ממלכת לסוטו ההררית

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לדורון באומר על הנתונים הסטטיסטיים.

ראו באתר זה: טיול לקארו;   מבוא לטיול באפריקה ;   לטייל באפריקה ;   תנועת ה"כושיות" ;  דרך הגנים של דרום אפריקה 

לאלבום תמונות מטיול ללסוטו

ראו גם מאמר בגליון "מסע אחר " : ממלכת  לסוטו – הוד קדומים 

הטיול לממלכת לֶסוּטוּ (Lesotho) שבדרום אפריקה, בשבוע האחרון של דצמבר 2022, היה חוויה מרוכזת של נוף ואנשים. קפסולה של מקום וזמן, שדומה ועצר מלכת. פירוש השם 'לסוטו' הוא "הארץ של האנשים שמדברים ססוטו" (Sesotho). המדינה זכתה בעצמאותה מידי בריטניה ב-4 באוקטובר 1966, אך מבחינות רבות מדינית, צבאית ואפילו כלכלית, היא קשורה בדרום אפריקה. למרות היותה מוקפת מכל עבריה בדרום אפריקה, מרבית המבקרים בה פוסחים עליה.

הגענו לכאן מדרבן (Durban). נסענו כשלוש שעות בפרובינציית בקוואזולו-נטאל (KwaZulu-Natal), שידועה בעיקר בנופיה הטרופיים,  אך חלקה ההררי, בו נסענו, הזכיר לנו בנופו ובצבעיו את סקוטלנד. גם האחוזות האירופאיות והגנים המטופחים, גרמו לנו לחשוב לרגע, שאנו באיים הבריטיים ולא בדרומה של אפריקה. האזור יפהפה, גבעות מעוגלות ומשובצות בעשרות גווני ירוק, הרים גבוהים ומשוננים ברקע, כרי דשא זרועי פרחים. בכול מקום פזורים לודג'ים מפנקים, ובהם גינות מטופחות להפליא.

קראו באתר זה: הדרך ללסוטו.

עצרנו בלודג' מטופח בעיירה אונדרברג (Underberg) ובו גינה מעוצבת וסביבה עצי ענק. היה זה עוד אחד המקומות שהצטערנו שלא נשארו בו לפחות ללינת לילה. עוד לא ידענו שזוהי נקודת הפרידה שלנו מ"אפריקה האירופאית".

בשעת בקר מאוחרת, הגיע לנקודת המפגש ג'יפ ובו נהג בחור שחור וחייכן ושמו מונגלי, שהיה מדריכנו בימים הקרובים. המשכנו לעלות  בגובה, להעפיל על הרכס שהאפריקנרים נתנו לו את השם 'הר הדרקון' (Drakensberg), בגלל צורתו, שהזכירה להם את צורת גבו של דרקון (מבוטא "דראקנסבֶּרכֶה"). על הצוקים זיהינו את נשרי הכף הענקיים ואת קיניהם שמסומנים בלשלשת. בשפת הזולו נקרא הרכס uKhahlamba, שהוראתו "מחסום החניתות". שבטי הבסוטו (Basutho) ההררים, שמכנים את הרכס "מלוטי" (Maloti), רעו את עדריהם ועצרו בחניתות ובחיצים את בני הזולו. לימים, הגיעו האפריקנרים והקימו חוות באזור. הססותו נהגו לגנוב את פרותיהם ולנוס אל ההרים. האפריקאנרים דלקו אחריהם, רכובים על סוסים ומזויינים בנשק חם. בניגוד לזולו שקדמו להם, אותם בני הבסוטו כבר לא יכלו לעצור.

לקראת הצהרים, לאחר החתמת דרכונים, נכנסנו לממלכת לֶסוּטוּ (Lesotho). זוהי מדינה הררית, חסרת מוצא לים.  שטחה 30360  בלבד, אבל עשירה בנופים מרהיבים. היא המדינה היחידה בעולם, שכל שטחה מצוי בגובה של למעלה מ-1,000 מ' מעל פני הים, דבר שזיכה אותה בכינוי "הממלכה שבשמיים" (Kingdome in the Sky). מספר פסגות במזרח המדינה מתנשאות לגובה של מעל 3,000 מ', הגבוהה שבהן היא פסגתו של הר טבנה נטלניאנה (Thabana Ntlenyana), המתנשאת לגובה של 3,482 מ'. ככלל, חלקה המערבי של לסוטו נמוך יותר מחלקה המזרחי ובו גם מתגוררים רוב התושבים.

השוני מדרום אפריקה עצום. לפני שהגענו לכאן, טיילנו ב'דרך הגנים'. אפריקה הייתה נוכחת שם במינון נמוך והייתה רק תבלין לארוחה שהיא בעצם אירופית. למעט פרצופים שחורים ובעלי חיים, אזור הכף הזכיר לנו את דרום אוסטרליה. אבל כאן לעומת זאת, זוהי אפריקה ממש. זה ניכר במצב הכבישים, בשווקים, בפרצופים, בכול דבר. טיפסנו בדרך עפר, המתאימה לרכבי שטח בלבד. עצרנו ליד פרחים שזהרו בצבע זהוב שמם Sanda Sonia והם מוכרים יותר בכינויים "פרחי חג המולד". לסוטו עשירה מאד במיני צמחים ומושכת אליה בוטנאים מכול העולם. הגענו לכאן בדצמבר, החודש הגשום ביותר בשנה, אבל קיבלנו פיצוי פרחוני במיוחד. לאורך הדרך נזלו מהסלעים זרזיפי מים, בצדם גדל פרח הדומה לסייפן אדום, נקרא Lottonsis ומכונה "השושן המתאבד", אולי בשל מקום חיותו, על הצוק. מכל עבר גדלו צמחים כר-קוציים, שפרחו בצהוב ונקראו Hellicrism. עוד נסיעה קצרה ואנו במעבר ההרים המפורסם (Sunni Pas), שנמצא בגובה של 2'876  מ' ונחשב לשער ללסוטו. במקום נמצא "הבר הגבוה ביותר באפריקה". בשל מזג האוויר הערפילי, נבצר מאתנו לראות את הנוף וכן לצאת למסלול הליכה של שעתיים, העולה לאחת הפסגות ומשקיף על האזור, ממעוף הציפור.

התחלנו לרדת, לפנינו התגלה הכפר Skiring, שהוא בעצם שורה ארוכה של בקתות עגולות, שגגותיהם מכוסים בקש. בנית הבקתה היא חלק מהמוהר שמביא הגבר לאשתו. את הגג מחליפים אחת לעשר שנים בערך. הפתח של כול הבקתות פונה צפונה, אל השמש. גברים רזים וחסונים, מקלות חזקים בידיהם, שוטטו כשהם עטופים בשמיכות. קר בגובה של כמעט 3,000 מ' מעל פני הים. הם חובשים כובעי קש מחודדים, שנקראים Mokorotlo, שהיו לסמלה של המדינה ומצוירים על דגלה. מקלו של הגבר, עשוי מעץ הברזל ומחושק בנחושת ונקרא Mulano. רק גבר נימול רשאי לאחוז במקל כזה. את טכס ברית המילה הם מקיימים כטקס התבגרות, בגיל 17 עד 19. אחריו רשאי הצעיר להצטרף לחבורת הרועים-ציידים.

לא ראיתי פרצופים עלובים. גם לא עוני משווע. אבל הדלות שררה בכול עבר. הוזמנו להיכנס לאחת הבקתות. בירכנו את האשה הצעירה שישבה שם, בברכת '’Lumela (שלום). בבקתה יכולים לחיות עד עשרה אנשים. בדרך כלל ילדים ונערים. בבקתה אחרת גרים ההורים ובבקתה שלישית נמצא המטבח. בהיעדר עצי הסקה, מבעירים אש מגללי פרה. העשן משחיר את תקרת הבקתה. על הקיר כתוב משפט בו מברכים התושבים איש את רעהו: "”Khorso, Pula, Nala, שמשמעו "אנשים, גשם, שגשוג". ישבנו על ספסל, בצד המוגן מעשן, התבוננו בסקרנות בבקתה ובפער העצום בין מה שיש בה לבין מה שיש לנו בעולם המודרני. יחסית למרבית תושבי העולם אנחנו עשירים מאד. האשה הצעירה הדגימה בפנינו כיצד היא טוחנת גרגירי חיטה באבני ריחיים וכיצד היא מכינה את הלחם המקומי. היא הדגימה לנו את עטיית השמיכה האופיינית שלהם, המשמשת אותם גם כשכמיה ונקראת Bohobe.

התושבים, רובם ככולם בני הבסוטו. במשך תקופה ארוכה אוכלסה לסוטו בדלילות בידי שבטי בושמנים (Bushmens), שהיו ציידים-לקטים, אך בין המאה ה-16 למאה ה-19, החלו להגר לשטחה שבטי הבסוטו. כלומר, בדומה לזולו שבדרום אפריקה, הם חדשים יחסית.

מספר התושבים הוא כ-2.3 מיליון. למעלה מ-99% מאוכלוסיית לסוטו משתייכים לקבוצה האתנית בסוטו. הייתר הם מיעוטים הכוללים אירופאים ואסייאתים, בעיקר סינים. 80% מהאוכלוסייה משתייכים לדת הנוצרית (רובם בזרם הרומי-קתולי); דתות אחרות הנפוצות בלסוטו הן אסלאם והינדואיזם. השפות הרשמיות במדינה הן ססוטו ואנגלית. כמו כן, מדוברות בה השפות זולו (Zulu), שוסה (Xhosa), ופוטי (Phuthi). כולן, למעט האנגלית כמובן, שייכים למשפחת השפות ניז'ר-קונגו. תוחלת החיים אינה מזהירה, בלשון המעטה. – 55!

ב-1818 איחד מנהיג מקומי, בשם מושושואה (Moshoeshoe) הראשון, איחד את שבטי הבסוטו והפך למלכם. עד היום הוא זוכה להערצה קולקטיבית ונחשב לאבי האומה. בתקופת שלטונו, החל מהטרק הגדול של שנות ה-30 של המאה ה-19,  התחוללו קרבות עזים בין הבסוטו לאפריקנרים (Boer) ורבים משטחיה של לסוטו נכבשו על ידי האחרונים . מושושואה, שלמד על ניגודי האינטרסים שבין הבריטים לאפריקנרים, פנה למלכה ויקטוריה, בבקשת סיוע, להציל את ממלכתו. זו ראתה בפנייתו הזדמנות לעשות מעשה אצילי ולהרוויח הון אסטרטגי, עם הזדמנויות כלכליות. השטח הפך לפרוטקטורט בריטי בשנים 1871–1868, ובהמשך, מאז 1884, הייתה למושבת כתר בריטית (Crown colony) בשם 'בסוטולנד' (Basutuland). לסוטו זכתה בעצמאותה ב-4 באוקטובר 1966.

הדת המסורתית לא נשמרה. באמצע המאה ה-19, הגיעו מסיונריים צרפתיים מקנדה והטבילו את התושבים לנצרות הקתולית. יש גם נוצרים פרוטסטנטים ומוסלמים.

הודינו למארחת בברכת Kealeboha’' (תודה), הצצנו למטבח משותף בו ישבו בצוותא גברים רבים וסעדו בשתיקה, בארוחה שהיא קודם כל אירוע חברתי. אשה מבוגרת נשאה עמה שקית של עלי מריחואנה, המשמשים את המקומיים על בסיס יום יומי.

המשכנו לנסוע, כעבור כמה דקות, עצרנו ליד עדר של עזים וכבשים. רועי צאן עניים התקרבו אלינו ומדריכנו הביא להם כמה ככרות לחם. החיים קשים כאן בהר, בעיקר בימים קרים וגשומים. לכן עשה לו מונדלי מדריכנו, מנהג קבוע: בכל פעם שהוא עובר, להביא להם משהו. פעם לחם, פעם בגד ישן.

בכלל, לסוטו היא מדינה עניה. 73.20%  מתושביה חיים מתחת לקו העוני הבינלאומי, העומד על הכנסה של 5.5$ ליום. שיעור האבטלה ב-2019 היה 22.4% וכיום כנראה גבוה בהרבה (אין נתונים סטטיסטיים מדוייקים) למרות זאת, התחושה כאן נעימה ובטוחה. להבדיל ממקומות רבים בדרום אפריקה, שם חשים את פוטנציאל האלימות באוויר. באף מסע ממסעותי באפריקה, לא פגשתי באנשים כה חייכנים, המברכים את הזר לשלום, מבלי לבקש משהו.

דרך העפר התחלפה בכביש שנבנה על ידי הסינים, בתמורה לאישור לכריית יהלומים. אין מתנות חינם. לצד הדרך, שלט המצביע לכיוון נקודת תצפית מההר Thabana Nitleyana (שהוראתו "הר קטן ויפה" בשפת הססוטו). זהו מסלול שאורך שלוש שעות הליכה, עד לנקודת תצפית ושעתיים חזרה. פחות מתאים ליום סגריר. המשכנו לנוסע, כשאנו נעצרים מעת לעת ליד מפלי מים קטנים. במקום מסוים חנינו, כדי לדלג על פני על גבי בולדרים   גדולים, אל מפל שוצף מים, שהגיר סילונות לכל עבר. נערות מקומיות ניגשו אלינו בבקשה לצילום משותף. היינו אטרקטיביים עבורן, לפחות כפי שהן עבורנו. ניכר על המקומיים שאינם רואים הרבה אנשים לבנים.

עצרנו ליד ערוץ נחל ובו עצי ערבה וסביבו כמה בקתות. זהו Home Stay, שנקרא’River Side 10’. הלינה בתנאים מאד מאד בסיסיים, אם לא למטה מזה ומיועדת למי שרוצה לחוות מקרוב את אורח חייהם של המקומיים. בחור נחמד שמדריכנו מכיר, הוביל אותי לטיול על גבי סוסים. רכבנו "דורח" (ישר ) בעלייה תלולה, ל- Matsoaong, שהוא אחד הכפרים הגבוהים שמעל העמק, התרשמנו מהתצפית על ההרים המחודדים שמסביב ועל הטראסות המעוגלות והמעובדות בחריצות. משם רכבנו לאורך קוו גובה, באזור תלול יחסית, מול נופים עוצרי נשימה ממש וירדנו בשביל תלול לנקודת המוצא. מכיוון שקשה היה להכיל ולעכל את כול היופי, יצאנו לטיול רגלי, לכפר Makhapon, ששוכן על אוכף, בצדו השני של הגיא. טיפוס מתון, אך הגובה הטופוגרפי והאוויר הדליל נתנו בנו את אותותיהם. התושבים כולם מנופפים לשלום. לא ראינו בעיניהם צריבה של קנאה. יחד עם זאת, הופתענו לגלות כי לסוטו היא המדינה עם שיעור ההתאבדויותה גבוה ביותר בעולם.

ביקרנו באחת הבקתות, ראינו את הקרמיקה אותה הם מכינים בעבודת יד, ללא אובניים ואת שפע הכובעים שהם מייצרים. בדרכנו מטה, עצרנו ליד רופאה עממית. נכנסנו לבקתה ולבקשתנו התחברה לרוחות של האבות הקדמונים. היא עטתה גלימה מסורתית אדומה, בתנועה טקסית, כרעה על ברכיה, מוללה באצבעותיה עשבי מרפא, הדליקה נר וחרכה את העשבים באש, תוך כדי מלמול חסר פשר. היא קראה את שמותינו בקול וקיבלה מסר מרגיע, שרוחות האבות ישמרו עלינו.

אפשר היה לשוטט עוד ועוד. לבלוע את הנוף, להתפעם מההרים, מהמדרונות, מהבתים התלויים על גבי שלוחות תלולות.  לראות את הנשים עם דליי פלסטיק על ראשם, גבר דוחף מריצה, ילדים משחקים, נשים מחייכות והכול על רקע הוד קדומים. את הלילה עברנו בלודג' חביב, צנוע, אך נקי, בכפר Maskerna. להבדיל מבתי הכפר, הבקתות זרועות בכרי דשא, מעוטרים בפרחים.

ביום המחרת, התעוררנו למזג אוויר שמשי להפליא. השמים היו כחולים, האוויר היה נקי, הראות חדה וממעל ריחפו כמה עננים לבנים, כדי להשלים את התמונה. ביום כזה, כל זווית היא סיבה לעצירה. כל פינה, אידיאלית לתמונה ואכן, לא חדלנו מלעצור את מדריכנו מונגלי, שהפתיע באורך הרוח שלו.

נסענו לאורך נחל Senqu. בדרך ראינו בתי מגורים חדשים יחסית ומכוערים למדי, שנבנו עבור העובדים במכרות ופגעו בהרמוניה התמימה של הנוף. הכביש, שהיה ריק ממכוניות, התפתל בין הרים ושדות. ניתן היה לעצור בכול מקום ולצלם תמונות שיכולות להגיע היישר ל'נשיונל ג'אוגרפיק', לאו דווקא בשל איכותן, כמו בשל נושאיהם. כך חלפנו על פני שוורים רתומים למחרשה, שפילחה תלמים עמוקים באדמה הכהה. עברנו על פני נחל Mapkolanim ולידו עיירה בשם זה. טיפסנו אל מעבר ההרים Mashlasela Pass, ממנו נשקפו נופים מרהיבים למרחוק. כל מקום הוא מרהיב. קשה להחליט לאן להסתכל. עוצרים את הרכב ומתחילים ללכת… לכיוון האף… כי הנוף מלהיב ומעורר בכל מקום. ירדנו לגיא ועלינו למעבר ההרים Tlaeng Pass, בגובה של 3,225 מ'. בגובה כזה, מעל לקו העצים, הנוף צחיח, אך מרהיב בפראותו. אולם, ככל שהנופים במעברי ההרים הם יפים, אני מוצא שבמורד, הנוף מבותר ומרשים יותר. סמוך למעבר, יש מלון יפה ומטופח, המיועד לגולשים, שנקרא Ski Mountain Resort, המתהדר בתנאים אירופאיים. זהו מלון ענק, הפתוח בכול ימות השנה, אך משמש בעיקר בעונת הסקי, היינו, בחודשים יוני-אוגוסט. מעת לעת חלפנו על פני מרבדי פרחים סגולים או וורודים, שהעשירו את הפסיפס החום ירוק בו נסענו.

מונגלי, שלמד מהר את העדפות הצילום שלי, הצביע על מדרון ההר, שהיה מכוסה בעמודי פריחה כתומים. טיפסנו ברגל לשם והשתאינו נוכח גודלו של משטח הפריחה, שלא נותר בו כמעט מקום לצמח אחר, זולתי פרחים אלו, ששמם המדעי Penifophnia ומכונים Red Hot Pocker, ביניהם עופפו זכרים של צופית מלכיתית, שצבעיהם הכחולים העזים הבריקו בשמש. כל זכר קיפץ ללא הרף מפרח לפרח, תוך כדי שהוא מסמן טריטוריה. כאשר נכנס בטעות, או בכוונה, לטריטוריה של זכר אחר, בעל המקום הגיב בתוקפנות, פרץ מאבק בין השניים, תוך נקירות הדדיות ונפנוף בכנפיים. סעדנו במקום בשם Oxpow, שהגיש המבורגרים משובחים, בסטנדרטים שלא היו מביישים מסעדה אמריקאית. משם העפלנו למעבר ההרים Moteng, שלידו שוכן כפר בשם זה. רכס זה מכונה "הרי העגור הכחול". בעבר חיו כאן עופות מרהיבים אלו, שניצודו על ידי המקומיים, למאכל ולצורך הכנת תרופות עממיות.

בדרך עצרה אותנו משטרה. השוטרים טענו שנהגינו עבר את המהירות המותרת בכמה קמ"ש. מונגלי טען אחרת. דיון כזה מסתיים בדרך כלל בתשלום של קנס. ללא דו"חות, ללא ניירת וללא בירוקרטיה מיותרת. תשלום ישיר ל"נותן השירות", ללא תיווך מיותר של המדינה.

התחנה הבאה היתה מערת ליפופונג (Lipofung), שהיא התרחבות של נקיק צר, שמתגלה לעין בבת אחת. בניגוד למיתוס, האדם הקדמון לא חי במערות, אלא באתרים קטורים, בדרך כלל בדרגשי סלע. כמו דרגש זה, כאן, לפני אלפי שנים, חיו בני הסאן (San) הבושמניים. היתה זו תרבות של ציידים-לקטים, שסצנות הציד שלהם צוירו על הקירות, כמו במערות של דרום צרפת, אם כי כאן הם צוירו בדם ושם בצבעים שהוכנו ממינרלים. הציורים הנאיביים הזכירו לנו את אלו שציירו האבורג'ינים באוסטרליה, אם כי לא בכזאת רמת שימור. ציורים אלו אינם תוצאה של דחף אמנותי, אלא חלק מטקס שמני, שבמהלכו, מתקשר השמאן עם רוחותיהן של החיות הניצודות. אפשר להוסיף לכך את האמונה העממית, הקוסמופוליטית, שמאמינה שמי שמצייר משהו, יכול גם לשלוט בו. מעל לאתר ישנו מוזיאון מאד צנוע, המציג את אורח חייהם של בני הסאן וגם את של יורשיהם, הבסוטו.

יצאתי מהמערה למסלול הליכה, המוביל אל הכפר Hamamose, שיש בו גם בית הארחה יפה ולכן הוא מכונה Hamamose Trail. אין סימון בשטח וגם לא שלטים. למזלי לא סמכתי על נפנופי הידיים של מונדלי, שנועדו לסמן לי את הכיוון ונעזרתי בעובר אורח, שהעברתי הסבה מהירה למורה דרך. טיפסנו במדרון לא קל, עד לנקודת תצפית מרהיבה, התבוננו בשדות המעובדים על מדרונות הגבעות, בטרסות המשורטטות ביד אמן ובהרים הרחוקים, העוטרים אותנו ככתר, בדרך ראינו איכרים מעבדים את השדות ונשים הנושאות משאות על ראשיהן. אלו גם אלו בירכו אותנו לשלום ואפילו נעמדו לצילום, בפוזה של דוגמנית. לעתים הגישו לנו יד, לא ללחיצה, אלא למגע רך של ידיים מאוגרפות. ירדנו על פני משטח קשה של אבן חול, חצינו פלגים קטנים על גבי אבנים ולאחר הליכה קסומה, בנוף של הרים וגיאיות ירוקים, הגענו לקניון עמוק, שהמים פיסלו בו עמודי עבן ועצים רבים גדלים בו. השביל מוביל על שפת הקניון, דרך מרפסות סלע, המאפשרות תצפיות נהדרות, עד לכפר זעיר. מקור המילה 'המאמוסה', היא 'מקום המחבוא', על שום נשים שבאחת המלחמות האפריקאיות, נמלטו לכאן, אל חייהן. אשה מקומית אמיצה העניקה להם מחסה והמחווה הירואית הונצחה בשם.  חלפנו על מקום בשם Buta Bute, שהוראתו "מקום ההתאספות". האם התאספות לצורך צבאי? דתי? שמענו על כך הסברים שונים. אולי כולם נכונים ואולי אף אחד לא.

בדרך חלפנו על פני שמורת tsehlanyane. זהו אזור שמור, בלב ההרים, המציע למטיילים שפע של מסלולי הליכה רגליים, צמחיה ועולם חי עשיר. מסלול הליכה פופולרי הוא ל- Duck Pool, העובר דרך אגמים וגיאיות ומוביל לתצפית מרהיבה.

עצרנו ללינת לילה בכפר Hlotse , שיש בו הרבה בתי הארחה. הכפר בגובה נמוך יחסית, כ-1,600 מ'. כך שלהבדיל מליל אמש, עת הפעלנו תנורי חימום, חסר היה לנו מיזוג אוויר בחדרים. למותר לציין שלא היה. מסעדת הלודג' נראתה פשוטה מאד, אך הוגש בה אוכל משובח.

שעות החסד שטופות השמש הסתיימו ערב קודם. מעונן בחוץ. קריר. להזכירנו שאנו בעונה הגשומה. הבקתות המעוגלות נעלמו מן הנוף ואת מקומן תפסו בתים מלבניים קטנים. סתמיים למדי. תוצאה של הגעת המודרנה. אם כי סביר להניח ששוכניהם מעדיפים לגור בהם ולא בבקתות אותנטיות. לאחר נסיעה קצרה נתקלנו בחבורה רועשת וצוהלת של עשרות בחורים, כולם לבושים בצבע אדום עז, מקושטים בעדיים ואוחזים בחניתות. מונדלי, שמנוסה בתקשורת עם המקומיים, סימן בצקצוק שפתיים לגבר שהלך בנפרד, ונראה כבר סמכא. ובתנועות ידיים ביקש ממנו אישור לצלם. לשמחתנו האישור ניתן בחדווה. יתרון מובהק של מדריך שחור עור. הגברים הצעירים שמחו שנתעד אותם במצלמותינו ושמחו להצטלם אתנו. הם הציעו שישירו לנו שיר וכמובן ששמחנו. השיר החל בקולות שקטים, נמוכים ובמקצב איטי, אולם כל אלו גברו בהדרגה, עד שהגיעו לשירה קצבית, רמה ומהירה. תוף שהם רוקעים ברגליהם בחוזקה.

מתברר שמדובר בטקס של חניכה. כשבני הבסוטו הצעירים, מגיעים לגיל  17-19, הם יוצאים להרים, ועוברים שם הכשרה להיות גברים, הכוללת, בין היתר, אימוני לחימה בידיים ובנשק קר, ברוח מסורתם של אבותיהם. ההכשרה כוללת גם ברית מילה, שרק לאחריה הם נחשבים לגברים אמתיים. לתפיסת האפריקאים, ברחבי הייבשת כולה, העורלה היא שריד נקבי, שראוי להסירו. הטקסים הללו נערכים בדרך כלל בחורף, אולם אלו לא יכלו להתבצע אז, בשל מגבלות הקורונה. מכיוון שאלו הוסרו זה מכבר, ההכשרה התבצעה בקיץ וכך זכינו לחוות את הטקס. בהמשך, נראו עגלות רתומות לשוורים שפסעו בין המכוניות. דלקתי אחריהם, ביקשתי אישור לצלמם וזה ניתן. מתברר, שהגם שהמקומיים משתפים פעולה עם הצילום, הם מצפים שיבקשו מהם רשות. במקום מסוים, כשלא התאפקתי, גערו בי על כך רועי צאן. התנצלתי ושילמתי קנס, דמי לימוד. במקרה דנן, אחרי ששבתי למכונית, עצר אותי גבר מבוגר וטען שלא הייתי צריך להסתפק באישור של מוביל השוורים, אלא הייתי צריך לבקש את האישור ממנו, משום שהוא בעליהם. פטרתי אותו בלא כלום. יש לציין שהיה זה האירוע היחידי מסוג זה, שהוא מוכר מרחבי אפריקה, אבל לא בלסוטו.

נסענו באזור כפרי, הנוף שב להיות מבותר והמרחבים נזרעו בבקתות עגולות. עצרנו במחסום משטרתי. להפתעתנו, מונגלי שוחח עם השוטרים דווקא באנגלית. לטענתו, השוטרים זהירים יותר כשמדובר בזרים וחמדניים יותר, דווקא כשהנהגים הם מקומיים. ההיפך ממה שציפיתי שיקרה.

גשם החל לטפטף וכשהגענו למערת הקומה (Hakome), הממטרים נתכו בעוז. פירוש המילה "הקומה", היא 'של קומה', כלומר של אדם בשם קומה. מדובר בגבר שנמלט לכאן מהכף המזרחי, יחד עם בני משפחתו, צאנו ובקרו, בשנת 1824, בעת מלחמת הזולו. הם חיפשו מקלט בכפר Hamatika, אך שם היו חשופים לאויבים. הם המשיכו לכפר Hamatagotji, שסביבו חיו שבטים קניבליים. יום אחד הבחין קומה שאחותו, שיצאה ללקט פירות, נעלמה. הוא יצא לחפש אחריה ומצא אותה בידי קניבלים, שגילחו את שער ראשה, כהכנה לאכילת בשרה. הוא הצליח לחלץ אותה מידיהם וממלתעותיהם ולקח את בני משפחתו לחיות כאן, בדרגש הסלע. אולם הצרות לא הסתיימו. נחש הכיש את העזים שלו, אך קומה סילק אותו בכוח כישופיו. אחר כך נטע עץ, שגדל עד היום, כדי להגן על המערה מברקים. עם הזמן, הגיעו שני אנשים נוספים, שגם הם נמלטו לכאן מפני מבקשי נפשם וגם הם בנו בקתות בתוך המערה. אלו בקתות מעוגלות, שלהן פתח עגול, המחייב כניסה בכפיפה. צאצאיהם חיים בבקתות בסביבה. ירדנו בלוויית מדריך מקומי חביב, דור שביעי לנמלטים אל המערות. בקרנו בבקתות, ששוחזרו במהלך השנים אבל שומרות על צורתן המעוגלת המקורית. באחד מדרגשי הסלע חיות עזי אנגורה ובאחת הבקתות חיה אשה זקנה, דור שישי בחגווי הסלע.

המשכנו לנסוע. לצד הדרך נראה הר Qelouna שראשו מחודד, נראה שהיה זה הר קדוש, בתקופה הפרה נוצרית של האזור. כמו במקומות רבים בעולם. המקומיים טוענים שמהר זה באה ההשראה ל- Mokorotlo, כובע הקש המחודד, המאפיין את תושבי לסוטו.

לא הרחק מהכביש, ראינו בתים שנבנו על ידי הבריטים, בהם שיכנו חיילים כדי להגן על לסוטו העצמאית, מפני מתקפות מדרום אפריקה השכנה. באורח פלא, האינטרסים הקולוניאליים של הבריטים, הגנו על הבסוטו, מגורלם של השחורים בדרום אפריקה הסמוכה, שהופלו על ידי אותם קולוניאליסטיים. נפלאים נפתולי ההיסטוריה. ממול נראה הר שולחן גדול, שנקרא Thaba Bosiu, שהוראתו "הר החשכה". עצרנו במרכז מבקרים הקשור להר. אשה שעבדה שם שכנעה אותנו לטפס למעלה, אל ההר, ששם בעצם ראשיתה של אומת הבסוטו ולמעשה גם נשמתה. לפני שהחלנו לטפס, "התנפלו" עלינו כשבע בחורות צעירות, בריאות בשר, שששו להצטלם אתנו בקולות צהלה. בכל מקום באפריקה, עליך להפציר במקומיים שייאותו להצטלם אתך וכאן הבקשה בדרך כלל באה מצדם. אל ההר מובילים ששה מעלות בתוך ערוצים ובשנים האחרונות נסלל אליו גרם מדרגות תלול. הטיפוס אורך כמעט חצי שעה. המדריך שמח לספר לנו את תולדות חייו של אבי האומה, מושאוושה (Moshoeshoe), הראשון, שהיה לימים למלך הראשון של לסוטו. כאן הוא כינס כאן את ראשית צבאו, בשעות החשיכה ומכאן שם ההר. גרם המדרגות הפך לערוץ וטרם שנכנסנו למתחם הקודש התבקשנו להניח אבנים על גבי ערימה גדולה. זכר למנהג שבו המבקרים בהר הצטוו להניח את נשקם. המדריך הרבה לספר על תולדות חייו של מנהיגם הנערץ ועל הדרך בה איחד את אנשיו לגוף לוחם, אם כי לא הזכיר אפילו ברמז, את תפקידם המרכזי של הבריטים, בהגנה על הבסוטו וביצירת הישות המדינית העצמאית הזאת. המקומיים עולים לרגל למקום, כדי לראות את הבקתות שבנה מושאוושה, לעצמו ולנשותיו, את המתחם בו היו נערכות אספות של המפקדים הצבאיים ועוד. עבור המקומיים, כל פרט רלוונטי. עבורנו, העיקר היה הנוף המרהיב הנשקף מראשו של הר השולחן. לוחות אבן החול העתיקה מסתיימות בבת אחת בראש המצוק וממעל נשקף נוף מרהיב של ההרים, של הגבעות, של הערוצים ושל הכפרים הזרועים בכול מקום. ממול, תופס את העין מיד, ההר הקדוש המחודד. אליו נשאו המקומיים את עיניהם, עוד לפני שהגיעו לכאן הבסוטו. ראינו את המקום בו הלוחמים נהגו להשחיז את סכיניהם, ביקרנו בקבריהם של בני המשפחה המלכותית, שתינו מהמעיין הקדוש וירדנו חזרה לרכב וממנו לכפר המורשת (Heritage Village).

זהו מתחם מטופח, בעצם מוזיאון קטור (המכונה בטעות 'מוזיאון פתוח') אליו הועתקו בתי הכפר שהיו בעבר למעלה, בראש ההר. זהו מקבץ של בקתות מעוגלות. כולל מקום התאספות של המלך ויועציו, כולל ממגורה בה רוכזה חיטה. כל אחת מהבקתות מוקפת בחצר קטנטנה, ולה שער נמוך. אורח הנכנס לחצר, חייב לכופף את גבו ולהיות חשוף למכת חנית בראשו, למקרה שכוונותיו רעות. כמו כן היו שם בקתות קטנות, בנויות מאבנים, העתק של הכפרים מהם הגיעו בני הססותו, המקום נקרא 'כפר היפופופטם', על שם המטה אליו השתייכו, שהיה כנראה באזור ביצתי, בו חיו היפופוטמים. מטה אחר נקרא על שם הנשר ותושביו כנראה הגיעו מההרים. המשכנו משם בנסיעה של שעתיים לערך, כמו כל נסיעה בלסוטו, היא עלייה מאומצת של הרכב למעבר הרים גבוה וירידה ממנו לנוף ההולך ונהיה משוסע. התבוננו מהופנטים בנוף, כמו בסרט מתח שחלף לנגד עינינו, עד שהיום הלך והחשיך. באור אחרון הגענו לסמונקונג (Semonkong). הישוב נראה עלוב מדי. נסענו בדרך עפר שהובילה לקניון ובפתחו לודג' מקסים, מעוצב ברוח המקום ובו מטיילים מכול העולם. בעודנו חוככים ידיים בהנאה, התברר שהמקום בהזמנת ייתר (Overbooking) ולאחר ארוחת הערב פונינו לבית הארחה, אם אפשר לקרוא כך לכמה חדרים, התקועים בשום מקום. אם לא די בכך, החשמל פסק וייתר את תנור החימום והסדין החשמלי. בבקר התברר שגם המים חדלו מלהגיע. אפריקה.

ביום המחרת, התעוררנו בחדר שנמצא בשום מקום, באותו מקבץ של חדרים, הפתוחים ישר לתוך הכלום, מעל לכפר סמונקונג ומכונים, משם מה '’guest house. החשמל טרם חזר. גם המים לא זרמו. שאלנו את מדריכנו מונגלי, אם ידווח על איכות "בית ההארחה" הזה למנהלת שלו, זו שהזמינה עבורנו את שירותי הקרקע והוא גמגם משהו במבוכה. שאלתי אותו בקנטרנות מחויכת, אם הוא מפחד ממנה ולהפתעתי, במקום להכחיש קטגורית, השיב בחיוב. הוא הסביר שעדיף שלא להתעמת עמה, פן תצרח עליו. כאשר שאלתיו בתמיהה מדוע, השיב לי בכנות ובעצב: "כי אני שחור". ב-1990 הסתיים האפרטהייד. ב-1994 נבחר נלסון מנדלה. השחורים תפסו את השלטון. אבל במקומות רבים, בעיקר בעסקים, הלבנים נותרו האדונים. נושאים את קללת חם, בנו של נוח. עצוב.

מכול מקום שמחנו להתפנות משם אל הלודג'.  גם שם לא היה חשמל, מסתבר שזו בעיה של האזור כולו, אבל דלקו שם נורות שהופעלו על ידי סוללות ובעיקר שררה במקום אווירה נעימה. אנרגיה של מטיילים. בחוץ ירד גשם זלעפות. מסוג המטחים הטרופיים, שמכלים כל רצון להוציא את האף החוצה. למרבה השמחה, כעבור כחצי שעה, הגשם פסק וניכרה תכונה של המטיילים, לצאת ליום של פעילות. רבים מהם התארגנו לרכיבה על סוסים, המכונה כאן משום מה "Pony Trek". כמו בהימליה ההודיים, כל סוס, אפילו פרד, מכונה משום מה "פוני". כאילו שהסוס הקטן, התוקפן והעצבני הזה, הוא כזאת מציאה. ההליכה למפלי Maletsunyana המפורסמים אורכת כשעה וחצי הליכה לכול כיוון ולאחר גשם כה עז, בבוץ שנוצר, עלולה להתארך באופן משמעותי. סימנו לעצמנו הערה, שאסור להעלות על הדעת, שלא להקדיש למקום זה זמן נוסף. הלודג' מציע גם הליכה לכפרים מרוחקים יותר ואפילו לינת לילה באחד מהם. מפאת קוצר הזמן נסענו למפלים בג'יפ. ממרכז המבקרים שייפתח בקרוב, תהיה תצפית מרשימה על המפלים. אך מכיוון שזה עדיין סגור, ירדנו בשביל צר, מול נערה בודדה שפסעה מולנו. מתברר שהשביל מוביל לכפר, לא למפלים. לכן נאלצנו לקצר, דרך הקרקע הבוצית השחורה, שהתרוחחה מסלעים וולקניים קדומים. חיש קל הגענו, בנעליים רטובות, אל שפת הקניון, ממנו אל דרגש סלע ענקי, שבלט מעליו וממנו נשקף לנגד עינינו קניון אדיר, שדומה ואיזה ענק קדמון, או אחד האלים, פילח אותו בגרזנו. פלא הבריאה ממש. הקניון הסתעף לצדדים ומכול עבר נראתה שלוחה שלו, כשמכול ערוץ הסתעף ערוץ נוסף. כמו עץ שחפור עמוק בקרקע. השמש שהגיחה מבעד לעננים, שלחה קרניים נדיבות, ששטפו את הקניון באור רך. ממש מולנו, בתוך השקט הפראי, בלב אותו הוד קדומים, אליו יד הקדמה והפיתוח טרם הגיעה, ירד מפל ענק, שגובהו כ-200 מ', לתוך בריכה מים טבעית כשהוא מעלה קצף רב. זוהי כנראה הסיבה להוראת שמו "מקום העשן". יופיו של המפל אינו טמון דווקא בגובהו ואפילו לא רק בכמות המים האדירה הזורמת בו, אלא במיקום שלו בתוך תאטרון טבעי שנוצר בסלע, עם מצוקים מפולשים כתפאורה. ברקע נראו מפלים נוספים, קטנים בהרבה. לתחושה הנעימה של זכייה בשכיית חמד כזאת, התלוותה צביטה של צער, מדוע אנו מנועים מלהישאר כאן יותר. לא רק להגיע לכאן ברגל מהלודג', אלא להמשיך לשפת הקניון, מהלך של יום הליכה לערך, המזמן מבט על הקניון מאלף זוויות.

המשכנו לנסוע בנוף של הרים מרהיבים. מזג האוויר הגשום, המכביד על הטיול ולעתים מאלץ לוותר על מקומות, מפצה בכמות המים ובמעטה הירוק של הנוף. בעונה היבשה, שלמת הירק מתחלפת בכיסוי צהבהב. חלפנו על פני הרי געש קדומים, שרק הקמין שלהם, צינור הפליטה, נשאר לעמוד, אחרי שההר אליו חדר, התבלה במהלך השנים. להרים הללו היתה צורה של חיילי שחמט שמישהו פיזר בנוף. משהו שהזכיר מעט את הרי הסימיאן של אתיופיה. מראשו של מעבר ההרים Ramabauta, שגובהו 2,140 מטר, התגלה נוף מרהיב, שבלבו שני קמינים כאילו, קרובים זה לזה, שווים בגודלם, שזכו לכינוי Natswelw, שהוראתו "שדיים". סביר להניח שאת השם הזה העניקו להם גברים. קודם לסלילת הכביש על ידי הסינים בשנת 2012, היה נערך כאן מרוץ אופנועים שנתי, שמשך אליו רוכבים מרחבי תבל. בין משתתפיו המפורסמים היה הנסיך הבריטי הארי.

לקראת העיר Roma, גלש הכביש לתוך קניון נהדר, שהתחתר באבן חול. עם עמודים מרשימים שנראו כמפוסלים. חשנו גרוד ברגלים, שקרא לנו לעזוב את הרכב ולרדת ברגל, אבל הרודן המתקתק, שהיום הוא עריץ במיוחד, גרם לנו להסתפק בתצלום עם תלמידות בית ספר לבושות בלבן. ביקשנו לצלם שלוש מהן, אך כהרף עין עטו עלינו כ-15 נערות, שכמו לא מעטים מתושבי המקום, מרביתן היו בריאות בשר, שחשו נפלא עם גופן ולא הססו להצטלם בתנוחות פרובוקטיביות. רומה היא עיר אוניברסיטאית ורבים מתושביה הם סטודנטים שבאו להתגורר בה בזמן הלימודים. מחוז חפצנו היו טביעות רגליים של דינוזאור ענק, שנותרו מאובנות בסלע. הג'יפ קרטע בעצבנות, כשאנו מתקשים לאתר את המקום. מונגלי המדריך התעקש תחילה שלא לשאול את המקומיים (בכול זאת, גבר…), למרות שלהערכתנו לא היה שם מעולם. כאשר שאל, קיבל תשובות סותרות. עד שלבסוף גבר מקומי, שלח את שתי בנותיו הצעירות ללוות אותנו. נסענו בדרך חתחתים. הג'יפ קיפץ במהמורות וערבל את בני מעינו. הנוף היה מרהיב, עד שחבל היה לראות אותו מתוך קופסא. הגענו לנקודה מסוימת ומשם החלנו לטפס, בין בתים קטנים, מלבניים ברובם, בנויים מאבן מקומית. לצד הבתים נראו בולדרים ענקיים שנפלו מן המצוק. חלקם גדולים מהבתים עצמם. טיפסנו כרבע שעה וירדנו לצדו השני של ההר, לנגד עינינו נפרסו עמקים מקוריים, מעובדים בצפיפות. הלכנו על פני דרגש סלע, עד שראינו את עקבותיו הענקיים של הדינוזאור, מוטבעות באבן. שריד לתקופה עתיקה, בה טרם היו יונקים בעולם.

יחד עם זאת, האתר עצמו לא היה שווה את הטרחה, אלמלא הנוף שמסביב. את הדרך חזרה כבר עשינו ברגל, מול עמק מאורך וחומת סלע מאחוריו. העדפנו לשוב ברגל, בקצב הליכה מהיר, כמעט כמו זה של הג'יפ. כך יכולנו להתבונן בנוף, לראות אותו דרך שדה חמניות, להתבונן בחצרות. במקום מסוים, נראה מזבח עגול בנוי מחומר. הגם שהתושבים כאן נוצרים ובמקרה הזה, אפילו נוצרים פרוטסטנטיים, עדיין ניתן לחוש את הדת המסורתית האפריקאית.

צוות הלודג' ארז למעננו ארוחת צהרים, אם אפשר לקרוא כך לכריך ופרי. העדפנו לעצור ליד שרשרת דוכנים שנבנו לאורך הכביש, שם צולים עופות על הגריל ומגישים אותם ברוטב חריף-מתקתק. מנה של רבע עוף, עם כרוב מטוגן ועיסת תירס, שהם מכנים "פפה", הינה גם חוויה גסטרונומית וגם כלכלית, מחיר פחות משני דולר, היינו 7 ₪….

הדרך מזרחה הייתה מרהיבה. עברנו ליד אגם מלאכותי, שהוצף, לצורך ייצור חשמל, ואגב כך מעשיר את גווני הכחול והירוק, העשירים בלאו הכי, בכתם כחלחל ויפהפה. ב-Tiatenei Tiyatang ראינו צורות מרהיבות בסלע, שפיסל אל קדמון, שיכור מל.ס.ד. אחריהן מחצבות של אבן חול, בשליטה סינית. עוד תמורה לסלילת הכבישים. מעת לעת נראה בית הארחה, שהיינו שמחים לסיים בו את היום. בכל מקום נראו אפשרויות קורצות לטיולי אופניים, או באופנועי שטח.

העיר מסרו (Maseru), בירת המדינה, היא צפופה ומכוערת, למעט כמה דוכנים בשוק שהיו שווים הצצה וצילום, אבל היה עלינו להמשיך הלאה. בשעה מאוחרת יחסית הגענו לגבול ושבנו לדרום אפריקה, אחרי שראינו קשת בענן מרהיבה, מושלמת, שמסגרה את העמק וההרים שמולנו.

שוב החתמנו דרכונים. מדינית חזרנו לדרום אפריקה, אבל נשארנו באותו אזור, מבחינה גיאוגרפית, גיאולוגית, בוטנית ואתנית. התושבים כאן עדיין בסוטו ומדברים את שפת הססותו. פארק שער הזהב  (Golden Gate Park) היה מתסכל במיוחד, בשל צורות הסלע הנהדרות שהטבע פיסל באבן חול, שהיו עבורנו קריאת תיגר. לעזוב הכול ולצאת לטייל. קרני שמש אלכסוניות צבעו את הסלעים המוזרים בצהוב וכתום, שהמשיכו לבעור במשנה צבע, גם לאחר שהשמש נעלמה בפאתי מערב. עוד מקום לשוב אליו, ברשימה שרק מתארכת. ה GPS -התעלל בנו לאורך היום ולאורך הדרך. לאחר שעזבנו את רומה, חישב שנגיע למלון בשעה 18:30. קצת מאוחר, אבל סביר. אך ככל שנקף הזמן, השתנו ההערכות ושעת ההגעה הלכה ונדחתה. פנינו היו מיועדות ל WItsieshoek, בצפונו של רכס הדרקנסברג, בפרובינציית Free state. החלנו לטפס במעלה הר הנסיעה בחשיכה, בערפל הכבד, הייתה קשה יותר מרגע לרגע. הזדחלנו במהירות של 20 קמ"ש, כשמוגלי נזהר שלא לגלוש מהכביש הצר, אל שפת המצוק. לקראת שעה 21:00 הגענו ב- WItsieshoek Mountain Lodge, היישר לארוחת הערב.

‏ביום המחרת, התעוררנו בשעת בקר מוקדמת. הערפל של אמש לא התפזר כלל. בחוץ ירד גשם דקיק שמעת לעת התגבר, שחח מעט וירד שוב. היה ברור לנו שאין טעם לצאת לדרך. מצד שני, הגענו עד לכאן בשל רצוננו לטעום מרכס הדרקנסברג (Drakensberg), אחרת יכולנו לטוס החוצה כבר ממסרו (Maseru), בירת לסוטו… המחשבה על המזג הסגרירי העכירה את רוחנו. להגיע עד לכאן, בדרך כה ארוכה ומייגעת ולא לראות דבר….

פקידת הקבלה התבוננה בתחזית מזג האוויר, שנראתה קודרת במיוחד וניבאה נחרצות: "גשם לאורך כל היום". במקום לקונן, התחלתי בתכנון היום. משימות רבות לפני: כתיבה, סידור תמונות ועוד. משכנע את עצמי שכך נכון. אולם, בתום ארוחת הבקר, בעודי מתכונן ליום של עבודה ומעט בטלה נעימה מול האח הבוערת, הגיע מדריך מקומי בשם דניס ושאל בטבעיות אם אנו מוכנים…. אחד מאתנו התבונן במזג הסוער ומבט פניו אמרו הכול. השני, עט על ההזדמנות. כמה דקות אחר כך, דניס ואני ברכב של המלון, מטפסים במעלה ההר, בדרך קשה במיוחד, שהפכה את בטני למערבל מזון. הנוף אמור להיות מרהיב. מכאן בגובה של כ-2,400 מ', אמורים היינו לראות את ההרים המזדקרים מעל לעמקים המוריקים. אבל ראינו רק ענן.

הגענו לסוף הדרך. ירדנו בחשש. הרוח שרקה בעוז. הגשם הצליף בפנים. אבל דניס נראה אופטימי. ניכר עליו שהוא מכיר את ההר מאה מונים טוב ממני. הוא גדל למרגלותיו וראה כבר הכול. במקום ניצבה תחנה של ריינג'רים. התלבשנו בציוד נגד גשם. דניס השאיר את נעליו והחליפן במגפיים. מסתבר שהוא יודע מה שהוא אומר. שאלתיו בחשש אם נראה משהו, תוהה ביני לביני, אם דבקות במשימה היא סיבה מספקת לטפס ביום כזה אל ראש ההר, נגד כול הסיכויים. דניס השיב שאין לדעת. יש להר מזג וחוקים משלו. התחלנו לטפס. אנו מעל לקו העצים. היינו אמורים לראות מכאן עולם ומלואו. זהו כנראה המחיר לכך שמגיעים בעונה הגשומה. את השגרה המאפירה קטעו פרחי בר רבים מאד, בשלל צבעים: אדום, סגול, צהוב, וורוד, כתום, ועוד הרבה גווני ביניים. היו שם סחלבים גבוהים, אירוסים קטנים ועוד כמה מינים, המשמשים כעשבי מרפא. השביל היה מרוצף בחלקו, והשיפוע סביר בהחלט. בשלב מסוים, נראו דרך הערפל צלליות של הרים, קווי רכס מטושטשים, שהלכו והתבהרו. מתוך שמיכת הפוך הערפילית ערפל הציצו הרים, שנראו כאיים מרחפים בשמים. כעבור זמן הגשם פסק, האוויר התחמם, ארזנו את המעילים ואפילו הזדקקנו למשקפי השמש. נראה היה שאנו מנצחים את התחזית ואת הסטטיסטיקה. פסענו לאורך המצוק, מתבוננים בהשתאות בהוד קדומים, בארץ פרועה ומבותרת, בולעים את הנוף ללא שובע. אולם כעבור כשעה של חסד, נסגר חלון ההזדמנויות ושוב נאלצנו להתכסות במעילים, כשהגשם הבלתי פוסק, מצליח לחדור את מעטה הפלסטיק והגומי. טיפסנו דרך סלעים לנקיק צר ועמוק. בעבר ניתן היה לטפס מכאן למקומות אחרים, אבל לפני כמה שנים, כתוצאה ממפולת, הדרך נחסמה. בראש נקיק ראינו ארבעה דרום-אפריקאים צעירים, שחזרו מטרק בן כמה ימים, כשאת כול ציודם הם נושאים על גבם. התבוננתי בהם במבוכה קלה והזכרתי לעצמי שבגילם גם אני הייתי נושא את האוהל, הכיריים וכל האוכל על גבי. גם כשהייתי מבוגר מהם בשני עשורים. הצעירים ששבו מכמה ימי הליכה, סיפרו לנו שהמפל מתכסה לעתים בערפל, אבל אם נמתין שעה או שעתיים, לבטח נזכה לראותו. הם לא עודדו אותי ולא ריפו את ידי. הייתי נחוש להמשיך ויהי מה.

טיפסנו על גבי סולמות רשת מתכתיים, מחוברים בחלקם למצוק, מתנדנדים באופן טורדני. טיפוס של כמה עשרות מטרים. מאחורינו הגיח מקומי וטיפס בקלילות על סולם סמוך, בתנועות זריזות, בניגוד גמור לאופן המגושם והזהיר בו הנחתי את רגלי על שלבי המתכת. הליכה קצרה על דרגש סלע, מוגן במעקה, עוד עליה בסולם ובראש ההר, בפסגת Sentinel, שגובהה כ-3,000 מ'. ירידה קלה ואנו על פוסעים על שטח רמתי, שנראה כעיגול מוקף בהרים ולכן זכה לכינוי "האמפיתאטרון". בליבו אגם קטן וסביבו הרים משוננים שמסבירים את כינויו של ההר בפי האפריקנרים, שהוראתו "גב הדרקון".  שם ראינו כמה אוהלים, שלא נראו לי כמשכן מפצה ביום כה סוער. לידם נראו צעירים מקומיים מתרחצים בנחל. נזכרתי בפתגם האינדיאני: "אדם רטוב אינו מפחד מהגשם". דניס זירז אותי להתקדם, טרם שהערפילים העולים מן העמק ידביקו אותנו ויכסו את המפל בכסות בלתי חדירה. האצנו צעדנו והגענו אל שפת המצוק. עמדנו על הר שולחן ענק, שהזכיר בצורתו את הטפוי (Tepui) של וונצואלה ומולנו ניגר מפל Tugela, שגובהו 983 מ'. המפל הגבוה בעולם. עשרים ושלושה מ' גבוה ממפל אנחל (Angel) של ונצואלה, המפורסם ממנו. למרות הערפל, ניתן היה לראות בבירור, קילוח מים אדיר הגולש מגובה של כמעט קילומטר, המשרטט קו ארוך ולבן על פני המצוק. דניס דרבן אותי להגיע לזווית אטרקטיבית עוד יותר. לשם כך היה צריך לדלג מעל פלג מים. למרות שאלוף הארץ בקפיצה לרוחק לא אהיה, ברור היה לי שמעידה קלה, מבטיחה רגלים רטובות וקפואות מקור. גייסתי את מלוא כוח הרצון ואת עצמותי החלודות וזינקתי. הופ עברתי. הליכה קצרה לאורך המצוק ולנגד עינינו נראה כתר של מצוקים הגולשים מטה מטה, עד למקום בו נבלעים על ידי הערפל. ובצד ביניהם זרם המפל במלוא עוזו. שקלתי להמתין להתבהרות, אבל הגשם שלא פסק מלרדת, החליט עבורי. חצינו את ה"אמפיתאטרון" אל בקתת שזוהמה על ידי מטיילים. דניס הוציא גפרורים ממחבוא אשר בקיר, הדליק מדורה, שנועדה גם לחמם אותנו, אבל בעיקר לשרוף את האשפה. לאחר כשלושת רבעי שעה של התחממות ואכילה משותפת של ארוחת צהרים ארוזה (צוות המלון לא טרח לצייד את המדריך השחור), גילינו שהגשם פסק, אם כי המפלים כבר כוסו בערפל. התחלו לחזור. מתברר שמדרון אחר של ההר, שהיה מוסתר לגמרי כשהגענו, התבהר כעת והגענו למפל נוסף,  Elands, שהיה מרהיב אף הוא.

הדרך חזרה הייתה קצרה ומהירה יותר. זה לא מסתדר מתמטית, אבל כמעט תמיד הדרך חזרה מהירה וקלה יותר. חוץ מאשר בשירו המיתי של אבי טולדנו: "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה". אולי משום שאבי טולידנו לא הלך ברגל. סיימנו חיש קל את ההליכה לאורך קוו הרכס, כשהפעם נראה מנוקד בכמה כתמים צבעוניים של מטיילים. החלפנו ברכות ואיחולי הצלחה והתקדמנו במהירות, נחושים להשיג את הגשם שבוא יבוא. כמעט ולא התעכבנו על הפרחים. הן משום שראינו את רובם בעליה והן משום שהסוללה של הטלפון הנייד שבקה חיים. למרבה הצער, לא הבאתי איתי את המצלמה. חששתי שביום כה סוער, לא יהיה לה שימוש. מעולם לא קרה לי שוויתרתי על המצלמה ולא התחרטתי על כך. מראש ההר נשקפה תצפית על העמק ממנו עלינו. בבקר הוא היה מכוסה בערפל. הפעם בשעת חסד, נקרעה שמיכת העננים ולנגד עינינו נשקפו מרחבים ירוקים רעננים, חרוצים על יד נקיקים, מוקפים בעטרת של הרים משוננים ומעוגלים במגוון צורות ובתווך, אגם מלאכותי נהדר. זוג איטלקים שעלה מולנו, השאיל לנו את הטלפון הנייד שלהם והתקשרנו אל הלודג', כדי שישלחו את הרכב לאסוף אותנו. שיווענו לאח המפנקת… עוד שעה של ירידה. הירידה מההר מתישה בדרך כלל, ללא הסקרנות המדרבנת. מה גם שהמאמץ עובר מהריאות לברכיים. שבנו לבקתת הריינג'רים, כדי לגלות שהרכב לא הגיע. בהכירי את הנפשות הפועלות, אמרתי לדניס, שפקידת הקבלה, מי שקיבלה את השיחה, לא העבירה את המסר הלאה. מאוחר יותר, התברר שצדקתי. למרבה הצער, סוללת הטלפון המרוקנת, מנעה מאתנו לטלפן אל הלודג'. אחד הפקחים האדיבים מצא מטען מיושן. עברה כחצי שעה עד שטענתי 10 אחוזים מן הסוללה. הצלחתי להתקשר לדלפק הקבלה. בינתיים הצוות החביב הכין לנו תה חם ואפשר לנו להפשיר ליד הכיריים. הייתה לי הזדמנות לשוחח עמם. מרביתם דוברי אנגלית. הם סיפרו לי שהם בני הבסוטו, שפתם היא ססוטו ומבחינתם הם שייכים ללסותו. למרות זאת, בזמן שלטון האפרטהייד, הם היו מנועים מלחצות את הגבול אל בני משפחותיהם. הם כמובן מכירים שבילים נסתרים, אך את אלו מכירים גם מלשינים, שלוחי המשטר. הרכב הגיע כעבור כשעה עוד חצי שעה של נסיעה בין המהמורות ואנו חזרה בלודג'. בא המנוחה לייגע.

למחרת, שוטטנו סביב הלודג', מתבוננים בקרעים שבעננים שהלכו וגדלו. הנוף היה חרוץ בקניונים מכול עבר. ברקע נראו מטיילים פוסעים בשבילים. נראה שצפוי להם מזג אוויר יפה. עניין של מזל. מנהל המלון בא לקחת אותנו לתחנת האוטובוס, מרחק  של שעה נסיעה משם., מהנופים המכושפים של הדרקנסברג, מדוברי הססוטו ובעצם מהחלום.