מפגש הקתרים בדרום צרפת

כתב: גילי חסקין, ‏08/11/2023

ראו באתר זה: טיול בנגדוק רוסיון, הזמנה לטיול בדורדון, רשמי סיור מפרובאנס. הפירינאים.

קרקסון (Carcassonne) שבלנדוק-רוסיון (Languedoc-Roussillon); העיר מוקפת החומה הכפולה והמעוטרת במגדלים, אינה רק קפסולה של זמן, המשמרת להפליא את ימי הביניים, אלא גם בסיס מצוין לטיול בסביבה. היא מוקפת בעשרות מבצרים, טירות ועיירות מדייוואליות שמורות להפליא, הטובלות בנוף של כרי דשא, שדות דגן מצהיבים וכרמים שגפניהם נטועות בשורות ישרות להפליא. חלק מהאזור מכוסה בסבך של שיחים צפופים, המכונה "גאריגה" (garigue). החלק הדרומי, הגבוה יותר, נמצא במורדות הרי הפירינאים שמורדותיהם ירוקים ומפסגותיהם מושלגות. בנסיעה לשם עוברים דרך קניונים נהדרים, שהנהר גילף בסלעי הגיר, והצמחייה שם הופכת ליער עבות של האזור הממוזג. בחודשי האביב המאוחר, האזור, אינו רק זוהר בגוונים מרעננים של ירוק, אלא גם מנוקד בשפעה של פרחים, החל ביערה שפרחיה הלבנים מכסים את נוף השיחים, דרך אחירותם החורש, שנמצא כעת במלוא פריחתו וריחו המשכר נישא לכול עבר וכלה בעמודי פריחה וורודים של סחלבים.

את חלקו הראשון של היום הקדשנו לאזור קורביאר (Corbieres), אזור הררי,  השוכן למרגלות הפירינאים המזרחיים, כמעט ואינו מרושת בכבישים ונחשב לאחד החבלים הפראיים יותר של צרפת. הייתה זו נסיעה בכביש מתפתל, באזור נידח, נטוע ברובו כרמים וריק כמעט מאנשים. שמו של האזור יצא לתהילה בשל היין המשובח שמייצרים בו ובזכות טירות גדולות שנבנו בו, בראשי ההרים או על מדרונותיהם, במקומות שדומה והם קוראים תיגר על כוח המשיכה.

לאורך הדרך נראות מצודות רבות הניצבות בכתר בראש המצוקים. המרשימה שבהן היא מצודת פייפרטוז (Peyrepertuse) הנידחת, אליה מגיעים לאחר כשלוש שעות של נסיעה בנוף מרהיב. המצודה נמצאת בגובה של 800 מ' מעל פני הים, בנויה על גבי שלוחה סלעית, תלויה על הצוקים כקן של נשרים ומהווה שיר הלל לאדריכל המוכשר ולבנאים החרוצים. החומה הצפונית המרשימה, הנופלת לתהום בצורה דרמטית, נפגעה במהלך הדורות ועמה גם מגדל העוז והמבנה הראשי. כל מי שעבר כאן, הבחין  ביתרונות האסטרטגיים של המצוק המשונן כמסרק. הראשונים היו הגאלו-רומיים במאה הראשונה לפני הספירה, ועד המאה הראשונה שאחריה, דרך התקופה הפיאודלית, בה האבירים שהחזיקו בה היו כפופים לאדוניהם שבנברון  (Navarone) וכך הלאה למלחמות נגד הכופרים של ימי הביניים. ראיתי מצודות רבות בימי חיי, אך אני סבור שזו המרהיבה ביותר. טיפסנו במדרגות תלולות אל ראש המצודה והתפעלנו הן מיכולת הבניה והן מהנוף המסעיר. גרם מדרגות שנחצב בסלע, מוביל למצודת סן ז'ורז', ממנה נשקף מבט מרהיב של המצודה הראשית, ממעוף הציפור ממש. הספרות מכתירה את המצודה בשלל סופרלטיבים, החל מ"עוצרת נשימה" ועד ל"נשגבת". אך דומה והם לא מצליחים לתאר את המורא שהמבנה הזה מטיל על הצופה בו. מעבר לביצורים המרשימים, שמעוררים התפעלות מיכולת האדריכלים להתמודד עם האתגר שהציבו בפניהם  הצוקים ומעבר לנוף המרהיב שמסביב, מספרת המצודה, כמו שכנותיה, את סיפורם העגום של הקתארים (Cathares). הייתה זו כת נוצרית שראשיתה בשלהי מאה ה-12 בבולגריה ומשם היא התפשטה לאיטליה ולדרום צרפת, שם היא  פעלה עד לסוף המאה ה-13.  חבריה ביקרו את השחיתות של הממסד הכנסייתי. ברוח כתות גנוסטיות (השקפות מיסטיות שהופיעו באגן הים התיכון סביב תחילת הספירה; ופרחו סביב המאה השנייה והשלישית), רצו לחקור ולהבין את האל, מעבר למה שאפשרה הדוגמה הקתולית.

ראו באתר זה: הגנוסטיקה

רקע

לקראת סוף המאה ה-12, גאה האנטי קְלֵרִיקָלִיּוּת (שלטון הדת) באירופה עד שיאה. מתחת לפני השטח בעבעו רגשות דתיים שחרגו וסלדו מן הנצרות המאורגנת. יתכן כי הצלבנים שחזרו ממסעותיהם הביאו עמם מיסטיות מזרחית, שזרמה עמם מערבה. יתכן שהושפעו משנאת הצלמיות והאיקונות בארצות האסלם. מפרס הגיעו הדי הדואליות של הכפירה המניכאית ושל כתות גנוסטיות אחרות, שהאמינו בדואליזם מהותי, המדגיש את עקרון חלוקת העולם ליסודות הטוב והרע. בהתאם לכך, אמונתן הייתה כי קיים אל נשגב ורוחני המצוי מעבר לגשמיות, ואל נחות ורשע, השולט בעולם הנברא. לפי אמונה זו, בכדי לשחרר את התודעה מכלאה הגשמי ולהיוושע, יש להשיג הכרה מיסטית עמוקה אודות מהותו האמתית של העולם ושקריות החומר. אפשר להוסיף לכך את האכזבה שנבעה מכישלונם של מסעי הצלב. כל אלו הולידו ספק במקורה האלוהי של הכנסייה הקתולית.

הכופרים הפָּאוּלִיקִיאָנִים (Paulicianism), שמקורם בארמניה של המאה השביעית, נהדפו מערבה על ידי הרדיפות הביזנטיות והביאו לאיטליה ולצרפת את הבוז שרכשו לאיקונות, לסקרמנטים ולכמורה. את היקום הם חילקו לעולם רוחני, שברא אלוהים ולעולם גשמי שברא השטן, אותו זיהו עם יהווה, אלוהי הברית הישנה. הבוגומילים (Bogomilism), אף הם  חברי כת מינות דואליסטית, המכונים "ידי-יה", קיבלו את שמם וגיבשו את צביונם בבולגריה במאה ה-10, בתקופת האימפריה הבולגרית הראשונה, תחת שלטונו של הצאר פטר הראשון, ושגשגו בעיקר על אדמת בוסניה, סרביה ודלמטיה. במהלך המאה ה-13, הם נרדפו באש ובחרב, עמדו על נפשם בעוז רוחם, עד שבמאה ה-15, נכנעו בפני האסלם.

ראו באר זה: הבוגומילים

בסביבות שנת 1170 ביקש פטר ואלדז (Valdes), סוחר עשיר מהעיר ליון, מכמה תלמידי חכמים, לתרגם את כתבי הקודש לאוקסיטנית (Lenga d'òc, Occitan), שהייתה השפה המדוברת בדרום צרפת. הוא התעמק בתרגום והגיע למסקנה שהנוצרים חייבים לחיות, ללא כול רכוש, כמו השליחים בשעתם. הוא ריכז סביבו נזירים יחפנים, שחיו בקומונה וכינו את עצמם "עניי ליון". חלק חשוב מאורח החיים שלהם היה קריאה משותפת של תרגומי המקרא.

הארכיבישוף של ליון סירב להעניק לוולדנסים להטיף באופן חופשי ולבסוף הוטל עליהם עונש נידוי (excommunicatio) וב-1182 הם גורשו מיליון. ב-1184 הגדירם האפיפיור לוקוס השלישי כמינים. כתוצאה מהפכתם לכת נרדפת, פיתחו הוולדנסים אמונות מיוחדות: איסור מוחלט לשפוך דם נוצרי, איסור להישבע, הסתייגות מפרקטיקה נוצרית שאינה מעוגנת באופן מפורש במקרא, דחיית פולחנים שהכנסייה מארגנת עבור המתים, עריכת וידוי על ידי הדיוטות (זאת בניגוד לכנסייה שהתירה זאת רק לכמרים), הותרה הטפת נשים, דחייה של זכות הכנסייה לאסור על אנשים להטיף, הסתייגות מהערצת צלמים וממסעות צליינות. עם הזמן, לבשה התנועה שנקראה "ואלדנזית" (Waldenses), צביון אנטי כמורתי. הכנסייה אסרה על ה"צאן" להחזיק בכתבי הקודש, זולת התפילות והמזמורים וגם את אלו התירה לקרוא רק בלטינית. אלו שדבקו באמונתם, עלו בהמוניהם על המוקד.

כבר קודם לכן, בראשית המאה ה-11, הופיעו כתות שכפרו בהיתכנותם של מעשי ניסים, בסגולתה הרגנרטיבית (מרפאת) של הטבילה, בהתגלמותו של ישו בלחם הקודש ובתועלת שיש בתפילות המופנות אל הקדושים. זמן מה לא שעו להם ואחר כך החלו לרדוף אותם בזעם קדוש, עד חורמה. מינויות רבות צמחו בערים שונות והביאו לידי התקוממויות. הדרשן והמטיף הגרמני ברתולד מרגנשבורג  (Bertold of Regensburg), מנה במאה ה-13, מאה וחמישים סיעות של מינים. כמה מהן רק התכנסו כדי לקרוא בתנ"ך בניב מקומי, ללא נוכחות כומר. אחרות היו אורתודוכסיות לכול דבר אך טענו בתוקף כי אנשי הכמורה חייבים לחיות בעוני. כזאת למשל הייתה תחילתה של התנועה הפרנציסקנית, שהייתה קרובה לחשד במינות.

ראו באתר זה: פרנציסקוס הקדוש.

במחצית המאה ה-12 כבר רבו כיתות של מינים בכל ערי אירופה. בין מנהיגיהם היו שקראו להפקיע את רכוש הכמורה ואם יתקוממו הכמרים, לוז את בתיהם ולגרשם מן העיר. התקיפה מבין הכתות הללו הייתה הקאתרים.

הקתארים.

השם קתארים (Cathares) נובע מהמילה היוונית "קתרוי" שהוראתה "טהור". זהו שם שאחרים נתנו  למאמינים, אך הם עצמם לא השתמשו בו. השימוש המתועד הראשון במילה הוא בידי אקברט פון שונאו (Eckebert von Schönau), ראש מנזר שנאו (Schönau Abbey), שבגרמניה אשר כתב ב-1181, על מינים מהעיר קלן: "בגרמניה אנו קוראים לאנשים אלה קתארים". לקתארים לא היה שם רשמי לתנועה שלהם, והם קראו לעצמם Bons Hommes et Bonnes Dammes (אנשים טובים ונשים טובות), או "הנוצרים הטובים". הם ידועים גם בכינוי "אלביגנזים" (Albigense) – שם שנגזר מהעיר אלבי (Albi), שהייתה אחד ממעוזיה.

המרכז הראשון של הכפירה הקתארית על אדמת צרפת, נוסד כנראה בלימוז' (Limousin), בין 1012 ל-1020 . הוא זכה להגנתו של וליאם התשיעי (William IX)  דוכס אקוויטניה (Aquitaine) מרכזי המינות הבאים על אדמת צרפת, היו כנראה מוֹנְפֶּלְיֶה (Montpellier), נַרְבּוֹן (Narbonne) ומארסיי, אולי בשל ביקוריהם התכופים של סוחרים ממרכזי המינות אשר בבלקן ובאיטליה. בשנת 1149 התבססה בישופות קתארית בצפון צרפת. כמה שנים אחר כך נוסדו בישופיות באלבי ובלומברדיה (Lombardia) שבצפון-מערב איטליה. הם נתמכו על ידי מרבית האצולה של דרום צרפת.

בשנת 1167 ביקר באזור ניקיטס (Nicetas) הבישוף הבוגומילי של קונסטנטינופול, בעקבות ביקורו נוסדו עוד ועוד בישופויות קתאריות. בסוף המאה כבר היו אחת עשרה בישופיות: אחת בצפון צרפת, ארבע בדרומה ושש באיטליה באמצעות הסוחרים פשטה התנועה לרחבי צרפת, אך מעוזיה העיקריים היו פרובנס ולנדוק, שם הגיעה לשיאה תרבות צרפת בימי הביניים.

תורתם ומנהגיהם של הקתארים היו בחלקם שיבה אל דרכי הנוצרים הקדמונים, בחלקן נשמע הד למינות האריאנית ששלטה בדרום צרפת בראשית ימי הביניים ובחלקן הם מזכירים את התנועה המניכאית שצמחה באיראן, שייתכן ששמה נובעת המילה העברית "מין", שמגדירה כופר. לא ברור אם אכן כך, רק ידוע שהכנסייה האשימה אותם בקשרים כאילו.

ראו באתר זה: התנועה המנכיאית

יתכן כי לקתארים היה קשר עם התנועה הפאוליקנית בארמניה ובבירור ידוע רק על קשרים והשפעות, מצד הבוגומילים.

הדוקטרינה הקתרית אינה ברורה,  שכן רוב כתביהם הושמדו בשל האיום שהם היוו לתאולוגיה הנוצרית האורתודוקסית. רובו של הידע על הקתארים הגיע אלינו מאויביהם ומסתמך בעיקר על רשומות הכנסייה. מסיבה זאת, סביר להניח כי התמונה הקיימת כיום של אמונותיהם, היא חלקית ומעוותת. עד היום ישנם דיונים ומחלוקות רבות לגבי האידאולוגיה הקתארית, תוך האשמות של עיוות והטיית הראיות בין החוקרים.

כנראה ש'האמינו בשניות של כוחות הטוב והרע; שיש להפריד הפרדה מוחלטת ביניהם. התאולוגיה הדואליסטית, טענה כי העולם הפיזי הוא רע ונוצר בידי השטן המכונה דיומרג, שזוהה עם האל של הברית הישנה. עקרון הרע, שהוא קדמון, הביא להשחתת השטן והלה השתלט בכוח על המלאכים, שנשלל מהם חופש הבחירה.  האל הרע ברא את עולם החומר וכלא בו את הרוח של האל הטוב, שהיא נשמת האדם ששואפת להשתחרר מהכלא החומרי ולהתאחד עם האל העליון.

על פי תאולוגיה זו, בני האדם עוברים סדרה של גלגולי נשמות לפני שהם מגיעים לעולם הטהור של הנשמה, בפני אל האהבה, המתואר בברית החדשה ובפני ישו שליחו. הנשמות השבויות לא תיוושענה ללא החסד האלוהי. הימלטות ממעגל הלידה מחדש הייתה אפשרית רק באמצעות חיי פרישות קפדניים והימנעות מהגשמי ככל הניתן.

כל החומר הוחזק רע, לרבות הצלב עליו הוקע ישו וכן לחם הקודש, אשר רק על דרך המשל אמר עליו ישו "זה גופי". את ישו ראו כמלאך, אך לא כבן האלוהים. מלבד הטבילה הרגילה במים, הייתה קיימת אצל הקתארים, גם הטבילה באש, בעקבות דברי יוחנן המטביל: "אני טובל אתכם במים והוא [ישוע], יטבול אתכם ברוח הקדושה ובאש" (מתי, ג', 11). טבילה זאת, המכונה "קונסולמטום" היא שילוב של הטבילה והמשיחה האחרונה.

יתכן מאד שהייתה השפעה הדדית בין הקתריזם לבין הקבלה. כך ניתן ללמוד מהשוואה בין כתבים קתריים לבין  ל"ספר יצירה" ו"ספר הבהיר"  פירושו של רבי אברהם אַבּוּלְעַפְיָה, קבליסט שחי במאה ה-13 לחיבורים העבריים העתיקים, "ספר היצירה", ו"ספר הבהיר". בנוסף, האמינו הקתארים (בגלגול נשמות, דבר שעומד בסתירה עם האמונה הנוצרית בעולם הבא. בעקבות כך נחשבה הדת הקת'ארית לכפירה בעיני  רבים בממסד הקתולי.

הקתרים הבחינו בין "קרדנטי" (Credenti), כלומר, מאמינים מהשורה, ו"פרפקטי (Parfaits)", היינו 'מושלמים'. האחרונים שנמצאו בדרגה רוחנית גבוהה, שמרו בחומרה על עניות, פרישות והימנעות משפיכת דם, משבועה, ממין ומאכילת בשר וראו בעבודה ערך עליון. ה"מאמינים", לעומתם, לא חלו עליהם אלא חובות מוסר ופולחן מועטות. אך גם הם נתבעו לנער את חוצנם מן הכנסייה הקתולית. הקתריות הלכה ונעשתה יותר ויותר מקובלת, ומספרם של אלה שראו את עצמם כ"מאמינים" הגיע בסוף המאה ה-12 לחלק משמעותי מתושבי חבל לנגדוק, כולל בקרב רבות ממשפחות האצולה. על אף שרבים מאלה המשיכו לחיות חיים רגילים, הם כיבדו את הפרפקטה ותמכו בהם, וציפו להצטרף אליהם בעתיד.

הנשים והגברים היו שווי זכויות בקהילה הקתארית. יתכן ששוויון זה נובע מאמונתם כי הרוח לובשת צורות שונות במהלך גלגולי החיים ומופיעה בדמות אשה וגבר לסירוגין. אמונתם של הקתארים, הייתה לרביםחלופה ממשית לדוגמא לממסד הקתולי.  ואין פלא כי קנתה לה מאמינים רבים.

הם היו מאורגנים בכנסייה אחת, מורכבת מדיוקסיות ("בישופויות") ובראשן הגמונים. הייתה זו כנסייה מאורגנת, עם היררכיה, ליטורגיה ומגוון טקסים. יחד עם זאת הם ניהלו דת ללא כוהנים ומקדשים. הקתארים טענו שהם מהווים המשך למייסדיה הראשונים של הנצרות , מתחו ביקורת קשה על הכנסייה וטענו שפטרוס מעולם לא דרך על אדמת רומא ולא ייסד בה את הכס הקדוש. מעבר לקריאת התיגר על הקתוליות ועל הממסד הכנסייתי, שהלכה והסלימה, עד שהגיעה לשיאה, במחאה של לותר (Martin Luther), הייתה כאן קריאת תיגר על הדרך שעברה הנצרות, מדת של מאמינים נרדפים, לממסד שבע, מושחת ושתלטן . לשיטתם, האפיפיורים הינם צאצאי הקיסרים ולא יורשי השליחים. ישו היה חסר כול, אך ההגמונים עשירים להפליא. פטרוס היה נווד, בן בלי בית והאפיפיור מסתופף בהיכלות מפוארים. הכנסייה שמרכזה ברומא, השחיתה את טהרתה של הדת המקורית ובגדה בה. את הצלבנים הם הוקיעו כחמסנים וכרוצחי נפשות. הם לעגו לאינדוליגנציות (שטר מחילה) ולשרידים הקדושים. רבות מהשקפותיהם של הקתארים נישאו בשירת הטרובדורים, אשר לא הצטרפו לחלוטין לסיעה החדשה, אך חלקו עמה את התיעוב למוסדות הכנסייה. הם לגלגו על הצליינות,, הווידוי, המים הקדושים והצלב. את הכנסיות כינו "מאורות פריצים" והכמרים הקתוליים היו בעיניהם "בוגדי בגד" מתחסדים ומפיחי כזבים. תחילה נהנו הקתארים מסובלנות מצד השלטונות הדתיים והחילוניים של דרום צרפת. נערכו ויכוחים תיאולוגיים פומביים בין כמרים קתולים והוגי דעות קתריים. אחד הוויכוחים הללו התקיים בשנת 1204, בקרקסון, במעמד שליח האפיפיור ופדרו השני מלך אורגון. יתר על כן, האצולה של מחוז לנגדוק, שמחה להחליש את הכנסייה. היו שנלחמו במנזרים וביזו את כלי הקודש. כך למשל, הרוזן ריימונד השישי (Raymond VI) מטולוז, החריב כמה כנסיות, רדף עד צוואר את נזירי מואסק (Moisaac). רבים מעמיתיו הטיפו למינות הקתארית.

הכנסייה הקתולית תפסה את עצמה כגוף שחייבת לשרור בו אחידות בענייני אמונה. היא ראתה בקתארים תנועת כפירה והמינות (כפירה), נתפסה כמאיימת על שלום הכנסייה. המונופול להחליט מיהו כופר היה בידי הכנסייה. אך לכנסייה לא היו אמצעי כפיה, למעט עונש החרם, האקסקומניקציו (Excommunicatio) , שפירושו הפרדת אדם מקהילת המאמינים ואיסור השתתפותו בעבודת הקודש, מתוך תקווה שכאשר יגיע הקוצר (ישו), הוא יבדיל בין החיים לבין העשבים השוטים. כדי לבטל את זכויותיו האזרחיות של הכופר, הייתה הכנסייה תלויה בשיתוף פעולה של השלטון החילוני. השליטים המקומיים בדרך כלל שיתפו פעולה. במקרים שסירבו לעשות זאת, הוטל חרם של האפיפיור – שנקראת 'אינטרדיקטום' (Interdictum), על הטריטוריה כולה. אז הופסקה עבודת הקודש בכול הכנסיות, הופסקה הענקתם של הסקרמנטים ולמעשה נותרו המאמינים ללא כנסייה. במקרים אלה, נסוג מוקדם ומאוחר, כמעט כל שליט חילוני. אולם לאחר שכל מאמציה להשיב את המקומיים אל חיק האמונה עלו בתוהו, החליטה הכניסה לשקול שוב את צעדיה.

ב-1198, כשנבחר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי (Innocentius III), הוא ראה בהתפתחויות אלו, סכנה לשלום הכנסייה והמדינה כאחד. בעיניו הייתה האמונה הקתארית הבל הבלים, שתמימות ההמונים הפכה אותה לכוס תרעלה. הוא תהה, מה טעם היה במסעי הצלב, אם בתוכי העולם הנוצרי, שוררים כופרים אלו?

הוא החליט לחסל את המינות הקתארית ופעל לשם כך בדרכים רבות ומגוונות, פעילות זו זכתה לשם הקוד "עסקי השלום והאמונה" (negotium pacis et fidei). למשימה נשלחו הנזירים הקתולים שניסו להמיר את הכופרים לקתוליות בדרכי נעם, אך הם לא הצליחו לשכנע את המאמינים הקתארים, שרבים מהם היו משכילים ובקיאים ברזי הדת יותר מהנזירים והסתייגו מאנשי הכמורה הקתוליים, שאורחות חייהם היו רחוקים מהאידיאל אליו הטיפו. המטיף הנודע של התקופה, דומיניקוס  (Saint Dominic) שהיה איש צנוע שקרא ליתר הכמרים לוותר על הפמליות המפוארות, ולנהוג בצניעות כדוגמת האלביגנזים, התגייס למשימה, יחד עם דייגו דה אסבו (Diego de Acebo), הבישוף של אוסמה (Osama), אך  זכה רק לחסידים בודדים. בעקבות הכישלון, הוא הציע לאפיפיור להקים מסדר של אחים מטיפים, שיהיו משכילים יותר ובקיאים יותר, כדי שיוכלו להתמודד עם הקתארים. ההצעה הזאת הובילה בסופו של דבר, כעבור שנים, להקמת מסדר 'האחים המטיפים', הידוע בשם 'המסדר הדומיניקני'. כשגם רישום מנהיגי הקתארים על ידי הנזירים הקתוליים (לצורך הפחדתם) לא פעל, הופעלו אמצעים חריפים יותר. ב-1204 האפיפיור ביטל את סמכות הבישופים המקומיים ומינה שליחים משלו במקומם. האפיפיור ניסה לגייס לעזרתו את האצולה המקומית וב-1206 נידה את האצילים אוהדי הקתארים.

בראשית המאה ה-13 הייתה צרפת מורכבת מנסיכויות נפרדות, שלמעשה, שהיו קשורות בשבועת אמונים למלך, אולם בכיפה שלטו רוזני טולוז, שנחלותיהם היו גדולות מנחלותיו. חבל לֶנְגָּדוֹק היה באותה תקופה בעל רמת עיור גבוהה ועשיר למדי. הוא היווה חלק מקונפדרציה של אראגון וקטלוניה (ממלכת אראגון) והשלטון בו התפזר בין אצילים מקומיים, הרוזנים מבית טולוז, והוויקונטים (רוזני משנה) מבית טרנקבל (Trencavel) ומועצות הערים. באזור זה דיברו בשפה האוקסיטנית, להבדיל מהשפה המדוברת במחוזות הצרפתיים הצפוניים יותר.

בתי האצולה של טולוז ושל טרנקבל קיימו ביניהם יחסים מורכבים, שכללו קשרי משפחה, אך גם יריבות שנבעה מכך שטרנקבל היה וסל של טולוז, אך נהג בעצמאות יתירה. לכל אחת מהמשפחות האלה היו גם קשרים נוספים עם בתי אצולה גדולים והיו להן גם אחוזות נוספות, באזורים אחרים, אחוזות שדרכן היו וסלים של אחרים. פסיפס הקשרים שלהם יצר קואליציות בלתי צפויות של אינטרסים ושל יריבויות.

בחבל בחשו באותה תקופה שלוש מעצמות מקומיות, אנגליה, צרפת וממלכת אראגון. מלכי המדינות האלה דאגו לחתן בנות משפחה עם המשפחות השולטות בחבל ובעיקר עם רוזנות טולוז. למדינות אלה היו גם יריבויות נוספות, לכן, כל עוד צרפת ואנגליה התכתשו ביניהן וממלכת אראגון הייתה עסוקה עם המורים, שמרה רוזנות טולוז על עצמאות. להבדיל מצפון צרפת, בדרום כל הבנים והבנות היו שותפים שווים בירושת הוריהם, לכן הבעלות על האחוזות התפצלה בין יורשים מרובים והאחוזות עצמן נוהלו על ידי מנהלים מטעמם. מצב זה מנע אפשרות של יצירת מוקדי כוח מקומיים, הסרים לפקודת האדון בשעת מלחמה והאצילים, באין להם לוחמים מקומיים, נזקקו לצבאות שכירים. גם הערים בדרום צרפת נהנו מאוטונומיה רבה והתנגדו להתערבות האצולה בענייניהם.

רדיפת המינים, כמו אפליית היהודים, לא הייתה יכולה להתבצע ללא שיתוף פעולה של השלטון החילוני. זה ראה באורתודוכסיה הדתית, משום תנאי לנאמנות מדינית. החל מימי הקיסרים הביזנטים הראשונים, איום על האורתודוכסיה הוערך כאיום על המדינה ועל הסדר החברתי בכללו. לכן, רדיפת המינים, לא הייתה רק חובתו של המלך בחסדי האל, אלא גם אינטרס מדיני. מבחינת השלטון, היא הייתה בגדר איום על הסדר החברתי. בתמורה על שיתוף הפעולה, קיבל השלטון החילוני, את רכושם של המינים.

מסע הצלב האלביגינזי

יתכן מאד שהמאבק בין הכנסיה והקתארים, היה נשאר בגדר נידוי בלבד. אך ב-1208, בעקבות רצח פייר מקסטלנאו (Pierre de Castelnau), הלגנט (שליח) האפיפיור לענייני מינות, בדרום צרפת, על ידי מינים קתארים – רצח שתועד לא מעט באומנות- הכריז אינוצנטיוס השלישי, בשנת 1209, על מסע הצלב האַלְבִּיגֶנְזִי, המכונה גם "מסע הצלב הקתארי", במטרה להחניק את הסוררים. מלכי האזור לא איחרו לנצל את המרידה הקתארית לצורכיהם. פדרו השני, מלך אראגון ראה במרידתם של הקתארים, תרוץ הולם לספח לממלכתו את חבל לנגדוק הסורר. גם מלך צרפת פיליפ השני, שלטש עין חומדת לחבל הפורה והמשגשג על אוצרותיו, נענה לקריאה. הוא שלח את צבא האבירים שלו והם מחקו את כל כפרי הקתארים, כ-400 במספר, מעל פני האדמה, השתלטו על החבל והשמידו את שושלת ריימונד הוויזיגותית, שישבה עד אז בחצר המלוכה בטולוז. סיפור ההשתלטות הקשה מלווה בעשרות סיפורי טבח וגבורה קשים.

מסע הרג זה הנועד בעיקר להנחיל קרקעות לאצילים שהנהיגו אותו. הוא נתן לרוזני הצפון, עילה לכבוש את הדרום העשיר ולבזוז אותו, במסווה של אדיקות דתית. הכס הקדוש הבטיח לצלבנים את אדמתם של הכופרים ומחל להם למפרע, על פשעי המלחמה שייבצעו. כמו במקרה של האבירים שיצאו למסעי הצלב נגד המוסלמים, גם משתתפי מסע הצלב האלביגנזי , שוחררו מכול עשיית תשובה אחרת, שלה התחייבו מטעם הכנסייה, הם ראו את עצמם כאנשים שקיבלו מחילה לא רק על העונש, אלא גם על החטא. השלטון החילוני שחרר אותם מתשלומים שונים, דחה את פירעון חובותיהם ועתים אף הכריז על שמיטת חובות מלאה. משפטים שנקבעו להם נדחו ולעתים אף בוטלו. מסע הצלב הזה, שקיבל אופי בעיקר של טבח וביזה, פתח מאתיים שנה של רדיפות, תגובות אלימות של הקתארים ותגובות נגד, של הכנסייה, שכללו הרג ועינויים.

סימון הרביעי דה מונפור (Simon IV de Montfort), שקודם לכן השתתף במסע הצלב בארץ ישראל, בשירותו של מלך ירושלים, אמלריך השני (Amaury II de Lusignan) והשתתף במסע הצלב הרביעי, שבזז את קונסטנטינופול, הוביל את מסע הצלב האלביגינזי. במחצית 1209 התאספו 10,000 צלבנים בליון (Lyon), ויצאו דרומה.

היה זה מחנה של 4,500 לוחמים שהסתער על עיר אחר עיר, החריב אותה ונתן ליושביה לבחור בין שבועת אמונים לכנסייה הקתולית לבין מוות. מסע זה התנהל ללא רחמים, לווה בשפיכות דמים ותרם להחרבת תרבותו המשגשגת של הדרום.  דה מונפור היה נוהג להטיל מומים בשבויים שתפס, כדי להרתיע שליטים מקומיים, מלתת לקתארים מקלט. בברם (Bram), נבחרו מאה שבויים, להמחשת עונש מזוויע. מונפור ניקר את עיניהם וכרת את אוזניהם ואפם. רק לאסיר אחד הותירו עין אחת שלמה, כדי שיוביל את שאר חבריו למצודת קברה  (Cabaret), שיושביה גילו התנגדות עיקשת. הכנסייה נלחמה במינים עד חורמה. מנקודת מבטה, אסור להניח לאלו שאמונתם הכופרת, לפעול כסומים, כפי שכתב ההיסטוריון ס' רניסמן (S. Runicman), בספרו "המניכאי בימי הביניים" (The Medieval Manichee): הכנסייה ראתה לעצמה חובה להנחות את הכופרים בדרך הנכונה ולהראות להם את האור. הדעות היו חלוקות באשר לטבעה של העזרה שיש להגיש להם. אם זה יהיה שכנוע שקט, דוגמא ומופת, או העלאה על המוקד. הכנסייה לא בחלה כמובן באמצעי האחרון.

ביוני הגיעו הצלבנים למבצר מינרב (Minerve). השליט המקומי, גייֵם דה מינרב (Guillaume de Minerve) לא היה קתארי, אך חש חובה לתמוך באדונו מבית טרנקבל. פעילותן של מכונות המצור הביאה לכניעת העיר ב-22 ביולי. שלוש נשים קתריות, שהסכימו להמיר את דתן, ניחנו, אך 140 קתארים אחרים, שסירבו, הועלו על המוקד.

בתחילת אוגוסט הטיל מונפור מצור על טרם (Termes), שאדונה היה קתארי מסור. פייר רוג'ה דה קברט  (Roger de Cabaret) ערך פשיטות על הצרים, גרם נזקים לכלי המצור ובאחת ההתקפות חיסל את המשמר העורפי של מונפור והטיל מומים בשבויים, בנקמה על מעשי מונפור בשבויי בראם. המצור נמשך עד דצמבר, כשהנצורים נכנעו. אדון המקום הושם בצינוק בקרקסון ומת שם.

במהלך המסע, כוחות הכנסייה, שהיו חדורי התלהבות דתית, כמו גם תאוות קרקעות, לא טרחו להבחין בין כופרים למאמינים "ישרי צדק". כך למשל, הצלבנים כיתרו את העיר בז'ייה (Béziers) והטילו עליה מצור ולאחר ניסיון הימלטות כושל של התושבים כבשו את העיר וטבחו בתושביה. מספרים שהפושטים הבטיחו לעצמם שהאל כבר ידע לזהות את בניו. אף על פי שתושבי העיר ידעו על קיומם של 500 קתארים בלבד, נטבחו כולם, כולל מאתיים בני הקהילה היהודית המקומית העתיקה. על פי הסופר צזאריוס מהייסטרבאך (Caesarius Heisterbachensis), אחד מראשי צבא הצלבנים שאל את נציג האפיפיור, ארנו אמורי (Arnaldus Amalricus), איך יוכל להבדיל בין הקתארים ובין יתר תושבי העיר, שהיו קתולים נאמנים ועל כך השיב הלז: "Caedite eos. Novit enim Dominus qui sunt eius" (הרגו אותם, וְיֹדַ֨ע אלוהים אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ). הידיעות על הטבח נפוצו במהירות רבה ותושביהם של יישובים רבים נבעתו והחליטו לקבל את העול האפיפיורי. זמן קצר לאחר מכן נפלה גם נרבון (Navarone). מסע הצלב הזה לווה גם במעשי רצח ביהודים, על יסוד הטענה שהקתארים הושפעו מהם. בבזיה נהרגו מאתיים יהודים, וקהילה מפוארת זו חרבה אז לגמרי ועמדה זמן ממושך בחורבנה.

בתחילת אוגוסט 1209 כיתרו הצלבנים את קרקסון, ובתוך זמן קצר השתלטו על מקורות המים שלה.  החום, הצמא והפחד החלו לתת את אותותיהם בתושבי העיר הגוועים. הויקונט (רוזן משנה) ריימונד-רוג'ר טרנקוול (Trencavel), החליט לשאת ולתת עם הצרים, אך במהלך המשא ומתן נאסר, נכלא ולאחר כשלושה חודשים מת בכלאו בנסיבות מסתוריות. קרקסון נפלה בידי הצלבנים, אנשיה הורשו לצאת מהעיר, כשרק חולצותיהם הדקות לגבם. קרקסון שנפלה בידי הצלבנים ואדמותיה, ועמן התואר "הוויסקונט של קרקסון", נמסרו לסימון דה מונפור. הוא המשיך להוביל את מסע הכיבוש וההרג אל ערים נוספות, שהמפורסמות שבהן הן קסטר (Castres), לימוּּ (Limoux), מירֵפוּאַ (Mirepoix), פאמייה (Pamiers), לומבֶר (Lombers), ואָלבי (Albi). מנגד צצו קבוצות מרי קתריות, בעיקר באזורים מונסגור וקריבוס (Queribus) ומצודותיהן העיקריות — פוּּאִילורֶן (Puilaurens), פֶרְפֶרטוּז (Peyrepertuse) וקריבוס — בוצרו ושימשו מקלט לפליטי האזור ונקודת מוצא לפעולות טרור.

תוך ארבע שנים החריב סימון דה מונפור כמעט את כול נחלותיו של הרוזן ריימונד, עד שבשנת 1215 נכנעה לו טולוז עצמה. הרוזן ריימונד הוכרח לחזור בתשובה בפומבי והודח על ידי מועצת הגמונים שהתכנסה במונפלייה. סימון ירש את תוארו וכמעט את כול אחוזותיו.. דה מונפור הצליח להשתלט על מרבית הנחלות בחבל, אך מעשי הטבח, גזלת הקרקעות והרדיפות הדתיות שהוביל קוממו עליו את כלל האוכלוסייה.

השלב הבא היה וועידה אקומנית (כלל כנסייתית), שאורגנה לקריאתו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי התכנסה בארמון הלטראנו שברומא בנובמבר 1215 ומשום כך כונתה "ועידת לטראנו הרביעית'. בישופים מכול רחבי העולם הנוצרי, דנו בנושאים הקשורים לפרשת הדרכים שבפניה עמדה הכנסייה הקתולית בתחילת המאה ה-13, הן מול כוחות חיצוניים ובהם היהודים והן מול יריבים מתוך הדת הנוצרית עצמה – כתות המינות. החלטות הוועידה והיקף המשתתפים הפכו אותה לאבן דרך בתולדות הכנסייה ובכתבים היא קרויה גם 'הוועידה הגדולה של לטראנו'. ועידת זו הדגישה את איחודה הדתי-רעיוני של אירופה הקתולית, בעיקר מול תנועות בדלניות.

מסע הצלב המיט הרס וחורבן על אזורים שלמים, שבהם הייתה אוכלוסייה מעורבת והיה יעיל רק במקומות בהם הייתה האוכלוסייה הקתארית גלויה לעין כול, צריך היה למצוא אמצעי חדש למלחמה במינות. האפיפיור אינוצנטיוס פנה לבישופים וציווה עליהם להשמיד את המינים. אחד מיורשיו, גרגוריוס התשיעי, הגיע למסקנה כי המסדרים החדשים, בעיקר הדומיניקנים, יתאימו למשימה. הם היו משכילים, ניידים ובעיקר נאמנים לאפיפיור. הם פעלו ללא מסגרת. הוציאו להורג אנשים ללא משפט ועוררו עוינות רבה בקרב השלטונות. בשנת 1231 החליט האפיפיור לעשות סדר. הוא פרסם צוו, שיצר כלי חדש למלחמה במינות – האינקוויזיציה, ששליחיה נשאו נאומי תוכחה, חקרו, אספו עדויות, כולל הלשנות ולבסוף גם הוציאו הודאות באמצעות עינויים.

ברנרדו גוּי ( Bernardo Gui1262 –1331) שהיה חבר המסדר הדומיניקני וכיהן כראש האינקוויזיציה בטולוז בעת המלחמה בכופרים האלביגנזים, חיבר מספר מדריכים לאינקוויזיטורים, על מנת שיוכלו לזהות מינות ולסווגה. לגבי כל סוג כפירה הודרך החוקר באילו גישות לנקוט על מנת לחלץ הודאה מהנחקר, אילו שאלות לשאול ואילו תשובות להשיב, מהם האבסורדים בשיטות השונות וכיצד יש להרשיע את הנחקרים.

האינקוויזיציה הייתה מנגנון של פיקוח והפחדה. האינקוויזיטורים לא רצו את הגוף, אלא את הנפש. מההשפלה שבתהליך, הפקעות הרכוש שלוו להרשעה, ההוצאות הלא רבות להורג, שזכו לפרסום רב. אווירת החשד שגרמו ההלשנות – כל אלו הטילו אימה על הציבור וגרמו לאנשים לחשוב פעמיים, לפני שיסייעו לחשוב במינות האינקוויזיציה שיקפה את רצונה של החברה במאה ה-13 כדי לסווג ולבער את כל מה שהיה שונה, שלא היה חלק מההרמוניה הדמיונית, שניסו האפיפיורות ומשרתיה.

דעתו של אינוקטציוס השלישי לא הייתה נוחה ממסע הרצח ההמוני ובייחוד זועזע בשמעו כי הצלבנים הפקיעו את רכושם של אנשים שלא חטאו מימיהם במינות. כמו כן, נכמרו רחמיו על ריימונד וקצב לו קצבה שנתית. בנו, ריימונד השביעי, כבש שוב את טולוז ב- 1218 וסימון דה מונפור, נהרג במצור עליה. לאחר מותו של אינוקטציוס בשלישי, שכך מסע הצלב ושרידי האלביגניזים הגיחו ממקומות מסתורם וחידשו את פולחנם ודרשותיהם.

ב-1226 הציע לואי השמיני מלך צרפת, הידוע גם בכינוי "האריה" ( Louis VIII le Lion)), לאפיפיור הונוריוס השלישי, לנשל מנחלותיו את הרוזן ריימונד השביעי מטולוז, שלא טרח לדכא את המינות הקתרית בדרום צרפת, תמורת הסכמתו של האפיפיור, לספח את חבל לנגדוק שבדרום צרפת לנחלותיו של המלך. הוא יצא למערכה נוספת בדרום, כבש את העיר אביניון שבפרובאנס, ויצא למסע צלב נגד הקתארים שבלנגדוק. מקץ שלוש שנים ניצח השלטון המרכזי. בשנת 1229 נחתם בפריז חוזה שלום וכך הגיעו לקצן מלחמות האלביגניזים לאחר שלושים שנות של דם ואש. הסובלנות פסה מן הארץ ומועצת נברון אשרה על החילונים להחזיק כל חלק מכתבי הקודש.

ב-1241 התבצרי כחמש מאות קתארים במצודת מונסגור, שהייתה למעוז אחרון, מעין "מצדה" צרפתית ריימונד השביעי צר עליה, אך לא יכול היה לחומותיה ומגדליה, כמו גם לרוחם האיתנה של מגיניה. ב-28 במאי 1244, יצאו חמישים לוחמים מן המצודה וצעדו 70 ק"מ צפונה לעבר אוויניונה (Avignonet), שם היכו לפי חרב, עשרות מאשי האינקוויזיציה. טבח זה חרץ את דינם של מגיני מונסגור. באביב 1243 יצא למקום מסע עונשין, שנשלח על ידי המלכה בלאנש מקסטיליה (העוצרת שמשלה בשם לואי התשיעי).  10,000 לוחמים בפיקודו של הוגו דה ארסיס (Hugues de Arcis) הצלבנים כיתרו את מונסגור — מעוזם הכמעט אחרון של הקתארים – שבו התבצרו מאה לוחמים, 211 "טהורים" (שהיו פציפיסטים ולא נלחמו ופליטים מהמצודות הכבושות. לאחר שדחו המגינים את הצעת הצלבנים להתכחש לאמונתם, להניח את נשקם ולצאת לחופשי לאחר חקירת האינקוויזיציה, לא נותר לצלבנים אלא להשלים את משימתם. בחסות החשכה הם הציבו קָטָפּוּלְטָה (מכונת מלחמה ששימשה בעת העתיקה לירי אבנים) סמוך לחומה. הם ניתצו אותה באבני בליסטראות, וגרמו למתבצרים להיכנע.

ב־16 במרס 1244 הובלו 205 קתארים במורד המצוק התלול של המבצר. הם התמידו בסירובם מאמונתם. לאחר שקיבלו שבועיים ארכה, כדי לשקול את צעדיהם, הם השיבו את פני רודפיהם ריקם. הם הובלו דרך היער, אל "שדה הנשרפים", אגב אמירת תפילותיהם ונשרפו כולם חיים על המוקד. נפילתה של מונסגור הייתה למעשה אקורד הסיום של הקתארים. בשנת 1271 מתו ז'אן ואלפונס, יורשי נחלותיו של ריימונד רוזן טולוז ולא הותירו צאצאים אחריהם. מחוז טולוז רחב הידיים נפל ברובו לידי לואי התשיעי והכתר הצרפתי. עתה נפתחו בפני צרפת שערי סחר עם הים התיכון והארץ התקדמה לקראת אחדותה. עוד תוצאת של מסעי הצלב כנגד הקתארים.

אחרוני המאמינים נרדפו עד חורמה עוד כשמונים שנים לאחר הטבח במונסגור. בשנת  ובשנת 1321 הועלה על המוקד אחרון ה"מושלמים", גיום בליבאסט (Guillaume Bélibaste). רבים מהם ברחו לאיטליה, שם הייתה סובלנות רבה יותר. במאה ה-14 עוד נשארו מספר מאמינים לדת. במאה ה-15 היא נעלמה כליל. קשה לעמוד בפני שילוב של פוליטיקה, אינטרסים כלכליים ודוגמה דתית. כשאילו חוברים יחד, הם כוח מחץ, שגרם לקתארים לעבור מן העולם. אבל ההיסטוריה זימנה למורשתם נקמה מתוקה. במאה ה-15 הופצו רעיונותיו של הכומר הגרמני מרטין לותר, שיצא בפרוטסט (מחאה) כנגד הממסד הקתולי, בעזרת הדפוס שהומצא זה מכבר, הופצו רעיונותיו, החלה הרפורמציה וקמה התנועה הפרוטסטנטית, ששברה את ההגמוניה המוחלטת של הכס הקדוש.

האירוניה של ההיסטוריה היא שכיום סיפורם של הקתארים, מצודותיהם ומלחמותיהם הינו חלק מהאטרקציה של התיירות באזור, הפכו למטבע עובר לסוחר. ממשלת צרפת, שהחליטה להפוך את האזור למתוייר עוד יותר, הציבה שלטים בולטים, ברחבי האזור,  שעליהם נכתב 'ארץ הקתארים' (Pays Cathare), המובילים מאתר לאתר. כל עיר, כפר או מבצר שבהם חיו הקתארים, ובעיקר אלה שבהם התרחשו הקרבות הגדולים, שולט בהסברים מאירי עיניים. אלבומים מרהיבים נמכרים בכול דוכן וקופירייטרים של סוכנויות הנסיעות, מדגישים את הטרגדיה שלהם, כזרז לקניית סיורים. היום יש אפשרות לעשות מסלול המוקדש לפרשה זו, שלא לדבר על כך שחבל הארץ הזה הוא יפהפה ומראות הנוף והיישובים שבו מרהיבי עיניים. קיים גם מסלול הליכה מסומן, של 12 יום, העובר בין המצודות הקתאריות.

אם המצודה המרהיבה ביותר היא זו של פרפרטוז, הרי סיפורה של מונסגור, הוא המרגש ביותר. זהו מעוז המוקף חומות ובהם קרועים שני שערים בלבד, כדי להקשות על חדירתו של גורם בלתי רצוי. בנוי על כיפת ההר, בגובה של 1,200 מ' מעל פני הים ומתנשא בגאון מעל סביבתו. מכיוון שהמדרון הצפוני מתון יחסית,  נבנה בו מגדל עוז , שיכול לשמש מפלט, גם כשאויב חודר למבצר. מעין "מבצר בריבוע" . ה-1204 ביצר ריימונד דה פרלייה (Raymond de Péreille), את מצודת מונסגור (Montsegur) , שהייתה נטושה במשך ארבעים שנה וזו הפכה למרכז קתארי ובסיס יציאה לפעולות נגד רודפיהם.

מראש המגדל אפשר להעריך את המאמץ שהושקע בחומות המאסיביות ולהתבונן באבנים שהושלכו לרגליהם, מזכרת לקרבות, שהיו פעם מנת חלקו של האזור השלו הזה. למרבה הצער המבצר היה אפוף ערפילים, מעת לעת התגלו פיסות הנוף המרהיב הנשקף מראש ההר, כולל הכפר הציורי שלמרגלות הסלע המבוצר. כאשר השמים נפערו לרגע, וכתמים כחולים התגלו מעבר לשמיכת העננים, חזינו במורדות הרי הפירינאים. רקע נפלא לדרמה שהתרחשה כאן. שיוויתי לנגד עיני את הקתארים, לפני שמונה מאות שנה, מאתיים ממגִניו האחרונים של המבצר, לבושי גלימות חומות מלוכלכות, מותשים מחודשי  המצור ארוכים, גוררים רגליים במעלה התלול.  בדרך  אל "שדה הנשרפים" שלרגלי ההר. מן הסתם הרהרו במצוא האחרון שניתן להם, כדי להציל את חייהם, משפט אחד של חרטה וחזרה בתשובה, אך הם העדיפו להידבק באמונה, גם במחיר עלייתם על המוקד.

יופיו של המקום, עוצמת הביצורים וסיפורם המסעיר של הקתארים, הולידו אגדות כבר בשלהי ימי הביניים, שהמשיכו לפרוח אחריהם. אחת מהן טענה כי מרים המגדלנית ילדה לישו וברחה עם צאצאיה לצרפת. לימים, צמחה מהם השושלת המֶרובּינגית הקדומה. בשנת 1956,  קבוצה צרפתית בשם אילומינטי (Illuminati), הפיצה שמועה על אגודת סתרים בשם "מסדר ציון" (Prieuré de Sion). אשר קמה כביכול בשנת 1099 והייתה  אחראית להתרחשויות היסטוריות שונות ובהן מסעות הצלב והקמת מסדר הטמפלרים (מסדר אבירי ההיכל), שנועד להגן על צאצאי השושלת המרובינגית, שהיא השושלת המלכותית הלגיטימית של צרפת. בין חבריה נמנו כביכול, דמויות היסטוריות בולטות כגון לאונרדו דה וינצ'י, ויקטור הוגו, אייזק ניוטון ובוטיצ'לי. אגודת סתרים בדויה זו  הייתה במרכזה של תרמית היסטוריוגרפית רחבת היקף בעלת אופי של תאוריית קשר. ככל הנראה מתוך מטרה לקדם עמדות שמרניות ומלוכניות.

כמו כן נטען, שייעודם העיקרי של הטמפלרים, היה לשמור על אוצרות בית המקדש המלכותיים. לפי סברה זו האוצרות האלה – ובכללם הגביע הקדוש – הובאו לצרפת ובשלב כלשהו הוחבאו במונסגור. הכנסייה הקתולית ניסתה לקטוע את המשך השושלת המרובינגית, אך הטמפלרים והקתארים הגנו בכל דרך אפשרית הן על השושלת והן על האוצרות.

ראו באתר זה: אבירי מסדר הטמפלרים.

מכאן קצרה הדרך בפני מחפשי האוצרות ובעלי הדמיון. בשנת 1967  פרסם הסופר הצרפתי ג'רלד דה סָדֶה (Gérard de Sede), את הספר "האוצר האבוד של רן לה שאטו", שהפך לרב מכר בצרפת, למרות שפורסם שהוא בנוי על זיופי מסמכים. ב-1982 יצא לאור הספר "דם קדוש, גביע קדוש" ("Holy Blood, Holy Grail"), אשר טוען כי בנפול מונסגור הוברחו האוצרות לכפר רן לה שאטו (Rennes-le-Chateau), שם הוחבאו עד גילוים במאה ה־19 על ידי כומר. מיתוס המסדר התעצם מחדש ב-2003, עם הצלחתו של הספר "צופן דה וינצ'י", מאת דן בראון, אשר טווה את עלילתו סביב קיומו לכאורה של הארגון. צריך הרבה דימיון כדי להאמין שאוצרות בית המקדש לא הותכו על ידי הרומים, אלא מצאו את דרכם למצודת מונסגור, אבל בתיאוריה הזויה הזו יש לא מעט קסם.

תוך כדי סיור פגשתי נזיר דומיניקני, לבוש בגלימת נזירות לבנה ולמותניו חבל חום בוהק. הנזיר, שלמרבה הפתעה דיבר מעט עברית מקראית, הפגין בקיאות רבה בסיפור ההיסטורי. שאלתי אותו איך הוא מרגיש נוכח האירוע שבני מסדרו בצעו במקום. הוא השיב לי שמלחמה היא דבר מלוכלך ושמדובר בצעד הכרחי להדברת טרוריסטים. הוא סיפר לי על ריימונד רוז'ה (Raymond-Roger), רוזן פוא (Foix), אשר גירש את הנזירים בתחום שלטונו, סוסיו אכלו מספוא מהמזבח וגיסותיו השתמשו ברגלי פסלים לדוש תבואה וירו חצים לדמותו של ישו. הוא הזכיר את הפעילות התוקפנית של הקתארים נגד נזירים דומיניקנים וראה ברצח ההמוני, צורך כדי להשיב את הסדר על כנו. הכול במסגרת אמות המידה המוסריות של אז. השיחה הזכירה לי שלכל מלחמה יש שני צדדים, יותר מאמת אחת ושראוי להקשיב לכול הנראטיבים. למי שמתקומם, הפוסט עוסק בהיסטוריה. השלכות אקטואליות הן על אחריותו של הקורא.

ביבליוגרפיה

Arnold, John H, Inquisition & Power, Philadelphia: University of Pennsylvania Press.

Barber, Malcolm (2000), The Cathars: Dualist heretics in Languedoc in the High Middle Ages, Harlow: Longman

Barber, Malcolm (2000). The Cathars: Dualist Heretics in Languedoc in the High middle Ages. Routledge.

Catholic Encyclopedia (1913)/Cathari

Léglu. Woodbridge: Boydell Press, 2005.

Macé, Laurent. "Raymond VII of Toulouse: The Son of Queen Joanne, 'Young Count' and Light of the World." The World of Eleanor of Aquitaine: Literature and Society in Southern France between the Eleventh and Twelfth Centuries, edd. Marcus Bull and Catherine The Kate Riley (Author) Last Cathar, 2015

אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, האוניברסיטה המשודרת, תשנ"ה 1995.

וליאם דורנט, תולדות התרבות, סדרה ד'  תור האמונה, כרך ב'

סופיה מנשה – הכנסייה הקתולית בימי הביניים – אידאולוגיה ופוליטיקה – הוצאת האוניברסיטה הפתוחה – רעננה, 2006.

שולמית שחר, מורשת ימי הביניים, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985

שולמית שחר, קבוצות שוליים בימי הביניים. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, האוניברסיטה המשודרת, תשנ"ה 1995.

פרידריך הר, ימי הביניים ותרבותם : אירופה 1350-1110; (תרגמה עליזה נצר; הערות והסברים – שולמית שחר). תל אביב : הדר, תשכ"ה.