מלחמת העצמאות האירית

 

 

ראה גם: המרד האירי וארץ ישראל , גרילה, טרור ומוסר

 

בשנת 1800 אוחדו הפרלמנטים של אירלנד ואנגליה. מאז איחוד זה הייתה אירלנד לחלק מבריטניה הגדולה כפי שסקוטלנד וויילס הינם חלק ממנה. אירלנד הייתה מדינה ענייה, ומפולגת בין רוב קתולי מדוכא, אשר חלק מן הזמן נאסר עליו אף הפולחן הדתי על פי דרכו ובין מיעוט פרוטסטנטי אשר ראה באיחוד עם אנגליה את הדרך היחידה בה יוכל להתקיים. רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד, הביא להגירה של מיליוני אירים ממולדתם ומצבו של האי הלך והדרדר.

הרפורמות האגראריות שהנהיג ראש הממשלה האנגלי הליברלי, ויליאם יוארט גלאדסטון (William Ewart Gladstone) הביאו לשיפור במצבם של האיכרים ושיפור זה הורגש במיוחד לאחר שממשלת אנגליה, בראשות ארתור ג'יימס בלפור העניקה ב-1903 לאיכרים מלווה בסך מליון ליש"ט, כדי לפדות את אדמותיהם מידי הבעלים האנגלים.

 

תעשיית הבד באלסטר התפתחה במידה עצומה, אך מלחמת האירים נגד אנגליה לא פסקה. ב-1899 הקים ויליאם או'בריאן (O'Brien) את "האגודה האירית המאוחדת" (United Irish League) שתפקידה היה להמשיך במלחמה בבעלי הקרקע האנגלים.

 

ב-1901 הקים המנהיג האירי ארתור גריפית ( Arthur Griffith ) את מפלגת שין פיין (Sinn Fein = אנחנו עצמנו),  כמפלגה בדלנית מלוכנית אירית אשר דגלה בעצמאות מלאה, אם כי תחת הכתר של מלך אנגליה[1]. לאתר המפלגה.

 

    

 

הצירים האירים בפרלמנט הבריטי, בהנהגת  בהנהגת  צ'ארלס סטיוארט פרנל, ואחריו בהנהגת ג'ון רדמונד John Edward Redmond , קראו ל"שלטון בית" (Home Rule): פיצולו מחדש של הפרלמנט, כך שהאירים ידאגו לענייני עצמם, תוך שמירה על מסגרת המונרכיה.

 

במאי 1914 התקבל בפרלמנט חוק "שלטון הבית", בהתנגדותם הנחרצת והאלימה של הפרוטסטנטים באלסטר. מתנדבים מזוינים בהנהגתו של אדוארד קרסון (Carson), צעדו בסוף יולי 1914, לכיוון הפרלמנט בדבלין. כמענה ל"מתנדבי אלסטר" הפרוטסטנטים, הוקם ארגון "המתנדבים האירים", בהנהגתו יואין מק'ניל. בעקבות התפרצותה של מלחמת העולם הראשונה החליט הפרלמנט לדחות את ביצועו של החוק עד לאחר המלחמה.

 

 

במשך תקופת המלחמה תמך רדמונד, ועמו הרוב האירי, במאמץ המלחמתי הבריטי, אך היו אירים קיצוניים, בראשות סר רוג'ר קייזמנט Roger Casement, הרפתקן אירי קיצוני שתמכו בגרמניה וניסו להיעזר בה כדי לעורר מרד באירלנד.

 

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התכנסו מנהיגי הארגון הקתולי הקיצוני 'האחווה הרפובליקנית האירית' (Irish Republican Brotherhood – IRB) והגיעו למסקנה כי "קשייה של אנגליה הם הזדמנותה של אירלנד", וכי יש לפעול בטרם תסתיים המלחמה. הוקמה ועדה צבאית, המורכבת מפטריק פירס (Pádraig Pearse ), ג'וסף פלנקט(Joseph Mary Plunkett ) ואחרים, חברי ה- IRB וארגון 'המתנדבים האירים' שהוקם זמן מה לפני כן, על מנת לשמש מענה ל"מתנדבי אלסטר" הפרוטסטנטים, בתקופת המתיחות סביב קבלת חוק "שלטון הבית". אנשי ה-IRB היוו עתה את לשדה של הקצונה הבכירה בארגון "המתנדבים האירים", והובילו ארגון זה אל רפובליקניזם קיצוני, ותמיכה במאבק מזוין כנגד הבריטים[2].

מפקד "המתנדבים" ומקימם, יואין מק'ניל, לא תמך במטרות אלו וראה בארגונו קלף מיקוח להשגת תנאים טובים במשא ומתן עם בריטניה לאחר המלחמה

 

שני אילוצים עמדו בפני הקושרים. האחד היה ארגון סוציאליסטי קטן בשם "צבא האזרחים האירי" אשר איים לפעול אם קבוצות אחרות לא יפעלו. פעולה עצמאית של ארגון זה שמנה 200 איש עשויה הייתה להכשיל את הפעולה הגדולה ביותר של "המתנדבים". בשיחות בין הקושרים ובין מנהיג "צבא האזרחים", ג'יימס קונלי, סוכם על פעולה במהלך חג הפסחא של שנת 1916. האילוץ השני היה הצורך להעלים את הקשר ממנהיג "המתנדבים" מק'ניל. לצורך כך הוציא פטריק פירס (Pearse), ממנהיגי המרד, פקודות ל"מתנדבים" להכנה למצעד וחגיגות בחג הפסחא. פקודות אלו לא חמקו מעיניו של מק'ניל, אשר קיבל גם ידיעות על הגעתו של קייסמנט מגרמניה ועמו משלוח הנשק. הוא הוציא פקודה לבטל את המצעד, דבר שגרם בדיעבד רק לעיכוב בן יום אחד במרידה ולהפחתה משמעותית של מספר המשתתפים בה, דבר שהוביל לכישלונה.

 

 

התוכנית, הייתה לתפוס בניינים אסטרטגיים בדבלין ומשם לנהל מגננה כנגד הצבא הבריטי. החטיבה הדבלינאית של "המתנדבים" חולקה לארבעה גדודים, שכל אחד מהם היה תחת פיקודו של אדם שהיה בסוד הקשר. גדוד נוסף נוצר מאנשי "צבא האזרחים האירי", שאליהם הצטרפו "מתנדבים" מארבעת הגדודים האחרים. גדוד זה תפס, ביום שני של חג הפסחא 24 באפריל 1916, את בניין הדואר המרכזי. הגדוד היה תחת פיקודו של פירס ושירת בו קפיטן צעיר בשם מייקל קולינס. מפקדו של הגדוד השלישי היה אמון דה ואלירה.

מייקל קולינס התנגד לאופן החובבני בו היא נוהלה המרידה, ובמיוחד ציין את העובדה שבנייני ממשלה, כגון משרד הדואר שהיווה את מוקד הלחימה, הינם קשים להגנה, בלתי אפשרי להימלט מהם, וקשה להעביר אליהם אספקה.

הגדודים האחרים תפסו את עמדותיהם בנקודות אסטרטגיות בבירה, אך פקודתו של מק'ניל שביטלה את ה"מצעד" מנעה כל השתתפות במרידה של גורמים מחוץ לדבלין. הפיקוד בשטח ניתן לג'יימס קונולי, אשר היה בעל ידע טקטי, אך סבר כי "ממשלה קפיטליסטית" לא תעז להשתמש בארטילריה כנגד רכוש. פעולות הבריטים הוכיחו עד מהרה כי טעות בידו.

 

הבריטים עבדו לאיטם, שכן לא ידעו מהו סדר הגודל של הגדודים המורדים. הם התרכזו בבידודה של המפקדה בבניין הדואר המרכזי ובמקביל הפגיזו את העיר דבלין תוך שהם שורפים חלקים ניכרים ממנה. הכוח הבריטי מנה כ-4,500 חיילים, כ-1,000 שוטרים וכלל ארטילריה וסיוע ארטילרי מספינת התותחים "הלגה" שהפליגה במעלה נהר הליפי. מולם עמדו ה"מתנדבים" שמנו כ-1,000 אנשים ועמם עוד כמאתיים חברי "צבא האזרחים". הבריטים בודדו את גדודי המורדים בגזרותיהם ומנעו העברת אספקה ופקודות, כך שהפקודה היחידה שיכלו הגדודים לקבל הייתה פקודת הכניעה.

בבניין הדואר המרכזי קרא פירס את הכרזת עצמאותה של הרפובליקה האירית בפני המון אדיש למדי. לאחר מכן הסתגרו המורדים בבניין. לזאת הגיבו הבריטים בהפגזתו של הבניין מרחוק, דבר שלא אפשר למורדים להגיב באש יעילה. המורדים לא יכלו להחזיק בבניין, וביום שבת 29 באפריל נאלצו המורדים להעביר את מפקדתם לבניין אחר. עד מהרה הבינו המורדים כי כל שיוכלו להשיג הוא מותם של אזרחים נוספים ופירס הורה לכל כוחותיו להיכנע.

 

המורדים פעלו ללא תמיכה עממית של ממש ומאות אירים נהרגו ונפצעו במרידה (חלקם הגדול אזרחים שנלכדו באש הצולבת). כשלושת אלפים איש נעצרו, וחמישה עשר מנהיגים, כולל כל שבעת החותמים על "הצהרת העצמאות" שקרא פירס בבניין הדואר המרכזי, הוצאו להורג בתחילת חודש מאי. ביניהם קונולי, אשר היה פצוע קשה והוצא להורג בישיבה שכן לא יכול היה לעמוד. אמון דה ואלירה ניצל מהוצאה להורג, כפי הנראה בשל היותו אזרח אמריקני.

רבים ממנהיגי המרידה, נאסרו ונשלחו למחנה מעצר בבריטניה, שם הפגין מייקל קולינס את כישוריו כמנהיג. לאחר ששוחררו במסגרת החנינה הכללית בשנת 1917, הפכו קולינס ויריבו הגדול אמון דה ואלירה, לדמויות המרכזיות במפלגה הלאומנית שין פיין.

 

המרידה נראית כמועדת לכישלון מראש וכמעשה התאבדות של ממש מצד מנהיגיה. כיום אין האירים רואים בה את תחילת עצמאותם, על אף שאין ספק כי מדובר בשלב חשוב בהיסטוריה האירית[3]. עד לשנות השבעים של המאה העשרים ציינה הרפובליקה האירית את מרידת חג הפסחא במצעד צבאי ברחובות דבלין. מצעדים אלו הופסקו. כיום רואים ברפובליקה האירית את תחילת עצמאותם בשנת 1922, בעקבות חתימת הסכם בין האירים ובין ממשלת אנגליה על כינונה של "המדינה האירית החופשית".

 

אם נותרה תמיכה כלשהי למפלגת "שלטון הבית", אשר מנהיגה, רדמונד, מת והותיר את ההנהגה בידי ג'ון דילון, הרי שזו אבדה עם ניסיונם הכושל של הבריטים להנהיג את גיוס החובה באי. הניסיון עורר גלי זעם, החל מן הכנסייה הקתולית, ועד חברי הפרלמנט האירים, אשר עזבו את ישיבות הפרלמנט במחאה. שביתה בת יום אחד, ב-23 באפריל 1918 לא הועילה, אך הישגי מדינות ההסכמה במלחמה הפחיתו את הצורך בגייסות נוספים, וכך נמנע הגיוס הכפוי באי. התביעה לגיוס חובה נראתה הגיונית ולגיטימית בפני עצמה, ובמיוחד לאור העובדה כי מאות אלפי מתנדבים אירים, מכל הזרמים הדתיים, שירתו תחת דגלו של המלך האנגלי במלחמה, אך מבחינת הלך הרוחות האירי היה זה הקש ששבר את גב הגמל.

כיום רואים ברפובליקה האירית את תחילת עצמאותם בשנת 1922, בעקבות חתימת הסכם בין האירים ובין ממשלת אנגליה על כינונה של "המדינה האירית החופשית". תפקידה הייחודי של המרידה בהיסטוריה האירית, רווית המרידות הכושלות, הינו בכך שהטתה את הזרם המרכזי של החשיבה הפוליטית האירית (הן בעצם קיומה, הן באירועים שלאחריה, והן בהנהגה שיצרה) מדרך "שלטון הבית" שכללה הכרה במונרכיה האנגלית, ושיתוף פעולה מסוים עם אנגליה, אל הכיוון הרפובליקני של הפרדה מוחלטת בין המדינות, דבר שבגינו היה הקרע בין הדרום הקתולי והצפון הפרוטסטנטי לעובדה קיימת, המטילה את צילה הכבד על ההיסטוריה האירית[4].

 

 

בדצמבר 1918 התקיימו הבחירות הכלליות. תוצאותיהן שיקפו את הלך הרוחות הסוער באירלנד. מפלגתו של דילון, מפלגת "שלטון הבית" אשר מזה עשרות שנים הובילה את המאבק הלאומי האירי, נמחקה מעל המפה. מתוך שישים ושמונה מושבים שהיו לה ערב הבחירות, נותרו לה שישה בלבד. הרווח הפוליטי המיידי מן המרד היה למפלגת שין פיין. המפלגה לא לקחה חלק במרד באופן מאורגן (אם כי רבים מראשיה, כדה ואלירה, היו בין הלוחמים)[5], וכן, לדרישתו של מייסדה, גריפית, הייתה בעלת מדיניות מוצהרת של התנגדות לאלימות. בבחירות לפרלמנט הבריטי, שנתקיימה לאחר המלחמה (דצמבר 1918), קיבלה 'שין פין' בראשותו של הרפובליקן הקיצוני דה ואלירה שבעים ושלושה מתוך 105 המושבים האירים בפרלמנט. שאר המושבים ניתנו ליוניוניסטים – אנשי הצפון הפרוטסטנטי, אשר אף הם הגבירו את כוחם על חשבון אנשי "שלטון הבית", ועלו בייצוג מ-18 ל-26 מושבים. תוצאות הבחירות היו אך גושפנקה רשמית למצב שהלך והתהווה – ייסוד רפובליקה בדרום הקתולי, והפרדה מן הצפון הפרוטסטנטי. נראה כי היחידה שאינה מכירה במצב זה הינה ממשלת בריטניה.

חברי מפלגת שין פיין הבכירים הודיעו כי לא יישב בכיסאם בווסטמינסטר, אלא ישתתפו בהקמת פרלמנט אירי בדבלין. הפרלמנט החדש, שנקרא 'דאיל' (שפירושו אספה), התכנס לראשונה בדבלין בינואר 1919. דה ואלירה ומרבית  מנהיגי שין פיין נאסרו. קולינס הוזהר מראש על המאסרים והתחמק. דה ואלירה, שהוזהר על ידי קולינס, החליט להתעלם מן האזהרה, ושכנע אף את חבריו לעשות כן, על מנת לנצל את הערך התעמולתי של המאסר.

אותם מצירי ה'שין פין', שלא היו במאסר (כ-30 במספר), נתכנסו בינואר 1919 בדבלין, לפתיחת הפרלמנט הלאומי של אירלנד (Dáil Eireann). הם הכריזו על עצמאותה של אירלנד ובחרו באמון דה ואלירה (Eamon De Valera), שנמצא אז במאסר, כראש הרפובליקה אירית[6]. דה ואלירה, המזוהה עם הנהגת מרידת חג הפסחא, עתיד היה עתה להוביל את התנועה הלאומית האירית במסלול שונה לחלוטין מזה שנקטו מנהיגים אירים אחרים, מצ'ארלס סטיוארט פרנל ועד ג'ון רדמונד.

 

 

בעוד שאנשי אלסטר הפרוטסטנטים מסרבים להכיר ב"הום רול" בכל צורה שהיא. הלאומנים האירים חזרו על הצהרתו של פירס שהוקראה על מדרגות בניין הדואר במרידת הפסחא, וקבעו כי הם מקימים את הרפובליקה האירית. עוד באותו היום נהרגו שני שוטרים בריטים במחוז טיפררי. היתה זו תחילתה של מלחמת העצמאות האירית[7].

הממשלה הבריטית דכאה את ה'דאיל', דבר שרק עורר עוד מהומות מלוות בשפיכות דמים. בתחילה נשאו בנטל הלחימה כוחות המשטרה האיריים המלכותיים שהוצבו באירלנד (Royal Irish Constabulary), כוח משטרה בריטי סדיר, שכונה RIC. אל מולם עמדו "המתנדבים" שעתה החלו להזדהות כ-'IRA' – הצבא האירי הרפובליקני ((Irish Republican Army) הארגון נחשב לזרוע הצבאית של מפלגת 'שין פין',  שחתרה לעצמאות אירלנד בדרכים מדיניות, אך לא היה כפוף למרוּתה[8].

 

לקחי מרידת הפסחא הכושלת נלמדו בימי מלחמת העצמאות האירית  (1919-1921), כאשר חייליו של קולינס ניהלו מלחמת גרילה שהתבססה על התקפות פתאומיות ונסיגה מהירה ללא אבדות.כל זאת, במטרה לאלץ את הבריטים לשבת לשולחן המו"מ. אנשיו, אשר כונו 'הכיתה' ("The Squad"), נהגו להרוג מלשינים ובלשים בלבוש אזרחי.

עד מהרה התברר לבריטים כי כוח ה-RIC לכשעצמו אינו מספיק. הכוחות הבריטים נאלצו להתבצר ולהפגין נוכחות במרכזי הערים בלבד, בעוד ששטחים נרחבים היו בשליטת הרפובליקנים.

 

 

בסוף שנת 1920 קיבל הפרלמנט הבריטי את "החוק לסיפוק ממשל טוב יותר לאירלנד", הידוע אף כ"חוק השלטון באירלנד". החוק, אותו יזם ראש הממשלה הבריטי דייויד לויד ג'ורג', יצר שתי מדינות איריות בעלות "שלטון בית". אירלנד הצפונית, ואירלנד הדרומית. היתה זו פשרה שהוצעה על ידי הממשלה הבריטית שעמדה מול דרישות הלאומנים לרפובליקה ששטחה משתרע על כל האי, ודרישות הפרוטסטנטים להמשך האיחוד עם אנגליה ולביטולו של "שלטון הבית", על פי החוק מ- 1914. לכל מדינה אמור היה להיות פרלמנט בן שני בתים – בית נבחרים וסנאט. בחירות לשני הבתים התחתונים התרחשו במאי 1921.

שתי המדינות אמורות היו להיות תחת שלטונו של משנה למלך אנגליה, ומועצה עליונה המורכבת מנציגי הדרום והצפון. תומכי האיחוד זכו ברוב מכריע בבחירות בצפון אירלנד, והקימו ממשלה זמנית בראשותו של ג'יימס קרייג. המלך ג'ורג' החמישי נשא לרגל האירוע נאום מפורסם בבלפסט בו קרא להתפייסות בין הדרום והצפון, ובין האנגלים והאירים.

הרפובליקאים סירבו להסכים לחלוקת אירלנד והמשיכו במלחמה שכללה גם היבטים "פציפיסטיים", כמו שיטת החרם המוחלט מצד האוכלוסייה על כל מוסדות השלטון והמינהל הבריטיים (בכלל זה סירוב לשלם מיסים) וכן במעשי טרור נגד נציגי השלטון, פקידים ושוטרים. הממשלה הבריטית ניסתה להחזיר את הסדר על ידי משטרה מיוחדת של כוחות מילואים, שאנשיה כונו 'בלק אנד טנס' (Black and Tans), על שום צבע החאקי של מדיהם.

 

אנשים אלו גויסו בהליך מהיר, עברו אימון מזורז ונתפרסמו במעשיהם הגסים והאכזריים, שרק הגדילו את השנאה והפכו את המאבק למריר יותר. והמלחמה הידרדרה למלחמת גרילה אכזרית במיוחד. ב-21 בנובמבר 1920 אירע הטבח הידוע כ"יום א' שטוף הדמים" (אחד ממספר ימי ראשון המכונים כך בהיסטוריה האירית מאז 1920) עת פשטו אנשי ה"בלאק אנד טאנס" על משחק כדורגל אירי בדבלין, הרגו שנים עשר מן הצופים והשחקנים, ופצעו שישים. אחד האירועים המפורסמים והדרמטיים ביותר במאבק היה שביתת הרעב של ראש עיריית קורק, טרנס מקסוויני (Terence Macswiney), שנאסר על ידי האנגלים בסתיו 1920, שבת רעב ומת בכלא לאחר צום של 63 ימים. בסמוך לכך נתלה המנהיג קווין ברי. מותם של ברי ומק'סוויני אך הוסיף שמן למדורת ההתנגדות, ולא הביא לרגיעה.

בין הטרגדיות של המלחמה אפשר למנות את פיצוץ משרד הרשומות הציבוריות, אשר הביא לאובדנם של אלף שנים של רשומות ציבוריות באירלנד.

ביוני 1921, לאחר שפיכות דמים מרובה ומעשי הרס משני הצדדים כאשר אנשים כמייקל קולינס סברו כי ה-IRA עומד ימים ספורים מהתמוטטות כללית, הכריזו לפתע הבריטים על רצונם בהפסקת אש ובמשא ומתן. באמצע שנת 1921 עמד ה-IRA במשבר צבאי. התחמושת אזלה, וכתמיד, היו הלוחמים מעטים במספרם אל מול אויביהם הרבים. בעקבות הפסקת האש החלו מגעים בין הממשלה הבריטית לבין מנהיגי הרפובליקה האירית (כאשר פרט לרוסיה הבולשביקית, בעצמה מדינה בעלת לגיטימיות מוטלת בספק בתחילת שנות העשרים, איש לא הכיר במדינה החדשה).

הרפובליקנים ארגנו משלחת בראשותם של ארתור גריפית (מייסדה של מפלגת השין פיין) וסגנו מייקל קולינס. דה ואלירה סירב להצטרף למשלחת, שכן ראה עצמו כראש המדינה האירית העצמאית, וסירב להצטרף לנושאים ונותנים, שכן השווה לו בדרגה, המלך ג'ורג' החמישי, לא נטל חלק בדיונים. בדיעבד, נראה כי דה ואלירה ידע כי הנושאים ונותנים יגיעו לפשרה היסטורית, ולא רצה להיות המסכים לה. דה ואלירה נתן ייפוי כוח בלתי מוגבל לחברי המשלחת. מבקריו של דה ואלירה טענו כי הוא ידע שהמשך המלחמה אינו ריאלי בשל התמוטטותו הצבאית הקרובה של ה-IRA. אלה האשימו אותו כי שלח את גריפית וקולינס ללונדון תוך שהוא נשאר באירלנד, מתוך שידע כי אלה יהיו התוצאות ולא רצה לשאת באחריות להן.

לאחר משא ומתן קשה, בו איים לויד גו'רג' ב"מלחמה תוך שלושה ימים", הוסכם בקיץ 1921, על שביתת נשק, וב-6 בדצמבר נחתם בלונדון חוזה שלום על ידי גריפית וקולינס – מנהיגי ה'שין פין' מצד אחד ובאי כוחה של ממשלת בריטניה מצד שני.

ההסכם דיבר על ייסודה של "המדינה האירית החופשית" בשטחם של עשרים ושישה המחוזות הדרומיים של אירלנד (כאשר לששת המחוזות הצפוניים ניתנה האפשרות, אותה דחו על הסף, להצטרף למדינה החדשה), המדינה קיבלה מעמד של דומיניון, דומה לזה של קנדה או אוסטרליה, דהיינו עצמאות בכל ענייני הפנים, והשארת ענייני החוץ בידיה של בריטניה הגדולה. חברי הפרלמנט נדרשו להישבע אמונים למלך האנגלי. אלסטר נשארה במסגרת הממלכה המאוחדת. הדרום הוכר כמדינה האירית החופשית (Irish Free State), שקיבלה את כל הזכויות של דומיניון במסגרת הקהילייה הבריטית. הדאיל הסכים לחוזה ברוב קטן (ברוב של 64 נגד 57 מתנגדים בראשות דה ואלירה), וגריפית נבחר לראש המדינה.

מייקל קולינס תיאר את ההסכם האנגלו־אירי כ"חירות להשיג את החירות". למעשה ההסכם העניק למדינה את רוב הסמלים, הכוחות החוקיים והתפקידים של מדינה ריבונית, לרבות דמוקרטיה פרלמנטארית, ממשלה, מוסדות שיפוטיים, וחוקה כתובה שהיה בידי המדינה האירית החופשית לשנותה. [על אלו היו מספר מגבלות: המלך האנגלי נותר ראשה הרשמי של המדינה. לממשלת בריטניה נותר תפקיד בקביעת המדיניות באירלנד. תפקיד המושל הכללי, נציגו של המלך, אשר קיבל את הוראותיו מן הממשלה הבריטית, הותיר לו זכות וטו על כל חקיקה אירית מקומית. לאזרחי המדינה הייתה אזרחות של דומיניון, ולא אזרחות אירית, והיה צורך בחותמתו של המלך על כל המסמכים הרשמיים].

ההסכם פילג את מפלגת השין פיין, כאשר דה ואלירה המתנגד העקבי לחלוקת אירלנד, עומד בראש הפורשים. דה ואלירה, הוביל את "הצבא האירי הרפובליקני", להילחם בממשלה האירית החדשה.

מלחמת האזרחים האירית, החלה בקרבות רחוב בדבלין ונמשכה בדרום ובמערב אירלנד בין יוני 1922 ואפריל 1923. פרצה מלחמת אזרחים שהתנהלה במרירות האופיינית למלחמת אחים. במהלך שנת 1922 הפך מייקל קולינס למפקד עליון של הצבא הלאומי, צבא סדיר לבוש מדים שנוצר משרידי ה-IRA. בתחילת המלחמה, היה צבא המדינה האירית החופשית בעמדה נחותה לעומת ה-IRA הן מבחינת כוח האדם והן מבחינת החימוש. בפועל, היה הצבא בעל שרשרת פיקוד ראויה יותר, וה-IRA היה כמעט ללא שרשרת פיקוד, וניהל מלחמה שהייתה הגנתית בעיקרה.

 

הייתה זו הבנתו הצבאית של מייקל קולינס אשר הובילה את הצבא האירי לניצחון. הוא בנה צבא אשר הצליח להכריע את ה-IRA בשדה הקרב. הבריטים סייעו באספקה, ארטילריה ותחמושת. ה-IRA סבל מהעדר תמיכה ציבורית, ומפלגנות שסייעו מאוד לממשלה במלחמתה.

בתחילת המלחמה ספגו כוחות הממשלה 800 הרוגים, ועם סיומה עמד מחיר הדמים על 4,000 הרוגים. ה-IRA הראה כישרון מיוחד להרס ולהשמדה, ותוך נסיגה הרס מפעלים ובניינים רבים החיוניים לתפקודה של המדינה, דבר שגרם למכה חמורה לכלכלת המדינה הצעירה.

ב-22 באוגוסט 1922 כאשר קולינס ביקר במחוז הולדתו קורק, הוא נורה מן המארב ונהרג בטרם מלאו לו 32 שנים. נקבר בבית הקברות גלאסנווין בדבלין. נראה כי הוא חזה את מותו. כאשר חתם על ההסכם האירי-בריטי העיר הנציג הבריטי לורד בירקנהד, אשר היה מודע לחוסר הפופולאריות של החוזה בבריטניה, כי הוא "חותם על גזר דין מוות פוליטי לעצמו". קולינס השיב כי לעומת בירקנהד הוא חותם על גזר דין מוות בפועל לעצמו. קולינס ייזכר בהיסטוריה האירית כמי שיכול היה להנהיג את המדינה האירית, לאחד את פלגיה, ולהוביל אותה לקראת עצמאות מלאה. הוא היה בעל כושר ארגון ועבודה בלתי רגילים, ויש להניח כי לו היה נותר בחיים היה מגיע להנהגת האומה האירית, שכן אך שבוע לפני מותו הלך גריפית לעולמו, כפי הנראה ממחלה שנגרמה עקב לחץ האירועים. אחרי מותו בא ויליאם קוסגרייב (William Thomas Cosgrave;‏ 6 ביוני 1880 – 16 בנובמבר 1965) במקומו).

המלחמה הסתיימה במאי 1923 עם ניצחונה של ממשלת קוסגרייב, אולם הצבא האירי הרפובליקני המשיך להתנהג כארגון מחתרת טרוריסטי. הארגון התפלג שוב. חלקו, בהנהגת דה ואלירה, הקים מפלגה בשם פיונה פייל (חיילי הגורל)., ופנה להמשיך במאבק לאיחוד אירלנד בדרכים פרלמנטאריות. אחרים ירדו למחתרת והוסיפו לפעול, ברפובליקה ובאירלנד הצפונית.

רפורמה בחבר העמים הבריטי הביאה לכך שבשנת 1927 ויתר המלך על התואר "מלך באירלנד" לטובת התואר "מלך אירלנד" שפירושו הוא כי סמכויותיו הביצועיות אבדו, ולמעשה מדיניותו הוכתבה לא על ידי הממשלה בלונדון אלא על ידי ממשלתה של אירלנד (שינויים דומים חלו גם לגבי קנדה, אוסטרליה וניו זילנד). פיחות דומה חל גם במעמדו של המושל. למעשה, משנת 1927 לא הייתה לבריטניה כל יד בענייניה הפנימיים של המדינה האירית החופשית. המדינה המשיכה בדרכה אל העצמאות כאשר החלה לקבל האמנתם של שגרירים, דבר שלא נעשה על ידי אף דומיניון לפניהם. אירלנד רשמה את ההסכם האנגלו־אירי בחבר הלאומים כמסמך בינלאומי רשמי, על אף התנגדותה של בריטניה שהתעקשה בכך שמדובר בעניין בריטי פנימי.

ב-1937, בימי כהונתו של ראש הממשלה איימן דה ואלירה, מנהיג תנועת העצמאות האירית, הוסב שמה של "המדינה האירית החופשית" לשם הגאלי העתיק "איירה" (Eire) ובמקומו של המושל הכללי הבריטי, שהיה ראש המדינה הרשמי של אירלנד, הועמד נשיא אירי[9].

ה-IRA הוכרז ארגון בלתי-חוקי באירלנד ב-1931, אך לא התפרק, ובימי מלחמת העולם אף פנה לבקש את עזרת הנאצים במאבקו נגד הבריטים. חמישה מראשי הארגון הוצאו להורג בתקופה זו.