נאת המדבר סיווה, שבמדבר המערבי של מצרים

כתב: גילי חסקין, ‏23-01-20

ראו גם: יומן מסע מהאזור המבודד ביותר במצרים, במגזין האלקטרוני של :    YNET

לאלבום תמונות מסיווה

ישבתי לצד בריכת מים קטנה, בשולי נאת המדבר של סיווה (Siwa). רגלי טבלו במים הקרירים. בהיתי בשפע הירק שמסביב, במים שהוזרמו בתעלות והישקו את העצים. איש צעיר ניקה במעדרו את אחת התעלות ואדם זקן זינב בחמורו. לא הרחק משם, דרך פתחים שנפערו בחומה הירוקה, ראיתי את המדבר הצחיח שסגר על הנאה. חשתי על אי בודד ירוק, בתוך ים של שממה צהובה. הדבר היחידי שהפריע לשלוותי היו זבובי ענק שלא חדלו מלהציק לי. הילדים שעבר לצדי, לא ניסו לגרש אותם כלל. הם כנראה לא מכירים חיים בלעדיהם. כאן, במקום הזה, ניתן להבין מה הרגישו סוחרים ועולי רגל, חיילים, נוסעים ומרגלים, שחצו את מדבר סהרה ממזרח למערב.

מצרים היא קודם כל ובעיקר, עמק הנילוס. לא לחינם כונתה "מתנת הנילוס". זהו העמק החקלאי הצפוף בעולם ואחד מיעדי התיירות המופלאים שקיימים. מצרים היא ערש התרבות. מכאן התחיל הכול. זו אחת המעצמות הגדולות והמתקדמות בעת העתיקה.

ראו באתר זה: מצרים-נוה המדבר הגדול בעולם; מצרים – יומן מסע

אולם מסתבר שמצרים היא הרבה יותר מעמק הנילוס, ערש הציוויליזציה. יש בה מדבר של הרי גרניט במזרח, שהוא מהדורה מוקטנת ופחות מרהיבה של סיני, יש לה את אלכסנדריה שלחוף הים התיכון ויש לה את "המדבר המערבי" (סחרה אל ע'רביה), או "המדבר הלובי" , התופש 70% משטחה זהו, בעצם קצהו הצפוני-מזרחי של מדבר סהרה. המדבר הגדול ביותר בעולם, שנמתח מהנילוס ועד מרוקו; שטחו כשמונה מיליון קמ"ר והוא נמצא בשטחן של אחת עשרה מדינות. מדבר ענק, במושגים קוסמיים ממש.

ראו באתר זה: מדבר סהרה ; טיול למדבר המערבי במצרים

המדבר המערבי בנוי ברובו רבדות גירניות בוהקות בלבן, ללא גשם כמעט ומשום כך ללא גיאיות. הדימוי של המדבר כאזור של חולות איננו מדויק. רק חלק קטן יחסית משטחו אכן מכוסה בחולות נודדים, בשעה שרוב שטחו סלעי. קיים קשר בין המילה "סהרה", למילה "סח'רה", שהוראתה סלע. כוחות המים והרוח מסירים את חלקיקי החול, מסיעים אותם בוודיות, ובערוצי הנחלים ומשקיעים אותם לאחר מסע ארוך באגני השקעה. לאחר שהוסר החומר הדק על ידי הרוח והוסע למקומות אחרים, נותרים שטחי מדבר אחרים כשהם מכוסים בסלעים, גושי אבן וחצץ. כפי שכתב מבקר האומנות ואן דייק: "כל דבר במדבר נראה כלוחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע".

ניתן למצוא במדבר המערבי שמונה שקעים במדבר השטוח, שבדרומיים שבהם ישנן מקורות מים. הצפוניים הם מלוחים, כמו  וואדי נטרון, בו צמחו המנזרים הנוצריים הראשונים בעולם. שקע קטארה (Qattara), נמצא 80 קילומטרים דרומה מאל עלמין. משום כך ייצב שם הגנרל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי, את קו ההגנה שלו נגד "שועל המדבר" ארווין רומל, בין הים התיכון לשקע זה, כי לא ניתן לחצות את המלחה הענקית הזו בכלי רכב כבדים ובטנקים, מבלי לשקוע.

נווה המדבר פאיום (Fayyum) התברך בבארות ארטזיות של מים מתוקים, שאפשרו משך מאות בשנים חקלאות נרחבת ושימשו להשקייתם של למעלה מ- 2,100 קמ"ר. ובעיקר מים בתעלה מהנילוס. נאות המדבר הדרומיות, חרג'ה, פרפרה, דח'לה ובחרייה, עשירות במי תהום ןמאפשרות ייצור חקלאי מוגבל ועל כן קמו שם יישובי קבע.

ראו באתר זה: נווה המדבר פאיום.

ניתן למצוא במדבר המערבי כמה שקעים, שלחלקם קרקע מליחה וחלקן עשירות במי תהום ומאפשרות ייצור חקלאי מוגבל ועל כן קמו שם יישובי קבע.

מצרים המעוניינת לדלל את עמק הנילוס והדלתא הצפופים מיושביהם, מתכננת לשנע אנשים רבים לנאות המדבר. מיליון איש לכול נאה. תכנית שאפתנית המכונה "העמק החדש", להבדיל מעמק הנילוס שהוא העמק הישן". ברוב נאות המדבר יש גם שרידים ארכיאולוגיים מעניינים, אולם נאת המדבר סיווה (Siwa), היא המסתורית והמלהיבה מכולן.

אין ומעולם אל היתה דרך קצרה או נוחה להגיע אליה. סיווה נמצאת במרחק של כ-90 קילומטרים מהגבול הלובי וכ- 300 קילומטרים דרומית מערבית למרסה מטרוח (לא הרחק מהמקום אליו הגיעו גייסותיו של רומל, במלחמת העולם השנייה). זוהי נקודת היישוב המבודדת ביותר במדינה. למרות בידודה מייתר חלקי מצרים, התקיימו בה ישובים, במשך מאות ואף אלפי שנים.

נווה המדבר סיווה ממוקם בשקע גאולוגי שעומקו 19 מטרים מתחת לפני הים. אורכו של השקע כ-80 ק"מ ורוחבו כ-20 ק"מ. באזור נובעים למעלה מאלף מעיינות; חלקם של מים מתוקים וייתרם מלוחים. שטח הנאה גופא, משתרע על פני 80 קמ"ר ומתגוררים בה כ-33,000 תושבים. האקלים כאן צחיח. הטמפרטורה הממוצעת בחודשי הקיץ היא 38 מעלות צלזיוס. בחודשי החורף נעים הרב היותר והטמפרטורה הממוצעת יורדת ל-20 מעלות. כמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על כ-10 מ"מ בלבד.

הגעתי לכאן באוטובוס לילה מקהיר. ההחלטה לנסוע לסיווה היתה ספונטנית ולא הספקתי להצטייד כראוי. עזבתי את הכרך, שמזג האוויר בו היה חמים וידידותי .נעצתי את עיני באורות שמבעד לחלון, הם תחילה ריצדו באור יקרות, אך אלו הלכו והתמעטו, ככל שנסענו מערבה, עד שנכנסנו לתוך המדבר ועלטה השתררה סביבנו. ככל שנקפו השעות, ירדו הטמפרטורות והשתרר קור עז. רעדתי כולי, הצטמררתי, נשפתי לכפות ידי, אך דבר לא עזר, גם לא ג'לביה דקה שהשאיל לי אחד הנוסעים. בלית ברירה רצתי מקצה אחד של האוטובוס לקצהו האחר, כדי להתחמם. איני זוכר חוויה כזו של קור, גם לא בהרי האנדים שבדרום אמריקה. שתים עשרה שעה נסענו כך בתוך הצייה המקפיאה. כאשר יצאו קרני אור ראשונות, ראיתי לפני מישור חדגוני; מדכדך משהו. הרהרתי במילותיו של חיים נחמן ביאליק, ב"מתי מדבר האחרונים": "כי מלבד המדבר תחת השמים/ עוד לאלוה עולם גדול ורחב ידיים/ ומלבד יילל הישימון דמי הצייה/ תרגש תחת שמשו ארץ יפהפייה". הוא לא חשב שהמדבר הוא מקום יפה וגם אני לא חשתי כך באותו רגע. האם אפשר להיות מוקסם ממדבר שטוח שאין בו כלום, לא עץ ולא דרדר ואפילו לא דיונה?

ישי אילן כתב: " אָשִׁיר לָךְ, שִׁיר שֶׁל מִדְבָּר אָשִׁיר לָךְ;

אָשִׁיר לָךְ שִׁיר שֶׁל שַׁיָּרָה הַנּוֹדֶדֶת בַּדְּרָכִים.

הַשֶּׁמֶשׁ יוֹקֶדֶת בָּרָקִיעַ

יוֹקֶדֶת עַל רֹאשׁ שַׁיָּרָה

הַנּוֹדֶדֶת בַּמִּדְבָּר.

וְהֵם מִתְפַּלְּלִים לְאַלְלָה

שֶׁיִּתֵּן מַיִם

כִּי עוֹד הַדֶּרֶךְ רְחוֹקָה

וְאֵין מַיִם!

עדיין היה קר. שפשפתי ידי זו בזו ומלמלתי בשניים נוקדות את מילותיו של אריה יחיאלי: " אַתְּ, אֲדָמָה, בְּלֵב מִדְבָּר, לְלֹא צֵל עֵץ, לְלֹא מָטָר".

למרות שנדמה היה שהנסיעה לא תיגמר לעולם, האוטובוס עצר בסופו של דבר במשהו שנראה קצה העולם. ירדתי במצב של היפותרמיה והחלתי לרוץ על דרך העפר כדי להתחמם, כשלצדי מתנייד אמצעי התחבורה המקובל בנווה המדבר – ה"קארוסה", כרכרה רתומה לחמור. מכל עבר גוערים החמרים בחמוריהם ומכוונים אותם בעזרת בעיטות קלות באפיהם. לא נעים להיות חמור בסיווה. נשים כמעט ולא נראות. הן ספונות בבתיהן כרכוש; לבל תשזפנה עין זר. מפעם לפעם נראית אשה, עטופה כולה ב"מילאיה" – כיסוי אפור מפוספס המכסה את כל גופה וראשה ונותר בו רק פתח צר לעיניים. כלאחר שהשבתי את נפשי, הבנתי שנקלעתי לפאטה מורגנה…. אי ירוק בים של ישימון.

נזכרתי בשירו של ארז ביטון: "ידְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת סִרְטְטָה לְפָנַי. נְאוֹת מִדְבָּר, יָרֹק עַל יָרֹק. כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים. יָד נוֹגַעַת בְּיָד. עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ אֵלַי. גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר וּפֶלֶא הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר"

למרות שנדמה היה שהנסיעה לא תיגמר לעולם, האוטובוס עצר בסופו של דבר במשהו שנראה קצה העולם. ירדתי במצב של היפותרמיה והחלתי לרוץ על דרך העפר כדי להתחמם, כשלצדי מתנייד אמצעי התחבורה המקובל בנווה המדבר – ה"קארוסה", שהיא כרכרה רתומה לחמור. מכל עבר גוערים החמרים בחמוריהם ומכוונים אותם בעזרת בעיטות קלות באפיהם. לא נעים להיות חמור בסיווה. נשים כמעט ולא נראות. הן ספונות בבתיהן כרכוש; לבל תשזפנה עין זר. מפעם לפעם נראית אשה, עטופה כולה ב"מילאיה" – כיסוי אפור מפוספס המכסה את כל גופה וראשה ונותר בו רק פתח צר לעיניים.

כלאחר שהשבתי את נפשי, הבנתי שנקלעתי לפאטה מורגנה… אי ירוק בים של ישימון. נזכרתי בשירו של ארז ביטון: "ידְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת סִרְטְטָה לְפָנַי. נְאוֹת מִדְבָּר, יָרֹק עַל יָרֹק. כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים. יָד נוֹגַעַת בְּיָד. עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ אֵלַי. גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר וּפֶלֶא הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר"

הגרעין העתיק והמבוצר של סיווה, שנקרא "שאלי ע'אדי". התגבש במאה השלוש עשרה ושרידיו נראים עד היום. גבב של בתי בוץ. עד שנות העשרים של המאה העשרים, התגוררו בו רבים מתושבי הקבע של סיווה. אולם כיום, רק המסגד עדיין פעיל והייתר הוא אתר תיירות. העיירה הנוכחית מרושתת בדרכי עפר צרות, שנעלמות בתוך שפע של בוסתנים. זהו ישוב מבוצר מוקף חומה, בבתים בני כמה קומות. הכול היה בנוי מטיט מלוח שנחפר באגמי המלח של נווה המדבר. בשנת 1926 ירד במקום מטח נדיר ועז של גשם והרס את בתי המלח. התושבים נטשו אותם ולא שבו. הם העתיקו את חייהם אל בתי האבן הקטנים שבצל חורבות שאלי.

העיר העתיקה והציורית שעל הגבעה, התפוררה מעט, אבל סמטאות העיירה סיווה נשארו כמעט בלי שינוי. למרות מבני הבלוקים החדשים, הפוגעים בקסם, סיווה היא כתם ירוק של חיים בלב החמאדות. כפי שאמר אנטואן דה אכזופרי, בפיו של "הנסיך הקטן": "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים". ואכן, סיווה היא ניגוד בולט לשממה שמסביבה. יער הדקלים הירוק-כהה בוהק על רקע הצהוב המקיף אותו. הכתם הירוק הרענן הזה מנוקד בבריכות מים כחולות, שבהקו בקרני שמש ראשונות. בתעלות מובלים מים חמימים, המשקים את חלקת אלוהים זו. הם מובלים לערוגות קטנות ומשקים תמרים, ירקות ועצי הדר. הם לא זקוקים ליותר מזה, הצמחים. רק לחום והמים והתוצאה ירוקה להפליא. ההערכה היא שכיום גדלים בשטח נווה המדבר כ-300,000 עצי דקל וכ-70,000 עצי זית. ענף גידול נוסף בסיווה הוא של המלוח'יה, שנחשבת למאכל הלאומי המצרי.

איני יודע למי לתת את הקרדיט לשיר שכה מבטא את המקום:

" אֲנִי מִן הַמִּדְבָּר

אֲנִי הוּא הַתָּמָר

מַעְיָן זַךְ לְרַגְלַי

שׁוֹטְפִים, קוֹלְחִים מֵימָיו".

העצים נטועים בין הכפר לבין ג'בל מות – הר המתים המזדקר מעל בית העלמין של הישוב. לאורך דרכי העפר החוליות זורמים מים בתעלות. קרקע הבוסתנים מכוסים בשכבה של דשן כבשים ועיזים, המים מציפים את הגנים, משקיעים את החנקות בקרקע החולית. האדמה החולית הקלה הנקייה ממחלות, היא קרקע ניטראלית, שאפשר להשקות ולהוסיף את החנקות על מנת לטייב, לשטוף ולהכין שוב.

לאחר שהתאוששתי בבית מלון קטן, יצאתי למטעים, שם תעיתי בכוונה מתוך המאסה הירוקה. מזג האוויר בחודש ינואר היה נעים, דילגתי להנאתי מעל התעלות וצפיתי בפועלים המכוונים אליהן את המים. הרבה עגלות נעות בין המטעים, כשהחמרים מזרזים את חמוריהם בעזרת מקל. נשים כמעט ואינן נראות. מעת לעת רואים מישהי מוסעת על עגלה, עטופה מכף רגל ועד ראש. גם עיניה מכוסות. רק כפות ידיהן נראות ממחוץ למעטה השחור, כשהן מעוטרות בקעקועים ובחנה.

הגברים הצעירים, בני ה-20 עד ה-40, בני המעמד הנמוך יחסית, נקראים "זאגאלה" ((Zagala, שמסורת ארוכת שנים, מונעת בעדם מללון בין חומות הלבנים של העיר. הם היו ידועים בזמנו כחבורה משולחת רסן, ששתו לשוכרה, מוהל דקלים ושיכר תמרים מותסס, הנקרא כאן לאגבי. מותסס. מעת לעת קיימו  מסיבות ריקודים רבות חשק. נשים מנועות מלצאת לבדן. מוגנות מאחורי חומות ומסורת. למרות זאת, הפולקלור מספר על אהבות אסורות שפרחו בין נשות העיירה, רווקות ונשואות, לבין הזאגאלה הפרועים. הם נעלמו לפני שנים, יחד עם מאפיינים רבים של התרבות הייחודית של סיווה. את מקומם תפשו הצוּפים, קבוצות של מיסטיקנים מוסלמים, שבנו במקום טקה – בית תפילה קטן, בו הם מתאספים ומזמרים שירי דבקות באלוהים, חלק מהתחייה של הצופיות בעולם המוסלמי, שהפכה להיות פופולרית במערב, שמתעלם מהיסוד הפנאטי שבמורשתם.

בחור צעיר הציע לי לנהוג באופנוע אל האגם הגדול ביותר בתחום נווה המדבר, בריכת סיווה, שטחו הוא 32 קמ"ר. מי האגם הם מליחים, ולא חיה בו דגה. אבל יש יופי רב במים כחולים, בשולי המלח שסביבו ובצהוב שמסביב. פה ושם פזורים גזעי דקל מכוסים בחול ומלח.

נער שנהג חמור, רתום לעגלה, הציע לקחת אותי לאטרקציה העיקרית של המקום, בעיקר בעיני מטיילים שהגיעו עייפים ומאובקים לאחר נסיעה במדבר. זוהי בריכה סגלגלה, שבועות של אוויר עולות מקרקעיתה ומדגדגות את הרגליים. במרחק של ק"מ וחצי מהמדבר הזעוף והקשה, נמצאת עין ג'ובה, המכונה "בריכת קליאופטרה". מספרים שהמלכה שנחשבה לאשה היפה ביותר במאה הראשונה לפני הספירה, היא שבנתה אותה ונהגה לרחוץ בה. זהו מקום אידיאלי להימלט אליו מהזבובים האלימים, שעוקצים בכל מקום . לא נותר לי אלא להפקיר את גופי למים הנעימים, לחוש את דגדוג הבועות, לשחות מצד לצד ולחלום. יש עוד בריכות כאילו בסיווה ניתן לנסוע אליהן בעגלה, דרך המטעים. הבריכות הללו נעימות ביום ומסעירות בלילה. בפרט בלילות של ירח מלא, כשכדור חמאה לבנבן משתקף במים, מתאספים בני המקום, מתופפים, פורטים על מיתרים, שרים ורוקדים. חוקי הצניעות של הנאה אינם מאפשרים לנשים לקחת חלק בחגיגה.

חפירות ארכיאולוגיות מלמדות אותנו שנווה המדבר סיווה מיושב ברצף מאז כבר בתקופות פרהיסטוריות. סיווה היה למעשה המוצב המערבי ביותר של מלכויות מצרים הפרעוניות. המצרים הקדמונים קראו לה "סחט-אם"  (Sekht-am) שהוראתו "ארץ התמרים". כמה תעודות כתובות על גבי פפירוס, מעידות על קשר בין ההתיישבות בסיווה לבין התרבות המצרית העתיקה, החל מהמאה השביעית לפני הספירה. ידוע גם על קשרים שהתקיימו בין תושבי נווה המדבר לממלכת פרס ולסוחרים יוונים שהגיעו מקירנה (Cyrene), המושבה היוונית שבצפון לוב. הארכיאולוג המצרי הנודע, אחמד פאחרי (Fakhry), מצא שרידים של מקדש, שנבנה בתקופה התלמאית, כפי שמכונים שליטי מצרים בני התקופה הלניסטית, שהפכו להיות מצרים בתרבותם.  ההריסות נמצאות  בין שרידיו של כפר נטוש. ממנו ניתן לצפות על חורבותיו של מקדש נוסף ששכן בעמק למרגלותיו.

על פסגתה של גבעת אגהורמה (Aghurmi).  הריסותיו של המקדש, הבנוי אבן מסותת מהתקופה התלמאית, בסגנון הלניסטי, נמצאות בין שרידיו של כפר נטוש. ממנו ניתן לצפות על חורבותיו של מקדש אום אוביידה Umm Ubayda)), ששכן בעמק למרגלותיו.

פאחרי סבור, שלמרות ההבדלים הבולטים בארכיטקטורה, שני המבנים הם חלק מאותו מתחם מקודש , שנבנה על ידי פרעה אמסיס, במאה השישית לפני הספירה, תקופת השושלת ה-26 (664 -525 לפנה"ס).

המתחם המקודש, נבנה על ידי פרעה אמסיס, במאה השישית לפני הספירה, לכבודו של האל אמון, שעמד בראש הפנתיאון המצרי. אל שראשו מעוטר בנוצות אווז, או בקרני איל והמקדשים החשובים בלוקסור, הלא היא "נוא אמון", נבנו לזכרו. בין שני המתחמים המקודשים, עובר כביש שנסלל על נתיבה של דרך התהלוכות העתיקה, שהיתה מקושטת בספינקסים.

המקדש היה פעיל עד שלהי התקופה הביזנטית, כלומר בערך 1200 שנים. למרבה התסכול, המושל המצרי המקומי, במאה ה-19, רצה להשתמש באבניו לבניין ביתו ולשם כך השתמש בחומר נפץ. נשאר ממנו רק קיר מכוסה בשרידים של כתב מצרי ומינרט הבולט מעל חורבותיו. המקדש החרב, מוקף בכפרי רפאים שתושביו נטשו את בתי הטין המתפוררים בהם חיו ועברו למקום מודרני יותר.

ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שנחשב לתייר הראשון במצרים, דיווח על מעיינות המפרים מטעים במדבר הצחיח. הוא הכביר תיאורים על אוצרות של זהב וכסף המוחבאים במקומות מסתור. כותבים ערביים סיפרו, "סיפורי אלף לילה ולילה" על  נווה מדבר גדול בשם זנזורה, מנסתר במקום בו לא תישזפנו עין זר וחבויים בו אוצרות מופלאים. יתכן שהכוונה היא לסיווה.

הרודוטוס מספר כי המלך הפרסי קמבוזי, או קמביסס (Cambyses ), ניסה לכבוש את המקום בשנת 525 לפני הספירה, כדי להשתלט על המקדש, שגם היה אורקל מפורסם בעולם העתיק. אולם סופות חול, שאולי נשלחו על ידי סת, אל הסערה המצרי, כיסו את השמים וחיילי הצבא הפרסי נעלמו במדבר. הרודוטוס, זה שהעניק לעולם את מטבע הלשון "מצרים היא מתנת הנילוס" והיה הראשון שסיפר לעולם על הפירמידות, הספינקס והאובליסקים המצריים (כולם שמות יוונים), זיהה באמון את דמותו של זאוס, מי שעמד בראש הפנתיאון היווני.

אולם סיווה זכה לפרסומו העולמי, משום שהיה מחוז הכיסופים של אלכסנדר הגדול. הוא כבש את מצרים ללא קרב. כוהני ממפיס (מוף), שקיבלו את פניו, יעצו לו לעלות לרגל , למקדש האל אמון -זאוס, שבנווה המדבר סיווה. הם לא עשו זאת רק משום שהתפעלו מאישיותו הכובשת, אלא משום שציפו, שביקורו במקדש סיווה, שהתנהל בחסותם האוטונומית, יחזק את האינטרסים שלהם מול אלו של מלכי השושלת ה-30 המנוונים, שהיו שליטי בובה של המלכים הפרסיים. בשנת 331 לפנה"ס עגן אלכסנדר בנמל של פריטנאום (Paritaneum), מרסה מטרוח של ימינו. משם יצא, עם מספר קטן של מלווים, על גבי סוסים. הם רכבו במדבר השטוח, ללא צל וללא עב. מסביב שררה דממת אלוהים אדירה. ההיסטוריון הרומי פלוטרכוס, כתב בספרו "חיי אישים", כי דרכו של אלכסנדר ארכה כשבועיים ימים ובמהלכה ידעו המלך ופמלייתו רעב ותלאות. המים בכליהם אזלו. הם היו קרובים למצוא את מותם במדבר. אולם מתברר כי אלכסנדר הצעיר ניחן לא רק באומץ לב ובראייה למרחוק, אלא גם במזל. גשם פתאומי, נדיר למדי, ירד בעוז, צינן את להט החולות, טיהר את האוויר והשיב את רוחם של הנוסעים המיובשים. כאשר התברר כי מורי הדרך טעו בסימני ההיכר, הופיעו לפתע עורבים, שהנחו אותם במסעם… מכאן ברור כי האל וכוהניו, בכוחותיהם העל טבעיים, סייעו  לאלכסנדר, להתגבר על קשיי המסע.

ראו באתר זה: אלכסנדר מוקדון.

במכתב נרגש, ששלח אלכסנדר, לאמו אולימפיאס, הוא תיאר בפירוט כיצד קיבלו את פניו ברוב עם, את המוסיקה שהתנגנה, את המחולות ואת התהלוכה העולצת שהיתה חלק מן הפולחן הקדום. אחרי הטקס רב הרושם, הזמין הכוהן את אלכסנדר, למפגש עם האל בתוך הדביר. האורקל של האל המצרי אמון, עמו התייחד אלכסנדר בקודש הקודשים,  ניבא למלך המוקדוני, כי בו בחר להיות לבנו ולמלך על מצרים. הביוגרף שלו קליסתנס, העניק לעולם תיאור מפורט של ההתרחשות. הלשונות הרעות לוחשות שכוהן אמון היה מתגנב דרך פתח נסתר אל מקום בו יכול היה להאזין במסתור לבקשה מן האל, לחמוק החוצה ולהביא לשואל, את תשובת האל, כשהיא כתובה על גבי חרס או פפירוס. איש מההיסטוריונים בני זמנו של אלכסנדר לא נכנס עמו לקודש הקודשים, וכך ידעו רק מה שסיפר להם, ומה שמסרו לו שותפיו לדרך. דומה שבסיווה התחולל מפנה דרמטי בחייו של אלכסנדר, אולי זה שגרם לו להפוך ולהיות לשליט בעל אופי מצרי. עם הזמן התברר כי האורקאל  צדק. תוך שנים ספורות התגשמה נבואתו של האל אמון,  אלכסנדר היה למלך אדיר, ששלט בחלקים גדולים של העולם שהיה מוכר אז. אולם האל אמון לא גילה לו עד כמה תהיה כבירה עוצמתו ולא צפה את גורלו הטראגי.

לימים שלח לכאן אלכסנדר שליחים מבבל, כדי לבקש מהאורקל שיאמץ לבן גם את היפייסטון, חברו הטוב של אלכסנדר שנפל בקרב. אך הפעם, למרבה הצער, השיב האורקל בשלילה. אלכסנדר הגדול, שבמקדש שבלוקסור תיאר את עצמו בדמותו של מלך מצרי, הרחיק לכת בסיווה המבודדת והרשה לעצמו להיחקק על הקירות, בדמותו של אל מצרי, כפי שעשה רעמסס השני, על קירות מקדשו באבו סימבל, כמעט אלף שנה קודם לכן.

כותבים בני זמנו, תיארו את אלכסנדר מוקדון כגבר חסון, נאה וחסר פחד. סביר להניח שהם ידעו כי איש לא מת מחנופה… מכול מקום, בניגוד לרבים מהאריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית, שסירבו להשתחוות לו, רבים, במיוחד במצרים, סגדו לו. דמותו ההרואית של אלכסנדר, היתה מושא להערצה ומודל לחיקוי בקרב אישים רבים לאורך ההיסטוריה, למשל, יוליוס קיסר.

אלכסנדר חונך להאמין כי נועד להגשים ייעוד נשגב. נראה כי מצא בסיווה, אשרור דתי ורוחני לשליחותו עלי אדמות. האל הכלל מצרי הכיר בו כבנו. יתכן שאלכסנדר, עבר בסיווה מעין טקס חניכה, שהפך אותו ממלך בן ארץ שנחשבה לברברית, לשליט תבל ומושיעה. נווה המדבר שבשולי ים החולות לא היה רק עוד תחנה במסעותיו, אלא המקום שבו זרח כאלכסנדר הגדול. אולי זו משום כך, כשגסס מהקדחת בבבל הרחוקה, בשנת 323, בגיל  33, ביקש להיקבר במקדש זאוס-אמון.

לפני שני עשורים לערך, טענה ליאנה סוואלצה, ארכיאולוגית יוונייה, כי מצאה את מקום קבורתו של אלכסנדר מוקדון,, סמוך לסיווה. העולם האקדמי סער, אולם בדיקות של רשות העתיקות המצרית, באתר שנקרא "בילדא אל רום" היינו "כפר הרומאים", מצאו כי טעתה ומדובר בכתובת מאוחרת יותר, מימי  הקיסר טריינוס, מהמאה השניה לספירה.

בזמן הכיבוש הרומי שימשה סיווה כיעד להגליית אסירים ומתנגדי שלטון. מאוחר יותר, הפכה לתחנה על דרכי השיירות ממכה, דרך עמק הנילוס וממנה לנאות המדבר הלוביות ולצפון אפריקה. תושבי סיווה של ימינו הגיעו אליה בימי הביניים, כנראה מצפון אפריקה. הם קראו למקום asiwan, שהיא ציפור קדושה. השם מתכתב עם ציורים של בז, שסימל את האל המצרי הורוס, שדמותו הופיעה על קירות המקדש. הם הגיעו ממקומות שונים ועד היום נחלקים בין שתי קבוצות: מערביים ומזרחיים, כנראה לפי האזורים שהגיעו מהם.

בשנת 708 הדפו התושבים ניסיונות של הגייסות המוסלמים שרצו לאסלם אותם וקיבלו את דת מוחמד רק במאה ה-12. ההיסטוריון הערבי אל בכרי, בן המאה ה-11, מציין בכתביו שתושבי המקום – אותו כינה Santariyyah – הם כולם ברברים. כעבור כמאה שנה, מציין הגיאוגרף הנודע אל אידריסי, כי חי במקום מיעוט ערבי.  במאה ה-15 הגיע לכאן ההיסטוריון המצרי אל מרקיזי ומציין כי השפה השגורה בפי תושבי המקום היא ברברית הקרובה לזנאטה (Zenata) המדוברת במרוקו.

האירופאי הראשון שהגיע לסיווה בעידן המודרני הוא האנגלי ג'ון ויליאם בראון  (William George Browne) בשנת 1792. צור שיזף סיפר לי, כי בחוברת שנמכרת במקום, כתוב כי בשנת -1798 הגיע למקום נוסע גרמני, בשם פרדריק הורנמן, שהתחזה למוסלמי. המקומיים לא האמינו לו, אך לא העזו לפגוע בו, בשל המנהג המקומי המחייב אותם לשמור על כל אדם המתארח בנאה. הסיוונים שבזו לאורחים לרגע בנאת המדבר שלהם, רדפו אותו לאחר שעזב ורצו להרגו. הוא ציטט באוזניהם פסוקים מהקוראן והציג בפניהם מסמכים, שקיבל כביכול מנפוליון בונפרטה, שזה מכבר הגיע לקהיר ושלדבריו אישרו שהוא מוסלמי. כנראה זה לא מה שהיה כתוב שם, אבל זה עבד. הסיוונים הניחו לו להמשיך בדרכו.

בשנת 1819 קבע מוחמד עלי, שליט מצרים, את הריבונות המצרית בסיווה. כל זאת למרות שתושבי סיווה הברברים קרובים יותר ללובים במוצאם ובתרבותם. אם כיף במפתו מ 1841 סיווה איננה מופיעה בשטח מצרים.

ב-1869 הגיע לסיווה, הגרמני פרדריך גהרדט רולפס, אשר חצה את הסהרה מטריפולי לאלכסנדריה ובדרכו ביקר בנווה המדבר המסקרן, שהיה כמעט לא ידוע. בסוף 1867, הצטרף במצוות מלך פרוסיה, למשלחת העונשין הצבאית הבריטית נגד קיסר חבש, לאחר שזה כלא מיסיונרים ודיפלומטים בריטיים. הוא היה הראשון שהצליח לחצות את "ים החולות הגדול" העצום שמשתרע בין מצרים ללוב של ימינו ואף העניק למקום את השם בעל הנופך המיתי. "מדבר החולות". רולפס היה גיאוגרף והרפתקן גרמני מהזן האמיץ והסקרן של  מגלי הארצות, בימים בהם עוד היו אזורים נרחבים, בלתי ממופים על פני כדור הארץ.  ב 1893 הגיע לכאן החוקר הגרמני הרמן בוכהרט (Hermann Burchardt), שצילם את המקום. התמונות מוצגות עד היום במוזיאון האתנולגי בברלין.

בשנת 1928 ביקר בסיווה המלך פואד הראשון. הוא ""חטף שוק", כשלמד על תרבותם של התושבים, שכללו, למרבה כעסו, גם נישואים בין גברים…. הוא תבע משלוחיו, להתאים אתה מקום למערכת הערכים של מצרים ושל האיסלם.

ב-1919 הוקמה יחידת הסיור המדברית של הצבא הבריטי לשם שמירה האזור. המטרה היתה הייתה למנוע חדירת רוכבי גמלים סנוסיים – אנשי כת מוסלמית משיחית שישבו בלוב ונלחמו בחדירת המערב אל שטחיהם. הסיירת המדברית התניידה על מספר מצומצם של מכוניות סיור קלות, שחומשו במכונות ירייה. הם הצליחו לחדור אל הדיונות הענקיות ואל החמאדות שמסביב. הסיירים הרכובים השתתפו בהשתלטות על נאת המדבר המרוחקת של סיווה. קודם לכן, התבססה בסיווה יחידת הקומנדו המיתית של הצבא הבריטי בפיקודו של הקולונל סטירלינג שהטרידה את הקורפוס האפריקאי של ארווין רומל והכינה את השטח, לקראת כיבושה של צפון אפריקה בידי הבריטים. משום כך הופצצה סיווה על ידי חיל האוויר האיטלקי, שמטוסיו יצאו מלוב. במהלך המערכה השתלטו חיילי קורפוס אפריקה הגרמנים, בפיקודו של ארווין רומל, על נווה המדבר, אך נסוגו בהמשך, כי לנווה עצמו לא היה ערך צבאי.

מכיוון שסיווה היתה מבודדת ומרחוקת מכול מקום, התפתחה בה תרבות נבדלת מהתרבות המצרים, שבאה לידי ביטוי במנהגים ובתרבות החומרית. בעיקר בייצור תכשיטים יפהפיים. מרבית התושבים הם בֶרבֶריים, שבמהלך השנים פיתחו תרבות מדברית ייחודית ושפה נפרדת, המכונה בפיהם "סיווי" (Siwi). הם מדברים גם ערבית מצרית אותה הם מכנים "מסרי" (Masry), כלומר, "מצרית". זוהי חברה שמרנית מאד. רגישה במיוחד למעמדה של האשה. החברה הסיווית היא מאוד שמרנית בכל הנוגע לנישואים ומעמד האשה. הנשים אינן נוהגות להסתובב בפרהסיה, אלא בלוויית בן משפחה ומחויבות לכסות את גופן כליל, למעט העיניים. הן נישאות בדרך כלל, בגיל ארבע עשרה.

יחסי מין בין גברים שכיחים בקרב הברברים ובסיווה בפרט. בעבר היו מקובלים בנאה, נישואים הומוסקסואליים. מרבית החוקרים תמימי דעים שמסורת ייחודית זאת, של משכב זכר, נובעת מהשהות הממושכת של גברים בחברה חד מינית, בתנאים של בידוד מהחברה, בעיקר מנשים. אנתרופולוגים ונוסעים כתבו לא רק על משכב זכר, אלא גם על טקסי נישואים מושקעים להפליא, שנחגגו ברוב עם. בדרך כלל, גבר מבוגר יחסית, אמיד, היה בוחר לעצמו נער ומשלם מוהר לבני משפחתו. החוקר הגרמני גאורג שטיינדורף, כתב, כי למרבה הפליאה, הסכום המשולם עבור נער, היה, היה גבוה בהרבה, מזה שהיה מקובל לשלם עבור נערה.

מוסד הנישואים ההומוסקסואליים קשור בעבותות למעמד השומרים והמשרתים של העיירה, הזגאלה – שלא הורשו להיכנס לעיר בלילות ולכן נקשרו רומנטית זה לזה. עם הזמן, ה"עֻרף", המנהג השבטי שיש לו תוקף של חוק, נתן לגיטימציה לטקסי הנישואין החריגים הללו. חכמי ההלכה המוסלמים נכנעו בסיווה לאילוצי המציאות, לכן לא נלחמו נגד ההומוסקסואליות, כל עוד היא מתרחשת מאחורי דלתיים סגורות. הם כנראה הבינו שלא יוכלו להביס את המנהג והעדיפו שלא ליצור חיכוכים מיותרים.

נורמות המקובלות באזור כללו לא רק תרבות משכב זכר ענפה, אלא גם טקסי נישואים רבי פאר בין גברים. נישואים הומוסקסואליים התאפיינו בכך שגבר, בדרך כלל בעל אמצעים, שילם מוהר למשפחת נער בו הוא מעוניין. האגיפטולוג הגרמני גאורג שטיינדורף, שביקר בסיווה בשנת 1900, דיווח כי מוהר זה היה גבוה בהרבה ממוהר מקביל בטקס של נישואי גבר ואישה., הוא הוסיף וכתב, כי הסעודה החגיגית שהתקיימה למסיבת החתונה של גבר עם נער, היו מפוארים מאד והמוהר ששולם עבור נער, היה גבוה בהרבה מזה ששולם עבור נערה….

מבקרים בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, עוד דיווחו על יחסי מין שכיחים מאד שהתקיימו בין גברים בסיווה. האנתרופולוג האמריקני וולטר קליין, שפרסם ב-1936, סקר מקיף ומעמיק על סיווה ומנהגיה, משתמש בביטוי "מעשה סדום"  וציין שהגברים, מבוגרים כצעירים, אינם מנסים להסתיר או להצניע זאת.  בסוף שנות הארבעים, שמע  הסופר הבריטי רובין מוגהאם, מסוחר בן המקום, כי הגברים המקומיים, "יהרגו זה את זה בעבור נער. לעולם לא בעבור אישה. מכול מקום, לאחר מהפיכת הקצינים במצריים ב-1952, החלו הרשויות בקהיר להכפיף את סיווה למרותם ונראה שהתופעה של יחסים הומוסקסואליים פומביים פסקה, אם כי הם עדיין קיימים, בצורה לא גלויה.

מהמקדש העתיק נותרו רק הריסות והרבה סיפורים. למרות העבר העשיר, אין כאן כמעט חוויה ארכיאולוגית, ודאי שלא מונומנטלית. הטיול בסיווה מרוכב מהאוכלוסייה הבֶּרְבֶּרְית, מהנשים העטופות ברעלות כהות הדומות להינומות, מהגברים החובשים טורבנים צבעוניים ומהתחושה של נגיעה באפריקה. טיול בסיווה, הוא נסיעה במישורי המלח, ביקור בבתים העתיקים עשויי הבוץ, , תעייה בבוסתנים וגם הנאה מתחושת הזמן המצרי, שבסיווה הוא נזיל ושאנן יותר. תה מתוק וחם שמפיג את צינת הבוקר, נערים נושאי מגשים ועליהם פיתות תפוחות והמדבר הסלעי שמעבר לעצי התמר.

מדי שנה, בימי הירח המלא של חודש אוקטובר, מסיימים החקלאים המקומיים לגדוד את התמרים ולמסוק את הזיתים. רבים מתושבי סיווה מעמיסים על הקארוסות את המשפחה – גברים, ילדים וילדות ונערות רווקות, והם עוברים להתגורר למרגלות הר דקרור, ההר המקודש הסמוך לנאה, כדי לחוג את חג הלאגבי (Lagbi). משום כך מכונה האירוע גם "עיד א-סייחה", היינו, חג המסע. נשים נשואות מנועות מלהגיע. ככר החול שלמרגלות ההר מתכסה בסוכות רבות מכפות תמרים, שמעניקות תחושה של יציאת מצרים. אין ספק שהמספר המקראי תיאר עולם שהכיר.

מעבר להיותו חג חקלאי, המציין את איסוף היבולים, נראה כי מקורו של האירוע החשוב הוא בצורך ליישב מחלוקות שנתגלעו בין החמולות השונות ולערוך "סולחות" בין יריבים. משום כך הוא מכונה "חג השלום". בעבר היה נהוג לאסוף במהלך החג, החג תרומות לעניים, לחגיגות אלו טעם חברתי יותר מאשר דת. הן נועדו להזכיר לתושבי סיווה, כי האחווה חשובה מכול יריבות והמשותף ביניהם רב, למרות השוני במעמדם השבטי והחברתי.

בחג זה נוהגים המקומיים להתפלל, לאכול בצוותא, לרקוד ושיר יחד ולמרות שהם מוסלמים, הם לא נמנעים מלשתות שיכר מתמרים כמו בנושאים אחרים, הקרבה לאפריקה, הריחוק הגיאוגרפי והבידוד, הולידו כאן אסלם סובלני יותר, שמצליח לחיות בשלום עם מסורות קדומות. גברים צעירים עמלים בצוותא על פירוק בשרם של הכבשים שנשחטו זה עתה. את הנתחים הם מבשלים בסירים גדולים על גחלים. המאכל המסורתי בחג זה הוא לחם מפורר ושיוצקים עליו את נזיד הפשר והוא נקרא נַאסקֵד. בשבועות שקודמים לחג, תורמים תושבי הנווה סכום כסף לרכישת כבשים, עזים וגמלים שיישחטו בחג, ובמסגדים נאספות ערימות של פיתות. הצעירים לבושים במכנסיים לבנים רחבים, מעליהם בגלימה קצרת שרוולים. לראשם הם חובשים טורבן צחור.

הנערות מסורקות בקפידה ולבושות בגדים צבעוניים. הן מתבוננות מן הצד ובן משפחה צעיר פוקח עליהן עין. עבור הצעירים, האטרקציה של החג, הוא ה"גזלן" המוכר גלידה, והוא מרגש אותם יותר מהבשר ואפילו יותר מן הריקודים. בדומה למווסאמים של מרוקו, ימים אלו הם גם הזדמנות לשידוכים. הנערים בוחנים בסקרנות את הנערות ומסמנים בעיניהם את בחירת לבם. תוך זמן קצר יגיע אביהם ויתדיין עם הורי הנערה. אם כולם מסכימים, נערכים אירוסים. אם האוהבים צעירים מדי, הם יאלצו להמתין בסבלנות מספר שנים, עד שיגיעו לגיל הנישואים, בו יינשאו בחתונה עולצת.

הקדמה אינה פוסחת על הנווה המבודד. שום דבר אינו כפי שהיה. כבר נראים לא מעטים המעדיפים להגיע לחגיגות במכונית במקום בעגלה רתומה לחמור. האירוע מואר בפנסים חשמליים והסוכות המסורתיות, פינו את מקומן לאוהלים או מבני אבן. אין חברה שלא עוברת תהליכי השתנות.

בלילה, לאור הירח המלא, מתקיימת חוּדרה; היינו, ריקוד קצבי במעגל, שהוא פרקטיקה צופית. בתום התפילה, קמים עשרות גברים עטויי גלביות בהירות, אוחזים ידיים, מתחילים לחולל לאיטם ומשמיעים קריאות קצובות. הירח מאיר על הרחבה והדקלים מטילים את צילם, שנראה כשרטוט מוזר. קצב התנועות גובר בהדרגה והמחול  נהיה אקסטטי. בסיומה של החודרה, כולם מתחבקים עם כולם. אכן חג של שלום.