שבתאי צבי וממשיכיו

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ראו קודם: משיחי שקר ביהדות – חלק א'

משיחי שקר ביהדות – חלק ב'

משיחי השקר ביהדות אינם נושא תיאורטי היסטורי, אלא חלק בלתי נפרד מנושאי הטיול בארצות שונות. המטייל עוסק בנושא זה בטיול בצפת (סביב דמותו של האר"י הקדוש), בטיול בטורקיה, במיוחד באיזמיר, בה נולד שבתי צבי ובאדירנה, שם פגש בו נתן העזתי, לאחר ששבתאי צבי התאסלם. דמותו ופעילותו של שבתאי צבי, עולה גם בטיול בסלוניקי (סביב הדונמה); בטיול במקדוניה (בעיקר בסקופיה); שם נפטר נתן העזתי; בטיול לאלבניה, שם חי ופעל שבתאי צבי ולפי אחת הדעות, שם גם מת (בבראט), בטיול למונטנגרו, שם לפי רוב הדעות נקבר שבתאי צבי באולצ'יני, וכמובן בטיול בפולין, שם עוסקים בין היתר, בדמותו בחייו של יעקב פרנק.

התנועות המשיחיות מלוות את עם ישראל מאז יציאתו לגלות. עוד במאה ה-16 מתחילים להופיע אישים, המכריזים על עצמם כנושאי שליחות גואלת תובעים להנהיג לשם כך את עם ישראל. כזה היה ר' אשר למליין, שקרא את הקהילות היהודיות בצפון איטליה, לעשות תשובה. דמות מפורסמת היא דוד הראובני, שטען שהוא צאצא לבית המלכות של שבט ראובן. הוא מיזג את המיתוס של עשרת השבטים, השוכנים לגדת הסמבטיון, מעבר להרי החושך וממתינים לשעת כושר, כדי לסייע לאחריהם היהודים, עם השאיפה הנוצרית להקים חזית בעורף האסלאם, בעזרת צבאו של פרסטר ג'והן. בשנות השלושים של המאה ה-16 הגיע אל קהילת אנוסי פורטוגל , שם עורר את הנוצרי החדש דייגו פירס, למול את עצמו ולהיות למקובל ולחוזה.  הוא פגש את המקובל ומשיח שקר בזכות עצמו, שלמה מולכו והשנים הגיעו יחדיו אל הקיסר הגרמני. שלמה מולכו נשרף על קידוש השם ודוד הראובני נעלם.

משיח השקר הידוע ביותר הוא שבתאי צבי, שנולד למשפחה עשירה באיזמיר בשנת 1626. הוא ומבשרו נתן העזתי, הן הדמויות המובהקות ביותר, מכוח התביעה המשיחית.

חיי שבתאי צבי

בצעירותו למד שבתאי אצל רבני איזמיר, רבי יוסף אסקפה, ורבי יצחק די אלבה. הוא נסמך לתואר "חכם" בידי רבי יוסף אסקפה, והיה מקובל בין חכמי איזמיר. לקראת היותו בן עשרים, החל שבתאי צבי להתבודד רבות ולעסוק במיסטיקה ובקבלה, וכן נהג לסגף את עצמו בצורות שונות. כבר בשנים אלה, החל לגלות נטיות מאניות-דיפרסיות, שאפיינו אותו כל חייו. בתקופות מסוימות היה שרוי במלנכוליה ובדיכאון וכעבור זמן, התחלפו תחושות אלו, בתחושות עליצות והתרוממות רוח.

הימים היו ימים אפלים, ימי אירועים מכריעים ביותר בהיסטוריה היהודית, ובראשם גזֵירות תַ"ח–תָ"ט באוקראינה. במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים שהנהיג בוגדן חמלניצקי, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. במהלך פרעות אלה נרצחו אלפי יהודים בידי הקוזקים, במה שנחשב לאסון החמור ביותר שפגע בעם היהודי מאז מרד בר־כוכבא.

מספר ההרוגים היהודים מידי המורדים ב-1648, נאמד בין כמה אלפים ל-20,000. בכלל הסכסוכים שעברו על פולין וליטא מ-1648 ועד השבת השלום בהסכם אנדרוסובו ב-1667 [1]. מעריכים ש- 40,000 ל-50,000 יהודים  נטבחו בידי הקוזאקים, הרוסים, בריתם, וגם בידי הפולנים, שטבחו ביהודים, בחשד לשיתוף פעולה עם הפולשים.

בעקבות מעשי הטבח יהודים רבים ברחו למערב אירופה ולטורקיה. הזוועות של המארעות האלה זעזעו את הקהילות היהודיות בעולם. מתוך הייאוש צמחו כיסופי גאולה אדירים שחיפשו להם אחיזה בכל בדל של תקווה. אפילו כינויו של חמילניצקי, "חמיל הרשע", נתפרש כראשי תיבות המעידות על געגועים לגאולה. חמי"ל, היה מי שפירש, הם ראשי התיבות של "חבלי משיח יבואו לכם". באופן המזכיר משהו את התפיסה הלניניסטית של מלחמת המעמדות, האמינו רבים כי רק מהגרוע מכל יכול לצמוח הטוב המוחלט, האולטימטיבי. כמובן שהקבלה הלוריאנית שהתפתחה קודם לכן בצפת, התאימה לתפישה זו.

בשורת הנבואה באה כשבע עשרה שנה לאחר שהגיעו אל קהילות היהודים שבאימפריה העות'מנית, השבויים היהודים האשכנזים, מקהילות אוקראינה, שנשבו בגזירות ת"ח ות"ט. בקהילות שפדו אותם היה החוג המעצב מבחינה תרבותית, החוג הספרדי, שזיכרונות המשבר של הגירוש, עדיין פיעמו בלבו. הוסיפה לכך גם מלחמת השוודים ב-1655, שפגעה גם בתחומי ישוב יהודיים, שחמקו מטבח חמילניצקי. הגלות נתפשה אפוא בתודעתם כתופעה שמשבריה מחריפים והולכים. התורה הלוריאנית של תיקון עולם, כמעשה הגאולה הקוסמי והיהודי גם יחד, נתפשטה והלכה בצורות שונות, בעת ובעונה אחת.

חוקר השבתאות גרשום שלום, מדגיש כי אין במאורעות אלה לבדם, כדי להסביר את תופעת השבתאות והתמורות שחוללה. לדעת שלום, הגורם המרכזי, המאחד מאחורי תנועת השבתאות, היה בעל אופי דתי ונקשר בשינוי העמוק שחוללה ההתחדשות הרוחנית בצפת במאה ה-16, שהעלתה את הקבלה, למעמד דומיננטי ביהדות. הקבלה החדשה, בצורתה הלוריאנית, קשרה תפישות מיסטיות נועזות, אל מסכת הרעיונות המשיחיים המסורתיים בכך החדירה גורם חדש של מתח, לקבלה הקדומה, בעלת האופי העיוני יותר. על פי שיטתה, קיים קשר מיסטי, אך הדוק ביותר, בין קיום מצוות התורה ודקדוקי הכוונה בתפילה, לבין קיום ההגשמה המשיחית. ההוויה כולה קשורה בגלות וניצוצות האלוהות פזורים בכל מקום[2], שבויים בידי ה"קליפה" (=כוחות הרוע) וחייבים להיגאל משם בשורה ארוכה של פעולות אישיות ומתמידות, המכונות בפי המקובל, "תיקון". זהו תפקיד המיועד לעם היהודי, שגורלו וייעודו מסמלים את מצב היקום בכללו. הופעת המשיח מציינת את סוף תהליך התיקון. על פי תפישה זו, אין השחרור המדיני-לאומי, הכרוך במושג המשיח, אלא סמל וסממן חיצוני, לתהליך הגאולה הקוסמי, המתחולל אי שם בחביוני האל. המקובלים אכן ריכזו את פעולתם בזירוז התיקון הכללי, באמצעות חיי סיגוף. הדבר שהפך את קבלת האר"י[3], לגורם דומיננטי בתורת ישראל, היה הכרזתה שהתהליך כמעט הושלם ושהגאולה הסופית היא בהישג יד. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-17 היתה הקבלה הלוריאנית לגורם דומיננטי והאידיאולוגיה של השבתאות קשורה בה בקשר הדוק. העובדה כי לשבתאות היה הד רב, במרכזים כה שונים ומרוחקים זה מזה, כתימן, פרס, טורקיה, צפון אפריקה, איטליה ואשכנז, מוסברת רק בכך, שהפצתה של קבלת האר"י, יצרה אווירה נוחה, לשחרור נטיות משיחיות, וזאת גם במרכזים בהם חיו היהודים ברווחה יחסית, כמו אמסטרדם, ליוורנו וסלוניקי.

כשהגיעו לאיזמיר שמועות על גזרות ת"ח ות"ט, הכריז על עצמו שבתאי צבי כמשיח והחל לעשות מעשים מוזרים, כהגיית השם המפורש בציבור ומאבק בכוחות שטן שחש שהתקיפו אותו. כמו כן, חזר וטען, ששמע בת קול יוצאת מהשמיים, שהכירה, כי הוא עתיד להיות גואל ישראל ואף הכריז על עצמו כמשיח. מכיוון שנודע כחולה ברוחו, לא התייחסו אליו ברצינות. בשנים 1646-1650 – בתחילת שנות העשרים לחייו – נישא פעמיים, אך נאלץ להתגרש, מאחר שלא התקרב כלל לנשיו. בני איזמיר תלו את התנהלותו זו בגודל קדושתו ופרישותו. באף על פי שבביתו נחשב לסהרורי, הצליח לקנות לעצמו חברים – אם כי לא חסידים – בזכות הופעתו הנעימה וכשרונו המוסיקלי והזמרתי. הוא החל לדבר על "סוד אלוהות" שנגלה לו ועל "אלוהי מאונתו" שעמה חש קשר אינטימי במיוחד. מעשיו שפגעו בהלכה והכרזתו על עצמו כמשיח, הניעו את רבני איזמיר, ביניהם מורו יוסף אסקפה – לגרשו מהעיר, בשנת 1654 לערך.

לאחר כמה שנות נדודים הגיע לסלוניקי, אך גורש גם משם, לאחר שחגג בציבור "נישואים עם התורה הקדושה". מעריציו, שהתעוררה בקרבם תקווה לגאולה משיחית, לאחר הפרעות, התפעלו מתורתו ומהתלהבותו הסוחפת, שקלעה לכיסופי הגאולה שלהם. בשנת 1658 הגיע לקושטא (איסטנבול), שם בילה תשעה חודשים והתיידד עם המקובל דוד חאביליו, שליח קהילת ירושלים. אז עשה את ניסיונו הראשון להיפטר מדיבוקיו הדמוניים על ידי קבלה מעשית. אולם באחת מתקופות האקסטזה שלו, חגג בשבוע אחד, את חגי  פסח, שבועות וסוכות וניסח ברכה משלו ל"מתיר האסורים". בכך הביא לגירושו גם מקושטא. לאחר שעבר ברודוס, טריפולי וקהיר, הגיע לירושלים בשנת 1662, שם שהה כשנה, כשהוא מתבודד במקומות הקדושים.

בתקופה זו אין עדות לתעמולה משיחית. התנהגותו הלבבית והמכובדת, כשהיה במצב רוח נורמלי, עם השכלתו הרבנית והקבלית וקסמו האישי, עשוהו לדמות מכובדת. אנשי ירושלים תהו על מעשיו ודרכיו. הוא נהג בחסידות ובפרישות. ישב בתעניות והרבה לטהר עצמו כאחד מבעלי-הסוד. אלא שמפרק לפרק עברה עליו רוח עוועים. התרוממות נפש ודיכאון התחלפו לו תדיר ולעיתים התפרץ לעשות מעשים שהבהילו את כל רואיו. הוא הצטיין ביפי קולו המזמר. מעת לעת עשה מעשים מוזרים – המיר את ט' באב ליום טוב והלך עם דג בעגלה, כתינוק הגאולה – אך עמדה לזכותו, דרך חייו המתנזרת.

בשנת 1663 נשלח למצרים, כשד"ר (שליח דרבנן), כדי לאסוף כספים עבור הקהילה. הוא פעל בקהיר בהצלחה מסוימת והשתייך  לחוגו של רפאל יוסף צ'לבי, ראש יהודי מצרים, שאהד נטיות סגפניות וקבליות.  מעת לעת עשה מעשים זרים בעלי משמעות קבלית, שהיוו בעיניו את תיקון המצוות.  באחת מה"הארות", החליט שבתאי צבי לשאת לאשה את שרה, אשה אשכנזיה פרוצה, שבאה, או הובאה ביזמתו לאיטליה, לאחר ששמע עליה ממבקרים איטלקיים.

המפגש עם  נתן העזתי

השינוי המהותי בחיי שבתאי צבי, אירע עם הגיע ידיעות, כי בעזה הופיע איש האלוהים , נתן העזתי שמו, צעיר יהודי בן 21, המגלה לכול דורש את שורש נשמתו וממציא לו את הדרך לתיקונה. אמרו עליו כי נתגלו לו סודות גדולים בקבלה, ובכוח גילוייו ניתן לו לתקן כל נפש פגומה ולרפא כל חולה רוח.  באפריל 1665 נטש שבתאי צבי את שליחותו והלך לעזה,  בדרכו חזרה לירושלים, שבתאי צבי, שהיה אז בן ארבעים, בקש ממנו תרופה לדיכאון, שהיה פוקד אותו לפרקים.

אברהם נתן בן אלישע חיים אשכנזי נולד בירושלים ב-1643, ולמד בישיבתו של רבי יעקב חגיז והצטיין שם. בהיותו כבן עשרים נישא לבתו של שמואל ליסבונה, עשיר יליד דמשק שהתגורר בעזה, ועבר גם הוא להתגורר בעזה. לאחר נישואיו ניהל חיי פרישות וסיגופים והתמסר ללימוד הקבלה הלוריאנית. נחשב לתלמיד חכם ומקובל, עסק רבות במיסטיקה ובקבלה, ולדבריו פקדו אותו חזיונות נבואיים רבים. הוא החל מתפרסם כעושה נפלאות וכ"מתקן נשמות", ושמעו החל יוצא בארץ ישראל ובמצרים. מעריציו כינו אותו "נביא" ו"בוצינא קדישא" ככינויו של רבי שמעון בר יוחאי בספר "הזוהר".

נתן העמיק בספרי המקובלים הרמ"ק (הרב משה קורדוביירו) והאר"י הקדוש. חסידיו סיפרו שרוח הקודש שרתה עליו. הוא הקיף את עצמו בחבורת צעירים והללו למדו מפיו סוד וקבלה. הוא מתגלה בכתביו ובהתרשמותם של אלו שבאו עמו במגע, כבעל כישרונות עיוניים גדולים. בספרו "ארץ ישראל: אוטוביוגרפיה", מביא שלמה שבא תיאור מעניין של חיי חסידי נתן בעזה באותה תקופה. בתיאור, המובא במכתב ששיגר אחד מנאמניו של נתן לאביו, מסופר כי הנביא נהג לטייל עימם בחוף הים ולדרוש בפניהם, ויחדיו היו מזמרים בדבקות פיוטים קדומים ושירים של הרב ישראל נג'ארה ואלקבץ ומרקדים על שפת הים. הוא התנבא נבואות רבות שוחח עם תלמידיו על עוונותיהם, הורה להם את דרכי התשובה וביקש מהשמיים שיורוהו מי הגואל. סגולותיו העיקריות של נתן, כמו גם תפיסתו המהירה ודמיונו העשיר, עוררו בו עד מהרה חזיונות של מלאכים ומתים, וסמוך לפורים 1665 זכה לחוויה אקסטטית, מלווה חיזיון מתמשך של העולם השמימי.

לפגישה בין שבתאי צבי לנתן העזתי, שהתקיימה בחודש אייר ה'תכ"ה (1665) הייתה השפעה מכרעת על שניהם, כאשר העזתי שכנע את שבתאי צבי בייעודו המשיחי. העזתי סיפר לשבתאי צבי כי בחודש אדר (חודשיים קודם לכן) חווה התגלות נבואית ברורה, שבה נראתה לו באור עליון, אור שבעת הימים,  דמותו של שבתאי צבי עצמו ונאמר לו כי איש זה הוא "משיח ישראל". חוויה נבואית זו תוארה מאוחר יותר בידי נתן באיגרותיו בפרוטרוט, ותומצתה בידו במשפט: "כה אמר ה' הנה מושיעכם בא שבתאי צבי שמו, יריע אף יצריח על אויביו יתגבר". מזכיר את אירוע וסיפור יוחנן המטביל וישו .

נתן העזתי הוכיח את משיחיותו של שבתאי צבי, תוך שימוש בקבלת האר"י וביצירתו, הוא הכתיר אותו כ"מלך המשיח" והגדיר את עצמו, נתן, כמבשרו ("הנביא"). תושבי עזה, ובתוכם רבם, יעקב נאג'רה, נדבקו בהתלהבותו. בהשפעתו של נתן, שהיה הרוח החיה של התנועה והכוח האינטלקטואלי שבה, התפשט שמם של שבתאי ותנועתו, בכל תפוצות ישראל.

בעוד שבתאי צבי שב לירושלים, הכריז נתן "העזתי" על שבתאי צבי כמשיח, ובהשפעת איגרותיו, שנשלחו לכל תפוצות ישראל, נגרפו ההמונים בהתלהבות משיחית. מכיוון שהוחזק על ידי רבים כנביא, היוותה ערבותו ששבתאי צבי משיח, גורם מרכזי בהתפתחות השבתאות. העזתי ריכז סביבו תנועת תשובה המונית, שכללה מעשי סיגוף ותשובה רבים. בהוראותיו הישירות נדפסו סדרי "תיקון" רבים שכללו תפילות ותחינות למאמיני שבתאי צבי. "הנביא" נתן העזתי, היה שולח הוראות של חזרה בתשובה, שהיו נשמעות ומתקבלות כפשוטן על לב אנשים בארצות רחוקות. תביעות אלו נשמעו בכול תפוצות ישראל, מאמסטרדם ועד תימן, מגבולות פולין המזרחיים ועד לאפריקה הצפונית. וברוב המקומות התקבלו ברצון רב. רבים ביצעו מעשי תשובה קיצוניים. מסופר על עשירים גדולים ומשכילים באמסטרדם, שבקשו ממנו שיורה להם את הסיגופים הקשים ביותר. ידוע שהיהודים התענו בסיגופים ובייסורים. היו שמנעו אוכל מילדיהם הקטנים, טבלו בחורף מתחת לקרח והתפללו שם תפילות שבדו מליבם. היו שמכרו את רכושם, כהכנה לעלייתם ארצה, ורק מעטים הרהיבו עוז להטיל ספק בדבריו. המתנגדים המעטים נאלצו להנמיך את קולם. הם נאלצו לשתוק בבתי הכנסת, בעת שהיו משמיעים בו "מי שברך", למלך המשיח.

הדבר עורר התנגדות חריפה בקרב גדולי הרבנים של ירושלים – אברהם אמיגו, יעקב חגיז (מורהו של נתן) שמואל גרמיזאן ויעקב צמח. לאחר שהלשינו עליו לפניי הקאדי של העיר, בא אליו שבתאי צבי והפיס את דעתו, הרבנים החרימו את שבתאי צבי, אך בעזרת תעמולה ושכנוע מצד נתן העזתי, הם הצליחו לנטרל את החרם. נתן העזתי, שבתאי צבי והקבוצה שסבבה אותם, פעלו באינטנסיביות, קראו לתנועת תשובה המונית, שתקרב את הגאולה. הם הפיצו סיפורים על מעשי ניסים שאירעו לאנשי פלא והכריזו על גילוי עשרת השבטים. נתן העזתי חיבר תפילות מיוחדות להמוני העם.

שבתאי צבי עזב את ירושלים, יצא דרך צפת לחלב, ושוחח עם חברי בית הדין של חלב ועם הרב שלמה לנידו, אודות משיחיותו והם הפכו לתומכים נלהבים. משם המשיך לקושטא ולאזמיר. מאמיניו נדרשו לנשק את ידו וגם כמה מה"כופרים" בו, עשו זאת מאימת הטרור הגואה שהשליטו חסידיו. לאחר טקס זה פרסם צוו המבטל את צום י' בטבת. כאשר התנגדו לכך כמה רבנים, ביקש ההמון לפגוע בהם. שם השולטן הוצא מ"התפילה לשלום המלכות" ונקבעה תפילה  לשלום שבתאי צבי, משיח ישראל. אז הוחל לכנותו "אמיר ה'". (=אדוננו, מורנו, ירום הודו).

למרות הגאולה הנכרכת בעבירה, למרות מוזריותו של המשיח ולמרות הסכנה הטמונה ליהודים אם יתבדו תקוותיה של התנועה המשיחית, סחף אחריו שבתאי צבי יהודים רבים, מעבר לאזור הבלקן, ושמעו הגיע לאירופה, לתימן ואף ליהדות הודו. שבתאי צבי סבב בעולם ואסף תומכים ומאמינים רבים. בעתות של "ההארה הגדולה" בה היה שרוי, היה מבטיח נקמות בגויים והבטיח שיתנקם במיוחד ברוצחים של פולין, אוקראינה וליטא. אף היה מחלק לעתים, כנוח עליו הרוח, מחוזות, נסיכויות ומלכויות, בין המקורבים אליו. באותה תקופה הוא תיקן תקנות, ביטל מנהגים דתיים וקרא להפוך את ימי הצומות על החורבן, לימי חג לכבוד "המשיח והגאולה". מעשים אלו היו ביטוי לתחושת הכוח שפיעמה בו ולאמונתו בייעודו ובעצמו. אויביו האשימו אותו שהתיר אפילו רצח של יריביו. אף זה ביטוי לתחושה המשיחית שלו. שכבות נרחבות ביהדות, על רבניה ומקובליה, הלכה שבי אחרי שבתאי צבי וחזונו, כשהם מדמיינים את השפטים שייעשו בגויים, אחיהם השונים והגיבורים, בני עשרת השבטים. בתימן חיבר רבי שלום שבזי שירי הלל לשבתאי צבי.

כפי שהוזכר לעייל, היו בדורות קודמים משיחיים, שהתיימרו לגאול את ישראל, אך מעולם לא התפשטה בשורם ברבים כל כך והעם לא הלך אחרי אמרותיהם במידה כזאת.

בספטמבר 1665 הגיע שבתאי צבי לאיזמיר, שם התקבל בהתרגשות ובכבוד רב, גם על ידי רבנים ותלמידי חכמים. אישיות המשיח היתה מלבבת. כוחות הדימוי והרגש שלו היו גדולים מכוחות המחשבה שלו. הוא המשיך שם במעשיו המוזרים ולמרות המיעוט שכפר בו, נהר אחריו ההמון, משום שהיה צמא לבשורות מעודדות. גלי ההתלהבות ההמונית סחפו עמם אנשים מכול שדרות הציבור ומאות "נביאים" שבתאיים, דקלמו פסוקים משיחיים בראש חוצות.

שבתאי צבי הינו משיח השקר הידוע ביותר בתולדות עם ישראל, אבל הוא ומעריציו הרחיקו לכת הרבה מעבר לכך. הוא ונביאו "נתן העזתי" טענו ששבתאי צבי הוא לא פחות מישות אלוהית, שבני האדם הפשוטים סביבו אף אינם מסוגלים להשיגה באמת.

כמדומה שהדמות המעיינת באמת בתנועה השבתאית הייתה לא של שבתאי צבי עצמו, אדם בינוני בתכלית, שמעולם לא היה מסוגל לחבר ספר משל עצמו ושעצם שפיותו היא עניין שנוי מאוד במחלוקת, אלא  הדמות של האיש שיצר את התנועה – נתן העזתי – האיש שיכולתו בפרסום וביחסי ציבור הייתה כה גדולה, עד שכמעט הצליח לשכנע עולם יהודי שלם שאותו בחור יהודי בינוני מוזר מאיזמיר, אינו אלא המשיח.

מאסרו של שבתאי צבי

בהגיעו לאיסטנבול, ב-1666 נאסר שבתאי צבי על ידי השלטונות העות'מאניים .הוא הושם במבצר גליפולי (בצד האירופאי של הדרדנלים),, שם שוכנו אסירים מדיניים חשובים. ההעברה בוצעה בערב פסח, ובהיותו נתון במצב רוח של "הארה", הקריב שבתאי צבי כבשה לפסח, צלה אותה בחלבה, והאיץ במלוויו לאכול ממנה בברכה המורגלת בפיו: " המתיר את האיסורים".  קצין הכלא התיר לו – אולי תמורת שוחד – לדרוש ברבים ולקבל את מאמיניו בתאו. מאסרו נהפך למעצר מכובד ונודע בפי מאמיניו בשם "מגדל עוז". המוני המעריצים שנהו למבצר, האדירו את שמו והפיצו את תורתו ברבים. הרעיונות השבתאיים התפשטו מטורקיה לכול אירופה. המכתבים שיצאו מתאו הגיעו לפינות מרוחקות של הגולה והדביקו באקסטזה את העם כולו, במיוחד את קהילות האנוסים. תנועת התשובה המשיחית הגבירה את ההתעוררות גם בספרד ובצפון אפריקה, למרות מחלוקות קשות שפרצו בקהילות אלו, בגלל רתיעתן של רבנים מן התנועה החדשה. שבתאי צבי קבע את צום י"ז בתמוז ליום "התחדשות רוחו של המשיח" ואת ט' באב, כיום הולדתו.

התאסלמותו של שבתאי צבי

ב-13 בספטמבר 1666 חל מהפך מרחיק לכת בכול הנוגע לשבתאי צבי ותנועתו. מקובל פולני בשם נחמיה כהן, נפגש עמו וטען שאין התאמה בין מעשי שבתאי צבי לסימני המשיח. הוא האשים את שבתאי צבי בהסתה לקשר. אבל נראה שהיה זו רק תואנה ביד השלטונות. השולטן ומועצת המלוכה,  גמרו אומר לשים קץ לתסיסה שגרמה הופעתו בקרב יהודי הממלכה. שבתאי צבי נשפט במעמד השולטן וניתנה לו אפשרות לבחור בין התאסלמות למיתה. הוא בחר להתאסלם, חבש לראשו את התרבוש המוסלמי וקיבל את השם עזיז מוחמד אפנדי. כנראה שרופא השולטן, מוסטפא פאוזי, חייאטי זאדה, יהודי שהתאסלם, הוא ששכנע את שבתאי צבי להתאסלם. היהודים שראו את שבתאי צבי צועד אל ארמון השולטן, האמינו שהוא עומד להסיר את הכתר מעל ראשו. מרה היתה אכזבתם כשנודע להם שהמיר את דתו. הואיל והוחזק כמומר חשוב, הוענק לו תואר כבוד ונקבעה לו קצבה מלכותית אחריו התאסלמו חלק ממלויו, ביניהם אשתו. לאחר המרתו, שקע בדיכאון עמוק, כפי שמוכח ממכתבו לאחיו אליהו, כעבור שבוע. הדבר הִכה בתדהמה את העולם היהודי. רוב עם ישראל הזדעזע. המכה היתה קשה יותר מאשר מכת צליבתו של ישו, למאמינים בו בשעתם. חוקר השבתאות גרשום שלום כתב: "קשה להעמיד בשורה אחת את מותו של ישו ואת המרתו של שבתאי צבי – כאן משיח ששילם את המחיר האחרון שאפשר לדרוש מאדם; לא כן המשיח השבתאי. הפרדוכס שבמשיח בוגד , עולה בהרבה על הפרדוכס שבמשיח תלוי"[4]. המוני מאמיניו התלבטו קשות אם לכפור באיש ובתורתו, או לצפות להסבר מבלי לזנוח את האמונה. בהדרגה התפתחה אצל חלקם, מערכת תיאורטית שלמה, של הצדקת ההמרה לאיסלם וההחזקה באמונה במשיח המומר.

נתן נשאר בעזה כל ימי פריחת השבתאות וכל ימי שבתו של צבי במאסרו הראשון, אך לאחר ששבתאי צבי התאסלם ב-1666, מיהר לצאת את עזה, בדרכו לטורקיה, ועמו חבורה גדולה של "שבתאים", להיפגש עם רבני טורקיה ושם הגנו על תורתו. הם הגנו על משיחם, באמצעות אידיאולוגיה, הקשורה לקבלה הלוריאנית. לדבריהם, שבתאי צבי המיר את דתו כדי להיכנס לתוך ה"קליפות" ולהוציא מהן את הניצוצות הקדושים",. המתרכזים עתה באיסלם, לדבריו ההמרה היא החלק המסובך בשליחותו של שבתאי צבי, הוטל עליו להתבזות ולהיקרא כבוגד. בטרם יתגלה במלוא תפארתו, בפני העולם כולו. נתן העזתי האמין טען שלהמרת הדת היו טעמים מיסטיים וכי סבלו של המשיח וגורלו הטרגי יוכלו לכפר על כלל ישראל. היו שהעלו את הציור המחתרתי, הלקוח מעולמם של אנוסים, שהמשיח הוא כתולעת הנכנסת בעץ, או בתפוח, כדי לכרסמו מבפנים. כך נכנס שבתאי צבי לאיסלם, כמו מרגל במחנה האויב, כדי להרסו מבפנים.

גם לאחר שמשיחו התאסלם, כדי להציל את חייו, הצליח נתן העזתי במעשי להטים של איש יחסי ציבור גאון לשכנע קהלים גדולים שגם מעשים אלו הם חלק מהגאולה. במהלך חורף תכ"ז (1667), הגיע העזתי לבורסה, אלא שראשי הקהילה איימו עליו בחרם אם לא יעזוב את העיר ויידום. משם המשיך לאיזמיר, שאליה נכנס, למרות ניסיונותיהם של רבני העיר למנוע אותו מכך, וריכז סביבו את מאמיני שבתאי צבי. לאחר תקופה קצרה, נסע העזתי לאדריאנופול (אדירנה),  אך מנהיגי העיר מנעו ממנו את הכניסה והוא נדד ברחבי אסיה הקטנה והבלקן וריכז סביבו את מאמיני שבתאי צבי, סביב הטיעון כי להמרת הדת היו טעמים קבליים נסתרים וכי שבתאי צבי יופיע שנית ויגאל את עם ישראל.

באיגרתו על הצום של תשעה באב, שנכתבה סמוך לאחר ההמרה, כתב: "כל המאמין באמונת השבת הגדול, הקדוש והנורא צבי הוא לכול השבתות. ואף שלבש הצניף הטהור [רמז להתאסלמות], לא מפני זה נתחללה קדושתו, הוא קודש וכל מעשי שבת קודש….".

הוא עצמו התנגד בתוקף לדרישתו של שבתאי צבי להתאסלם, והורה לתלמידיו להתרחק ככל האפשר מה"אמיר" (כינויו של שבתאי צבי בקרב מאמיניו, ראשי תיבות של "אדוננו מלכנו ירום הודו" ופרפראזה על הכינוי "אמיר המאמינים" של הסולטאן) בשעות ה"הארה" (הפירוש המיסטי שניתן להתקפי המאניה דפרסיה), שלו, בנימוק כי בשעות ההארה "כל הנמצאים לפניו הוא רוצה להכניסם בדת ישמעאל".

נתן העזתי אף נדד לאיטליה, לכל הקהילות החשובות. בכל מקום ריכז סביבו בסתר את מאמיני שבתאי צבי, למד עמם קבלה, וחיזק את רוחם. בראשית 1668 ארגן בקורפו אספות חשאיות וביזמת שבתאי צבי יצא לבצע טקס מיסטי ברומא, מקום מושב האפיפיור. בואו לוונציה עורר התרגשות וחשדות. כשבועיים נחקר על ידי הרבנים והודה בשגיאותיו. הם פרסמו את הדברים, אך מול המאמינים, חזר בו מדבריו. כלפי חוץ לא ניהל העזתי שום תעמולה, ואף הכחיש את אמונתו. במהלך שנת ה'תכ"ט (1669) שב העזתי לטורקיה, ובניגוד לאיסור הרבנים, נפגש עם שבתאי צבי באדריאנופול. לאחר מכן השתקע בעיר קסטוריה (Kasroria) – כיום בצפון יוון- והוסיף לנדוד ברחבי תראקיה והבלקן ולחזק את מאמיניו. מכתביו של נתן העזתי משקפים אישיות חזקה, אם כי המכתבים הספורים שנשמרו מההתכתבות הרבה שלו עם שבתאי צבי, משקפים כניעה והערצה, בניגוד מוזר לעליונותו המוסרית והאינטלקטואלית, ביחס לשבתאי צבי.

שבתאי צבי המשיך לפעול בשנים הבאות ובעידודו של נתן, קבע תאריכים שונים להתגלות המשיחית. הוא חי חיים כפולים: כלפי חוץ היה מוסלמי מאמין אך כלפי פנים, נשאר יהודי הדבק ב"תורת האמת". הטורקים ציפו שיפעל כמיסיונר, אבל הוא הורה למאתיים ראשי המשפחות שהעביר לאסלאם, להישאר בסתר, כקבוצה מלוכדת של לוחמים ב"קליפה".

בתקופות ההארה התנהג שבתאי צבי בפריצות. בחוגו רבו התגלויות שמימיות, רבנים שנתפשו לשבתאות, באו לבקרו לעיתים קרובות ולא נתבקשו להתאסלם. ההמונים ראו בהם דוברים לגיטימיים של שבתאי צבי. בטורקיה ובארצות הבלקן ירדו השבתאים למחתרת, אף כי לא נודו. קו הגבול בין השבתאים המומרים והלא מומרים טושטש לפעמים, אך קבוצת היהודים נודעה באורח חייה הסגפני. שבתאי צבי עמד בקשר עם מיסטיקנים מוסלמיים מבין מסדרי הדרווישים. לאחר שכמה יהודים ומוסלמים גינו את דו פרצופיותו ואת פריצותו המינית, נידון שבתאי צבי, בשנת ב-1673, למאסר במבצר דולצינא (Ulcinj) שבמונטנגרו ומשם שמר על קשר עם מאמיניו. שם הוא זכה לחופש יחסי, אך נעלם מתודעת הציבור. כמה ממאמיניו באו לבקרו, כשהם מחופשים למוסלמים. ב-1764 מתה אשתו והוא נשא לאשה את אסתר בתו של יוסף פילוסוף, רב נכבד מסלוניקי ומראשי תומכיו. מפעם לפעם חזה את שובו למעמדו הקודם וטען שהגאולה הסופית קרבה ובאה. ב-1676, בהיותו בן חמישים, נפטר. בעקבות המקרה, הוטלו הגבלות במזרח אירופה על לימוד הקבלה, השם "שבתאי צבי" הפך לשם גנאי והתנועה שככה.

אין אנו יודעים בוודאות היכן נמצא מקום קברו של שבתאי צבי. החוקר ינון פנטון טען שאחת הסיבות לכך, הוא  ניסיונה של היהדות האורתודוכסית למחות את זכרו של משיח השקר, את המאמץ שעשו חסידיו של שבתאי צבי להעלים את מקום קבורתו ובכך להשוותו למשה רבנו והעובדה שמותו ארע בקצווי ארץ, בבדידות וללא קרבה אל מוקדי ישוב יהודי גדול. כל אלה יחד השכיחו את סוגיית מקום קברו של שבתאי צבי ותרמו ליצירת אגדות ושמועות[5].

הנשיא המנוח יצחק בן צבי טען שמקום הקבורה הוא בעיר בראט ( Berat) באלבניה. בידודה של אלבניה הקומוניסטית בימיו של אנוור הוג'א הקשו על אימות טענתו. גרשם שלום לעומת זאת, ניתח את המקורות הספרותיים כפשוטם והגיע למסקנה כי מקום קבורתו של שבתאי צבי אינו בבראט, אלא בעיר אולצ'ין (Ulcinj) הנמצאת היום בדרומה של מונטנגרו סמוך לגבול אלבניה, בה בילה את שנותיו האחרונות ובה גם מת.

ממשיכי השבתאות

היו מבין מאמיניו של שבתאי צבי, שפרשו מיד. אפילו אחיו אליהו, שהצטרף אליו באדריאנופול, חזר לאיזמיר וליהדותו. עיקר הפעילות של חסידיו התרכזה מעתה בטורקיה, איטליה וליטא. בהן קמו נביאים וטוענים לירושה. בין ממשיכיו בלט א' קרדוזו, שראה את עצמו כמשיח בן יוסף, הסובל מרדיפות הרבנים. בסלוניקי היה מספר מאמיניו גדול למדי. משפחת אשתו האחרונה, משפחת פילוסוף, גילתה את אמונותיה ברבים. נפוצו שם חזיונות בהם נראו שבתאי צבי. יוסף פילוסוף ושלמה פלורנטין , הובילו להמרת דת של שלוש מאות משפחות ויצרו את כת הדונמה, של אנוסים מרצון, שנהגה כמוסלמית כלפי חוץ, אך בסתר דבקה במיזוג של יהדות מסורתית וכופרת. יריביהם טענו שהתאסלמותם נועדה למנוע את האשמתם בעבירות מוסר.

ה"דונמה" (טורקית Denme), שפירושו "מומרים". הם קוראים לעצמם "מאמינים" (Mamina) או "חברים" (Haberim). היהודים קראו להם "מינים" ובאדריאנופול נודעו בכינוי "דגים קטנים" (Sezanicos). בינם לבין עצמם האמינו באדיקות בשבתאי צבי המשיח וקיימו בסתר מנהגים ותפילות משל עצמם. הם מחזיקים ב-18 עיקרי אמונה, חלקם מצוות ומנהגים הנטולים מהיהדות (כמו מילת הבנים ביום השמיני ואמירת תהילים מדי יום). לאחר עזיבת סלוניקי, כשהחלו חלק מסודות הכת לדלוף, נודע כי הם חוגגים את "חג הכבש" בכ"ב באדר. עיקרו של חג זה הוא סעודת ערב חגיגית של שתי משפחות, שבסיומה כיבוי אורות וקיום חילופי זוגות. הנולדים מיחסי מין אלה נחשבים בדונמה למקודשים. כמו כן ידוע על נוסחים שונים של תפילות בדונמה, בהן משתקפים ניגודים גדולים בין שתי תפיסות באשר למעמדו של שבתאי צבי, שחלק מהדונמה מתפללים אליו כאל אלוהות וחלק רואים בו משיח בשר ודם בלבד.

במשך 250 שנה ישבו בני הקהילה בסלוניקי, בשתי שכונות ייחודיות ותפסו עמדות חשובות בבנקאות ובמסחר. הדונמה אסרה על בניה את הנישואים הן עם המוסלמים והן עם היהודים. כשקמו בתוכה פלגים אידאולוגיים שונים, נמנעו חבריהם אף מנישואין עם בני הדונמה שאינם נמנים על הפלג שלהם עצמם. כתוצאה מכך, רבו בדונמה נישואי קרובים. עובדה זו לא השפיעה על הריבוי הטבעי הגבוה שלהם[6].

לאחר מותו של שבתאי צבי ביום הכיפורים ה'תל"ז (1676), שקע העזתי בדיכאון עמוק וסירב להשיב לפניותיהם של מאמיניו התוהים. הוא נטש את קסטוריה והתיישב בסופיה שבבולגריה. כעבור שנתיים של שתיקה החל להפיץ את הרעיון כי שבתאי צבי כלל לא מת אלא "התעלם באורות העליונים" וישוב ויתגלה במהרה, רעיון זה פותח בידי תלמידיו שמואל פרימו (סופרו של שבתאי צבי), ישראל חזן, ושמואל גנדור.

נתן העזתי נפטר בגיל 37 ונקבר בסקופיה (כיום בירת מקדוניה) בי"א בשבט ה'ת"ם (12 בינואר 1680), וקברו היה מוקד לעולי רגל שבתאים. אחדים מכתביו הרבים נשמרו בכתבי יד, בהם "ספר הבריאה" ו"דרוש התנינים". חוקרים וחכמים רבים מייחסים לנתן העזתי את הספר המוסרי-קבלי האנונימי "חמדת ימים". אלי אשד מציע במאמרו "הנביא מעזה", לראות בנתן העזתי את גדול אנשי יחסי הציבור בכל הזמנים ובמיוחד בהתחשב בעובדה שהחומר האנושי שעמו היה עליו לעבוד ,שבתאי צבי, היה בינוני  כל כך ונשאר כזה עד סוף חייו. ובכל זאת הצליח נתן לזמן מה לשכנע את הציבור היהודי הן במזרח והן במערב שהמדובר במשיח צדקנו.

מרדכי מוכיח מהעיר אייזנשטט שבאוסטריה של ימינו, היה מתומכי השבתאים ולאחר מותו של הלה טען בראשונה כי שבתאי צבי יחזור מן המתים, ולאחר מכן, כי הוא עצמו המשיח. הוא הוזמן על ידי יהודי איטליה לרומא ב-1680, שם טען בפניהם כי עליו להתנצר, כמו במקרה המרת הדת של שבתאי צבי. הוא נפטר בפולין.

דמותו של שבתאי צבי נצרבה בתודעה הלאומית של עם ישראל כ"גדול משיחי השקר". עובדה זו נעוצה בעיקר בהיקף העצום של התנועה השבתאית שהקיפה את העולם היהודי כולו, ובשנים הרבות שארכו עד שנשכח זכרה מהעם ופסקו מאמיניה. עוצמתה של תנועת השבתאות הוכיחה את כוח החלום המשיחי שמקשר בין הגלויות השונות ואת חדירתה העמוקה של קבלת האר"י ללבבות המאמינים היהודים.

בסוף המאה ה-17 נפוצו שמועות בקרב קבוצות של שבתאים, כי שבתאי צבי הוא משיח בן יוסף, העתיד – על פי המסורת, להקדים את משיח בן דוד. במאה ה-18, נוכחו המאמינים בכישלונה של התנועה, נטשו אותה רובם. אך למרות זאת, נותרו מרכזים שבתאיים בארצות אשכנז ולעתים קיימו מנהגים משונים, כולל גילוי עריות. סכסוכים ושערוריות על רקע זה פרצו מעת לעת במהלך המאה, בבוהמיה, שלזיה, אמסטרדם פרנקפורט ובערים נוספות בגרמניה, אוסטריה ופולין. תנועת השבתאות לא גוועה עם מותו של שבתאי צבי, וודאי שלא ההד המשיחי שבה. לאחריה הופיע עוד משיחים.

בתנועת החסידות , שהקים הבעל שם טוב במאה ה-18, ניכרו קווים מיסטיים רבים. היתה זו תנועה קבליסטית עממית, שעיקר עיסוקה בתיקון האישי, שיתקן ברוח האמונה את הפרט, על גלגולי נשמתו ויביא לגאולה כללית, תוך מתן מקום מיוחד לצדיק, למעשיו ולהתקשרות אליו. סביב רבים מיוצרי החסידות נוצרה גם ציפייה משיחית. היו שהישוו אותה לשבתאות. גם אם נדחה את ההנחות של רציפות, בין האידיאולוגיה השבתאית, לאידיאולוגיה של החסידות מיסודו של הבעל שם טוב, אפשר להניח שהאפשרות של הערצה מוחלטת, דתית, לצדיק ולבניו אחריו, שורשי הנעוצות במאה השבע עשרה.

דמותו של שבתאי צבי שימשה רבות הוגים חרדים בבואם לתקוף תנועות שהיו בעיניהם משיחיות. מתנגדי התנועה הציונית עשו שימוש רב בהשוואתה לתנועה השבתאית ובהשוואת בנימין זאב הרצל (שמאזכר את שבתאי צבי בספרו האוטופי "אלטנוילנד" בו הוא מנסה בדרך אגב לתקוף טענות אלו) לשבתאי צבי עצמו. יש הטוענים כי היענות העם לדמות של הרצל בעת החדשה, היו לה שורשי הכנה קדומים, במה שהתרחש בלבו של העם, בתקופת הצלחתו של שבתאי צבי.

גם בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר פרצה המחלוקת בתוך הציבור החרדי בין פלג הליטאים בראשות הרב שך, לבין חסידי חב"ד, דימו כמה מרבני הליטאים את מנהיג חב"ד, האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון לשבתאי צבי, בשל טענת המשיחיות שטענו עליו חסידיו. מצד שני, דווקא גדול משוררי המחנה הלאומני הקיצוני, אורי צבי גרינברג, כתב בנימה אוהדת ביותר על שבתאי צבי, שבו ראה מנהיג של תנועת תחייה לאומית, לעומת ה"רוכלים" ש"דקרו בלעגם את המשיח".

משיח השקר יעקב פרנק

ההתגלות המשיחית המשמעותית האחרונה היתה זו של יעקב פרנק בפולין, שהיתה השלב האחרון בהתפתחות השבתאות.

יעקב פרנק נולד ב-1726 בעיירה קוֹרוֹלוֹבקָה שבפּוֹדוֹלְיָה, למשפחה של שרידי שבתאים. הוא נהג להתפאר כל ימיו כי לא למד מעולם תלמוד, בסגולותיו כ"פרוסטאק" (אדם פשוט) ולהרבות בזיכרונות ילדות על מעשי קונדס ואלימות. בהיותו בן שתים-עשרה החל לעבוד כשוליה של סוחר מבוקרשט וב-1745-1755 נדד בבלקן והגיע עד איזמיר. נישא בשנת 1752 בעיר ניקופול שבבולגריה, עם חנה בת לסוחר. בחתונתו נכחו למדנים שבתאיים ושליח האגף הקיצוני בתנועת בְּרוּכּיָה רוּסו, מגדולי כת הדונמה – תנועת השבתאים הנסתרים.

בין השנים 1752–1755 חי פרנק באיזמיר ובסלוניקי. החל מ-1753 התהדקו קשריו עם הדונמה הוא הפסיק את עיסוקו במסחר והיה לנביא. בשנים אלו החל פרנק "להתנבא" וטען שהוא גלגולו של שבתאי צבי ושהוא המשיח. בטורקיה התנהג כספרדי, דיבר בציבור בלדינו וסיגל לעצמו את השם "פרנק".

בשנת 1755 עזב פרנק את טורקיה וחזר לפולין, עם קבוצה גדולה של חסידים שהתלקטו אליו. הוא עבר מעיירה לעיירה והפיץ את משנתו. היו עיירות, כדוגמת בוסק וגליניאני, בהן רוב היהודים הפכו לפרנקיסטים. אחד ממעריציו היה הנביא השבתאי יהודה לייב קריסא מנדבורנה. חברי הכת התפרסמו בפולחנם הקבלי. בין השאר נהגו להתפלל בשפה הספרדית, בטיעון כי בשפה זו טמונים סודות קבליים נשגבים. השמועה נפוצה על הופעת "פרענק" (ספרדי לפי העגה דאז) חשוד. בכ"ו בשבט תקט"ז (1756) נחשף פולחנה של הכת, שטקסיה הדתיים היו מלווים במעשי פריצות וזימה, כדי להביא את הגאולה דרך שער הטומאה, כגרסת השבתאים. ביום זה הגיעו פרנק וחסידיו לעיירה לנצקורון שבגליציה, וקיימו בבית אחד מחבריהם שהתגורר שם, אסיפה ומסיבה פרועה. לפי העדויות, התפשטה במהלך המסיבה אחת החוגגות מבגדיה, בעת קבלת שבת (לפי גרסה אחת הייתה זאת אשת רב העיירה). החוגגים הניחו על ראשה כתר של ספר תורה ורקדו סביבה כשהם מנשקים אותה וקוראים לה "מזוזה". עובר אורח שהציץ לבית הבחין בנעשה והזעיק את בני העיירה. המון זועם פרץ לבית וקטע את החגיגה באיבה. בני החבורה הועברו לידי השלטונות ופרנק, שהיה נתין זר, גורש מפולין ושב לטורקיה. שם התאסלם וזכה לכבוד גדול מטעם השלטונות.

בשנת 1757 הופיע שוב פרנק בפולין. שם ריכז את השבתאים מגליציה, אוקראינה והונגריה.. רשת השבתאים שהתקיימה במחתרת בפודוליה ונחשף ונתברר אופייה האנטינומיסטי, לרבות איסורי העריות – מתוך כוונה מפורשת לקיים צורה "עליונה" של התורה, לעומת ההלכה. פרנק ואנשיו הוחרמו על ידי רבני מחוז ברודי בגליציה, שהתכנסו בעיר זו. ר' יעקב עמדין, שכול ימיו לחם בגילויי השבתאות, יעץ לרבני פולין להסתייע בכנסיה, בטענה שהשבתאות היא דת חדשה, הממזגת יסודות של כול הדתות האחרות ולפיכך אסורה על ידי המשפט הקנוני.

הפרנקיסטים נאלצו לברוח, והגיעו לקמניץ פודולסק, בה קיבלו את חסותו של הבישוף ניקולאוס דֶמבּוֹבְסקי, שהיה ידוע כשונא יהודים מובהק. הם החליטו להגזים את המשותף להם ולעיקרי הנצרות – אף שבאמת לא היו אלא שבתאים נסתרים – ובהצהירם על התנגדותם לתלמוד, ותבעו את הגנת הכנסייה בפני רודפיהם.

כבר קודם לכן, הגישו המאמינים (השם "פרנקיסטים" הונהג רק במאה ה-19) לכנסיה תשעה עיקרי אמונה ,שנוסחו בדו פרצופיות מובהקת. בין היתר טענו שהפירושים התלמודיים מכילים דברי שקר, המתנגדים לתורת השם ושירושלים לא תיבנה עוד. בדבריהם על המשיח, היינו על האל שהתגשם בגוף אדם, רמזו כביכול על ישו, אבל למעשה התכוונו לשבתאי צבי. אך הכמרים לא עמדו על הטעייה זו.

תמרון זה הצליח, שכן הכנסייה ראתה בהם פוטנציאל להתנצרות המונית. ההגמון הרשה לפרנקיסטים לנהוג על פי אמונתם. אך בתוך כך נדחפו אנשי הכת לשירות התעמולה האנטי יהודית ולניסוח הצהרות הרות אסון ליהודי פולין. ההגמון הורה לקיים ויכוח בקאמֶניֶץ בין רבני היהודים לבין הפרנקיסטים, שהוצגו כ"יהודים מתנגדי התלמוד" והמאמינים בהגשמת האל ובשילוש הקדוש וכופרים בגאולת ישראל בירושלים. העימות התקיים בימים 20-23 ביוני 1757, בהשתתפות תשעה עשר פרנקיסטים וקומץ רבנים. בסופו של דבר פסק הבישוף כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות, ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים בלנצקורון, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. עגלות רבות עמוסי ספרי גמרא נשרפו בערי פולין. אולם השריפה נפסקה משום שלמרבה ההפתעה, חלה ההגמון ומת כעבור שלושה ימים והיהודים ראו בכך אצבע אלוהים.

הרדיפות אחרי חברי הכת התחדשו בייתר שאת ורבים מהם נמלטו לטורקיה. שם חלקם התאסלם ואחרים הצטרפו לכת הדונמה בתסלוניקי. הנותרים בפולין דרשו מהשלטונות את כתב החירות שהבטיח להם דמבובסקי ואת החזרת נכסיהם. המלך אוגוסט השלישי קיבל את עמדתם ופרסם כתב חסות להגנתם. רוב הנמלטים שבו לפודוליה בשנת 1758 וכעבור שנה שב לשם גם פרנק, שגילה את עצמו כהתגשמות של רוח האל, הבא לסיים את שליחותם של שבתאי צבי וברוכיה (מראשי הדונמה, הנזכר לעייל). הוא פיתח את תורתו בצורת אמרות קצרות ומשלים והנהיג סדרים קבועים לכת. כמו כן הכין את חבריו להתנצרות כלפי חוץ, כדי לשמור על אמונתם האמתית בסתר, כפי שנהגו הדונמה ביחס לאסלם. הוא הסביר להם שישו לא היה אלא הקליפה הקודמת לפרי, שהוא פרנק עצמו. אך על כך יש לשמור בסוד מפני אלו שמחוץ לכת. ברוח האנווגליון הנהיג פרנק קופה משותפת ומינה שנים עשר שליחים לנושאי דברו הראשיים וכן שתים עשרה  "אחיות" שישמשו לו כפילגשים.

באותן שנים אירועו בפולין כמה עלילות דם, ביזמת הגמונים. וועד ארבע ארצות פעל אצל ראשי הכנסייה ברומא, והאשים את המעלילים בשקר ובזדון. מכיוון שדבריהם מצאו אוזן קשבת ברומא, רצו ההגמונים של קאמניץ ולבוב לחזק את טיעוניהם באמצעות יהודים שיאשרו את העלילה. בסוף פברואר 1759 כבר שלחו הפרנקיסטים בקשה לארכיהגמון לוּבינסקי מלבוב, בבקשה לקבלם לנצרות. הם דרשו ויכוח פומבי חוזר ובסופו, הבטיחו, טבילה המונית. יחד עם זאת, ביקשו קיום נפרד כנוצרים בעלי זהות יהודית, דבר שיבוא לידי ביטוי עם שמירת פאות הזקן, לבוש יהודי מסורתי, שמירה על שמות היהודים, הימנעות מבשר חזיר, שמירת שבת ושמירת ספרי הקבלה. הכנסייה לעומת זאת, דרשה טבילה ללא תנאי.

הוויכוח נפתח בסופו של דבר בעיר לבוב בכ"ג תמוז תקי"ט (יולי, 1759) ונמשך לסירוגין עד ספטמבר אותה שנה. בראש הרבנים עמד הרב חיים הכהן רפפורט, הרב של לבוב ומולם התנצחו חמישה עשר פרנקיסטים. אחת הטענות הפרנקיסטיות היתה שהתלמוד מחייב שימוש בדם נוצרים…. בסיום הוויכוח קבעה הכנסייה כי עלילת הדם לא אומתה, אולם הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, וכחמש מאות מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה, במעמד מלך פולין, אוגוסט השלישי, ששימש סנדקו. למרות זאת, מרבית מאמיני פרנק נשארו ביהדותם, אך המשיכו לקבל בחשאי, את מרותו.

השמד עורר הדים בקרב הקהילות היהודיות. עמדת הרבנים היתה שיש להפריד את הפרנקיסטים מכלל ישראל. הבעל שם טוב טען שכל זמן שהאיבר מחובר לגוף, יש תקווה לרפואה ומשחותכים את האבר, אין לו תקנה עולמית, כי כול אחד מישראל הוא איבר מהשכינה. נינו של הבעל שם טוב, ר' נחמן מברסלב אמר שאבי סבו נפטר בגלל צער זה. יהודי פולין הוזהרו שלא להשתדך עם פרנקיסטים, בשל חשד לממזרות שרבץ עליהם.

לאחר מספר שבועות בודדים בלבד התברר לכנסייה כי התנצרותו של פרנק הייתה מן השפה ולחוץ, וכי בסתר ממשיכים בני הכת בפולחניהם המיוחדים, כגון שהם מתייחסים אל פרנק כמשיח וכאל ומפנים אליו את תפילותיהם. טיעונו המרכזי של פרנק מכאן ולהבא היה כי הדת הנוצרית, או בלשונו "דת אדום", היא היחידה שבצילה יכולים בני הכת להמשיך בפולחניהם באין מפריע. פרנק נעצר בידי האינקוויזיציה של ורשה, והוגלה למעצר במנזר בעיר צ'נסטוחובה, שם שהה שלוש עשרה שנה.

בשנות מאסרו של פרנק השתקעו חסידיו בוורשה, בקרקוב, ובסמוך לצ'נסטוחובה, ובעוד הם ממשיכים להתחזות כנוצרים, המשיכו לקיים את פולחניהם. תנאי מאסרו של פרנק הוקלו בהדרגה, התאפשר לו לקבל אורחים ולקיים טקסים. חסידיו מצדם ייחסו למאסרו של משיחם משמעויות מיסטיות, בדומה למאסרו של שבתאי צבי במבצר גליפולי, וכינו את המצודה "תרעא דרומי" (שערי רומי, שעל פי המסורת שם יושב המשיח). מקורות שונים מוסרים על ניסיונות רבים של הפרנקיסטים להשתלט על קהילות יהודיות ועל עלילות דם נגד יהודים שנרקמו על ידם.

בעיצומה של מלחמת האזרחים שפרצה בפולין בשנת 1768 שלח פרנק שליחים לראשי הכנסייה הרוסית-פרובוסלבית, כשהוא מצהיר כי ברצונו לעבור לדת הרוסית עם עשרים אלף יהודים נוספים, וכי ממשלת פולין מנסה למנוע זאת באמצעות מאסרו. ראשי הכנסייה כמעט שהתפתו להצעתו של פרנק, אך אז התערב הסוחר היהודי ברוך מיוון, שהיה מחותנו של רבי יעקב עמדין  ומשונאיהם הגדולים של הפרנקיסטים. הוא הודיע לראשי הכנסייה הרוסית כי פרנק הוא אדם הפכפך ולא-יציב, שכבר המיר את דתו מספר פעמים, מיהדות לאסלאם ומאסלאם לנצרות. הרוסים דחו את פנייתו של פרנק.

בסוף 1772 כבשו הרוסים את צ'נסטוחובה ושחררו את כל האסירים הפולנים, ובהם פרנק. פרנק אסף את חסידיו הנפוצים ברחבי פולין ועבר להתגורר בברין שבמורביה. שם התרבו חסידיו, ושרידי כתות שבתאיות שונות התלקטו סביבו. הוא הקים סביבו חצר מעין מלכותית, ופעל מספר שנים באין מפריע, למרות התנגדות נמרצת של הרבנים.

בקיץ 1775 נפגש פרנק בווינה, עם הקיסרית מריה תרזה ועם בנה יוזף השני וניסה לשכנע אותם כי פעולותיו נועדו לבשר את הנצרות בקרב היהודים. ייתכן והציע להם סיוע בכיבוש טורקיה. משלחות פרנק פעלו בטורקיה כאנשי קשר עם הדונמה וכמרגלים אוסטרים. הקיסרית לא השתכנעה ופרנק גורש מהממלכה.

לאחר נדודים של מספר שנים השתקעו פרנק וחצרו באופנבך הסמוכה לפרנקפורט שבגרמניה. שם הגיעה חצרו של פרנק לשיאה ושימשה מרכז לכל הריכוזים הפרנקיסטים באירופה. מקובל להעריך כי תמכו בה כמה אלפי בתי-אב. ההרכב החברתי של הפרנקיסטים אינו ברור דיו. בעבר טענו שמרבית תומכי פרנק באו מן העיירות והכפרים של אוקראינה המערבית ושחונכו על ידי תמימות ובורות, אמונות תפלות והתנגדות ללמדנות, אולם מקורות יהודיים רבים מעידים שרבים מהם היו יודעי ספר ואפילו רבנים בקהילות קטנות. היו ביניהם, במיוחד בבוהמיה ובמורביה עשירים, בעלי מלאכה ובני פרנסים ונגידים, לצד יצרני יי"ש ודלת העם. כן נזכרים שוחטים וסופרי סת"ם. מרביתם גילו שאיפות לחירות לאומית ולרבנים שינחו אותם בדרך הגויים שמסביבם.

פולחן הכת כלל מופעי ראווה כמו-צבאיים, עיסוק אובססיבי בקבלה, פריצות מינית בנימוקים קבליים, התרת איסורים הלכתיים, וכלפי חוץ – דבקות מוחלטת בנצרות הקתולית. פרנק האמין שהוא נציגו של האל, שיביא לגאולה ולשם כך עליו לבטל את חוקי התורה הקיימים, בעיקר בתחום איסורי העריות. רבים מן הפרנקיסטים היו פעילים בארגון "הבונים החופשיים". כמה מהמשפחות במורביה ובוהמיה התחילו לזווג רעיונות קבליסטיים מהפכניים עם רעיונות ההשכלה הרציונליסטית. אלו שהמירו את דתם בארצות אלו נקלטו בפקידות הגבוהה ובאצולה האוסטרית. אך שמרו על מנהגיהם. כך נוצרה שכבת ביניים שהנצרות והיהדות התערבבו בה. גם בפולין התקיים קשר בין המשפחות שהתנצרו ועלו למעמד חברתי ניכר במהלך המאה ה-19. שלושה דורות אחרי השמד, עדיין התחתנו רק בינם לבין עצמם ושמרו על כמה מאפיינים של האופי היהודי.

פרנק, שבאישיותו התגלו קווים של הרפתקן ונוכל ערמומי, שמיזג מניעים דתיים ויצרי שלטון, מת בג' בטבת ה'תקנ"א (10 בדצמבר 1790) בברין (Berno, סלובקיה). את מקומו בהנהגת הכת תפסה בתו חוה, או בשמה הנוצרי "אווה", שעוד בחייו שימשה לצדו דמות מרכזית בפולחני הכת וכונתה "המטרוניתא הקדושה". תחת הנהגתה של אווה התדלדלה הכת ומקורותיה הכספיים פסקו כמעט לחלוטין, ובשנת 1816, לאחר שעוקלו נכסיה, מתה אווה בחוסר כל.

בשנות ה-30 של המאה ה-19 היוו צאצאי הפרנקיסטים את הרוב המכריע של עורכי הדין בוורשה ורבים פעלו בתחום הכלכלה, הספרות והמוסיקה. רק מאמצע המאה ה-19 עברו רובם מהאגף הליברלי, אל האגף השמרני שבציבור הפולני. גיבוש הכת הוא אחד מסימני ההיכר של המשבר שעבר על החברה היהודית באמצע המאה ה-18 ולמפגש הטעון עם תנועת ההשכלה. מרבית הפרנקיסטים היו בעלי אמונה עמוקה. במה שנותר מספרותם אין זכר ליצרי השלטון של פרנק ולא לעלילת הדם שעוררה את איבת הציבור היהודי נגדם. הם הוקסמו מחלום המיזוג בין היהדות לנצרות ועם הזמן הפכו לנושאי אידיאלים ליברליים – בורגנים.

אמונתם השבתאית שמשה גדר ליציאה אל העולם שמעבר לגטו. מעשי הזימה שלהם נשכחו מלבם ובעיני מתבוננים מבחוץ, נחשבו דווקא לבעלי התנהגות מוסרית למופת. לאחר מותו של פרנק עצמו בשנת 1791 השתלבו מאמיניו בציבור הנוצרי.

הריאל פוליטיק של 'משיחי השקר'

ד"ר יעקב וינשל טוען בספרו 'פרשיות עלומות בתולדותינו', כי מאז אובדן העצמאות המדינית, חורבן הבית והגליית העם מאדמתו, המשיחיים הם מיצגיה הנאמנים של הכמיהה לחיסול הגלות והשבת עטרה ליושנה – קימומו מחדש של בית לאומי לעם היהודי במולדתו ההיסטורית – ארץ ישראל, כמיהה שגובתה במעשה – יוזמות מדיניות צבאיות. התופעה המשיחית היא תופעה מחזורית הצצה כל אימת שארץ ישראל הייתה תחת שלטון רופף ונוצרו תנאים מדיניים לשחררה בסיוע בעל ברית מדומה או אמתי, ולאו דווקא כהתניה פבלובית לגזירות ופרעות .

המשיחיות היהודית היתה, בצורות ובגלגולים שונים, יסוד מרכזי ופעיל בתרבות היהודית וגם בזו העולמית. לעומת המחיר ששילמו אחר כך היהודים באכזבות ובמפח נפש, עומדות תנופה מחודשת בפעילות והשבת רוח החיים, שהביאו את העם להתעוררות ולהליכה קדימה, למרות הכישלונות. אפשר בהחלט לראות בציונות ובהקמת מדינת ישראל, משום גלגולים חילוניים של התנועות המשיחיות. עוד במאה ה-19 הגו מבשרי הציונות הדתית את הרעיון של יישוב ארץ ישראל והבאת המשיח, על ידי פעולות יישוב הארץ. הופיעו רבנים שקראו לעלות לארץ ישראל וליישבהּ. הרב צבי קלישר מפוזן שבפרוסיה[7], קרא לעם היהודי לעלות לציון ולא לחכות לגאולה נסית, אלא היציאה מהגולה (הגאולה הטבעית) היא שתביא להתגלות המשיח. גם הרב יהודה חי אלקלעי מסרביה, קרא לעלייה והבאת גאולה בדרך טבעית מבלי להמתין למשיח. ראשי הציונות הדתית, שישבו בקונגרסים של ההסתדרות הציונית, פעלו ברוח דבריהם של מבשרי הציונות הדתית.

כפי שניתן לשרטט את הטרום היסטוריה של הציונות המדינית במאות ה-18 – 20, כך ניתן לשרטט מסלולים דומים, אם כי מוסווים יותר, בתקופות קדומות יותר, כאשר המשיחיים הם משמרי הגחלת הלאומית, מטפחי חלום השיבה למולדת, הנוקטים ביוזמות מדיניות להגשמת המאוויים הללו.

הערות

[1] הסכם אנדרוסובו היה הסכם הפסקת לחימה שסיים את מלחמת רוסיה-פולין (1654-1667) שנמשכה 13 שנים. ההסכם נחתם בכפר אנדרוסובו במחוז סמולנסק של היום. ההסכם נחתם על ידי נציגי רוסיה הצארית והאיחוד הפולני ליטאי. נציגי הקוזאקים לא השתתפו בטקס ולא חתמו על ההסכם.

[2] אנציקלופדיה עברית, הערך קבלה, עמ' 115-116.

[3] רבי יצחק בן שלמה לוריא (מכונה האר"י הקדוש/הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16, והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו "קבלת האר"י", שאומצה על ידי בתי מדרש רבים העוסקים בתורת הסוד. תלמידיו נקראו אחריו "גורי האר"י".

[4] גרשון שלום, שבתאי צבי, עמ' 683-684

[5] פנטון ינון יוסף, "קברו של משיח ישמעאל", פעמים 1985 עמ' 13-39

[6] באמצע המאה ה-18 כבר מנתה הכת כ-600 משפחות (שלושת אלפים נפש), ולאחר שנאלצה לעזוב את סלוניקי בעקבות גירוש הטורקים מיוון ב-1923, מנתה 13-15 אלף נפש. מספרם כיום אינו ידוע במדויק, והוא מוערך ב-15-20 אלף נפש.

[7] אח"כ עברה לרשות פולין , שהעיר עברה לרשותה רק ב 1945, והיום נקראת פוזנן