מצרים – יומן מסע

כתב: גילי חסקין: סתיו 1982

ראה גם: נווה המדבר הגדול בעולם

סיור במדבר המערבי.

נאת המדבר אל פאיום.- מסע אחר און ליין

להרצאה על מצרים

ראו באתר זה: הגיאוגרפיה של מצרים, הנילוס – מקור החיים של מצרים ; תולדות מצרים הפרעונית ; הזיקה בין כנען וארץ ישראל למצרים הפרעונית   ;  לילות הרמדאן בקהיר 

תעלת סואץ.

מה אומר המקום הזה לתייר זר? תהית, ביני לביני. אין ספק, זהו אחד מעורקי הספנות החשובים בעולם. באותם ימים עברו בה בכל יממה כמיליון טונות של מטענים בשישים אניות ומיכליות. "דרך הפילים", כפי שכינה אותה משה דיין, הכניסה למצרים כשלושה מיליון דולר ליממה. התעלה, רעיון עתיק יומין שיצא לאוויר העולם ב-1869 ונחנך לצלילי האופרה 'אָאִידָה' (Aida)  של ג'וזפה ורדי[1]. עבורנו התעלה איננה רק עורק תחבורה ולא רק גבול בין אסיה לאפריקה. עבורנו היא גם דם ואש ותימרות עשן. החל בתמונתו של יוסי בן חנן הקופץ למים עם רובה קלצ'ניקוב בידו, בתמונת ניצחון שהתנוססה בעמודו הראשון של ה"לייף", דרך מעוזי 'קו בר לב', הצלפים המצריים על צמרות העצים, חדירות הקומנדו שלהם ופשיטות התגמול שלנו. קשים מכך הם הזיכרונות מסירות הגומי המצריות החוצות את התעלה, את החיילים המצריים המסתערים בהמוניהם. את הקריאות לעזרה ממעוז /המזח'.

תמונתו האיקונית של יוסי בן חנן, הקופץ לתעלה, כפי שהופיע במגזין 'לייף'

עבורי, כמו עבור ישראלים רבים, מצרים איננה עוד ארץ על מפת התיירות העולמית. פרקים רבים בתולדות עם ישראל ובתרבותו, שזורים בהיסטוריה הארוכה של מצרים. עבורנו זו גם הזדמנות מיוחדת לבקר במדינה ערבית שעד לפני זמן לא רב היתה מעבר לקו העימות, ולהכיר מקרוב את מה שהיה פעם אויב והיום שכן. ממצרים יצאו פעם הקריאות הרמות ביותר לזרוק את היהודים לים, והיום היא ראש גשר בין ישראל לבין שכנותיה. אנואר סאדאת חולל את השלום, אך גם את המלחמה. ומה יגידו האלמנות, היתומים והשכול?

אנחנו בגדה המערבית. בכל חצייה עולה באוב תמונתו של דודי אפרים חסקין. בכל פעם אני נזכר מחדש במכתבים המחויכים שלו מ"אפריקה", כך קראנו לגדה המערבית של תעלת סואץ. אני זוכר את תחושת ההקלה של הפסקת האש ואת התחושה המתקתקה שקלו המים. אבא שב הביתה עם אוזניים ששמיעתן נפגעה מעט ודומה היה שעוד רגע גם אפרים ישוב הביתה. למחרת הגיעו השמועות ולמחרת היום הגיעו נציגי קצין העיר. יום נורא, ייקחנו האופל, שעבורנו הפך לנורא מכל הימים הנוראים גם יחד.

"אל קאהירה" (קהיר) המנצחת, נקראת על שם כוכב הלכת מאדים – שזה כינויו בערבית – שנצנץ מעל לעיר בעת שהמצביא הפטימי גוהר כבש את המקום. "עיר אלף המסגדים" היא הגדולה בערי אפריקה. כתריסר מיליוני בני אדם לנים בה מדי לילה ועוד שלושה מיליונים נוספים נוהרים אליה מדי יום.

מבלי להפחית מעוצמתם רבת ההוד של המונומנטים ההיסטוריים או מהירוק הנפלא כל כך בלב המדבר, אחד הדברים המפליאים, עד היום, כמעט כל ישראלי שמגיע למצרים, הוא השוטטות בין המסגדים, לצד מעוז האסלאם של אל אזהר. כאן הוא יכול לשמוע אלפי אנשים דוברי ערבית, לדבר עברית ולעכל לאט לאט את הנס המופלא – הוא צועד בגלוי ובבטחה בלב העולם הערבי. לאחר שסיור הערב תם והקבוצה שבה למלון, טיפסנו, יפעת ואני, על מגדל נאצר, הנראה כמחט ענקית ומוארת המזדקרת מעל העיר. הבטנו באורות הכרך המשתקפים בנילוס, כמו כוכבי הרקיע בכיפת השמים. המגדל נבנה על ידי נאצר בהתרסה כנגד מדינות המערב שסירבו להמשיך ולהשקיע בסכר אסואן, לאחר שחתם על עסקת הנשק הצ'כית. אולי בעקבות פעולת עזה. נאצר כבר חלף לו מן העולם, סאדאת הלך בעקבותיו, ואנו בקהיר.

מצרים היא לא רק ריכוז העתיקות המדהים עלי אדמות, אלא גם מרכז העולם הערבי, ובקהיר שוכנת אוניברסיטת אל אזהר, החשובה בעולם המוסלמי. העיר צפופה ופקוקה, מתקשה להכיל את המון תושביה וזרועה מונומנטים רבים, מרביתם מהתקופה הערבית והממלוכית. הקדשנו יום שלם לביקור במסגדים החשובים. כל מסגד וסיפורו, כל מסגד ותקופתו.

בסקארה הוקמה פירמידת המדרגות, הפירמידה הראשונה בעולם, וכאן נבנה ארמונו של המלך ג'וסר, מייסד השושלת השלישית וראשון שליטיה הגדולים של הממלכה הקדומה. למרגלות הפירמידה נבנה ארמונו. לא הארמון האמתי, אלא ארמון המוות. העתק מושלם שהוא תמונת הראי של ארמון החיים.

בהמשך הדרך ראינו מבנים מרשימים יותר מהפירמידות של גיזה, אך הפירמידות, סמלה של מצרים, הן המרגשות ביותר. סמל לחלום. אלה מבנים כבירים של גושי אבן גדולים שכל אחד מהם הוא קבר למלך אחד. איש אחד, עשרות אומנים, אלפי פועלים. כל אחת מהפירמידות הגדולות היא גוש ענק של אבנים, שיכול להכיל בתוכו את שלוש הקתדרלות הגדולות של אירופה ועוד ייוותר מקום. המהנדסים שנלוו אל נפוליון, חישבו ומצאו כי אם יפרקו את שלוש הפירמידות הגדולות, ניתן יהיה לבנות מהן קיר דק בגובה שני מטרים שיקיף את צרפת כולה.

הפירמידות עומדות על תלן כבר כמעט חמשת אלפים שנה. הן היו כאן למעלה מאלף שנה טרם ירדו אבותינו מצרימה. הן היו כאן לפני צאתו של אברהם אבינו מאור כשדים. פתגם מצרי עתיק אומר: "האדם פוחד משיני הזמן, אבל הזמן עצמו חרד מפני הפירמידות."

הספינקס, דמות האריה בעל ראש האדם, שומר פתח המתים של גיזה. החיילים הממלוכים התאמנו בירי על הספינקס ופגעו בפניו. האף נשבר והזקן נפל, אך החיוך נשאר. הספינקס מתבונן בנו ומחייך. הוא ראה את כולם: מצרים ואשורים, פרסים, יוונים ורומאים. הם הגיעו והלכו כלעומת שבאו. הוא ראה את הביזנטים, את הערבים, את הפטימים ואת הממלוכים, את התורכים ואת הבריטים. רובם עברו ונעלמו מן העולם. התורכים והבריטים יצאו ממצרים. הוא היה כאן לפניהם ויישאר הרבה אחריהם, עם חיוכו הנצחי.

ברכבת הלילה ללוקסור, הפסים אמנם מצריים ונסיעה של 800 קילומטר אורכת לעתים שתים-עשרה שעות, אך הקרונות גרמניים. כל תא הנו חדר מלון מפואר. שנים רבות עברו מאז אותה נסיעת לילה בתא אחד עם יפעת, אך המפגשים, מסעירים ככל שיהיו, לא יכלו למחוק את אותה חוויה לילית, יפעת ואני בקרון מתנדנד, בדרך בין קהיר ללוקסור. מבטה המתלכסן לעברי, חיוכה המתחטא, שפתיה בשפתי.

מארץ הגומא של הדלתא הגענו לארץ עמק הנילוס שסמלה הוא פרח הלוטוס. עברנו מארץ הכותנה לארץ קנה הסוכר; ממצרים ערבית למצרים פרעונית, רומנטית ואקזוטית יותר.

כאן הנילוס אינו נוף המים המזוהמים של קהיר, אלא נהר כחול אמתי. הנהר המיתי. זהו עורק המים הארוך בעולם.  כ-6,500 קילומטר של חיים. הוא מגיע לכאן מאגם טאנה שבאתיופיה, מאגם ויקטוריה שעל גבול קניה אוגנדה, ומביצות הסוּד של סודאן. זהו נהר החיים של מצרים ויושביה. הוא מכלכל את הקיום ומפרנס ציוויליזציה במדבר. הוא גם שעיצב בחומרה את דמות חייהם של האיכרים שעיבדו את גדותיו.

לוקסור נמצאת במרחק של מאות קילומטרים מקהיר ואלף שנה מן הפירמידות. זוהי עיר הארמונות. נֹא אמון המקראית, "היושבת ביאורים", "תֵבַּי" בפי היוונים, היהלום שבכתר. נפוליון  בונאפרטה אמר פעם ש"רק מספר הכוכבים בשמיים עולה על אלה של תבי". מקדשי לוקסור הם שיאה של האדריכלות המצרית. שיא הבנייה של כל הזמנים. חצינו את הנילוס אל המדבר, אל ארץ המתים. בגדתו המערבית של הנהר, במקום בו שוקעת השמש, שוקעים גם חיי האדם. זוהי ארץ המתים. בכל פעם מחדש מרטיטה את הלב עוצמתה התרבותית של מצרים.

הגדה המערבית הינה ארצם של שוכני עפר. שם שוקעת השמש ושם שוקעים חיי כולם. חוצים את העורק הכחול ועוברים אל שדות קנה הסוכר, הפלאחים המעלים מים מן התעלות, השׁאדוּף העולה ויורד, והשוורים המסובבים את הסקייה. מאז בנו המצרים והרוסים את סכר אסואן, מגיעים המים לתעלות בטכניקה של המאה ה-21, אך עולים מהן אל השדות בטכניקה של המאה ה-20. לפני הספירה.

במקדש המוות של אמנחותפ השני נותרו רק שני פסלים. בעבר הרחוק היתה רוח חרישית של בוקר עולה בין סדקיו של אחד מהם, וחילופי הטמפרטורה וזרימת האוויר היו חוברים למנגינה ערבה שבקעה מדמות האבן. היה זה אחד מאתרי התיירות של העת העתיקה. היוונים כינו אותו "ממנון", על שם נסיך חבשי, בנה של אוֹרוּרָה אלת השחר, שנפל במלחמת טרויה ומדי בוקר הוא קורא לאמו. הרומאים החליטו לשפץ את הפסל. השיפוץ אולי הצליח, אך המנגינה השתתקה והקסם פג. שמעתי על הנס הזה לראשונה בשיעור ספרות בכיתה ט', כאשר המורה שלי דאז, הסופר עמוס עוז, לימד אותנו על פר גינט ועל מסעותיו בעולם. עמוס הנערץ ערבב בטעות את ענקי מֶמנוֹן עם הספינקס, אך הצית בלבי דמיון רב וגם לימד אותי כיצד ללמוד. אם בשיעור על פר גינט לומדים על תרבות מצרים, על נפוליון ועל התנועה הרומנטית הגרמנית, והרי כך גם מכינים טיול, במעגלים רחבים רחבים, כמו אלה המתהווים סביב אבן שנזרקה למים. הרהרתי פתאום בפר גינט והבנתי שיותר משהוא מזכיר לי את עמוס עוז, הוא מזכיר לי את עצמי. שמעתי את עצמי מזמזם בשקט "פר יצא למסעיו, פר איש החלומות". מהרהר בבת דמותה האנושית של הנסיכה בירוק?  הנסיכה הפרטית שלי.

מקדש המוות של רעמסס השלישי. פסל ענק, בגודל בלתי נתפס, שבור על הקרקע, ציור נהדר של עץ החיים ועל הקיר החיצוני, חמשת גויי הים. לא רק הפלישתים, "שלנו", אלא גם שרדנים, סיקוליים, תכרים ודנאים. האם יש קשר בינם לבין שבט דן. האם ייתכן ששמשון, הגיבור של שבט דן, הוא בעצם גיבור דנאי, אגאי?

מקדש חאתשפסות הפורץ מתוך הסלע, קברי המלכים שם מתואר מסעה של ספינת המוות ועליה נשמת המלך, כשהיא נאבקת בכוחות החושך. מלך ענק בחיים ופחד עצום מיום פקודתו. טיול רגלי לעמק המלכות, קברי האצילים מהם נדמה כי הצבעים סיימו את מלאכתם רק אמש. מבט על המדבר הצחיח מזה ועל עורק החיים הירוק מזה. אין ספק שהניגוד המטורף הזה חולל משהו בנשמתם של הקדמונים.

אחרי עידן הפרעונים שטפו ועברו את מצרים אשורים ופרסים, יוונים ותלמאים, רומאים, ערבים, ממלוכים ותורכים. אלה הטביעו את חותמם על הספרות והשפה והנציחו את תרבותם במבנים רבי רושם. אך בכל זאת, כאשר מתבוננים בפירמידות ובמקדשים, חולפת המחשבה שכל אלה עברו חלפו מן העולם, כובש אחר כובש, במוקדם או במאוחר, והמונומנטים בעינם עומדים.

אסואן היא השער לדרום, עיר קסומה, ספק מזרח תיכון, ספק אפריקה השחורה. עטורת דקלים ושטופת שמש שוכנת היא על אשדות הנהר. סלעי הגרניט נראים כפילים הלוגמים ממי הנהר. הלאה מכאן נפרשת ארץ הנובים, שרבים מבניה של אסואן הם צאצאיהם. חומים כשוקולד, גבוהים, רזים, מקורזלי שיער וגאים. באסואן כבר ניתן לחוש בניחוחה של אפריקה והיא נחשבת למקום היפה במצרים.

בערבו של יום הזמנתי את יפעת לשתיית קָרקָדֶה – משקה אדום צונן – על המרפסת של מלון "Old Catarat", שם צולמו קטעים מן הסרט "רצח על הנילוס" על פי אגאתה כריסטי, שבעלה הארכיאולוג עבד במצרים. פעם כיניתי את המלון הקסום הזה "מלכודת רומנטית". השילוב של הגן הבוטני המטופח, הקסם הקולוניאלי ומראה הנהר, יפיל כל מחסום.

מקדשי אבו סימבל הם מקדשים אדירים שנחצבו בסלע על ידי  רעמסס השני – גדול מלכיה ובוניה של מצרים, שהציניקנים מכנים "גדול הפרסומאים של מצרים", ברמזם למאמציו להנציח את עצמו, גם על חשבון מלכים שקדמו לו, שניכס לעצמו את הישגיהם. מכל מקום, המקדש המופלא הזה הוא מעשה ידיו, פרי יוזמתו ושיגעון הגדלות שלו. בחזיתו ארבעה פסלי ענק של המלך ובתוכו ציורים מרהיבים. במבצע הצלה בינלאומי הוזזו המקדשים לאחור והורמו לגבעה סמוכה, על מנת שלא ייפגעו ממי אגם נאצר שנוצר בעקבות בנייתו של סכר אסואן והציף את מקומו המקורי של המקדש. לאחר ששולהבנו כולנו מפסלי הענק החצובים בסלע ומקרן האור שהאירה את כוכב הזהב במצחו של המלך. רעמסס השני ניצל את המרחק הגיאוגרפי מהממסד הדתי של הבירה נוא אמון והתיר לעצמו מה שאף מלך לא עשה לפניו. הוא מיקם את עצמו לצד אלי מצרים. שווה בן שווים. היבריס של ממש.

המלך הגדול הזה, אמן הפרופגנדה שלט 67 שנים. אי אפשר להתעלם מהמשפט הזה, כמו לא מדמותו החקוקה על קירות המקדשים, בראש מרכבותיו יוצא להתכתש בחתים בקרב קדש שעל האוֹרנטֶס. עמדתי בתוך המקדש החקוק, נופפתי בידיים, האקוסטיקה עשתה את שלה, משחקי האור והצל הוסיפו נופך של מסתורין וכולנו, כולל יפעת ואנוכי, מצאנו עצמנו נסחפים אחר דמותו של המלך, שכמה מקווי דמותו יצרתי בהבל פי. פסענו שיכורים כמעט לבית המלון שלחוף אגם נאצר. כמו בחזיון תעתועים בלב המדבר, קיבלו את פנינו שולחנות ערוכים בלבן ועליהם שפע של מטעמים. המטבח המצרי הוא שילוב מוצלח של המטבח התורכי והמטבח הערבי, שבמהלך הדורות קלט גם השפעות אירופאיות. בית המלון הזכיר לנו טיול במצרים יכול להיות גם חוויה קולינארית. לא רק מאכלים כמו פול, שהוא המאכל הלאומי ומוגש בצורות שונות – עם שמן זית, עם בצל, ביצה, פסטרמה, בשר טחון. טעמנו מן הפלאפל המצרי, טעמייה, שהוא טעים מאוד ועשוי אף הוא מפול, במקום החומוס שמשמש אצלנו להכנתו. אכלנו גם באבא גאנוש, שהוא סלט חצילים וטחינה ברוטב שום ולימון, ומחשי, שהם ממולאים שונים. כמו כן הוגשו מעדני גריל שונים, כופתא (קבאב) ויונים צלויות. לסיום הסעודה אכלנו קינוחים פופולריים, אום עלי (פודינג חם מחלב, אורז ופירות יבשים) ועטאיף (בצק ממולא שקדים בסירופ).

בקר המחרת היה כמו היקיצה מחלום. אך לפני היקיצה, היינו, הנסיעה החדגונית במדבר, ציפה לו עוד חלום: זריחה במקדשי אבו סימבל. נכנסנו פנימה בעקבות קרן האור של הבקר.  פעמים בשנה, ב-22 באוקטובר וב-22 בפברואר, במרחק של חודשיים מהיום הקצר בשנה, היתה חודרת קרן אור עם שחר, דרך פתחו הצר של המקדש ומאירה את עיגול הזהב שבמצחו של המלך.

כאשר נאלצו מדעני אונסק"ו לפרק את המקדש ולהעבירו מכאן, לבל יוצף על ידי מי האגם הגואים, הצליחו להתאים חזרה כל אבן למקומה, אבל אפילו הם, בטכנולוגיה של המאה העשרים, לא הצליחו לכוון את הבניה כך שהשמש תאיר על הפסל במועדים שתוכננו על ידי רעמסס השני. המדריכים המקומיים מספרים כי אנשי המקצוע לא התעצלו, פרקו את המקדש והחלו את מלאכת הפאזל מהסוף, היינו מהמצח. אך גם אז לא הצליחו לדייק לגמרי. קרן האור אכן חודרת עם שחר ואכן מעירה את המקום בו נצנץ פעם חותם הזהב, אלא של ב-22 בפברואר, אלא ב-21 בו. לא ביום ההכתרה של רעמסס השני, אלא ביום ההכתרה של ג'ורג' וושינגטון…..

התחלנו לנסוע צפונה. המתינה לנו דרך ארוכה בנוף צחיח בערב נעלה על  הרכבת לקהיר, וממנה נצא לנסיעה ארוכה הביתה. נותיר מאחורינו אבנים עם הרבה נשמה.

הערה

[1] אָאִידָה (Aida) היא אופרה בארבע מערכות מאת המלחין ג'וזפה ורדי המבוססת על עלילה שנכתבה על ידי האגיפטולוג והארכאולוג הצרפתי אוגוסט מארייט ("ארוסת הנילוס") . אאידה הוצגה לראשונה בבית האופרה הח'דיוי בקהיר ב-24 בדצמבר 1871. האופרה הוזמנה מוורדי על ידי אסמאעיל פאשא, עם הזמן למדיתי, שבניגוד לאמונה המקובלת, לא לכבוד פתיחת תעלת סואץ שנפתחה כבר ב-1869.

באופרה, שהיא מהמפורסמות ביותר שהלחין ורדי, ישנם מספר קטעים ידועים, בהם "מארש הניצחון", שהוא אחד המוכרים במוזיקה הקלאסית בכלל ובאופרה בפרט.