מצדה שעל הכרמל

מצדה של הכרמל – מיתוס הסטורי

כתב: גילי חסקין

הסיפור המיתי של "מצדה על הכרמל" עולה בטיולנו בכרמל.

ראו באתר זה: הפינה שלי – הכרמל  ; סיור בעקבות המעפילים.

"השם "מצדה" עלה פעמים במהלך התאבדות, כשם חליפי ללחימה עד הכדור האחרון. כהגנה על הכבוד היהודי. כך למשל, דובר על גיבורי מצודת יורק שבאנגליה, שהתאבדו כדי שלא להתנצר, כעל "מצדה של יורק". היו ששמו במהלך השנים, את השם "מצדה", גם בפיהם של מורדי גטו ורשה.

ראו באתר זה: המיתוס של מצדה

התוספת "מצדה",מעניקה לשם עצם שנסמך אליה, הילה של גבורה, עיקשות ודבקות בחיים שיש בהם טעם, בצדק או לא בצדק. אפשר להחיל זאת גם על המיתוס "מצדה שעל הכרמל". אני זוכר את עצמי בנעורי, מגיע בטיולי התנועה, לשרידי ביצורים, בגבעת ההגנה, ליד האנטנה, בראש הכרמל. היינו מתבוננים בבונקרים בסקרנות ושומעים סיפורים הרואיים על התארגנות של הישוב היהודי בכרמל, כמעוז אחרון.

באביב 1942 החל להתקדם מזרחה קורפוס אפריקה בפיקודו של הפלדמרשל הגרמני ארווין רומל בצפון אפריקה, לכיוון תעלת סואץ והיתה אולי כוונה שיפלוש לארץ מדרום. ב"יישוב" השתררה חרדה. דומה היה שלאחר הניצחונות הגדולים של הנאצים ברוסיה באביב 1942, אין כוח שיוכל לבלום אותם בשערי תעלת סואץ, ואזי הדרך לארץ ישראל תהיה פתוחה בפניהם והארץ תיכבש על ידם. באותה עת, הייתה השמדת יהודי אירופה בעיצומה, וידיעות אודותיה החלו להסתנן למנהיגי היישוב. היה חשש כי אם יכבשו הגרמנים את הארץ, הם יכחידו את יהודי ארץ ישראל וישימו קץ למפעל הציוני.

ימי ראשית יולי 1942 ייזכרו בתולדות היישוב כימים של אימה גדולה. דומה שמעולם לא הבינו היהודים עד כמה הם זקוקים להגנת הבריטים כמו בשעה זו, כשהיו צפויים להינטש על ידם. הוכנו תכניות לגיוס כללי של היישוב וכן עלו כמה תכניות ערטילאיות להתבצרות היישוב סביב הכרמל. בקרב גרעין המנהיגות האקטיביסטית שהתרכז בהנהגת מפא"י, צמרת ה'הגנה' ו'הקיבוץ המאוחד' החלו להופיע רעיונות בדבר הגנה נואשת, "קרב אחרון" שאין תקווה לנצח בו, ושתפקידו להבטיח שזכר גבורתו של הישוב, ישמש ליהודים במרוצת הדורות, כמקור של גאווה לאומית. עלו אז רעיונות של תכנית התבצרות אחרונה ונואשת של היישוב היהודי בארץ ישראל. הרעיון היה להתבצר על הכרמל בתקווה להחזיק מעמד עד שכוחות בריטניה יצליחו לחזור ולכבוש את הארץ. אחד מאבות הרעיון הזה היה יעקב דורי, מפקד ההגנה בצפון ולימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל.

בדיון הדרמטי שהתקיים בקיבוץ המאוחד בראשית יולי, דיון קודר בו אנשים חששו להביט זה בעיני זה, דיבר ישראל גלילי על שאיפתו "להוות בארץ איזה מוסא דאג אחד (Musa Dağ) [1], מצדה אחת… לגלות כבוד עברי, לא לכלות בחרפה". הוא כתב: " יש בו ברעיון זה כדי להלהיב ולהעמיד כוח לוחמים עברי גדול. משמעות מדינית וסמלית-היסטורית רבת-ערך ורבת הוד יש למלחמת היהודים, עם הבריטים, להגנת חיפה" [2]. גם שלטונות המנדט הכירו בסכנת כיבוש הארץ. רבים מערביי ארץ ישראל נקטו עמדה אוהדת כלפי גרמניה וציפו לבואם של צבאות היטלר, אותו כינו "אבו עלי", בתקווה שיביס את הבריטים[3]. ההיסטוריון מרדכי נאור מספר מזיכרונות משפחתו, שהתגוררה באותה עת בגן יבנה: "ביישובי דרום הארץ הסתובבו ערבים מהכפרים הסמוכים וחילקו ביניהם את הבתים ואת הנשים"[4]. מאחר שהיישוב היה הגורם היחיד עליו יכולים היו הבריטים לסמוך בעת צרה זו, הגיע שיתוף הפעולה בין הנהגת היישוב לבריטים לשיאו בתקופה זו.

יצחק שדה ופרופ' יוחנן רטנר גיבשו את 'תכנית הצפון', שעוצבה בשיתוף עם הבריטים, להתגוננות היישוב במקרה של נסיגה בריטית, בסיוע החיילים היהודים מהצבא הבריטי, שלא ייסוגו אל מחוץ לאזור, אלא ישולבו בתכנית[5]. ההנחה של "תכנית הצפון", שכונתה גם "מוסה דאג", "טוברוק" (Tobruk) [6],  היתה שיש לרכז את היישוב סביב הכרמל, עם נמל חיפה כמוצא לים ועם עמק יזרעאל כעורף חקלאי. דובר על ריכוז של שלושים וחמישה גדודי חי"ש, יחידות חבלנים, כמה יחידות טכניות ויחידות עזר (כגון חיל רפואה), ו"סולל בונה" יבנה ביצורים ארעיים ומבנה בטון מוגנים כנגד אש ארטילרית[7]. אולם התכנית נתקלה בספקנות רבה בקרב מנהיגי היישוב[8].

מרדכי נאור, שפרסם ביוגרפיה מקיפה של יעקב דורי , חוזר על סיפורה של "תכנית הצפון" כאילו היתה לה ממשות[9]. אין הוא יחידי: באתר האינטרנט של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח), אפשר לקרוא כי התוכנית היתה, שאם הבריטים יעזבו את הארץ, "תרוכז האוכלוסייה היהודית באזור הכרמל ובו תתגונן"[10]. אתר מט"ח משקף הרבה ממה שילדי ישראל לומדים בבתי הספר. במקרה זה הם לומדים שאילו פלש הוורמאכט לארץ ישראל, היה נתקל בהתנגדות, ברוח העיקרון שאין להיכנע ואין לסגת. עולה מכך, שרק משום שהנאצים לא הגיעו בסופו של דבר לארץ, הם לא הובסו בידי כוחות המגן העבריים[11].

פרופ' יואב גלבר, שחקר את הפרשה ופרסם עליה ספר, מגלה שמקור המונח "מצדה על הכרמל" הוא בוויכוח בתוך היישוב סביב ההתגייסות לצבא הבריטי במלחמה. אנשי האופוזיציה הפנימית במפא"י, "סיעה ב'", התנגדו לדרישה של יו"ר הסוכנות היהודית אז, דוד בן-גוריון, להקמת הבריגדה ולהצטרפות לצבא הבריטי. הם הציגו את תכנית ההתבצרות כפעולה הנכונה, כיוון שהתמקדה בנעשה בארץ[12].

האזכור הראשון של המושג ההרואי "מצדה", בהקשר של תכנית הצפון, הוא במכתב של ישראל גלילי לאשתו, ב-24 במארס , בה הוא מספר על שיחה שקיים בנושא עם דוד נמרי, מאשדות יעקב. במהלך הזמן, התפשט המושג , עבר לעיתונות העברית והיה למיתוס.

טענותיו של גלבר במחקרו הנ"ל ובספרו על תולדות ההתנדבות, עוררו התנגדות בקרב ההיסטוריוגרפים של ה'הגנה והפלמ"ח והם הציגו בתגובה מחקר הדבק בסיפור הישן[13].

ההיסטוריון מוטי גולני, המכנה את הפרשה "אגדת מצדה בכרמל", טוען שבניית ביצורים בכרמל היתה משימה כבדה מדי ליכולתו הכלכלית והארגונית של היישוב בשנות הארבעים, מה גם שלא היה בסמכותו לעשות זאת. הסיפור האמתי מתחיל ומסתיים בבריטים, שצפו בהתקדמותו של רומל מהמדבר המערבי לארץ ישראל וכנגדה הכינו את תכנית "המבצר האחרון" (The final Fortress), על פיה, בנו שורה של ביצורי,ם בקוו שנמתח מהכרמל לכיוון דרום-מזרח אל הגלבוע, ומשם בשולי בקעת הירדן, עד יריחו. "המבצר האחרון" נועד לבלום התקדמות גרמנית, מצפון לכיוון תעלת סואץ[14]. טענתו של גולני מבוססת על מחקרו של גלבר – אם כי גולני מתבטא בלשון יותר נחרצת – בו הוא מביא את המסמכים הציוניים הרלוונטיים ומוכיח כי הנהגת היישוב לא ידעה את התכניות הבריטיות לאשורן ואפילו לא הבדילה בין הצבא הבריטי, שעסק בתכניות ההגנה על ארץ-ישראל לבין ה-SOE, היחידה של המשרד הבריטי ללוחמה כלכלית, שתפקידה היה להכין אוכלוסיות תחת כיבוש, לתפקידים של מודיעין וחבלה[15].

חלק מהניירת שתיעדה את הדיונים על "התוכנית" אבדה. כך נותרו בעיקר זיכרונות של אנשים שהיו קשורים בה . למרות שהיתה זו אך פנטזיה, "תכנית הצפון" הנחילה לדורות הבאים מיתוס של נחישות וגבורה. האמת היא שהציבור היהודי בארץ היה חסר אונים לחלוטין, לו נצרך לבלום לבדו את התקדמות הגרמנים. איש לא ידע אם להתכונן לפלישה מדרום, בדרך המדבר, או מצפון, דרך סוריה, או בדרך הים. לא היה כל ביטחון, שהבריטים יוכלו להחזיר לעצמם את השליטה על ארץ ישראל, לאחר שתיפול בידי הגרמנים, ולא היתה כל ודאות שייתנו עדיפות גבוהה לכיבושה מחדש. בינתיים התרכזו ראשי ה'הגנה', בסכנה שערביי הארץ יסייעו לגרמנים, יותר מאשר בפלישה הגרמנית עצמה.

לא ברור מי נועדו "להתבצר" בצפון והיכן? לא ברור אם אכן אמורים היו להעלות צפונה את "האוכלוסייה היהודית", או לשתף בהתבצרות רק את תושבי הצפון "להגנת חיפה". היו שדיברו על האפשרות שרק כוחות לוחמים יבצרו את עצמם, והאוכלוסייה האזרחית תופקר לגורלה. לא ברור אם הכוונה היתה להתבצר על הכרמל עצמו, או בשטח רחב יותר[16].

בפועל לא נעשה דבר, כדי לקדם את התוכנית. לאחר שהבריטים הצליחו לייצב את הקו שלהם באל-עלמיין, נרגעו הרוחות. לאחר ההתקפה של מונטגומרי (Bernard Law Montgomery), בסתיו אותה שנה, הסתיימה המלחמה מבחינתה של ארץ־ישראל.

בניגוד למיתוס שרווח שנים רבות, הקמת מערכת הביצורים על הכרמל בתקופת מלחמת העולם השנייה לא נעשתה על ידי ההגנה ולא ב-1942. היא נעשתה  על ידי הבריטים, ב-1941, כנגד אפשרות של פלישה גרמנית מלבנון.

פלישה גרמנית מצפון הייתה האיום הממשי הראשון, כאשר משטר וישי הפרו-נאצי ששלט בסוריה ובלבנון, אפשר לחיל האוויר הגרמני 'הלופטוואפה', להשתמש בבסיסיו ולתדלק בסוריה את מטוסיו, שחשו לעזרת המורדים העיראקים, בימי מרד ראשיד עלי אל-כילאני בעיראק. הנחת העבודה של הבריטים הייתה, שפלישה גרמנית לארץ ישראל מצפון היא אפשרות ריאלית ושיש להיערך לקראתה.  בשל חשש זה הגו הבריטים את "תוכנית המבצר האחרון" (Palestine final fortress). ליצירת קו הגנה באזורים ההרריים של צפון הארץ. הקו אמור היה להתייצב במתחמים מוגנים בכרמל, בגלבוע ובהרי השומרון, כאשר בכל מתחם, מתבצר כוח לוחם, שאמור לזנב בגרמנים ולעכב את התקדמותם, אם תיפול הארץ בידי האויב

בד בבד עם תכניות ההגנה, נערכו הבריטים גם לאפשרות שיאלצו לפנות את ארץ ישראל, במקרה של כיבוש גרמני. התוכניות התבססו על נסיגה בריטית – צבאית ואזרחית – מזרחה, לעיראק ולהודו. תכניות הפינוי לא כללו את יהודי ארץ ישראל, בגלל הקושי לפנות חצי מיליון יהודים, וכן בשל האנדרלמוסיה שתיווצר בדרכי הפינוי עם זרם הפליטים הגדול. עם, הנסיגה התכוונו הבריטים לנקוט במדיניות של "אדמה חרוכה". ביישוב היהודי נחלקו הדעות באשר לדרך הפעולה הרצויה מול פלישה גרמנית מצפון. מול אלו שגרסו כי יש לפנות את תושבי גבול הצפון אל פנים הארץ, ואף לוותר על יישובי ספר כגון חניתה, דן ודפנה כדי לקצר את קו החזית, ניצבו בעלי דעות אקטיביסטיות שקראו להתגוננות. אחד מהם היה יצחק טבנקין, שנאם בכינוס של הקיבוץ המאוחד: "אֵין לָנוּ בְּרֵרָה אֶלָּא לְהֵאָבֵק בְּמִלְחָמָה זוֹ בִּמְלוֹא הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ. יִשּׁוּבֵנוּ הוּא שֶׁיִּהְיֶה יְסוֹד לְמִלְחַמְתֵּנוּ, וְאֶל הַדֶּגֶל הַזֶּה שֶׁל הֲגַנַּת יִשּׁוּבֵנוּ חַיָּבִים אָנוּ לְהִתְגַּיֵּס בְּמַדִּים וּבְלִי מַדִּים. אָנוּ רוֹצִים כָּאן לְהִתְגַּיֵּס גַּם בְּמַדִּים, אֲבָל אֵין הַמַּדִּים הַצּוּרָה הַיְּחִידָה שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת, וְאִם אִי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהָרִים אֶת הַדֶּגֶל הַזֶּה בְּמַדִּים – נִלָּחֵם בִּלְעֲדֵיהֶם. אִם תִּהְיֶה בָּנוּ הָרוּחַ נַעֲמֹד בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, אוֹ גַּם נִפֹּל בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, נְכוֹנִים לָעֲמִידָה וּנְכוֹנִים לְהַקְרָבָה. לֹא בְּפָטָלִיזְם נַכְרִיעַ אֶת כֹּחוֹת הָאוֹיְבִים, אֶלָּא בְּאַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה, כִּי אֵין בְּרֵרָה, כִּי כַּזֶּהוּ צַו הַחַיִּים הַגּוֹזֵר".

דבריו של טבנקין מייצגים את היערכות היישוב היהודי לפלישה. הגנת היישוב היהודי הייתה אמורה להתבסס על לחימה בשיתוף פעולה עם הבריטים, דוגמת הכוחות הארצישראליים בצבא הבריטי, ועל הגנה עצמית ללא סיוע בריטי, כפי שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר ב"תכנית הצפון".

סכנה זו של מתקפה נאצית מכיוון סוריה ולבנון חלפה כאשר הצבא הבריטי פלש ב-8 ביוני 1941 וכבש אותן מידי כוחות וישי. סיומה המהיר של המלחמה בסוריה, שנמשכה כחודש, הכנעת מרד ראשיד עלי אל כיילני בעיראק והפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, שבזכותה נמנעו הגרמנים מניצול הצלחותיהם במזרח־התיכון, הביאו לרגיעה יחסית בארץ. לימים, יוחסה בניה זאת בטעות, לחרדה שפשטה בארץ בשנת 1942 ולסיפור מיתי, שלא עומד במבחן המציאות.  ואכן, מי שמשוטט בכרמל יכול להבחין בקלות שהבונקרים פונים דווקא צפונה[17].

השם "מצדה בכרמל" נולד מאוחר. הוא נועד להעניק ל"תכנית" ממד ארץ-ישראלי מתאים. יואב גלבר, הוא שעמד על כך, שכאשר הסתיימה המלחמה, היה בסיפור "מצדה בכרמל", כדי "לאזן" במשהו את סיפורי הניצולים ואת המבוכה (אף שלא היה לה בסיס היסטורי מוצק), של אלה שלא יכולים היו להסביר מדוע לא נחלצו לעזרה[18].

חלקם של המעורבים בתכניות ההתבצרות של 1942 , ושל כמה מכותבי הרשומות, שיחזרו את הסיפור אחרי מלחמת העצמאות ואחרי שהאתוס הישראלי אימץ את סיפורו של גטו ורשה. מטבע הדברים התעורר הצורך להלל גם את נכונות הציבור היהודי בארץ ישראל לעמוד בגבורה מול הנאצים. דבר המסביר את הגלוריפיקציה של הצנחנים מעבר לקווי הגרמנים במלחמת העולם[19]. כולם הסכימו שמוטב למות בכבוד מאשר בקלון, וכפי שהגדיר זאת, יעקב דורי, אפילו ב"מלחמת נואשים".

כפי שהגדיר תום שגב, זהו, סיפור על אוכלוסייה חסרת ישע ומיתוס מפואר מנפח את עצמו ככל שעובר הזמן.

הערות

[1]  על שם ההר בדרום מזרח טורקיה , סמוך לעיר אנטקיה, בו התבצרו הארמנים  מול הצבא הטורקי ב-1915.

[2] דברי ישראל גלילי במועצת הקיבוץ המאוחד בעין חרוד, 05/07/1942, אק"מ, חטיבה 5, מיכל 6, תיק 7.

[3] עם זאת, חלק קטן מערביי הארץ נקטו בגישה פרו-בריטית ו-6,000 מהם אף התגייסו לצבא הבריטי.

[4] מרדכי נאור, הטור השמיני

[5]. על תכנית "מצדה של הכרמל", ראה בהרחבה: י' גלבר, מצדה – ההגנה על ארץ־ישראל במלחמת העולם השנייה, רמת גן, 1990 (להלן: גלבר, מצדה), עמ' 44-58; ח' כנען, מאתיים ימי חרדה: ארץ-ישראל מול צבא רומל, תל-אביב, 1974; א' ברנר, נוכח איום הפלישה הגרמנית לארץ-ישראל, בשנות 1940-1942, מחברות מחקר ד', אפעל, 1981.

[6]  על שם העמידה בריטית מול האיטלקים והגרמנים, בצפון אפריקה בשנים 1940-1941.

[7]עדות יוחנן רטנר, תיק עדויות, את"ה 168.3 – 4055; י' רטנר, חיי ואני, עמ' 315-324

[8]  גלבר, מצדה, שם.

[9] מרדכי נאור, הרמטכ"ל הראשון, הוצאת מודן ומערכות, 2012

[10] https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13096

[11] תום שגב, חשיפה לצפון, הארץ, 30-12-2012

[12] י' גלבר, מצדה – ההגנה על ארץ־ישראל במלחמת העולם השנייה, רמת גן, 1990 עמ' 44-58;

[13] ש' דגן, תכנית הצפון, תל אביב, 1994

[14] מ' גולני, מלחמות לא קורות מעצמן, בן שמן, 2002, עמ' 68.

[15] מוטי גולני, שם

[16] אתר האינטרנט של מט"ח כולל מפה המראה את "האזור שנועד לביצור": מראש הנקרה מזרחה עד לחוף הכנרת, דרומה עד בית שאן ומשם מזרחה עד לנקודה מצפון לחדרה.

[17] ראו גם: הפנסיונר שחופר את "מצדה על הכרמל" – חינוך וחברה – אתר האינטרנט של הארץ

[18] י' גלבר, ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית 1939-1942, תולדות ההתנדבות, כרך א', ירושלים, 1979, עמ' 521-522, 516-517

[19] ראו באתר זה: סיפורה של חנה סנש, באתוס ובמיתוס הישראלי (בהכנה)