מנהגים בווייטנאם

 

כתב וצילם: גילי חסקין,

 

 

לחץ כאן – להרצאה על וייטנאם

 

ראו באתר זה: טיול בווייטנאם – המדריך למטיילים.

 

הדרך הווייטנאמית המקובלת לברך היא להצמיד את ידייך זו לזו, סמוך לגוף ולקוד קמעה. בתקופה האחרונה, הדרך המערבית ללחוץ ידיים מקובלת יותר, אך הדרך המסורתית נשמרת, בעיקר במנזרים.

 

מאד מקובלים בווייטנאם, גם בקרב עסקים זעירים מאד. בעצם, מצפים מכל אחד להעניק כרטיסי ביקור.

 

 

לעשות רושם  'big face' הוא זהה עם פרסטיז'ה. ופרסטיז'ה הינה עניין חשוב בכל המזרח. גם משפחות עניות נוהגות לערוך חתונות גדולות ומסיבות ענקיות, בהן שופכים כסף כמים, רק כדי לעשות רושם. זה עלול להיות יקר בצורה הרסנית, אך העובדה שנישואין יביאו לפשיטת רגל לזוג הצעיר, מתגמדת נוכח האפשרות "לאבד פנים".

 

הווייטנאמים מוצאים שעור חיוור הוא יפה. בימי שמש נראות נשים ווייטנאמיות מסתופפות תחת צל של מטרייה, כדי למנוע שיזוף. כמו באירופה של המאה ה-19 איכרים נאלצים להשתזף ומי שיכול להרשות לעצמו נמנע משיזוף. נשים העובדות בשדה תעשינה מאמץ גדול ללבוש חולצות ארוכות שרוולים, כפפות, כובעים חרוטיים ועוטפות את הפנים במגבת.

 

 

בארץ ענייה כמו ווייטנאם היה קשה לתינוק לסיים את שנת חייו הראשונה. ב- 1960, תמותת התינוקות היתה ב- 156 לכל 1000 לידות. לפיכך, משפחות ווייטנאמיות מציינות שתי אבני דרך במהלך שנת חייו הראשונה של התינוק.

*  ,Day Thang  או חודש שלם, נחגג בדיוק ביום בו מלאו לתינוק חודש ימים. באופן מסורתי נשארת האם במיטה עם תינוקה המחותל היטב, כשהיא שומרת עליו היטב משמש, גשם ומרוחות רעות. בגיל חודש, הילד הוא אחרי שלב הינקות המסוכן יחסית והיא יכולה לצאת ולהציג את תינוקה בפני אנשי הכפר. כיום, חוגגים יום זה על ידי מסיבה לחברים ולשכנים.

 

*    Toy noi נחגג בסוף השנה הראשונה. מציין את השלב שבו התינוק חדל לישון בעריסה וזהו חג

הודיה לכך שהתינוק עבר בהצלחה את השנה המסוכנת ביותר.

בחגיגה זו מוצג בפני התינוק מגש ועליו כמה חפצים כגון עט, מראה, מספריים, אדמה ואוכל. החפץ שייקח התינוק מצביע על אופיו ועל הג'וב שיתפוס. מספריים לחייט, עט למורה, אדמה לאיכר וכו'. תינוקות בדרך כלל נגמלים בזמן זה. כמה אימהות וייטנאמיות משתמשות באמצעים לא נעימים, אך מאד אפקטיביים כדי להרחיק את התינוק מחזן: הן מורחות את הפטמות באבקה מרירה או ב-Tiger Balm.

 

 

כמו במרבית ארצות אסיה, נשים ווייטנאמיות לוקחות חלק גדול בעבודה הקשה, אך רק חלק קטן בסמכות ובשכבה הקובעת. נשים וייטנאמיות הצליחו מאד בפעילות הגרילה וגרמו לנזק גדול לחיילים האמריקאים. לאחר המלחמה תרומתם זכתה להרבה מאד מס שפתיים, אך כל המשרות הממשלתיות החשובות ניתנו לגברים. באזורים הכפריים עוסקות נשים בעבודות פיזיות כמו עבודת אדמה, חציבה, בניין, כשהן נושאות על גבן סלים במשקל 60 ק"ג. סביר להניח שמרבית הגברים המערביים לא יהיו מסוגלים לעבודה זאת. המדיניות הווייטנאמית החדשה, המעודדת שני ילדים למשפחה, מעניקה יתרון לנשים. יותר ויותר נשים מאחרות להינשא, כדי לרכוש השכלה. מחצית מהסטודנטים באוניברסיטאות הם נשים. אך מרביתן לא מנצל את השכלתן לאחר סיום הלימודים. אחת התוצאות האירוניות של פתיחת ווייטנאם לקפיטליזם המערבי ההוא שטף של מנשרים המבטיחים לנשים "ג'ובים משתלמים" בחו"ל. דבר שהביא להגירת נשים וייטנאמיות לשם, רק כדי לגלות שמדובר בהידרדרותן לזנות. ללא כסף לשוב הביתה, זו בעצם הבחירה היחידה. ארגוני הפשע היפניים פעילים בכך.

 

 

גאומנכיה, מדע הכיוונים, היא אמנות (או מדע), של שיפוט הסביבה אם מאן דהוא רוצה לבנות את ביתו או לבחור חלקת קבר, עליו לקרוא לגאומנכר. כיוונם של בתים, אולמות ציבוריים , (dinh) קברים ופגודות, נקבעים על ידי גאומנכר. זה מסביר מדוע מצבות בבתי קברות נקבעים בכיוונים שונים. מיקומו שלקבר האב הקדמון של המשפחה הוא עניין רציני במיוחד. אם הקבר ייקבע במקום שגוי, או ייפנה לכיוון הלא נכון, הרוחות תגרומנה לצרות. עסקים שנכשלים קוראים אף הם לגאומנכר. לעתים הפתרון הוא הזזה של דלת או חלון. אם זה לא עוזר, יש צורך להזיז את מקברו של האב הקדמון. רוחות מבולבלות מפוצות בתשלומים של כסף (מוענקים במקדש), במיוחד אם משהו רוצה לבנות בית החוסם את שדה ראייתן של הרוחות. הקונספט של גאומנכיה, כך מאמינים, מקורו בסינים. למרות שהמפלגות הקומוניסטיות (הסינית והווייטנאמית) מזלזלות בגאומנכיה ורואות בה אמונה טפלה, היא משפיעה על מנהגי העם.

 

 

באזורים העירוניים מגלים המקומיים סקרנות עצומה כלפי זרים, נוהגים לנעוץ מבטים, כמו בסין, גם אם הזר יושב במסעדה. מנהג מוכר הוא משיכת יומנו של התייר, כדי להתבונן בכתב ידו המוזר. זרים מושכים תשומת לב רבה, הקריאות  Ong Tay(אדון מערבי), ו Ba- Tay– (גברת מערבית), נשמעות לעתים קרובות כלפי אנשים בעלי קלסתר קווקזואידי. ילדים נוהגים למשוך בשערות הגפיים, כדי לוודא שהן אמיתיות. בעבר הקרוב היו משמיעים את הקריאות  "Lien Xo" (ברה"מ), נקראות כלפי זרים, שבעבר היו רובם רוסים. זה נועד כדי להציק לרוסים שחיו בווייטנאם שהיו מאד לא אהודים. כיום יש הרבה תיירים זרים, אך התיירים הרוסים עדיין מועטים יחסית והמומחים הרוסים, מועטים לעומת המערביים. בשוק, המוכרים מנסים למשוך תשומת לב על ידי קריאות  ,"Dong Chi" שמשמעו 'חבר'. בהנחה שתמצא זאת כינוי קרבה זה, כביטוי של הוקרה. אדם הרוכב על אופניו יישמע קריאות כמו ,"Tay di xe dap"  שמשמעו "זר רוכב על אופניים". הכינוי הנרגש הזה בארץ בה אופניים הינם כלי התחבורה העיקרי, בא משום שידוע בווייטנאם שהזרים באו בתחילה בסיטרואנים, אחר כך בג'יפים, אחר כך ב'וולגה' שחורה, ולבסוף בטויוטות לבנות. למרות שהווייטנאמים כולם רוכבים על אופניים, כאשר הן נוהגים באופנוע או מכונית, הם לא יעיפו ברוכב אופניים מבט שני. ווייטנאמי לא יכול להאמין שמערבי שפוי ייבחר מרצונו לרכב על אופניים. נשים מלוכסנות, לא משנה מאיזה מוצא, המטיילות בחברת מערבי, נתקלות לעתים בקריאות בוז "זונה ווייטנאמית".

 

 

מבוגרים וייטנאמיים רואים בעין רעה מטייל זר המחלק סוכריות לחבורת ילדים. למרות זאת, ילדים רצים אחרי מבוגרים ומבקשים מתנות. במהלך המלחמה נהגו חיילים אמריקאים לעשות זאת, בעוררם תרעומת רבה. אם רוצים להאכיל ילד, לחם או פירות יתקבלו בברכה.

 

אין להשאיר צ'ופסטיקס הבולטים מקערת אורז, הדבר המזכיר לווייטנאמים מקלות קטורת, הנשרפים עבור המת. עבור הווייטנאמיים זהו סמל למוות. כתוצאה מההשפעה הסינית, גם המספר ארבע, מסמל לעתים מוות.

נחשב מאד לא מנומס להפנות את כפות הרגליים כלפי מישהו; חוץ מאשר כלפי חבר קרוב. כאשר יושבים על הרצפה, מומלצת ישיבת לוטוס, וגם אז לא להפנות את סוליית הרגל לכיוון משהו קדוש, במיוחד לא לכיוון פסלי הבודהא. כאשר יושבים על כיסא באירוע רשמי, אין זה מנומס לשלב רגליים.

 

 

 

כאשר פוגשים אדם מבוגר, מכובד, או איש דת, נהוג להוריד את הכובע מעל הראש, ולהחזיקו בידיים.

 

רווקות נתפשת כמזל רע. אנשים כאילו זקוקים לרחמים. לא מקובל להתגאות ברווקות. אם שואלים צעיר למצבו המשפחתי מומלץ לענות "עדיין לא נשוי". לאדם מבוגר מומלץ שלא לומר את האמת. גירושים נחשבים לאירוע סקנדליסטי.

 

אין להראות כעס, נחשב לחוסר שליטה. ראוי לבוז. מאידך, לא נהוג להחצין גם רגשות חיוביים, כגון אהבה.

 

הלבוש הלאומי החינני של נשות ווייטנאם נקרא  .ao dai מבטאים  'ow-zai' בצפון ו 'ow-yai'- בדרום. הוא כולל חולצה עם פאנלים ארוכים מלפנים ומאחור, מעל מכנסיים רחבים בצבע שחור או לבן. משנה לשנה, נראות פחות ופחות נשים לבושות ב'או דאי', אך הם נשמרים לאירועים רשמיים. באופן מסורתי, גם הגברים לבשו או דאי. הגירסה הגברית היא קצרה ורפויה יותר. לפני תום התקופה השושלתית, צבעי הרקמה הגדירו את מעמדו של הלובש. ריקמת זהב מלווה בדרקונים רקומים היו מסמלי השליט. מנדרינים בעלי מעמד גבוה לבשו ארגמן, מנדרינים בעלי מעמד נמוך יותר, לבשו כחול. או דאי היו קיימים זמן רב ובתחילה היו הכול, רק לא חושפניים. בשנים האחרונות קיימים מכל הסוגים, כולל נועזים. אפילו במערב לא לבשו לבוש כה פרובוקטיבי. האאו דאי השקופים ביותר נלבשים בצפון. אבלים לובשים או דאי לבנים או שחורים (צבע האבל המסורתי הוא לבן).

 

 

המטבח הווייטנאמי עשיר מאד. באופן מסורתי, מדברים על  500 מנות. הוייטנאמים אוהבים סי פוד. אך טובים מאד גם בהכנת עוף, בשר, חזיר ומאכלים צמחוניים. קיים מבחר גדול מאד של מאכלים. הרבה מאד ווריאציות אזוריות. הצורה הנהוגה היא לקחת אורז מתוך קערת מזון מרכזית ולשים בצלחת. אחר כך, בעזרת צ'ופ סטיק, להעביר אליה מכל מנה אחרת. נהוג לקרב מאד את הצלחת לפה. כשלא אוכלים, הצ'ופסטיק מונחים באופן צולב, על הקערה. בניגוד למערב, שם כל אחד אוכל מצלחתו. אכילה בדרום-מזרח אסיה הינה אירוע חברתי. כל אחד "דוחף" מהצ'ופסטיק שלו לתוך צלחת הכללית. מסעדות מסוימות מתמחות במאכלים מיוחדים, כולל כאילו של בשר ציד, בהן ניתן לקבל בשר קוברה, צבים, איילים, דורבנים, עטלפים, חולדות, חזיר בר ופנגולין (בעל חיים קשקשי, דומה לדב נמלים). לעתים קרובות, החיות המיועדות למאכל, מוחזקות חיות בכלובים, בתוך המסעדה, עד לבואו של הלקוח. בשר כלבים מוגש במספר מסעדות.

 

 

מרבית הווייטנאמיים אינם אוכלים כלבים. בצפון המאכל מקובל יותר, מאמינים שיש לו סגולות למניעת הצטננות ושפעת. בשרו של כלב יקר יותר, כי מזונו בשר ולא עשב. לא "יידחפו" ללקוח בשר כלב, כדי "לעבוד עליו". בדרך כלל, במסעדות המגישות בשר כלבים יש שלט המעיד על כך, שם כתוב thit cho.  מכיוון שנזירים בודהיסטיים הם צמחוניים, או לפחות אמורים להיות כאילו, לאוכל צמחוני יש מסורת ארוכה במטבח הווייטנאמי. לוקחים מאכלי בשר, עוף, דגים וביצים, ומכינים אותם ללא מוצרים אלו, ובמקומם משתמשים בטופו, פטריות ועוד. זול מאד. בימי ירח

מלא, מרבית הווייטנאמיים אינם אוכלים בשר, דגים, ביצים ומגישים מאכלים צמחוניים, בעיקר בשווקים.

ההשפעה הצרפתית ניכרת במאכל הרוחוב המקובל ביותר: באגט…