מסע בצפון קניה

כתב: גילי חסקין; ‏10-05-19

תודה לגידעון ביגר על הערותיו.

הטיול לצפון קניה, שונה לחלוטין מטיול ספארי, המתמקד בשמורות הטבע המפורסמות של המדינה. זהו טיול שעיקרו מדבר, פחות צפייה בבעלי חיים ויותר מפגש עם אוכלוסיה מגוונת ורבת פנים.

ראו באתר זה: לטייל באפריקה,  סאפארי בקניה; סאפארי בטנזניה; זכרונות מאוגנדה, אוגנדה – שוויץ של אפריקה, מבט על אוגנדה, אתיופיה – הסוד והקסם, טרק בהרי סימיאן; טיול בעמק האומו בדרום אתיופיה, הרי באלה באתיופיה, טיול במדבר דניקיל, טיול בזמביה. טיול בזנזיבר – אי העבדים.

ראו אלבום תמונות:  מיימת ברינגו ליימת טורקנה (חלק א' של הטיול). מיימת טורקנה להר קניה (חלק ב' של הטיול)

ראו סרטונים במסע אחר און ליין

פודקאסט בנושא קניה אצל יהודה זפרני 

ינואר 2018.

נחיתה בשעת בקר מוקדמת, בנמל התעופה של ניירובי.

מסביב לטרמינל פזורים פסלים של בעלי חיים, ללמדך שהגעת לאחת מארצות הספארי המובהקות של אפריקה. אנו פוגשים את הצוות המקומי, מברכים ב"אקונה מטאטה" מעמיסים את הציוד על שני כלי רכב ויוצאים בנסיעה ארוכה, לצד ה"סלאמס" של ניירובי וממנה, לאורך הבקע המזרח אפריקאי (Rift Valley). בעבר למדנו על "השבר הסורי אפריקאי" שנמתח לאורך 6000 ק"מ מאנטקיה שבטורקיה ועד לנהר הזמבזי. כיום מדברים על כמה שברים שונים והמושג הישן "השבר הסורי – אפריקאי" נותר רק כספר שירים (של אבות ישורון). עצירה לתצפית על הבקע המרשים, רואים כמה רוכלים משבט הקיקויו (Gĩkũyũ), השבט הגדול והמוביל בקניה. ממנו יצא נשיאה המפורסם של קניה ג'ומו קנייטה (Jomo Kenyatta), שנחשב גם לאבי האומה. אנשי הקיקויו מאמינים כי ישנו בורא כל יכול בשם "נגאי" (Nagai) אשר ברא את עץ השקמה, העץ הקדוש שמתוכה צמחו בני שבטם.

הקיקויו משתייכים למשפחת שבטי הבנטו (Banto) המהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בקניה. לא ברור מאין בדיוק היגרו לכאן אבות הקוקויו. לאורך הדרך גדלים צמחים סוקולנטיים ענקיים (Succulentus הם צמחים בעלי עלים וגבעולים עבים ובשרניים המכילים תאים אוגרי מים. משמעות המילה "סוקולנט" בלטינית היא עסיס). אחד מהם מזכיר במראהו מנורה ונקרא בהתאם "קנדלריה". חורשות אקליפטוסים שהובאו על ידי הבריטים בתקופה הקולוניאלית (עד 1960) ושיטה הגדלה ליד מקווי מים ומכונה "עץ הקדחת". בנוף ניכרים הבדלים בצמחיית המדרונות. בדומה לארץ, המפנה הצפוני ירוק יותר. מעבר לכך, לא היו אטרקציות מיוחדות, למעט כנסיה, שנבנתה בתקופת מלחמת העולם השנייה, על ידי שבויי מלחמה איטלקיים. עברנו לחופה של ימת נייבשה (Naivasha) –בין אגם נייבשה לימת נאקורו (Nakuru), יש פרוזדור לתנועת חיות בר. ימה זו ידועה בלהקות הפלמינגו החיים לחופיה. זהו אגם רדוד ללא מוצא, שבשל ההתאיידות הרבה, הפכו מימיו מרוכזים יותר. האלקליות (מלחים יוניים בסיסיים)[1]  הגבוהה יוצרת בית גידול מושלם לאצות מיקרוסקופיות. אלו מהוות מזון לסרטנים זעירים הנאכלים על ידי הפלמינגו.  ימת נאקורו  שהתפרסמה בעבר בלהקות הפלמינגו, שכיסו אותה בשמיכה ורודה, התרוקנה כבר לפני שני עשורים מתושביו וורודי הכנף.

בסופו של יום, אנו נוטים את אוהלינו ביער של עצי שיטה, לחוף ימת ברינגו (Baringo), הצפונית ביותר בקניה ואחת המפורסמות שביימות השבר.

בבקר המחרת, נצבע האגם בוורוד וסירותינו החליקו אל המים, כדי לצפות בשיחי הגומא העוטרים אותו ובמגוון רב של עופות מים, כמו ברווזים. אנפות, קורמורנים, שקנאים, שלדגים ופרפורים. בקניה מצויים למעלה מ-1,200 מיני עופות, מהם נצפו כ-450- ביימת ברינגו. דייג מקומי, בן שבט ה-Njemps תפש למעננו דג, הכניס לקרבו כפיס עץ, והשליך אותו אל המים, כדי שיצוף. לפני שהבנו מה קורה, עט לעברינו עיטם ענק וכהרף עין הסתלק כשהדג בן טופריו. לא בדיוק שמירת טבע, אבל חזיון מרהיב. ראינו אנפות ממינים שונים, פרפורים שלדגים ותנינים. לשפת הימה כמה כובסות לבושיי צבעוני. יצאנו מהשיט בחוסר חשק, כדי להמשיך בדרכנו מזרחה.

לאחר כמה שעות של נסיעה, בדרך משובשת, בנוף לא מסעיר בעליל, הגענו לקמפינג סמוך לעיירה מרלאל (Maralal) , שהיא הבירה הלא רשמית של בני שבט הסמבורו (Samburu). למחרת המשכנו צפונה, בנוף מדברי למחצה, שהלך ונהיה יותר דרמטי, כשברקע מזדקר הר Nyiro. המתנשא לגובה 2,752 מטר מעל פני הים רמת מרלאל מתנשאת לגובה של 2500 מ'. הרמה מחורצת על ידי עמקים ירוקים, תחומים בין מצוקים תלולים ומיוערים.

זהו אזור ייחודי בצפון, בכך שנראית בו מעט חקלאות. מורשת בריטית. עצרנו להפסקת צהרים בערוץ מרשים של נחל. היינו אמורים לצאת לטיול רגלי, מלווים בגמלים בצ'אנראנגאני הילס (Cherang'any Hills) . המדריך הראשי סיפר לנו סיפור מוזר על תמותת הגמלים באזור, דבר שהוציא את הרוח ממפרשינו ומבט על הנוף הגבעי, ביטל את הטיול הרגלי; אולי בטעות. המשכנו צפונה מזרחה, בשוליו של מדבר Kaisut. נסענו לצד קילוחי לבה, כשמעת לעת אנו נתקלים ביענים החוצים את הדרך ובבני הפוקהוטים (Pokot), ציידים ממוצא נילוטי, מצוידים ברומחים. הם דוברי שפת פוקהוט, השייכת למשפחת שפות הנקראת Kalenjin. מספרם בקניה למעלה מ-780,000 איש. הם ידועים במשלים רבים, המועברים בעל פה, דרכם מסבירים תופעות טבע . משמשים בעיקר בכינוסים של זקני השבט, ובעזרתם מחנכים את הדור הצעיר. לצד הדרך נראו ריכוזים של נשים, משוחות באוכרה ובשומן כבשים. מגונדרות לקראת אירוע. זהו אזור נרחב, שדומה שאפילו המאה ה-20, טרם הספיקה לחלחל אליו. השבטים הססגוניים החיים בו מרתקים להפליא. הם כמעט שאינם באים במגע עם העולם החיצון ודבקים במנהגיהם המסורתיים, היוצרים זיקה לליכוד בין בני השבט. במרבית השבטים מושרשות מסורות לחימה והגבולות בין שבט לשבט, נקבעו על פי יחסי הכוחות ביניהם.

בדרך עצרנו בשוק מקומי, צבעוני להפליא. שם נראו פוקוהטים שהאריכו את תנוכי אוזניהם ונעצו בהם מחטים צבעוניות. הגברים והנשים היו מקושטים בצמידים לרוב ובטבעות שנראו כאילו האריכו את צווארם. .

בהמשך, נראו גברים נוספים, מקושטים להפליא – בני הסמבורו (Samburu) במלבושיהם הצבעוניים, המזכירים מעט את המסאים. ראשם קרח, לצווארם שרשרות ענקיות ובהן מאות חרוזים זעירים, בשלל צבעי הקשת. לחלק מהם צבע עור חום וחלק שחורים ממש. הם שמרו יותר טוב מן המסאים על צביונם ועל תרבותם וכמעט שלא הושפעו על ידי אורח החיים המודרני.

לסמבורו יש קוד לבוש ייחודי ושונה לגברים ונשים: גברים לובשים בד, המזכיר חצאית סקוטית, סביב המותניים, על פי רוב בצבע ורוד או שחור. הם מעוטרים בשרשראות, צמידים וצמידי רגל[2]. הלוחמים שבהם, שוזרים את השיער בצמות ארוכות ובגיל מבוגר יותר הם מגלחים אותן. נשים נוהגות ללבוש שתי פיסות של בד בצבעים כחול או סגול, אחת מהן  כרוכה סביב המותן והחתיכה השנייה עוטפת את החזה. על פי רוב, הנשים מגלחות את שער ראשן, ועונדות  שרשראות וצמידים לרוב. בעשור האחרון, השתנו סגנונות הלבוש המסורתי. הגברים כורכים בד משובץ בצבע ירוק/כחול כהה סביב המותן הנקרא "קיקוי" (kikoi), כאשר מתחת לבד זה הם לובשים מכנסיים. הלוחמים של ימינו מעדיפים ללבוש בד  בצבע פרחוני או בצבעי הפסטל. יש נשים שעדיין עונדות שתי חתיכות של בד כחול או אדום, אך כיום אופנתי יותר ללבוש בגדים המעוטרים בבעלי חיים או פרחים. הנשים לובשות לעיתים קרובות גם גופיות קטנות וחצאיות משובצות[3].

הסמבורו הוא שבט ממוצא נילוטי, המאכלס את המישורים הצפוניים, המדבריים והמדבריים למחצה, של קניה הם דוברי שפת ה- Maa ומזכירים בהופעתם את המסאים (Maasai ). כמו שבטי רועים אחרים בקניה, הם מגדלים עדרים גדולים של בקר, כבשים, עזים, אותם הם רועים בקרקעות המשותפות של השבט. הם רועים את עדריהם בשטח מסוים, עד שמכלים את משאביו וממנו ממשיכים הלאה. כמו המסאים, הסמבורו הם נוודים הנעים ממקום מקום, עם עדריהם. שמות נרדפים לאנשי הסמבורו הם "לוקופ" (Lokop) או "לויקופ" (Loikop). לשמות אלו יש מגוון רחב של משמעויות אשר ביניהם "שומרי הקרקעות".

עדרי הסמבורו הם לא רק מזון, אלא קודם כל רכוש שניתן לסחור בו, כדי לקבל בתמורה מזון אחר משכניהם. גם במאה העשרים ואחת, בקר ובהמות בית עדיין ממלאים תפקיד מרכזי בכלכלת אנשי הסמבורו ולמערכת החברתית שלהם. החלב ממלא תפקיד מרכזי בחלב טרי, מותסס או מוחמץ. בניגוד לחלב, בשר נאכל בעיקר באירועים טקסיים או כאשר הפרה עומדת למות. בנוסף, אוכלים גם קמח תירס, לרוב בתצורה של דייסה. שתיית תה היא מרכיב עיקרי בתזונה ונהוג לשתות אותו עם כמויות רבות של סוכר וחלב. אנשי הסמבורו משתמשים כמזון, גם בדם של בעלי החיים[4].

הנוף מדברי למחצה. כיסוי דליל של עצי שיטה, ערוצי נחל יבשים, המתעוררים לחיים בכל גשם שוטף. מסביב הרים בצבעי צהוב וחום והרי געש כבויים. נחשולי בזלת בשחור. עד שלפתע, בדרך לשום מקום, נגלה לנגד עינינו, כתם בצבע טורקיז נהדר – ימת טורקנה (Turkana). לאורך הדרך הופיעו כמה לוחמים יחפנים, גאים וגבוהי קומה, גלימות אדומות לגופם וחניתות בידיהם.

לקראת ערב הגענו ל- Loiyangalani אשר לחוף הימה. היה חם מאד. לנו בבקתות עלובות למדי, שבערו בחום. חלקנו ישנו על גבי מיזרונים מחוץ לחדר הלוהט, למעט ארז, כאיילתי מתורגל, שהרטיב את הסדין והתכסה בו .

ימת טורקאנה (בקיסוואהילי Ziwa Turkana;) היא ימה מלוחה, ובגובה של 360 מטר מעל פני הים. הנמצאת ברובה בצפון קניה (למעט רצועה קטנה בחופו הצפוני, הנמצאת בשטחה של אתיופיה) כחלק מבקעת השבר המזרח אפריקאי. שטח הימה 6,405 קמ"ר, והיא הימה המלוחה הרביעית בגודלה בעולם. צורתה מאורכת – אורכה כ-290 ק"מ ורוחבה 32 ק"מ. מרבית המים מגיעים לימה מנהר האומו (Omo), הזורם לאורכו של החלק הדרומי של אתיופיה ונשפך אליה בצפונה. עומקה המרבי 109 מטר, מפלס המים משתנה בהתאם לכמות הגשם, ונתונים אלה אינם קבועים. בין 1975 ל-1992 ירד מפלס המים בימה ב-10 מטרים. הצבע הירקרק יוצא הדופן נתן לימה את כינוייה, "ימת הברקת", או "ימת הג'ייד". צבע הבולט שבעתיים על רקע הנוף הצחיח שסביבה. אנחנו הגענו לכאן אחרי מסע מפוקק עצמות ברכב 4X4 . לא נותר לי אלא להרהר במסעו המיתי של ג'ון הילאבי (John Hillaby), שהגיע הנה בשנת 1964 במסע גמלים מפרך פי כמה ובעקבותיו כתב את הספר "מסע אל ים הירקן" (Journey to the Jade Sea).

המים מכילים כמות גדולה של נתרן פחמתי. המים האלקליים אינם מניחים לצמחייה ירוקה לגדול על גדותיו ומנציחים בכך את המראה המדברי שלו. האלקליות שנוצרת בעקבות זאת מעודדת את צמיחתן של אצות מסוימות, שהן המזון החביב על ציפורי הפלמינגו הוורודות כמו בימת נייבשה לאורכה נסענו לפני כמה ימים.

כיום, אין למימי הימה כל מוצא, מלבד התאדות. אך ימת טורקנה לא היתה תמיד כזאת. לפני עשרת-אלפים שנה, שכנו המים בגובה 70 מ' מעל גובהם הנוכחי. סביר להניח שהימה היתה אז ענקית והשתרעה בעיקר צפונה, במעלה עמק אומו, אך גם דרומה יותר אל תוך קניה, ומזרחה בכיוון הרמות שמתחילות כיום להתנשא במרחק של כ35- ק"מ מגדות האגם. כשפני המים היו גבוהים יותר, היה לימה מוצא: היה זה אחד ממקורות הנילוס; על כך תעיד נוכחותם של הדגים והתנינים הטיפוסיים לאזור הנילוס.

לפני שניים וחצי מיליון שנה. היה כאן אקלים טרופי לח. הימה היתה מוקפת ביער גשם, או לפחות סוונה מוריקה. עצי פיקוס הגיעו עד לקוו המים, פלגי מים זרמו מכול עבר, היפופוטמים נחבאו בין השיחים, שלדגים המריאו אל על פרפורים פרפרו בכנפיהם מעל המים. חזירי יבלות חיפשו שורשים, קופים זינקו אל הצמרות, צבאים פסעו בזהירות ולהקות של בבונים חיפשו מזון על הקרקע.

איננו יודעים מדוע שכנה הימה בגובה כה רם לפני עשרת-אלפים שנה. גם איננו יודעים מדוע שקעה באופן כה דרמטי. סביר להניח שהסיבה לכך היא תנודות מקומיות באקלים. אפשר שתנועות אדמה עצומות באזור זה, שאיננו יציב מבחינה גיאולוגית, אפשרו למים להתנקז או שינו את מערכות האקלים, הנושאות עמן את הגשם מהגבעות שמסביב. סביר להניח ששני הגורמים מילאו כאן תפקיד. מכל מקום, ימת טורקנה היתה גוף פעיל מאד של מים במהלך ארבעת מיליוני השנים האחרונות, כולל לפחות שלושה שינויים משמעותיים ברום (כיום ממשיך האגם להתכווץ, והמרחק שיש לחצות עד למקלחת גדול בלפחות עשרים מטרים מכפי שהיה ב1969-, כשהוקם המחנה[5].

האגם עשיר בדגה. בין היתר חיים בו דגים מסוג טטרה (Tetra), אמנון ונסיכת הנילוס. באזור האגם מגוון רב של עופות, חלקן אנדמיים. ציפורים נודדות רבות עוצרות בו בדרכן לאירופה או ממנה. בין העופות בולטים חופיות, ביצניות, פלמינגואים, קורמורנים, חובות וגזרנים.

האירופאים הראשונים שראו את הימה, היו כנראה הרוזן ההונגרי סמואל טלקי[6] ומגלה הארצות האוסטרי לודוויג פון הכנל (von Höhnel), שהגיעו לכאן ב-6 לחודש מארס, 1888. הימה מן הסתם הותיר עליהם רושם רב. פון הונל כתב ביומנו: "טיפסנו אל פסגת הרכס, כשהנוף מתרחב לעינינו ככל שאנו מתקדמים, עד שעולם חדש לגמרי נפרש לנגד עינינו הנדהמות. החלל שמתחתינו התמלא כבמטה קסם בהרים ציוריים, מדרונות תלולים, ושלל נקיקים ועמקים שנראו כאילו הם יוצרים מכל עבר מסגרת מושלמת לפני המים הירוקים,  של האגם שהשתרע הרחק לתוך האופק[7].

כפי שהיה נוהג בימים ההם של התקופה הקולוניאלית, הימה קיבלה שם חדש: "ימת רודולף", על שם יורש העצר של האימפריה האוסטרו הונגרית[8]. באותה שנה החל הנסיך בן ה-30 לנהל פרשת אהבים עם הברונית מרי וטסרה (Marie Alexandrine von Vetsera) בת ה-17. ב-30 בינואר 1889 נמצאו הנסיך ופילגשו מתים בביתן הציד. תעלומת מותם הכתה גלים בכל העולם ונחשדה כזירת רצח-התאבדות. על פי דוחות רשמיים, התאבדותם הייתה כתוצאה מדרישתו של הקיסר פרנץ יוזף, אביו של רודולף, שיסיים את הרומן. הנסיך האומלל מת, טרם ששמע שימה חשובה נקראה על שמו

כעבור תשעים שנה, החליט ג'ומו קנייטה, נשיאה הראשון של קניה, לשנות את השם ליימת טורקנה (Lake Turkana) , על שם אחד השבטים החיים בצדו.

שבט הטורקנה מכנה את הימה "קָאָלָקוֹל", שפירושו "הים מרובה הדגים", ואילו בני הסמבורו מכנים אותה ב"אסוֹ נארוֹק", שפירושו בשפתם "האגם השחור". למרות שצבעו כצבע הברקת.

לפני אלפי שנים, כאשר מפלס האגם היה גבוה יותר, נשפכו מימיו אל נהר הנילוס הלבן דרך מעבר בצפון מערב הימה. זו הסיבה שדגי "נסיכת הנילוס" חיים כאן עד היום. בעבר הרחוק, לפני מיליוני שנים, היו באזור יערות עד וגשמים ושלל חיות בר.

לחופי הימה נמצאו מאובנים רבים, מהם מאובנים ממספר מיני הומינינים בעלי חשיבות מרכזית בחקר האבולוציה של האדם. כמו כן נמצאו שם כלי האבן העתיקים בעולם, מן התרבות האשלית (1.76 מיליון שנה)[9].

אתר קוּבּי פוֹרָה (Koobi Fora), עשיר במאובנים הקשורים לאבולוציה של האדם לא פחות מערוץ אולדובאי המפורסם. האתרים באזור נחפרו החל מתחילת שנות ה-70, בעיקר על ידי הצוותים של ריצ'רד ליקי ורעייתו הפלאואנתרופולוגית מייב ליקי. ריצ'רד ליקי השקיע שנים רבות בחקר אגן טורקנה שבקניה כדי לחפש אחרי מוצא האדם. כל שכבה של משקע, הוא אומר, מסייעת לספר את הנרטיב של ההתפתחות האנושית. "אתה מגלה את כל הסיפור של החיים מההווה ועד ימי הקוף שהיו לו שתי רגליים בניגוד לארבע", לכן כל הסיפור של האנושות מגיע בסופו של דבר לאגן טורקנה". החל משנות ה-90 מנוהל פרויקט החפירה במקום על ידי בתם, לואיז[10].

ראו באתר זה: ראשית האדם בעמק אולדובי

אסף גולן  במאמרו "מהפכה משמעותית בחקר אבותיו הקדמונים של האדם המודרני", מספר כי צוות חוקרים גילה באזור גם מאובני הומינינים עתיקים אף יותר, בני כארבעה מיליון שנה, שקיבלו את השם המדעי "אוסטרלופיתקוס אנמנסיס". שם המין נגזר מ"אנאם" שפירושו "ימה" בשפת שבט הטורקנה.

ימת טורקנה, המכילה כל כך הרבה שרידים לעבר הקדמון של האנושות, מספקת הצצה לאסון אפשרי עם ירידת מפלס המים והיעלמות דגים. אליבא דליקי, הגבעות ההיסטוריות האלה מספרות היסטוריה של שינויים אקלימיים שמרוממים כמה זנים ומכחידים אחרים. עם השינוי האקלימי, הוא מזהיר, ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה.

דייג ימת טורקנה אינם מתמצאים שחקר שינוי האקלים הגלובלי, אבל, אחרי שנהגו לדוג כאן במשך מאות בשנים, הם חווים שינויים מטרידים. הם מספרים כי בנעוריהם היימה היתה מלאה בדגים. הם היו יורדים למים ותופשים בקלות דגים גדולים ואילו כעת, הם מצליחים במאמץ רב לדוג רק דגים קטנים.  לפני 30 שנה, האזור היה מכוסה במים. כעת, זה רק חול וחצץ. ומדענים מאמינים שהוא במרחק של עשורים ספורים מהפיכתו לשתי שלוליות. פרויקטים לבניית סכרים במעלה הנהר עלולים להאיץ את קצב הנסיגה, אסון אפשרי לכל האזור אשר מסתמך על הימה, בשביל מזון והישרדות כלכלית.

ראו באתר זה: התחממות כדור הארץ

ואכן, הגשמים תכופים פחות והבצורות הופכים לשכיחות יותר. ליקי מזהיר, שיש סיכוי ריאלי שרבים מחצי מיליון התושבים שמתגוררים סביב הימה כיום, ייאלצו לנטוש את הקרקע עליהם בהם חיו אבות אבותיהם, לעבור למשכנות העוני בערים  ולהפוך לעניים על אדמתם. …ליקי מוסיף ומזהיר: "דרך החיים הזו אבדה. אין לי ספק לגבי זה. אני חושב שאם הייתי חוזר לפה או שהנכדים שלי יחזרו בעוד חמישים שנה, אנחנו לא נדע על מה אנחנו מדברים היום".

אפילו עם השינויים סביב ימת טורקנה, דייגים כמו לזארו מרקה עדיין מנסים להמשיך לחיות בדרך שבה הם רגילים. הוא מודאג ממה שיישאר לבנו ארו אם הימה תמשיך לרדת. "אם לא יהיו אגם או דגים, אנשים לא ישרדו מסביב לנהר. הנהר הזה הוא החיים של טורקנה", אמר.

המקום הזה סייע לחשוף את העבר של האנושות. כיום, הוא יכול לספק חלון לעתיד[11].

גבריי הטורקאנה, אוחזים בידיהם שרפרף המגולף מעץ ומשמש אותם לעתים גם ככרית. הם אוחזים בידם מקל מחודד וסכין. גברים כנשים, לבושי בגדים צבעוניים וקישוט מוזר, לעתים בצורת פקק, תקוע בשפתם התחתונה. הנשים מקושטות בחרוזים רבים ובצמידי מתכת, שנועדו, הין היתר, להרחיק מהן את העין הרעה. רבות מהן לובשות חצאית מעור. גברים ונשים מעוטרים בכתובות קעקע. בעבר, עיטורי הגברים סימנו אנשים שהרגו.

את היום הבא הקדשנו לסיור במוזיאון המדבר ולחקר ימת טורקנה והשבטים החיים לחופה.

לחוף האגם בקתות עגולות וסביבם רוחשים חיים. עשרות גברים ונשים מקושטים בקפדנות, הנראית מעט הזויה על רקע עליבות הבקתות. הנשים מגולחות ראש, כמו הגברים, עדויות בעגילים גדולים וכאילו מתחרות זו בזו בקישוטים. בסביבת הימה נתקלנו בבני הסמבורו, הטורקנה, רנדילה (Rendille) ומולו (molo), הקטן ביותר, המונה רק 2,000 איש. בני המולו אינם נכחדים, נהפוך הוא – מספרם גדל עקב נישואי תערובת וחיים משותפים עם שבטי הסמבורו והטורקנה. למרבה הצער, תרבותם הולכת ונעלמת.

בתוך מחצית מאה הם חדלו לדבר בשפתם וכיום הם מדברים בשפת הסמבורו. חלק נכבד ממזונם מגיע מהמיסיון המקומי הקתולי, שבבית ספרו לומדים הבנים הצעירים. כך מאבדים אנשי השבט את מסורתם ואת תרבותם בקצב מסחרר.

במהלך השנים הם נישאו לבני שבטים אחרים וכתוצאה מכך חל שינוי באורח חיים. כך למשל, חלקם עברו לגידול בעלי חיים, דבר שלא היה נהוג בעבר. בעבר חיו בבקתות עגולות קטנות. עם הזמן, למדו מבני שבטים אחרים, לבנות בתים גדולים יותר.

בני המולו חותרים ברפסודות עשויות מגזעי דקלים, ושולים מן האגם דגים ברשתות קלועות מסיבי דקלים. מסורת השבט מספרת שבעבר גידלו בני אל-מולו את הדגים, התנינים וההיפופוטמים שבאגם כחיות משק. פעם איבדה אשה מקרב השבט כלי באגם, החיות הבטיחו לחפש את הכלי, ירדו אל המים ולא שבו עוד. מאז הם יורדים בני השבט אל האגם כדי לצוד אחת מן החיות, שהם מאמינים כי הן שייכות להם בלבד[12].

למרגלותינו, נעו תנינים ענקיים, קרוב למצוק. מזכירים כי כאן חיה אוכלוסיית התנינים הגדולה ביותר באפריקה: כ12- אלף תניני יאור, שאורכם מגיע לחמישה מטרים, שוכנים לאורך חופי האגם ואייו. במשך שנים התפרנסו המולו מצייד תנינים בימה, אותם היו צדים בצלצלים.  כיום מותר להם לצוד תנין אחד בשנה. טקס ההתבגרות של גבר משבטי המולו, כולל הריגה של תנין. במלחמת העולם השנייה הופצצו על ידי האיטלקים ורבים מהם נפצעו[13]. יצאנו לשוט במים השלווים למראה, לאחר שהוזהרנו שהשקט הזה עלול לתעתע. מעת לעת פורצות סערות פתאומיות וקטלניות, שתבעו לא מעט נפשו מקרב שבטי טורקנה ואל מולו החיים לחופיו.

סירות המפרש הפשוטות של המקומיים עסקו בדיג ברשתות ברחבי האגם. במפרץ אֶל-מוֹלוֹ. עלינו אל אי התנינים, צוק בזלת המזדקר ממי הימה , אל מול החוף, כאילו צופה בכפרי שבט אל-מולו.

באי מקבץ של חמש בקתות. באחת מהן חי רופא עממי, הקרוי בפינו "רופא אליל". זוגות הרוצים להרות מגיעים לכאן עם ילדים קטנים ועם בובה מעץ. מאגיה במיטבה. הם טובחים כבש. הרופא מעניק לה תרופה מסורתית – זירעונים. כאשר האישה הרה, אחד הנערים משיב לה את הבובה והתינוק הנולד נקרא על שמו. הבקתה השנייה מוקדשת לפולחן הגשם, השלישית מקום גלות של נענש וברביעית קוראים לתנינים לפני שיוצאים לצוד אותם. במרכז האי בולטים כמה גלי אבנים, זהו בית הקברות של שבט אל-מולו. שבט זה הוא קרוב לוודאי שריד לשבטים קדומים שפרנסתם התבססה על ציד, דיג וליקוט צמחי מאכל.

בצפון קניה חולקים שבטי רועים בני הסמבורו והטורקנה יחד עם שבטי נוודים אזור מדברי יבש. שילוב של שטחים מוכי בצורת בהם החוסר במים ובמרעה ושכנות שבטים תוקפניים גורם למסעות שוד בקר בהם נשדדים בני צאן ובקר ונהרגים בני השבטים. מסעות שוד אלה אמורים למלא את מקומם של בני צאן ובקר שמתים בגלל חוסר במים ומרעה.

בשנת 1980 התחולל עימות אלים בין שבטים אלו, על שטחי מרעה. העימות הסלים, עד שהצבא הקנייתי נאלץ להתערב. לשבטים אלו יש הסטורה של עימותים, בעיקר סביב שטחי מרעה, אבל הם מיישבים את המחלוקות על ידי פיצוי כספי וכמעט לא מגיעים לכדי סכסוך קטלני. באזור פועלות מזה כמה עשרות שנים, תחנות מיסיון, שכמו העסקתם של חלק מבני השבטים כפקחים בפארקים, מחוללים שינויים איטיים בצביון המסורתי. עדיין, עקב בצד אגודל.

ביום המחרת, נסענו לאורך הימה, ילדים עירומים למחצה קיפצו מולנו, כמה דייגים הטילו חכותיהם לאגם. התבוננו למקום בו נולדה האנושות, והרהרנו איך דווקא במקום בו הכול התחיל, היא עדיין נמצאת עדיין בעריסתה.

קניה מחולקת למחוזות, העני ביותר בין המחוזות הוא טורקנה בו מתגוררים כ-10 מיליון תושבים שהם כחמישית מתושבי קניה. רובם של תושבי טורקנה הם רועי צאן ובקר נוודים שתלויים במעט המרעה הדל ובבארות שמתייבשות.

העיירה קלצ'ה (Kalacha), השוכנת בנווה מדבר, היא מרכז אזורי לכפרים הארעיים של בני שבט הגברה, הנודדים עם עדרי הגמלים שלהם ברחבי המדבר. מעת לעת אנו חונים בכפר ארעי, שהוא לא יותר מאשר מקבץ של בקתות קש מעוגלות ולידן מגורי העשירים – בתים בעלי מתאר רבוע, עשויי בוץ. במקום מסגד קטן, כנסיה, שירת גוספל נוצרית מתערבבת בקול המואזין. מישהו העיר בחיוך שחלקם נוצרים, חלקם מוסלמים וכולם עובדי אלילים. אני מעדיף את המונח "דת מסורתית", שהוא פחות מעריך ויותר מתאר.

בני שבט הרנדילה (Rendille), מדברים בשפה הייחודית להם. קרובה יותר לשפה הסומלית. יתכן שהגיעו לכאן מקרן אפריקה. אם כי, כתוצאה מנישואי תערובת, רבים מהם מדברים בשפת המסבורו.

המשכנו מזרחה למדבר צ'לבי (Chalb), הצחיח, כשמעת לעת חופים על פנינו עדרי גמלים. מעת לעת התגלו זרמי לבה שקפאו לפני אלפי שנים, באופק בהקו מישורי מלח, שדומה היה ומשתקפים בהם מקווי מים. עדר ענק של גמלים משך את תשומת לבנו לבאר, שם התחולל מחזה תנ"כי של רועים הממתינים לתורם, נערים מתרחצים במים ועדרי עזים ששועט לעבר המים, משום מקום.  ליקרת ערב הגענו למישור מכוסה מלח, שריד לאגם שייבש. רק קרום הקרקע היבש, שהתגבש בצורת משושים, מספר את עברו הירוק של המקום. שירת האגם הגווע.

קניה נחשבת ע"י מוסדות האו"ם כ"ארץ בה יש חסרון כרוני של מים". הנתונים מראים כי ל-17 מיליון תושבים אין גישה בטוחה למים נקיים. אסף רוזנטל, במאמר שפורסם מגזין האלקטרוני "הידען", מספר כי לפני מספר שנים התבשרנו כי אזור טורקנה עשוי להפוך לגן פורח בזכות מאגר תת קרקעי ענק. הממצאים הנסמכים על נתונים גיאולוגים, קידוחי ניסיון ועל נתוני מכ"ם מלוויינים. כיום משתמשים תושבי קניה ב-3 מיליארד מ"ק מים כל שנה. המאגרים שהתגלו בטורקנה יאפשרו לשאוב כ-2 מיליארד מ"ק כל שנה כלומר יוסיפו לקניה שני שליש מכמות המים בה השתמשה עד היום. מים אלו אולי יעצרו את הנחשלות של יושבי האזור, האם האזור המדברי, היבש, החם והבעיתי ביותר בקניה יהפוך לאחו ירוק? האם מדבריות צ'ולבי וטורקנה יהפכו לגני ירקות ומטעי פירות?

הגילוי המשמח גורם להתרגשות אבל גם לספקנות, שכן לממשלות מזרח אפריקה בכלל וקניה בפרט אין כלים (מינהליים וחוקיים) לנהל את המים באופן בר-קיימא. אין לממשלה אפשרות להבטיח כי על המים לא ישתלטו גורמים זרים (למשל מסין) או פרטיים שעניינם לא יהיה שיפור תנאי החיים של התושבים המקומיים.

נציגי איגוד "ידידי אגם טורקנה" ( Friends of Lake Turkana) מזהירים כי "בהעדר תקנות ומסגרת פעילות מחייבת לניצול המשאבים ולקביעה מי ייהנה מהם יש סכנה שהעושר הטבעי לא ישפר את תנאי החיים של תושבי הארץ,"

בעוד בני הטורקנה אינם לוקחים חלק ב"שיח המים", דוברי הממשלה כבר מחלקים "מים חדשים" לכל המדינה. כמה מזה יקבלו בני הטורקנה?

הממשלה חייבת לעזור לתושבים להבין, כי למעט שתית המים שהתגלו יש אפשרות להרוויח כסף. יש אפשרות להשתמש במים לגידולים שיתנו רווח כספי למגדלים. כמובן שעבור רועים נוודים גידולי חקלאות ועיסוק במכירת תוצרת מהווה שינוי עצום באורח חייהם ולכך יש להכינם. "ידידי טורקנה" רואים את לב הבעיה במתן זכויות לגורמים פרטיים, שראש מעיינם יהיה לשאוב מים, לטובת הפקת רווחים, ללא שיתוף מלא של בני הטורקנה, שכן חלוקה לא צודקת, תוביל למאבקים אלימים על מים, כולל חדירה כוחנית לבארות, וניסיונות השתלטות על משאבות ומתקנים.

כמו שבטי רועים ונוודים אחרים, גם בני הטורקנה ידועים כלוחמים קשוחים, פגיעה ישירה במה שנתפש כרכושם, חלוקה מפלה(לטעמם) של המים לא תביא לשגשוג הצפוי. חברות רבות ידועות בקשרים (לא תמיד הוגנים וישרים) עם גורמים ממשלתיים. מתן של זיכיונות קידוח והספקת מים לחברות פרטיות, ללא הנחיה ברורה ומחייבת על זכות בני הטורקנה למים … עשויה לגרום לעוד "מלחמת מים". כמו במקרים ומקומות אחרים כך גם כאן ראוי ונכון לשלב את התושבים המקומיים בכל החלטה, בכל הליך ובכל יוזמה וכך (ורק כך) להביא לאזור המדברי את השגשוג הירוק.

בצד הדרך כפר של שבט בוראנה (Borana). אף הם נוודים רועי צאן. אם כי בשנים האחרונות עברו חלקם לחקלאות פרימיטיבית. הם מגדלים תירס, דוחן, עגבניות, תפוחי אדמה וצמח דמוי-כרוב בעל עלים מקורזלים אכילים . הם חלק משבט הארומו (Oromo) שחיים בקרן אפריקה.

מדבר צ'לבי (Chalbi) הוא הישימון הקשה מכולם. צייה של ממש. 360 מעלות של צייה . לפתע, בדרך משום מקום, הופיעה אורחת גמלים, שנראו כאילו מטופפים על פני המישור הצחיח.

שלושים אלף בני שבט גאברה, נוודים מוסלמים,  החיים במדבר צ'לבי ובסביבותיו, מובילים שיירות גמלים לאתיופיה וסומליה. הם יורדים אל המדבר, ומוציאים את לחמם מן המלח. מעת לעת הם בונים את בקתותיהם העגולות, ששלדן עץ וכיסוין קש ומעבירם אותו למקום אחר. בני בלי בית. נוודי נצח. הם חיים ומתפרנסים מעדרי הגמלים, ואף שותים מדם הגמלים בשל מחסור במים.

אנו עוצרים בנאת מדבר. פלג דקיק הנעלם בחולות, כמה דקלי דום, כמה פיסות של ירק והנה, שלוות המקום מופרעת על ידי עדר ענק של גמלים. נזכרנו בחיוך במעשיה שהמציאו לנו נהגינו, כמה ימים קודם לכן.

בשוק של העיירה מרסביט נפגשים אנשי השבטים למכור, לקנות סחורות ולהחליף מידע. נשות הרֶנדילֶה והבּוֹראן, שבטי הרועים, מגיעות במלבושיהן הצבעוניים, אוחזות בידיהן כלים  עשויים מדלעת ומוזגות מתוכם חלב למכירה. אנשי שבט בּוּרג'י חומי העור, שהיגרו לכאן מאתיופיה הם עוסקים בחקלאות ומוכרים בשוק את תוצרתם. אחרים, מציעים למכירה  כלי בית, קערות פלסטיק ענקיות, בגדים ססגוניים, חבלים צבעוניים וכלי עבודה.

רונן רז, מספר בכתבתו על עושר של מצחי מרפא, שלהם סגולה כנגד כל מכאוב. אשה זקנה מוכרת שורשי צמחים מיובשים, אותם, היא מסבירה, יש להשרות במים וכוחם יפים כנגד כאבים. מישהו אחר מציע למכירה עלי גת ללעיסה ומבטיח בקריצה, שסגולתם יפה לכוח הגברא. בדיוק כפי שמספרים אצלנו זקני התימנים.

המשכנו לעבר הר מרסביט (Marsabit). הר געש, שהתפרץ בעבר הגיאולוגי הרחקו. הוא מתנשא לגובה של 1,702 מטר מעל פני הים. לא הרבה ביחס להרי געש אחרים על קוו השבר, כמו הר קניה, הר מרו וקילימנג'רו, אבל גבוה מספיק כדי שהלחות המעטה באוויר המדבר תתעבה לעננים שיורידו גשם על פסגתו.

זוהי נאת מוריקה, המתרוממת מעל המדבר הצהוב, הצחיח והלוהט שמסביב. הגיפים שלנו טיפסו במעלה ההר. רחש המנועים המתאמצים לימד את עוצמתו של השיפוע. הצמחייה נהייתה ירוקה יותר, רעננה יותר וצפופה יותר. ניכר היה שהאוויר קריר יותר. תוך זמן קצר נכנסנו אל שמורת הטבע מרסביט (Marsabit National Park & Reserve). קשה היה לעכל את השינוי, המישורים הצהובים התחלפו בעצים גבוהים ורחבי עלים והשממה התחלפה בקופים שצרחותיהם הדהדו מעל הצמרות ואנטילופות ביישניות שנפרדו מאתנו בתנועת זנב.

בשמורת מרסביט יש שלושה לועות געשיים כבויים, שניים מהם מוצפים, וכולם מכונים בשפה המקומית – גוֹף, אולי זכר למלה העברית גוֹב ולמלה הערבית ג'וּבּ.

בפסגה משקיפים על קרחת עגולה, ובלבה לוע המכונה  ‘Gof Redo’. במרכזו של הלוע אגם מים ציורי שזכה לכינוי פרדייז (Paradise). באזורים הממוזגים של כדור הארץ, מקווה מים בלב שטח מיוער, לא היה זוכה לכינוי כה מחייב, אך מי שחצה את המדבר בדרך לכאן, יוכל להבין מדוע הוא נקרא "אגם גן עדן:.

צפינו מלמעלה על הלוע המוריק, על האגם הקטן שנקווה בלבו, על עדרי התאואים שרעו לחופו ועל אנפיות הבקר שרכבו על גבם. בשולי הלוע נראתה להקה של בבונים, שחלקם עסקו בפליית כנים זה מזה ומרחוק ראינו כמה אנטילופות. עמיתי רונן רז, שדירבן אותי לטייל כאן, מספר במאמרו, על קמפינג בתוך הלוע ממש ועל צפייה בעשרות צבאיםש הגיעו לשתות לקראת שקיעה.

הפילים שחיים ביער מרסביט נודעים בחטים שלהם, שהן מהגדולות בעולם. בשנות השישים חי במקום פיל בשם אחמד, שחטיו הארוכים והכבדים, 70 ק"ג האחד, קבעו שיאים עולמיים. הנשיא דאז, ג'ומו קנייטה, הצמיד לפיל רכב ושומרים חמושים, שיגנו עליו מפני ציידים כל שעות היממה. אחמד מת בשיבה טובה, ותמונתו מוצגת בכל שמורה כמעט.

ירדנו מן ההר מזרחה. כהרף עין נשכחו ענני הגשם הדק והקרירות שנשבה במרום. שבנו אל הישימון. קרני השמש נשלחו אל סלעי הבזלת השחורים ואלו השיבו חום במנות גדושות. אזורים רחבי ידיים מכוסים בשכבה דקיקה של מלח, כמו שמיכה לבנה, מעוטרת בפסי בזלת שחורים. באופק המטושטש נראו מקווי מים ובתוכם צצים איים מופלאים, פאטה מורגנה, מיראז', הסיוט של מובילי השיירות. הג'יפים קרטעו בחוסר סבלנות ופוקקו את עצמותנו. פה ושם ראינו כמה צבאים וכמה יענים שחצו בבהלה את דרכנו.

השממה מופרעת לעתים על ידי כתם ירק, על ידי מקבץ של בקתות, על ידי התגודדות אנשים סביב הבאר, על ידי עדר עיזים שרועיו מעבירים מים בשרשרת של דליים, מהבאר אל השוקת, בצבעים זוהרים של מכלי פלסטיק, מחרוזות ונוצות על גבי ראשים קירחים/

המשכנו לנוסע דרומה. הצייה מפנה את מקומה לסוונה. בשמורת סמבורו, חווינו לראשונה ספארי. בנוסף לעולם החי המוכר מהשמורות הגדולות שבדרום, ראינו כאן גם את הג'ירפה המרושתת, הנקראת כך על שום קווי המתאר של פרוותה; את זברת גרייוי, נגדולה יותר מהזברה המצוייה ולה פסים בסדר שונה ואת הצבי הג'ירפי, בעל הצוואר הארוך, העומד על רגליו האחוריות ומותח את צווארו אל העלים הירוקים.

ספארי מזכיר משחקי כדורגל: נסיעה חדגונית, לעתים קצת משעממת ולפתע, מבלי להתכונן, אירוע מלא מתח. אחד מהם היה מפגש קרוב עם משפחת פילים, כשהגור שלהם התגלגל מולנו על הקרקע ודמה לילד גן המפגין בפני האורחים את כישוריו המוטוריים. שמורת סמבורו אפשרה לנו רגעים של פינוק: ישיבה על המרפסת של הלודג', משקפת ביד ימין, בירה צוננת ביד שמאל, כשאנו עוקבים אחרי תנועת העופות בנחל. למרגלות הר קניה כבר הרשינו לעצמנו לנהוג באווירת "סוף קורס". ארוחה של מזנון, חדר נוח, ופינוק קולוניאלי.

למחרת המשכנו לשמורת Sweet Water, הסמוכה להר קניה. האטרקציה העיקרית של השמורה, היא עדר הקרנפים החי בה. ראינו חזיון מרהיב של להקת קרנפים, חלקם אפילו מקרוב. זהו הקרנף השחור. גודלו כשל תאו, אך משקלו כמעט כפול. עורן עבה, אבל לא ניכרים בו קפלים. האוזניים קצרות ורחבות.

סימן ההיכר שלו הוא שתי קרניים: נבדלות בצורתן וגודלן בין פרט לפרט. הקרן הקדמית ארוכה יותר. אורכה הממוצע 75 ס"מ, אם כי היא יכולה להגיע לאורך של 130 ס"מ. הקרן האחורית קצרה ועבה יותר. קרני הנקבה קטנות ודקות יותר.

מרבית הקרנפים על הגלובוס חיים בדרום אפריקה, ובארגוני שימור הסביבה מעריכים שכיום נותרו בטבע רק 18 אלף קרנפים לבנים ושחורים, לעומת 65 אלף בשנות השבעים. הסיבה לטרגדיה הזאת מקורה בקרן הקרנף, שיכולה להיות כלי נשק קטלני, אבל למרבה הצער, בעלת ערך כספי רב. הקרן עשויה מקראטין דחוס, שממנו עשויים גם השיער והציפורניים. בתרבויות רבות במזרח אסיה הוא נחשב לרכיב מרכזי בהכנת תרופות מסורתיות, לעתים להגברת כוח הגברא, אף שבדיקות מעבדה קבעו שאין לו כלל מעלות רפואיות. הקרן משמשת כנדן ל"שבריה" בתימן והגברים התימנים מוכנים לשלם עבורה כסף רב. בכל קניה חיים כיום פחות מ- 1,000 קרנפים, ב-1969 היו 18,000. התבוננו בקרנפים החוצים את הדרך בזהירות, בזכר שניסה להזדווג ושקענו לרגע באשליה שהטבע יישמר לעד.

הערות

[1] בכימיה, המונח אלקלי או אלקאלי (בערבית القلي, القالي) מתאר מלח יוני בסיסי של מתכת אלקלית, כגון נתרן, או של מתכת אלקלית עפרורית, כגון סידן. לעיתים קרובות נעשה שימוש במונח גם כדי לתאר באופן כללי חומרים בסיסיים המסיסים במים או חומרים בסיסיים בכלל. זאת כיוון שמלחים אלקלים היו מהבסיסים המוכרים הראשונים והם גם כיום הם משמשים כבסיסים נפוצים.

[2] traight, Bilinda. 2005. Cutting Time: Beads, Sex, and Songs in the Making of Samburu Memory. Pp. 267-283 In The Qualities of Time: Temporal Dimensions of Social Form and Human Experience. Wendy James and David Mills (eds.). ASA Monograph Series, Berg

[3] Sobania, Neal. 1980. The Historical Tradition of the Peoples of the Eastern Lake Turkana Basin c. 1840-1925. Ph.D. Dissertation, School of Oriental and African Studies, University of London

[4] Holtzman, Jon. 2009. Uncertain Tastes: Memory, Ambivalence, and the Politics of Eating in Samburu, Northern Kenya. Berkeley: University of California Press

[5] Leakey R. & Lewin R.People of the Lake: Mankind and its Beginnings

[6] . הואמוזכר פעמים רבות בתור אוסטרי. אולם זה שם הונגרי – הוא חי באימפריה האוסטרו-הונגרית ומכאן הטעות בזיהוי הלאומי

[7] רונן רז, "מהר מרסביט ועד אגם טורקאנה", גו טרוול

[8] רודולף נולד בלאקסנבורג ב-21 באוגוסט 1858, והיה בנו היחיד של הקיסר פרנץ יוזף הראשון (היו לו שתי אחיות, ואחות נוספת שמתה בילדותה), והנסיכה סיסי נכדתו של מקסימיליאן הראשון יוזף, מלך בוואריה.

[9] התרבות האָשֵלית (Acheulean, על שם הכפר הצרפתי סן-אשל, כיום פרבר של אמיין) הייתה אחת המסורות החשובות של ייצור כלי אבן על ידי בני אדם מהתקופה הפלאוליתית התחתונה. אתרים ארכאולוגים בהם התגלו מכלולי כלים מן התעשייה האשלית נפוצים ברחבי אפריקה, אירופה, מערב ודרום אסיה והמזרח התיכון, כולל ארץ ישראל, והם מתוארכים לתקופות של 1.75 מיליון שנה עד 200 אלף שנה לפני זמננו.

בשונה מתרבויות כלי-אבן פרימיטיביות יותר, כמו התרבות האולדובאית, כלי אבן אשלים הם הדוגמאות העתיקות ביותר הידועות מן האבולוציה של האדם לעיצוב מכוון ומוקפד של כלים מטיפוסים תקניים. התרבות האשלית הייתה המסורת השלטת של ייצור כלי אבן באזורים נרחבים למשך תקופה של יותר ממיליון שנה, והיא מקושרת בעיקר עם המינים הומו ארגסטר, הומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס.

בדומה לתרבויות חומריות עתיקות אחרות, לתרבות האשלית מתייחסים לעיתים במונח "תעשייה אשלית" (אנגלית: Acheulean Industry), על מנת להדגיש את הגדרתה על-פי כלי אבן ששרדו באתרים ארכאולוגים. יש לזכור שמרבית התרבות החומרית של האוכלוסיות האנושיות הקדומות אינה ידועה, משום שחומרים מתכלים כמו עץ ועור לרוב אינם משתמרים באתרים מתקופת האבן.

[10] . מאובני הומינידים מאזור אגם טורקאנה או טורקנה מקבלים סימון קטלוגי המתחיל באותיות KNM (ראשי תיבות של המוזאון הלאומי של קניה), בתוספת WT (בשביל West Turkana) למערב האגם ו- ER (בשביל East Rudolf) למזרחו. בין המאובנים המפורסמים ביותר הם:

KNM-WT-15000: שלד כמעט מושלם מן המין הומו ארגסטר, ידוע בכינויו הפופולרי "הנער מטורקאנה".

הגולגולת KNM-ER-1813 מן המין הומו הביליס.

הגולגולת KNM-ER-1470 מן המין הומו רודולפנסיס (על שם אגם רודולף, שמו האירופאי של האגם

הגולגולת KNM-WT 40000, ששויכה על ידי מייב ליקי לסוג ומין חדש קניאנתרופוס פלטיאופס.

מאובנים אלה ניתן לתארך בשיטות רדיומטריות לתקופות שונות שבין 3.5 ל-1.5 מיליון שנה, תודות לשכבות הבזלת והאפר הגעשי ליד האגם, המאפשר תיארוך רדיומטרי בשיטות אשלגן-ארגון וארגון-ארגון.

[11] דיוויד מקנזי, " אגם המדברי שמלמד על התחממות העולם", NRG, 1/12/2011

[12] רונן רז,  מהר מרסביט ועד אגם טורקאנה גו טרוול

[13] במהלך המלחמה הייתה קניה אחת מארצות הגיוס החשובות ביותר לצבא הבריטי באפריקה. במהלך המלחמה התגייסו 98,240 קניאתים לכוח הרובאים האפריקנים המלכותי (KAR), והיוו 30% מכלל היחידה