מסע נורדנשולד לחקר אנטארקטיקה

מסעו הבל יאומן של אוטו נורדנשולד

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: המסעות לחקר אנטארקטיקה;   גיבורי אנטארקטיקה

ראו באתר זה : מבוא לטיול באנטארקטיקה

כאשר מדברים על חוקרי אנטארקטיקה, השמות העולים בדרך כלל הם קודם כול אדמונסן, שהגיע לקוטב הדרומי, במקביל עולה דמותו הטראגית של סקוט, שהיה קודם כל מדען, שהגיע למחוז חפצו, גם אם לא ראשון והעיקר, שילם בחייו ויותר מכולם, שאקלטון, שהשיג את הכישלון המפואר בהיסטוריה.

מעטים מכירים את דמותו של החוקר השבדי אוטו נורדנשולד / נורדנסקיולד (Otto Nordenskjold), למרות שהוביל את אחד מהמסעות המרתקים והמופלאים בניסיון להגיע למחוזות האנטרקטיים. יש לציין שנורדנשולד חקר ומיפה את פטגוניה ודמותו מונצחת באחד האגמים היפים של טורס דל פיינה.

ראו באתר זה: טורס דל פיינה

דודו של אוטו נורדנשולד גילה את המעבר הצפון-מזרחי מסביב לסיביר. נורדנשולד היה בעל דוקטורט בגיאולוגיה והרצה באוניברסיטת אופסלה. דודו מצד אמו היה חוקר הקוטב Adolf Erik Nordenskiöld. בן דודו של Gustaf Nordenskiöld שחקר את מסה וורדה (Mesa Verde) שבמדינת קולורדו. הוא עצמו הוביל משלחות גיאולוגיות לארץ האש ב1897-1895 וליוקון ב- 1898.

ראו סרטון יוטיוב, מתמונות שצילמתי באנטארקטיקה

הגרמנים, תחת פיקודו של אריך פון דריגלסקי ( Erich von Drygalski במשלחת גראוס (GAUSS Expedition) והבריטים תחת פיקודו של רוברט פלקון סקוט (Robert Falcon Scott) , ב- Discovery Expedition, היו בשלבים הסופיים של תכניותיהם הנפרדות לחקר דרום האוקיאנוסים השקט וההודי כאשר נורדנשולד בן ה-32 השלים את הכנותיו לחקר הרכסים הדרומיים. במסעו דרומה לקח עמו שבעה מדענים נוספים ובנוסף להם גם ששה עשר אנשי צוות. הפיקוד ניתן לחוקר האנטרקטי המנוסה, קפטן קרל אנטון לארסן (Carl Anton Larsen), שפיקד על היאסון Jason)), במשימת מעקב אחרי תנועת הלווייתנים ב- 1892-93 והגיע דרומה עד לקווי 40'S°64 בים וודל.

מדען נוסף, ד"ר גונר אנדרסון (Dr. Gunnar Andersson), שהיה אנתרופולוג-גיאולוג-גיאוגרף צעיר, התעתד להצטרף לספינה באיי פוקלנד ולהוביל את הצוות, לאחר שקבוצתו של נורדנשולד תרד בתחנת החורף. לפי התכנית הספינה "אנטרקטיקה" (Antarctic) ושאר הצוות היו מתוכננים לצאת לפעולות מחקר באזור במהלך הקיץ והסתיו שלאחר מכן, ולשוב כעבור שנה, כדי לאסוף את נורדנשולד ואנשיו. הייתה זו תכנית טובה אך כפי שקורה פעמים רבות, התגלה פער בין התכנון לביצוע. הכול השתבש.

ה"אנטרקטיקה" הפליגה מגוטנברג ב- 16 באוקטובר, 1901 והגיעה לבואנוס איירס ב-15 בדצמבר. בנקודה זו הצטרף האמן האמריקני פ' וו' סטוקס (F W Stokes) וקצין הצי הארגנטיני, סגן ח' מ' סובראל (J. M. Sobral). הממשלה הארגנטינית הציעה לנורדנשולד אוכל, דלק וסיוע חינם אין כסף, אם קצין ארגנטיני יצטרף לתחנת החורף שלהם. היתה זו הצעה טובה מכדי לסרב לה. הספינה יצאה לעבר קווי הרוחב הדרומיים ב- 11 בינואר 1902. הם ירדו לקרקע ובילו זמן קצר על אחד מהאיים. אחר כך המשיכו דרומה כדי לחקור את מיצר אורליאן Orléans Strait)). נורדנשולד כתב ביומנו: "אנו שטים כעת בים שאף אחד לא הפליג בו לפנינו. מזג האוויר השתנה כאילו על ידי קסם; נראה היה כאילו שהעולם האנטרקטי התחרט על הדרך העוינת בה הוא קיבל את פנינו יום לפני, או, אולי, הוא רק רצה לפתות אותנו להתקדם עמוק יותר לתוכו כדי להשמיד אותנו בביטחון רב יותר. מכל מקום, אנו המשכנו קדימה, היינו אחוזי התלהבות, כמעט אחוזי קדחת, תחושה שרק מגלה ארצות שנמצא על הסף של הלא ידוע הגדול, יכול להרגיש”.

במהרה ערך נורדנשולד את מה שהוא החשיב כתגלית הגיאוגרפית החשובה ביותר של המסע: בניגוד לדעה הרווחת, הם ראו מהר מאוד, כי ארץ לואי-פיליפ Louis-Philippe Land) הייתה מחוברת לארץ דנקו (Danco Land) ושמיצר אורליאן  (Dumont d'Urville) זורם למיצד גראלש (Gerlache).

הוא רצה להמשיך, אך הזמן היה דחוק ולכן הם הסתובבו ושטו בחזרה עד שהגיעו לרצועת הים שבין ארץ לואי-פיליפ והאי ג'ונוויל (Joinville Island). אמנם מגלה הארצות הצרפתי דומונט ד'אורוויל (Dumont D'urville) גילה לראשונה את המקום, אך אף ספינה לא הפליגה דרך המקום הזה, הם עגנו ועלו לקרקע באי פולט (Paulet) ומשם הם חצו את מפרץ ארבוס (Erebus) וטרור (Terror) והקימו תחנת מחקר באי סימור. אחר-כך הספינה המשיכה במסעה לכיוון דרום-מערב לעבר האזור הבלתי ממופה של חוף ארץ של אוסקר II (Oscar II Land Coast). הם הגיעו עד ל- 10'S °60  לפני שהם הגיעו לקו של קרח. הם המשיכו לאורך הקו לכיוון מזרח והגיעו ל- 30'S °63, 7'W °45  ב- 1 בפברואר, בנקודה זו הספינה הייתה חייבת לחזור חזרה.

לקראת ה- 9 בפברואר הם גילו שוב אדמה, ונורדסנסקיולד בחר ב- Snow Hill Island (האי סנואו היל) כאתר למחנה שבו יבלה את החורף, דרום-מערבית לאי סימור. הוא ועוד חמישה אחרים, הורדו לחוף עם הציוד שלהם, אספקה ומזחלות כלבים ואחר כך המשיכה ה"אנטרקטיקה" את דרכה צפונה, לעבר איי פוקלנד.

המיזם הראשון שהאנשים השלימו היה הקמת מצפה כוכבים מגנטי קטן  ששימש להם מבנה למגורים, עד שיוכלו לבנות בקתה שחלקה היה מוכן מראש. סדרה של סערות קשות זעזעו את המחנה; דבר שנתן להם מושג למצפה להם בעתיד. עד לתחילת מרץ,  החל מזג האוויר להשתפר. נורדנשולד ערך מספר מסעות בסירה ובמזחלות כלבים כדי להקים תחנות מחקר. כאשר האביב הגיע, נורדנשולד, סובראל Sobral) ) והמלח יונסן (Jonassen) יצאו לעבר חלקו המזרחי של חוף אוסקר II) (Oscar II Coast, כאשר הגברים גוררים מזחלת אחת והכלבים גוררים מזחלת אחרת. ביום טוב הם יכלו לעבור שלושים מיילים[1],  אבל במקרה דנן, שהיה כנראה יוצא דופן, הקרקע הייתה מלאה בבקיעים, אחד מהם כמעט ועלה לנורדנשולד בחייו. לבסוף הם הגיעו ליעדם ועל כך נורדנשולד כתב: "לא התמהמהנו או היינו בררנים בנוגע לבחירת אתר המחנה שלנו (18 באוקטובר) אלא הקמנו את האוהל שלנו בקרח למרגלותיהם של בלוקים ענקיים של קרח חום, בלויים וסלעיים, כאשר הכפור שבר את גושי הקרח הענקיים לבלוקים נפרדים. הקורא יכול בקלות לדמיין באיזו תחושה מיהרתי לסלעים אלה, בפעם הראשונה רגל של בן-אנוש דרכה בנקודה זו מתוך המכלול הענקי של החוף המזרחי של אדמת אנטרקטיקה המערבית." מזג אוויר הגרוע רדף אחריהם, יונסן נפגע בזרועו, האוהל נקרע לגזרים בסופה והכלבים מצאו את שק האוכל שלהם ואכלו את כל מה שהיה שם: האוכל לכלבים, חלקים משקי האוכל ובעזרת הרתמה והשוט – היה זה הרגע המתאים לשוב למחנה. שלושת הגברים הגיעו בחזרה למחנה החורף ב- 31 באוקטובר אחרי שכיסו 380 מיילים ב- 33 ימים.

האי Joinville

עד לסוף נובמבר הקרח שבים עדיין לא נשבר. בתחילת דצמבר ערך נורדנשולד מסע במזחלת לעבר האי סיימור ((Seymour ומצא שם מאובנים בעלי חשיבות גדולה למחקר. אולם מחשבותיו היו עסוקות בכך שהקרח בים טרם נשבר ובעיקר מכך שלא היה זכר לספינה. הם ציפו להגעתה של הספינה בכל יום בינואר ופברואר, אך היא לא הופיעה ונראה היה שגורלם נחתם ב-18 בפברואר, כאשר סופה שהגיעה מדרום הקפיאה לחלוטין את הים. האנשים היו מדוכאים, בלשון ההמעטה, בכל הקשור לסיכוייהם לבלות עוד חורף קר במגורי החורף הצפופים ומלאי רטיבות באי סנואו היל.

כאשר האביב הגיע, יצאו נורדנשולד ויונסן, למסע נוסף במזחלת, הפעם כדי הגלות האם המפרץ הענקי שמצאו בשנה שעברה, מאחורי קייפ פוסטר (Cape Foster) אכן התחבר למפרץ שבצפון קייפ גורדון (Cape Gordon. מזג האוויר הנוח אפשר להם, אחרי חמישה ימים על הקרח, לקבוע כי זה אכן כך והם קראו לרצועת המים הזו "תעלת הנסיך גוסטב" Prince Gustav). מכייון שהם חפצו להגיע לאי פולט Paulet , הם טיפסו לפסגה באי וגה Vega, כדי להשקיף ממעל וללמוד טוב יותר את מצב  הקרח מפרצי ארבוס ((Erebus וטרור Terror . כאשר הם התקרבו אל האי, התבונן יונסן במשקפת , במה שהיה נדמה לו מרחוק כפינגווינים ונדהם לגלות שהיו אלה בעצם שלושה גברים!

כאשר הם נפגשו, תיאר אותם נורדנשולד כ"שחורים כפיח מכף רגל ועד ראש; גברים לבושים בשחור, פנים שחורות וכובעים שחורים גבוהים, כאשר עיניהם היו מוסתרות במסגרות עץ מוזרות… יכולת הניחוש שלי נטשה אותי כאשר ניסיתי לדמיין מהו הגזע האנושי שאנשים אלו משתייכים אליו." כאשר הם אמרו לו מי הם, הוא עדיין לא זיהה אותם. היו אלה גונאר אנדרסון, סגן דוסה Duse וטוראלף גרונדן Toralf Grunden) ) וסיפורם היה בל יאומן.

האי פולט

שקיעת של ה"אנטרקטיקה"

הספינה אנטרקטיקה חזרה לאיי פוקלנד, לאחר שהורידה את נורדנשולד ואנשיו באי סנואו היל. הם בילו את חורף 1902 שם ואספו את גונאר אנדרסון. הם עזבו את איי פוקלנד ב- 5 בנובמבר 1902, כדי לשוט בחזרה ולאסוף את המשלחת שהייתה במחנה החורף. הסימן הראשון לצרה הגיע ב-9 בנובמבר, בקו 30'S °59, כאשר הם הגיעו לגוש קרח. בתוך יומיים הספינה הייתה מרותקת לחלוטין לקרח. קרל לארסן הצליח לפרוץ דרך קדימה אבל ב- 17 בנובמבר הייתה סערה קשה והיה חשש שהספינה "אנטרקטיקה" תטבע, אנדרסון כתב ביומנו: " ב- 2 בנובמבר, ב-2:30 בלילה, התעוררתי למשמע קול פקודות הניתן בצעקות מגשר הקברניט, התלבשתי במהירות והזדרזתי להגיע לסיפון. במרחק של פי שלושה או ארבעה מצדי הספינה שלנו היה קרחון שהיה גבוה הרבה יותר מהתורן הראשי שלנו והיה בערך באורך של פי-שלושה מהספינה עצמה… הבנו את הסכנה שניצבה בפנינו שהתקרבה על ידי הקרח שסבב את הספינה וחששנו שהקרח יסחוף אותנו אתו, היישר לעבר הר הקרח. כדי להוסיף לקשיים שניצבו לפנינו, היינו בעיצומה של סופת קרח גדולה והראות הייתה לקויה ביותר. המנועים עבדו במלוא עוצמתם, והמפרשים היו מתוחים. במשך זמן רב הספינה הצליחה להתקדם יארדים [מטרים] בודדים בלבד, רק כדי לחזור אחורה בשל הקרח שהקיף אותנו ודחף אותנו אחורה. אבל לאחר זמן-מה, חתיכות הקרח פינו את הדרך הודות ללחץ של המנועים והמפרשים של ה"אנטרקטיקה" והצלחנו להפליג מעבר לקרחון, לתוך המסלול שתנועת הקרחון התוותה, לאחר שהוא עבר שם. כאשר הסערה שככה, הספינה הצליחה להתקדם למים פתוחים מסביב לדרום איי שטלנד ולבסוף ירדו לאדמה ב-Deception Island (אי דספשן . באנגלית – מרמה). לאחר שעזבו את המקום, הם רכזו את מאמציהם למפות בהצלחה את מיצרי אורליאן וגרלאש; דבר שלא עלה בידי המסע הבלגי (Belgian Expedition) אותו הוביל, אדריאן דה גרלאש ב- 1898.

המיפוי הושלם ב- 5 בדצמבר וה"אנטרקטיקה" המשיכה לעבר האזור שבין אנטרקטיקה לבין איי ג'ונוויל, בו היו עם נורדנשולד לפני כן. מטרתם היתה לחזור בדרך זו עד למחנה החורף של נורדנשולד. למרבה הצער, כאשר הספינה התקרבה לאותו אזור (שרק לימים קיבלו את השמות הנוכחיים, השטחים שבין גושי הקרח נעשו צרים יותר ויותר ועד  שהספינה הגיעה סוף סוף להר ברנספילד (Bransfield), הדרך הייתה חסומה לחלוטין. אנדרסון ירד לחוף בארץ לואי-פיליפ כדי להשקיף טוב יותר על הקרח שבמפרץ. הוא דיווח שמפרצי ארבוס וטרור כוסו כולו במעטפת קרח, אבל לארסן החליט לנסות ולפרוץ את הקרח בכל מקרה. לאחר שבמשך ימים רבים לא הצליחו, ויתר לארסן ויתר על הרעיון והחליט שהם צריכים לנסות ולהגיע לנורדנשוללד בעזרת משלחת מזחלות. הספינה השתחררה סוף סוף מהקרח ולארסן שוב הוביל אותה לאזור המפרץ ב- 29 בדצמבר אנדרסון, דוסה וטולארך גרונדן הורדו לחוף בהופ ביי (Hope Bay). הגברים מייד הקימו תחנה למשלחת, למקרה שהספינה לא תצליח להגיע למגורי החורף. אחר כך הם יצאו למסע בן 200 מילים לאי סנואו היל. לארסן ושאר אנשי צוות "אנטרקטיקה" שוב ניסו להגיע לכיוון דרום-מזרח. הספינה רותקה לקרח כאשר סערה קשה סחפה אותה לכיוון דרום. ראשית היא פגעה בירכתי הספינה, אחר כך בצדיה הספינה ובהמשך בראש הספינה. ההיסחפות והפגיעות נמשכו עד שהספינה לבסוף הגיע לאזור האי פולט. ביומנו ב-10 בינואר 1903, כתב המדען קרל סוטסברג (Carl Skottsberg), "במהלך אחר הצהריים הלחץ על צדי כלי השיט – שהחל אתמול – לא היה ממש מורגש, אבל לאחר ארוחת הערב, מיד לאחר שהתיישבנו למשחק קלפים, הספינה החלה לרעוד כעלה, ופגיעה חמורה שלחה את כולנו לסיפון כדי לראות מה קרה. הלחץ היה עצום; הספינה עלתה מעלה-מעלה, בעוד הקרח נשבר כאבקה לאורך צידיה." הספינה הצליחה אמנם להתרומם מעל הלחץ של הקרח, אבל מאוחר יותר באותו הלילה החלה ה"אנטרקטיקה" לצאת מכלל שליטה, לאחר שהפגיעות בצדי הספינה הובילו לחלחול מים שהפך לדליפה גדולה. אנשי הצוות התכוננו לנטישת הספינה, למרבה המזל המשאבות הצליחו להשתלט על הדליפה. במשך כמעט שבועיים הספינה שטה במצב זה בעודה ממשיכה להיסחף לכיוון דרום-מזרח בתוך הקרח. ב- 16 בינואר הקרח נבקע עד למצב שהספינה הצליחה לחזור למים, היישר לכיוון ההפלגה וב-3 בפברואר השתחרר הלחץ של הקרח ולראשונה מזה שבועות צפה הספינה בכוחות עצמה במקום להיות באופן חלקי על הקרח. למרבה הצער, מצב זה דרדר את מצב הדליפה ולכן בצעד מיואש לארסן החליט לנסות ולעגון באי פולט. עד ל-12 בפברואר הספינה הצליחה לנדוד באיטיות לתוך מסלול בכיוון האי פולט. שוב הניעו את המנוע והניפו את המפרשים בניסיון נואש להגיע אל האי. אבל, צעדים אלה הוציאו את הדליפה מכלל שליטה, וכאשר מפלס המים עלה, ניתנה הפקודה לנטוש את הספינה. "עמדנו בשורה ארוכה בקצה הקרח", כתב סקוטסברג, "ולא יכולנו להסיט את עינינו… המשאבות עדיין עבדו, אבל הרעש שלהן הלך ודעך… הספינה נשמה את נשימותיה האחרונות. היא שקעה לאיטה עמוק ועמוק יותר… כעת שם הספינה נעלם. כאשר המים הגיעו לגובה המעקה של הספינה, עם רעש חזק, הים וחתיכות קרח עלו על הסיפון. לעולם לא אוכל לשכוח את הצלילים הללו, עד סוף ימיי. עתה צבעי הצהוב והכחול צללו לעומק המים. התורן הצדי חובט בקצה חלקת הקרח עליה עמדנו והוא ניתק מהספינה; התורן הראשי נחבט ונשבר; עמדת התצפית שבראש התורן משקשקת בקצה הקרח, וספינת הקיטור, עם השם "אנטרקטיקה" נעלמת בין הגלים. קצהו העליון של תורן, אליו עדיין יש מקום לקשירת מפרש – היא נעלמה!" ה"אנטרקטיקה" שקעה למצולות כ- 25 מילים מהאי פולט והצוות שהיה עליה התחיל במסע הנוראי לאורך הקרח.

האספקה המועטה שהצליחו מהספינה הועמסה לתוך סירת ציד לווייתנים ונווטה בינות לגושי הקרח. הם היו בסכנה מתמדת שכן הקרחונים איימו להרוס כל מחנה אותו הקימו אבל לאחר 14 ימים ו-6 שעות של חתירה, הם לבסוף עלו על חופי האי פולט ב- 28 בפברואר 1903. תקוותם היחידה הייתה שאנדרסון יצליח לארגן משלחת הצלה אם ה"אנטרקטיקה" לא תשוב עד לסתיו הקרוב. גם אם משלחת הצלה אכן תצא, האנשים ידעו כי אם יגיע חורף קשה מגדר הרגיל, לספינת ההצלה לא יהיה סיכוי להגיע אליהם דרך ים הקרח בשלב כה מאוחר של העונה.

בעוד ה"אנטרקטיקה" ניסתה למצוא דרך לנווט במסלול לנקודה שבה עזבו את נורדנשולד והאחרים, גונר אנדרסון, סגן דוסה וטורלף גרונדן ניסו להגיע למגורי החורף ברגל, משימה זו הייתה מסוכנת, שכן לא היה להם ידע מקדים על תוואי השטח של האזור. לאחר שהם עלו על החוף, הגברים צעדו בכיוון דרום-דרום-מערב, שם לפי המפה של ג'יימס קלארק רוס, הם היו אמורים להגיע לאזור Sidney Herbert Sound. לרוע המזל, לאחר מאמציהם הכבירים לחצות את ארץ לואי-פיליפ ולהגיע לנקודה המזרחית שלה הם מצאו את עצמם ניצבים לפני הכניסה הקפואה של תעלת יורש העצר גוסטב (Crown Prince Gustav).

אנדרסון כתב: "עמדנו בדממה מבולבלים והבטנו לעבר המראה החדש והנפלא. מיילים על גבי מיילים של מישור שלגי, מעולם לא ראינו דבר כזה בעבר. ניתן לדמיין במקום זה עיר ענקית העשויה משלג שנמצאת מולנו, עם בתים וארמונות באלפיהם, ובמאות צורות משתנות ויוצאות דופן – מגדלים וצריחים, וכל פלאי עולם. במבט ראשון נראה כי לא ניתן להבין מה עומד מולנו, אבל הבנו שאחרי הכול זה חייב להיות מפרץ, שמכוסה כולה במספר עצום של קרחונים. האנשים המשיכו ללכת לאורך המפרץ על מגלשיים לעבר האי וגה, ולאחר כ-15 שעות, הגיעו לאי והקימו מחנה. הם חשבו בטעות כי הגיעו לאי ג'יימס רוס ולכן יוכלו להגיע בקרוב ל- Admiralty Sound. הם העפילו לפסגה על האי וגילו לאכזבתם כי הם ניצבים מול מובלעת שמובילה למים פתוחים ולכן הם הניחו שה"אנטרקטיקה" לא נתקלה בקושי מיוחד והגיעה אל מגורי החורף באי סנואו היל באותו החורף. ההנחה הזו חרצה את גורלם למשך החורף המתקרב. לפני שלארסן הוריד את אנדרסון ואת שני הגברים האחרים ב- Hope Bay, הם ערכו תכנית: האדם הראשון שיגיע למגורי החורף באי סנואו היל, יאסוף את משלחת החורף ויפגוש את שאר אנשי הצוות בהופ ביי. לאחר שהם ראו את כל המים הפתוחים לדרומם, אנדרסון ואנשיו חשבו שבוודאי שה"אנטרקטיקה" כבר הגיעה לאי סנואו היל והמשיכה בדרכה לאסוף אותם מהופ ביי. הם חזרו לתחנת המחקר שלהם בהופ ביי ב- 13 בינואר שם הם התיישבו כדי להמתין שהספינה תחזור לאסוף אותם.

אבל, הימים הפכו לשבועות ולבסוף הם הבינו שמשהו השתבש, שקרה אסון. ב- 11 בפברואר הם התחילו לבנות בקתת חורף עשויה קירות אבן ,בגובה של האיש הגבוה ביותר בקבוצה. מזחלת הפוכה שימשה להם כגג, אותו חיזקו בחומר נוגד-רטיבות ובבדים שהיו עמם. בתוך מבנה זה הם הקימו אוהל כדי לתת להגן הגנה נוספת. הרצפה כוסתה בעורות פינגווינים וב –11 במרץ, הבקתה הייתה מוכנה לשימוש. כאשר החורף הלך וגבר, השלג שהקיף אותם שמר על טמפרטורה קבועה יחסית של כמה מעלות מתחת לאפס… טמפרטורה חמה יותר הייתה עלולה להפשיר את שכבות הקרח שעל הקירות והתקרה. שלושת הגברים צדו פינגווינים כדי שישמשו להם מקור אוכל ובסך הכול צדו כ- 700 פינגווינים. הם אפילו הצליחו לצוד כמה אריות ים ולדוג מספר דגים דרך חורים בקרח. הם עשו תורות, ועל כל אחד מהגברים היה לבדר את חבריו בשעות הערב. לפי אנדרסון החורף חלף במהירות. כאשר האביב הגיע, אנדרסון ערך סיור קצר כדי לראות אם התעלה לאי וגה הייתה קפואה, ומצא שאכן הייתה קפואה. האנשים עזבו בתחושת הוקרה את הבקתה שלהם ב- 29 בספטמבר, כדי למצוא את שאר אנשי המשלחת. הם היו מכוסים פיח מכף רגל ועד ראש, עם זקנים לא מסודרים ובגדים מרופטים. הם רק התחילו במסעם כאשר סערה התגברה וכלאה אותם באוהלם הקטן. אנדרסון כתב, "הסערה הפכה ליותר ויותר חזקה בעוד הקור הולך וגובר, במהלך הלילה שלאחר מכך קיר האוהל נפל על ראשי והשלג הצטבר עליי, כך ששכבתי בלי יכולת לזוז כמי שנכלא בתוך שריגי גפן. לא יכולתי להשתחרר ממצב זה עד שהסופה שככה, כעבור כ- 30 שעות." הם הגיעו לאי וגה ב– 9 באוקטובר ומצאו את העמדה אותה הם עזבו בקיץ שעבר. במהלך היומיים הבאים התרכזו בטיפול של כוויות הקור של דוסה וגרונדן. לאחר סיורים נוספים הם הצליחו לאשר ש- Sidney Herbert Sound אכן הייתה מחוברת לתעלת יורש העצר גוסטב, אבל שהירידה מהאי לכיוון כלשהו תהיה קשה במיוחד. לכן, הגברים שבו על עקבותיהם והחלו בשלב האחרון במסעם על-מנת לפגוש את שאר אנשי המשלחת בחצייה של ים הקרח מסביב לאי. הם הגיעו לכף דרייפוס, שזמן קצר לאחר מכן שונה שמה לכף פגישה-טובה (Well-met Cape), ב- 12 באוקטובר. אנדרסון כתב: "ב-1 בצהרים עצרנו בכף על מנת להכין ארוחה. להקות של אריות ים שכבו שם על הקרח; אנחנו עברנו ליד שתי חיות, ומשפחה גדולה שכבה קצת יותר רחוק. 'האם אריות הים נמצאים בדו-קרב, מאחר שהם פונים האחד לשני זקופים?' אמר אחד מאיתנו, כאשר הוא מצביע אל העצמים הכהים הרחוקים מאיתנו, הרחק על הקרח, בכיוון שפונה אל התעלה. 'הם זזים', קרא אחר. התלהבות עצומה אחזה בנו, הוצאנו משקפת. 'אלה אנשים'! אלה אנשים!' צעקנו. לאחר תקופה כה ארוכה אנשים אלה אוחדו עם מנהיג המשלחת.

ההצלה

הסיפור של קפטן לארסן והאנשים שניצלו משקיעתה של ה"אנטרקטיקה" הוא סיפור של אומץ לב יוצא דופן. הם הצליחו לשרוד בבקתה מאולתרת באי פולט לאורך חודשי החורף הארוכים של 1903. האנשים הכהים מלכלוך בילו את היום הראשון על קרקע האי פולט ב-1 במרץ, צדים פינגווינים ואריות ים כדי לאגור אוכל וצידה לחודשי החורף הקרים. עד סוף התקופה הם צדו כ- 1,100 פינגווינים. הם גם התחילו לעבוד על בקתת האבן שלא הייתה קלה או פשוטה בכלל. היה צורך לאסוף אבנים ולסחוב אותן לאורך מרחקים גדולים למקום שבו המבנה בן שתי שכבות קירות (קירות חיצוניים ופנימיים) נבנה. כאשר סיימו אותו הוא היה בגודל של 34 רגל (כ- 10.3 מטרים) על 22 רגל (7.1 מ') כאשר רובו הוקדש לאזור המגורים; כ- 12 רגלים רבועים הוקצו למטבח. שתי מיטות אבן נבנו לאורך הקירות של אזור המגורים, כל אחת הייתה ברוחב של 7 רגלים ויכלו להיות בה עד 10 גברים. עד לאמצע מרץ, הסופות נעשות קשות יותר ויותר ומהר מאוד באחת מהסערות, גג המטבח הועף ברוחות העזות. ימי החורף נמשכו והיו מחזוריים: שינה, בישול פינגווין (ולפעמים אריה ים או דגים), ציד, ובילוי הערבים בשיחה או בקריאה בקול רם באחד מהספרים הבודדים שנצלו משקיעתה של ה"אנטרקטיקה". מדי פעם הם היו מבלים בשירה בציבור, אבל הם מאוד חששו מהעתיד. סקוטסברג כתב: "מאות רבות של חלומות חלמנו על האי שלנו אך אינני יודע אם הם עוזרים להקל על הקיום שלנו כאן.החלומות שלנו עוסקים בשני נושאים בלבד – באוכל ובהצלה. הכיצד, אנו יכולים לחלום על ארוחת ערב שלמה, מהמרק לקינוח, ומתעוררים לטעמה המר של האכזבה. כמה פעמים כל אחד מאיתנו ראה בחזונו ספינת הצלה – לעיתים מדובר בספינה גדולה ופעמים אחרות דוגית צנועה. ואנו מכירים את האנשים על הסיפון; הם מדברים על המסע שלנו; מחבקים אותנו בזרועותיהם; טופחים על גבותינו…" אך המציאות הייתה שונה בתכלית כאשר מאגרי המזון החלו להידלדל. ב- 7 ביוני, אולה ונרסגאארד מת. הם קברו אותו מתחת לשלג באופן זמני, עד שהם יוכלו להעניק לו קבורה ראויה.

החודשים חלפו לאיטם עד שאוקטובר הגיע ושוב נשבר ים הקרח במפרץ דבר שהצביע על כך ששוב היה זה אפשרי שספינה תוכל לנסות ולהגיע אל שלושת הגברים שהם עזבו בהופ ביי (מפרץ הופ, Hope Bay). קרל לארסן לקח עמו חמישה אנשי צוות מה"אנטרקטיקה" ויצא לעבר הופ ביי בשחר יום ה- 31 באוקטובר בתקווה שהם ייתקלו בספינת הצלה. הם נלחמו במזג האוויר לאורך כל הדרך אך ב- 4 בנובמבר הם לבסוף הגיעו להופ ביי. לאכזבתם הם אמנם מצאו את תחנת המחקר ואת בקתת האבן, אך לא יכלו למצוא סימן לאנשים. צמוד לבקתה הוצב לוח ועליו פתק בו נכתב כי גונר אנדרסון, סגן דוסה וטרלף גרונדן שכנו בבקתה זו בימי החורף. הם שרטטו מפה שנמצאה בבקבוק שהראתה ללארסן את המסלול ששלושת האנשים מנסים לצעוד בו לעבר האי סנואו היל. לארסן הבין שעליו לצאת בעקבותיהם אך הוא גם הבין כי עבורו המסע יהיה במים. מזג אוויר גרוע עיכב את ניסיונם להגיע לאי סנואו היל בשלושה ימים, לבסוף הם הצליחו לצאת לדרכם בסירה קטנה. לארסן כתב: "יצאנו בשעה 4 בבוקר ואחר כך חתרנו לאורך יום שלם בכיוון מפרץ סידני הרברט. רק כאן ושם פגשנו בקרח פזור על פני המים. מזג האוויר הנוח המשיך לאורך הלילה הבא, וראינו כי אנו מתקדמים לעבר המטרה שלנו כאשר, בדיוק כשעברנו את Cape Gage והגענו ל –Admirlaty Sound נתקלנו במכשול שלא יכולנו לעבור אותו בסירה. ראינו כי הקרח ממשיך בקו ישר מעבר למפרץ לעבר האי קוקברן (Cuckburn) וכף סימור, ופנימה לאורך כל מסלול המים. כך שבשעה 2 בלילה גררנו את הסירה למעלה על הקרח ועצרנו למנוחה." בעת שלארסן ואנשיו התמודדו עם המכשולים לאורך שהותם במפרץ, בקרבתם הייתה ספינת הצלה שפילחה את דרכה דרך בקרח שמסביב לאי ג'ונוויל. העמיתים בשוודיה ובארגנטינה היו מודאגים לגורלה של ה"אנטרקטיקה" כאשר היא לא חזרה. אחרי הכול, הצוותים הבריטיים (Discovery) והגרמנים (Gauss) הצליחו לחזור בקושי ונמלטו בעור שיניהם מתנאי השטח הקשים באותו הקיץ. כך, שנעשו תוכניות של צוותים צרפתיים, שוודיים וארגנטיניים לשלוח ספינות הצלה לאזור האי סנואו היל במהלך האביב הבא. סגן חוליאן איריזר (Irizar) הנספח הימי בלונדון, נבחר להוביל את משלחת ההצלה הארגנטינית על סיפונה של הספינה "אורוגוואי".

בזמן שמאמצי ההצלה תוכננו, נורדנשולד חזר למפרץ הופ עם אנדרסון, דוסה וטורלף. ב- 26 באוקטובר, נורדנשולד, אנדרסון וסורבל יצאו למסע לאי סימור וכתבו הודעה על וו הסירה אותו תלו על סלעים כדי שזה יהיה סימן בולט למי שמגיע לאזור. ה- 7 בנובמבר היה יום של התרגשות גדולה. ביום זה לארסן ואנשיו החלו בחתירתם האגדית ממפרץ ארבוס וטרור; בזמן שהם עשו זאת, עוד שני אנשי צוות ממשלחת החורף, גוסטה בודמן וגוסטף אקרלונד עזבו את מגורי החורף לעבר האי סימור; היה זה בתאריך זה שסגן איריזר וה"אורוגוואי" הגיעו למדף הקרח שליד האי סימור. משלחת קטנה של אנשי צוות הורדה לחוף כדי לסייר באזור ועוד באותו אחר הצהרים הם גילו וו סירה שהשאירו אחריהם אנדרסון וסורבל. איריזר ניווט באיטיות וזהירות את הספינה לאורך קצה הקרח עד שהם ראו אוהל שניצב על החוף. איריזר וסגן ילור (Yalour) עלו על החוף, צעדו לעבר האוהל ולבסוף העירו שני גברים שהיו בתוך האוהל – בודמן ואקרלונד. שני הקצינים אחר-כך הלכו בעקבות השוודים לאורך הקרח עד למתחם מגורי החורף. נורדנשולד היה מלא אושר אך שמחתו הועמה מהר מאוד לאחר שהארגנטינים הודיעו לו שהם לא ראו אף סימן של ה"אנטרקטיקה". הם הסכימו לנטוש את מגורי החורף, כדי שיוכלו להתמקד בחיפושים אחרי הספינה. פתאום הכלבים החלו לנבוח וכאשר הם יצאו החוצה, לתדהמתם, הם ראו את בודמן מברך את לארסן וצוותו שזה עתה השלימו צעדה של כ- 15 מילים וחצו את הקרח. נורדנשולד כתב, "אף עט לא יוכל לתאר את האושר חסר הגבול של אותו רגע ראשון… הבנתי בתוך רגע כי הספינה הזקנה והיקרה שלנו כבר לא הייתה קיימת, אבל באותו הרגע לא יכולתי לחוש דבר מלבד שמחה, כאשר ראיתי בינינו את הגברים האלה, עליהם חשבתי רק רגעים ספורים לפני כן בצער רב ובחוסר תקווה." כל האנשים אוחדו לבסוף.

מפרץ נורדנשולד

לאחר חזרתו ממשלחת "אנטרקטיקה" נורדנשולד זכה לתהילה רבה אבל נשאר בחובות כספיים עד לסוף ימיו. למרות זאת, הוא הוביל משלחות נוספות לגרינלנד ב- 1909 ולפרו ודרום צ'ילה ב- 1920 – 21. על שמו נקרא קרחון באי סאות' ג'ורדיה Nordenskjold)-  Glacier), פסגה באותו אי (Nordenskjöld Peak); חוף באנטארקטיקה (Nordenskjold Coast). וחצי אי באנטארקטיקה Nordenskjöld Outcrops)

קרחון נורדנשולד

ביבליוגרפיה

http://www.south-pole.com/p0000091.htm

Otto Nordenskjöld, Antarctica, or, Two Years amongst the Ice of the South Pole, 1977

Ian Cameron, Antarctica, the Last Continent

Reader's Digest , Antarctica; the Extraordinary History of Man's Conquest of the Frozen Continent

Robert K. Headland ,Chronological List of Antarctic Expeditions and Related Historical Events.

Seppälä, Matti (2004). Wind as a Geomorphic Agent in Cold Climates. Cambridge University Press, 2004

[1] כך באתר האינטרנט, למרות שלא ברור איך עושים שאת כשהגברים גוררים מזחלת אחד