נאת המדבר אל-פיום שבמצרים

כתב: גילי חסקין; 21/0//23

כתבה מקוצרת מעט התפרסמה במגזין האלקטרוני של מסע אחר: אל פַיּוּם היא מתנת הנילוס.

ראו גם, באתר זה: תולדות נאת המדבר אל-פיום.

הנילוס – עורק החיים של מצרים ; תולדות מצרים הפרעונית ; מצרים – יומן מסע

להרצאה על מצרים.

הטיול לפַיּוּם יכול להתבצע כתוספת לטיול בעמק הנילוס, שפַיּוּם סמוכה אליו; הוא יכול להתבצע בגיחה של יום ארוך (עדיף יומיים), מקהיר ויכול לבוא בסיומו של טיול למדבר המערבי.

ראו באתר זה: טיול למדבר המערבי.

מתברר שבמצרים יש הרבה יותר מאשר עתיקות.  ממשלת מצרים עושה מאמצים גדולים להביא מטיילים אל  אתרי הנופש שלאורך מפרצי אילת וסואץ, להררי הגרניט של סיני, למנזרים הקופטים שחבויים בין הרי הגרניט של המדבר המזרחי, למראות הנשגבים של המדבר המערבי (כרגע סגורים בפני תיירים), וגם לנאות המדבר, שכל אחת מהן היא מצרים בזעיר אנפין. אל-פַיּוּם לא מושך הרבה מבקרים, יחסית לייתר חלקי מצרים, אך אלו המגיעים לכאן נהנים משלווה, נוף ייחודי, חקלאות מסורתית, ומרביתם גם רוכשים כאן קדרות חרס אדמדמות, הבולטות בריבוי הידיות שלהם ואין למצוא אותן בייתר חלקי מצרים.

יש משהו מכושף בלהגיע לנאת מדבר. אי של חיים, המוקף בגלים נרחבים של צייה. החצייה המעייפת של המדבר, הקשיים של ארץ התלאובות, שנגמרים ברגע שרק רואים את גן העדן הירוק, הירוק הזה. אמנם, בפַיּוּם לא חשים כל כך את החוויה הזאת, לבטח לא בעצמה של  הנאות שבמדבר הלובי, כמו בחרייה, פרפרה, דח'לה או סיווה, שכל אחת מהן היא אכן מחוז כיסופים בתוך הסהרה. בכל זאת, יש בהגעה לפַיּוּם, מעין משב רוח מרענן. נאה של ירוק טרופי, עם תעלות המים, הבריכות הזעירות, הפרחים ועצי המנגו.

האגדה הערבית מייחסת את הפרחתו של פַיּוּם ליוסף הצדיק, בעת שהותו במצרים. לפי המקרא, יוסף בן יעקב אבינו, עלה לגדולה בארמון המלך וכפי שכתוב: "וישיתהו על ארץ מצרים"[….] "ויאמר פרעה אל יוסף: אני פרעה, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בארץ מצרים"[1]. פרעה הכתיר את יוסף גם בתואר כבוד מצרי טיפוסי: "ויקרא פרעה שם יוסף, צפנת פענח"[2]. אמנם פירוש השם הזה אינו יודע אל נכון. אולי שיבוש של המלים המצריות "צפא=נ=ענח – היינו, 'מכלכל החיים' ונקרא כך על שום שדאג בשנות בצורת, לכלכל את העם[3]. לפי המסורת חפר יוסף את התעלה (בחר יוסוף) עבור פרעון (פרעה). כאשר המפעל הושלם, הכריז פרעה בפליאה: "זו עבודה של אלף ימים" ומכאן "אל-פַיּוּם". סיפורו של יוסף איננו עומד במבחן העדויות הארכיאולוגיות, כמו סיפורם של בני ישראל במצרים, שמנחם בגין המנוח ייחס להם פעם, בטעות, את בניית הפירמידות.  אולם למסורת כוח משיכה משלה ולפי אחת הסברות (בדעת מיעוט), כאן בפַיּוּם, שכנה ארץ גושן המקראית; מקום מגוריהם של בני ישראל במצרים.

הנאה תופסת את מרבית שטחו של מחוז פַיּוּם (בערבית: محافظة الفيوم), הנמצא במרכז מצרים ונחשב לאחד ממחוזות מצרים העליונה. שטחו של האזור הוא 1,827 קילומטרים רבועים ונכון ל-2020, מנתה אוכלוסייתו כ-3.9 מיליון איש.  בירת מחוז היא העיר פַיּוּם. מחוז אל פַיּוּם של ימינו, נמצא מדרום למחוז 6 באוקטובר. בגבולות שבין המחוזות, יש נקודות ביקורת, שמטרתן, בין השאר, להקשות על החקלאים לעבור ממחוז למחוז.

נאת המדבר אל פַיּוּם, שרוחבה 65 ק"מ ממזרח למערב, נמצאת בשקע המופרד מעמק הנילוס, 90 ק"מ דרומית-מערבית לקהיר. ברמה שממערב לעמק הנילוס, במרחק של כ-100 ק"מ מהקצה הדרומי של הדלתה, יש פרצה בשרשרת הגבעות ופרצה זו מוליכה אל השקע הגדול שבמדבר הלובי, הידוע בשם 'בקעת אל־פַיּוּם'. אורכו של השקע 100 ק"מ ממזרח למערב ו-90 ק"מ מצפון לדרום. בין שקע פַיּוּם לבין עמק הנילוס מפריד רכס, שבו נקרע פתח טבעי, דרכו זורם "בחר אל יוסוף" ("תעלת יוסף"), המשמשת להשקיית השקע. זהו זרם משני, הנפרד מאפיק הנילוס העיקרי בדיירוט (Deirut), שליד אסיוט (Asyut) וזורם 320 ק"מ, במקביל אליו, עד בקעת פיום.

צורת הבקעה כעלה ענקי, עוקצו פונה מזרחה והוא המהווה את הקשר עם עמק הנילוס  וקשור אליו באותה פרצה שבהרים. הבקעה כה עמוקה, עד שפני האגם נמוכים 44 מ', מתחת פני הים. קרקעיתו נמוכה ביותר בצד צפון-מערב, אשר כיום נמצא שם אגם קארון.

האגם מכונה גם "ברכת קארון" (Birket el Qarun). שטחו 203 קמ"ר, עומקו המרבי כ-8 מטרים ובמקומות רבים מגיע עומק המים, למטר אחד בלבד. שטחו של האגם קטן בהרבה מכפי שהיה בתקופות קדומות, בגלל חלחול והתאדות. האגם נודע בעת העתיקה בשם: ‘אגם מואריס’ (Moeris) והעניק את שמו לנווה המדבר Phiom) או Payomj; בקופטית, משמעו: "הים"). כיום מי האגם הם מלוחים, אך בתקופה הפרהיסטורית היו המים מתוקים. באזור האגם נמצאו מאובנים של מַריתְריוּם (Moeritherium) – סוג של יונק קדום שהתקיים בתקופת האאוקן[4] והוא נחשב כאב-קדמון לפילים של ימינו[5].

יש המונים את אל־פַיּוּם, בין נאות המדבר המערבי; אחרים סוברים יש לראותה כשלוחה יחידה במינה של עמק הנילוס. שהרי, בניגוד למים הפוסיליים[6], הקדומים, המקיימים את נאות המדבר המערבי ויום אחד ייגמרו, לכאן מוזרמים דרך קבע, מים מן הנילוס. לפיכך, גם אל־פַיּוּם היא, חלק ממה שהגדיר הרודוטוס, ההיסטוריון והתייר בן המאה החמישית לפני הספירה, כ"מתנת הנילוס".

בתקופות קדומות הרבה יותר, האזור הוצף בים והראייה, מאובני הלווייתנים הרבים שנמצאו באזור. לפני כ-6 מיליוני שנים, בסוף תקופת המיוקן, כאשר במהלך האירוע המסיני[7], התייבש הים התיכון כמעט לחלוטין, היה גם מחוז אל-פיום שטח חרב והנילוס חצה אותו מדרום לצפון. הסחף בעמק הנילוס הפך במשך הזמן לגבוה מספיק, כדי לאפשר לנילוס השופע לעלות על גדותיו לתוך חלל הפאיום, וליצור בו אגם.

בתקופות פרהיסטוריות יותר אנשים חיו בפיום מאשר בעמק הנילוס. היתה כאן קרקע עשירה וזמינות רבה של מים. האגם מתועד לראשונה משנת 3,000 לפני הספירה בערך, כנראה בתקופת המלך נערמר (מנס), מי שייסד את השושלת הראשונה, איחד את מצרים התחתונה והעליונה והתחיל למעשה את התקופה הפרעונית.

הפרעונים האמינו שימת קארון מייצגת את האוקיינוס האגדי, ממנו התרוממה הגבעה הקדומה בה החל פרעה  סיפור הבריאה. אל השמש, "רע", מצא כאן מקלט בזקנתו ולבש דמות של תנין.  מושא הפחד, הפך באופן טבעי, לאל המגן מפני בני דמותו. עדות להתיישבות קבע רצופה במקום, משמשים הפפירוסים שנמצאו באזור וכן דיוקנים שצוירו על עצים או אריגים.

בתקופת מצרים הפרעונית, העיר הייתה מרכז פולחני לתנין קדוש ששמו היה פטסוחוס, והוא היה התגלמותו של האל סוֹבֶּךּ (Sobek), שהיה בעל ראש של תנין והיה האל הראשי. ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (Diodorus Siculus), מספר כי המלך נערמר, יצא לציד בפאיום וכמעט איבד את חייו כאשר כלבי הציד שלו תקפו אותו. האגדה מספרת כי חייו ניצלו הודות לתנין שחילץ אותו לחוף מבטחים. משום כך הוא הכריז על האגם כמקום מקודש עבור התנינים והקים את העיר שֶדית (Shedet), שהוראתה אגם.

מאוחר יותר, היוונים קראו לה 'קרוקודילופוליס' (Crocodilopolis)[8]. אך היום היא נקראת 'קימאן פאריס' (Kiman Faris). למרות שפיום הייתה מזוהה עם נון (Nun), האוקיינוס הקדמון, סובך נותר האל הראשי, במהלך התקופה הפרעונית, התלמיית והרומאית. כל המקדשים הידועים הוקדשו לאחד ההֶיבֵּטים (אַסְפֶּקְטים), שלו. ההיסטוריונים היוונים הרודוטוס וסטראבו מדווחים כי התנין המקודש חי בתוך מקדש מיוחד אשר נבנה למענו, בתוך המקדש היה משטח של חול, היה נהוג לקשטו בזהב ואבני חן. בריכת מים ומזון. עם מותו של התנין, נבחר תנין אחר למלא את מקומו.

תולדות המקום

מחוז פיום נותר בלתי מפותח בתקופה הפרוטו-שושלתית (3,000–2,686 לפנה"ס) ובתקופת הממלכה הקדומה (2686–2,181 לפנה"ס), היה זה אזור של ביצות שנודע בתור 'טה-שה (Ta-she), היינו, "ארץ האגם", או 'שי רשי' (She-resy), כלומר, 'האגם הדרומי'. יחד עם זאת, המצרים הקדמונים סללו דרך, שסייעה להובלת גושי בזלת ממחצבה סמוכה לאגם, עד למתחם הפירמידות, בגיזה של ימינו.

בתקופת הממלכה הקדומה, בשושלת ה-12, מלכים מצריים אחדים, הביאו חיים חדשים לאזור.

המלך אמנמחת (Amenemhet) השני, שעלה לשלטון בסביבות 1830 לפני הספירה, הקים פרויקט השקיה גדול, הקים סכרים וחפר תעלות, במגמה להגדיל את השטח החקלאי. הוא גם הקים מקדש לכבודו במיט פארס (Mit Fares), ליד בירת המחוז, מדינת אל פיום.

במהלך שלטונו הממושך והשלו של אמנמחאת השלישי, נבנה סכר ב- Shidmoh; דבר שהגדיל את כמות המים הזמינה עבור החקלאים. כמו כן, נבנו מונומנטים רבים באזור, ביניהם הפירמידה של חוורה (Hawara), היחידה שנבנתה מחוץ לעמק הנילוס. מחוץ לחומה הגדולה, בתוך ימי האגם, עמדו בימי הרודוטוס, שתי אנדרטות ענק של המלך. על גדתה הצפונית של התעלה העוברת בפרצה והמחברת את הבקעה עם היאור, נמצא אז בנין גדול מידות, המפורסם בתור "המבוך" (Labirinth) וניחשב לאחד מפלאי מצרים. סטרבו מתאר: "עובדה מופלאה היא, שבכל החדרים, עשויות התקרות אבן שלמה אחת וגם המסדרונות מקורים כך בלוחות יחידים, אשר גודלם יוצא מגדר הרגיל ובעץ לא השתמשו כלל ולא בשום חומר בניה אחר".

אמנמחאת השלישי מלך במשך כמעט יובל שנים. אחד ההמנונים מספר עליו: "הוא הוריק את שתי הארצות יותר ממי היאור. הוא מילא את הארצות כוח. הוא חיינו. הוא משיב נפש. הוא מעניק אוצרות למלוויו; הוא מפרנס את הדור בנתיבו. המלך הוא מזון ופיו ברכה"[9]. הוא היה כה מזוהה עם פיום, עד שבתקופות מאוחרות יותר, נחשב לקדוש[10]. בתקופה זו , נקרא השקע בשם "המחוז העשרים" והוא עמד בפריחתו עד לימיה של השושלת התלמאית.

הגיאוגרפים והנוסעים היוונים של התקופה מדווחים בפירוט על הפעילות באגם. סטראבו, שהקפיד ביותר על דיוק תצפיותיו, מאשר את תאורו המעורפל במקצת של הרודוטוס. לפי דברי סטראבו, זורמים המים בתקופת הגאות אל האגם, דרך תעלה, העוברת בפרצה שבין הגבעות ועודה קיימת גם בימינו. אבל ברדת מי הגאות, מניחים למים לזרום באותה תעלה החוצה ומשתמשים בהם להשקיית השדות.

מלכי בית תלמי השלימו את מפעלם של מלכי הממלכה התיכונה, ועסקו אף הם במפעלי פיתוח גדולים בפַיּוּם. השליט ההלניסטי הראשון של מצרים, תלמי הראשון (Ptolemy I), ייבש חלק מהאגם וחשף 1,200 קמ"ר של אדמה משובחת. את עבודתו המשיך בנו, תלמי השני פילָדֶפוּס (Ptolemy II Philadelphus).

נאת המדבר קרוקודילופוליס, שמשה כאתר עלייה לרגל מכול רחבי העולם העתיק. האזור של נווה המדבר פיום היה אחד האזורים הפוריים ביותר במצרים.. שמה של קרוקודילופוליס הוסב ל'ארסינואה' (Arsinoe), על שם ארסינואה השנייה, שהייתה אחותו וגם אשתו של פילדפוס (מילולית: אוהב אחותו) מדי שנה , בחודש Misra (אוגוסט), התקיים לכבודה פסטיבל.

כפי שהיה בתקופות קודמות, גם בתקופה ההלניסטית היה המקום מרכז של דיג וחקלאות וגודלו בו דגנים, ירקות, תאנים, זיתים, כרמים וגנים לנוי, שהתחרו בגניה של אלכסנדריה. באותה תקופה הגיעו לאזור פיום מיעוטים אתניים רבים. חלקם העיקרי היו יוונים ומקדונים, ותיקי צבא תלמי, להם הוענקו אדמות באזור, אך גם יהודים, שומרונים, פרסים, ערבים, סורים ותראקים הגיעו לאזור[11].

על התקופה התלמיית, ראו בהרחבה: אלכסנדריה בתקופה הקלסית.

בתקופה הרומית, הוכנסו חידושים לתרבות הקבורה המצרית. בפולחן המתים המצרי, רווח השימוש במסכת קבורה, ופני המת תוארו בה באופן אידאלי. עקב מסע הכיבושים של אלכסנדר מוקדון, התפשטה תופעה של שימוש בדיוקנאות מצוירים על גבי לוחות עץ בהם תוארו פני המת באופן נטורליסטי, והם הונחו בין תכריכי החנוט. לאחר סיפוח מצרים לאימפריה הרומית, ירדה מגדולתה הקבורה בשיטה המצרית המסורתית והמסכות הישנות הוחלפו במסכות קבורה, מעוצבות בסגנון יווני-רומי. זוהי דוגמא מצוינת לסינתזה תרבותית.

המומיות כוסו בעץ או בפשתן טבול בגבס וצוירו עליהן דיוקנאות, של המתים. הציורים תיארו דמות אדם אחד, לרוב רק הראש, לעיתים הציור כלל גם את חלק החזה העליון, ציור חזיתי .דיוקנאות אלה, המכונים "הדיוקנאות מפאיום" על שם המקום שנמצאו בו בראשונה, תיארו את חלקה העליון של דמות המת. על-פי-רוב לבוש טוניקה לבנה ועליה לבש גלימה בצבע ארגמן. הבגד שימש את המעמד הגבוה בתקופה הרומית. בחלק מהדיוקנאות מחזיקה הדמות בידה כלי, פרח או ענח' (מפתח החיים המצרי). ציורי דיוקנאות מצריים אלה, הם השרידים היחידים ששרדו מאומנות זאת.

החוקרים נחלקו בדעותיהם בשאלה אם צוירו הדיוקנאות בעוד בעליהם בחיים או לאחר מותם. על אף השוני בתיאורי המתים, האלמנטים החיצוניים מעידים שכל המתים היו מן המעמד  העליון בחברה המצרית, שם רווח הנוהג הרקע של הציור לרוב צבוע בצבע אחד, לעיתים הוספו אלמנטים קישוטיים. הסגנון של הציורים הוא יותר רומי – יווני מאשר בסגנון מצרי. על המומיות היו הקדשות אשר סיפרו שדיוקנאות אלה נשמרו במשפחות הנקברים במשך דורות עד שהוכנסו לקבר. עד עתה נמצאו כ-900 ציורי דיוקנאות. רובם נמצאו בנקרופוליס של פיום. מזג האוויר באזור מאוד יבש וחם, עובדה אשר הביאה לשימור טוב של הציורים, כאשר הצבעים נשמרו עזים ולא נמוגו עם הזמן[12].

הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי (Flinders Petrie) חפר באתר בחווארה בין השנים 1888–1889, ומצא בית קברות מהתקופה הרומית. אחד הממצאים המיוחדים שנמצאו בקברים מתקופה זו, היו 81 ציורי דיוקנאות המצוירים בצבעי שעווה . בעונת החפירות של 1910 מצא פיטרי עוד 70 דיוקנאות). ובין השנים 1910–1911 . פיטרי שלח שישים דיוקנאות למוזיאון המצרי בקהיר. לאחר מכן הוא גילה שאוצר המוזיאון גסטון מַסְפַּרוֹ (Gaston Maspero) הצרפתי, לא העריך את חשיבותם והשאיר אותם בחצר המוזיאון מוזנחים ונתונים לפגעי מזג האוויר. כאשר נודע הדבר לפיטרי הוא כעס מאוד ודרש אותם בחזרה, והכריח את מספרו לבחור 12 דיוקנאות להצגה במוזיאון ואת יתרת 48 הדיוקנאות להחזיר לו. דיוקנאות אלה מוצגים עתה במוזיאון הבריטי בלונדון.

עד ימיו של הקיסר אוגוסטוס, נהנתה פיום מפריחה, אבל לאחר שהאימפריה הרומית הפכה לבלתי יציבה, התדרדר מעמדה של פיום. כתוצא מניהול לקוי וממשלים מקומיים מושחתים, על רקע ההתדרדרות הכלכלית הכוללת, הוזנחה מערכת ההשקיה התלמאית ובמהלך המאות ה-3 עד ה-5 לספירה, ננטשו ערי האזור.

בתקופה הביזנטית נקרא האזור " פיום" (Phiom = ים), שצליל שמו השתמר בשם המודרני. בימי הביניים נמשכו לכאן נזירים קופטים רבים. אחיזת הנצרות במקום הייתה איתנה, הן בשל אינטרסים של השלטון המרכזי והן משום שהקופטים, הנוצרים של מצרים, היו צאצאי המצרים הקדמונים ומושרשים באדמת המקום.  במאה השלש עשרה, שש מאות שנה אחרי הכיבוש הערבי, כתב הגיאוגרף המוסלמי אבו-סאליח, כי "נאת אל־פַיּוּם הינה מרכז נוצרי חשוב ובו 35 מנזרים עתיקים".

למרות שקיעתו של האזור בסוף התקופה הרומאית והתקופה הביזנטית, האזור שגשג בראשית שלטון הערבים ונחשב לפרובינציה מאד עשירה. האגדה מספרת שהיו בפיום 360 כפרים, שכול אחד מהם יכול היה להאכיל את כול תושבי מצרים, למשך יום אחד. אך החל להתדרדר כעבור זמן לא רב. בייברס, השולטן הממלוכי, ששמו נקשר בארץ ישראל לחורבן ולהרס, דווקא תרם להפרחת המקום, במאה ה-13, כאשר חידש את סכר הוויסות הפרעוני ב- Shidmoh. בלי הנקודה היהודית אי אפשר. במאה השלישית הוקמו בפַיּוּם ישובים גדולים של יהודים ורבי סעדיה גאון, בן המאה התשיעית, בא מפַיּוּם ויש עדויות ליישוב יהודי שהתקיים כאן עד לראשית המאה העשרים.

מוחמד עלי, אביה של מצרים המודרנית מראשית המאה ה – 19, ערך רפורמות חקלאיות, הביא את הכותנה, כגידול "כסף מזומן", לדלתה ולפיום. כמו כן, הצליח להפסיק את התקפות הנוודים. תחילה בכוח וכשזה לא הספיק, גם בעזרת מפגשים והסכמות פוליטיות, שכללו גם הענקת אדמות חקלאיות. מפעלי המים שוקמו והחקלאות החלה להתפתח שוב. השלטון הבריטי החל מ-1882 ובמהלך המאה ה-20,  המשיך בפיתוח בדרך של סלילת מסילות ברזל ובניית מחנות צבאיים סביב לעיר, שנועדו להגן מפני פשיטות של סנוסים (Senussi),- מוסלמים מורדים מלוב[13]. חשיבותה של פַיּוּם ירדה עם פיתוחה של הדלתא, ניקוזה ורישותה בתעלות השקיה. הדבר הפחית את הייחוד ואת האטרקטיביות של המקום.

בתקופה המודרנית, השתפרו תנאי התחבורה והתקשורת של פאיום עם ייתר חלקי מצרים. ב-1874 הונחה מסילת ברזל שחיברה את פאיום לעמק הנילוס. בראשית המאה ה-20 סללו הבריטים דרכים טובות ושיפרו את מערכת ההשקיה. הפיתוח נמשך גם לאחר שמצרים קיבלה את עצמאותה בדרך של הקמת קואופרטיבים חקלאיים, חשמול האזור ופתוח ענף התיירות הנשען על האתרים הארכאולוגים הרבים שבאזור.

על תולדות האזור, ראו בהרחבה, באתר זה: ההיסטוריה של פיום.

החקלאות וחיי הכפר

הקרקע הפורייה שמקורה בסחף של הנילוס והמים המגיעים בשפע, מאפשרים חקלאות פורחת. משום כך נחשב המקום לאחד מאסמי המזון של מצרים, שכולה בעצם מחסן מזון ענקי. מגדלים כאן כותנה, תירס, חיטה, אורז, קנה סוכר, מספוא, קטניות, תאנים, מנגו, גפנים והדרים (אולי המקום היחידי במצרים שיש בו גידול הדרים).  בעת העתיקה יצא שם לפרחים מהם הפיקו בשמים.

. דומני שמכל המלאכות החקלאות היא לא רק הנפוצה ביותר, אלא גם הפוטוגנית ביותר והאטרקטיבית ביותר (ויזואלית כמובן), עבור התייר.  הפלחים עדיין חורשים את אדמתם בעזרת מחרשת עץ וקוצרים את יבולם במגל.  את אדמתם הם משקים בעזרת בורג ארכימדס או השָדוּף (קילון). הם עובדים מצאת החמה ועד חשיכה, כדי להשקות שני דונמים של אדמה. הכפר עצמו פחות מרנין. גבב של מבנים, חסרי כל ירק.  האדמה סחוטה ויבשה. התושבים גרים בבקתות עלובות בנויות טיט, או בבתי חומר הצבועים לעתים בלבן וגגותיהם מכוסים קש וסכך של קני סוכר או כפות תמרים. הבקתה עצמה אפלולית וקירותיה אטומים, ללא חלונות. האיכר ובני משפחתו ישנים בדרך כלל על הרצפה. בחצר מצוי הטבון, תנור החומר המסורתי לאפיית לחם ומבעירים אותו בגללי צאן ובקר ובגבעולי תירס מיובשים. טחינת הקמח נעשית באבן רחיים, אותה מסובבת האשה. בפתח הבית ניצבים שני כדי חרס, מהם יכול לשתות כול עובר אורח. בחלק מן הכפרים קיימים מוסדות ציבוריים כגון מסגד, בתי ספר, חנויות, מאפיה ותחנת משטרה. החל משנות החמישים של המאה העשרים הופיעו בתי קפה, אשר החליפו את ה"מאדאפה" המסורתי, ששמש כבניין ציבורי להלנת אורחים ומקום מושבם של זקני הכפר.

ביתו האיכרי של הפלח המצרי הוא בעצם השדה, לא הבקתה, ובו הוא מבלה את מרבית זמנו. לעתים קרובות הוא איננו שב לביתו, אפילו ללינת לילה ולעתים מצטרפת אליו גם משפחתו. המשפחות גדולות בדרך כלל ומונות ששה – שבעה ילדים. תכניות לצמצום הילודה גררו התנגדויות רועמות מצד אנשי הדת.  כלי עבודתו של הפלח פרימיטיביים מאד ואינם שונים בהרבה מאלה החרותים על מצבות מהתקופה הפרעונית, לפני 3,500 שנה ויותר. בעבודות השה נעזר האיכר בתאו (ג'מוס), חמור, או גמל. לדישון השדות משמש הזבל, הנאסף משובכי היונים, המזדקרים מכל בית כמעט. אם כי אפשר למצוא גם דשנים כימיים, מרביתם מתוצרת מצרים. בדרך כלל, עוברת באמצעו של הכפר, תעלה קטנה, רדודה ודלילה וליד כל בית, מתקן לשאיבת מים מן התעלה. בעזרת מים אלו מגדל הפלאח את הירקות הדרושים לכלכלת ביתו.  זהו התנאי הראשון לקיום ועל כן על הפלח לשמור על התעלות ותקינותן במשך כל ימות השנה.

אם נשווה את ציורי המקדשים במצרים, מלפני אלפי שנים, עם קטעי מסע ותיאורים מראשית המאה ה-20 ועם התמונה הנשקפת בראשית המאה ה-21, נגלה כי לא חלו שינויים מפליגים בתנאי חייו של הפלח המצרי מימי פרעה ועד היום. תומס ג' אברקרומברי (Thomas J. Abercrombie), כתב ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", דיווח ב-1977: "בהתהלכי לאורך הארץ, ברגל ובסירה, נתאספו ביומני סיפורים חסרי זמן אשר יכולים היו להילקח, באותה מדה, מציורי הקיר של המקדש הפרעוני בתבס".

קל להיתפס לרומנטיזציה של החיים השלווים בכפר ושל הקרבה הבריאה לאמא אדמה. האמת היא שמצבו הכלכלי והבריאותי של הפלח גרוע מאד.  הכנסתו הממוצעת נמוכה מכדי לשפר את לשפר במידה כלשהי את תנאי חייו.  רבים מהאיכרים חולים בעת ובעונה אחת במחלות כמו מלריה, בילהרציה, גרענת, מחלות מעיים שונות, מחלות מין ואפילו שחפת. המחלות הרבות קיצרו בעבר את תוחלת חייו של הפלח המצרי, (שב-1950 עמדה על 34 וב-1982 על 52)[14]. אמנם תוחלת החיים המריאה ב-2022 ל70, מצב התברואה השתפר לאין ערוך, אך עדיין המחלות והעבודה הקשה מתישות את הפלח ופוגעות ביכולתו לקלוט וליישם חידושים טכנולוגיים.  הפער ההולך וגדל בין מספר הנפשות במשפחה לבין כמות המזון המיוצרת, מגדיל את מצוקת הפלח ומשפחתו, המתקשים לספק את צרכי מזונם. השכלתם הנמוכה מקטינה עוד יותר את סיכויי השינוי ומעגל העוני נראה כבלתי נפרץ. בחלקים גדולים של האוכלוסייה שולטים רגשות של תסכול, חוסר אונים וחידלון. רבים מהכפריים מאמינים שיוכלו לפתור את עניים על ידי הגירה לעריה הגדולות של מצרים, שם ימצאו מקומות עבודה ובכך יקלו על משפחותיהם בכפר. ואכן, מיליוני בני אדם עוזבים את כפריהם ונודדים לערים. בעיקר לקהיר. הערים אינן מסוגלות לקלוט את מיליוני המהגרים, מכיוון שאין בהן מערך שירותים מתאים ואף לא מקומות עבודה מספיקים. אוכלוסיית העניים בהן הולכת וגדלה בקצב מהיר ומרחיבה את מעגל שכונות העוני בשולי העיר, בכך הולכות ומחמירות הבעיות גם בקהיר. למטייל, כמו למצרים רבים, יש תחושה כי מצרים צועדת בצעד נחוש לתוך המאה ה-21 …לפני הספירה…  המצוקה מוליכה פעמים רבות לתסיסה חברתית, או לפתרון הקל של חזרה בתשובה. "המדינה המודרנית היא האשמה במצבך הקשה", מסבירים לפלח העני המטיפים במסגדים. קל לקבל את הפתרון הזה. קארל מארקס הסביר מזמן שהדת היא אופיום המונים והם, אכן ממהרים להשתכר.

סיור

המקום מושך מבקרים בעיקר בשל החקלאות האינטנסיבית שבו. אפשר ללכת שבי בעקבות התעלות הרחבות, הקטנות והזעירות, לדלג בין ערוגות גן הירק העשויות בקפידה ומתחת לעצים רחבי הצל. אך יש בו גם אתרים ארכיאולוגיים מעניינים, שחסרונם היחידי הוא ההשוואה לאתרים המרהיבים, הבנויים לאורך עמק הנילוס.

מדינֶת אל־פַיּוּם, היינו, פַיּוּם העיר, בירת המחוז, סתמית למדי ואיננה מושכת מבקרים רבים.  יש בה מספר שווקים ובתי מרחץ ומסגדים רבים. תעלת בחר יוסף, המקשרת את אזור פיום עם הנילוס, עוברת בתוך העיר ועל גדותיה ניצבות שורות בתים. את התעלה חוצים שני גשרים. באחד מהם, הבנוי על שלוש קשתות, עובר הרחוב הראשי של העיר ועל השני, הבנוי על שתי קשתות, ניצב מסגד השולטן קאייטביי (Qaitbay). תלי עפר מצפון לעיר מציינים את ארסינואה (Arsinoe) הקדומה.אין בה אתרים מיוחדים, למעט הגן הסמוך לתחנת הרכבת ובו אַנְטִילְיָה – שלושה גלגלי מים, הנקראים כאן ""נוריה", שהעלו בעבר את המים לאקוודוקט. אך בניגוד לסאקיות המצריות, המופעלות בדרך כלל על ידי בהמות, גלגלים אלו הופעלו בכוח המים, כמו "גלגל ויטרוביוס" האנכי המוכר מאירופה. זוהי מערכת לשאיבת מים מבאר, באמצעות מסילות עולות ויורדות מעומק הבאר, אשר צמודים להן כלי קיבול למים. כאשר הכלי מגיע למעלה המסילה, הוא מתהפך, והמים נשפכים לתעלה בנויה. ממנה הם זורמים לשדות[15]. נקודת האור היחידה בעיר, מבחינתם של התיירים, היא הגן הזה, בו אפשר לשתות תה ולעשן נרגילה מול גלגלי המים. נעים במיוחד בשעות בין הערביים.

ליד העיר מזדקר עמוד של אבן. זהו האובליסק של המלך הפרעוני שנוסרת השני, שהועתק לכאן ממקומו המקורי. הביקור בעתיקותיה של קרוקודילופוליס איננו אטרקטיבי המיוחד, למעט לחובבי ארכיאולוגיה מושבעים.

מבין האתרים הארכיאולוגיים, מפורסמת הפירמידה הגדולה של אמנמחאת השלישי שנבנתה בחווארה (Hawara). גובהה הגיעה ל-105 מ' ורוחב בסיסה ל-113 מ'. את הפירמידה השלימה דווקא בתו, סובך נפרו, הפרעונית האחרונה בשושלת זו.  כמו רוב הפירמידות מתקופת הממלכה התיכונה, גם פירמידה זו נבנתה רובה ככולה מלבני חומר, אשר צופו באבן גיר לבנה.  מרבית הלבנים ששימשו בבניית הפירמידה נבזזו עם הזמן ושימשו חומרי בניין לבניינים נוספים באזור, מה שמשווה לפירמידה של חווארה בימינו, צורה של ערמת עפר דמוית פירמידה.

סמוך ומדרום לחווארה, נמצא מקדש המתים של אמנמחאת השלישי, שהתרומם לגובה של שתי קומות ובשל גדלו נחשב בימי קדם לפלא עולמי. כינויו  "לבירינט" (Labyrinth), היינו, מבוך, ניתן לו בטעות כבר בתקופה הקלאסית. הרודוטוס כתב עליו בהתפעלות בספרו "היסטוריה": "הוא באמת נעלה מכול תיאור. אם יצרף איש את חומות היוונים ואת מפעליהם, יראו פחותים בעמל ובהוצאות שהוצאו עליהם מאשר הלבירינט.  הלבירינט עולה גם על הפירמידות, כי היו בו שתים עשרה חצרות מחופות ושעריהן, זה לעומת זה – שש צפונה ושש דרומה חומה מקיפה את כולן. יש בהן אלף חמש מאות לשכות כפולות, חלק מתחת לאדמה וחלק מעליה. שלושת אלפים במספר. את אלו שמעל האדמה ראיתי בעיני. על אלו שמתחת האדמה אני יודע רק מפי השמועה, כי המצרים הממונים עליהן לא רצו להראותן בשום אופן, באמרם כי בהן קברי המלכים, אשר בנו את הלבירינט ואת מקדש התנינים הקדושים. לכן אדבר על הלשכות שמתחת לאדמה מפי השמועה. אבל אלו שלמעלה, שהן נעלות מכול מפעל אנושי, ראיתי בעיני, כי המסדרונות צבועים בצבעים שונים דרך החדרים, היציעים הנפתולים והחצרות, ברבות פלאים המפליאים את הנכנסים מהחצרות…". סטראבו הגיאוגרף וההיסטוריון היווני, שחי בסוף המאה הראשונה לפנה"ס ובראשיתה של המאה הראשונה לספירה, דימה את מערכת האולמות והמסדרונות שבמקדש, למבוך האגדי בכרתים.  במקורו היה זה בניין אדיר ממדים, באורך של כ-350 מ' וברוחב של 200 מ' ובו שכן מרכז פולחני ומטה מנהלי של חבל פַיּוּם. סטראבו טען שהמבנה היה בן שתי קומות והיו בו 1500 חדרים. היה זה מעין פנתיאון ענקי. בכל אולם ניצב פסלו של אחר האלים וסטראבו התפעל מכך "שבכל האולמות עשויות התקרות אבן שלימה אחת. בעץ לא השתמשו כלל". גם מהמסדרונות לא נשאר הרבה. יש צורך בלא מעט דמיון כדי להבין מדוע סבר סטראבו שזר לא יוכל להיחלץ מסבך החדרים הרבים. הרודוטוס כתב שמעל למקדש התנשאה פירמידה גדולה, אך זו נהרסה במהלך השנים.  כמו כן שרדו פסליו הענקיים של אמנמחאת ושרידים תלמאיים רבים.

להון (Lahun) או קאהון (Kahun) הוא כפר פועלים שנחפר על ידי הארכאולוג המפורסם פלינדרס פיטרי (William Matthew Flinders Petrie), בו נמצאת פירמידת המלך סנוסרט השני וכמו יתר הפירמידות של מלכי השושלת השתים עשרה, עשויה מלבני בוץ. בשנת 2009 מצאו באזור כאלף פפירוסים ובהם מידע מינהלי ורפואי רב.

על גבעה במדבר, מצפון לאגם קארון, נמצא מקדש קאצר אס – סאע'ה (Qasr es Sagha), אף הוא מהשושלת ה-12 (1800 לפני הספירה) ולו קירות הבנויים מאבני גיר ענקיות. זהו מקדש קטן מימי הממלכה התיכונה ולצדו שרידי מצד רומי, שאבטח את אגפו המערבי של אסם החיטה הגדול הזה.  מהכניסה הראשית מוביל מסדרון לשבע קפלות, הבנויות זו לצד זו. בניית המקדש לא הושלמה. לא נמצאו בו כתובות או ציורים ולא ברור לאלו אלים נועד. אם כי סביר להניח שביניהם נכללו האל סובך, האל חור, המגן על המלכים ורננוטט (Renenūtet) – אל הקציר והתזונה.

בכניסה הצפונית לפיום, על הדרך המובילה לכיוון גיזה, נמצא הישוב העתיק קנאריס (Kanaris), שהגיע לשיא התפתחותו במאות השניה והשלישית לפני הספירה. במקום התגלו ממצאים רבים המלמדים על החיים בתקופה זו. כמה מהמבנים נמצאים ברמת השתמרות טובה. בין השאר, נמצאו במקום כ-5000 קרעי פפירוס ואוסטרקונים (טקסטים על שברי חרס), המלמדים על חיי המסחר במצרים הרומית. במקום נמצאו כמה מקדשים לאלים סובך, של האל אמון-זאוס, ושל  סרפיס (Sarapis)[16], אל המרפא במיתולוגיה המצרית-הלניסטית ואמון-זאוס, שדמותו פר. היוונים ראו בו אל מרכזי[17].

הפירמידה המפורסמת באזור היא זו של מיידום (Meidum), בת דורם של הפירמידות הגדולות של גיזה. זו נבנתה על ידי המלך סנפרו (Senfru), מלך תקיף ומרחיק ראות, בתום השושלת השלישית. עיקר הידיעות על שלטונו מקורן ב"אבן פלרמו"[18], בה השתמרו פרטים על שש מתוך עשרים וארבע שנות מלכותו.  בתקופה זו נהנתה האומה המצרית מרווחה כלכלית. פרעה סנפרו בנה אניות באורך של כמעט חמישים מ', לצרכי מסחר ולצרכי שינוע עבדיו על פני הנילוס. כמו כן ביסס את השלטון המצרי בחצי האי סיני, עד כדי כך, שבתקופות מאוחרות יותר, ראו בו את מייסד הממשל המצרי בחבל זה. אפילו אלף שנה אחריו, היו המלכים משווים את פועליהם בסיני לעלילות סנפרו. הוא ביצר את הגבול ויתכן שהוא זה שבנה את המצודות שליד האגמים המרים שבמפרץ סואץ. הוא פיתח את המסחר עם הצפון ושלח צי של ארבעים אניות לחוף פניקיה, כדי להביא ארזים מהרי הלבנון. הוא ערך מסע כיבוש לצפון נוביה והביא משם 7,000 שבויים ו-200,000 ראשי בקר.

ברוב תקפו ועשרו, כ"אדון שתי הארצות", הקים לו גם סנפרו, שני קברים. הקבר הראשון נבנה במיידום, שבין מוף (ממפיס) לבין פאיום. אף הוא, כמו קברו של צ'וסר שבסקרה, נבנה תחילה בצורת מצטבה של אבני גיר, שמתחתה נמצא חדר הקבורה. אבל גם כאן הרחיב הבנאי את הקבר, כפי שעשה צ'וסר והוסיף עליו שבע תוספות, זו על גבי זו, ויצר פירמידה שגובהה הגיע ל-92 מ'. לבסוף מילא את הפינות שבין הרבדים וכך יצר שיפוע אחיד וחלק. ניתן להבחין בשאריות של ליבת האבן הבנויה, ומסביבה ערמות העפר הבלוי שהיווה בעבר את דפנות הפירמידה שהתמוטטו.

הפירמידה במיידום היא אחת משלוש הפירמידות שנבנו בתקופת שלטונו של הפרעה סנפרו, ונהוג להניח כי בנייתה החלה בתקופת אביו, חוני (Huni). יש הטוענים כי היה זה ניסיון ראשון (אם כי לא מוצלח במיוחד) לבניית פירמידה בעלת פאות חלקות. הפירמידה במיידום סבלה משחיקה חמורה וכיום נשארה על תילה רק ליבת האבן התלולה של החלק הפנימי של הקבר, אשר נדמית כמגדל מוזר – מראה ייחודי בנוף המצרי.  הגבעה עליה מתנוסס מגדל הליבה אינה טבעית והיא מורכבת למעשה משרידי הקירות החיצוניים של הפירמידה שהתמוטטו ככל שחלף הזמן. למעשה, אחת הפאות של הפירמידה התמוטטה כבר בסביבות שנת 2,600 לפנה"ס – עוד לפני שהושלמה הבניה.

על מנת לשוות לה מראה חלק ואחיד, נמנעו בוני הפירמידה מלהתקין בה תמוכות למעטפת החיצונית, דבר שאפשר את ההתמוטטות הקלה של קירותיה.  ציפוי הפירמידה באבן גיר רק הכביד על המעטפת העדינה והגביר את שחיקתה. כישלון בניית הפירמידה במיידום נלמד ונחקר על ידי המצרים הקדמונים והלקחים שהופקו ממנו ייושמו כבר במפעלי הבניה הבאים אשר יצאו אל הפועל.  יש הטוענים, כי קריסת קירותיה החיצוניים של הפירמידה, התרחשה בעת בנייתה של הפירמידה הנטויה בדהשור (Dhashur), ושבעקבות כך, שונתה שיטת הבניה של הפירמידה תוך כדי בנייתה, וזוויות הקירות הוקהו במעט, דבר ששיווה לה את מראה הנטוי. הפירמידה שבדהשור, גדולה ורבת רושם עוד יותר.

בלישט (Lisht), 20 ק"מ מצפון למיידום, נמצאות הפירמידות של אמנמחת הראשון  ובנו – סנוסרט הראשןו. האחרונה מוקפת בהריסותיהן של לא פחות מעשר פירמידות משניות ולא מעט מצבות (קבר עם מצבה דמוית ספסל מצרי). האתר, נחשב כיום לאתר הקבורה של העיר האבודה איטיטאווי (Itjtawy), בירתו של אמנמחת הראשון, ששלט מכאן בין השנים 1991 ל-1962 לפני הספירה. משמעות שמו הוא "לוכד שתי הארצות". בכתב ההירוגליפים נכתב שם זה תמיד בתוך מצודה מרובעת בת ארבעה מגדלים – ממנה שלט אמנמחאת בארצו. מקומה המדויק של העיר איטיטאווי טרם נקבע. החלפת מיקום של ערי בירה הייתה הליך אסטרטגי. הבחירה בלישט כבירה, היתה בשל  קרבתה לציר מנו פלשו אסייתיים אל מצרים, כדי להדוף או למנוע תקיפות נוספות. הפירמידה של סנוסרט הראשון, נחשבת לשמורה ביותר מאותה תקופה. באחד הקברים, בארון הקבורה של סנסבנף (Sesenebnef) נמצאה הגרסה הקדומה ביותר של ספר המתים המצרי[19].

חסרונם הבולט של אתרי פַיּוּם הוא קרבתם היחסית של האתרים המפורסמים של מצרים. מי שסייר במקדשים ובקברים המרהיבים של עמק הנילוס ואפילו בפירמידות של גיזה, לא יעתיק את נשמתו נוכח אתריה של פַיּוּם.

אגם קארון

אחת האטרקציות של הביקור במקום היא השייט באגם קארון.

ניתן לעצור במעיינות החמים ובגנים של עין אל סליני (Siliyiin), החביבים במיוחד על תיירים מצריים. .במקום מעיינות מינרליים  – עין אל שהיר (Ain El Saheer), הנחשבים לבעלי סגולות מרפא.  זוהי פינת חמד טרופית ובה גן בוטני נעים, ששווה סיור ומסעדות המציעות שיפודים טעימים.  זהו בעצם פארק, שנפתח על ידי גמאל עבד אל נאצר, ב-1962. בניגוד לאתרים רבים באזור, הגישה אליו פשוטה ונוחה. במקום תעלות מים המשקות גנים ודוכנים רבים בהם נמכרים מוצרים מעץ, כסף וקרמיקה. כמו כן נמכרים של פירות טריים, אגוזים ותמרים.

הדרך המובילה לאגם קארון  בנויה על גבי סוללה ומצדיה מטעים הניזונים ממי תהום גבוהים.  האגם יפה ולחופיו צמחיית מלחות סבוכה, דקלים ועצי פרי. אגם קארון שונה כעת לחלוטין ממה שהיה. בעבר חיו באגם דגי אמנון, בס, דניס וגם חסילונים (שרימפס), והדייגים בסביבה התפרנסו בכבוד מהדגים שדגו. למרבה הצער, מי נגר משטחים חקלאיים יחד עם פסולת תעשייתית וביתית הביאו לזיהום אגם קארון. בעיה שתועדה במחקר ממשלתי שנערך בשנת 2017. אז נמצא כי האגם סובל ממליחות מוגברת, בין היתר בשל אידוי. איכות מי האגם הידרדרו במהירות, בין היתר מפני שזהו אגם סגור ולאגמים סגורים יש מערכת אקולוגית שבירה יותר מאשר לאגמים אחרים, שיש להם גישה פתוחה לים ולאוקיינוסים, כתוצאה מכך מספר הדגים הצטמצם משמעותית. כמה דייגים לשעבר התאימו את סירות העץ הקטנות שלהם, ועכשיו הם מציעים טיולים באגם למבקרים שמגיעים בסופי שבוע מקהיר [20].

בטיול הראשון שלי כאן, שטנו בספינה קטנה במימיו הכחלחלים והרדודים של אגם קארוּן, שלחופיו נרקמו שוליים לבנים, מלוחים. מיתחת, השייט השמנמן, הצביע לפנים, לעבר להקה גדולה של פלמינגו וורדרדים. לא הרחק משם זיהינו עגורים.  בעזרת המשקפת, זיהיתי בקלות נחליאלי וחנקן, על השיחים הקוצניים. הייתה זו כמעט חוויה אפריקאית. ספארי קטן בלבה של מצרים

אחד האתרים היפים בפיום הוא ואדי אל ריאן (Wadi El-ayan) , הנמצא במרחק של 65 ק"מ מדרום מערב לעיר פיום ו-80 ק"מ ממערב לנילוס. שטחו 1759 קמ"ר, מתוכם 113 קמ"ר הם שני אגמים. אלו אגמים מלאכותיים, שנקוו לצורך השקיה. שטח האגם העליון 50.9 קמ"ר והאגם התחתון 62 קמ"ר.

במקום בו נושקת הדרך לאגם  נבנה פעם "מלון האגם". המסורת המקומית מספרת ששם נפגשו מנהיגי "מעצמות ההסכמה" בתום מלחמת העולם ה-I, כדי לקבוע את גורלו של המזרח התיכון במקומו נבנה מלון אוברוי המפואר, שאין בסגנונו דבר המזכיר את האווירה הקולוניאלית של פעם, כזו שאפשר למצוא בין כתלי "מינה האוז" שבקהיר או "אולד קטרט" שבאסואן.

בין האגמים נופלים מפלי מים קטנים. מדרום לאגם הנמוך נובעים שלושה מעיינות עשירים בגופרית. האגם מוקף דיונות חול יפות. באגם חיים דגי אמנון וניכרת פעילות של דייגים, המתקינים רשתות ומעמיסים אותם על סירותיהם. יזמי תיירות מצריים מפעילים בשטח טיולים קצרים על גבי סוסים או גמלים, בעיקר עבור תיירים מקומיים, המגיעים לכאן בסיורים יומיים מקהיר. באגם נראים לעתים פלמינגו ובסביבתו חיים שני מיני שועלים וכמה מיני אנטילופות, מתוך תשעה מיני יונקים. חיים כאן אחד עשר מיני זוחלים ועופות, מקומיות או חולפות.

\אפשר לשוט אל קצר קארון (Qasr Qaroun) ובו שרידי מקדש לאל התנין סובך ואחר כך גם לבכחוס היווני-רומי. לא הרחק משם ניתן לטפס בשביל אל דימה, משם יצאו השיירות אל נאת המדבר בחרייה אשר במדבר הלובי.

בחורף הומה האגם להקות של עופות מים. שייט שלו על האגם, בעוד הדייגים צולים על הסיפון דגים על גחלים, הוא חוויה נפלאה ומרגיעה במיוחד. בעיקר עבור מי, שלפניו הצפיפות האורבאנית המעיקה והרועשת של קהיר.

אטרקציה נופית הוא אגם הקסמים (Magic lake), המוקף בדיונות, לא הרחק מואדי חיטאן (ראה להלן), שמושך מטיילים רבים, לצפות בשקיעות מרהיבות. שמו ניתן לו בשל צבעי המים שלו, אשר משתנים במהלך שעות היום ועונות השנה, הכל בהתאם לכמות ולזווית קרי האור שהם מקבלים. החולות מכילים מינרלים שונים, שנאמר שהם מסייעים בטיפול בשיגרון (רמטיזם). ניתן לצאת לסיורים רגליים או לגלוש על החולות.

• אטרקציה מסוג אחר הוא כפר הקדרים טוניס (Tunis) . זהו כפר נקי ומטופח, המהווה ניגוד מרענן לכפרים באזור. לאורך הרחוב הראשי בנויים בתי הארחה, בעיקר עבור תרמילאים ויש שם חוות סוסים, המציעה למטיילים, סיורים קצרים באזור. זהו כפר חדש יחסית ונוסד בשנות ה-60 של המאה ה-20, על ידי שני משוררים מצריים[21].  בראשית שנות ה-80 הגיעה לכאן אוולין פורט (Evelyne Porret), תיירת שוויצרית ובהמשך גם קרמיקאית, שהתאהבה במקום והקימה בו בית ספר לקדרות, דבר שמלא תפקיד חשוב בשימור תרבות הקדרות המצרית[22]. בית הספר קיים עד היום ולאורך הרחוב נמצאים מספר רב של בתי מלאכה, המדגימים את עבודת הקדר ומציעים למכירה ממעשי ידיהם.

אל חיטאן.

במרחק של שעה נסיעה דרומה, נמצא אתר וואדי חיטאן (Wadi Al-Hitan) ובו מאובנים רבים של לווייתנים, ששקעו במפרץ קדום. ראו באתר זה: ואדי חיטאן-עמק הלווייתנים.

הערות

[1] בראשית, מ"א, מ"ד

[2] בראשית, מ"ד, מ"ה

[3] זאב וילנאי, ארץ ישראל ומצרים במרוצת הדורות, עם עובד,  תל אביב, 1981, עמ' 30

[4] אֵאוֹקֵן (Eocene) היא תקופה גאולוגית שראשיתה בעידן שבו התחילו הימים להציף את היבשות ונמשכה 22.1 מיליוני שנים, מלפני 56 מיליוני שנים עד לפני 33.9 מיליוני שנים . את השם טבע הגאולוג הסקוטי צ'ארלס לייל ב-1847. מקור המילה ביוונית, והוא הלחם בסיסים  של "אאוס"  (אלת השחר במיתולוגיה היוונית) "קֵנוֹס" (חדש מפתיע), כלומר "השחר החדש". התקופה נקראת כך כי חלק מהמאובנים המצויים בשכבות התקופה הזו הם של מינים הקיימים גם היום.

[5] המַריתְריוּם היה דומה במראהו לטפיר גדול. גובהו היה עד 70 ס"מ, אורכו ל-3 מטרים ומשקלו 235 ק"ג. הייתה לו גולגולת רחבה עם שיניים חזקות וניבים גדולים והיה לו חדק קצר מאוד. הוא היה יצור איטי, שבילה את רוב זמנו בשחייה ורעייה לצד המים וייתכן שאף בתוכם.

[6] מים פוסיליים הם מי תהום האגורים באקוויפר מתקופות קדומות, ומנותקים ממקור ההזנה שלהם. התופעה מתרחשת כאשר לפחות אחד משני התנאים הבאים מתקיים: האקוויפר מנותק מפני השטח על ידי שכבה אטומה למים (אקוויקלוד), או שתנאי האקלים השתנו ומקורות ההזנה של האקוויפר – המשקעים – פחתו במידה ניכרת או חדלו לגמרי.

[7] האירוע המסיני הוא אירוע גאולוגי שבמהלכו נסגר מצר גיברלטר לזרימת מים, וכתוצאה מכך התייבש הים התיכון כמעט לחלוטין. האירוע התרחש בסוף תקופת המיוקן לפני כ-6 מיליוני שנים. בעקבות ההתייבשות נותרו מהים התיכון מספר אגמי מלח רדודים שהושקעו בהם מינרלים אופייניים, דוגמת גבס והליט. האירוע נקרא על שם העיר מסינה בסיציליה שבקרבתה נמצאו סלעי משקע המעידים על קיום אגמים מלוחים בתקופה זו. קידוחים בקרקעית הים התיכון ומדידות סייסמולוגיות מספקים עדויות חד-משמעיות לקיומו של האירוע המסיני.

[8] בכמה מקומות כתוב Krokodilopolis

[9] דברי ימי מצרים, עמ' 142-143

[10] Matthias Seidel and Reigine Schulz, Precious Egypt, The American University in Cairo Pres, p. 243

[11] http://www.touregypt.net/featurestories/fayoumhistory.htm

[12] אבשלום זמר, אורית רוטגייזר ואורן כהן, מסכה ודיוקן במצרים בתקופה הרומית, הוצאת המוזיאון הימי הלאומי, 2008

[13] המסדר הסנוסי (Senussi או Sanusi) הוא תנועה שהוקמה בשנת 1837 במכה על ידי מחמד אל סנוסי (1791–1859) אל סנוסי, שהיה אלג'יראי שהגיע למכה, הטיף לחזרה לאסלאם "הטהור", היה בימי האבות (הסלף). תומכיו היו מאזור לוב. בין השנים 1902–1913 נלחמו הסנוסים בצרפתים אשר פלשו לסהרה. בשנת 1911 חברו בני המסדר לעות'מאנים נגד הפלישה האיטלקית ללוב, ובמרוצת מלחמת העולם הראשונה, התמרדו נגד הכוחות הבריטיים במצרים, מרד שהחל בנובמבר 1915, ודוכא במהלך 1916 על ידי הבריטים. הסנוסים הנהיגו את ההתנגדות לכיבוש של מוסוליני שתחילתו ב-1922 וכך עד 1943. במלחמת העולם השנייה תמכו בבריטניה וסייעו לבעלות הברית מול איטליה וגרמניה. במערכות אלה סבלו אבדות קשות. אידריס הראשון היה ראש הסנוסים שנשא בתואר מלך המדינה. צאצאיהם של בני המסדר שלטו בלוב עד שנת 1969, עת הופל משטרם על ידי מועמר קדאפי.

[14] https://www.statista.com/statistics/1071029/life-expectancy-egypt-historical/

[15] אתר נאות קדומים מציין כי במקורותינו שימשה הבאר האנטילית גם כסמל "הגלגל החוזר בעולם": "העולם הזה דומה לגלגל אנטלייה. דמתמלי מתרוקן, מתרוקן מתמלי.  — (ספר אור זרוע ח"א – הלכות מקוואות סימן שלו)

[16] Sarapis היא צורתו המוקדמת, הדמוטית. בצורה מאוחרת יותר נקרא Serapis

[17] האל בדמותו היוונית  תואר בו בדמות גבר יושב, עטור זקן (קווי היכר של זאוס(, עם סמל פריון על ראשו ודמותו של קרברוס (Cerberus), ברכו הימנית. לסרפיס היו סגולות מעורבות. הוא היה אל השאול כאוסיריס, אל עליון כזאוס ואל רפואה כאסקלפיוספולחנו של סרפיס נבע מהאמונה, כי הפר אפיס של מוף, הפך לאוסיריס לאחר מותו וכונה אוסוראפיס.

[18] אבן פלרמו היא שבר גדול של אסטלה המכילה חלק מרשימת מלכי מצרים בתקופת הממלכה הקדומה מהשושלת הראשונה ועד השושלת החמישית. מיקומה המקורי ההיסטורי של האסטלה אינו ידוע. נמצאה באתר הארכאולוגי ממפיס ליד קהיר. האבן מוצגת היום במוזיאון הארכאולוגי האזורי של פלרמו בסיציליה ומכאן שמה. שברים נוספים של האסטלה מוצגים במוזיאון המצרי בקהיר, ובמוזיאון פיטרי לארכאולוגיה מצרית בלונדון.

האסטלה העשויה מבזלת מתוארכת לסוף תקופת השושלת החמישית של פרעוני מצרים, המאה ה-25 לפנה"ס, והיא מפרטת את המלכים שמלכו במצרים, לאחר איחוד מצרים העליונה עם מצרים התחתונה. הטקסט על האסטלה נכתב על שני צדדיה, בכתב חרטומים, והוא הטקסט הידוע הקדום ביותר. גובה האסטלה המקורית היה 2.1 מטר, רוחב 60 ס"מ ועובי 6.5 ס"מ. האסטלה נשברה למספר שברים, שרבים מהם חסרים.

הטקסט מתחיל בתיעוד רשימת מלכים (רשימה הנחשבת אגדתית) ששלטו במשך מספר אלפי שנים שקדמו לעלייתו של האל הורוס, שעל פי הטקסט נתן את המלכות למנס שהיה מאחד מצרים העליונה והתחתונה. הכתובות על האסטלה מפרטות את רשימת המלכים מהשושלת הראשונה ועד המלך נפריר כא רע שהיה המלך השלישי של השושלת החמישית. ניתן להניח שבאסטלה המקורית השלמה, פורטו גם מלכים לאחר שלטונו. באסטלה יש גם פירוט של שמות אמהות המלכים. רשימה זו ביחד עם רשימות מלכים אחרות שנמצאו, כגון רשימת המלכים מכרנך, רשימת המלכים מטורינו, רשימת המלכים מאבידוס, ספרו של מנתון "אגיפטיקה" ועוד, שימשו את האגיפטולוגים במחקרם ליצירת רשימה של מלכי מצרים בעת העתיקה, וכתיבת הכרונולוגיה המצרית, תוך הצלבת המידע מהמקורות השונים.

[19] ספר המתים הוא שם כולל ונפוץ, לטקסטים ממצרים העתיקה ששימשו במהלך הקבורה. במצרית קדומה, נקראו טקסטים אלה "ספר ההליכה [או החזרה] ביום". השם 'ספר המתים' הוא המצאה של האגיפטולוג הגרמני קארל ריכרד לפסיוס, שפרסם חלק מהטקסטים בשנת 1842. ספר המתים שימש למצרים כמדריך וספר עזר לחיים שלאחר המוות, והוא מורכב בעיקר מלחשים שונים שהיו אמורים לעזור לו. לא כל הלחשים שימשו בכל קבורה, אלא רק מבחר מהם, על פי מעמדו ועושרו של האדם.

[20] סיפורו העצוב של האגם הגדול קהיר", YNET, https://www.ynet.co.il/environment-science/article/bjm9gskes

1. [21] Fantastic al-Fayoum, Situated on a hill, the 1960s village, the vision and creation of two Egyptian poets  https://www.egypttoday.com/Article/15/61011/Fantastic-al-Fayoum

[22] https://english.ahram.org.eg/NewsContent/8/27/248540/Travel/News/Exploring-Egypt-Tunis-village-in-Fayoum,-the-land-.aspx