משמר העמק

כתב: גילי חסקין 15-02-24; עדכון: 10-03-24

מוקדש לאיילת

תודה לגדעון ביגר , ליובל נעמן, לשולה אפרת ולאיז'ו גורן חיטין, על הערותיהם. תודה לדפנה גוברין, לאיזו ולאיילת חסקין, על סיור ההכנה.

מאמר זה יכול לשמש חומר רקע לסיורנו בעמק יזרעאל, ממשמר העמק למרחביה וכן לסיור הספציפי שמתמקד במשמר העמק.

מִשְׁמַר הָעֵמֶק הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, במערב עמק יזרעאל, בשיפולים המזרחיים של רמת מנשה. הקיבוץ שוכן לצד כביש 66, על כביש חיפה-מגידו, בערך במחצית הדרך שבין צומת יוקנעם (כיום צומת התשבי) לצומת מגידו. בתחום השיפוט של מועצה אזורית מגידו. ממערבו משתרע אזור של גבעות נמוכות (ברום של כ-200 מטר) מיוערות, בזלתיות בחלקן (אשר כונו 'הרי געש'). זהו אחד מראשוני 'הקיבוץ הארצי' ומן הגדולים שבהם.

סמוך לקיבוץ נמצא "יער השומר הצעיר", המכונה "יער משמר העמק". זוהי בעצם חורשה, אשר נשתלה על ידי קרן קיימת לישראל ובני הקיבוץ, ונכללת בפארק מנשה הסמוך, אשר הוכר על ידי אונסק"ו כפארק ביוספרי. האזור כולו זרוע אתרים ארכיאולוגיים. נחשפו בתי בד, גתות, ממגורות, בארות, אמות מים, בתי מגורים, מערות קבורה, כלים ומטבעות. ליד הקיבוץ מתנשא תל אבו-שושא, שיש הסוברים כי זהו מקומה של העיר ההלניסטית גבע פיליפוס, המכונה גם "גבע פרשים".[1]

השפעתו של קיבוץ משמר העמק על התנועה הקיבוצית, היתה רבה לאורך השנים.  לא רק בגלל עוצמתו הכלכלית  של מפעל הפלסטיק שלו, אלא בגלל המקום שתפס באתוס הישראלי  חמישה מחברי הקיבוץ כיהנו כחברי כנסת מטעם מפ"ם: מרדכי בנטוב שגם כיהן כשר בממשלות ישראל והיה מחותמי מגילת העצמאות,  אמרי רון, אמה תלמי ומאיר תלמי. הידוע מכולם הוא יעקב חזן, שהנהיג את תנועת 'השומר הצעיר, את מפלגת השומר הצעיר ואת מפ"ם על גלגוליה השונים, יחד עם שותפו להנהגה, מאיר יערי, מקיבוץ מרחביה.

ראו באתר זה: מאיר יערי   ;   תנועת השומר הצעיר 

כמו כן כיהנו כח"כים, לאחר עזבם את משמר העמק, בן הקיבוץ אמנון לין והסופר משה שמיר.  בין חברי הקיבוץ נמנים גם איש ההסתדרות וקופת חולים ברוך לין, אשת התיאטרון שולמית בת-דורי ("מיתה")[2] ; יוזם מוסד 'יד ושם' מרדכי שנהבי,[3] המשורר עמנואל לין,[4] המלחין בנימין עומר (חתולי), בנו המשורר הלל עומר (ע. הלל) ובנו אסף עומר,[5] שיומן הנעורים שלו יצא לאור לאחר מותו.[6] ההיסטוריון מנחם שלח ובנו הארכיאולוג גדעון שלח, הזואולוג מיכאל קוסטה, האסטרופיזיקאי עמוס הרפז, הבמאי ומבקר התאטרון גיורא מנור[7] והאגיפטולוג רפאל גבעון.

רקע להקמת הקיבוץ

בתקופת העליות השלישית והרביעית (1919–1928), היה עמק יזרעאל בראש סדר העדיפויות של קק"ל אשר רצתה להקים בעמק הפורה התיישבות חקלאית משמעותית וליצור רצף טריטוריאלי של היישוב העברי, על ידי חיבור חיפה לגוש התיישבות חיפה לבית שאן. במסגרת המאמץ ליישב את העמק, וכהשלמה לרכישות קודמות של גוש נוריס, רובע אל-נאצרה, גוש תל-עדש, גוש מעלול, שייח-אבריק, ורכישות קהילת ציון בעפולה וג'דה (רמת ישי), רכשה קק"ל בשנת 1924 עוד כ-30 אלף דונם מהכפרים הערביים על יד נהלל, עליהם הוקמו היישובים שריד, עינות (רמת דוד), גבת, כפר ברוך ומשמר העמק.

ראו באתר זה: רכישת קרקעות עמק יזרעאל

הקמת הגרעין

חברי 'השומר הצעיר', שעלו לארץ בראשית העלייה השלישית, לא היו מאורגנים ויצרו קבוצות קטנות, שגם ביניהן לא היו קשרים הדוקים. בניגוד ל"גדוד העבודה",[8] שהיה פתוח לכול, היו ה"שומרים" מסוגרים בתוך עצמם. הם לא התערבו בציבור הפועלים ולא הצטרפו לאחת המפלגות. תוך כדי העבודה הגופנית, הם עמדו על עיצוב דמותה החברתית של הקבוצה.[9] גרעין הקיבוץ נוסד ב-1922, בשם "קיבוץ השומר הצעיר ב'", בנווה שאנן שבחיפה, על ידי אחת הקבוצות של ותיקי התנועה, שעלו לארץ מגליציה.[10] קודם למלחמה זה היה חלק מאוסטריה-הונגריה. הם עלו לארץ בשנת ב-1920. חברו אליה כמה צעירים מוכשרים וכריזמטיים, בעלי יכולת אישית יוצאת דופן, ביניהם בלט ברוך (בוריה) לין, שניחן בכישורי הנהגה, בהבנה כלכלית ובאבחנה פוליטית. מרביתם היו אנשי גדוד 'שומריה', שסללו את הכביש חיפה-ג'דה (ליד יגור של ימינו).[11] הם נטו את אוהליהם על מורדות הכרמל, ומדי בוקר היו יורדים לתוואי הכביש, לפוצץ סלעים ולנפץ חצץ.[12] המצטרפים לגדוד התחייבו לעבור בדיקה רפואית ולהסכים לתקנון שקבעו ראשיו. חברים נתקבלו לאחר תקופת ניסיון לא מוגדרת. רישול ועצלנות היוו עילה להרחקה מן הגדוד. לצד ההנהלה שכללה כמה חברים, שלא בדיוק נבחרו, פעלה מועצה עליונה, שהורכבה מראשי קבוצות העבודה. התקיים בית דין שבראשו עמד עמנואל בלאט,[13] ובין תחומי שיפוטו: הענקת רישיונות יציאה אל מחוץ למחנה. לכל חבר ניתנה הזכות לחופשה בת שבועיים אחת לשנה.[14]

בלילות היו מפליגים בשיחות על "אהבה רליגיוזית" [כך] על קומונה ואינדיבידואליזם, על אמנות וכוחות השוק, ברוחם של אנשי ביתניה עילית שהצטרפו אליהם.[15] אנשי ביתניה ואוהדיהם מקרב אנשי הגדוד, כחמישים במספר, מתוך תחושה של עליונות רוחנית, החלו להנכיח את רוח ביתניה באוהלי גדוד שומריה בן כ-150 החברים. שיחותיהם הליליות הידועות הגדושות בהשתפכויות הנפש, לעילוי נפשם במדרגות הקיום האנושי, שבו והתחדשו באוהלי מחנה גדוד שומריה.[16] לעתים, היו מקדמים את הירח המלא בריקודים, כשהם עוטים עליהם סדינים לבנים. אחד האירועים הטראומטיים שחוו בשומריה היה שיטפון עצום, שבו נסחף חלק גדול מהציוד המועט שלהם, כולל כלי הנגינה שהביאו עמם מחו"ל. אירוע שזכה להתכנות 'ליל ונציה'.[17] (חברי גדוד 'שומריה' הקימו את בית אלפא, משמר העמק ורמת יוחנן).

ב-19' בינואר 1922, נולדה במרכז רפואי 'הדסה' שבירושלים, אראלה בלינד, התינוקת הראשונה של הגרעין. החדשות הגיעו אל חברי הגרעין יומיים לאחר מכן, ב-21' בינואר. החברים חגגו את האירוע בהרמת כוסית באחד האוהלים והוחלט שתאריך זה יהיה יום ההולדת של קיבוץ משמר העמק.[18]

קיבוץ ב' בתקופת נהלל

בקיץ של שנת 1922 עבר קיבוץ ב' לאזור תל שמרון, עליו התגוררו אנשי נהלל, ראשון לתנועת המושבים, שחבריו היו בני העלייה השנייה והשלישית, שם הם החליפו את אנשי קיבוץ א', שעלה להתיישבות בבית אלפא, למרגלות הגלבוע.

החברים עסקו בייבוש ביצות. הם חפרו תעלות ניקוז צרות ועמוקות, בהן הניחו מצע של חצץ ועליו צינור חרס מחורר שנועד לקלוט את מי הביצה ולנקזם. הם עבדו שעות ארוכות, חשופים לשמש העמק הקופחת רגליהם במי התעלות. חבר הקבוצה ישעיהו תחכימוני (תחכי), תיאר את האווירה בנוסח רב בפאתוס, שאפיין את אותם ימים: "בעבודה יוצא לעמוד רבות במים, אך ברבות הימים, כאשר תיבשנה כל הביצות הללו… תהפוכנה הביצות המפיצות קדחת, למקור ברכה".[19] למרות זאת, העבודה הקבלנית התנהלה בחוסר יעילות ובהצלחה חלקית בלבד. בהיעדר ידע מקצועי, היו תקלות רבות בארגון העבודה.[20] חזון העתיד היה לעתים תחליף למזון. שכר העבודה, שהתקבל מהמוסדות הציוניים, היה בהתאם לתפוקה הדלה ולעתים לא הספיק כדי לרכוש מזון בסיסי. תחכימוני כתב ביומנו במרץ 1924: "עבודה אין, שוב רעב וקדחת. כול דאגותינו לילדינו, שלא יסבלו מחסור".[21] היו ימים בהם חברי הקיבוץ ניזונו מתאנים שליקטו מעצים נטושים, לעיתים גיוונו את האוכל בצנונים מהגינה שטיפחו, בהצלחה חלקית. בלילות בהם לא יכלו להעלות אור במנורות, בהיעדר נפט, החליפו ארוחת ערב בריקוד. בלילות שבת העשירו את הארוחות בבשר יונים מהשובך או בארנבות מה"שפנייה".[22] הם חלו במלריה, אכלו כינין מר כלענה, התאוששו וחוזר חלילה, במשך שלוש שנים. לצד העבודה, הפעילו מקהלה ששרה בארבעה קולות.[23] כמו כן, שולמית בת דורי הקימה חוג דרמטי (ב-1923, בכנוס של חברי השומר הצעיר בנהלל, נפגשו יעקב חזן ממייסדי הקיבוץ, עם מאיר יערי ויצאו לדרך משותפת של שישים שנה).[24]

המפגש בין ותיקי העלייה השנייה לעולי העלייה השלישית, ובעיקר בין ראשי מפלגות הפועלים לבין אנשי גדוד העבודה והשומר הצעיר, היה טראומטי והזיכרון הקשה הטביע חותם רב חשיבות על התפתחותה של תנועת העבודה.[25] הוא הוליד בקרב שתי הקבוצות הסתייגות, שהפכה לאי אמון הדדי. בימים הראשונים להיאחזותם בנהלל ביקשו חברי קיבוץ ב', להתוודע אל גיבורי נעוריהם מקרב אנשי העלייה השנייה. בנהלל חיו אז דבורה ושמואל דיין, אהרן בן-ברק, משפחות נחמקין, רכלבסקי, אליעזר יפה, חנה מייזל ואליעזר שוחט, ועמם כמה מן הבולטים בין מייסדי 'הפועל הצעיר' ומקימי דגניה. אולם הוותיקים, שהיו אז בני 30-35, לא גילו בהם עניין. למרות המפגש היום יומי בעבודה והקרבה הפיסית הבלתי אמצעית ולמרות המפגשים מדי ערב ברחבת המרכז, ניכר פער אידיאולוגי ביניהם, שבא לידי ביטוי בחומה מטאפורית וממשית, שחצצה בין חיי החברה של שתי הקבוצות. אנשי העלייה השנייה התמקדו בעבודה והפכו אותה לערך בלעדי. ישעיהו תחכימוני, מראשי קיבוץ ב', כתב ביומנו על אנשי נהלל, ימים ספורים לאחר שהגיע למושב: "בפגישותינו איתם אין לנו שום שפה משותפת. יש להם תפישות משונות וזרות לנו. מדברים על דת העבודה ובה רואים חזות הכול. משונה מאד".[26] חברי קיבוץ ב' לא קידשו את העבודה. הייתה לגיטימיות להיעדר מהעבודה בגלל "מצב רוח". מותר היה לצאת לטייל בארץ, לעתים טיול שארך כמה שבועות. שתי הקבוצות הקטנות – כל אחת מהן מנתה כשישים חברים – חיו יחד במקום מבודד וחוו יחד את ימי בראשית של הקמת ישוב חדש. למרות מוצאם האתני והתרבותי הקרוב, למרות שהם דיברו באותן שפות וקראו את אותם ספרים, היו הקבוצות ערות לחומת הניכור שגבהה ביניהן. מפעם לפעם יזם מישהו מפגש משותף, אך זה נגמר בכישלון מביך. באחד מלילות הקיץ, כשישבו החברים של 'השומר הצעיר', ברחבת החול המאובקת של מרכז המושב, הוציא מישהו כלי נגינה והם החלו לרקוד 'הורה', אחוזי התלהבות. אז הצטרפו למעגל כמה מ"זקני נהלל", שביקשו לקחת חלק בריקוד הגואה. לפתע פסק הניגון ואנשי קיבוץ ב' הסתלקו ללא אומר לאוהליהם. לתחושתם, המושבניקים השביתו את שמחתם. הם לא הבינו שריקוד הקיבוץ הוא אקט פנימי, כמו שיחת קיבוץ, שלזר אין חלק בו.[27] למותר לציין ש"זקני נהלל", בני ה-35, לא הבינו את פולחן הקדושה שבריקוד.

לקיבוץ ב' הצטרפו כמה חברים מביתניה עילית, שהביאו עמם את מסורת הווידויים הליליים. כאשר מישהו מביניהם לא יכול היה להירדם מפאת מצוקת נפש או חלום מופלא, היה יכול לכנס את כל החברים האחרים, בכול שעה שחפץ. הוא היה מכה על צינור הברזל, שהיה תלוי ליד חדר האוכל של הקיבוץ, וחבריו העייפים היו מתכנסים בחדר האוכל, שהיה ללא ריצוף וחשמל. הם היו עומדים, נשענים על הקירות, צללי הדמויות הוארו בפנס "לוקס" עמום, כשהבחור או הבחורה, שהזעיקו את החברים, היה מנהל את השיחה. הלילות היו דחוסים בווידויים, קטועים בשתיקות מתמשכות. מעת לעת בקע בכי חרישי, שלפעמים הפך להתפרצות היסטרית קבוצתית. שיחות הווידוי היו נערכות כמה פעמים בשבוע. זקני נהלל היו שומעים בלילה את הצלצול העז של צינור הברזל ומתבוננים בהשתאות בצעירים.[28]

קיבוץ ב' בתקופת עפולה

בקיץ 1925, לאחר שלוש שנים בנהלל, היה על קיבוץ ב' לעזוב את המקום. עבודות התשתית הסתיימו ועמן נסתם מקור הפרנסה הקלוש. הקיבוץ, אשר מנה כ-60 מבוגרים וששה ילדים (חמישה נולדו בנהלל), עבר לעפולה, שהייתה מקום ריכוז למחפשי עבודה ולקיבוצים שהמתינו לקבלת חלקת קרקע להתיישבות. למשק החי נוספו זוג סוסים וחמור. מיתה (שולמית בת דורי), אהובתו של יעקב חזן, מספרת על ציטקוב, הכלב של קיבוץ ב', שסירב לעזוב את נהלל, וקשריו למקום ריתקו אותה. לימים כתבה עליו את סיפורה הראשון, היצירה האמנותית הראשונה, בשורה ארוכה של יצירות שהיא עתידה לחבר.[29]

לאחר למעלה משנתיים בנהלל, ועם הקמת "עיר יזרעאל" (עפולה), עברו 60 חברי קיבוץ ב' לעיר העתיד, בה הובטח שפע עבודת בניין. למרות המרחק הקרוב, המעבר לעפולה דמה בעיניהם של חברי הקיבוץ להגירה לעולם אחר.[30] לעומת נהלל, דמתה עפולה לכרך. עפולה – עיר יזרעאל, שנבנתה בשיאה של העלייה הרביעית, תוכננה להיות עיר גדולה.[31] בעפולה היו רק בתים אחדים, אך היא נגדשה ברשת צפופה של כבישים ומסילות ברזל. לא היו בה עדיין, לא עץ אחד, לא גינה, לא דשא ולא פרח.[32] כאשר נדונה השאלה היכן ישוכן קיבוץ ב', חששו בעלי הקרקע, שלא ימצא די מקום, אפילו למאהל זמני. מרדכי בנטוב שניהל את המשא ומתן בשם קיבוץ ב', סיכם עם ד"ר בראקן, מנהל הפרויקט להקמת העיר, שבאופן זמני יתמקם הקיבוץ על השטח הרחב שנועד להקמת האופרה העירונית. ד"ר בראקן נאות לדחות את הקמת האופרה עד שנת 1927. אנשי הקיבוץ התחייבו למספר תנאים וערבויות שהבטיחו שיאפשרו לבניין האופרה לעמוד על מכונו, לא יאוחר מ-1930.[33] על משטח שמם שנקרא "חצר הקיבוצים", הוקמו אוהלים, שלושה צריפים ושובך יונים. עם המעבר ל"עיר", דומה היה שהכול עומד להשתנות.[34] קיבוץ ב', שלא יכול עוד היה להתפרנס בנהלל, השליך את יהבו על הבניה הגדולה הצפויה בעיר העמק. מרבית עבודות הבניה בוצעו אל ידי חברת 'סולל בונה' של ההסתדרות. החברים חילקו ביניהם תחומי התמחות מקצועית – ברזלנים, טפסנים, בטונאים, מלבני לבנים. מיתה, שכבר אז דגלה ברעיונות פמיניסטיים, בחרה להתמחות בטייחות. תחילה היה נראה שהקיבוץ מצליח. ברוך לין, שהתגלה כאיש משק וכלכלה מעולה, ומרדכי בנטוב, שהצליח לקשור קשרים עם הנהגת ההסתדרות והצליחו להביא לקיבוץ עבודות קבלניות יוקרתיות. בעיקר הקמת מבני הציבור הגדולים, ביניהם בית חולים 'העמק', בית העם, תחנת הרכבת (ביציאה מעפולה, לכיוון כביש "הסרגל", יש בית כנסת ולו כפה, נבנה על ידי חברי קיבוץ ב'). גם שכר העבודה ב"סולל בונה" שם עבדו 75% מהחברים, היה טוב.[35] נראה היה שבאו ימי רווחה, אך אלה לא ארכו בשל משבר העלייה הרביעית.

ב-1926 פרץ בארץ משבר כלכלי גדול, שהיה פועל יוצא מהצטמצמות זרימת ההון היהודי מפולין ומירידת ערך המטבע. עסקים החלו להתמוטט, שכן "נקרע הסוכך הפיננסי" שסכך עליהם. כמחצית מהפירמות העסקיות שצצו בשנות הגאות, נסגרו בשנים 1928-1926. אחד משיאי המשבר היה התמוטטותו של מפעל הבנייה "סולל בונה". הביטוי החמור ביותר של המשבר היה האבטלה וספיחיה, כאשר כשליש מכוח העבודה היה מובטל בצורה חלקית או מלאה. שיעור הירידה, אף הוא הרקיע שחקים. בשנת 1927 עזבו 5,000 נפש, שהיו 3% מהיישוב היהודי. פועלים בעלי הכרה, שבאו ארצה כדי "לבנות ולהיבנות בה", עמדו בתור לקבלת ארוחה, מנת חסד.  הסיוע הכספי למובטלים שההנהלה הציונית החלה לחלק ב-1926, היה אחד הביטויים החמורים והמדכאים למשבר, משום שייצר תחושה של התמוטטות.[36]

ראו באתר זה: העלייה הרביעית.

לאחר חצי שנה של הצלחה כלכלית, החברים מצאו לעצמם, לכול היותר, יום עבודה אחד בשבוע.[37]

לצד העבודה הקשה ובצל קשיי הקיום, התקיימה פעילות תרבותית עשירה. בקרבם הייתה קבוצה גדולה של יודעי נגן, מהם שהגיעו לרמה גבוה בהשכלתם המוסיקלית וברמת הביצוע. אולם בשנים הראשונות הם הסתפקו במפוחיות פה ובחליליות.[38] הוקמו תזמורת, מקהלה וחוג דרמטי. באותה שנה כתבה וביימה שולמית בת דורי, את המחזה הראשון שלה בארץ, "לחם", שעסק בבעיותיהם של הפועלים. בהפקה הופיעו עשרות מחברי הקיבוץ.[39] לימים ספרה, שהרעיון למחזה עלה בראשה עת עבדה כטייחת, על פיגום באחד הבניינים בעפולה. היא לא הייתה רק המחזאית, אלא גם הבמאית ומעצבת התפאורה והיא שביצעה את התפקיד הראשי.[40] המחזה המרשים, שהשתלבו בו שירה, מחול, דיאלוגים ודרמה, היה מסוג האירועים שנשמרים בזיכרון המשתתפים בהם, כל ימי חייהם.[41]

האבטלה שנכפתה עליהם, הותירה בידי חברי הקיבוץ זמן פנוי. מכיוון שרבים מהם היו סטודנטים קודם לעלייתם, הם היו הם היו צמאים למעט תרבות. הם קיימו השתלמויות מקצועיות בנושאי חקלאות. נערכו חוגים לספרות, יהדות, פסיכולוגיה. יעקב חזן העביר חוגים שעסקו בסוציאליזם.[42] החוגים התפתחו למעין "אוניברסיטה עממית" והפכו את קיבוץ ב' למרכז, אליו היו באים עם ערב רבים מהפועלים ששהו בעפולה ובסביבתה. הוקמה מקהלה בניצוחו של החבר מֶלְצֶר. כשהוא נסע לרוסיה החליף אותו חתולי (בנימין עומר).

הווידויים בעלי האופי המיסטי המשיכו והשיחות תכפו עם הזמן וההתבגרות.[43] גם השיחות הליליות, שהגיעו לעתים לחמש בשבוע. באחד הלילות, צלצלה יטקה בפעמון וכאשר התכנסו החברים, בישרה להם שהיא בהיריון. אירוע שהתקבל כפרי מעשה האהבה של כל הקיבוץ.[44]

סביב הילדים הראשונים, שכונו "ילדי הקיבוץ", התחילה להתגבש המשנה החינוכית הקיבוצית. התפישה הייתה שהקיבוץ הוא שיחליט בכול עניין חינוכי, אפילו בבחירת שם לתינוק. על ילדים אלה, כתבה חברת הקיבוץ אמה לוין-תלמי, את הספר "אנחנו".[45] (עם הזמן נוספו לו סיפורים נוספים וכותרתו שונתה ל"פורים באלול").[46] אחד מן הילדים היה הלל עומר, שברבות הימים, תיאר ילדות זו בספרו "תכלת קוצים", תחת שם העט "ע' הלל".[47]

בעפולה הכירו חברי הקיבוץ את חברי קיבוץ ד' מחדרה, שהורכב מחלקי קבוצות, ולאחר מגעים ממושכים התאחדו שני הקיבוצים ב-1926. האיחוד נחגג בחתונה היתולית. ה"כתובה" שמורה בארכיון הקיבוץ עד היום, עפולה הייתה אחד ממרכזי הוויכוח הגדולים בין מנהיגי העלייה השנייה, שביקשו להתמקד בבניית הארץ, בנוסח של "דונם פה ודונם שם", "עוד עץ ועוד עז", לבין אנשי העלייה השלישית ובעיקר של חברי 'גדוד העבודה', ששמו את הדגש על מהפכה חברתית אוניברסלית. בעוד שאנשי העלייה השנייה הפכו את מלחמת המעמדות לסמל ערטילאי, ביקשו חברי הזרם הסוציאליסטי בעלייה השלישית, להיערך מיד לאותה מלחמת עולם מהפכנית.[48] שני הצדדים רצו לקרב אליהם את 'השומר הצעיר' – תנועה גדולה שעד כה לא הזדהתה עם אחד הצדדים. לקיבוצים שהיו בעפולה היה משקל אלקטורלי לא מבוטל. הם היו שליש מבעלי זכות הבחירה. מה גם שהיה להם משקל סגולי לא מבוטל כפעילים. השתלבותם של חברי קיבוץ ב' בפעילות הפוליטית, הקנתה להם מעמד במועצת הפועלים, ב'סולל בונה', במרכז החקלאי ובאיגודים המקצועיים השונים.[49]

באותם שנים לקחו חברי קיבוץ ב' חלק בוויכוחים שהיו מנת חלקן של קבוצות רבות, סביב זוגיות ממוסדת בין גבר לאשה. שאיפת 'השומר הצעיר', לבנות חברה חדשה ומהפכנית, כללה גם את היומרה לשנות את מבנה המשפחה. הם לא גיבשו הצעה אלטרנטיבית מסודרת, אבל הייתה ציפייה, שלא להינעל בתוך קונכייה זוגית. פרטיות נחשבה לחיקוי של העולם הבורגני. אך החלומות המהפכניים התנפצו על רקע המציאות וגם בקיבוץ החדש נוצרו זוגות בנוסח הישן. החברים השלימו עם הנטייה לאהבה אקסקלוסיבית, אך העניקו לגיטימציה לחיפושי דרך אחרת.[50]

העלייה לקרקע

כעבור יותר משנה, לאחר משא ומתן מייגע עם המוסדות המיישבים, קיבל הקיבוץ ה"מאוחד", משבצת קרקע, שנרכשה מיוסף בק חליל, מהכפר רוביא אל תחתא (עליו בנויה כיום "שכונת הטוטמים"),  סמוך לכפר אבו-שושה, באזור מוקף כפרים ערביים. הכפר אבו שושא, היה מורכב, כנראה משתי חמולות טורקמניות – ערביי שוקאיראת וערביי עאידה, היה סמוך לתל אבו-שושא. קבוצת-חלוץ של שנים עשר חברים ושלוש חברות מבין קבוצת המייסדים של הקיבוץ, עלו ב-26' בנובמבר 1926 על הקרקע. הם התיישבו בבית ישן בעל קשתות, שהיה בית מגורים של האפנדי, בעל הקרקעות, שגר בשפרעם וחברי הקיבוץ הדביקו לו את התואר "חאן". הנקודה שכנה על גבעה (תשעים מטר מעל פני הים), על הגבול שבין עמק יזרעאל לרמת מנשה והרי אפרים. הם החלו לעבד את האדמה.

חברי "השומר הצעיר" ממשמר העמק שהיו בעלי אידאולוגיה של "אחוות עמים", יצרו יחסי שכנות טובה עם הטורקמנים. תושבי הקיבוץ חשבו כי אם הם יהיו בקשרים טובים עם הפלאחים, יבינו אלה כי אויבם המעמדי הוא האפנדי. לאורך השנים הנשים ממשמר העמק סייעו לנשים הטורקמניות, בחיזוק מעמדה של האישה המוסלמית. חברי משמר העמק חרשו בטרקטורים בחינם את שדות הטורקמנים, מילאו את בורות המים שלהם בשנות בצורת וטיפלו בהם בתרופת כינין נגד קדחת במרפאת הקיבוץ. הטורקמנים למדו מחקלאי הקיבוץ לנטוע מטעים ולגדל ירקות באופן מסחרי, להקים משתלות, להשתמש בחומרי הדברה נגד מזיקים. בחג הפועלים באחד במאי, הוזמנו השכנים המוסלמים ושותפו במסיבות. למרות זאת, כאשר באוגוסט 1929 הותקף קיבוץ משמר העמק על ידי הכנופיות הערביות, חברי הקיבוץ התאכזבו מ-אי התערבות השכנים מאבו-שושה לטובתם. גם מוכתר הקיבוץ, שהיה בעל גישה מפוכחת יותר, הזהיר את מנהיגי הקיבוץ מפני התקרבות יתר לשכנים.[51] ובכל זאת, גם כשהתקיים מוסד "שומריה", נהגו נערי הקיבוצים שהתחנכו במוסד לשחק ולהתרועע עם נערי אבו-שושא.[52] קרבה הדוקה זו לערביי אבו-שושא אפיינה את התקופה כולה. מאחורי היד המושטת של חברי הקיבוץ לשכניהם הייתה אמנם אידיאולוגיה מוצקה, אך היו גם רגשות מעורבים. רק גדר דקה הפרידה בין היישובים, אבל גם עולם שלם. מצד אחד, הנחישות של אנשי הקיבוץ לנטות אוהליהם על הגבעה הסמוכה ולנטוע עצים על גבעות שוממות ולחרוש שדות בין ביצות מוכות יתושים, הרשימה את הכפריים ושמשה מודל לחיקוי. מצד שני, ההיאחזות בקרקע של האירופאים האידיאליסטים, הזרים והמוזרים, נתפשה על ידי שכניהם הערבים כדבר מאיים, כפוי, גם אם הייתה בצדו ברכה כלשהי.[53]

מזיכרונות הוותיקים, הכתובים בלשון של אז: "לילות חורף, ערבים ארוכים. בחצר מתהלכים השומרים. בחוץ הרוח השובבה הומה וסוערת והתנים מייללים את יללת קינותיהם. ונדמה כי אין כלום בעולם חוץ מאלה הצריפים העומדים בריבוע; ונדמה כי אין אנשים חוץ משלושה עשר אלה, היושבים בחדריהם, או גם יחד בחדר האוכל, מסובים לשולחן ומעיינים בספר, ואולי משוחחים. מה מוזר הוא לשמוע את הצחוק הנשמע לפעמים, צחוק עליז, המשכיח את הדאגות המעיקות, את מלחמת היום יום הקשה והעקשנית, ויש רצון לשאול כיצד זה יודעים עוד האנשים האלה להתבדח ולהתלוצץ, וגם לשיר וגם לרקוד. ככה עוברים הערבים. אי שקט בלב הים, רחוק מיישוב אנושי, רחוק מאנשים. ואם מצב הדרכים מרשה, בא מי שהוא מעפולה ומביא עיתונים ספרים ומכתבים. מה רבה אז השמחה. הן שבוע שלם ויותר מנותקים היינו מהעולם, ו'שם' כה הרבה נעשה. מעלעלים מהר מהר בדפי העיתונים, עמודי המכתבים ומקשיבים לסיפורי האורח ושואלים שאלות בלי סוף – היש עבודה, ההייתה שיחה, הבריאים הילדים, מה עושה פלוני, מה עושה אלמוני? כולם שואלים, כולם עונים, ולא חשובה כלל השאלה והתשובה, אלא העובדה, כי מדברים עם איש מ'שם'".[54]

על אף מאמציו של 'המרכז החקלאי', לא עלה בידו אלא להשיג את אישור עליית הקיבוץ, כקבוצת כיבוש בלבד ורק שנה אחר כך, קיבל הקיבוץ, על פי החלטת הקונגרס, את ההלוואות הראשונות לצרכי התיישבותו.[55] תקציב ההתיישבות היה 1,400 לא"י. באותם השנים עוד לא היה לא"י (לירה ארץ ישראלית) שנכנסה למחזור רק בשנת 1927!! השתמשו עד לשנה זו בלי"מ (לירה מצרית) כהלך חוקי בארץ ישראל . בשנה שלאחר מכן נרכשו שתי פרדות וכ-120 דונם של שדות חיטה ושעורה נזרעו ונחרשו, למרבה השמחה, היבול היה מצוין: "חולפים הימים. התבואה מצהיבה. באה עת הקציר וההובלה. ימים ארוכים, מלאי שמש וזוהר השיבולים. האנשים עייפים מלהט קרני שמש ועבודה. כל עגלת תבואה הבאה אל הגורן, מגבירה את קוצר הרוח, הוי, הרב הוא היבול, הלא שנת בצורת השנה בכל הארץ. בעמק הירדן ובנוריס לא עלה הדגן השנה. ופה רבה היא התקווה. השיבולים מלאות, גרעיני החיטה כבדים וגדולים. דיש, רועש הטרקטור, הומה המכונה, חורק התוף והאלומות עפות מהערמה על המכונה ונעלמות בתוך לוע התוף הגועש. שק אחרי שק נמלא גרעינים כבדים, גרעיני זהב, שקי זהב. והאנשים מנגבים בחיפזון את הפנים המזיעים ואוחזים בקלשונים והאלומות עפות בלי הרף, בלי יכולת למלא את הלוע השורק של התוף. ערמת האלומות קטנה, ערמת השקים גדלה. במשקל שוקלים שק אחרי שק, 15 טון, 20 טון, 25. מה? עוד? הייתכן, עוד לא נגמר? ככה עוברים הימים. ימים ארוכים, ימות שובע. שובע עבודה וזהב הגרעינים. והשמחה רבה. חלפו הדאגות מתמול שלשום. רק שמחה ושובע. ובערב, אותה החצר השקטה תמיד נתמלאה צחוק ושירה עם בוא אנשים רבים. קול צעדים של עשרות רגלים ; כל אנשי הקיבוץ באו מעפולה לשמוח את שמחת המשק, לחוג את חגו, חג הגורן. […] לא העזו אנשי המקום לחלום על יבולים כאלה.[56]

המתיישבים התמודדו עם תנאים קשים: הישוב היה מוקף כפרים ערביים, בלי חיבור עם ישובים אחרים, באזור נגוע במלריה. מפעם לפעם היו חברים מהקבוצה המייסדת בעפולה, מחליפים אותם בעבודתם. רק הקשר האמיץ ביניהם ואחדותם הפנימית – הסגולות שציינו את מרבית הקבוצות של תנועת נוער זו – שמרו על הקיבוץ מהתפוררות בתנאים הקשים הללו.[57] יחד עם זאת, היו גם רגעים שמחים: "וכמה שמחים, כי סוף סוף התחיל הגשם לרדת כדבעי ובעוד מועד. בכל זאת! ובימי גשם יושבים כולם יחד, מקלפים את התירס ודשים אותו. ובחוץ האדמה לובשת שמלה חדשה, שמלת אביב, ירוקה וריחנית. הכול צוחק, השמש, השמים הבהירים, האדמה הירוקה. וגם פני האנשים מתבהרים, ומבינות קמטי הפנים נשקפת בת צחוק זהבהבה. והכל הודות לגשם. ברוך הוא וברוך שמו!"[58]

אחרי מספר שנים חברו אליהם גם שאר חברי הקיבוץ.[59]

שנים ראשונות  במקום הקבע (1926–1947)

משמר העמק היה ההתיישבות הראשונה בחלקו המערבי של עמק יזרעאל. באפריל 1927 הם התאחדו עם עוד ארבעה קיבוצים נוספים, שקמו מתנועת 'השומר הצעיר, ל'קיבוץ הארצי'.[60] הקיבוצים של 'השומר הצעיר' לא רצו להתחבר אל 'הקיבוץ המאוחד', שקם כמה חודשים מאוחר יותר (לאחר הפילוג בגדוד העבודה), בשל הבדלים מסוימים בהשקפתם על מהות המשק והחברה הקיבוצית ומפני ששאפו לאיחוד פוליטי-אידיאולוגי.

ראו באתר זה: מאיר יערי; השומר הצעיר.

ב-24' באפריל 1928, לאחר ויכוחים ממושכים, הכריז אוסישקין כנציג ועדת השמות הארצית של הקרן הקיימת, על שמות שבעה ישובים, וביניהם "משמר העמק".[61] במשך מספר שנים לא היה כביש לקיבוץ והדרך לחיפה עברה בקרקעות שבחורף היו לבוץ . בתחילת שנת 1929 תוכנן ביקור של ג'ון רוקפלר הבן, בחפירות הארכאולוגיות בתל מגידו, שהוא תרם לחפירתן.[62] לכבוד הביקור, שלבסוף לא יצא אל הפועל, נסלל כביש 66 מחיפה למגידו שמשמש מאז גם את משמר העמק.

כשפרצו מאורעות תרפ"ט (1929) התגוררו במשמר העמק רק חמישה-עשר החברים הראשונים וכל חימושם היה שני רובי-ציד (ברישיון), שני רובים אנגליים, ושני אקדחים (ללא רישיון). נציג הקיבוץ ביקש תגבורת ממפקד חיפה, יעקב פת, וקיבל ממנו רק תשעה רימונים. על פי הוראת המשטרה הבריטית, הוחלט לעזוב את ה"חאן". גם מפקדת ה'הגנה' של גוש נהלל, שלא הייתה מסוגלת לעזור להם, הציעה שיעזבו את המקום לזמן מה. הקיבוץ הותקף ב-28' באוגוסט. התוקפים שרפו את האסם, עקרו עצים, גנבו תירס מהשדות ונפצו שתי מצבות בבית הקברות.[63] השלטונות הבריטיים שלחו להגנתו, שוטרים ערבים. שסיכנו את המתגוננים יותר מאשר את התוקפים. ואף-על-פי-כן נהדפה ההתקפה. אחרי יומיים תקפו הערבים שוב, ואז נענו חברי הקיבוץ לבקשת מפקד המשטרה הבריטי, ועברו לעפולה. שוטרים בריטים שמרו על חצר הקיבוץ, כשהעלו הערבים את הגורן באש.

ראו באתר זה: מאורעות תרפ"ט.

נטישת המקום עוררה פולמוס ציבורי ביישוב העברי. המשורר אורי צבי גרינברג, כתב ממקום שבתו בירושלים, שתושבי הקיבוצים המתינו לעזרה כמו "עגלי מרבק".[64] השמצה פרועה זו מצאה הד נרחב בעיתונות התקופה וזכתה לתגובות חריפות, שהיו ביטוי למאבק הפוליטי שהשתרר בין השמאל ההתיישבותי, לחוגים הקיצוניים של הימין, כדוגמת "ברית הבריונים". גם רבים מחברי התנועה הקיבוצית וה"הגנה" ראו בנטישה הזמנית הזאת חטא שאין לו כפרה.[65] אחרים הצדיקו את חברי משמר העמק והאשימו את מפקדת ה'הגנה', על שלא סייעו לקיבוץ המבודד.[66] אחרי שישה ימים השיגו חברי משמר העמק מעט נשק מקיבוצי עמק יזרעאל, וחזרו הביתה ב-7' בספטמבר, על-אף התנגדות הבריטים. השוטרים הנרגזים הפקירו אותם לגורלם, אך הערבים לא תקפו אותם שוב. חברי הקיבוץ שבו אליו והחלו לבצר אותו, על אף סימני שאלה שעלו בסוכנות לגבי ההתיישבות באזור.

״החטא הקדמון" – ששת ימי הנטישה – העיק על מצפונם של חברי משמר העמק, והביא אותם, במודע או שלא במודע, להפקת לקחים ולהחלטה: לא עוד! הם הקדישו לביטחון את מיטב חבריהם והרבה משאבים כספיים, ולא סמכו על ארגון ה"הגנה", על הישובים האחרים ועל השלטונות. בשנת תש״ח היו מוכנים – נפשית ופיסית – (אף כי עם ייסורים אידאולוגיים) לעמוד לבדם מול כל תוקף. נקודת השפל הזו מונפה לעליית הקיבוץ כולו מעפולה, לנקודת הקבע באוקטובר 1929. חלקו השני, אשר שהה עד אז בעפולה, מנה 85 מבוגרים ו-16 ילדים. שיירה של עגלות נושאות צריפים, אהלים, ציוד, ילדים ומבוגרים, הגיעה ותקעה יתד בנקודת הקבע. מכאן ואילך הייתה בניית הקיבוץ והחריש בשדותיו נעשית כאשר יד אחת במלאכה ויד שנייה אוחזת בשלח. נשק מועט נאגר בסליקים, החברים אומנו בנשק קל והחורשים בשדות יצאו מלווים בשומרים חמושים במקלות.[67]

בשיתוף הממשלה הבריטית וקרן העזרה,[68] שופרו הדרכים באזור, כך שאפשר יהיה לנסוע בהן בעגלה גם בחורף ונבנו בתים בקיבוצים השונים, בין הייתר, במשמר העמק.[69] בשנים הבאות נטעו חברי הקיבוץ כ-50,000 עצים, הקימו רפת, שתלו כרם ומספר עצי הדר, חפרו בארות ובנו את שני המבנים הקבועים הראשונים של הקיבוץ: מבנה בן שתי קומות עשוי בטון, אשר שימש כבית ילדים. מיקום המבנה היה על גבעה קטנה ליד הקיבוץ. כאשר הסתיימה הבניה, היה בית הילדים אחד המבנים הגדולים ביותר באזור וכונה "הבית הגדול". כמו כן נבנה מגדל מים, הקרוי בפי אנשי המקום "הברכה הגולשת". מעבר להיותו מקור למים חיים, היה זה מעין מבצר של הנקודה הקטנה והמבודדת. בצריחו היה פרוז'קטור ולצידו התנפנפו דגלי איתות. על מגדל זה כתב חבר הקיבוץ, המשורר והיערן, עמנואל לין, את "שיר השומר", הפותח במילים: "מעל המגדל סביב אשקיפה, עיני תגמע מרחקים".[70] בתקופה זו הוחל בהכשרת השטח ההררי לנטיעת עצי אורן, חורשה שנקראה "יער השומר הצעיר" ומוכרת יותר כ"יער משמר העמק". הקרקע שהייתה בבעלות קק"ל, הייתה חייבת להיות מעובדת. אחרת, לפי הוראת חוק הקרקעות, הייתה עוברת לשלטון. נטיעת עצי יער קיבלה את אישור הממשל הארץ ישראלי כפעולה חקלאית ולכן נטעו עצים על קרקע, שהייתה בבעלות קק"ל, על מנת שלא תלך לאיבוד, ברוחו של רענן וייץ: "פעמי היער מוליכים אל ההר". נטיעת ה"יער", על ידי חברי הקיבוץ, מטעם הקרן הקיימת, מכספים שנאספו על ידי חברי 'השומר הצעיר' בתפוצות, סייעה לבניין מהיר יותר של הישוב הצעיר ולביסוסו.[71] תוך שנים אחדות, ניטעו מטעי שזיפים וכרמי ענבים, עובדו שטחי פלחה, הוקמו רפתות, לולים ודיר כבשים. כמו כן, הוקמו מבני מגורים.

הקמת המוסד החינוכי

ב-1931 הוקם במקום המוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר, ביזמת חבר הקיבוץ מרדכי שנהבי, המבנה שתוכנן ב-1931, נבנה ב-1937, לאחר שגויסו הכספים על ידי חברי הקיבוץ, כדי להקל בהוצאות. את המבנה  תכנן האדריכל יוסף נויפלד  (גבר על אריה שרון), בסגנון הבינלאומי ("באהאוס" ) ובצבע לבן בוהק

ה"מוסד" תוכנן להיות בית הספר המרכזי של קיבוצי "השומר הצעיר". בתחילת דרכו היו שותפים בו בנוסף למשמר העמק, גם הקיבוצים עין שמר, מרחביה וגן שמואל ובהמשך קיבוצים נוספים. כמו כן, קלט ילדים מהמושבות ומהערים וילדים ניצולי שואה.

מנהלו הראשון של המוסד היה שמואל גולן (מילק).[72] בעבודתו הדגיש גולן את חינוך האישיות, את הקשר בין החניכים והתמיכה בהם. הוא לימד תוך ייעוץ הן של החניכים והן של המחנכים, כאשר תורתו מתבססת על מציאות הקיבוץ בארץ. הוא היה בין ההוגים והתיאורטיקנים של החינוך המשותף.[73]

מתוך הדגשת השוויון בין המינים ורצון לגייס את האנרגיה המינית לטובת הלכידות החברתית של הקבוצה החינוכית ובניית אישיות מאוזנת ויציבה, הונהגה הלינה המשותפת של בנים ובנות והמקלחת המשותפת, בה התרחצו כולם ביחד ללא הפרדות ומחיצות.

החינוך המשותף נמשך מינקות ועד בגרות. הוא נחשב בזמנו לתולדה טבעית של עקרון השוויון שהיה נהוג בקיבוץ, והתקיימה זהות בין מטרות הקיבוץ למטרות החינוך המשותף. הדאגה הכלכלית לילדי החינוך המשותף הייתה בידי החברה הקיבוצית ולא בידי ההורים. חיי הילדים התנהלו בשלושה מעגלי חיים: בית הילדים, חדר ההורים והקיבוץ. ילדי החינוך המשותף גרו בבתי הילדים, ישנו בלינה המשותפת, וביקרו בבתי ההורים בשעות אחר הצהריים, כשעתיים-שלוש בכל יום. (בחלק מהקיבוצים כמו דגניה א' ובהמשך, מרבית קיבוצי "האיחוד", הילדים התחנכו, אכלו ובילו את שעות הפנאי שלהם בבית הילדים, אך ישנו בבית הוריהם). עיקרון מרכזי בחינוך המשותף הוא החינוך הבלתי-סלקטיבי: כל ילדי הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל נהנו מהזכות ללמוד 12 שנות לימוד.  כוונת האבות המייסדים של הקיבוץ הייתה "ליצור 'אדם חדש' של חברת המופת"[2]. לצורך הכשרה של מורים מתאימים נוסדו סמינרים ייחודיים לתנועה הקיבוצית ובראשם סמינר הקיבוצים וסמינר אורנים הקיימים עד היום. בשל היות השיטה שיטה חינוכית ייחודית, נערכו מחקרים רבים על החינוך המשותף

הלינה המשותפת הייתה נהוגה בקיבוץ עד מלחמת המפרץ ב-1991 ולימים הפכה מוקד לוויכוח עז, בעיקר בקרב יוצאי הקיבוצים.[74]

בין מוריו של המוסד היה המורה למוזיקה בנימין עומר (חתולי), שהיה מוסיקאי מחונן, מנצח על מקהלות, מורה דרך, וגם כוורן.[75]  שמעון (סמעאן) סומך, המורה לערבית, "אבי תורת ההסתערבות" של הפלמ"ח ולימים בכיר ב'מוסד' וצבי זוהר, שהיה גם עורך ואיש אמנות. יעקב פדן (פולי), שהיה גם איש תאטרון ושירה, היה המנהל ה"מיתולוגי" במשך שנים רבות.

במוסד הונהגו שיטה חינוכית שכונתה "שיטת הנושאים" בהוראה.[76]

במוסד הונהגה גם שיטה של מקלחת משותפת של בנים ובנות, כביטוי של גישה יוצאת דופן של חינוך מיני. היה זה ניסיון חינוכי-פדגוגי מבית מדרשם של שמואל גולן וצבי זוהר, אשר חלמו יחד עם חבריהם לדרך, על חינוך אדם חדש, חברתי במלוא המילה, נאבק ואמיץ, דבק בצדק, עובד עבודת כפיים ואינטלקטואל, בעל ערכים מוסריים וניחן בהכרה שיתופית עליונה, שיגדל בתוך חברה חדשה, ציונית-סוציאליסטית, המושתתת על ערכים של שיתוף, שוויון ערך-האדם, עבודה, אהבת האדם, האדמה והארץ. המקלחת המשותפת הפכה לנושא לוויכוח ציבורי עז ולימים כמקור להכאה על חטא. כפי שמסבירה שולה אפרת ממשמר העמק,  העובדה שזה "עבד" ללא הפרעה 30 שנה מחייבת עיון ודיון.

מראשית שנות ה-30 דובר בתנועה על הכנת המתבגרים לחיים מיניים הרמוניים והחינוך המשותף היה צריך לכלול את שאלת המיניות של המתבגרים ואת חינוכם המיני. על הפרק עמדו שאלות כגון הלגיטימיות של חיי מין מלאים,  מה הגיל של הבגרות המינית וקיום יחסי מין, והיחס לאוננות אצל המתבגר, שיש לראות בה תופעה טבעית שלה תפקיד מווסת בחיי הילד והמתבגר. גולן הזהיר מפני הנברוזה שנגרמת תכופות על ידי דיכוי חריף של הפעילות המינית של הילד. הוא גורס כי החינוך המשותף אינו מבקש לעודד את המתבגרים וגם לא לשכנע אותם שלא לקיים יחסי מין. הוא מבקש להרשות להם להבין בחופשיות את מיניותם, לחיות אותה בלי אשמה, וללוות אותם בהתבגרותם המינית.

 מוני אלון, חבר קיבוץ הזורע, מורה ומחנך בולט במוסד החינוכי באמצע שנות החמישים, טוען בספרו 'נעורים בקיבוץ', כי הנחת יסוד היא כי החינוך המיני הוא מעניינו של החינוך המשותף ולא רק עניינה של המשפחה. את ההסברה המינית מוטב שהצעיר יקבל ממחנכיו ולא מהוריו, כפי שמלמד הניסיון. העובדה שעיקר החינוך הסוציאליזאטורי נתון בקיבוץ בידי מחנכים ולא בידי ההורים, מאפשרת גישה רגועה לגילויים היצריים. המקלחת היתה חלק מעקרון הקואדוקציה (חינוך משותף לבנית ובנות), שתפקידה ליצור יחסים טבעיים בין המינים, להקל על הכרת המין השני מקרוב ולמנוע מתח מיותר ביניהם, סטיות או אידיאליזציה כוזבת הנובעת מריחוק מופרז. זה היה הבסיס לרעיון הלינה המשותפת (בנים ובנות באותו חדר עד י"ב) ולמקלחת המשותפת. ממחקרים מעטים שנעשו בנושא, כמו זה של שולה אפרת ממשמר העמק, מתברר שבוגרים רבים זכרו את המקלחת המשותפת כחוייה חיובית ומעצבת.

הרבנים הראשיים, בן-ציון מאיר חי עוזיאל ויצחק אייזיק הלוי הרצוג, שלחו למאיר יערי, מכתב מחאה על הנוהג, ומחו בעיקר על החלתו גם על ילדי טהראן, בעלי הרקע הדתי, שנקלטו בקיבוצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. יערי ענה להם בבוז, אך כעבור שלושים שנה, הוא כתב לוועד הפועל של 'הקיבוץ הארצי': "המקלחת המשותפת, למה שזה הביא – אינני רוצה לספר".[77] יותר מאוחר, הוא פירט יותר במכתב פרטי, את מה שלמד מבתו רחל, שהמקלחות המשותפות גרמו לפגיעות נפשיות קשות לבנות. לאושרו הרב, בתו התגברה על שאירע לה, ובכל זאת, "עד היום ממש ברעדה נזכרת היא במה שהמקלחת המשותפת במוסד החינוכי הראשון שבקיבוץ הארצי, פגעה בנפשה.[78]

עוד ב-1931 הביאה "החברה הכלכלית לארץ ישראל", יחד עם פיק"א, מכונת קידוח מודרנית מאמריקה, לשם קידוח עמוק. קידוחים אלה הסתיימו בהצלחה וב-1933 נמצא מקור מים רבים עבור משמר העמק.[79]

משמר העמק בתקופת המרד הערבי

האזור לא עמד במוקד המרד הערבי של שנת 1936. להוציא מקרים חמורים ספורים לא גלשה המתיחות למעשי הרג שיטתיים, רצח או פעולות תגמול. העימותים נשאו יותר אופי של "סכסוכי שכנים" שגרתיים – מקצתם בעלי אופי דרמטי יותר, מקצתם פחות; פלישה לשדות שגררה אלימות, גנבות מהעדרים וגנבת ציוד חקלאי.[80]

בחודשים אפריל-יוני 1936 הוצת היער הצעיר שבפאתי הקיבוץ כ-10 פעמים ונשרפו כ-20 אלף עצים. בגיבוי בריטי יצאו החברים למארבים בשבילי הגישה ליער. לא אחת הופתעו המציתים בדרכם וברחו. גם הצבא הבריטי הגביר סיוריו וחילופי אש באזור הפכו לשגרה. שיתוף הפעולה עם הבריטים הניב יחסים טובים. באחד הימים הופיעה תזמורת הצבא בקונצרט על הדשא המרכזי בקיבוץ והתשואות הנלהבות כוונו לא רק לאיכות הביצוע.

בימיו הראשונים של המרד הערבי הגדול בשנת 1936, הקיבוץ היה נתון למתקפות כמעט יומיות, בדרך כלל ירי והצתות של החורשה. נשרפו אלפי עצים צעירים. הכנופיות שבאזור היו תחת פיקודו של אחמד עטיה עוואד ולאחר מותו, במרץ 1938, הפיקוד עבר ליוסוף אבו דורה. הנציב העליון ארתור ווקופ (Arthur Grenfell Wauchope) ביקר בקיבוץ, החליט למנות 15 מחברי הקיבוץ כשומרים וחימש אותם בנשק קל. מכיוון שהמצב החמיר באוגוסט 1936, הממשלה הבריטית שלחה 60 חיילים בריטים לשמור על הקיבוץ ובאוקטובר 1936 ההתקפות נפסקו. במהלך ההתקפות על הקיבוץ נשרפו עשרות אלפי עצים. המשורר אורי צבי גרינברג, ממקום מושבו בירושלים, הביע ביקורת על חברי משמר העמק, על שלא לקחו את החוק לידם כתגובה להתקפות, כחלק ממדיניות ה'הבלגה' של הישוב. ב"ספר הקטרוג והאמונה", בו הוא תוקף באופן חריף את הנהגת הישוב ואת השמאל הציוני, מאשים אצ"ג את חברי קיבוץ משמר העמק בפחדנות. הוא הפך את המלים "משמר העמק" ל"הפקר העמק", ובסופו הוא כתב: "ויען בניך עמדו בחלון/ בוזים לצבא ו – בוטחים ברוביו/ היי ישימון במפת המדינה". הוא סיים בקללה בהשראת קללת דוד את הרי הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".[81] אנשי משמר העמק לא סלחו לאצ"ג עד יום מותו. כשהכנסת קיימה ישיבה חגיגית במלאת לאצ"ג 80, אנשי מפ"ם לא השתתפו.[82]

משמר העמק היה אחד הבסיסים העיקריים של ה"הגנה" משנת 1936, וסמוך לו היה בסיס האימונים המרכזי שלה, ג׳וערה.[83] ביער של משמר העמק התאמנו אנשי הפו״ש (פלוגות השדה) וארבו לכנופיות. ב-2' בפברואר 1938, אברהם גולדשלגר, חבר הקיבוץ ומדריך בקיבוץ עין השופט, נרצח על ידי תושבי אלכַּפְרֵין, אשר ארבו לו ולשני חברי קיבוץ עין השופט אשר ליוו אותו.[84] אחד היורים אבו עלק, איש כנופיות ידוע, נתפס והוצא להורג בתלייה במאי 1938. אירוע זה ושחרורם של שלושת ילדי משפחת לזרוביץ, שהוריהם נרצחו על-ידי כנופיית אבו דורה,[85] בשער הקיבוץ, הגביר את המודעות הביטחונית של חברי משמר העמק.

בתקופת "מאתיים ימי החרדה", בין מאי לנובמבר 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, היה חשש מפני ניצחון גרמני במזרח התיכון. הצבא הבריטי השתמש במשמר העמק כבסיס אימונים. 160 מתנדבים יהודים (שאחר כך הצטרפו לשורות הפלמ"ח) אומנו בחבלה על ידי אנשי הנדסה קרבית בריטיים. כאן עברו המסתערבים ואנשי המחלקה הגרמנית בפיקודו של שמעון (קוך) אבידן, חבר קיבוץ עין השופט הסמוך, מחלקת הטיס ופלוגות נוספות. הם כונו בשם הקוד "גרעין ד'", שהיה ידוע לכול ילד בקיבוץ. במרכז החורשה נמצאה מערה, שעל קירותיה צייר הפלמ"חניק אביגדור, (שהילדים כינו אותו "מלך החיות"), גורילה ונחש. היחס של אנשי הקיבוץ לפלמ"ח היה מורכב. מצד אחד נרקמו יחסים אישיים טובים בין אנשי המחלקות השונות לבין הקיבוץ, מהצד האחר הווי הפלמ"ח הייחודי, כגון שימוש ללא אישור במתקני הקיבוץ או בפרי עמלו, העיק על חיי היום-יום.

שנות מלחמת העולם עמדו בסימן של אימוני פלמ"ח מזה וגיוס לצבא הבריטי מזה. לעתים התגוררו חיילים אוסטרלים וניו זילנדים במתבנים ובלולים הריקים והשתעשעו עם ילדי הקיבוץ. כמו כן הוחבאו בקיבוץ מספר טונות של חומר נפץ, למקרה שהאזור ייפול לידי הגרמנים. אך התוכנית הופסקה מיד לאחר תחילתה, וניתנו הוראות לאסוף את כל חומר הנפץ שאוחסן בקיבוץ, ולהחזירו לבריטים. בסוף המלחמה התקיים מפקד תנועתי על מגרש הספורט של "המוסד" והונף דגל תנועת 'השומר הצעיר' בפולין, שהוברח משם על ידי חברי התנועה.

במשך שנים, הייתה החקלאות, מרכז הפעילות הכלכלית של הקיבוץ. במאי 1944 יצא לשוק זן חדש של כרובית, שכונה "בכורת משמר העמק", ופותחה על ידי חבר הקיבוץ ישעיהו בארי (שייק).[86] אולם הגידול הבולט של משמר העמק, בראשות הפלח המומחה אברהם שלומי, היה התירס. שלומי נחשב כ"חלוץ תירס המכלוא" בישראל.

כאשר ביקרה בקיבוץ וועדת החקירה האנגלו אמריקאית,[87] בשנת 1946, אמר חבר הוועדה וחבר הפרלמנט הבריטי ממפלגת ה'לייבור', ריצ'רד קרוסמן (Crossman): "מימי ובשום מקום, לא ראיתי קהילה יפה יותר". לעומת זאת כפי שסיפר אחר כך, במרחק מאתיים מטר משם "עמד [אבו-שושא] הכפר הערבי המצחין ביותר שביקרתי אי פעם".[88]

לאחר הקמת "מפלגת השומר הצעיר" ב-1946[89] והקמת מפ"ם ב-1948, עמד העיסוק הפוליטי במרכז הווייתם של חברי הקיבוץ. שיחות קיבוץ רבות והרצאות לא מעטות הוקדשו לנושא זה.

ראו באתר זה: 'השומר הצעיר'; ו'מאיר יערי'.

בשנת 1947, קק"ל ואולפני וורטון הול (Worton Hall) הפיקו סרט בשם "דמעת הנחמה הגדולה" ומספר סצנות של קליטת ילדי שואה צולמו במוסד שומריה שבקיבוץ.[90]

משמר העמק במלחמת הקוממיות

עקב מיקומו של הקיבוץ, ממש על כביש חיפה-לג'ון-ג'נין, הייתה לו חשיבות אסטרטגית, שכן כיבושו על ידי הערבים היה מאיים לנתק את חיפה מגוש דן, שהתנועה אליה הייתה דרך ואדי מילק.

הישוב היה מוקף כפרים ערביים והדרכים שהובילו אליו, נשלטו ברובן על ידי הכפרים הערביים. 2.5 ק"מ מדרום- דרום מערב לקיבוץ, על גבעה בזלתית, ברום של 335 מטר, התנשאה ח'רבת בית-ראס (היום: חרבת בית ראש), ששלטה על פתחי הגאיות שמדרום לקיבוץ. הקיבוץ היה מוקף משלושת עבריו בכפרים ערביים שישבו על הגבעות מסביב, כולם ממערב לכביש: אבו-שושא (כ-700 תושבים) מצפון-מערב, אשר עקב מיקומו הגבוה שלט בתצפית על חלק ניכר מן הקיבוץ. בהמשך הכביש, באותו כיוון, שכן הכפר אבו זריק (כ-600 תושבים). שני כפרים אלה הפרידו בין משמר העמק, לקיבוץ הזורע וליוקנעם. הכפר אל-ע'וביה א-תחתא (כ-250 תושבים) נמצא מדרום לקיבוץ. הכפר אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא (כ-700 תושבים) נמצא מדרום-מזרח. הכפר אלנַעְ'נַעִ'יַה (כ-150 עד 200 תושבים) נמצא בהמשך בדרום-מזרח. עוד בהמשך הכביש, באותו כיוון, נמצא הכפר אלמַנְסי (כ-1,200 תושבים, מעט מזרחה ממדרך עוז של ימינו), וחלק מבתיו נבנה גם ממזרח לכביש. הלאה בהמשך הכביש, סמוך לצומת מגידו, נמצא הכפר לג'ון (כיום קיבוץ מגידו). מערבה משם, רחוק יותר מן הכביש, נמצא הכפר אלכַּפְרֵין. חלק מהכפרים היו מיושבים בבדואים משבטי ערב אל-טורקמן שהיגרו בגל ההגירה השלישי מהקווקז לעמק בסוף המאה ה-18'.[91]

הישוב העברי הקרוב ביותר למשמר העמק, במרחק ארבעה קילומטרים מצפון מערב, היה קיבוץ הזורע, גם הוא סמוך לכביש חיפה-ג׳נין. החל מהחלטת החלוקה, חלה החמרה במצב הביטחוני באזור. הדבר התבטא בירי על הקיבוץ ועל הדרכים ממנו ואליו, ובחבלות. ב-12' במרץ 1948 נפצע חבר הקיבוץ מירי מכיוון אל-ע'וביה א-תחתא. כיוון שהירי מאותו מקום נמשך גם בימים הבאים, ערכה 'ההגנה' בסוף החודש, פעולת תגמול ובה פוצצו כמה בתים בכפר, שנעזב. חברי המשק עסקו באימונים ובהתבצרות, אם כי זו לא נועדה להתגוננות בפני נשק כבד.

חברת הקיבוץ, אמה לוין-תלמי[92] כתבה אז, ביומנה: ״למעשה הננו צבא מגויס בלי צו, בלי חתימה וכיוצא באלה… צבא מוזר. הסיכוי של אדמה חרוכה. נסיגה בתימרות עשן. אין גבול ומרכז כאחד. לנו יש קו אחד בלבד, אין לנו ׳קו ראשון׳… אולי פראזות הן? אך באמת אין לנו לאן לסגת, וטוב לדעת זאת מראש״.[93]

כשפרצה מלחמת הקוממיות, בסוף נובמבר 1947, התגוררו בקיבוץ 600 איש.[94] סביבת משמר העמק נכללה במרחב אחריותה של חטיבת ״לבנוני״, ובסוף פברואר עברה לאחריות חטיבת ״גולני״. בארבעת חודשי המלחמה הראשונים, לא הפכה אף אחת משתי החטיבות הללו, את מחלקות החי״ש המקומיות, לגדוד יעיל ומיומן. היו אלה גדודים מיליציוניים. גיוס חבריהם לא היה מלא והם לא תפקדו כגדודי צבא סדיר.[95] התקציבים שניתנו לביצור הישוב, היו מעטים. לפני ובחודשי המלחמה הראשונים לא נפגמו יחסי השכנות הטובים של חברי הקיבוצים – משמר העמק והזורע, והמושבה יוקנעם, עם שכניהם הערבים. מוכתר משמר העמק, אריה (דיאמנט) שופר, "חואג'ה סלים", ככינויו על ידי הערבים, התיידד עם מנהיגי הכפרים הערביים, וגם עם קציני הצבא והמשטרה הבריטים.[96] הוא שלט היטב בשפה הערבית, הרשים בהופעתו החיצונית – גאה, זקוף, מעורר כבוד, לבוש בהידור ומיטיב לרכוב. "סלים" הכיר היטב את כל הכפרים בסביבה ואת נכבדיהם ורכש לעצמו מעמד גם כקצין משטרה מחוזי. ידו הייתה בהסדרת סכסוכים פנימיים, והיה כתובת לכל המענות והטענות שעלו כלפי השלטונות. רבים ממשפחות הערבים באזור אף ראו בו ידיד אישי.

אליעזר בארי מקיבוץ הזורע, התיידד עם נכבדי הכפר אבו-זוריק. הידידות נקטעה, אחרי שלכפרים אלה הגיעו קציני ״צבא ההצלה״, וארגנו את צעיריהם ביחידות מקומיות. לפלאחים הזקנים, שרָטְנו והזהירו, לא היה כוח להתנגד לצעירים, ולפקודיו של קאוקג׳י. בתחילת מרץ ביקרו דיאמנט והמא״ז של משמר העמק, יהודה (לובקה) יבזורי, באבו-שושה. ״אם תלכו נגדנו בכוח נפעיל כוח״, אמר דיאמנט לנכבדי הכפר. ״אם תלכו בשלום, יהיה שלום לכולנו.״ המוכתר הערבי אמר לבני כפרו: ״דברי חוואג׳ה סלים הם דברי אלוהים. מה שטוב לו, טוב לנו.״ אבל מנהיג הצעירים הביע דעה אחרת: ״זאת הארץ של הערבים, ואנחנו נילחם.״ דיאמנט ויבזורי הבינו ששכניהם יצטרפו למלחמה – אלה מרצונם ואלה בניגוד לרצונם.[97] יבזורי אמר לחברים: "חשוב שנדע זאת. דברים קשים יותר עלולים לבוא עלינו. האנשים בעמדות, דעו את תפקידכם. אתם עומדים כדי להילחם לחיים. ויש לעמוד עד הסוף. בשבילכם אין קו שני. מי שירגיש כי אין הדבר לפי יכולתו, יודיע על כך בעוד מועד… התצפית מסודרת ורצופה. עלינו להתחקות על הנעשה בתחומינו ובקרבת גבולותינו. […] יעשה כל אחד כמיטב יכולתו ולמעלה מיכולתו. כל אחד במקומו. את השאר יעשה כוח החיים הטמון בגוף הקיבוצי."[98]

חברי משמר העמק הקימו וועדת מצב עצמאית בהחלטותיה (ללא צורך באישור אספת הקיבוץ), מתחו גדר-תיל (שלקחו "בהשאלה" ממחנה חיל-האוויר הבריטי, השכן) סביב הקיבוץ, הקימו עשר עמדות בטון, חפרו תעלות בין העמדות, התקינו מערכת-טלפונים פנימית, וכולם התאמנו בנשק.[99] תורגלה תכנית הגנה. לא כל התוכניות של ״ועדת המצב״ בוצעו, עד ההתקפה, אבל אלה שהושלמו סייעו לחברי הקיבוץ לעמוד בה.[100]

לאחר שקאוקג'י נכשל בהתקפתו על טירת צבי, הוא בחר במשמר העמק כיעד להתקפה גדולה. כפי שכתב ראש הש"י איסר בארי, בדו"ח לפיקוד העליון, לאחר ההתקפה: ״כיבוש משמר העמק היה צריך להבטיח את התחבורה מג׳נין לחיפה ולאפשר לערבים לשלוח תגבורת לחיפה. כך היו מנתקים את המעבר בין השפלה לעמק יזרעאל וזוכים לחופש תנועה בחזיתות".[101]

ל'הגנה' היו ידיעות מוקדמות, על כוונותיו של קאוקג'י. ב-1' באפריל נפגש מפקד "צבא ההצלה" במחנהו שליד טול כרם עם יהושע פלמון (ג'וש), מבכירי המחלקה הערבית של ה"הגנה", שניסה לתהות על קנקנו של קאוקג'י. הפגישה הייתה על דעתו של בן גוריון, שבין הייתר ביקש להשהות את כניסת קאוקג'י למערכה.[102] המפקד הערבי לא הסתיר את כוונות הנקם ואמר לפלמון: "אתם הבסתם אותנו בטירת צבי ואנחנו חייבים להציל את כבודנו… אנחנו נתקיף אתכם באחד היישובים שלכם בעמק".[103] הפיקוד העליון הופתע. עד אז הקדישו חבריו את מירב תשומת הלב לזירה הירושלמית, וסברו שקאוקג׳י מעוניין לדחות את ההכרעה עד סיום המנדט הבריטי, ואולי אף להגיע להסדר עם היהודים.[104]

משמר העמק היה אפוא ישוב ספר מוקף כפרים ערביים, יעד מפתה לקאוקג׳י. בסביבתו היה לערבים יתרון כמותי וטופוגראפי, וגישה נוחה ממרכזי הכוח שלהם בשומרון, והיו קשרים בין הערבים המקומיים ובין ״צבא ההצלה״. קאוקג׳י לא העריך נכונה את עוצמתם של הישובים העבריים, לכן בחר במשמר העמק לזירת ההתמודדות, בעוד שהיה דווקא היישוב החזק בסביבה.[105] חברי משמר העמק בחרו להילחם ונתנו בכך דוגמה לא רק לחברי תנועתם האידיאולוגית, אלא גם למנהיגי היישוב ובראש וראשונה לדוד בן-גוריון, שבמקביל למערכת משמר העמק חל מהפך באסטרטגיה שלו – מאסטרטגיה פאביאנית[106] של דחיית הכרעה לאסטרטגיה של הכרעה.[107]

חוקר מלחמות ישראל, אורי מילשטיין, שנחשב לכותב פרובוקטיבי, ובשנים האחרונות, בעל עמדה מאד לעומתית לתנועת העבודה, דווקא משבח את חברי הקיבוץ. הוא כותב כי "הסינתזה הלוחמנית של חברי משמר העמק בין האידאולוגיה המרקסיסטית/פוסט-לאומית/פציפיסטית, לבין האיומים הקונקרטיים על הרכוש ועל הנפש, הייתה פרי רמת האינטלקטואלית הגבוהה של מנהיגי הקיבוץ. הם לא רק שלא התעלמו מן המציאות הביטחונית המאיימת כרוב מנהיגי היישוב, אלא הבינו שהתעלמות זאת מאיימת עליהם ישירות […]. משבר הדיסוננס הקוגניטיבי שלהם, כפה עליהם לנטוש את הדרך שלה הטיפו ולבחור בדרך שלה הטיף יריבם האידיאולוגי זאב ז'בוטינסקי: להקים "קיר ברזל" ליישובם.[108]

הקרב התחיל בתנאים לא שווים. לשם ביצוע ההתקפה ריכז קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה מוקטנת,[109] מצוידים בשריוניות, והעיקר, סיוע של תותחים, בהם השתמש לראשונה במערכה זו.[110] היה זה ריכוז הכוח הערבי הגדול ביותר עד לשלב זה של המלחמה. לאלה נוספו כמה מאות לוחמים מכפרי הסביבה. באשר לאלה האחרונים, נודעה חשיבות ליכולת של הכפר אבו-שושא, להמטיר אש על הקיבוץ מעורפו, בעוד 'צבא ההצלה' תוקף מדרום, וכן ביכולתו, יחד עם אבו זריק, לחסום את הכביש הסמוך. באופן יוצא מן הכלל, פיקד קאוקג'י אישית על הקרב. הכוח היהודי כלל את הלוחמים מקרב אנשי המשק, אשר תוגברו לאחר תחילת ההתקפה הערבית בכוח בגודל פלוגה מחטיבת 'גולני', חטיבה אשר אזור עמק יזרעאל היה בתחום אחריותה, ומפקדה היה משה מן. באפריל עדיין לא היו גדודי החי״ש שבסביבות משמר העמק מוכנים להתקפה רבתי, ולא היה תיאום בין פיקוד ה"הגנה" של מרחב העמקים ובין יחידות הפלמ״ח שחנו במרחב.[111]

בבוקר ה-4' באפריל, יום ראשון כשבוע, הבחינו סיירי ה'הגנה' בהצבת תותחים ומרגמות סביב הקיבוץ.[112] חברי משמר העמק יצאו לעבודות השדה ולמרעה, ומרכסי ההרים שמרו עליהם חבריהם, חמושים בנשק. שדות הערבים היו ריקים מאדם. חבר הקיבוץ, אריה שחר, שרעה את הצאן, הבחין בעמדות תותחים ומרגמות בעמק מנסי (מדרום לקיבוץ) ודיווח על כך למא"ז יבזורי בשעה 10 בבוקר. לפי פקודת יבזורי התמקמה חוליית סיירים ממשמר העמק בחורשה על מדרון ההר. בשעה 10.30 ראו הסיירים שלושים משאיות שהגיעו לעמק שבין מנסי לכפר נרנריה, במרחק חמש מאות מטרים מהם, ושניים וחצי קילומטרים ממשמר העמק. כשלוש מאות ערבים, בבגדים צבאיים ובכפיות אדומות, ירדו מהמשאיות, העבירו מהן מרגמות ורובים לעמדות תותחים, ונטו עליהם אוהלים, להסוואה. גם מכוניות של ״הסהר-האדום״ הגיעו לעמק מנסי.[113] קאוקג'י בחר לתקוף ביום המנוחה של הבריטים, מפני שקיווה שהם לא יספיקו להתערב בקרבות לפני שתיקבענה העובדות בשטח. כל חברי משמר העמק חזרו מהשדות הביתה; העדרים נכלאו בדירים; הילדים הובהלו דרך החפירות למקלט במערה שבמדרון, מעל לבתי הישוב. המבוגרים השלימו את הביצורים. ליד אבו-זוריק נורו יריות על מכונית של משמר העמק. מערכת החשמל ניזוקה. המשדר של משמר העמק השתתק, והופעל הגנרטור לשעת חרום.[114]

מחלקת החי״ש של משמר העמק שהתה באותו יום בעפולה והתאמנה בלחימה בשטח בנוי. מפקדה, אוריאל לין, השתתף בתכנון תמרון של גדוד 14 של 'גולני' לאותו לילה. כשנודע ללין ולפקודיו שהקיבוץ שלהם במצור, הצטרפו לפלוגה של מאיר עמית. תשעים איש הגיעו עם עמית למשמר העמק (בשלוש אחר חצות). רובם נשלחו אל מחוץ למשק, לחורשה שממזרח, כדי להפתיע את האויב מן האגף, אם ינסה לתקוף את הקיבוץ, ומקצתם איישו את העמדות, במקום חברי המשק העייפים.

שמונים מדריכים וחניכים של קורס מפקדי הכיתות של חטיבת ״גולני״, ומפקדם שמעון אשד יצאו מגבת לכיוון משמר העמק, על-פי הוראת המח״ט, משה מָן, בלילה שבין 4' ל-5' באפריל, ושהו זמן-מה בחירבת בית-ראס. שתי כיתות פטרלו על הדרך שבין עין השופט למשמר העמק, והחניכים האחרים הגיעו לקיבוץ המותקף 2:00 לפנות בוקר ואיישו את העמדות ואת מוצבי החוץ. לימים העריך יעקב דרור, מפקד גדוד 14, שהתגבורת הזאת מנעה את התמוטטות מגיני משמר העמק והמערך היהודי בגזרה, ובלמה את האויב במשך שלושה ימים, עד התקפת-הנגד.

לקראת חמש אחרי-הצהריים תקפו אלף לוחמים חמושים ומצוידים היטב את שלוש-מאות חברי משמר העמק ושלוש-מאות ילדיהם. תותחים ומרגמות 3 אינטש, הפגיזו את הקיבוץ, ויותר מעשרה משוריינים ירו עליו ממקלעים. כשלוש מאות פגזים נחתו מצד דרום על הקיבוץ באותו יום. עמוד ענן שחור כיסה את כול הסביבה, פגז פגע בבית מגורים ופגז נוסף העיף את הרעפים והחלונות. פחים עפו לגובה של עשרות מטרים. פגזים ניקבו את בית המוסד החינוכי, את שכונת הצריפים, חורשים את השדות, עוקרים את העצים.[115] לא מעט מהפגזים עברו מעל הקיבוץ ונחתו בכפר אבו-שושא כאש ידידותית. "דרך אשנב העמדה הנני רואה בית באבו-שושא המתפרק מפגיעת הפגז כבנין קוביות. ברגע הראשון נדמה כי מפציצים את אבו-שושא.." כותב לוחם.[116]

הלוחמים יצאו מהעמדות הבנויות ועברו לתעלות. שם נרטבו מן הגשם, אך הפגזים לא פגעו בהם. בלילה נהרגו מאות תרנגולות ועשרות פרות, סוסים וכבשים. געיות בעלי-החיים הפצועים שברו את הלבבות, וחברי הקיבוץ ירו באחדים מהם כדי לקצר את סבלם. מערכת-הטלפונים הפנימית נפגעה, ורצים העבירו פקודות וידיעות מתעלה לתעלה ומעמדה לעמדה. מפגז שפגע בבית-התינוקות נהרגו התינוקת אילנה, ואמהּ, רות רוזנקרנץ, שסוככה עליה בגופה. יוסף גאון, בן 83, אביו של אחד מחברי הקיבוץ, נפצע, ומת אחר-כך מפצעיו, ואחד-עשר חברים נפצעו. רוב בתי הקיבוץ התמוטטו או ניזוקו מאד.[117]

חמישה משוריינים שנראו באים מכיוון לג׳ון (מגידו) מדרום, הגיעו עד מרחק חמישים מטרים מהקיבוץ, והמטירו עליו אש ממכונות-ירייה כבדות. משה פורמנסקי נהרג כשרץ בין העמדות. חברי הקיבוץ ירו על המשוריינים של התוקפים והם לא הצליחו לפרוץ לתוך החצר. אחרי שעתיים נסוגו המשוריינים וההפגזות פסקו. חברי הקיבוץ סברו שעתה ינסו הערבים לפרוץ לחצר. רות פלד ישבה בעמדה הדרומית, הסמוכה לרוביה-תחתא, סיפרה: ״[…] בשעות הקטנות של הלילה שמענו רשרוש ליד הגדר. אחד הבחורים יצא מהעמדה וזרק רימון למחרת ראינו שהגדר הייתה חתוכה במקום ההוא.״ הרימון היחיד שזרק הבחור מנע את ניסיון-הפריצה. דרוזי, שהשתתף בניסיון הזה, וששירת בצה״ל אחרי שנה, אישר: הרימון הבריח אותו ואת חבריו.[118] נורו פצצות אחדות על לוחמי קאוקג'י שהתקרבו לגדר והם נסוגו.[119] גרסת קאוקג'י הייתה שמפקד הפלוגה המסתערת נטש את פקודיו ומפקדים אחרים לא גילו מנהיגות וחלק מפקודיהם ברחו.[120]

״הותקפנו באש תותחים", כתבה אמה לוין-תלמי ביומנה. ״זו הפעם הראשונה שהותקפה נקודת התיישבות בנשק כבד. כלומר: זה התחיל מראש בשניים-אפס לרעתנו. אחד, ההפתעה, שניים, חוסר נשק כבד. ההפתעה פירושה שכל מנגנון ה"הגנה", שהוכן מראש בעמל כזה, היה מכוון לדרכי הלחימה שהיו מקובלים עד כה… עמדות תמימות, הבולטות בחרכיהן האמיתיים והמוסווים, מכריזות על עצמן מרחוק, מוגנות מפני נשק קל, מזמינות נשק כבד." "באהבה בלבד אי-אפשר ללחום זמן רב נגד תותחים… גופותיהן של האימהות אינן הגנה מספקת לילדיהן כאשר על ביתך ניתך בלי הרף מטר של פגזים כבדים, והרי זה המצב אצלנו,״ אמר יעקב חזן לחברי הוועדה המדינית של הועד-הפועל הציוני, ארבעה ימים אחרי ההפגזה. ״החברה שנהרגה ביום הראשון של ההפגזה, נהרגה כששכבה על ילדתה. הפגז אשר פילח את גופה הגיע עד הילדה. הוא רצח את שתיהן. אני חייל ותיק. אני זוכר קרבות בחזית… אלה היו קרבות של צבאות. לרעמים ענו רעמים. היינו חיילים, אחזנו בנשק יעיל. לא כן במשמר העמק. כאן היינו, שעות רצופות, מטרה חיה ליורים עלינו, ואין בידינו לעשות כלום, ממש לא כלום… ראינו איך כל מה שבנינו וטיפחנו, בעשרות שנות עבודתנו במשק, נחרב במשך רגעים… הנוראות מכול היו הרעשת בתי-הילדים והרעשת הבניין הגדול של המוסד החינוכי. את הבית הזה חשבנו תמיד למבצר-עוז שלנו, הוא היה מקום-מקלט בטוח נגד כדורי-רובים ומכונות-ירייה. אך קירותיו נפרצו כדפנות של נייר, במהלומות הפגזים הכבדים. שם, בכיתה, על הגבעה, היו מאה ושישים ילדים שלנו, ולא היה לנו בשבילם מקום בטוח יותר. הרי זאת הייתה הפגזת תותחים ראשונה על ישוב עברי".[121]

בלילה שבין 4' ל-5' באפריל האזין ישראל מרקוס בן התשע-עשרה, שעבד כמרכזן במרכזיית הטלפונים של עפולה. לשיחה בין קאוקג׳י לאחד ממפקדי המשנה שלו בג׳נין, ופיזר מקצת מן הערפל שכיסה את מטרותיו של מפקד ״צבא ההצלה״. ההוראות היו: "לפנות בוקר יש לתקוף את משמר העמק ולעלות על חיפה ודרומה. יש לעלות עם משוריינים לכיוון חדרה ומזרחה לכיוון עפולה ולאגוף מהרי נצרת".[122] שליח נשלח על אופנוע להעביר את המידע למא"ז משמר העמק. הישג מודיעיני אקראי זה לא הועיל הרבה, מפני שהקרב כבר היה בעיצומו. תוצאות הקרב היו תלויות בנחישות רצונם של הלוחמים. קאוקג'י המשיך להפגיז את משמר העמק במשך 36 השעות הבאות, אבל הקיבוץ החזיק מעמד. ב-6' באפריל הגיע טור שריון בריטי לישוב ובתיווכו הונהגה הפסקת אש ל-24 שעות.[123] הפצועים פונו באותו לילה דרך קווי הערבים כדי לקבל טיפול מהיר בבית חולים, ואילו הילדים, עם הצוות החינוכי, פונו למחרת ברכב צבאי בריטי (היה זה אחד הפינויים הראשונים של לא לוחמים מיישוב יהודי – תופעה תאפיין בשבועות הבאים, קיבוצים רבים בקו החזית. בסך הכול פונו באביב ובקיץ כעשרת אלפים ילדים מישובים אלה).[124]

הנציב העליון קנינגהאם תיאר את ביצועי צבא ההצלה במשמר העמק כ"פיאסקו לחרפה". אבל קאוקג'י העמיד פני מנצח. הוא דרש מהקיבוץ להיכנע ולמסור את הנשק שברשותו. כאשר ה'הגנה' דחתה את דרישותיו, הוא הסכים לסגת, בתנאי שהיהודים יבטיחו להימנע מתקיפת הכפרים השכנים, ששימשו לו כבסיסים. מטרת קאוקג'י הייתה להעביר חלק מכוחותיו לאזור הקרבות בדרך לירושלים. הקיבוץ דחה את דרישתו. באותו זמן הגיעו לקיבוץ מכוניות עם חומרי ביצור ואספקה.

התקפת הנגד

"משמר העמק לא תיפול" הוא שם ספרו של ההיסטוריון הצבאי עמירם אזוב, בן משמר העמק. הספר פורסם למעלה משישים שנה לאחר הקרב. כותרת המשנה של הספר מחדדת את המסר: "נקודת מפנה בתש"ח". ואכן, קרבות משמר העמק, לצד מבצע 'נחשון', לפריצת הדרך לירושלים, היו נקודת מפנה בתש"ח. המאבק בן ארבעה החודשים (דצמבר 1947 – עד מרץ 1948) התנהל במידה רבה בעדיפות של הצד הערבי-פלסטיני, במיוחד בכול הקשור במערכת התחבורה. החל מאפריל 1948 התהפכה הקערה וידו של הצד היהודי הייתה על העליונה.[125]

הפיקוד העליון של 'ההגנה' הכיר בחשיבות המערכה על משמר העמק. יצחק שדה נתמנה למפקד הכוחות באזור וקבע את מפקדתו בבית האבן בג'וערה. הוא החל לרכז כוחות לקראת פתיחת התקפה על הכוחות הערביים הצרים על הקיבוץ. ב-8' באפריל הגיע למקום הגדוד הראשון של הפלמ"ח (גדוד העמק) בפיקודו של דן לנר. (הסמג"ד, חיים אבינועם, פיקד על הגדוד בשלביו הראשונים של הקרב, בהיעדרו של לנר).[126] זו הפעם הראשונה שגדוד שלם נכנס לקרב, עם מפקדי הפלוגות שייקה גביש, אסף שמחוני ויצחק חופי – לימים בכירים מאוד בצה"ל. למקום הגיעו גם פלוגות מחטיבות גולני וכרמלי וכן פלוגה ומחלקת מקלעים בינוניים מגדוד 31, שסופחה לפלמ"ח. כוחות אלה נערכו לראשונה לפעילות רצופה בשדה, דבר ש'ההגנה' התנסתה בו לראשונה (ובמקביל, גם במבצע 'נחשון'). חיים אבינועם הודיע חד משמעית שלא יכניס את הגדוד לקיבוץ. הוא נימק את סירובו בכך שזו אינה דרכו של הפלמ"ח, שכוחו בהתקפה ולא בהתבססות הגנתית. למרות שהוזהר שיועמד לדין על סירוב פקודה, הוא לא נסוג מעמדתו, התקשר למפקד הפלמ"ח יגאל אלון וקיבל גיבוי. יצחק שדה ארגן את הכוחות למשימות התקפה, על מנת להקל את הלחץ הערבי על משמר העמק, תוך מאמץ להביס את כוחות קאוקג'י. ההתקפות על הקיבוץ נמשכו עוד ועוד, אולם כוחות התגבור, ובעיקר הפלמ"ח, יצאו לתקוף את צבא ההצלה בריכוזיו.[127] הכוח שבפיקוד שדה תקף את 'צבא ההצלה', המרוכז בעמק מנסי (מדרך עוז), ואשר נהנה מיתרון בעוצמת אש. כמעט כל ההתקפות של הפלמ"ח, נערכו בלילה, לנוכח התנגדות קלה, והוכתרו בהצלחה. לעומת זאת, 'צבא ההצלה', לנוכח האיום על אגפו, נהג לתקוף לאור יום, דבר שהרבה את אבדותיו.[128] הקרבות היו קשים ולא אחת נאלצו הכוחות הישראלים לסגת, מפאת הלחץ הערבי, שלווה בהפגשות של תותחים ומרגמות.

ב-8' באפריל 1948 פורסמה הודעת קאוקג'י, מפקד "חיל ירמוך" [כך כונה] "בצבא ההצלה הערבי", בעיתון "פלסטין": "הדגלים הערביים מתנופפים מעל המושבה משמר העמק, לאחר שמגיניה נכנעו סופית… מוכתר המושבה חותם בתעודת-הכניעה בנוכחות הקצינים של מטה צבא ההצלה".[129] הודעה הזויה ללא ספק. באותו יום ממש נסעה משלחת של חברי הקיבוץ לתל אביב, שם בקשה מבן גוריון, לגרש את הערבים מכפרי האזור ולשרוף את כפריהם וכך היה.[130]

באותו לילה פתח שדה בהתקפת נגד, כאשר ג'וערה משמשת כבסיס היציאה של הכוחות. הכוחות השתלטו על הגבעות השולטות על הקיבוץ. יחידותיו של קאוקג'י נהדפו בהדרגה, עם שהוא קאוקג'י עצמו, מכריז על ניצחון גדול.[131]

יחידות ה'הגנה' תקפו תחילה את הכפרים השכנים אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא, אל-ע'ובַּיָה א-תחתא וח'רבת בית ראס. בבוקר 9' באפריל, תקף כוח הפלמ"ח, יחד עם כוח 'גולני' שבקיבוץ, את אבו-שושא, והרסו את הבתים שם. אולם לאחר שכוח 'ההגנה' עזב את אבו-שושא, חזרו הערבים לכפר, ב-10' לחודש הטרידו באש את הקיבוץ, וחסמו למעשה את הדרך לחיפה. ב-11' לחודש, פגעו שריוניות 'צבא ההצלה' במשאיות, שניסו לעשות דרכן אל המשק מכיוון כפר ברוך. התחמושת שעל המשאיות נפרקה והובאה רגלית לקיבוץ. בליל 11'-12' באפריל נכבש הכפר אבו-שושא שנית ופלוגת 'כרמלי', אשר יצאה מקיבוץ הזורע, כבשה את אבו זריק, שמצפון למשמר העמק, לאחר התנגדות קלה, ותושביו נמלטו. הכפר אל כפרין נמצא נטוש ב-12' באפריל. באותו לילה הגיע לג'וערה משלוח של נשק צ'כי[132] אשר הובא לארץ זמן קצר קודם לכן. כוחות 'ההגנה', אשר עד לאותה העת הצטיידו בנשק שנאגר ממקורות שונים ומגוונים, דבר שיצר בעיות הפעלה, חלפים ותחמושת, נהנו כעת מנשק אחיד, וגם משפע תחמושת.[133]

לאחר כשבוע של לחימה, התברר לקאוקג'י כי הצלחתו העיקרית היא באמצעי התקשורת הערביים. אנשי המודיעין של ה'הגנה' הבחינו במבוכה, בבלבול ובהאשמות, בצד הערבי, כולל טענות שקיבל שוחד מהיהודים. קאוקג'י, אשר הודאג מן היוזמה שגילו כוחות ה'הגנה' וכן עמד בפני קשיים שהציב בפניו הכוח המגן על הקיבוץ, פנה להזעיק עזרה מכוחות אחרים של 'צבא ההצלה'. הוא קרא לעזרתו את הכוח אשר פעל בהרי ירושלים, בפיקודו של מאמון אל-ביטאר, וזה הגיע ונטל חלק בקרבות החל מ-13' באפריל. בנוסף, קאוקג'י ביקש מן הכוח המבוסס על דרוזים, שהיו באזור שפרעם, לתקוף בגזרתו, כדי לרתק כוחות יהודיים. דבר שהביא לקרב רמת יוחנן, ב-16' לחודש.[134]

הכוח הערבי שבפיקודו של אל-ביטאר נע בסיוע שני תותחים נגררים בעמק מנסי, מערבה. דן לנר חשש פן כוח זה יצטרף להתקפה על משמר העמק. לפיכך, הפלוגה אשר התמקמה בחורשת משמר העמק, נעה עד מדרום ל'הר הגעש' (תל קוטא), ופתחה באש על אותו כוח.[135] מן האש נפגעה משאית טעונה תחמושת, אשר גררה תותח. המשאית והתותח הושמדו, וכן נפצע קשות אל-ביטאר, שמת אחר כן מפצעיו. למחרת, 14' באפריל, תפס כוח ערבי את 'הר הגעש', אולם נסוג עת יצא לקראתו כוח מהקיבוץ. כמו כן, נכבשו הכפרים אל נע'נע'יה, אל בטיאמת ואל ריחאניה (עין העמק).[136] הכפר רוביה א-תחתא נעזב בהוראת קאוקג'יבאותו היום נסוגו כוחות 'צבא ההצלה' מהאזור. העיתון היפואי 'פלסטין', שדיווח שבקרבות השתתפו 15,000 לוחמים משני הצדדים וידם של הערבים הייתה על העליונה.[137]

מספר חללי הצד היהודי בקרב משמר העמק הגיע ל-19: חמישה מתושבי הקיבוץ, עשרה מן הגדוד הראשון, שניים מ'כרמלי', אחד מ'גולני' ואחד מ'אלכסנדרוני'. גלעד לזכר הנופלים הוקם על הר הגעש. עם הזמן, הפך גלעד זה ליד זיכרון לכול החברים והבנים של משמר העמק שנפלו במערכות ישראל.

אבדות הערבים מוערכות בכמאה הרוגים וכמה מאות פצועים. חלק מציוד צבא ההצלה נפל בידי ההגנה, בין השאר, מכונית אולדסמוביל של קאוקג'י, שהועברה לתל אביב ושמשה את בן גוריון.[138] קאוקג'י התלונן כי "רוסים לא יהודים עוזרים ל'הגנה' וכי בקרב השתתפו מפציצים אמריקאים". בין היתר, ניסה לתרץ את מפלתו בכך שהעביר תותחים מגזרתו, לגזרת ירושלים.[139] לאמיתו של דבר, ניצבו שם כ-640 לוחמי ה'הגנה', מול 2,500 חיילי צבא ההצלה, שנהנו מעדיפות בכוח אש ויכלו להם.[140]

איש לא לימד את אנשי הקיבוץ כיצד מתמודדים עם כוח הרס שאיים להשמיד אוכלוסייה רבת-גילים ומגוונת, ושחלקה הגדול לא היה כוח לוחם כלל. גם האימונים הנמרצים, החפירות שנחפרו והעמדות שנבנו לא הכינו את החברים להשפעתו המשתקת של חומר נפץ מרסק שניחת בחצרם. התשובה לעמידתם האיתנה קשורה כנראה לאמונה בצדקת הדרך.[141]

בתום הקרבות החלה מנוסת ערבים מכל כפרי הסביבה. היו גם כאלה שגורשו דרומה, לכיוון ג'נין.[142] לאחר הקרב, בתי הכפרים פוצצו באופן שיטתי וכל השטח אשר בין משמר העמק לצומת מגידו, נשאר ריק מערבים. לראשונה (אף כאן, במקביל ל'נחשון') כבשה 'ההגנה' יישובים ערביים, ושטחים שמחוץ לתחומי 'היישוב'. קרב משמר העמק, כמו מבצע נחשון הסתיימו בניצחונות ה'הגנה' ובבריחה של קהילות ערביות.[143]

כוחות 'ההגנה' לא החזיקו בכל כיבושיהם בהיעדר כוחות חיל מצב מספיקים. כך למשל, לג'ון ננטשה, ובתחילת מאי חזרו הערבים והסתננו לשוליים המזרחיים של רמת מנשה, כולל ח'רבת בית-ראס ואל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא. ב-6' במאי הם הטרידו באש את הקיבוץ, עד שכוחות 'גולני' הרחיקום. עד סוף מאי השתלטה 'גולני' סופית על כל אזור צומת מגידו.

המערכה סביב משמר העמק ממצה בתוכה את המושג "מלחמת אזרחים", כשמצדה האחד עומד יישוב יהודי מול לחץ צבאי חסר תקדים, ומצדה האחר מתמוטט המרחב הכפרי הערבי שמסביבו, ותושביו הופכים לקורבנות של מהלכים שהם שותפים להם רק בחלקם. בקלחת האינטרסים ומאבקי הכוח הפוליטיים בארץ ישראל בחשו ידיים לאין-ספור. העימות החזיתי בין הגורם האנושי היהודי לגורם האנושי הערבי הוא אחד הנרטיבים החשובים של המלחמה הארוכה הזאת.[144] להבדיל ממה שיקרה החל מה-15' במאי 1948, יותר משהיו אלה קרבות בין צבאות, היו אלה עימותים מזויינים בין מלחמות.

הניצחונות בקרב משמר העמק ובמקביל, במבצע נחשון, היוו נקודת מפנה חיובית, הן צבאית, הן מוראלית, עבור 'היישוב' במלחמת העצמאות. התבוסה הערבית בקרב זה וכן בקרב רמת יוחנן, חיזקה את המצור היהודי על חיפה הערבית לקראת הקרב על חיפה. התבוסה הערבית במשמר העמק, כמו התבוסות בחיפה ובטבריה, ריפו את ידיהם של ערביי ארץ ישראל והוציאו את הרוח המלחמתית ממפרשיהם.[145]

ב-24' בדצמבר 1948, ערב חג החנוכה ה'תש"ט, חלפו בשמי הקיבוץ ארבעה מטוסי חיל האוויר העיראקי. הטייסים, שסברו כי מדובר בשדה התעופה רמת דוד, הטילו פצצות על המבנה המרכזי בקיבוץ, שהיה חשוף לחלוטין להתקפות האויב וללא מגן. פצצה אחת חדרה לתוך בית הילדים. נהרגו שלושה ילדים בני 8. מירי לעבר הצריף של חדר האוכל, נהרגה אישה בהיריון. הדבר הוסיף לטראומה הקשה אותה חווה הקיבוץ עקב ההתקפה הערבית עליו כשמונה חודשים קודם לכן.

לאחר המלחמה

מאז ייסודו הצטיין הקיבוץ בפעילות תרבותית ענפה. בשנת 1955 הוצג ברוב עם, עם תפאורה מרשימה, המחזה "טיל אולנשפיגל", בבימויה של שולמית בת דורי, עם המוני אורחים שהגיעו מרחבי הארץ.

כדי ליצור מקור פרנסה לשבים ממלחמת הקוממיות, הוקם ב-1950 מפעל "תעשיות משמר העמק" (תמ"ה), למוצרי פלסטיק. החברה דשדשה במשך שלושים שנה, לרוב בהפסדים, וגררה את הקיבוץ למצב כלכלי לא קל. גם קיבוץ גלעד היה חסר במשאבים, ונכנס כשותף כדי לספק מעט פרנסה לחבריו. אולם גלגל טיבעו שייסוב לעיתים. משמר העמק, כקיבוץ במעמד ביניים בהסדר הקבוצים, שאת חובותיו שילמה התנועה וחלקן שולם על ידי הקיבוץ, בפריסה לאורך שנים, והכניסה לתחום יצור רשתות אריזה ורשתות צל בתמ"ה, העלה לאחר שלושים שנות דשדוש את המפעל על הגל. כיום, מקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ הוא מפעל 'תמ"ה', מפעל למוצרי פלסטיק ומוצרים בתחום האריזה החקלאית – רשתות חבלים, כלי אוכל ועוד, העובד בשיתוף עם קיבוץ גלעד.[146] המפעל, המכניס למעלה מ-70 אחוזים של הכנסות הקיבוץ, נמנה עם המפעלים המכניסים ביותר בתנועה הקיבוצית כולה. בשל כוחה הכלכלי של תמ"ה, רכשה תמ"ה אחזקות 20% ממניות מפעל "ברמד" מקיבוצי עברון וסער ב-90 מיליון ₪ (2020) ו-25% ממניות "ריקור" של עין חרוד איחוד ב-100 מיליון ₪ (2021) – שתיהן חברות הפרוסות על חמש יבשות, דבר שמגוון את סל המוצרים וההכנסות של תמ"ה אחזקות ושל הקיבוץ ומקטין סיכונים. ענפים נוספים שממשיכים להתקיים במשמר העמק כוללים רפת חלב, בקר במרעה, לול לרבייה, מטעים, גד"ש ומיכון חקלאי, וכן "אידאה מערכות מידע".[147] הענף השני בגודלו, אחרי תמ"ה הוא המדגרה שמוכרת כ-20 מיליון אפרוחים בשנה ללולים ברחבי הארץ . משמר העמק שותף עם קיבוץ שדה עליהו בענף הדברה ביולוגית ועם קיבוץ גזית, ברפת "נופים". הקיבוץ נשאר מהקיבוצים השיתופיים היחידים, שעושרו הרב מאפשר את קיומו של קיבוץ שיתופי אידיאולוגי.

ב-2022 חגג משמר העמק, שעלה לקרקע ב-1926 והוקם למעשה ב-1929, את חג המאה. משמר העמק – מהקיבוצים האחרונים שעלו לקרקע בעמק יזרעאל, היה הקיבוץ הראשון שחגג מאה בעמק – אפילו לפני גניגר. זהו מהקיבוצים היחידים המחשבים את ייסודו לפי הולדת ילדה ראשונה, שנים רבות לפני הקמת הישוב בפועל.

בחודש אוקטובר 2023, לאחר הטבח במסגרת מתקפת הפתע על ישראל, שפתחה את מלחמת "חרבות ברזל', במסגרת "קיבוץ מארח קיבוץ", אימצו קיבוצים כגון חצרים (בארי), מזרע (גבים), אילות (ניר יצחק) ועוד, קיבוצים שלמים לתוכם. משמר העמק קלט את תושבי קיבוץ נחל עוז בפנימיית שומריה. לאחר הצבעה בשיחת קיבוץ, התקבלה ברוב גדול החלטה לקלוט את תושבי קיבוץ נחל עוז למשך כשנה. נקבע כי בהמשך יוצבו בקיבוץ קרוואנים, והמשפחות יעברו אליהם. בחדרי הפנימייה יישארו זוגות ללא ילדים ורווקים.[148]

הערות

[1] ככל הנראה בפוליס זו נתן הורדוס נחלות לפרשים משוחררים מצבאו, ומכאן כינויה בחיבוריו של יוסף בן מתתיהו "גבע פרשים" ראו בהרחבה: זאב ספראי ומיכה לין, ‏"גבע בימי החשמונאים", קתדרה 69, ספטמבר 1993. יש הטוענים כי גבע פיליפוס / גבע פרשים, נמצאת בתחומי קיבוץ שער העמקים (בנימין מזר (עורך), גבע : תגליות ארכאולוגיות בתל אבו-שושה, משמר העמק, ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשמ"ח (1988).

[2] שולמית בת-דורי (1904 –1985) הייתה במאית, מחזאית ושחקנית ומייסדת תיאטרון הקיבוץ. נולדה בוורשה. היא אחותו הצעירה של מי שהיה ח"כ ושר בממשלות ישראל מרדכי בנטוב. שולמית למדה בגימנסיה פולנית ובאוניברסיטת וורשה ונחשפה למוזיקה קלאסית, תיאטרון ומחול. עלתה לארץ בשנת 1923 עם קבוצה מ"השומר הצעיר" והצטרפה לקיבוץ משמר העמק. שולמית הייתה פמיניסטית בהשקפת עולמה וטענה כי על הנשים לעבוד במקצועות שנחשבו לגבריים כדי להגיע למעמד שווה. היא התעקשה לעבוד כטייחית. בשנת 1930 נסעה ללמוד תיאטרון ומחול בברלין: בשנת 1934 חזרה לארץ, עִברתה את שם משפחתה מגוטגלד לבת-דורי והחלה לשחק בתיאטרון "המטאטא". בהמשך הקימה את להקת התיאטרון של הקיבוץ הארצי. לאחר זמן-מה חזרה לקיבוץ ובשנת 1935 הקימה את להקת התיאטרון של הקיבוץ הארצי. בשנותיו הראשונות של התיאטרון כתבה יחד עם המשורר משה ליפשיץ את המחזה "כשיצאת איש פשוט", שתיאר את המציאות הקשה בארץ, ולאחר מכן את "המשפט" שקרא לשלום בין היהודים לערבים וביקר את שלטון המנדט הבריטי.

[3] מרדכי שנהבי (אלפנביין) (וולוצ'יסק שבגליציה באימפריה הרוסית, כיום אוקראינה; 1900 – 1983). היה ממייסדי השומר הצעיר וראשון חבריו בארץ ישראל, מראשוני העלייה השלישית מראשי גדוד שומריה, ממקימי התעשייה הקיבוצית בשנות ה-30' (דוד זית, החולם והמגשים – פרקי חייו של מרדכי שנהבי, חלק א', הוצאת יד יערי, ב'מערכת' קיבוץ דליה, 2006; יזהר בן-נחום, פרקי חייו של מרדכי שנהבי – חלק ב', הוצאת יד יערי, יצא לאור במהלך 2010). הקים את ב-1939 את בית החרושת "נעמן" ללבנים, שנועד לספק את הצורך של היישוב הגדל בחומרי בנייה (נדב מן, "מפעל נעמן: אבני הבניין של היישוב", באתר ynet, 13' בפברואר 2009), מהוגי רעיון יד ושם ומנהלו הראשון (על יוזמתו של שנהבי להקמת יד ושם, באתר יד ושם). צלע במשולש הרומנטי עליו נמנו הזוג רחל קטינקא ויהושע ברנדשטטר (מוטי זעירא, איש אהבות, סיפור חייו של יהושע ברנדשטטר, הוצאת יד בן צבי, 2006).

[4] עמנואל לין (1985-1901) (לנקובסקי) – נולד בבסרביה עלה עם משפחתו לארץ בשנת 1919. בשנת 1922 הצטרף למשמר העמק ועבד במשך שנים רבות כיערן מטעם הקק"ל. בנוסף לכתיבת שירה ניגן במנדולינה באירועי תרבות. אחיינו של עמנואל הוא חבר הכנסת לשעבר אמנון לין.

[5] אסף עומר נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ז' בתשרי תשי"ב (7.10.1951) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ משמר העמק. חוברת "אפקים" מחודש אוגוסט 1954, הוקדשה כולה ליומנו ולאגרותיו.

[6] שמואל גולן (עורך), יומנו של נער ישראלי, ספריית פועלים, מרחביה, 1954.

[7] גיורא מנור (2005-1926) – היה במאי תיאטרון ומבקר תיאטרון ומחול בעיתון "על המשמר" ובגלי צה"ל. נולד בפראג שבצ'כיה אז נקראה צ'כוסלובקיה בשנת 1926. עלה לארץ בהיותו בן 13 והצטרף אל דודו ודודתו גדעון ורחל מנור בקיבוץ משמר העמק. הוריו ואחותו נשארו מאחור ונספו בשואה. גיורא היה ממקימי להקת הנח"ל ושימש מפקדה. בהמשך היה מיוזמי הקמת "תיאטרון בימת הקיבוץ" תיאטרון התנועה הקיבוצית.

[8] ראו באתר זה: גדוד העבודה

[9] חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א, (להלן: מאה שנות התיישבות), כרך א, עמ' 197.

[10] גליציה (נסיכות האליץ, או גאליץ ברוסית) היא מרחב בלתי מוגדר בשטח. בשנת 1920 חלקה היה תחת שלטון פולני אחרי קריסת אוסטרו-הונגריה, וחלקה תחת אוקראינה העצמאית, שלא החזיקה מעמד והפכה להיות חלק מברית המועצות.

[11] גדוד עבודה ב' והקיבוץ השומרי הראשון, המקביל לקבוצת ביתניה עילית, שהתמזגה בו מאוחר יותר, אשר פעל בתקופת העלייה השלישית ואנשיו בין סוללי כביש חיפה-ג'דה (לימים רמת ישי), גדוד שומריה (על שם ואדי סמרייה, הוא נחל יגור הסמוך למחנה הגדוד, שבתורו נקרא על שם צמחי השומר הגדלים במקום), התגבש סביב אנשי 'השומר הצעיר' מהעיירות טורקה ובוצ'אץ' שבמזרח אירופה, בספטמבר 1920. מחנה העבודה הכללי התמקם בקילומטר העשירי מחיפה בכיוון עמק יזרעאל, על גבעת 'חרושת גויים' – הכפר ח'רתיה לשעבר והיום קריית טבעון. מחנה גדוד שומריה בחר להתבדל מהמחנה הכללי ונטה את אוהליו בקילומטר החמישי מחיפה בפאתי בלד א-שיח', בסמיכות לתחנה של רכבת העמק. אחרי שהמחנה הוצף בחורף, אירוע שזכה להתכנות 'ליל ונציה', הוא הועתק לקילומטר השישי, היכן שהיום חדר האוכל של קיבוץ יגור. [צבי קרניאל, ימי בראשית, הוצאת קיבוץ רמת יוחנן, 1992] שטח המחצבה בה חצבו אנשי הגדוד משמש כיום כבית הקברות של הקיבוץ. אנשי גדוד שומריה היו בין המקימים את קיבוץ בית אלפא, קיבוץ רמת יוחנן וגם קיבוץ משמר העמק.

[12] סלילת הכביש הייתה חלק ממיזם סלילת הכבישים של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל לשיפור התעבורה בארץ ישראל המנדטורית. היה זה הכביש השני בחשיבותו, לאחר כביש טבריה-צמח, כביש טבריה-טבחה וכביש פולה-נצרת, שנסללו על ידי גדוד העבודה במסגרת המיזם. המיזם פתר באופן חלקי את מצוקת התעסוקה בקרב אנשי העלייה השלישית, שרק בודדים מהם מצאו עם בואם לארץ עבודה בחקלאות, בניית מחנה סרפנד וסלילת כבישים אלה רשמו פרק חשוב בספר הזיכרונות של העלייה השלישית.

[13] את הנהלת הגדוד הרכיבו, אבא חושי איש טורקה, שנהבי, יהושע הניג וזאב און (איסרזון) אנשי בוצ'אץ', יוסף רוט ומשה וייס מבולוחוב, עמנואל בלאט מלבוב ויוסף ציפר. שנהבי, שנלר ובלאט ניסחו תקנון לחברי הגדוד. לאומיות וסוציאליזם נקבעו כערכי היסוד

[14] צבי קרניאל, ימי בראשית, הוצאת קיבוץ רמת יוחנן, 1992.

[15] נתן ביסטריצקי, קהילתנו, מהדורת מיקי צור, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ח 1988.

[16] יעל ויילר (ישראל), "הקסם של השומר הצעיר", קתדרה, 88, תשנ"ח-1998, עמ' 73–94.

[17] א' רפפורט, "בכביש המתארך", בתוך: י' ארז (עורך), ספר העלייה השלישית, א' תל אביב, 1964, עמ' 262-263.

[18] זאב ענר (עור'), סיפורי קיבוצים – סיפורם של ארבעים קיבוצים, משרד הביטחון הוצאה לאור, 1998. משרד הביטחון, תל אביב, 1998, (להלן: ארבעים קיבוצים)

[19] יומן תחכימוני, 30' ביוני, 1922.

[20] י' בארי, הקיבוץ שלי משמר העמק, 1922-1930. משמר העמק, 1992 (להלן: הקיבוץ שלי).

[21] יומן תחכימוני, 25' במרץ 1924, ארכיון משמר העמק,

[22] יומן תחכימוני, 21' בפברואר, 1924.

[23] רן גולן, "משמר העמק – המוסד החינוכי כערך", בתוך: ארבעים קיבוצים, עמ' 130.

[24] ראו באתר זה: מאיר יערי.

[25] זאב צחור, "העימות בין העלייה השנייה לעלייה השלישית", בתוך: ש' אטינגר (עורך), אומה ותולדותיה ב', ירושלים 1984, עמ' 225-243.

[26] יומן תחכימוני (תחכי), ארכיון משמר העמק.

[27] יומן תחכימוני, רישם מ-20' באוגוסט 1922, ארכיון משמר העמק.

[28] זאב צחור, חזן תנועת חיים, השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפ"ם (להלן: תנועת חיים), עמ' 65.

[29] "הקיבוץ בשנת 1926 מנקודת ראותו של ציטקוב, הכלב הנוסטלגי של הקיבוץ", בתוך: שולמית בת דורי, כזאת לא תפרח עוד לעולם, ספריית פועלים. תל אביב, 1980, עמ' 7.

[30] יומן תחכימוני, 25 במאי, 1925.

[31] ראו באתר זה: העלייה הרביעית; סיור בעפולה וסביבתה.

[32] שבתאי גל און (עורך), עפולה לגבורות – שמונים שנה לעיר יזרעאל. בהוצאת עיריית עפולה, 2005.

[33] מרדכי בנטוב, ימים מספרים זכרונות מהתקופה המכרעת, ספריית הפועלים, 1984, עמ' 38. (להלן: ימים מספרים).

[34] א' רבינוביץ' (עורך), ברוך (בוריה) לין, ספריית פועלים, מרחביה, 1966, עמ' 19.

[35] הוצאות הכלכלה היומית לאיש בקיבוץ, היו 4-6 גרוש. הוצאות כלליות כמו הלבשה, בריאות, תרבות, ריהוט ועוד, היו 3 גרושים ליום. שכר יום העבודה היה 30 גרושים ליום.

[36] ד' גלעדי וש' אביצור, "צמיחתו והתבססותו של המשק היהודי", בתוך: יעקב שביט (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך תשיעי, ירושלים, 1982, עמ' 164-169; ד' גלעדי, "מעלייה לעלייה ובין גאות למשבר", שם, עמ' 198-195; תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 265.

[37] תנועת חיים, עמ' 67-68.

[38] על מקום המוסיקה בחייהם, ראו: יומן תחכימוני, 25' בינואר, 1923.

[39] חיים נגיד, "שולמית בת-דורי – סוללת ובונה: על חלוצת היוצרים התיעודיים, סוללת הדרכים ופורצת המרחבים לתיאטרון הישראלי", גג (כתב-עת לספרות, ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל) 17 (2008), 56–67.

[40] זאב צחור, חזן תנועת חיים, יד עמ' 72.

[41] ימים מספרים, עמ' 40-4.

[42] בארי, הקיבוץ שלי, עמ' 17-18.

[43] בארי, הקיבוץ שלי, עמ' 13, 75.

[44] דברי אמה לוין תלמי, בתוכנית "חיים שכאלה".

[45] אמה, לוין תלמי, אנחנו: מספורי הגן (הוצא על ידי ההנהגה העליונה להסתדרות השומר הצעיר העולמית), ורשה: הקואופרטיב השומרי המרכזי, 1937.

[46] אמה, לוין תלמי, בנימין; קמחי, יחזקאל [ציורים], פורים באלול, ספרית פועלים, מרחביה, 1954

[47] ע' הלל, תכלת וקוצים: זיכרונות ילדות בעמק, מרחביה, ספרית פועלים, 1987.

[48] זאב צחור, "ניצחון עצוב, בן גוריון וגדוד העבודה", קתדרה, 43, 1987.

[49] תנועת חיים, עמ' 70.

[50] תנועת חיים, עמ' 73.

[51] חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמ' 40–44, יוני 2004.

[52] רפי רמון, בן ארץ ישראל, ביוגרפיות הוצ' לאור, 2017, עמ' 86.

[53] לוין-תלמי אמה (עורכת), משמר העמק במערכה, ספריית הפועלים, 1950. (להלן: משמר העמק במערכה).

[54] ישראל חדרי, "קציר ראשון במשמר העמק", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1967-1900 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן-צבי, 1993, עמ' 251 (להלן: קציר ראשון)

[55] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 295.

[56] קציר ראשון, עמ' 252.

[57] שם, שם.

[58] קציר ראשון, עמ' 252.

[59] ארבעים קיבוצים, עמ' 131.

[60] בקיבוץ מס 2 הארצי אז היו חברים חמישה קיבוצים (השוה"צ הרצליה, קיבוץ ב', השוה"צ עין גנים, קיבוץ ג' מרומניה וקבוצת ברנר מכרכור) ובהם 286 חברים (מאה שנות התיישבות, עמ' 263).

[61] אוסישקין, "שמות לישובים חדשים", דואר היום, 24-אפריל-1928. עמ' 4, כתבה 31.

https://www.nli.org.il/he/newspapers/dhy/1928/04/24/01/article/31

[62] כביש חדש לכבוד רוקפלר, דואר היום, 28 בינואר 1929.

[63] משמר העמק, דבר, 2' בספטמבר 1929; ההתנפלות על משמר העמק, דבר, 6' בספטמבר 1929; חורבן משמר העמק, דבר, 18' בספטמבר 1929.

[64] נטע דן, משפחה ולאומיות בשירת אורי צבי גרינברג, בני ברק 2017, עמ' 211-210.

[65] ראו למשל: אביבה אופז (עורכת), ספר הקבוצה, ירושלים: יד בן צבי, תשנ"ו, עמ' 211-209.

[66] יהודה סלוצקי (עורך), ספר תולדות ה'הגנה', מערכות, תל אביב (להלן: סת"ה), ב/,1 עמ' 340-335; עמירם אזוב, משמר העמק לא תיפול, דביר, 2013, (להלן: משמר העמק לא תיפול), עמ' 15-14.

[67] משמר העמק לא תיפול.

[68] קרן העזרה נוסדה על ידי ההסתדרות הציונית בימי מלחמת העולם הראשונה, כמו קרן הגאולה וקרן ההכנה, הן היו קרנות לצורך השעה, שנוצרו לצורך פעולות זמניות.

[69] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 334.

[70] https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=6861&wrkid=2986

[71] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 295.

[72] שמואל (מילק) גולן (גולדשיין) (1901 –1960) היה איש חינוך, מתרגם ופסיכואנליטיקאי, ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר", ממייסדי משמר העמק, תאורטיקן של החינוך המשותף ומאבותיו, ממייסדי ומכווני מפעל החינוך בקיבוץ הארצי השומר הצעיר. גולן עבד כמחנך ופסיכולוג. היה חבר הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, ומאוחר יותר נמנה עם מייסדי סמינר הקיבוצים, לימד בו והיה חבר הנהלתו. הוא הרבה לפעול במוסדות החינוך של התנועה הקיבוצית וההסתדרות הכללית, והיה חבר פעיל בארגון "ההגנה". פרסם מאמרים רבים בנושאי הקיבוץ והחינוך ב"אפקים", ב"הדור", בביטאון השומר הצעיר ובביטאונים חינוכיים נוספים. לאחר מותו ראו אור בספריית פועלים שני קבצים ממאמריו: "החינוך המשותף" ו"סוגיות הקיבוץ", עליהם קיבל את פרס ירושלים ב-1961.

[73] שמואל גולן:, "החינוך המשותף" בתוך: שמואל גולן, כתבים, א',: ספרית פועלים מרחביה, 1961. (ראה אור בתרגום לאנגלית ב-1961)

[74] למדן אראלה, "משתיקה לזעקה לדיבור- שלושה דורות של אימהות בקיבוץ", בתוך: באות משתיקה, 2009, בעריכת סילביה פוגל-ביז'אוי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, סדרת מגדרים. רות נצר, ההתחלה – נומה עמק. כרמל. 2012. תמה חלפין, היה רע לתפארת: לינה משותפת – פוליטיקה וזיכרון, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2017. אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.

[75] בנימין עומר ("חתולי") (במקור קוטוביץ, תחילה עיברת לעוגני; 1902 –1976) היה מלחין, מעבד, מנצח מקהלות ותזמורות ומורה למוזיקה ישראלי, את עיסוקו במוזיקה בקיבוץ החל כמנצח מקהלות וכמלחין. עם הקמת המוסד החינוכי "שוֹמריה" במשמר העמק ב-1931 היה עומר למורה למוזיקה בו. הוא לימד מוזיקה עד פרישתו ב-1968, והניח את היסודות לחינוך המוזיקלי במוסד. למד באקדמיה למוסיקה בירושלים (1944), בטריניטי קולג' בלונדון ועם מורים פרטיים בארץ. במלחמת העולם השנייה שירת בשיטור. כיהן כמזכיר קיבוצו, כעורך "ידיעות משמר העמק", כרכז ועדת החינוך בקיבוץ, כמזכיר "שומריה" וכרכז ועדת מוזיקה. היה פעיל באולפן האזורי לחינוך מוזיקלי ובוועדות למוזיקה ולחינוך מוזיקלי בקיבוץ הארצי ובתנועה הקיבוצית. בשנים 1958–1961 כיהן כמנהל החינוך המוזיקלי בתנועה הקיבוצית. ארגן מקהלות ותזמורות וניצח עליהן, הורה תורת המוזיקה וזמרה במשך שנים. בנוסף לעבודתו החינוכית, הלחין שירים ושירי ילדים, כתב עיבודים למקהלות ולמסכות מוזיקליות. פרסם מלחניו ומעיבודיו וכן קובצי שירים. בשנת 1949 זכה בפרס השני בתחרות של המרכז לתרבות של ההסתדרות על המנגינה שחיבר לשיר "זכרו אותי" שפרסמה מרים ילן-שטקליס ב"דבר השבוע" לזכרה של אלה רייס, שנהרגה במערכה על ירושלים במלחמת הקוממיות. בעניין זה ראו: משה גורלי, "זכרו אותי…": קורות חיים ושיר, דבר, 8' ביולי 1949.

[76] ראו ברחבה: יעל נעמן, היינו העתיד, אחוזת בית, תל אביב, 2011.

[77] אביבה חלמיש, האדמו"ר ממרחביה, שנות המדינה, עם עובד, תל אביב, 2012 (להלן: האדמו"ר ממרחביה), עמ' 348, עמ' 71.

[78] שם, הערה מס' 72.

[79] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 350.

[80] הקיבוץ שלי, עמ' 59.

[81] אורי צבי גרינברג, ספר הקטרוג והאמונה, תל אביב, תרצ"ז-1937, עמ' קמ-קמא.

[82] דליה קרפל, "ממציא הפשיזם הישראלי", באתר הארץ, 30' ביולי 2004.

[83] ג'וערה גבעה ומבנה ברמות מנשה, אשר שימשו בעבר כבסיס ראשוני להתיישבות וכמחנה ההדרכה המרכזי למפקדים של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן כבסיס גדנ"ע ומוזאון. שמה העברי של הגבעה הוא "גבעת נֹח", על שם חבר קיבוץ עין השופט, שנספה בתאונת-מטוס (ויקיפדיה)

[84] משמר העמק לא תיפול, עמ' 15.

[85] ראו באתר זה: חטיפת ילדי משפחת לזרוביץ'.

[86] ישעיהו בארי (1999-1905) שכונה בפי מכריו "שייק" היה ממייסדי משמר העמק ופעיל ב"קיבוץ הארצי" דמות מרכזית בחיים הציבורים בקיבוץ. היה מזכיר הקיבוץ מדריך מורה ומחנך. שימש מזכיר ארגון מגדלי הירקות. היה בעלה הראשון של הסופרת נעמי פרנקל ונולדו להם שתי בנות.

[87] עדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל (Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe) הייתה ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לשאלת ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה. ראו בהרחבה: בארטלי קראם, מאחורי פרגוד המשי פרשת השליחות של הוועדה האנגלו-אמריקנית על א"י, אחיאסף, ירושלים, תש"ז.

[88] Crossman, Palestine Mission, מצוטט אצל בני מוריס, 1948, תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2010 (להלן: 1948) עמ', 49.

[89] מפלגת 'השומר הצעיר' הייתה מפלגת פועלים ציונית מרקסיסטית ביישוב, בהנהגת מאיר יערי ויעקב חזן, שפעלה במסגרת הקיבוץ הארצי ובשיתוף מלא עם תנועת השומר הצעיר. בשנת 1946 התמזגה עם מפלגת הלוויין שלה – הליגה הסוציאליסטית למפלגת פועלים השומר הצעיר. אולם, למעשה, המשיכה גם המפלגה החדשה באותה דרך ועם אותה ההנהגה (יערי וחזן) של השומר הצעיר. (לוי דרור וישראל רוזנצווייג, (עורכים), ספר השומר הצעיר, א-ב, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, 1956.

[90] https://www.youtube.com/watch?v=zZGYYOTZ6Uw מדקה 16:30 עד 31:30.

[91] זאב וילנאי, ארץ הקישון, תשכ"ז.

[92] אמה לוין-תַלמִי (1905 –2004) הייתה ממקימי קיבוץ משמר העמק, סופרת, חברת הכנסת בשנים 1955–1969 מטעם סיעות מפ"ם והמערך. כיהנה כסגנית יושב ראש הכנסת והייתה חברה בוועדות החינוך, הכלכלה, הכספים והכנסת. עסקה בעיקר בנושאים חברתיים: פעלה למען שוויון זכויות לנשים והטבת מעמדן בזכויות יסוד, חינוך וקידום מגזרים מקופחים ויצאה נגד כפייה דתית. (שולה קשת, "נשים כותבות בחברה החלוצית: דיאלקטיקה של תודעה כפולה". ישראל 18-19 (חורף 2011); יבל ברקאי, מוקי צור, אמה לוין-תלמי בת ה-99 הלכה לעולמה, באתר: הקיבוץ, 10' ביוני 2004.

[93] לוין-תלמי אמה, "דפים מיומן לא צבאי", בתוך: משמר העמק במערכה, עמ' 28.

[94] משמר העמק במערכה, עמ' 14.

[95] מח"ט גולני, משה מָן, סיפר: "עד שפרצו קרבות משמר העמק היו שני הגדודים רק מסגרות בלי תוכן. בפעולות הביטחוניות השתתפו רק כיתות ומחלקות, ואפילו לא פלוגות. קרבות משמר העמק פרצו לפני שהתארגנו חטיבת ״גולני״ וגדוד 14, והמגויסים הטירונים (שרבים מהם היו עולים חדשים) עדיין לא עברו אימונים ממש". יעקב דרור "גדוד דרור" בתוך: בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח: דרך הקרבות של חטיבת גולני (במלחמת העצמאות)", מערכות, 1950, עמ' 64-63.

[96] על תפקיד המוכתר ראה: אריה זמיר, "מוכתר בקיבוץ בתקופת המנדט הבריטי", עלון הזורע, 1986. על אישיותו המיוחדת ופועלו של על אישיותו המיוחדת ופועלו של אריה דיאמנט, ראה: ידיעות משמר העמק, אוגוסט 1967, ארכיון קיבוץ משמר העמק.

[97] רב שיח עם חברי משמר העמק, לובקה יבזורי, ארנו בנימין ומשולם; משמר העמק לא תיפול, עמ' 28-26.

[98] שם, שם

[99] ברשותם היו חמישים ושישה רובים, חמישה-עשר סטנים, שני מקלעים ומרגמה שלושה אינטש אחת.

[100] לובקה, "היינו חלק במערכה גדולה", בתוך: אמה לוין-תלמי (עורכת), "משמר העמק במערכה, עדויות רשימות זיכרונות ותמונות", מערכות, 1950, עמ' 11-10.

[101] יצחק שדה, "קרב משמר העמק", משמר העמק במערכה, עמ' 91.

[102] יואב גלבר, קוממיות ונכבה, ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, תל אביב (להלן: קוממיות ונכבה), עמ' 114-115

[103] דודו דיין, עושים מדינה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1999 (לקט מסדרת תוכניות ששודרה בגל"צ), עמ' 103.

[104] קוממיות ונכבה, עמ' 114-115.

[105] אורי מילשטיין, מערכת משמר העמק א' – חמוש לצאת מול הייסורים, אתר "News1", 8.6.2018. (להלן: מערכת משמר העמק).

[106] האסטרטגיה הפביאנית, הקרויה על שמו של מפתחה, פאביוס מאקסימוס, היא אסטרטגיית התשה שננקטה על ידי הרומאים במהלך המלחמה הפונית השנייה. עיקרה של אסטרטגיה זו הוא הימנעות מקרבות כנגד חניבעל, כדי למנוע ממנו לנצל את גאונותו הטקטית ולנצח את הרומאים בקרב. ביצועה המוצלח של האסטרטגיה הפביאנית היווה, ללא ספק, אחד הגורמים העיקריים לניצחונה של רומא במלחמה.

האסטרטגיה הפביאנית הפכה לכינוי לאסטרטגית התשה מוצלחת, ולאו דווקא במובן הצבאי. המונח "אסטרטגיה פביאנית" פירושו טקטיקות של השהייה והימנעות מעימות על מנת להתיש את האויב ולצבור כוח.

[107] מערכת משמר העמק.

[108] שם, שם.

[109] גרעין הכוח היה גדוד אורגני: גדוד 'קדסיה', וזה תוגבר בכוחות מגדוד 'חיטין', מגדוד הירמוכ הראשון, ובכוחות נוספים, ושבמצטבר היוו בערך גדוד נוסף.

[110] קוממיות ונכבה, עמ' 109

[111] מערכת משמר העמק.

[112] משמר העמק במערכה, עמ' 13-14.

[113] מערכת משמר העמק.

[114] גרשון ריבלין, צבי סיני – חטיבת אלכסנדרוני במלחמת הקוממיות, עמותת אלכסנדרוני, 1992 עמ' 159-157.

[115] משמר העמק לא תיפול.

[116] משמר העמק במערכה

[117] קוממיות ונכבה, עמ' 155.

[118] אוריאל לין, "מוביל המים" בתוך משמר העמק במערכה, עמ' 98-95;

[119] משמר העמק במערכה, עמ' 97.

[120] שם, עמ' 99-97.

[121] רב שיח במשמר העמק, עם אורי מילשטיין.

[122] חיים מרקוס, "ולפתע שמעתי את קאוקג'י על הקו", הד גימלאי הדואר, אפריל 1999; יוסף וקסמן, "מרכזן מעפולה עלה על שיחה", מעריב, 30' באפיל 1968;

[123] בתחילה חשבו שזו יוזמה של הבריטים, אבל לאחר כיבוש משטרת לג'ון נמצא מסמך ביומן המשטרה באנגלית: 6/4/1948 "הופיע לויטננט מצבא השחרור עם מכתב רשמי מאת המפקד קאוקג'י שבו הוא מבקש שנישא וניתן עם משמר העמק על הפסקת אש. העברנו את השליח אל מפקדת הצבא הבריטי בג'נין".

[124] 1948, עמ' 155.

[125] מרדכי נאור, תש"ח, 70 סיפורים ופרשיות, מודן, 2018 (להלן: 70 סיפורים ופרשיות), עמ' 89.

[126] הגדוד הראשון כלל שתי פלוגות רובאים, שתי מחלקות בכל פלוגה, ובנוסף, פלוגה מסייעת, ולה מספר מקלעים בינוניים וכיתת מרגמות 81 מ"מ.

[127] 70 סיפורים ופרשיות, עמ' 91.

[128] יצחק שדה, "ההגנה הגמישה לאור קרב משמר העמק", "מערכות", חוברת ס"ב-ס"ג, עמ' 32.

[129] יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ־ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, עמ' 115.

[130] פרוטוקול של ישיבת מפא"י, מצוטט אצל בני מוריס, 1948, עמ' 156.

[131] העיתון אל אהרם בקהיר הודיע על ניצחון גדול לערבים. ראו: 1948, עמ' 476, הערה מס' 97.

[132] "הנשק הצ'כי" היה למעשה נשק שלל נאצי, שיוצר בצ'כיה, והועבר על ידי הרוסים לישראל לפני קבלת העצמאות.

[133] "משמר העמק שוקט ודרוך לבאות", דבר, 20' באפריל 1948.

[134] ראו בהרחבה: צדוק אשל, חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1973.

[135] משמר העמק לא תיפול, עמודים 231-236.

[136] "ההגנה מסתערת על עמדות התותחים", דבר, 15' באפריל 1948.

[137] 70 סיפורים ופרשיות, עמ' 92.

[138] צביקה דרור, מצביא ללא שררה, סיפור חייו של יצחק שדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997, עמ' 356.

{בן גוריון נסע בקדילק 49, שהוחלף באולדסמוביל קונברטיבל 1950 ואחר כך בקרייזלר שהוחלף בווקסהול}

[139] קוממיות ונכבה, עמ' 120.

[140] דוד בן גוריון, יומן המלחמה, מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט, משרד הביטחון, תל אביב, 18-04-1948, עמ' 356.

[141] משמר העמק לא תיפול, עמ' 42.

[142] 1948, עמ' 158.

[143] 1948, עמ' 175.

[144] משמר העמק לא תיפול, עמ' 42.

 [146] אתר מפעל תמה https://www.tama.co.il/HE/

[147] https://www.idea-alm.com/home-eng-temp/

[148] "בדרך הביתה", מוסף כלכליסט, באתר https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-07-12-23/m01.html