מרוקו מזווית אישית

כתב וצילם: גילי חסקין

כתבה מקוצרת "בעקבות אטלס", התפרסמה במגזין האלקטרוני של  NRG

העיר האימפריאלית פאס;  מרקש ושווקיה  ; קברי צדיקים במרוקו

להרצאה על מרוקו – לחץ כאן.

למצגת תמונות בנושא: טיול למרוקו

הברברים  – סרטון

צלילים נוגים עלו מן העוד. אצבעותיו של עלי פרטו על מיתריו. חוסיין, שישב לצדו, ניגן עלי רבאבה והוסיף נופך עליז משהו לעצבות הנעימה של המדבר. מכוסות התה עלה ריח חריף של נענע, שהעניק למשקה טעם מוזר. מתוק ומר. גברי התוארגים (Tuareg), "הבדווים הכחולים" של הסהרה, קיבלו אותנו בחמימות רבה.  נשותיהם, רעולות למחצה, הציצו בנו בביישנות ונמלטו בצווחה בכל פעם שמישהו כיוון לעברן את מצלמתו.  בעבר הלא רחוק הסתובבו רק הגברים בפנים רעולות, כפי שהם נוהגים לעשות עד היום, בצ'אד הסמוכה.  גברים רעולים אלה שימשו כעמוד התווך במחקרה של האנתרופולוגית מרגרט מיד, שניסתה להוכיח כי הרעלה איננה בהכרח אלמנט משפיל, אלא דווקא מְכַבֵּד. האנשים כחולי הגלימות השלימו ספקטרום שלם של צבעים: סלעי גרניט אדמדמים, סלעי גיר בצבעי קרם, חול מדברי צהבהב והרבה הרבה ירוק.  המצוק הגירני הצחיח נופל בתלילות אל גוש חיים ענק, המורכב מתשבץ של צבעי ירוק – נאת המדבר של אית-מנסור (Ait Mansur) . השילוב המנצח של גווני ירוק עז, הבוהקים בתוך החום-צהוב של המדבר. אם הסהרה מכונה "ים החולות", הרי נאות המדבר הינם איי התמרים. הדרך לאית-מנסור התחילה בעצם הרבה קודם. כמה שבועות טרם שנסענו, שוחחתי על מרוקו עם מוש, חבר יוצא קיבוץ, ג'ינג'י, שהתאהב כל כך במרוקו עד שנהגתי להתלוצץ עמו, שבגלגול הקודם היה מן הסתם מרוקאי.  לא סתם מרוקאי של העיר הגדולה, אלא בֶּרְבֶּר בן ברבר, ששורשיו נעוצים בעומק אדמתה של צפון אפריקה מאות ואולי אלפי שנים לפני שהגיעו לכאן בני ערב. רציתי לשמוע על מקום מיוחד, הרחק מנתיבם הכבוש של המטיילים, משהו מן הדברים ששנינו אוהבים באמת.  הוא חייך ופלט מילה אחת, מבלי לפרש: "אית מנסור".

לאחר עשרה ימים של טיול במרוקו הגענו לאית-מנסור. עברו עלינו ימים נעימים ומרתקים: סיירנו באגמים הכחולים שבהרי האטלס הגבוה, במפלי המים, ברמות הנמוכות הנקראות מֶסֶטָה (Meseta), המכוסות במרבד צפוף וצבעוני של פרחים, שחינו בחופי הים החוליים של אגדיר, והגענו עד להרי האנטי-אטלס שבדרום-מערב המדינה.  בלב הרכס נמצאת טפראות (Tafraut) , עיירה ברברית ציורית, שבתיה הוורדרדים נחבאים בצל גושי סלע ענקים, שדומה ועוד רגע יימחצו אותם על יושביהם.  השמים היו כחולים ללא עב, ועל הכול היתה נסוכה שלוות המדבר. ליד טפראות נמתח עמק אָמֵלְן השלו, ובו כפרים קטנים מוקפי עצי פרי מטופחים וגנים המושקים בתעלות.  כפרים הדומים לכפרים הרריים רבים ברחבי העולם השלישי, אך בהבדל אחד גדול: אלו כפרים ללא גברים! זהו עמק שכל תושביו הם נשים, ילדים וזקנים.  הגברים בגיל העבודה נמצאים בקזבלנקה, ברבאט או במרסיי, ופעם בשנה הם שבים לכאן לחודש ימים ומביאים עמם פרנסה למשפחה, מתנות לילדים, נשיקה לבן שנולד בהיעדרם ומעט רומנטיקה, שמן הסתם תוביל לילד נוסף בשנה הבאה.

אני סבור שהרי האטלס הגבוה יפים יותר. לטעמי השלג מרהיב יותר מן המדבר.  אך הרכס הגרניטי העתיק של הרי מול האטלס נוגע ללבי יותר.  ברגע שראיתי את הבּוֹלְדֶרים העגולים הענקיים, שמשך אלפי שנים גולגלו ביד נעלמה מראשי ההרים, הבנתי למה מוש התכוון: הפסגות האדמדמות של הגרניט, הזכירו לי, כמו לו, את הימים היפים של סיני, כאשר הבולדרים הענקיים, המעיינות והבוסתנים של אזור ההר הגבוה שימשו לנו מפלט מפני ההוויה הישראלית הדחוסה.  תחושה חמימה של נוסטלגיה שטפה אותי פתאום.  הזיות סנטה-קתרינה התאימו לנוף הפראי שמסביב.  הזיכרונות והכיסופים ערבבו באורח פלא את המוסיקה המקומית עם השירים הרוסיים שנהגנו פעם לשיר סביב המדורה, בין הרי הגרניט, בטיולים של פעם.

לאחר שוטטות סקרנית בכפרים, יצאנו מהעמק, בדרך הררית ומשובשת המתפתלת מעל צוקים רמים, לצד נחלים זורמים ובתחתיתם של גאיות, הגענו אל אית-מנסור.  זוהי איננה נאת מדבר בסדר גודל של עין גדי, אלא משהו בסדר גודל אחר, קילומטרים רבים של דקלי תמר, בוסתנים קטנים של פרי הדר ונשירים, גני-ירק מטופחים בקפידה, ומספר משבצות זרועות חיטה.  כל סנטימטר מעובד בסבלנות, באהבה.  פיסה צפופה, רוחשת חיים, בלב המדבר.  אנו פוסעים בשורה עורפית.  כל אחד מרוחק מרעהו, כל אחד והרהוריו.  אחר-כך התברר שכולנו חשבנו על דבר דומה: "לא יאומן, אנחנו במרוקו, בלב המגרב"…

זו לא היתה הפעם הראשונה שצבטנו את עצמנו בתדהמה.  זה קרה לראשונה כשרגלינו דרכו במישורים הים-תיכוניים, הפוריים, של מרוקו.  בארץ ההֶסְפֵּרידוֹת, השומרות על כדורי הזהב שאותם חיפש הֶרָקְלֶס. כשהגענו למקום שבו לפי המיתולוגיה היוונית עמד אטלס ונשא בדממה את היקום, חשנו שחלום נוסף מתגשם.  בפעם השנייה חשנו כך בקזבלנקה, שהיא כמעט האסוציאציה המיידית למשמע השם "מרוקו", מושא לגאוות בני הארץ ויוצאיה.  קזבלנקה היא מרכז העצבים של מרוקו: יש בה רחובות סואנים, מרכזי קניות בעלי חזות צרפתית ושרשרת ארוכה של בתי קפה.  האמת היא, שקיים פער עצום בין המוניטין שיצאו לעיר לבין מה שהיא יכולה להציע לתייר.  אין בה אתרים היסטוריים, לא ארכיטקטורה מעניינת, ואפילו לא נופך של אקזוטיקה.  שום דבר ממה שיכול לעניין את התייר.  המלך חסן השני החליט לעשות מעשה ולהגיש לעיר מתנת ענק ליום הולדתו ה-60.  הוא בנה לחוף הים את מסגד המסגדים.  היכל ההיכלות. למרות שלמוסלמי דרוש מטר מרובע שלם לתפילה, בשל תנועות הכריעה שהן חלק מהתפילה, יש בו מקום ל-20,000 מתפללים ולעוד 80,000 במרפסות.  מעל המבנה המפואר מזדקר המינרט (צריח המסגד) שלו, שבמקור נועד למואזין הקורא לתפילה ועם הזמן היה כלי לפאר בו את המסגד.  המינרט הזה מתנשא לגובה של 175 מ', דבר שהופך את המסגד הזה למבנה הדתי הגבוה בעולם.  מן המינרט העצום נשלחת קרן לייזר למרחק של שלושים ק"מ, לכיוון מכה.  זהו מבנה ענק.  כאשר הלכנו לקראתו, לאורך חוף הים, הוא נראה  קרוב, כמטחווי יד, בשל גודלו העצום. הלכנו לקראתו, הלכנו והתקרבנו, והמבנה נותר רחוק.  גודלו, מפעים ככל שיהיה, מתגמד נוכח יופיו העצום.  עיטורי המסגד הם שיר הלל לאומנות האנדלוסית.  זהו אחד המבנים המופלאים עלי אדמות. הגג שלו יכול להפתח,  זה נעשה לעיתים ואז המראה מופלא עוד יותר.

למעט המסגד, קסמה של קזבלנקה טמון באווירתה הקוסמופוליטית.  כאן, מול בתי הקפה המפוארים, לאורך הטיילת, בכיכרות הגדולות, וכאמור, בבתי הקפה, הרגשנו ביתר-שאת: אנחנו במרוקו.  זוהי ארץ ערבית השונה מארצות ערביות אחרות מבחינה תרבותית ופוליטית, וכן ביחסה לישראל: זוהי ארץ שאף-פעם לא היתה עוינת וניהלה יחסים מורכבים עם ישראל, בעיקר בשטח המודיעין. יחד עם זאת  שלחה חטיבה להילחם בגולן במלחמת ששת הימים וגם ביום כיפור הייתה מעורבת. ישראלים המשוטטים ברחוב נשאלים לפעמים "מאין אתם"? "מפריז" עונה אחד.  "מספרד" עונה חברו, ולאחר חילופי משפטים נפרד מהם השואל בברכת "בוקר טוב" בעברית צחה… אפשר אולי להסביר את היחס האמביוולנטי של מרוקו לישראל, על רקע הידידות המסורתית של בית המלוכה עם היהודים, אולי על רקע האמביציות הפוליטיות של המלך חסן השני אללה יירחמו, להוביל את מהלך השלום חסן טען פעם שהוא מכבד את היהודים שהיו במרוקו עוד הרבה זמן לפני שהערבים הגיעו לשם.  המגרב, "צפון-אפריקה" בפי הערבים, רחוק גיאוגרפית מארצות ה"משרק", המזרח-התיכון, ובנוסף לכך, רחוק מהם מבחינה היסטורית, אתנית ובמיוחד מנטאלית.  הרעיון לטייל בארץ ערבית עוררה בי מזמן התלהבות השמורה בדרך-כלל לבלתי-אפשרי.  לראות ערבים לא כפועלים ולא כאויבים, גם לא כבעיה, אלא כציבור גדול של אנשים: בני אדם טובים ורעים, רחבי-לב וחמדנים, עם אהבות ושנאות, עם יתרונות וחולשות.  על נופיה של מרוקו נכתבו שירי הלל, אך הסיפור האמיתי של הטיול בה הוא סיפורם של האנשים.  חמים, חושניים, צעקנים, מנומסים ומעל לכל – צבעוניים.  ערבים וברברים.  קשה להגדיר מהם "ברברים".  קל יותר להגדיר אותם על דרך השלילה.  הם אינם ערבים. מעבר לגורם משותף זה, מדובר בשלוש קבוצות הטרוגניות, הנחלקות לשש מאות שבטים, השונים זה מזה באזורי המחיה, בתרבות החומרית, בשפה ובפולקלור.  הברברים אינם עשויים מיקשה אחת.  יש מעט מן המשותף בין יושבי הריף לנוודי הסהרה.  האוכלוסיות השונות מציגות כלפי חוץ חזות אחידה ומלוכדת, אך בשיחה מעמיקה יותר, ניתן לזהות אצלם תחושה של קיפוח, המהולה בגאווה על מוצאם. הברברים מפוזרים על פני כל שטחה של מרוקו, בהרים ובעמקים, בכפרים, ואפילו בערים.  במקומות רבים קיימת השפעה הדדית של האוכלוסיות, מה שהופך את הסיור במרוקו למורכב ומרתק עוד יותר.

מרוקו היא עדיין מלוכה, במלוא מובן המילה. המלך המרוקאי הוא מאחרוני המלכים האמתיים שנותרו בעולם (יחד עם ירדן, ערב הסעודית, המיפרציות ויש עוד באפריקה, בברוניי ועוד). לא מדובר כאן במלך סמלי, כדוגמת מלכי אנגליה או דנמרק, אלא במלך, שמעבר למנעמי החצר וגינוני הטקס, נהנה מסמכויות ומעוצמות כמעט בלתי מוגבלות. דיוקנו מופיע בכל חדר מלון ובכל תחנת אוטובוס, על גבי פסגות הגבעות החשופות, על קירות החנויות והמשרדים, על שטרות הכסף והמטבעות ובכל תכנית טלוויזיה. הוא העין הגדולה הצופה בכל אחד מכל מקום. הוא המצביא הראשי, השופט העליון, הצדק המוחלט והאחרון, הוא אמיר המאמינים והוא הארץ והמולדת. מעשיו במישור המיתולוגי, ומחדליו אינם מוסברים. כמו בכל סקירה נוסטלגית, גם אני מוצא את עצמי נסחף בשטף המליצה ומזכיר לעצמי כי גם חסן השני, אביו של המלך הנוכחי (מוחמד השישי) וגם אביו מוחמד החמישי לא היו 'צימחונים', ומעשיהם מילאו לא מעט שורות  בדו"חות 'אמנסטי'. יתכן שאין אפשרות אחרת במציאות המורכבת כל כך של האזור. כך או אחרת, מוחמד החמישי היה ראש שבט קדמון ואבא סמלי, מנהיג ברברי ושייח' בדואי, ששורשי משפחתו מגיעים לפי המסורת, עד לנביא מוחמד עצמו (גם אם ברור, שאין להם שום קשר משפחתי למשפחת מוחמד). מצד אחד, טיפוס דמוי הארון אל רשיד מ'אלף לילה ולילה', ומצד שני למד משפטים בסורבון ושיחק טניס. באישיותו ובמסריו הפנים את הרוח המרוקאית האמתית, השונה כל כך מהסטריאוטיפ המרוקאי הישראלי. המלך המרוקאי הינו אמן ההליכה על הסף.  חסן השני היטיב לפסוח על שתי הסעיפים: גם לקרוא להחזרת ירושלים לחיק האסלאם, וגם לקבל את ישראל לליגה הערבית; גם לכנס ועידות פסגה עתירות לאווים וגם לתווך בהסכמי שלום; גם להלל את גבורתו של סאדאם חוסיין וגם לתמוך במדינות הקואליציה – מלא סתירות ועשיר בניואנסים, כמרוקו עצמה. בכל מקום, על הגבעות החשופות ועל קירות המסגדים, מתנוססת סיסמא המכריזה שוב ושוב על 'השילוש הקדוש': האל, המולדת והמלך.  אדם שידו בכל ועל פיו יישק דבר, מלך כמו באגדות.

מקום חשוב בטיול תופסת יהדות מרוקו.  מדובר בקהילה בעלת מורשת מפוארת, עם חיי יצירה רבי-שנים, שתרמה תרומה מכרעת להתפתחות השפה העברית.  ידועים בה שמות כמו יהודה חיוג' (ממדקדקי העברית והפרשנים הפילולוגיים למקרא בספרד המוסלמית), הרי"ף  (ר' יצחק פאסי) והבלשן דונש בן לברט הרמב"ם חי בפאס מספר שנים. במקום חיה בעבר קהילה בת 350,000 איש, שעזבה לארץ האבות, או לצרפת וקנדה. יהודים כבר (כמעט) שאינם נולדים יותר במרוקו.  ההיסטוריה היהודית כאן תמה. אלפי שנים הם הניעו את גלגלי המסחר, בנו ויצרו, בכו ושרו. היום ממשיכים כאן החיים בלעדיהם.  ישובים קטנים בהרי האטלס, שהיו כולם יהודיים, קרסו, ונותרו מהם רק שרידי קירות ועיי זיכרונות, על רקע הרים נישאים וכתמים ירוקים. במקומות רבים ה"מלאח" (ה"גטו") קיים, אך תושביו הנוכחיים אינם יודעים דבר על אלו שעזבו לפני כיובל. המעטים שנותרו כאן, נוכחותם חסרת משמעות תרבותית. הם שולחים את הילדים ללמוד בחו"ל, ונשארים לשמור על בתי הקברות ובתי הכנסת. עולם הולך ונעלם.

קשה לי בלי אקטואליה. יהודי מרוקו הם נושא הדורש עיון מעמיק, בעיקר בקשר להשלכות העכשוויות שלו על חיינו בארץ ישראל.  מעבר לעניין ההיסטורי, ההגותי והתורני, מדובר גם, אם להיות כנים, בבעיה לא קלה. כל עוד משורר מוכשר כמו ארז ביטון, למשל, מוצג כ"משורר מרוקאי", ולא כ"משורר" סתם כך, יש לנו  בעיה. מבלי להיכנס לשאלה אם קיים קיפוח עדתי ומי אשם בו, הנושא המרוקאי הוא נושא "חם", נושא שעולה לפרקים, בין אם בקשר לאישי-ציבור שונים ובין אם בקשר למימונה, שהוא חג שראשיתו בביקורים משפחתיים סולידיים, שהפך לאירועים המוניים בעלי משמעות פוליטית. חשוב לנסוע למרוקו כדי לראות, לשמוע ולהבין. להכיר מה שהיה שם. יתכן שהביקור יסייע גם להבין מה אירע כאן, בארץ ישראל

יצאנו למרוקו גם כדי להתחקות אחר קורות היהודים, שהגיעו למגרב לפני כולם.  הרבה לפני הרומאים והביזנטים, ודאי שלפני הערבים. היהודים הגיעו למרוקו בעקבות הפניקים, מייסדי קרתגו (כיום בתוניסיה) . הם השפיעו והושפעו, שגשגו ונרדפו, קיבלו תגבורת רוחנית מרשימה עם הגעתם של מגורשי ספרד, נאבקו בהם, עד שיד האחרונים היתה על העליונה, סבלו מפוגרומים לפרקים, אך גם תפסו עמדות-כוח פוליטיות וכלכליות. המשבר הרוחני שמדובר בו רבות, לא החל עם עלייתם ארצה, אלא קודם לכן. המסגרת המשפחתית והקהילתית התרופפה עם הגעתם של הצרפתים והמודרניזציה שהביאו עמם. התרבות המעודנת החדשה אפשרה לעזוב את הדת מבלי לצאת לשמד, מה שהוביל אצל חלקם להשכלה ולפלורליזם, ואצל אחרים למשברים משפחתיים. יוצאי מרוקו מתרפקים לעתים על העבר, כדרכם של מהגרים וכדרכם של זיכרונות, שהם צובעים בוורוד חיים שבמקומות רבים היו אפורים. רבים מהם נוסעים למרוקו, כדי לחזור ולחפש את שורשיהם. שרידים לקהילות יהודיות שהיו במקום, מוצאים במרוקו גם בעיירות הנידחות ביותר. מבקרים רבים שבים ומתארים מחזה החוזר על עצמו: המקומיים מקבלים את המבקר בסבר פנים יפות, מוליכים אותו לבית הוריו, הוא נרגש ולעתים פורץ בבכי, שלפעמים מדביק גם אותם. בטיול הראשון שהדרכתי במרוקו נקשרה נפשי בנפשו של אלברט, בעל אולם שמחות מאשקלון.  הטיול היווה עבורו מעין עליה לרגל, חזרה לקהילה שוקקת בכפר מלא חיים. לאחר ארבעה-עשר יום של ציפייה מתוחה, הגענו לכפר הולדתו ארפוד (Erfud) שבנאת המדבר תפילאלת (Tafilalt) . ניסיתי להסביר לו שהוא איננו מתגעגע רק לכפר הולדתו, אלא גם ובעיקר לאלברט בן החמש עשרה, שהיום הוא כבר בן חמישים.  אלברט לא רצה לשמוע. בדמיונו רקם חלומות ובנה מגדלים פורחים באוויר.

אלברט ירד מהאוטובוס בפיק ברכיים ואץ כאחוז תזזית להנציח במצלמתו ולהביא הביתה מה שהשאיר בארפוד לפני שלושים שנה, יחד עם נעוריו. ייתר המטיילים נחפזו אחריו. הביקור הסתיים במפח-נפש: מהר מאד התברר לו, שממרחק הזמן התוסף למקום ממד של זוהר ופאר. אלברט רצה לחזור לדבר שאינו קיים. כאשר שב בפנים נפולות, ליוויתי אותו באכזבתו, ולרגע לא ידעתי אם לבכות עמו את אותו עולם שהיה ונעלם, או להתנחם בכך שזוהי בעצם תכלית הציונות. מרוקו חסרה ליהודייה, אך אני בספק כמה יהודייה חסרים לה. למרות כמה סצנות של פגישה הנוגעות ללב בריגושן, דומני שאצל המרוקאים בני הזמן החדש, העידן היהודי היה כלא היה. אצל המרוקאים הישראליים לא נשאר הרבה ממרוקו.  קצת מוסיקה ומעט מטעמי מטבח.  המערכת התרבותית שלהם הרכינה ראש במגעה עם תרבות המערב. היא החלה להיפגע כבר במרוקו, עם בוא הצרפתים, אך היתה זו פגיעה שולית בלבד. מהרגע שבו עלו ארצה, החלה זהותם התרבותית להיסדק. ערכי הרוח שלהם התפוגגו, הכבוד, המשפחה, האופטימיות, החושניות ובעיקר הסובלנות – כל אלה קרסו בפני משהו פולקלוריסטי מזויף.  קשה להיות מרוקאי מחוץ למרוקו.

מרוקו מהממת; פחות ביופייה ויותר בקסמיה, ממראות אלף לילה ולילה בערים האימפריאליות, ועד החזיונות המופלאים של הדיונות בסהרה ונאות המדבר שבשולי האטלס.  מרוקו היא מסתורית, אקזוטית, חושנית, דרמטית ומעוררת תחושות פיוט.  פייר פאולו פאזוליני צילם פה את 'אדיפוס המלך', כדי לעצב עולם מיתולוגי בזמן לא ידוע. סרטו 'אלף לילה ולילה' הוא מציאות יומיומית בכל שוק. ברנרדו רטולוצ'י צילם פה את 'השמים מחכים מעל', אורסון ולס את 'אותלו', מרטין סקורסזה את 'פיתויו האחרון של ישו', היצ'קוק את 'האיש שידע יותר מדי' ואת "ציפרים".  ג'ימי הנדריקס שר על החומות של אסוויירה, וסרטים רבים, ביניהם 'לורנס איש ערב' ו'גלדיאטור' הוסרטו בקסבה של אית בן האדו, עיר מגדלים בנויי-בוץ ב'עמק אלף הקסבות', שבין הרי האטלס הגבוה לג'בל סע'רו. תפאורה מושלמת לפנטזיות מזרחיות.

זוהי ארץ מרתקת. היא איננה שופעת מוזיאונים, אך בעצמה מהווה מוזיאון ענק של אומנות סביבתית. חומר ורוח, עם יותר מקורטוב של עולם הולך ונעלם.  מרוקו היא ארץ גדולה, ששטחה, יחד עם סהרה הספרדית, הוא למעלה משבע מאות אלף קמ"ר, גדולה מישראל פי שלושים וחמש! היא נמצאת בקצה הצפוני-מערבי של אפריקה, אך נחשבת בצדק לאי, בין הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי ואוקיינוס השממה של הסהרה – המדבר הגדול ביותר בעולם.  מלבד הסהרה, בולטים במרוקו ארבעה רכסי הרים, שכולם שייכים למערכת הרי האטלס – שרשרות של הרים צעירים בקצה של יבשת קדומה. כשצפו היוונים הקדמונים לראשונה, במערכת ההרים של מערב העולם, כפי שהיה ידוע אז, זיהו את המקום עם קצה העולם – משכנו של אטלס.  הרים אלו, בצפון-מערב יבשת אפריקה, מהווים יחידה גיאוגרפית, אקלימית, היסטורית ותרבותית נפרדת.  מצפון וממערב הם מנותקים על ידי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, ומדרום וממזרח על ידי מדבר סהרה.  הערבים, שהביאו לחלק זה של העולם את האסלאם כבר במאה השביעית, קראו לאזור "ג'זירת אלמע'רב", היינו, אי המערב.  כינוי הולם לאזור פורה המוקף בים של חולות ומים.

צפונית מכל הרכסים נמצאת שרשרת הרי-הריף.  הרים גירניים גבוהים וירוקים, המשכם של הרי ה"סיירה-נבדה" שבדרום ספרד. ההרים זרועים כפרים ועיירות המסוידים לבן, ובמדרונותיהם מגדלים את הקנבוס, עשב חשיש מהטובים בעולם. היפה שבישובים אלו הוא שפשואן (Shefshuan) , עיר שסמטאותיה הלבנות-כחלחלות בוהקות בניקיונן, מטופחות להפליא, ומזכירות מאד את אלו שבדרום-ספרד. "טיפו אנדלוז" קוראים להן התיירים הספרדים. לי הן הזכירו את משכנות המוגרבים של צפת, שבעבר הלא-רחוק, טרם שנתחרדה, היתה ידועה בסמטאות כאלו. דרומית להרי-הריף, מעבר לאגן הפורה של הנהר הגדול סבו (Sebu)  מתרוממים הרי האטלס התיכון. רכס המגיע לגובה של  3,340 מ', וידוע, בין היתר, במפלי מים, בשמורות-טבע, באתרי-סקי וביערות ארזים. הארז האטלנטי הוא עץ מחט הגדל לגובה של  50 מטרים. הוא עומד איתן בסופות שלג וברוחות קדים, ומצדיק, ללא ספק, את הפתגמים והאמרות הקשורים בשמו (בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים נטועים כמה עצים של ארז אטלנטי). טיול ביערות הארזים, בין פיסות השלג שעוד לא נמס, לקול צרחותיהם של הקופים המלקטים מזון, מנוגד בקוטביות לטיולים באזורים אחרים: בסהרה, באנטי-אטלס ובחוף. בלב היערות נמצאת איפראן (Ifran) , עיר בעלת חזות אלפינית, שאלמלא כמה ברברים לבושי ססגוניים שפסעו ברחובותיה, היינו יכולים לחשוב שאנו נמצאים בשוויץ. מעל הקסם המיוער הזה מתנשא ארמונו של חסן השני, אחד מיני רבים. כאן אירח את ידידו שמעון פרס. ייתכן שהמציאות נראית פשוטה יותר והבעיות ניתנות יותר לפתרון מחלון הארמון הנשקף אל ההרים. מדרום להרי האטלס התיכון מיתמרות הפסגות המושלגות של האטלס הרם. גבוה מכולם הוא ג'בל טובקאל (Tubkal) , המתנשא לגובה של 4,165 מטרים – הפסגה הגבוהה במרוקו.  גבוהה גם לפי קני-המידה של אירופה. בדרך להרים מטפסים בנופים חומים ויבשים, ההולכים ומוריקים עם העלייה בגובה. הטרסות נהיות תלולות יותר, הכפרים קטנים ומכונסים יותר, התושבים הססגוניים ידידותיים יותר.  אילו הם השלוחים – תושבי ההרים. 'שְלוח' היא מילה שהוראתה המקורית היתה כינוי של כבוד, וכיום היא כינוי גנאי שמשמעותו כפרי, בור, פרא (מעניין שזו גם מילת גנאי ביידיש )  הכביש מתפתל למעלה, הכפרים מפנים את מקומם לכפרי-בת הפעילים בקיץ בלבד, עד סמוך לפסגה, גבוה בהרים, שם יש רכבות כבלים המובילות לפסגות גבוהות יותר, הצופות אל נוף אינסופי של שלג עולמים: תחושה משכרת של הוד קדומים. בחלקם הדרומי, הנמוך, של ההרים, מתחפרים קניונים ענקיים. הדאדס (Dades) המפלס את דרכו בין מצוקים גירניים, המעיקים על המטייל מגובה אנכי של אלף מטרים, והטודע'ה, שהבליה חוללה נפלאות בסלעיו ויצרה בהם גן של פסלים.

מעבר להרי האטלס הרם, מעבר לעמק הסוס (Sous) ומעבר לרכס הרי מול האטלס, שכבר הוזכר, משתרע האינסוף: המישורים זרועי הסלעים של הסהרה.  למרות שסבורים בטעות כי מדובר בים של חולות, ולמרות שאכן קיימות בסהרה דיונות ענקיות יפהפיות, הרי הוראת השם 'סהרה', 'סחרא' בערבית, היא סלע.  זהו מדבר של סלעים, שפה ושם פזורות בו מספר נאות מדבר, איים של חיים  בלב הישימון.  חופי הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי, העמקים הפוריים, המישור רחב הידיים המכונה "מסטה-  ( Meseta) מספרדית: שלחן קטן, ההרים והמדבר – כולם חלק מהפסיפס העצום, הרבגוני, ששמו מרוקו. לא רק הנופים משתנים בקיצוניות מההרים הירוקים סביב טנג'יר (Tanger)  ועד למישורים הצחיחים הסובבים את שווקי הגמלים של גווילימין (Guilimin)  שבדרום. גם הארכיטקטורה, הלבוש ואורחות החיים משתנים מאזור לאזור.  בקזבלנקה יש גורדי שחקים; בהרי האטלס נצמדים לצלע ההר בתי חומר חומים; בצפון הארץ בונים מלבנים, וערי האוקיינוס האטלנטי צבועות בלבן ובטורקיז; העיר פס כחלחלה, מראקש אדומה, ולמקנס גוון ירקרק משהו.  התלבושות המסורתיות משתנות מאזור לאזור, מעמק להר, מכפר לכפר ומשבט לשבט.  ההבדלים העצומים באים לידי ביטוי בריבוי דיאלקטים ובהשפעות תרבותיות שונות.

באזור הצפוני ניכרת עד היום ההשפעה הספרדית, וברוב המדינה ההשפעה הצרפתית.  החברה המרוקאית בנויה רבדים-רבדים, קבוצות-קבוצות.  לא רק ברברים מול ערבים, אלא גם אזור מול אזור. האוכלוסיות מאד ברורות ומגדירות את עצמן- "מראקשים", "מקנסיים", "רבאטיים" ו"פאסיים" (אך לא קזבלנאים).  חצר המלוכה, מבחינתה, מנסה להפגין חזית אחידה: כולנו ברברים, ערבים, מוסלמים.  אך מתחת לפני השטח רוחשות גחלים של קיפוח הברברים. האחרונים, שפעם התריסו מול הצרפתים כי הם מרוקאים ולא הניחו להם לתקוע טריז בינם לבין הערבים, מכריזים היום בגאווה: "אנחנו ברברים. שונים".

האסלאם המרוקאי שונה מהאסלאם הערבי המוכר לנו בארץ. יש בו השפעה ספרדית רבה, השפעה אפריקאית, השפעה ברברית ניכרת והשפעה מיסטית של הדרווישים המוסלמים. ההשפעה באה לידי ביטוי בקברי הקדושים, מוסלמים ויהודים, המציפים ממש את המדינה.  מונים במרוקו שבע מאות קברי קדושים יהודים, מספר קברי קדושים נוצריים, אלפי קברי קדושים מוסלמים, ופעילות רבה של עליות לרגל (זיארה), המתרחשת סביבם. כל קדוש כמעט זוכה להילולה ביום מותו, יום כלולותיו עם האלוהים, שהוא בדרך כלל גם יום הולדתו.  צדיקים זוכים למות ביום הולדתם.  ביום זה נוהרים אל הקבר חסידיו, לעתים מקריבים שה, נודרים נדרים ומרבים בתפילות ובבקשות. לפני שנים, סלדתי ואף הוקעתי פעילות דתית כזו.  מן הסתם חששתי שהיא מאיימת עלי, שהיא חלק מהתרבות שלי. לעגתי למה שנראה לי כפרימיטיבי. כעבור שנים למדתי לראות את הכול בראייה תרבותית יותר; יותר מתארת ופחות שיפוטית. מה שכיניתי כ"מפגר" אני מכנה היום כ"מסורתי". כשלמדתי לתפוס מרחק, השכלתי לראות יותר וליהנות יותר. כמה קברי יהודים מושכים אליהם גם עולי-רגל מוסלמים, כמו זה של לה-סולליקה, נערה שסירבה להתאסלם ולהינשא למלך, ומתה על קידוש השם.  כמה קדושים יהודים, כמו רבי חיים פינטו, רבי שלמה בלחנאס, רבי אבן עטר, והמפורסם מכולם – רבי עמרם בן דיוואן, זוכים להילולות ענק, המושכות צליינים ומבקרים מכל העולם.  חלק מן הקדושים היו שד"רים (שלוחי דרבן), שהגיעו במאות הקודמות למרוקו כדי לאסוף תרומות עבור יהודי ארץ ישראל.  חלקם, שנפטרו במרוקו, הפכו לקדושים. פולחן הקדושים הברברים מגיע לשיאו במווסמים. 'מווסם' הוא עלייה לרגל המונית, הקשורה לעתים לסיומה המוצלח של עונה חקלאית; הכוללת גם יריד גדול, שירה וריקודים בתלבושות מסורתיות.  בעבר הלא רחוק נהגו נשות הכפרים, שדרכם עברו השיירות, לארח את עולי הרגל ולהעניק להם מחסדיהן. המנהג כנראה עבר מן העולם לצערם של כמה מטיילים, אך חוקרים צרפתים מראשית שנות העשרים מתארים כיצד יוצאות הנערות, נשואות כרווקות, ומזמינות לביתם את הגברים, לארוחה ולסקס, מבלי שמישהו יחשוב לסרב.  כל זה, לאחר כתריסר מאות שנים של שלטון האסלאם! עד היום שונים הרגלי החיזור באחדים משבטי הברברים ממה שמקובל בארצות מוסלמיות; הנערות נועזות יותר, ואינן מהססות להביע את רצונן ברמזים עבים ואף יותר.

באחד הטיולים חנה אחד מידידי, במרכזו של כפר קטן.  ג'יפ אחד ובו שלושה מטיילים בלבד, הלומי שמש ורוח מדברית.  ליד הבאר ניגשה אליו נערה יפה כבת שש-עשרה וביקשה ללחוש משהו על אוזנו.  הגבר, ברפלקס מותנה של תרנגול, כמו כולנו, ניפח את חזהו בגאווה והביט בשותפיו למסע בחיוך של יוהרה.  כעבור רגע התחלפה הגאווה במבוכה. הנערה, שנשיותה פרחה בטרם עת, שאלה אותו בסוד, אם השניים האחרים נשואים. כאשר התברר לה שלא, ניגשה אל ידידו וללא כחל ושרק, הזמינה אותו לסעוד עמה ארוחת צהריים בבקתתה. לאחר שגלגל עיניו בחוריהן מרוב תדהמה, ולאחר רגע נוסף שבו התאושש מתדהמתו, הציע שגם הם, שותפיו למסע, יצטרפו.  הנערה לא התבלבלה ובטון נשי פגוע, השיבה לו שעדיף שלא יבוא בכלל… לא נותר לו אלא להציע ללגום תה באווירה של פיוס, בעוד ילדי הכפר סובבים אותנו ביללות חתונה.

המדבר עתיר פיתויים, ומשום כך גדוש בסיפורים. סיפורי אהבה ואכזבה,  סיפורי בגידה ותשוקה.  לזיז, נהגנו המתולתל ויפה-התואר, סיפר לנו כיצד פגש את עיישה, אשתו, ליד הבאר. לא היה צורך בהרבה.  מבט אחד בעיניו והכול היה ברור.  ההורמונים עבדו חיש מהר, ולאחר האירוע שאין ממנו דרך חזרה, נאלץ לשתף את הוריו בסיפורי מעלליו. אמו הקימה זעקות שבר ואף הכתה אותו מכות נמרצות, כאילו שהיא עצמה לא נהגה כך בנעוריה. אבל חלילה למשפחה לאבד את כבודה.  למחרת בבוקר אכפה את חמורה, וצעדה שמונה קילומטרים לבית הוריה של עיישה’ כדי לשוחח על דא ועל הא.  אמה של עיישה פערה פיה בתדהמה כשראתה אותה, למרות ששמעה מעיישה את קורותיה.  השיחה קלחה, הנשים טעמו מן התבשילים, החליפו מידע, מי התחתן ומי התגרש, מי התעשר ומי ירד מנכסיו.  לקראת הסוף, כבדרך אגב, התעניינה אמו של לזיז ב'ילדה היפה’ ששוטטה פעם מתחת לשולחנות, למרות שכזכור ידעה מה כבר עוללה אותה "ילדה".  גם אמה של עיישה היטיבה לשחק את המשחק, ורק עם ערוב היום הסכימו היא ובעלה לקבל את הצעת הנישואין ה"ספונטאנית".

אחד הדברים המרתקים בביקור במרוקו, הוא ההתמודדות עם הרחוב.  במרוקו יש אוכלוסייה גדולה המתפרנסת מתיירים, וההתנפלות עליהם ממש לא תיאמן.  המקומיים עטים על התייר במתקפות חסרות תקדים, גם בהשוואה לארצות אחרות בעולם השלישי. בסמטאותיה של טנג'יר ראיתי מטיילים מתקרבים לאובדן שליטה מול המוכרים והקבצנים העטים עליהם מכל עבר. המקומיים רגישים מאד לשפת הגוף של העוברים ושבים, להבעתם, לאינטונציה שבקולם, ואינם מהססים להשתמש בהן לצורכיהם, אך עם סייג ברור – ללא אלימות.  זוהי ארץ רגועה, ששליטיה מקפידים על שלומם ועל רווחתם של התיירים.

באחת הנסיעות הארוכות שאלו אותי המטיילים איזו עיר אני מעדיף במרוקו, ותמיד אני מוצא את עצמי מתלבט בין פאס למראקש. בפאס (Fes) אני אוהב את השילוב שבין הסגנון הקיירואני (תוניסאי), המייצג את הפראות הצפון-אפריקאית, לבין הסגנון האנדלוסי, המבטא את העידון הספרדי.  ליבי הולך שבי אחרי הבזאר, המרגש בשילוב שבין סדר וארגון "יקיים" כמעט, לבין חושניות מרוקאית.  כל ביקור בבזאר הוא ביקור אצל אנשים, אצל בעלי מקצוע: בכל פעם אני מבקר את עושי הגבינה, את מפטמי האפרוחים ובעיקר את הבורסקאים, מעבדי העורות – מלאכה ההולכת ונעלמת מן העולם. נערים מגרדים עורות ומסירים מהם שומן, שיער ולכלוך, טובלים אותם בבריכות שבמימיהן מעורבבים חומרים מרככים מסוגים שונים.  רסק ספלולי אלונים, סיד, פירות אוג הקרוי על שם הבורסקאים, וצואת כלבים, היוצרים צבעים שונים ובעיקר  – צחנה חריפה. פאס היא גם שוק הצמר, שוק הצבעים, חרשי הנחושת והקדרים – סימפוניה של קולות וצבעים, חזרה במנהרת הזמן לעולם של פעם. פאס מהווה תזכורת למאות הראשונות לכיבושי האסלאם, עת קם כאן אחד ממרכזי הידע המערבי, עד כמה שזה נשמע מוזר כעת.  פאס היא שמורה היסטורית של ימי הביניים, עם רבעים אוטרקיים, גילדות של אומנים והמוני אדם הדרים בצפיפות ומתרוצצים ברחובותיה העקלקלים כנמלים עמלניות.  פאס היא עיר תרבותית, בעלת מסורת דתית-ערבית, המושיטה יד אחת אל המזרח ויד שנייה אל אנדלוסיה שבספרד.

מראקש לעומת זאת נקשרת אל הרי האטלס הגבוהים, מבצרם של הברברים, אל מדבר סהרה ואל אפריקה השחורה. היא נאת מדבר הניצבת בלב העימות שבין הרי האטלס לסהרה.  מקור אפשרי לשם העיר הוא מהשפה הברברית, שבה פירוש המילים mur akuch הוא "עיר האלוהים". כאן מתמזגים הצינה של ההרים ונשימתו החמה של המדבר. האדריכלית שרון טלמור הסבירה לי פעם, שעיר נמדדת ביפי האדריכלות שלה, במוניטין שיצאו לה, בחביבותם של תושביה.  אפשר גם לבחון את הנוף שסביבה ואולי גם את האווירה השורה ברחובותיה. לעיר מראקש שלמרגלות הרי האטלס יש איכות וייחוד בכל אחד מן התחומים הללו.  בזכות כל אלו הפכה לחביבתם של מבקרים מן המערב.  מראקש מגשימה את הפנטזיה המזרחית האקזוטית שלהם.

מראקש מכונה כאמור "העיר האדומה", אדומה כצבע הטיט.  עיר שדומה כאילו צמחה מתוך המדבר, שמאבניו היא בנויה. על פי חוק רשמי, כל כולה מבנים אדמדמים שהזכירו לנו את ראג'סטן, ארץ הנסיכים שבמערב הודו, וזהו סימן שהתאהבנו בה באמת. ניכרת במראקש ההשפעה הברברית וההשפעה האפריקאית; במוסיקה, בלבוש ובטיפוסים השונים. מראקש היא מוזיאון ארכיטקטוני נהדר של ימי הביניים, שנמשכו כאן עד המאה העשרים. התיירים הרבים נוהרים לכאן כדי לחזות בשכיות החמדה של העבר, בבוסתנים, בהיכלות הקבר ובארמונות, שם באות לידי ביטוי אומנויות אנדלוסיה, צפון-אפריקה, אירופה, ערב, ומשהו חדש – תרכובת של כל אלו. "התכשיט של מרוקו", "נשמת הממלכה", "הלב הפועם" – אלו רק חלק מן הכינויים שהוצמדו למראקש.  הזרים זיהו את העיר מראקש עם המדינה, ששמה הוא למעשה מע'רב, ומשום כך השתנה בהדרגה ל"מרוקו". עיר זו הקסימה נוסעים ומבקרים, סופרים ומשוררים. מראקש היא עיר תיאטרלית ודינאמית, הפועלת ופועמת ללא הפסקה.  את הדרמה הגדולה שלה יוצרים הניגודים: מול הרחובות והכיכרות ההומים אדם ומול הפעילות התוססת בשווקים בולטים השקט והשלווה שבחצרות הפנימיות ובגנים המטופחים החבויים מאחורי חומות גבוהות. עיר ציורית ותוססת, שאופייה האקזוטי, צביונה הברברי ואווירתה המסתורית הם מקור משיכתה העיקרי.

חום המדבר והשמש היוקדת דוחקים במהלך היום את תושבי העיר אל פינות מוצלות.  אך רגע לפני השקיעה, כשקרניים אחרונות מאירות את החומות והבתים המרוחים בטיח, יוצאים התושבים אל הרחובות ונוהרים בהמוניהם אל כיכר ג'מע-אל-פנע (מילולית: התכנסות המתים), הכיכר המרכזית בעיר העתיקה.  גם התיירים  עוזבים את האתרים ואת בתי המלון, ונוהרים אל הכיכר המרכזית.  כאן נהגו להוציא להורג פושעים ומורדים במלכות.  בעבר הלא רחוק עמדו בכיכר שלושה כידונים ארוכים ובקצה המחודד שלהם היו נעוצים כמה ראשים כרותים ונוטפי דם.  לדבר, כך מספרים, היתה השפעה מרגיעה. אם ה"שבאב" היו משוטטים בימי הקיץ, בחום של 46º מעלות, והיו מתעצבנים ממשהו, ואולי אף מחפשים היכן לפרוק את זעמם, היו מתבוננים לפתע בראשים הכרותים ומיד היו נרגעים.  כבר בשעות אחר הצהריים מתחילה הפעילות בכיכר.  בימי החורף הקרירים יחסית היא אינה חדלה לאורך כל שעות היום.  אל הכיכר הזאת מתקבצים תושבי הכפרים ההרריים ונוודי המדבר כדי לקחת חלק בפעילות המסחרית והחברתית.  מהכיכר יוצאת רשת מפותלת של סמטאות אל השווקים הסואנים. בשעות אלו מתחילים להופיע קוסמים ומאחזי עיניים, רופאי אליל הרוקחים שיקויי פוריות, מיסטיקנים הנואמים ברגש, ולצדם רופאי שיניים המציעים למכירה שניים תותבות.  נוגה, שותפתי למסע, אהבה את המראות הללו. הם דיברו אליה יותר מאשר הקברים הסעידים או האומנות הברברית.  ברברית קמוטת פנים בוחנת בקפידה את כף ידו של זקן פעור פה, ובתוך ההמולה הזו שני אנשים מוסתרים על ידי שמשיה.  אחד מדבר והשני רושם – טיפול פסיכולוגי על גבי שטיח מרופט, בקליניקה מאולתרת תחת כיפת השמים.

באחד הטיולים הפניתי את תשומת לבם של חבריי למרפא שיניים בשיטות עממיות.  המרפא, אם אפשר לקרוא כך לבעל תנועות הנפח שניצב מולנו, אחז בצבת שן חולה שהיתה עדיין בפיו של מטופל. בנו של המטפל נשלח לבצע תרגילי הסחה כמו עמידת ראש, והופ, אנקת כאב ושן נוטפת דם נשלפת החוצה.  כוסית של קוניאק לשיכוך הכאב, גם אם נגד חוקי האסלאם, והאיש מדדה לדרכו.  עם שקיעת החמה מתחילה הפעילות בכיכר ונמשכת אל תוך הלילה.  דוכני סחורות נפתחים על רחבת האספלט, טבחים מטגנים דגים ופלפלת חריפה לאור מנורות הגז ובוחשים את מרק החרירה המהביל בקדרות ענק.  נערים מוכרים אצבעות חשיש, קבצנים עיוורים שולחים יד לנדבה, ילדים תמימים למראה שולחים יד לכיסי העוברים ושבים, ונשים עטופות ברעלה שחורה מציעות למכירה צמידי כסף.  כותבי מכתבים ובקשות מצטופפים תחת שמשיות עם מכונות כתיבה רעועות, מרקידי נחשים מנסים לצוד את עינו של לקוח מתפעל, ומוכרי מים לבושים באדום מחפשים תייר עם מצלמה.  בכיכר הענקית, המוקפת כולה בתי-קפה ציוריים, מתרחש לקראת ערב תיאטרון חי. המוני אדם נוהרים הנה. תזמורות "אפריקאיות" ו"ספרדיות", רקדנים, זמרים, אקרובטים, מכשפים ומאלפי נחשים.  האווירה מחשמלת ממש.  עם שקיעת השמש, כשבתי הקפה נצבעים באדום לוהט של שקיעה, מתגודדות בכיכר חבורות-חבורות סביב עוקרי השיניים, מגידי העתידות, הפאקירים, הלחשנים והיידעונים.  עבורם אין זה רק משלח יד אלא אמנות, כמעט ייעוד.  עוקר השיניים משתמש אמנם בצבת ענק, אך מרכך את הפחד בסיפורים מרגיעים.  מגדילים לעשות מספרי הסיפורים המקצועיים, שבנוסף להרמת-קול והנמכתו לפי הצורך, מוסיפים לסיפור אנחות, גניחות וצקצוקי לשון.  לא הבנתי דבר, אך המימיקה, המבטים החודרים ואולי אפילו כוח ההיפנוזה, ריתקו אותי למקומי.  מגדת עתידות באה בימים בוחנת מקרוב את כף ידי; אט-אט היא משבחת את תכונותיי התרומיות ואת עושרי העתידי, כשכל משפט מלווה בתרועות הקהל.  הקול המחוספס, המשפטים השבורים המתורגמים מברברית לערבית, לצרפתית ולבסוף לאנגלית, מצליחים לשכנע גם אותי. הכול קרוב וצפוף.  במעגל החיצוני של הכיכר כרכרות מצועצעות הרתומות לסוסים; במעגל הפנימי, דוכנים-דוכנים שבהם סוחטים מיץ תפוזים טרי, ובתווך – חגיגה עצומה: נחש הנאבק עם נמייה, תוכי מדבר, חמישה אחים יוצרים פירמידה, נער אוסף מעות מכובע הפוך, נוכל מציע לתמימים להמר ולגלות היכן חבוי מטבע מתחת לקלפים.  מולי זוג  מתאגרפים הולמים זה בזה.  לצדם "רוקח" המוכר תרופות פלא המקובלות בהרי האטלס מקדמת-דנא. פופולאריות במיוחד, כמו בכל מקום, הן אלו המשביחות את האון הגברי או המעוררות את תשוקת האישה לבעלה. בנו של הרוקח מקפל את רגליו מאחורי עורפו, אולי כדי להוכיח את יעילות התרופות, אולי כחלטורה נוספת.  בצד, מנותקים מההמולה, ספונים זה אל זה, חכמי דת המשננים את שיעורם.  ניחוחות השיפודים עולים השמיימה, באוזניים הולמים תופי המחוללים, בפה שמור עדיין טעמו של המיץ הסחוט, מכל עבר נדחפים רוכלים וקבצנים, לקול יללות שמחה השמורות בדרך כלל לחתונות – כך מתנהלת ההצגה הטובה בעיר.  אף במאי, יצירתי ככל שיהיה, לא היה מסוגל לביים משהו כה דמיוני וחושני כאחד.  לא יאומן, אנחנו במרוקו, במראקש, למרגלות הרי האטלס.