות מודרניות המצוידות במכשירי ראדאר וסונאר ויוצרים כאן פסטיבל דייג של ממש.

בעבר הלא רחוק, נטלו חלק באירוע השנתי, כשלושים אלף דייגים, בלמעלה מששת אלפי סירות. החל משנות הארבעים של המאה העשרים, ירד המספר לאלפיים דייגים בערך והאירוע העונתי נמשך, עם שכלול שיטות הדייג.  חשוב לציין, כי לאורך כל השנה, ניתן לדוג את דג הקוד, אמנם בכמויות קטנות יחסית, גם בשיטות חובבניות.  כמעט כל שייט בסירה, מלווה בהטלת חכה אל הים ובדייג מהיר למדי של הקוד.  החכה מושלכת, מהר מאד מורגש רעד חזק, הדג המפרפר נמשה, סכין המוחזקת ביד מאומנת מפלחת את בטנו, העצמות והקרביים נשלפים ביד ומושלכים אל השחפים. גם טיולים בהרים מלווים בדרך כלל בדייג, בדרך כלל דגי סלמון, או טרוט (שמך) האפויים בשמנת.

מסורת הדייג העתיקה הניבה את אחת התופעות המרנינות ביותר והיא הרורבואר (Rorbuer) בקתות העץ האדמדמות ומזופתות הגג הזעירות, הפזורות סביב הכפרים ובמרבית המקומות, בנויות על גבי כלונסאות עץ, בקוו המים ממש.  המלך אויסטיין (Oystein) הורה לתושבי המקום, בראשית המאה ה- 12 להכין מגורים עבור הדייגים הרבים המגיעים לאזור בעונת הדיג, כדי שלא ייאלצו להעביר את הלילה הקר בסירותיהם הקטנות והפתוחות.  בקתות אלו שבעבר היו מאוכלסות בצפיפות על-ידי אותם דייגים מזדמנים;  מושכרות כיום לתיירים.

בחיי הלופוטנים לפיכך, דומיננטיים ארבעה זרמים:  זרם הגולף, המפשיר את האוויר ומאפשר חיים בקוו רוחב כל כך צפוני; "זרם הדגים" הבאים מים ברנץ, "זרם הדייגים" המגיעים לכאן מרחבי נורווגיה ו"זרם הסחורה" המעובדת, היוצאת מכאן בצורת דגים מיובשים, לרחבי אירופה ובעיקר לאיים הבריטים. חלק מהזרם הזה, בצורת ראשי דגים מיובשים, מגיע עד למערב אפריקה, שם מכינים מהם מרק מזין וזול. המים החמימים יחסית, עושר הדגה והמפרצים השקטים משכו לכאן מתיישבים בתקופות קדומות. הממצאים הארכיאולוגיים מעידים כי איי לופוטן היו מיושבים כבר לפני  4,000 שנה ויותר.

 

 

מפרץ נקרא "ויק" בנורווגית של פעם; אולי זה המקור לשם "ויקינג".  מכאן וממקומות קסומים אחרים במערב נורווגיה, יצאו אבות אבותיו של עם שוחר שלום זה, למסעות התיישבות ומסחר, שבמספר רב של מקרים לוו במלחמות והפילו חיתתם על אירופה. מסעות המאופיינים על יזמות אישית ותנאים שבטיים מקומיים ולא בארגון מרכזי, שדחף מלמעלה להתפשטות טריטוריאלית. מכל מקום, אין בהתנהגותם השלווה של יושבי המפרצים הללו, כדי ללמד על אופיים המיליטנטי של אבותיהם, שיצאו מכאן בסירות משוטים קטנות לכבוש ארצות לא נודעות.  עבורם התקופה הזו איננה מושא לגעגועים, אך שמות כמו אריק האדום ובנו לייף, מגלי איסלנד, גרינלנד וניו פאונלנד, הינם עדיין מודל להערצה, גם כי לא לחיקוי.

בכל הכפרים נראים בתים צבעוניים, בקתות דייגים, ומתקני ענק לייבוש דגי הבקלה, ובמרביתם מפעלים לעיבוד מוצרי דגים וברציפי כולם עוגנות סירות לאין ספור; אך בכל זאת, אין כפר דומה למשנהו.  כל כפר מצא את דרכו המיוחדת לחיות בשלום עם הנוף נורא ההוד שמסביבו; להשתלב בין שחור המצוקים, כחול המים ו"עשבי האש" השוזרים את הכול בשוליים ורודים.

המפורסמים שבין הכפרים הינם  Nusfjord ,Sund -שניהם נמצאים ברשימת האתרים השמורים של ארגון אונסק"ו (UNESCO). אלו הם כפרים מופלאים הנראים למרחוק כמו קוביות משחק שהוטלו על ידי ילדים, שצבעיהם ומיקומם משווה להם מראה כמעט סוריאליסטי.  אך למרבית הפלא, למרות היותם אטרקציה לתיירים ולמרות שחלק מן הבקתות מושכר לנופשים וחלק מהמפעלים הפכו לבתי קפה, הם עדיין מקום חי ונושם, שמרבית הפוסעים בין רציפיו הינם דייגים קשיי יום שבניהם ניכרות אצבעותיו החזקות של הים.

במספר מקומות, בעיקר בחופו המערבי של האי Flakstadoya, מתרחק ההר מן הים ולעיני הנוסע נפרש מפרץ חולי רחב ידיים ובו נראים בלונדיניים חיוורי עור, משתזפים עירומים למחצה, מצפון לחוג הארקטי.  השמש החמימה החול הזך וצאצאי הויקינגים הטובלים בים, עלולים להטעות תיירים ים תיכוניים עתירי פיגמנטים ולגרום להם להשליך את בגדיהם ולפתוח במרוץ אל הים, הנקטע באיבו עם מגע המים הראשון.  "גולף" או לא, המים האלו מקפיאים.

בייתר המקומות, הדרך מתפתלת במרווח הצר להפליא שנותר בין ההרים לים, כשמעבר לכל סיבוב, ניבט מראה קסום של עמק ירוק, איון זעיר או כפר, בו מחוגי הזמן עצרו מלכת בראשית המאה.

לסקנדינבים בכלל יש תודעה היסטורית מפותחת ורצון עז לשימור ההיסטוריה. אכן, אין להם פנתאון, פרתנון או מקדש כרנך, אך הם להוטים להנציח את הקיים.  לא לחינם התפתחו דווקא בסקנדינביה, המוזיאונים הקְטוּרים, תחת כיפת השמים (Open air museum).  במספר מקומות, ברחבי האיים הפכו מפעל פרימיטיבי לייצור שמן, רחוב כפרי, חווה לגידול כבשים או מספנה ישנה, למוזיאון מסוג זה, בו המבקר יכול לפסוע בחופשיות שאין לו במוזיאון רגיל, כשהוא לבוש בגופיה, דוחף עגלת ילדים או נוגס בכריך. בכפר ריינה (Reine) למשל, השתמרה תחנת סחר, בדיוק כשם שנבנתה ב- 1743. הרעיון בהקמת "מוזיאון פתוח", נעוץ בעובדה שניתן להכשיר שטח גדול, אשר יוכל להכיל מספר רב של מוצגים, בעלות קטנה ככל שניתן. אין ספק שהעובדה שמוזיאונים אלה חשופים לפגעי מזג האוויר, מקשה על אחזקתם ועל הטיפול בהם. אך במוזיאון קטור, יש אפשרות לשימור אמיתי של עולם ההולך ונעלם.

 

 

על פיזור האוכלוסין בנורווגיה ועל מיקומם של איי לופוטן, במערכת היישובית הנורווגית, ניתן ליישם את הדגם הגיאוגרפי של "גרעין מול שוליים". הגרעין הוא אותו חבל ארץ שבו נמצאים רוב השרידים ההיסטוריים (והשורשים התרבותיים); מרכז השלטון; רוב הערים החשובות; מירב הייצור החקלאי; עליו מבוססים המשאבים לייצור ולמסחר; צפיפות האוכלוסין הגבוהה ביותר לאותה ארץ ועוד. במקרה של נורווגיה הגרעין הוא הציר אוסלו-ברגן; אזור עליו קל להטיל פיקוח לאומי ובזמן מלחמה יהיה האזור המוגן ביותר.  איי לופוטן ובעצם כל הצפון, הם אזור השוליים. הם מרוחקים ממרכזי השלטון והסמכות; משמעותם התרבותית פחותה כי יושבו מאוחר יותר; קשה להשית עליהם את מערכת החוקים והשלטון; צפיפות האוכלוסין שם נמוכה; אין כמעט ערים גדולות (בלופוטן אין בכלל); צפיפות האוכלוסין נמוכה תפוקה חקלאית נמוכה; קשה להם להיפטר מעודפי הייצור בשל ריחוקם ממרכזי האוכלוסייה ועוד.  אותם מרכזי האוכלוסייה, בהיותם מרכז הכוח, יכולים לעשות את השוליים לחסות כלכלית שתלויה בהם.  לכן, כשעוסקים בגרעין מול שוליים, ניתן בפירוש לדבר על "אי שוויון אזורי".  דבר הגורם לתושבי השוליים תחושות של קיפוח, דחייה ודוחף אותם לעמדות רדיקליות מבחינה פוליטית, ופחות מרוצים ממנגנון השלטון.  לופוטנים רבים עמם שוחחתי, מלאים טענות כרימון, גם על תכונותיהם האישיות הקולקטיביות של תושבי אוסלו. הטענה הכללית היא שהם "סנובים"; תושבי אוסלו מבחינתם, ייטענו שהצפוניים הם "פרימיטיביים".  קשה שלא להבחין, בתחושות השוני והניכור, בין הצפון הפרוע, למרכזים אשר בדרום.  המילה פרימיטיביות" נשמעת אולי חריפה מדי; אך הפשטות, האיטיות והמסורתיות של תושבי האזור, שונה ממה שהורגלנו לחשוב על סקנדינביה.  לנורווגים יש תדמית, אולי מוצדקת, של עם יעיל וזריז. מפתיע לגלות עד כמה איטיים ו"מרובעים" לפעמים הם תושבי הצפון.  זו אחת הסיבות מדוע אי אפשר לצפות לשרותי תיירות מרחיקי לכת.  השירות אדיב אך בלתי מקצועי לחלוטין.  פעמים רבות פקידת הקבלה היא נערה חסרת ניסיון, הסבל הם שכן גימלאי, נערה בת  17, או דייג מזדמן.  הניקיון ספרטני, אך חוסר היעילות משווע.

 

 

חודשי יוני-יולי הינם התקופה החמימה ביותר ומשום כך האידיאלית לביקור.  סיבה נוספת הינה שמש חצות הלילה, הנחשבת לאטרקציה גם עבור תושבי הערים שבדרום.  באזור זה, השמש איננה שוקעת כלל בין סוף מאי לאמצע יולי. בחודשים אילו, השמש נראית בשעות הלילה ככדור אדום המשייט בסמוך לים.  המראה יפה במיוחד לקראת חצות, כאשר החמה דומה לכדור אש המאדים והולך, משייט בשמיים זוהרים בזהוב, מתקרב למים כמטחווי זרת ומתחיל בדרכו האיטית למעלה.

 

לילות החורף הם קודם כל ארוכים וחשוכים, אך לעומת זאת מפורסמים בזוהר הקוטב, המופיע בשמיים בלילות קרים ובהירים במיוחד. זוהר הקוטב (לט': Aurora borealis) הוא תופעה מטראולוגית -אופטית: אור קר וחיוור, הקשור למגנטיות של כדור הארץ מזה, ולאירועים שמשיים מזה. גונו של זוהר הקוטב הוא ירוק צהוב בדרך כלל, כשלעיתים מתגלים בו גווני אדום ואפילו גווני כחול סגלגל.  זוהר הקוטב מופיע בדמויות ובצורות המזכירות, קשת, קרניים, כתר ועוד.  אף שאורו חלש מאורו של הירח, הרי שמי חורף בהירים המוארים לפתע במין ענן הזוהר בגוון ירוק אדמדם, הינם מראה מרתק  ומסעיר.

 

 

בירת האייים היא סוולבאר (Svolvaer), הנמצאת ב -Austvagoy, האי הגדול ביותר, ובה כ- 4000 תושבים. העיר מוקפת מים מכמה צדדים, היוצרים מרחוק תחושה מוטעית של אי.  בצדה האחר, פרושה סוולבאר למרגלותיו וע מדרונו של הר שחור וקודר משהו (שאולי צורת פסגתו העניקה לו את השם המוזר:"הר העז").  עיר זו היתה מרכז לחילופי סחורות, החל מהמאה ה- 17 וכיום הינה המרכז המנהלי, התרבותי והמסחרי של האזור ובסיס ליציאה לביקור באיים.

בפרברי העיר התיישבו אומנים ואמנים רבים ושיוו לה גוון בוהמי משהו.  בגלריית  Svinoy מוצגות יצירותיהם של אומנים רבים שמצאו השראה בלופוטן.  קרוב מאד לעיר, ממש ממול הרציף נמצא האי הקטן  ,Gunnarholmבו קבור הצייר הנורדי גונר ברג, שנולד בסבולבר ב- 1864.  קל להבין מדוע הם באו דווקא לכאן:  מראה להקות השחפים, הנוסקות אל סירות הדייגים שצבעיהן בוהקים במיוחד דווקא בימים אפרוריים של סתיו, כשמעט העצים ששרדו נצבעים בכתום מלנכולי, מעוררים כמעט בכל אדם רצון להתבטא בפרץ של יצירה. בקאבלוואג (Kabelvag) הסמוכה קיים מזה שנים רבות, בית ספר לאמנות, מוזיאון קטור ובו בקתות דייגים שנבנו בשנת 1789 וכן "בורסת" דייגים משוחזרת מהימים היפים, בהם דגים היו מטבע עובר לסוחר.

הדרך מסבולוור, דרומה אל Å (מבטאים כמו את האות האנגלית O), טוענת לכתר "היפה ביותר בנורווגיה";. אמת היא שקשה לבדוק טענה מסוג זה, אך כל מטייל שחזר מארץ מופלאה זו יודע שגם תואר כמו "אחת היפות בנורווגיה" הינו מכובד מאד.  הדרך עוברת מאי לאי, המחוברים במרבית המקומות בגשרים מרשימים.  המעבורת האחרונה שנותרה, הוחלפה ב- 1990 על-ידי מנהרת ענק. בצידי הדרכים פורחים גיאופיטים שונים, סחלבים ונוריות צהובות; פה ושם נראות מושבות של עופות ים.  בולטת במיוחד הסולה הצפונית[1]  ומפעם לפעם, על סלעי ענק המזדקרים מעל הים מקננים אלפי שחפים.

מפעם לפעם נראה שלט קטן המכוון הולכי רגל לטפס בשביל תלול אך בטוח, לתצפית זו או אחרת ומכל מקום מובטחת תצפית נהדרת.  לופוטן הם ארצם של שיכורי הטבע והמכורים לנוף.  אין כאן יצירות ארכיטקטוניות או מבני ענק ידועי שם, למעט הכנסיה של ווגן (Vagan), כנסיית העץ הגדולה ביותר בצפון, שמדי שבוע מתקבצים בה מרבית מבקרי העיר, ליהנות מקונצרט טוב, רצוי של גריג, הנחשב למלחין הלאומי.

הטיול המפורסם ביותר בלופוטן הינו שייט אל טרולפיורד, היוצא מצדו המערבי של מיצר רפטסונד. זהו הפיורד היפה ביותר בו בקרתי. מפרץ צר להפליא המתעקל בין הרי ענק מאיימים, המעיקים על הסירה מכל עבר.  ההרים קרויים, כמו הפיורד כולו, על שמם של הטרולים:  שדים מקומיים, קטנים ומכוערים להפליא, שבעבר היו האנשה של כל הפחדים המאיימים על אדם ושל תשוקותיו האפלות ועם הזמן הפכו למרבית הפלא, לחביבים על כולם, בפרט על ילדים.  אכן עם דמיון קטן ניתן לזהות בהרים את פרצופיהם של הטרולים ועם קצת יותר דמיון, נוכל לראות את פר גינט, גיבורו של הנריק איבסן, גולש במורד עם בתו היפה של מלך הטרולים.

השייט הקל והנוח הוא בספינת הדואר והטיולים "הורטיגרוטן", העוברת בפיורד זה במסעה הארוך (11 יום), בין ברגן לקירקנס (על גבול רוסיה) ובחזרה.  דרך מעניינת יותר, היא לשכור סירת דייג ולצאת בחברת בעליה אל מתחת לצוקים, למרגלות המפלים ולשמוע ממנו את סיפורי האלים, המוכרים גם מן המיתולוגיה הגרמנית:  תור המושל, אודין הטוב, פרי ואחרים.

 

 

הכפר ריינה (Reine), שמוזכר בכתביהם של ז'ול וורן ואדגר אלן פו, הינו גם מקום קסום עטור בצוקים מחודדים וגם נקודת מוצא לשייט אל האיים הדרומיים הקטנים, המהווים גן עדן לחובבי ציפורים; שניהם מקומות נידחים ומופלאים, שלעומתם נראים ייתר האיים, כמרכז העולם המודרני.

בשייט לאיים הדרומיים הקטנים, חוצים את מיצר  Moskenesstraumen, במקום בו מזרים האוקיינוס הארקטי את מאסת מימיו למפרץ ווסטפיורד (שעומקו  900 מ'), דרך מיצר ים שרוחבו  4 ק"מ ועומקו  40-60  מ'.  ההפרש בגובה המים בין שני צדיו של הזרם (מלסטרום), מגיע לארבעה מטרים! גם בימים יפים, המים גועשים וסוערים במערבולות ענק, תופעה פנומנאלית שתוארה על-ידי ז'ול וורן, בספרו "20,000 ליגות מתחת למים".

מבין מיני העופות הרבים המקננים באיים, זכו לפרסום מיוחד האלקות[2], האוריות[3]ופפינים ("תוכוני ים")[4] – שלושה מינים מסדרת האלקאים, שהמשותף להם הוא צבעי השחור והלבן, הפרנסה מן הים (סרטנים, רכיכות, דגים); חד פרצופיות מינית, קינון בלהקות על דרגשי סלע ושותפות מלאה בין ההורים בכל הקשור לקינון ולטיפול בצאצאים.  כמו כן נראים שחפים, שחפיות ועיטמים לבני זנב.  האחרונים הינם דורסים ימיים, המוכרים לנו גם מארצנו; אם כי כאן, הרחק מה ,D.D.T-הוא מצליח לחיות ללא מפריע ולהתרבות בנקל.  השחפיות מושכות את העין בזנבן הממוזלג משהו ובכנפיהן המתוחות לאחור. זהו עוף יפהפה, השומר בקנאות על קיניו.  כאשר מגיע לאזור מבקר בלתי רצוי, הן צוללות לעברו ב ב"בזים" מהירים ולא מהססות לנקרו בראשו ולעתים אף למרוח אותו בלשלשת[5].

 

 

 

מעבורות קטנות וספינות דייגים משייטות מריינה אל האי המספר קטן ווארוי (Vaeroy) שמדרום מערב. בקצהו הדרומי נמצא הכפר המבודד מוסטד (Mostad) ומעליו מזדקר בתלילות, כמו כתר שחור, המוסטדפייל (Mostadfjel) – מצוק המשמש כגן עדן לעופות ובעיקר לצָפרים.  למעלה ממיליון פות מים, בעיקר תוכוני ים, קורמורנים, אוריות ועיטמים לבני זנב מתרבים כאן בין מאי לאוגוסט.  אפשר להגיע אל  אזור הקינון בשייט בן  עשרים דקות היוצא מן הכפר.

בוארוי ניתן לראות את הדוגמאות האחרונות בעולם לכלב מגזע נדיר, בעל שש  אצבעות שגודל, טופח ואולף, במיוחד לצייד תוכוני הים.  חובבי טבע מתקוממים בדרך כלל כשהם רואים את המקומיים וכלביהם יוצאים לשחר  לטרף.  בנוסף לכלבים ישנן טכניקות נוספות לפרנסה מצייד העופות החביבים הללו.  ציידים יוצאים, כמנהגם זה מאות בשנים וממשיכים מסורת עתיקה:  טיפוס שקט בצעדי חתול, הנפת רשת פרפרים בתנועה מיומנת, סיבוב  מהיר באוויר והעוף האומלל מפרפר בפנים.  מסיבות מובנות, סירבתי להזמנתו של  אולו, אחיו המבוגר של מנהל האכסניה בווארוי, להצטרף אליו לצייד כזה, אך  כשחזר, ובחגורתו תלויים פפינים שבורי מפרקת, נעלמה תחושת האהדה שהרגשתי  כלפי האיש החביב הזה.  במספר מקומות ניזונה אוכלוסיה שלמה מביצי פפינים. כמה גברים קשישים מטפסים ביכולת פיזית מעוררת התפעלות, אל מעל הצוק בו מקננות הציפורים, קושרים ומאבטחים חבל, כאשר המיומן  שביניהם, או אדם שיורד לפי סדר שנקבע מראש, גולש בזריזות, תוך פרפור מקפיא  דם בין שמיים וארץ, אל דרגש סלע, אגב הפחדת עשרות העופות  המקננות בו  ומלקט את הביצים, כשהוא מלווה ברעש של צרחות ונפנוף כנפיים.  לאחר שמלא את  הסל עד תום, הוא קושר אותו לחגורתו ומטפס בקלילות אל חבריו הממתינים למעלה.  כל אחד מהם מקבל את ביצת ביכורי הלקט שלו וממהר לנעוץ בה את שיניו ולאכלה  טרייה כפי שהיא.  לאחר יום של מעקב אחרי חבורה כזו, שאלתי את אריק הפקח,  אדם ששמירת טבע היא לחם חוקו, מדוע אין נלחמים בצייד ובלקט?  הוא חייך וענה חרישית, ששמירת טבע עבורו, היא גם שימור של התרבויות שחיו מן הטבע והשתלבו בו; הוא מעוניין לשמר גם את הציידים והמלקטים, אחרוני הויקינגים, שגם הם מבחינת "עולם הולך ונעלם".  גם הם, כמו הלווייתנים, דגי הקוד והבקתות באדמדמות, הם חלק מהמרקם היפהפה והמורכב של לופוטן.

שייט לא קל בן שעתיים וחצי נוספות (חמש שעות מרינה), מביא אותנו לאי רוסט ( ,(Rostהמרוחק כ- 100 ק"מ מהחוף הנורווגי.  זוהי סידרה של צוקים קריסטליניים, שלכל אחד מהם שם משלו, הלקוח מהמיתולוגיה המקומית ובהם מקננות מושבות בנות שלושה מליון פפינים וכמו כן מאות פרטים של עופות נדירים כמו יסעורונים[6]  ויסעורים שחפיים[7].    

השייט לצוקיו המצופים כמעט בציפורים היתה גיחה לעולם אחר. סביב הסירה חגו אלפי עופות מים בצרחות ומשק כנפיים חזק; התחושה דמתה יותר להשתתפות בסרט "צפורים" של היצ'קוק. תחושת אפסות נעימה ומרגשת כאחד. אתה, אדם קטן, ייצור מיותר ואולי בלתי רצוי, בתוך עננים של עופות מים.  מלמעלה, נשמע לפתע רעש מוכר של הליקופטר; תיירים עשירים שיצאו בגיחה קצרה מהעיירה בודה שבחוף הנורווגי. ההליקופטר ירד סמוך מאד אלינו. ניתן היה לראות מבעד לשמשה, את עיניהם שבעות הרצון של אילו שיצאו לפני מספר רגעים ממלון מהודר.  הם נראו בלתי שייכים, כאילו שבאו לרגע, לחוות את חוויית ה"קצפת" של האיים, מבלי להמתין ברציף ברוח מקפיאה לסירה שבוששה להגיע, מבלי להקיא את נשמתם אל הים הסוער ומבלי לטפס במתלול בעקבות מלקטי הביצים.  השמעתי באוזני השייט שלנו הערה של לעג בגנות המפונקים המתיימרים לחוות ברגע את חוויית האיים. אך החיוך האירוני שהוסתר בזווית פיו עורר בי מחשבה שנייה, מה בעצם ההבדל בינם לביני, תייר מפונק, אורח לשבוע, בראשית חודש יולי השמשי והנח, אדם שלא חווה סערה אמיתית,  לא עבר חורפים חשוכים וקרים ולא נאבק להוציא את פרנסתו מן המים.  אחד שגם הוא בא להתבשם, ורק לרגע, מקסמו של לופוטן.