מסע בארצה של המלכה תמר

טיול בגאורגיה

כתב: גילי חסקין; 15/01/02, הגהה: 02-06-24

ראו גם, באתר זה: אל ארץ גיזת הזהב

לאלבום תמונות מטיול רגלי באזור סוונטי

להרצאה על גאורגיה

עמדנו  נפעמים מול ההוד  הנורא, הנאצל כל כך של הקָזְבֶק, שהוא חלק משרשרת הרי הקווקז הנמתחת לאורך כ-1,200- ק"מ בין הים הכספי לים השחור. פסגתו המושלגת של הקזבק (5,043 מ'), נמוכה מעט מן האֶלְבְרוס (5,633 מ'), הנמצא ברוסיה, סמוך לגבול גרוזיה, אף הוא בקווקז, והוא הפסגה הגבוהה באירופה. מתחת לקו הרקיע, בפסגתה של גבעה מוריקה, הזדקרו להן שתי כנסיות מתומנות, שהצריחים המחודדים שלהן הונחו על גבי תוף מוגבה, כמיטב המסורת הקווקזית המוכרת לנו מהכנסיות הארמניות. הגוון האפור של מדרונות ההרים שברקע השלים את ספקטרום הצבעים שמולנו. עבורי היה זה רגע השיא של הטיול בגרוזיה. העצמה של הרכס המושלג שהוא חלק מהקווקז המופלא הנמתח לאורך של כ-1200 ק"מ, בין הים הכספי לים השחור. לכמה מאתנו היו רגעי שיא אחרים: הצחיחות רבת היופי של המדבר של קחטי (Kakheti), עם המנזרים הפזורים במרחביו האדמדמים ושומרים על אורח חייהם הספרטני כפי שעוצב במאה השישית; עבור מישהו היו אלו המצודות העתיקות החצובות במצוקים שמעל הנחלים. מישהו הציע את היערות שבאזור בָקוריאן (Bacurian) שברכס הקווקז הקטן, עם סתווניות הענק הנראות כנקודות אור וורודות על רקע הרקבובות שתחת העצים. אחר הציע את הירוק הסובטרופי הרענן הגולש לים השחור ועוד. פעם נדמה היה לנו כי כדי לראות דברים מופלאים באמת צריך להרחיק נדוד ולא היא. מעבר לפינה כמעט, צפונית-מזרחית לתורכיה, נמצאת ארץ נהדרת עם נופים נהדרים, עם שכיות חמד ועם אנשים. בעיקר אנשים.

גרוזיה היא ארץ קטנה יחסית, 69,700 קמ"ר בסך הכול, שהייתה פעם חלק מברית המועצות. מדינות הברית זכו אמנם בעצמאות (גרוזיה ב-1991) ובביטוי לאומי, שאין לזלזל בהם, אבל גם בהידרדרות כלכלית, בעוני, ובירידה חדה ברמת החינוך, הבריאות והשירותים החברתיים. הטיול בגרוזיה של ימינו מזמן מפגשים רבים עם שפע ומחסור. הרבה מחסור. החלוקה הקוטבית עליה חונכנו, בין העולם המערבי הנאור לבין אימפריית הרשע, מתבררת ככוללנית וסטראוטיפית מדי. כשמטיילים במה שהיה פעם ברית המועצות מגלים תמונה מורכבת יותר. במדינה העשירה לשעבר יש היום מחד –  חנויות ריקות, מפעלים סגורים ומחלידים ותשתיות מוזנחות, ומאידך, ארוחות כיד המלך ואוכלוסייה משכילה, שתעדיף הצגת תאטרון על בגד חדש. השפע האמיתי הוא כמובן באתרים ההיסטוריים המושכים לכאן שוחרי תרבות מהעולם כולו. כאלו הן חורבות ורְדֶזְיַה עם מנזריה שנחצבו בסלע במאה ה – 11, הקתדרלה של סְוֶוטי צְחובֶלי (מילולית: "העמוד נותן החיים"), או חורבות אופְלִיסְצִיחֶה שמול גורי, אתרים שזכו להיכלל ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו. ארץ זו, שבין אסיה לאירופה, למרגלות הקווקז, במיצר שבין הים הכספי לים השחור, היתה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה. זירה למאבקים. עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים.

הארץ שלחוף הים השחור הייתה חלום ילדות שלי, מהימים שבהם קראתי את סיפורי המיתולוגיה היוונית. מטבעו של מיתוס עוסק הסיפור בגיבורים ובמעלליהם יותר מאשר בדמותה של הארץ, אך ניתן ללמוד   ממנו על ארץ פוריה ועשירה, בעלת נופים דרמטיים. כאן נכבל  פרומתאוס אל הרי הקווקז, כעונש על שהבריח את האש אל בני האדם. ביערות שלמרגלות ההרים חיו האמזונות – הנשים הלוחמות כרותות השד – שחיו שם. ידוע מכולם הוא המיתוס של גיזת הזהב. היוונים בתקופה הקלסית הבחינו בשתי ממלכות בתחומה של גרוזיה, איבריה (הגרוזינים קוראים לה כרתלי) שבמזרח, והממלכה המערבית, השוכנת ממזרח לים השחור. את האחרונה הם כינו בשם קולכיס (אגריסי בפי התושבים המקומיים), ולשם הפליג יאסון על סיפונה של הספינה 'ארגו', כדי להביא את גיזת הזהב, שהוצבה בחורשה תחת השגחתו של נחש ענק. מלך קולכיס לא שש להיפרד מהגיזה, והטיל על יאסון ואנשיו משימות קשות בהן הם עמדו בהצלחה בזכות אהבתה של מדיאה, בת המלך, ליאסון. למרות שאהבתה של מדיאה ליאסון הביאה בעיקר אסונות, שכן היא בגדה באביה, רצחה את אחיה וכשיאסון עזבה היא הרגה את כלתו ואת בניה שלה, מדיאה היא דמות פופולרית מאוד בגרוזיה ונערות רבות נושאות את שמה.

על אף הסיפור, למדתי כי מקורה של גיזת הזהב בסיפור מוקדם בהרבה, והסיפור אודות אופן הגעתה אל קולכיס מורכב מחומרים של קנאה, אהבה, בגידה, ומעשי גבורה ונסים. מאוחר יותר הסביר הגאוגרף הרומי סטראבו,  את המיתוס של גיזת הזהב עצמהבשיטה עתיקה לסינון עפרות הזהב מן הנחלים, שנעשתה בעזרת צמר כבשים (גיזה), ואגב כך מצייר ארץ השופעת את המתכת היקרה ומעצים את הקסם ואת הסקרנות.

יאסון היה הנוסע המפורסם הראשון, אך לא היחידי, שהגיע אל גרוזיה. רבי בנימין מטודלה אף הוא ביקר במקום והילל את יופיה של הארץ, כמו גם הנוסע הערבי אבן בטוטא. מרקו פולו כתב ביומנו "יש עיר יפהפייה הנקראת טפליס Teflis)  -מזוהה עם טביליסי הבירה), וסביבה הרבה התיישבויות ותחנות מבוצרות". בעקבות כל אלה הגעתי גם אני, עם מטיילים נוספים, אל ארץ לא רחוקה ולא נודעת זו. הגאורגים, תושבי גרוזיה טוענים כי ארצם היא היפה בעולם. פיסת ארץ שאלוהים ייעד תחילה עבור עצמו. לא ננסה כאן לכמת יופי, אך אפשר להסכים עמם, כמו עם הנוסעים של ימי הביניים, כי זוהי ארץ מרשימה.

גרוזיה, השוכנת בין טורקיה וארמניה בדרום ואזרביידג'ן במזרח, ידועה באירופה בכינוי ג'ורג'יה, שהעניקו לה הפרסים והערבים, ורבים מכנים אותה גאורגיה. השם גרוזיה ניתן לה על ידי הרוסים, מהם הועתק לעברית, ואילו הגרוזים מכנים עצמם בשם שונה לגמרי –  כרְתוולי.  והיא ארץ הררית, שנופיה מגוונים מאוד ביחס לשטחה, וכוללים: ערבות במזרח, הרים חשופים בדרום, קרחונים בצפון ואזור סוב-טרופי לח במערב, את המורדות הדרומיים והמערביים של הקווקז הגדול ואת המורדות הצפוניים של הקווקז הקטן. חבל הארץ הזה, הממוקם בין אסיה לאירופה, למרגלות הרי הקווקז, במצר שבין הים הכספי לים השחור, היה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה, וזירה למאבקים עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים. מעצמות רבות ניסו להשתלט על הקווקז בשל חשיבותו האסטרטגית, ותכופות נמחץ האזור בידי מעצמות שכבשו אותו. כך למשל, העיר טביליסי, שנוסדה בשנת 455 לספירה, נחרבה 29 פעמים במהלך 1,500 שנות קיומה.

בגרוזיה חיים קצת יותר מחמישה מיליוני בני אדם, כ-80%- מתוכם גאורגים. הקבוצה השנייה בגודלה היא הארמנים שמספרם באוכלוסייה מגיע ליותר מחמישה אחוזים ואחריהם האֳזֶרים (3.1%), והרוסים (1.9%). כמו כן, חיים בגרוזיה תורכים, אוסטים (עם סלבי שזכה למחוז אוטונומי משלו בדרום רוסיה), אבחזים, יהודים, כורדים, פרסים ועוד. בעבר היה  בגרוזיה מיעוט חזק של גרמנים שישבו בכפרים מטופחים, אך הם פוזרו עד האחרון במלחמת העולם השנייה. מוצאם של הגרוזים בענף דרומי של העמים הקווקזיים. רוב הגאורגים הם נוצרים-אורתודוכסיים, המאורגנים בכנסייה לאומית; מיעוט קטן הוא מוסלמי.

מיעוטים אתניים מוצאים את דרכם בדרך כלל להרים, במיוחד להרים בעלי מבנה פיזי מסובך. החיים בהרים טרם התקופה המודרנית שקיצרה מרחקים גרמה להם, למיעוטים שהתגוררו בהם, ליצור לעצמם תרבות שונה ומיוחדת, להבדיל מאוכלוסיית המישורים, שם יכול השלטון המרכזי להשפיע ולקבוע נורמות. כבר בתקופת הברונזה נחשב רכס הקווקז כאזור מפגש בין מזרח אירופה, ערבות רוסיה של היום והמזרח התיכון, ואכן היה זה אזור מעבר עבור עמים רבים שהותירו בו את שרידיהם, ומפלט לשבטים נרדפים מאזורים רחוקים וסמוכים.

הקווקז ידע בוזזים, חולפים ומתיישבים, במהלך ההיסטוריה המפותלת שלו, והפך בעטיים לאזור מורכב ומסובך מבחינה אתנית ולשונית. התוצאה מרתקת וססגונית –  הקווקז הוא פסיפס אתני עשיר, בלתי אפשרי כמעט, המורכב מקבוצות, חמולות, שבטים ועמים, ולמרות הכנסת האורחים החמה, הדעות הקדומות חזקות ובעימותים בין המיעוטים היד על הנשק קלה. בספר "ארצו של אדם", של אנטואן דה סֶנְט אֱקְזִיפֶרִי, לומד המחבר שיעור על מפה גאוגרפית אישית, כזאת שיש לכל אדם, ובה המקום שתופס כל פרט הוא אישי. בזיכרונו של כל איש מהקווקז מוצפנת מעין מפה כזאת המזהירה אותו מפני הסכנות הצפונות ברחוב, מבן חמולה אחרת, מבן שבט אחר, או מבן לאום אחר. לכל אדם יש מידע מפורט על אודות סביבתו; על האנשים, על השבטים ועל טיב היחסים ביניהם. מעבר לסביבה הקרובה איש אינו מתעניין. ידע זה הוא בעל חשיבות, בין השאר, בשל ריבוי הדעות הקדומות בקווקז. איש אינו יודע לענות מדוע הארמנים והאזרים למשל, שונאים זה את זה. אנשי הקווקז הם בדרך כלל ידידותיים ומכניסי אורחים, עד אשר קורה משהו, אז הם אוחזים בנשק.

המסע שלנו בגרוזיה התחיל, כמו במרבית הביקורים, בטֶבִילִיסִי הבירה שהיא גם אחת הערים החשובות בקווקז ואחת הערים העתיקות בברית המועצות (לשעבר). טביליסי, שהיא מרכז העצבים של המדינה, שוכנת לגדות הנהר מֶטְקְוָוארי (קורה ברוסית), הנהר הראשי במדינה. משני צדי הנהר, בעמק שבין ההרים, שוכנים כנסיות, מסגדים ובתים עתיקים, אוניברסיטה, תיאטראות ובניין אופרה, שווקים ואף בית כנסת. מההרים ובפרט מהר טָבוֹרי נובעים מעיינות הגפרית החמים, שסיפורים רבים נרקמו סביב איכויותיהם השונות. האגדה מספרת כי הם הסיבה להחלטה על הקמת העיר במקום – המלך ואחטאנג גורגסאלי, המכונה "בעל ראש הזאב",   בן דמותו הגאורגי שלי המלך ארתור, יצא עם חבריו ועם הבז האהוב עליו לציד פסיונים. הבז הכה בפסיון בעודו באוויר, ושניהם נפלו אל תוך המים החמים. כשהגיעו הציידים למקום היו שני העופות מבושלים והמלך,  כה התלהב מהמקום ומהמחזה, החליט להקים שם את בירתו. טביליסי הוקמה בשנת 455 כבירת גאורגיה, ושמה ניתן לה בזכות אותם מעיינות, שכן פירוש המילה "טבילי" היא "חם".  בטביליסי מתגוררים כ1.5-  מליון בני אדם, מרביתם אינם גאורגים מבחינה אתנית, אלא פסיפס אתני מגוון, ששורשיו בהיסטוריה הרחוקה.

היתרונות הכלכליים והאסטרטגיים של טביליסי שמשכו אליה פולשים רבים, וכאמור, היא נחרבה 29 פעמים במשך 1,500 שנות קיומה. הביזנטים פלשו אליה כבר בשנת 626 ואחר כך היא נכבשה בידי הערבים, המונגולים, הסלג'וקים והטורקים העות'מנים. הערבים החזיקו בטביליסי משך למעלה מ400-  שנה, ובשנת 730 הם ייסדו כאן את מקום מושבו של האמיר הערבי, במצודת נָרִיקָלָה הנראית עד היום, בגובה של חצי מדרגה מעל עמק הנהר. המלך הגרוזיני דוד הבנאי כבש אותה שוב ב1121-, ושחרר את גרוזיה. בתקופת שלטונה של נינתו תמָרה, הייתה העיר אחת החשובות במזרח התיכון. בשנים האחרונות של השלטון הסובייטי לפני כעשור, הייתה העיר זירה להפגנות שהגיעו לשיא בטבח שערך במפגינים הצבא הסובייטי, באפריל 1989, שגבה 40 קרבנות. הטבח הביא לשיא את הרגשות האנטי קומוניסטיים. עצמאות גאורגיה לוותה בשבועיים של לחימה סביב פיטוריו של גָמְסָחורְדִיָה, נשיאה הראשון של גאורגיה העצמאית. מאז שנת 1993 מתרכזים בעיר פליטים רבים מאבחזיה, המחוז הצפון מערבי, שלחוף הים השחור, שתושביו, המהווים מיעוט בארצם, סחפו את המדינה למערבולת דמים. טביליסי, כמו כל עיר שיש לה מה להציע, דורשת את הזמן ואת ההתייחסות המגיעים לה. העיר היא מיזוג אירופי-אסייני לא ברור. הטיילת לאורך הנהר מזכירה לרומנטיקנים מלשכות התיירות את פירנצה, ובניין האופרה בסגנונו המורי מזכיר להם את קורדובה, שני דימויים מוגזמים משהו. ניתן לבלות זמן במוזאון או לעבור דרך נקודות הציון ההיסטוריות. אני העדפתי לשוטט לאורך הנהר, לתעות בין הסמטאות, לראות ולהרגיש את האנשים, להריח את ריחות התבשילים שיצאו מחלונות הבתים, ולראות את הנשים מחליפות דעות כשהן עומדות שעונות על פתחי הבתים, וילד מנומנם תלוי להן על המותן. את השפה לא הבנתי, אבל הצחוק  שעוררנו הבהירו לנו שביקור של זרים בסמטאות הוא לא דבר שהתושבים רגילים אליו. הגאורגים אוהבים לאכול, ולאחר ארוחת צהרים במסעדה עממית מקומית התברר לנו גם למה, הם פשוט יודעים לבשל וגם להכין יין. תאוותם של התושבים למזון ולמשקה גרמה להם ל"רשלנות" איומה. המסורת מספרת שכשאלוהים חילק את הארצות לבני האדם, היו תושבי גרוזיה כל כך עסוקים באכילה ובשתייה עד שהגיעו מאוחר מדיי למקום החלוקה ולא נשארה להם אדמה. הם אמרו לאלוהים שאיחרו כיוון שהרימו כוסית לחייו והזמינו אותו להצטרף אליהם לחגיגה. אלוהים, כך מספרת האגדה, כל כך נהנה על שולחנם, עד שנתן להם את הארץ ששמר לעצמו.

בנסיעה מטביליסי מזרחה מתחלף הנוף במהירות והופך ליבש מרגע לרגע. זהו אזור קָחֶטִי, שהוא המזרחי ביותר בגאורגיה וגובל באזרביידג'ן. בקחטי מייצרים יין מעשרות זנים של ענבים, כל כפר וההתמחות שלו. המשכנו מזרחה, ונסענו באזור צחיח לגמרי של סלעי אבן חול חומים, אדומים, צהובים, כתומים וכל מה שביניהם. בתוך הסלעים האלה נחצב במאה השישית מתחם מנזרים הנקרא  דוד גרשה ((David Gardeza. הסלע החזק ומזג האוויר היבש הקפיאו את הזמן, והמקום נראה כפי שהשאירו אותו בוניו, לפני כ1,400- שנה. לפי המסורת, הגאורגים התנצרו בשנת 313, בהשפעת נינו –  האם הקדושה של גאורגיה –  שהגיעה מקפדוקיה שבאסיה הקטנה (טורקיה של ימינו) בעקבותיה המירו המלכה והמלך את דתם, אם כי חלקים מגאורגיה, ובפרט המושבות היווניות שלחוף הים השחור, התנצרו כבר במאה הראשונה לספירה. לקבלת הנצרות בגאורגיה, בתקופה כה מוקדמת, הייתה משמעות נוספת: הצטרפות למרכז הכוח הביזנטי שהשפיע מאוד על התפתחות התרבות הלאומית. המנזר הראשון נבנה בידי הנזיר דוד, אחד מ13-  אבות המנזרים שהגיעו מסוריה והתיישבו במערה על מדרונה של גבעת גרשה. במשך הזמן התפתח המקום והפך יעד לעולי רגל, שהאמינו כי שליש מהאוצר הרוחני של ירושלים נמצא כאן. האגדה מספרת כי הנזיר דוד עלה לרגל לירושלים, אך לא היה מסוגל, נפשית, להיכנס לעיר. הוא החל לחזור לכיוון גאורגיה, כשרק שלוש אבנים מירושלים בכיסו. באותו לילה חלם מלך ירושלים חלום שמישהו לקח את השלום הרוחני מירושלים. חייליו צעדו בעקבות דוד, דרשו ממנו שתיים מהאבנים והשאירו לו אבן אחת, אותה לקח לגאורגיה. האבן נשמרה בקתדרלת ציוני בטביליסי, והיא נלקחת כל שנה בטקס דתי מיוחד לגרשה. בתקופה הסובייטית היה כאן מחנה צבאי, ומשום כך, אחת ההפגנות הראשונות בטביליסי, בתקופת הפרסטרויקה התמקדה בסילוק החיילים מהמקום. באופן אירוני, לאחר העצמאות, השתמש הצבא הגרוזי באזור לאימונים.

עלינו מהמנזר הראשי אל קו הרכס, וכעבור כמעט שעה של טיפוס הגענו לרכס החד שממנו נפרס המישור הצחיח של המדבר הגדול של אזרביידג'ן –  מישור צחיח, ללא עשב, ללא כל סימן חיים. המדבר השומם העיר בי אסוציאציות רבות, שאחת מהן הובילה לסופר היווני ניקוס קזנצקיס ששוטט במדבריות במרחב כולו כחלק ממסע של חיפוש רוחני: "אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק. בדידות אנושית עשויה מחול ואלוהים".

יצאנו בדרך המוריקה וההולכת אל רכס הקווקז הגדול. הדרך הייתה לא פחות יפה מהיעד –  רכסים מלאים מסלולי טיפוס והליכה בתוך צמחייה שופעת ובה בעלי חיים, כפרים בראשי ההרים, מצודות ומעיינות מים חמים. הדרך חלפה על פני נהרות (מטקווארי, ארגווי וטֶרְגי) לאורך כ200-  ק"מ שהובילו אותנו לכיוונה של ולדיקווקז שבאוסטיה, המחוז האוטונומי שברוסיה. זוהי הדרך ההיסטורית אשר חצתה את הקווקז מצפון לדרום והייתה השער בין אירופה לאסיה. לאורך הדרך נבנו מגדלי תצפית, כדי להזהיר מפני פולשים, שחלקם השתמרו עד היום. כשמזרח גאורגיה סופח לרוסיה בתחילת המאה ה19-  היתה הדרך שביל צר. אנשי ההרים, בפיקודו של הגנרל הרוסי יֶירְמולוב, הרחיבו את השביל וסללו את הדרך. לאחר שנה של עבודת פרך בשכר זעום מרדו בני ההרים במעסיקים הרוסים. גם כאשר הסתיימה סלילת הכביש הוא עדיין היווה אתגר לנוסעים ומקור השראה ליוצרים גדולים כמו פושקין, טולסטוי, וגורקי. פתיחת "דרך הים השחור" אל מוסקבה הפחיתה אמנם את חשיבות הדרך, אך במלחמות העולם היא זכתה לעדנה אסטרטגית וכיום היא ציר מסחר עיקרי.

בעונת הסקי מגיעים לאזור בעלי הכסף הגרוזינים, והאתרים מספקים מסלולי סקי רגילים, ושירותים מתקדמים יותר, כמו ההלי-סקי המפורסם של אירופה (סקי מנקודות גבוהות אליהן מגיעים באמצעות מסוקים).  מאתר הסקי היפהפה ירדנו אל האגם המלאכותי זינוַלי שנמצא בלב היערות, ואל כנסיית אֳנָנורי שמעליו. הכנסייה היא חלק ממתחם ובו גם מצודה שנבנתה במאה ה13-  שהשתייכה לדוכסים של ארגוי, והיא דוגמה לארכיטקטורה גרגוריאנית, שהתבליטים המעטרים אותה מבחוץ (כמו בכנסייה הארמנית) עומדים בסתירה למקובל בכנסיות אורתודוכסיות שחיצוניותן האפרורית רק מדגישה את יופיין הפנימי ומזמינות את המתפלל פנימה. המצודה וסיפורי ההרג המהלכים סביבה עומדים בניגוד גמור לשלווה של היער, של האגם ושל פניהם המנומנמות של האיכרים.

מהקצה הצפוני של גרוזיה ירדנו בדרך ג'יפים הררית מפותלת, לכיוון דרום-מערב, כשאנחנו נאלצים לעתים לפלס דרך מעבר לכלי הרכב בין העצים בעזרת גרזנים. הדרך עצמה הייתה בהחלט חוויה, אבל למרות זאת החוויה האמיתית הייתה דווקא המפגשים עם התושבים, חקלאים מופרדים משאר העולם שהסתכלו על הג'יפים שהגיחו מתוך העצים במבטים קצת תמהים, קצת משועשעים. מראה כלבי רועים עובדים הוא דבר מרתק, אבל כלבי הרועים הקווקזים שונים מהכלבים הרגילים שאנחנו מכירים. הם ממש ענקיים, עם אוזניים קצוצות (כמו אצל הבדווים, שקוצצים לכלבים את האוזניים כדי שהטל החודר בלילה ישמור עליהם ערניים). המקומיים טוענים שהפעולה הכרוגית האכזרית הופכת אותם לתוקפנים יותר. כלבי הרועים הם גם כלבי שמירה המגנים על הצאן של בעליהם, והמבטים הנוקבים/חוקרים שהם הפנו לעברנו הספיקו כדי להוציא לנו מהראש כל מחשבה על שוד או גניבת אחד מהנתונים להשגחתם.

אם נספר שהכנסת האורחים של הקווקזים חמה, נחטא להם, כיוון שהיא הרבה פעמים הרבה יותר מזה. הופתענו שבזמן כל כך קצר הם הצליחו לגרום לנו להרגיש כל כך טוב. באחד המקומות עצרנו ליד בית בודד וביקשנו לקנות לחם. האיכר פתח בפנינו את שער חצרו, אשתו ובתו הפשילו שרוולים ופשוט עמדו ואפו עבורנו לחם, ואיזה לחם! כל מה שצורף אליו הפך למעדן. הם לא הסכימו בשום אופן שניקח את הלחם ונאכל בחוץ; הנשים ערכו שולחן, אליו הוספנו את מה שהכנו לעצמנו קודם לכן, אלא שהזיתים, הגבינות היין והוודקה (הכול מעשי ידיהם) גרמו לנו להשאיר את מזוננו הדל כמות שהוא, ולהתענג על הסיבה שכנראה גורמת להם להאריך חיים. ואכן, לפי מקורות רוסיים, נמצא בקווקז –  בעיקר בחבל אבחזיה שבגרוזיה, הריכוז הגדול בעולם של מאריכי ימים. אומרים שיין טוב משמח לבב אנוש? תארו לכם מה עשה היין הטוב ללבבות שלנו שהתחממו גם מקבלת הפנים הכל כך נהדרת. במסעותי סביב העולם חוויתי הכנסת אורחים חמימה אצל הברברים בהרי האטלס, אצל התורכים בכפרי אנטוליה, אצל הכורדים בהררי כורדיסטן ואצל הבדווים בסיני, אך אינני זוכר שמחה כזאת מול האורח, כמו אצל הגאורגים המאמינים כי האורח הינו שליחו של אלוהים.

גורי (Gori ) היא העיר הרביעית בגודלה בגרוזיה. את פרסומה העיקרי היא קיבלה בזכות  גדול בניה,  שנולד בה בשנת -1879 יוסיפ דזוגשווילי שמו. האיש כינה את עצמו "איש הפלדה", ברוסית –  סטלין. למרות שסטלין חי כאן רק עד גיל 15, כשכיהן כמנהיג ברית המועצות בשנים 1953-1924, הוא לא שכח מאיפה הוא בא, והעיר זכתה לפיתוח מואץ. בגרוזיה הוקמו מוסדות ציבור לרבות  "האקדמיה למדעים" בטביליסי, ורמת שירותי בריאות הציבור והחינוך שופרה באופן משמעותי. אך סטלין ליטף ביד אחת ובשנייה הכה. ההפליה לטובה לא מנעה מסטלין לשלוח כ100,000-  לאומנים גרוזינים לסיביר. ההתנגדות הלאומית של תושבי גרוזיה התבטאה בקנאות של הגרוזינים לערכיהם התרבותיים ולשפתם הלאומית. בתקופת השלטון הסטליניסטי, משנות ה30- ואילך, נגרמו לגרוזיה –  לפי הניסוח הרשמי –  "אבדות רבות בעקבות שרירות לב וחוסר חוק ומשפט": במהלך הטיהורים של 1937-1936 הוכחדו רבים מקרב האינטליגנציה ובעלי המקצועות החופשיים בגרוזיה.

בטיול בגרוזיה "מזגזגים" ללא הרף בין נופים הרריים מוריקים לבין נופי מדבר (תלוי כמובן במסלול המתוכנן). בדרכנו דרום-מזרחה, לכיוון הגבול הטורקי, הלך הנוף והתייבש, למעט הנהר שזרם לאורך הדרך כעורק חיים. נקודת ציון בולטת בדרך היא מצודת חָרְטַבִיסִי, אחת המצודות העתיקות בגרוזיה, שנבנתה במאה העשירית על מצוק מעל לנקודה בה הנהרות ג'ווחֶטי (נקרא גם פאראוואני) וארטֶני נפגשים. המצודה נראית כאילו הוצבה במקום בידי במאי שהסריט סרט על דרך המשי. בתוך החומות המרשימות ניצב מבצר מרובע עם פינות מעוגלות. מהקיר המזרחי של המצודה מובילות שתי מנהרות אל הנהר, האחת להספקת מים והשנייה לתקשורת של היושבים במצודה עם העולם שבחוץ. האגדה מספרת על המלכה תמרה, נינתו של המלך דוד הבנאי, שהכריזה על תחרות מי יבנה את המגדל המפואר ביותר. בנאי מומחה ושולייתו היו בין המתחרים, ולמרבה הבושה עלה השוליה על מורו, והאחרון קפץ מהמגדל אל מותו. לאורך הנהר מזדקרות מצודות נוספות, ולכל אחת היסטוריה וסיפורי אגדות משלה.

ורדזיה היא עיר מערות מתקופת ימי הביניים, סמל תרבותי בלבו של העם הגרוזיני, והיא שוכנת כעשרה ק"מ מהגבול עם טורקיה. משום כך המלך גאורגי השלישי, נכדו של המלך דוד, בנה כאן מצודה. בתו, המלכה תמרה, שינתה את ייעוד המקום מצבאי לדתי, ובנתה שם מנזר, שגדל לעיר המונה 50,000 תושבים. המלכה תמרה אחראית לשם המקום: בילדותה היא יצאה לשחק במערות וכאשר קראו לה, ענתה מהמסתור: "אק וָאר דְזִיָה". כלומר, "אני כאן, דוד". הקומפלקס נבנה וטופח, ובתקופת מלכותה נחצבו בסלע 13 קומות של מערות, עם כנסייה במרכז. האגדה מספרת שלתמרה היו 366 חדרים, כדי לבלבל את מי שירצה להתנקש בחייה.

החזית המעוטרת של הכנסייה, הנמצאת בלב העיר, נעלמה, אבל המתאר הכללי נראה עדיין יפה. הציורים מתארים את תמרה לפני החתונה, על כך לומדים מראשה הגלוי, ללא כובע נזירות. הסיור במקום הוא איננו חוויה ארכיטקטונית מדהימה, ואפילו ציורי המלכה תמרה אינם הסיבה האמיתית לבוא לכאן. חוויית וורדזיה הביא שיטוט מחדר לחדר, ירידה דרך חורים חצובים בגגות, וטיפוס במדרגות במעין גבינה שווייצרית מחוררת בגובה של עשרות מטרים, התלוייה מעל הנהר.  עם קצת דמיון, אפשר ממש להרגיש את נוכחותה  של המלכה תמרה, כאשר משוטטים בין החדרים הרבים.

ימי שלטונה של המלכה תמרה (1212-1184) נחשבים לשיאו של "תור הזהב" הגאורגי, במובן המדיני, התרבותי, הפוליטי, והכלכלי. מלכותה השתרעה מהאזורים שמצפון-מערב לים השחור עד אזרביידג'ן, שלחוף הים הכספי, מרכס הקווקז עד לב ארמניה, מארזרום שבטורקיה ועד ג'אנגה (קירקובאד המודרנית) שבפרס. אימפריית טרבזון שלחוף הים השחור הייתה בת חסותה וכמותה ממלכת שירוואן שלחוף הים הכספי. לאות הערכה על הישגיה חסרי התקדים של תמרה מכנים אותה עד היום תושבי ארצה בהגדרה הלא כל כך פמיניסטית "המלך תמר".

מוורדזיה יצאנו לכיוונה של קולכיס , שהיתה בעם ישות נפרדת במערב המדינה. שוב עברנו  מנוף מדברי לנוף ירוק ומרענן. ענני הגשם המגיעים מהים השחור נותנים לנוף מראה סוב-טרופי ממש, העומד בסתירה הן לחום של המדבר והן ללובן של הרי הקווקז. קוטָאיסִי, בירת גאורגיה המערבית, היא עיר נעימה, עם שדרות רחבות נטועות עצים שבסתיו פריחתם ורודה. לעיר יש רובע עתיק שבהחלט כדאי לשוטט בו, ומנזר גלאטי וקתדרלת בגרטי הם מהמבנים החשובים שבה. הקתדרלה ניצבת על שלוחת סלע לתוך הנהר ומהווה נקודת תצפית על העיר למטה. במאה ה16- שרפו אותה התורכים ובמאה ה17-  הם פוצצו אותה. מנזר גלאטי נבנה בתחילת המאה ה12-  בידי המלך דוד הרביעי כמרכז לימוד, אחד מרבים, על גבעה מיוערת, 11 ק"מ מחוץ לקוטאיסי. המלך דוד, המכונה גם "דוד המחדש", החל את תור הזהב של גרוזיה. סטפאנוס, היסטוריון ארמני בן התקופה, כתב עליו: "דוד הגדול היה משכמו ומעלה מעל כל השליטים של זמננו. הוא זה שהביא שלום ורצון טוב בכל המדינות המזרחיות", תיאור אוטופי מדי למלך שהצטיין בקרבות פרשים ושתקופתו היתה רצופה במאבקים נגד האצולה הפיאודלית. המלך דוד נודע גם כמחוקק ומחולל רפורמות וכפטרון המדעים והאומנויות, ובתקופתו פרחה התרבות הגאורגית. לאחר הסיפוח הרוסי של גאורגיה, איבדו הכנסיות את כוחן כתוצאה מרדיפות המשטר הקומוניסטי, וכיום, לאחר פירוק ברית המועצות, שב כוחן בהדרגה. את הנקודה היהודית בקוטאיסי פגשנו בקהילה היהודית מסבירת הפנים שמרבית חבריה דוברי עברית צחה. הם סיפרו לנו שעל פי המסורת שלהם הם מצאצאי עשרת השבטים, שהוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור שהושיבם "בכלח ובחבור נהרי גוזן וערי מדי" (מלכים ב' י"ז 6). קורותיה של קהילה זו, חילוקי הדעות ששיסעו אותה בימי הביניים סביב המחלוקת הקראית (כת הטיפליסיים) ועד עלייתה  ארצה  כבר במאה ה19-, יהודי גרוזיה אינם גאורגים. החוקרים סבורים שמוצאם בפרס. אך המגע רב השנים עם המקומיים השפיע עליהם בכל הקשור למינהגים ואמונות עממיות.

גרוזיה היא ארץ יפה. טיילנו ברגל וברכב במקומות עוצרי נשימה כמו בתי המגדלים בסוונטי (Svaneti), או המצוקים המושלגים שבטושטי (Tusheti. פילסנו את דרכנו ביערות עבותים וגילינו ארכיטקטורה כנסייתית מרשימה כמו גם תמשיחי קיר מרהיבים. אך מעל לכל, החוויה האמיתי של הטיול בגרוזיה שמורה למפגש עם התושבים. הגאורגים עימתו אותנו עם מערכת הדעות הקדומות שכנראה גם טיילים וותיקים אינם נקיים מהם. הסטריאוטיפ הגרוזיני בארצנו הקטנטונת הוא של אדם נמוך, רחב גרם , שעיר וחסר שיניים. חצי הגזענות אינם מכוונים נגד אדם אלא נגד הסטריאוטיפ שלו. הגאורגי הנפגש עמנו בארצו הוא בדרך כלל טיפוס גבה קומה, תמיר ובהיר. לא לחינם כינו האנתרופולוגים את כל בני הגזע הלבן, "הגזע הקווקזואידי".

ישנם מקומות בעולם שמושכים אליהם תיירים מכוח הקסם המגי ומריח האותנטיות האופפים אותם. כזאת היא אפריקה. ישנם מקומות שהמשיכה אליהם נובעת מהעובדה שכמה שלא יבקרו בהם עדיין יש מה לגלות. כזאת היא אמריקה הדרומית. גרוזיה היא גם לא רחוקה וגם לא נודעת, למרות שנציגיה חיים אתנו. קודם היא שכנה מאחורי מסך הברזל ואחר כך הגיע תור מלחמות העצמאות של האזור ומאבקי ההישרדות לאחר הפרידה מאימא רוסיה, שאמנם לקחה כרצונה מכל הבא ליד, אבל העניקה ביטחון מסוים הנובע מעצם היותה מעצמה. הפרידה השאירה רבות ממדינות אלה כילדים חסרי אונים (שאיבדו את הוריהם, אפילו שהיו הורים מכים…), שעשו את צעדי העצמאות הראשונים שלהם לא תמיד בהצלחה יתרה.

זהו טיול נגד עריצות הסטריאוטיפים. האסוצייציה הישראלית ל"גרוזיני", הוא אדם כוף, שעיר מאד, בעל שיני זהב. בעוד שהאנתרופולוגים הפייזיים מגדירים את האדם האירופאי, כבן "גזע הקווקזי" ("קווקזואיד"). הטיולהבגאורגיה , בו נתקלים באנשים משכילים, נאים מאד וחביבים, שם ללעג את הדעות הקדומות.

לא הכול חלק כאן, לא הכול שקט, התשתיות רעועות, וחבל אבחזיה המרשים שלחוף הים השחור סגור בינתיים בשל מלחמת העצמאות של תושביו. גרוזיה, שהתגברה על ההלם הראשון, לומדת את הכוח הטמון בתיירות, אבל אזרחיה מקבלים את האורחים הבאים אליהם בחמימות שעדיין לא התמסחרה.

מתי לנסוע

הקיץ לוהט  והחורף קר  ומושלג.   העונות המומלצות הן עונות המעבר, היינו מאי-יוני וספטמבר-אוקטובר.

יוקר המחייה

זוהי ארץ זולה להפליא. אך כל דבר מאורגן או  שירות   תיירותי הופך ליקר מאד.

קניות

הקנייה המתבקשת והמוצלחת ביותר היא שטיחים. בגאורגיה קיים היצע  מופלא של שטיחים גאורגים, אזרים וארמנים.

חשוב מאד להצטייד באישור מכס מתאים טרם  הוצאתם מהמדינה.

בתי מלון

בניגוד למצב של תחילת האלף השלישי, קיימים בגאורגיה בתי מלון ברמה אירופאית. לינה בבתי תושביםף חווייתית יותר.

משך הטיול

שבוע ימים הוא פרק זמן מינימלי. מי שרוצה לבקר במרבית יחידות הנוף של הארץ, יזדקק לשבועיים. טיולים רגליים בהרי הקווקז, דורשים זמן ארוך יותר.