מצעד הגאווה בירושלים

ביום שישי הבא עלינו לטובה, יעבור מצעד הגאווה בחוצות ירושלים.  הומוסקסואלים ולסביות יצעדו בגאון בעיבורה של עיר. בשם הפלורליזם. בשם הצדק.  אני סבור שהם צודקים. לא ייתכן שבמאה ה-21 יפלו אדם על רקע נטייתו המינית.  אישית, אני מסתייג מהשם "מצעד הגאווה".  בעיני, נטייה מינית, מקובלת או חריגה, איינה עניין, לא לבושה ולא לגאווה.  לו הייתי נשאל, הייתי מציע את השם "מצעד הזכות להיות שונה".  ייתכן ואז היו מצטרפים אליו מגזרים נוספים שחשים אפליה וקיפוח –  אתיופים, נשים, ערבים.  אולם לא נשאלתי והשם כבר השתרש.

לבי סמוך ובטוח שמהמארגנים לא ייתנו את ידם לפרובוקציות מיניות, כפי שקורה לעתים במצעדי גאווה באירופה ובדרום אמריקה.  אלו פרובוקציות מובנות, שהרי אנשים המופלים על רקע מיני, נוטים לקרוא תיגר על החברה, דווקא במקום בו הם מופלים, דווקא במקום שכואב לה, לחברה.  אני בעד.  חשוב שנדע לקבל את השונה, את האחר, גם כשזה לא נוח.  גם כשהשונות שלו נוגעת לנו במקומות שאיננו אוהבים שנוגעים בהם. ובכל זאת, לנגד עיני אני רואה המון מוסת, פורץ בעיניים יוקדות מאש זרה ומנסה לפגוע במה שנתפש בעיניו כתועבה, תמונות המזכירות לי תגובות אלימות של הקו-קלאס קלאן במדינות הדרומיות של ארצות הברית. מנגד, אני רואה את השוטרים, מניפים אלות על גברים מזוקנים ומסולסלי פאות, תמונות המזכירות לי, אסוציאטיבית, אירועים עגומים עוד יותר.

אין לי ספק שיש לקהילה ההומו-לסבית את הזכות לצעוד, בכול מקום, גם בירושלים.  הן משום שזו בירתם והן משום שחלקם מתגורר בה.  אולם השאלה נוגעת לא רק לזכות אלא דווקא לחובה.  אני מטיל ספק אם הם חייבים לצעוד בירושלים.  יש ליהודים זכות לשבת בתוככי חברון, עיר האבות.  יש להם את כול הזכות לשבת גם בשכם, לצדו של קבר יוסף.  אינני מטיל ספק בזכותם לעשות זאת, אני סבור שאינם חייבים לעשות זאת.  אין לי ספק שלנאמני הר הבית יש את כול הזכות להתפלל במקום בו שכן פעם בית המקדש.  אולם אני חושב שעליהם לוותר על הזכות הזאת, למען דברים חשובים יותר, כמו למשל שלום עם שכנינו הערבים.  לפני שש שנים מימש אריאל שרון את זכותו לעלות להר הבית, צעד שהוליד דם ואש ותמרות עשן.  רבים מהציבור התומך במצעד הגאווה סבורים שמוטב היה לו שרון היה מוותר על הזכות הזאת.  אכן, המניעים לצעדים המתריסים הללו אינם זהים, אך הם דומים ברגישות ובנזק שהם עלולים לגרום לשלום הציבור.

קיים מאבק לא קל בין חילונים לבין דתיים על דמותה של המדינה, מאבק שניטש מאז ראשיתה של שיבת ציון. אלו ואלו נאבקים על צביונו של הרחוב.  כל צד והאמת שלו. כל צד והצדק שלו.  דומני שהצבור החילוני יוצא מהמאבק הזה שידו על העליונה.  המדינה הופכת ליותר ויותר חילונית.  כשהייתי נער ואבי שירת בצבא הקבע, כל רכב צבאי היה זקוק לאישור של הרבנות הצבאית לנסיעה בשבת.  כשהייתי חייל, נאלצנו להרחיק בערבי שבת עד ל'צוותא" שבתל אביב, כדי ליהנות ממעט תרבות.  אי אפשר היה לחלום על חנות פתוחה בשבת ומי שהיה רוצה לקנות בשר חזיר היה נאלץ להרחיק לכפרים הערביים.  המדינה הולכת ונהיית פלורליסטית יותר. פתוחה יותר.  כלי רכב צבאיים נוסעים בשבת בהמוניהם; בתי השעשועים פתוחים לקהל, גם בירושלים; מסעות קניות הפכו לבילוי השבת האולטימטיביים עבור ציבור רחב ואטליזים לממכר בשר חזיר פתוחים כמעט בכול עיר.

 אכן, החילונים מפסידים לעיתים בקרב זה או אחר; הפסדנו את צפת ונפסיד את ירושלים, אבל במערכה הזאת אנו מנצחים. זו העת לגלות מעט נדיבות.  גם אם אני טועה והתוצאה איננה ניצחון חילוני, אלא תיק"ו וגם אם מישהו סבור שדווקא הדתיים מנצחים והמדינה נהיית דווקא דתית יותר, המאבק צריך להימשך.  אסור להיכנע לסחטנות, וודאי שלא לאלימות.  יש להילחם למען כל מה שחשוב.  לנו ולהם.

דווקא משום כך, אני סבור שהפעם אנו צריכים לוותר.

המצעד, שעבר בשלום במרבית ערי הארץ, בפרט בתל אביב, שגם בה חיים דתיים וחרדים רבים, מעורר התרגשות דווקא בירושלים, כי משנה לשנה העיר הזאת היא פחות מקום מגורים ויותר סמל.  גם עבורנו, גם עבור הדתיים.  המצעד בירושלים הצליח לאחד סביבו את כל הפלגים הניצים של הציבור הדתי.  חרדים ודתיים-לאומיים, אברכים וחברי קיבוצים.  ציבורים שחלוקים ביניהם באין ספור של שאלות, התאחדו נגד החיבור הבלתי אפשרי מבחינתם –  מצעד הגאווה וירושלים.  ככה זה שמדובר בסמל. הטיעונים ההגיוניים לא יועילו. זהו מקום נפיץ וממקום כזה יש להרחיק את הגפרורים.  למען שלומו של הציבור.

אני סבור שהמצעד איננו מטרה, אלא אמצעי לעורר את דעת הקהל.  לזעוק, לדרוש. להגביר את המודעות לזכויותיו של השונה.  המצעד כבר השיג את מטרתו.  הוא ישיג עוד יותר אם לא יצעד.  בזכות האיפוק.  עוד לא מאוחר מדי.  עדיין אפשר לקפל את הדגלים, אפשר להיתלות באילן הגדול של האילוצים הביטחוניים ואגב כך לצבור נקודות בדעת הקהל.

לו הייתי מבין מארגני המצעד הייתי מכריז בקול, כי זכותם של ההומואים לצעוד בכל מקום, גם בירושלים, אבל הם מוותרים על הזכות הזאת, למען דברים חשובים יותר.